יומא עט ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עט - ב

הא אם היה באוכל שיעור כביצה - בעי סוכה.

ומוכח ששתי כותבות בלא גרעיניהן, הפטורות מסוכה [מעיקר הדין] הן פחות משיעור כביצה, שהוא שיעור החייב בסוכה.

ואי סלקא דעתך לומר כדברי רב יהודה שכותבת הגסה שאמרו במשנתנו היא יתירה מכביצה - איך יתכן הדבר?

הרי השתא, אם שתי כותבות בלא גרעינן - לא הוו כביצה, וכיון שהן ביחד פחות מכשיעור ביצה הן פטורות מסוכה.

כותבת הגסה אחת וגרעינתה - מי הוי יתירה מכביצה? וקשיא לרב יהודה!

אמר רבי ירמיה: אין. אמנם שתי כותבות בלא גרעינתן לא הוו כביצה, אבל כותבת הגסה וגרעינתה - הוי יתירה מכביצה, היות והגרעין של התמרה נפחו גדול מבשר הפרי.

אמר רב פפא: היינו דאמרי אינשי: תרי קבי דתמרי, בשני קבים של תמרים בגרעיניהם, יש חד קבא דקשיתא, קב אחד של גרעינים, וסריח, ועודף, בנוסף לקב האחד.

והיינו, שיש יותר מאשר קב אחד גרעינים מתוך שני הקבים. ואילו בשר הפרי של התמרים הוא פחות מקב אחד.

זאת, לפי שנפח גרעין התמרה גדול מבשר הפרי עצמו.

רבא אמר: לעולם שתי כותבות יש בהן יותר משיעור ביצה. ומה שהיו פטורות אותן שתי כותבות מהסוכה -

התם, בסוכה היינו טעמא, שפטורות שתי הכותבות מן הסוכה, משום דהוו ליה פירי, ופירי לא בעו סוכה אפילו בשיעור גדול.

מיתיבי לרבא מהא דתניא:

אמר רבי: כשהיינו לומדים תורה אצל רבי אלעזר בן שמוע הביאו לפנינו תאנים וענבים, ואכלנום "אכילת עראי", כשלא היה בהם שיעור המחייב סוכה, חוץ לסוכה. ומדייקת הגמרא: רק אכילת עראי - אין, מותרת. אבל אכילת קבע של שיעור גדול - לא הותרה חוץ לסוכה. וכנגד דברי רבא.

ומשנינן: אימא: אכלנום ללא הגבלת שיעור, כאכילת עראי של מזונות החייבים בסוכה, שמותר לאכלם אכילת ארעי [בפחות משיעור] חוץ לסוכה.

ואיבעית אימא: אכלנום לפירות אכילת קבע. וכמו כן אכלנו פת אכילת עראי בהדייהו יחד עמם חוץ לסוכה.

ואומרת הגמרא: לימא מסייע ליה לרבא מהא דתניא במסכת סוכה [כז א]:

אמר רבי אליעזר: חייב אדם לאכול בסוכה ארבע עשרה סעודות, אחד ביום ואחת בלילה.

לפיכך אם השלים את מספר הסעודות ב"מיני תרגימא" - יצא.

ומדייקת הגמרא: ואי סלקא דעתך פירי בעו סוכה - ליתני אם השלים את מנין הסעודות באכילת פירות יצא. וכיון שלא שנינו כך, מוכח כרבא שאכילת פירות פטורה מהסוכה.

ודוחה הגמרא: מאי "מיני תרגימא" שאפשר להשלים בהם מצותו - פירות.

ואיבעית אימא: באתרא דלא שכיחי פירי, שיש מקומות שאין מצויים בהם פירות, ולכן נקטה הברייתא מיני תרגימא, המצויים בכל מקום. ולעולם יוצאים גם בפירות.

רב זביד אמר: כותבת הגסה שאמרו - היא חסרה מכביצה.

והראיה מהא דתנן בתחילת מסכת ביצה, ביחס לשיעור חמץ ושאור [שמחמצים בו את העיסה], שעוברים עליהם בבל יראה ובבל ימצא:

בית שמאי אומרים: שיעור השאור הוא בכזית, ושיעור החמץ הוא בככותבת.

והוינן בה: מאי טעמא מהו מקורם דבית שמאי לחלק בין שיעור חמץ לשיעור השאור.

ואמרינן: נכתוב רחמנא בל יראה ובל ימצא חמץ, ולא בעי לכתוב שאור. ואנא אמינא אלמד דבר זה מעצמי:

ומה חמץ, שאין חמוצו קשה, שאין בכוחו לחמץ עיסות אחרות - אסור בכזית.

שאור, שחמוצו קשה, שמחמצים בו את העיסה - לא כל שכן שאסור בכזית.

ומדפלגינהו רחמנא, מכך שחילקה התורה את איסורם, ואסרה כל אחד מהם לחוד, לימדה לך: שיעורו של זה לא כשיעורו של זה.

אלא: שאור שחימוצו קשה שיעורו בכזית. ואילו חמץ שאין חימוצו קשה שיעורו הוא בככותבת.

ומכאן מוכיח רב זביד:

ואי סלקא דעתך שכותבת הגסה שאמרו היא יתירה מכביצה.

מכדי, הרי בית שמאי שאסרו חמץ בככותבת, אשיעורא דנפיש מכזית קא מהדרי, הם חיפשו את השיעור הראשון שהוא למעלה מכזית [שהרי למעלה מזה - מנין לנו] עבור איסור חמץ.

ואם ביצה היא פחות מככתובת הגסה, ליתני שיעור חמץ כביצה, ולא ליתני "ככותבת" ששיעורה מרובה מכביצה.

ואי נמי ביצה וכותבת כי הדדי נינהו, שיעורם שוה - ניתני כביצה! ששיעור ביצה שגור תמיד בלשון התנא לענין טומאת אוכלים.

אלא, לאו, שמע מינה: כותבת פחותה מכביצה, ולכן אסרו בית שמאי חמץ בככותבת.

ודוחה הגמרא את ראיית רב זביד:

ממאי, מנין שכותבת רגילה היא פחותה מביצה?

דילמא, לעולם אימא לך, רק כותבת "הגסה" שאמרו היא יתירה מכביצה.

הא כותבת סתמא [ולא "הגסה"], שבה דיברו בית שמאי, היא רק כביצה.

ואי נמי יש לומר כי כותבת הגסה וכביצה - כי הדדי נינהו. וחדא מינייהו נקט התנא. ואין להוכיח ממה שלא נקט שיעור ביצה השגור בפיו בטומאת אוכלים.

אלא אמר רב זביד, ראייתי היא מהכא:

דתנן במסכת ברכות, בתחילת פרק כיצד מזמנין: עד כמה, מה הוא השיעור הפחות ביותר שעליו מזמנין את ברכת הזימון?

עד שיהיה בפת לפחות שיעור כזית, דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: עד שיהיה בפת לפחות כשיעור כביצה.

במאי קא מיפלגי?

בדרש הפסוק "ואכלת ושבעת, וברכת".

רבי מאיר סבר: "ואכלת" זו אכילה, "ושבעת" - זו שתיה. וסתם "אכילה" היא בכזית.

ורבי יהודה סבר: "ואכלת ושבעת" - אכילה שיש בה שביעה, ואי זה - זה כביצה.

ואי סלקא דעתך כותבת הגסה שאמרו במשנתנו שחייבים עליה ביום הכיפורים היא יתירה מכביצה, אבל על אכילת כביצה לא מתחייבים, תיקשי:

השתא אכילה בשיעור כביצה שבועי משבעא, שחייבים לברך עליה ברכת המזון, היות וקורים בה "ושבעת", אכילה שיש בה שביעה.

ואם כן, היתכן כי דעתא, דעתו של האדם לא מיתבא, אינה מתיישבת בשיעור שכזה? והרי השיעור ליישוב הדעת מהרעב הוא פחות משיעור השביעה!

אלא, לאו, שמע מינה: כותבת הגסה שאמרו היא פחות מכביצה.

ולכן, שיעור כביצה - משבעא, ורק אז חייבים בברכת המזון לרבי יהודה.

ושיעור ככותבת, הפחות ממנו, מיתבא דעתיה, ולכן חייבים עליו ביום הכיפורים.

עוד שנינו בענין שיעורים:

הא [הרי] ששיעור בגודל של כביצה בעי [צריך לאכול] בסוכה ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך לומר] כי שיעור כותבת הגסה שאמרו יתירה על שיעור כביצה, הרי אתה מגיע לסתירה, כי השתא [עכשיו] הרי מהשוואת המעשים הללו יוצא כי שתי כותבות בלא גרעינן לא הוו [אינן] מגיעות לשיעור כביצה, אם כן, כותבת הגסה וגרעינתה יחד מי הוי [האם יכול להיות] שיעורה יתירה מכביצה?! אמר ר' ירמיה: אין [כן], ואין לתמוה על כך, כי אכן שתי כותבות בלא גרעינתן לא הוו [אינן] כביצה, אבל כותבת הגסה וגרעינתה הוי [הרי היא] יתירה מכביצה, לפי שגרעיני התמרה גדולים מאוד בשיעורם. אמר רב פפא: היינו דאמרי אינשי [זהו שאומרים בני אדם] בפתגם מקובל: תרי קבי דתמרי — חד קבא דקשיתא וסריח [בשני קבים של תמרים יש קב אחד של גרעינים ועוד], משמע שבכל תמרה נפח הגרעין גדול מנפח הפרי.

רבא אמר: קושיא זו כולה אין לה בסיס: התם היינו טעמא [שם זהו הטעם] משום דהוו ליה פירי [שהכותבות הן פירות] ופירי לא בעו [ופירות אינם צריכים] סוכה, שמותר לאכלם בכל שיעור מחוץ לסוכה. מיתיבי [מקשים על סברה זו] ממה שאמר רבי: כשהיינו לומדים תורה אצל ר' אלעזר בן שמוע הביאו לפנינו תאנים וענבים ואכלנום אכילת ארעי חוץ לסוכה. ומדבריו נדייק: אכילת ארעי — אין [כן] מותר לאכול חוץ לסוכה, אולם אכילת קבע — לא, שאם קבע סעודתו על פירות, אסור לאוכלם חוץ לסוכה! ודוחים: לא, אל תדייק כך אלא אימא [אמור] אכלנום כאכילת עראי חוץ לסוכה, לומר: אכילת פירות נחשבת תמיד כאכילת ארעי.

אי בעית אימא [אם תרצה אמור] שכך יש להבין: אכלנום לפירות אלה אכילת קבע, ואכלנו פת אכילת עראי בהדייהו [עמהם], כדי לבטל קצת את מתיקותם היתירה חוץ לסוכה.

ומציעים: לימא מסייע ליה [האם נאמר שנוכל לסייע לו] לרבא ממה ששנינו: לפיכך, אם השלים שיעור אכילה בסוכה במיני תרגימא [ממתקים] — יצא ידי חובת ישיבה בסוכה. ואי סלקא דעתך [ואם יעלה על דעתך לומר] כי פירי בעו [פירות צריכים] סוכה לאכילתן, אם כן שלא יאמר מיני תרגימא אלא ליתני [שישנה] פירות! ודוחים: אין מכאן ראיה, כי מאי [מה פירוש] מיני תרגימא — פירות. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] שזהו דווקא באתרא דלא שכיחי פירי [במקום שאין מצויים פירות] טריים ולכן אוכלים מיני ממתקים אחרים, אבל בודאי יכול להשלים בפירות, ואם כן אין להביא מכאן ראיה גמורה.

א עד כאן דנו לפי ההנחה שיעור כותבת הגסה יתר על שיעור כביצה. רב זביד אמר: אינו כן, אלא כותבת הגסה שאמרו — חסרה מכביצה, דתנן [שכן שנינו במשנה]: בית שמאי אומרים: שאור שהוא הבצק החמוץ ביותר שמשתמשים בו כדי להחמיץ את העיסה שיעורו לאיסור בפסח — בכזית, חמץ סתם שיעורו — בככותבת.

והוינן בה [והיינו מתקשים בה]: מאי טעמייהו [מה טעמם] של בית שמאי? וצריכים לומר שזה טעמם: נכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] "חמץ", ולא בעי [ולא יהיה צורך] לכתוב "שאור", ואנא אמינא [ואני אומר] מן הסברה: ומה חמץ שאין חמוצו קשה (חזק) כל כך — אסור בכזית, שאור שחמוצו קשה שהרי הוא מחמיץ את העיסה לא כל שכן? ולכן מדפלגינהו רחמנא [מכיון שחילקה אותם התורה] ואמרה "שאור" וכן "חמץ", בכך לימדה לך ששיעורו של זה לא כשיעורו של זה. שאור שיעורו כרוב שיעורי תורה בכזית, חמץ שאין חימוצו קשה כל כך — בככותבת.

ונברר, ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך לומר] כי כותבת הגסה שאמרו יתירה מכביצה, מכדי [הרי] בית שמאי אשיעורא דנפיש [על שיעור הגדול] מכזית קא מהדרי [הם מחפשים], שהרי הוכיחו שחמץ צריך להיות בשיעור הגדול משיעור זית, ואם השיעור הקבוע הגדול מכזית הוא שיעור כביצה, אם כן ליתני [שישנה] כביצה ולא ככותבת. ואי נמי כי הדדי נינהו [ואם גם כן תאמר שזה כמו זה בדיוק הם] ושיעור הכותבת כשיעור הביצה, בכל זאת ניתני [שישנה] כביצה שהוא השיעור הידוע והמקובל יותר! אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] כי כותבת פחותה בשיעורה מכביצה ולכן תפסו לומר את השיעור הראשון הגדול מכזית.

ודוחים: ממאי [ממה] מוכיח אתה דברים אלה? דילמא [שמא] לעולם אימא לך [יכול אני לומר לך] כי שיעור כותבת הגסה שאמרו — יתירה מכביצה, הא סתמא [אולם כותבת סתם] שיעורה כביצה ואין מכאן איפוא כל הוכחה לענייננו. ואי נמי [או גם כן] אפשר לומר כי הדדי נינהו, וחדא מינייהו נקט [שאפשר לומר שהם שוים זה לזה ואחד מהם לקח] ואכן אין הבדל בין שיעור כותבת לשיעור ביצה כלל.

אלא, מכאן אין להוכיח, ואם רצוננו בהוכחה הרי היא מהכא [מכאן]: עד כמה מזמנין — עד כזית, שזהו השיעור הקטן ביותר שמברכים עליו ברכת המזון ומזמנים עליו, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: עד כביצה. ומעתה נבאר: במאי קא מיפלגי [במה באיזה עיקרון נחלקו]? ר' מאיר סבר שאת הכתוב "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוהיך" (דברים ח, י) יש להבין כך: "ואכלת" — זו אכילה, "ושבעת", שמשמעה: תוספת הנאה באכילה — זו שתיה, ושיעור אכילה האמור בתורה בכל מקום הוא בכזית. ואילו ר' יהודה סבר: "ואכלת ושבעת" משמעו — אכילה שיש בה שביעה, ואי זה זה — זה שיעור כביצה, שרק בכמות זו יש כדי שביעה.

ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך לומר] כי כותבת הגסה שאמרו יתירה מכביצה, אם כן יש לתמוה: השתא [עכשיו] הרי ששיעור כביצה שבועי משבעא [משביע הוא], האם אפשר לומר כי דעתא לא מיתבא [את הדעת אינה מיישבת]?! והרי אמרנו שלענין יום הכיפורים אין צורך לאכול כדי שביעה, ואם אוכל כדי שדעתו של אדם מתיישבת בו ואינו מתענה עוד — הריהו אסור. אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] כי כותבת הגסה שאמרו — פחות מכביצה. ואכילת שיעור כביצה משבעא [משביעה] את האדם, אבל אכילת שיעור ככותבת אינה אלא מיתבא דעתיה [מיישבת דעתו].

תניא [שנויה ברייתא]: רבי אומר:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara clarifies: Food that has the volume of an egg-bulk is required to be eaten in a sukka. If it should enter your mind to say that the volume of the large date that they spoke of is larger than the volume of an egg-bulk, there is a contradiction. Now, comparing the two episodes, it seems that two dates without their pits are not the volume of an egg. If so, can the volume of a large date and its pit be greater than that of an egg-bulk? Rav Yirmeya said: Yes, although two dates without their pits are not equal to an egg-bulk, the volume of a large date and its pit are larger than an egg-bulk, since date pits are very large. Rav Pappa said: This explains the folk saying that people say: In two kav of dates there is one kav and more of pits, meaning that the volume of the pit is larger than that of the fruit itself.

Rava said: This entire line of questioning has no basis: There, in the incident of the sukka, this is the reasoning that the halakha permits eating the dates outside of the sukka, due to the fact that dates are fruit, and fruit need not be eaten in a sukka but may be eaten outside of a sukka. The Gemara raises an objection. Rabbi Yehuda HaNasi said: When we would learn Torah with Rabbi Elazar ben Shamua, they brought before us figs and grapes, and we ate them as a casual meal outside of the sukka. The Gemara analyzes this: This implies that in the case of a casual meal, yes, it may be eaten outside of a sukka; but a fixed meal may not be eaten outside of a sukka. Therefore, a meal consisting of fruit must be eaten in a sukka. The Gemara rejects this: That is the wrong inference. Instead, say we ate them as if they were a casual meal, which may be eaten outside of the sukka, meaning that eating fruit is always considered a snack.

If you wish, say instead that it can be understood in this way: We ate that fruit as a fixed meal, and we ate bread as a casual meal with the fruit, to temper their sweetness, outside of the sukka.

The Gemara suggests: Let us say that this baraita supports Rava. It teaches: Therefore, if one completed consuming the amount that one is required to eat in the sukka with types of sweets, he has fulfilled his obligation of sitting in the sukka. If it should enter your mind to say that fruit is required to be eaten in a sukka, then it should not say sweets; let it teach fruit. The Gemara rejects this proof: What do the words types of sweets mean? It means fruit. Therefore, this baraita is not a support for Rava’s opinion. And if you wish, say that this baraita is referring to a place where fruits are uncommon, and therefore other sweet foods are eaten, but fruit can similarly complete the requirement. Consequently, no support can be brought from here.

Until now, the Gemara has assumed that the volume of a large date is more than that of an egg. Rav Zevid disagreed with what was mentioned earlier and said: This is not so. Rather, the volume of a large date that they spoke of is less than an egg-bulk, as we learned in a mishna: Beit Shammai say: With regard to leaven, the sourdough used to make dough rise, ownership of the volume of an olive-bulk violates the prohibitions in the following verses stated regarding Passover: “And no leavened bread shall be seen with you” (Exodus 13:7) and “Seven days shall there be no leaven found in your houses” (Exodus 12:19). However, the amount of leavened bread that must be owned to violate the prohibition is the volume of a large date.

The Gemara continues. And we discussed it: What is the reason for the opinion of Beit Shammai? If both leaven and leavened bread had the same measure that determines liability, let the Merciful One write only: “Leavened bread,” and He would not need to write: “Leaven.” I would say, based on logic: If leavened bread, whose leavening ability is not as strong, is prohibited at an olive-bulk, all the more so should not leaven, whose leavening ability is strong because it causes dough to rise, be also prohibited at an olive-bulk? Since the Merciful One distinguishes between them and states both “leaven” and “leavened bread,” this taught you that the measure for one is not the same as the measure for the other. The measure that determines liability for leaven is an olive-bulk, like in the case of most prohibitions from the Torah, and the measure that determines liability for leavened bread, whose leavening ability is weaker, is the volume of a large date.

The Gemara clarifies: And if it should enter your mind to say: The volume of the large date that they spoke of is greater than an egg-bulk, since Beit Shammai are searching for the measure one size larger than an olive-bulk, as they proved that leavened bread must have a larger measure than an olive-bulk, and if the measure one size larger than an olive-bulk is an egg-bulk, then let them teach an egg-bulk and not a date. Alternatively, if they are exactly the same volume, and the volume of a large date has the same volume as an egg-bulk, they should have taught an egg-bulk, which is the more commonly used measure. Rather, must one not conclude from here that the volume of a large date is less than an egg-bulk?

The Gemara rejects this: From where is your proof? Perhaps I could actually say to you that the measure of the volume of a large date that they said is larger than an egg-bulk; however, the volume of a date of normal size is the same as an egg-bulk, and Beit Shammai were referring to a normal-sized date. Alternatively, say that the volume of a large date and an egg-bulk are equal, and the mishna chose to use one of them. Either way, there is no proof from here that the volume of a large date is greater than an egg-bulk.

Rather, it cannot be proven from here. Proof can be found from here: How much must one eat to obligate those with whom he ate in an invitation [zimmun] for Grace After Meals? An olive-bulk of food suffices to obligate those with whom they ate in a zimmun; these are the words of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: An egg-bulk is the minimum measure to obligate those with whom they ate in a zimmun. The Gemara clarifies: With regard to what do they disagree? Rabbi Meir holds that the verse “And you shall eat and be satisfied and bless the Lord your God” (Deuteronomy 8:10) should be understood as follows: “And you shall eat”; this is referring to eating. “And be satisfied”; this is referring to drinking. The definition of eating throughout the Torah is consuming an olive-bulk. Rabbi Yehuda holds: “And you shall eat and be satisfied” is referring to eating that causes satisfaction, and what is that? The volume of an egg-bulk. Less than that amount of food is not satisfying.

And if it should enter your mind to say that the volume of the large date that they spoke of is larger than an egg-bulk, the following question can be asked: Now that we have said that the volume of an egg-bulk satisfies, can we say that it does not settle the mind, and thereby remove the affliction of Yom Kippur? Rather, must one not conclude from this that the volume of a large date that they said is less than the size of an egg-bulk? Eating the larger amount of an egg-bulk satisfies a person, but eating the volume of a large date only settles his mind.

It was taught in a baraita: Rabbi Yehuda HaNasi says:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

וכגרעינתה חייב ושקלי וטרו ופשוט' היא ואוקמוה דככותבת הגסה פחותה מכביצה היא ויתובי מיתבא דעתיה. אבל שבועי לא משבעה.

החמץ והשאור שניהם שיעורם בכזית וברכת זימון שיעורה בכזית וכן מי שהיה בידו בשר קדשים קלים ושכח ויצא עמה חוץ לירושלים אם עבר צופים הואיל ועבר תחום הקדש שורפו במקומו ואם לא עבר צופים אם יש בו כזית חוזר ושורפו בירושלים בביתו ואם אין לו בית שורפו בבית הבירה מעצי המערכה שחזרתו כאיסורו מה איסורו בכזית אף חזרתו בכזית:

הא כביצה בעי סוכה ואי ס"ד כו'. תימה לי מאי קושיא מ"מ לעולם אימא לך גדולה מכביצה ולא תידוק הא כביצה בעי סוכה אלא הא כביצה בעי נטילת ידים וברכה דהכי דייקינן בסוכה פ' הישן (דף כז.) על אביי ורב יוסף דאמרי התם אכילת עראי דסוכה תרתי תלת ביעי או כדטעים דבי רב ועייל לכלה דהיינו טובא יותר מכביצה ושמא ניחא ליה לישנא בלאו הכי. מ"ר. וצ"ע:

מיני תרגימא נמי פירי נינהו.^ב)צ"ל אבל מעיקרא סבר שאין. אבל העיקר שאין קורא מיני תרגימא אלא מעשה קדירה ויש בו מחמשת מינים כדאמר בתוספתא (דברכות פ"ד) הביאו לפניו מיני תרגימא מברך עליו בורא מיני מזונות והיינו לפי שיש בו מה' מינים כדקאמר בכיצד מברכין ודלא כפירוש רשב"ם שפירש בערבי פסחים מיני פירות ובשר בלא לחם דלאו הכי הוא כמו שפי':

מאי מיני תרגימא נמי פירי הוא. ואע"ג דפירי לא בעיא סוכה מ"מ יכול להשלים י"ד סעודות של סוכה במיני תרגימא ומכאן הביאו רבי' שלמה ורבינו יעקב ראיה באם השלים סעודה שלישית של שבת במיני תרגימא יצא היינו נמי פירי מיהו נראה לפרש דגבי הפסקה של ע"ש וערב יו"ט לא סגי במיני תרגימא כיון שצריך לקדש על היין בכניסתו^ג)עיין בפסחים ק"א א' תוד"ה טעימו מידי וכן יש להגיה כאן. ועי' ש"י.:

לימרו כביצה. וקשה מ"מ אפילו כביצה פחות מכותבת נמי תיקשי לן כיון דב"ש אשיעורא דנפיש מכזית מהדרי לימרו כגרוגרות דבציר [טובא] מכותבת י"ל דכגרוגרת ליכא טעמא דיתובי דעתיה ולהכי נקט בכביצה דאיכא יתובי דעתא או בככותבת כדאמרינן הכא אבל בשאר שיעורי ליכא יתובי דעתא:

ואי נמי כהדדי נינהו לימרו כביצה. הך קושיא שייכי נמי אשמעתא ולא פריך על ההיא דוקא אלא משום דאיכא פירכא אחריתי אי נמי הכא לא הוה מצי למיפרך ליתני כביצה דאשמועינן מיהא הכא דבכותבת איכא יתובי דעתא וגם צריך למעך חללה כדאמר בירושלמי ולהכי פריך ליה התם דבהא לא אשמועינן מידי. נראה לי:

עד כמה מזמנין עליו עד כזית רבי יהודה כו' עד ואכילה בכזית. נראה לרבי דהני קראי ליתנהו אלא אסמכתא בעלמא דמן התורה שביעה בעינן כדאמרינן בעלמא וכדאמרינן בברכות (דף כ:) והן מדקדקין בעצמן עד כזית ועד כביצה ואמרינן נמי בפרק מי שמתו (שם) גבי בן מברך לאביו ואשה מברכת לבעלה כו' עד כגון דאכל שיעורא דרבנן ואתי דרבנן ומפיק דרבנן ופירש רש"י שלא אכל [אלא] כזית ועוד נ"ל ראיה מדאמרינן לעיל נתנו לו לר' צדוק פחות מכביצה ולא בירך אחריו וה"ה פחות מכזית לר' מאיר ואי מן התורה מיירי איזה שיעור יהיה מדרבנן דהוא לא בירך כלל וא"ת מדאמר בפרק שלשה שאכלו (שם דף מח.) ינאי מלכא ומלכתא כרוכו ריפתא כו' עד דאייתו ליה כסא דחמרא ואישתי ואמר רב אבא שמעון בן שטח לגרמיה דעבד דלעולם אינו מוציא אחרים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן משמע הא אם אכל כזית מוציא ינאי וחבריו שאכלו הרבה והיכי מצי מפיק כיון שלא אכל אלא שיעור דרבנן ואומר רבי דודאי במי שמתו מיירי שלא אכל הקטן אלא שיעורא דרבנן ואיכא תרתי דרבנן ואין יכול להוציא הגדול שאכל הרבה אי נמי אי אכלו הקטן והגדול הרבה לא יפטרנו הקטן אבל התם מיירי שאכל הקטן הרבה והגדול לא אכל אלא כזית דכולהו אינן אלא מדרבנן אבל שמעון בן שטח שהיה גדול היה יכול להוציא אחרים [ויש שרצו לומר] דמן התורה הוי שיעורא בכזית ושיעור פחות מכזית הוי מדרבנן בבריה כגון גרגיר ענב אחד אבל פחות מכזית ומכביצה בדבר שאינו בריה א"צ לברך כלל ומביאין ראיה מהירושלמי דקאמר ר' יוחנן אכל כזית ובירך עליו תחילה וסוף ופריך עליו והלא חסר הגרעין ומתרץ שנייא זיתא שהיא בריה והתלמוד שלנו תירץ בע"א בברכות משמע מיהא מדרבנן צריך לברך אפילו פחות מכזית בבריה ואין נראה לרבי לומר כן דהא לישנא דולא ישא פנים כו' שהן מדקדקין עצמן עד כזית ועד כביצה משמע שהוא מדרבנן כדפרישית^ד)עיין בתו"י בברכות ובתו' שלפנינו שם מבוארים הדברים יותר. ועי' ש"י.:

השתא שתי כותבת בלא גריניהן פחותות מכביצ' פי' דאלו הוה אמר בכביצה לא הוה אמר לא שהלכה כן דהא ר' צדוק אוכל פחות מכביצה אכל חוץ לבסוכה הא כביצה בעיא סוכה. ואע"ג דבפ' שני דסוכה דחו רב יוסף ואביי דאמרי דילמא סוכה לא בעיא הא כביצה בעיא נט"י ובעיא ברכה פשטא דמתניתן הכי משמע דכולהו טעמא דפחות מכביצה. הא כביצה חייב בכולם. ורחבה היא מתרץ יפה וא"צ לאותו הדוחק ועיין מה שכתבתי על נטלו במפה התם במהדורא תנינא:

בד"ה לומר לך כו' אמאי מספקא ליה פשיטא דהוי כביצה כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל דודאי אי שיעורו כביצה לא תיקשי דנוקמא אגרוגרת דמצינו שיעור דביצה גבי אוכל וכמ"ש לעיל דכיון דאפיקתיה מכזית אוקמינן אשיעורא די"ה דאע"ג דגרוגרת פחות משיעורא די"ה והיינו משום די"ה נמי מידי דאכילה הוא וכמ"ש לקמן אבל אי לא הוה כביצה ולא הוה נמי כשיעורא די"ה א"כ נוקמוה אגרוגרת נ"ל ודו"ק:

בא"ד דבעי למימר בסמוך דחמץ לאו ככותבת הגסה מ"מ כו' עכ"ל כצ"ל:

גמרא אימא אכלנום כאכילת עראי. כצ"ל:

רש"י ד"ה אם השלים. י"ד סעודות שאדם חייב לאכול בסוכה כו'. עי' בסוכה שם דמוכח מהכא דחזר בו ר"א. ואולי דדוקא במשנה שם שאמר ישלים ליל יו"ט האחרון ע"כ אמר אחר החזרה. אבל הברייתא אפשר לפרש דאם השלים ר"ל בז' הימים ומצי קאי אקודם חזרה. או דר"ל שיהיו סעודות כמו אותן שחייב לאוכלם בסוכה לאפוקי בשר וליפתן וכמו דמוכח הכא. והולך בכאן בשיטת התוס' דשם ד"ה חזר וד"ה במיני:

תד"ה לומר. וכותבת סתמא הוא כביצה כו' כדמשמע בשמעתא. כצ"ל:

בא"ד דלא מוקמינן כו' באכילה והוצאה כדפירשתי. כצ"ל:

גמ' הא סתמא כביצה. מדברי תוס' ד"ה לומר מבואר דהיה להם הגירסא הא סתמא פחות מכביצה:

תוס' ד"ה הא כביצה. אלא לאוכלי תרומה בשעת אכילת תרומה. עיין טורי אבן חגיגה כד ע"ב ד"ה ל"צ:

תוס' ד"ה לומר לך כו' ואפ"ה מספקא לי'.
קשה לי, הא לאו מספקא בזה כלל בסוגיא דהא לפי מה דמוקמי דבביצה כותבות סתם, א"כ באמת שיעור דב"י בכביצה:

השתא ב' כותבות בלא גרעינן לא הוי כביצה כו' ק"ל מאי פריך דלמא כותבת הגסה בגרעינתה הוי יותר מכביצה אבל ב' כותבות סתמא אפילו ב' בלא גרעין לא הוי כביצה וכהאי גוונא אמרינן לקמן דלמא כותבת הגסה יתירא מכביצה הא סתמא כביצה וליכא למימר דהיינו האי דמשני ר' ירמיה אין ב' כותבות וכו' כלומר אע"ג דמסתמא הוי ב' כותבות בלא גרעין יותר מחדא עם הגרעין מ"מ כותבת הגסה עם הגרעין גדולה מב' סתמא בלא גרעין דא"כ לא אתי שפיר הא דקאמר ר"פ עלה היינו דאמרי אינשי כו' דמשמע דקאמר לה דהגרעין יותר גדול מן האוכל ולא לחלק בין גסה לסתמא אלמא ר"י נמי הכי קאמר וי"ל דהגסה עם הגרעין אינה גסה כ"כ שתהא יתירה על האוכל של ב' סתמא למאי דס"ד דמקשה דהאוכל יותר על הגרעין ולפ"ז הא דנקט ר"י במילתיה כותבת הגסה וגרעינתה הוי יותר מכביצה לאו דוקא כותבת הגסה קאמר אלא אסתמא נמי קאמר למימרא דהגרעין יותר על האוכל שלה גופא וכדפי' ר"פ דקשייתא עדיף על האוכל שלה אלא איידי דנקט המקשה כותבת הגסה וגרעינתה מי הוי יתירא מכביצה נקט נמי ר"י האי לישנא ולאו דווקא אלא כדפי' ר"פ דבאוכל וקשייתא תליא מילתא ולא בחילוק דגסה וסתמא וניחא ליה לר"פ לפרש כי היכי להשוות דבריו עם מאי דאמרי אינשי:

אם השלים במיני תרגימא יצא. יתבאר בשארי המקומות ועיקרו בחידושי למס' סוכה:

נכתוב רחמנא חמץ ולא בעי שאור מה חמץ וכו' ק"ל הא ק"ל אין עונשין מן הדין ואע"ג דהא פלוגתא דשאור וחמץ לענין בל יראה קאי כדאמ' בפ"ק דביצה (דף ז') ובל יראה הו"ל לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו הא משכחת לה ללאו דבל יראה ע"י מעשה נמי בקנה חמץ או חמצו בתוך הפסח וכן כתב הרמב"ם בפ"א מהלכות חמץ אינו לוקה משום בל יראה ובל ימצא אא"כ קנה חמץ בפסח או חמצו כדי שיעשה בו מעשה וכיון שכן] מאי קאמרי ב"ש דלא בעי שאור דמק"ו דחמץ אתיא וצריכותא דשאור וחמץ דקאמר הגמ' אליבא דב"ה למה לי תיפוק ליה משום דאי מזהירין מן הדין איצטריך למיכתב תרווייהו ללקות עליו בעשה מעןשה מיהו בפ"ט דפסחים (דף צ"ה) אמר בפרטא דלא יותירו ממנו ממעטינן ללא יראה ולא ימצא דדמי ליה דהאי אינו לוקה דהו"ל לאו הניתק לעשה והאי הו"ל לאו הניתק לעשה ה"ג רש"י ותוס' ומזה למדו התוס' דלאו דבל יראה הו"ל ניתק לעשה ולפי גירסא זו לעולם ליכא מלקות בבל יראה ואפי' בעושה מעשה דקיי"ל לאו הניתק לעשה אין לוקין עליו והשתא ניחא. מ"מ גירסא זו תמוה וכ"כ בזה בתשובה (סי' י') ובתוספתא פ"ד דמכות תניא הממיר בקדשים והמשייר חמץ בפסח והמקיים כלאים עובר בל"ת אבל אין לוקין עליהן את המ' לפי שאין בהם מעשה וש"מ דבל יראה לאו לאו הניתק לעשה הוא דאל"כ תיפוק ליה משום דאין לוקין עליו אפי' בעשה מעשה כגון שקנה או חמצו בפסח משום דה"ל לאו הניתק לעשה מיהו ראיה זו יש לדחות דילמא כמ"ד בפ"ק דמכות לאו הניתק לעשה לוקין עליו מיהו בלאו הכי אי אפשר לומר כן כמ"ש שם בתשובה ובחידושי פ"ק דביצה יתבאר באורך ואין להאריך כאן בזה:

הא כביצה בעי סוכה. אלמא שתי כותבות דאמרן לעיל לא שהלכה כן פחותות הן מכביצה: שתי כותבות בלא גרעינן. שאכלן רבן גמליאל בסוכה ואמרו עלייהו לא שהלכה כן: תרי קבי דתמרי. בגרעינהון הוו קבא דקשייתא: וסריח. יש בהן קב גרעינין ויותר אלמא הגרעין יותר מן הכותבת וסריח לשון עודף כמו תסרח על אחורי המשכן (שמות כו): אם השלים. י''ד סעודות שאדם חייב לאכול בסוכה לדברי רבי אליעזר במסכת סוכה: תרגימא. ליפתן: שאור בכזית. לענין בל יראה ובל ימצא: שיעורו של זה לא כשיעורו של זה. על כרחך דחמץ נפיש מכזית ולהכי כתב שאור דאי לא כתביה וגמר מחמץ הוה אמינא דיו לבא מן הדין להיות כנדון ולא מיחייב עליה אלא בשיעורא רבה להכי כתביה רחמנא לחיוביה אכזית דאילו בפחות מכזית ליכא למימר דלא תהא ראיה חמורה מאכילה דסתם אכילה בכזית על כרחך החמור בכזית והקל ביותר מכזית: מכדי בית שמאי. לא אמרו ככותבת אלא משום דבעו שיעור חמץ טפי משל שאור שהוא בכזית מדאיצטריך קרא למכתבינהו ואם מצאו שיעור פחות מככותבת והוא יתר על כזית היו משערין בו ואם כביצה פחותה מככותבת ליתני כביצה ואי נמי כי הדדי נינהו לימא כביצה שהוא שגור במשנה יותר מככותבת לענין טומאת אוכלין: כותבת סתמא כביצה. ובית שמאי כותבת סתמא אמור: מזמנין. מברכין על המזון אחריו:

שיאכל כזית דגן מכלל דאי אכל שמעון בן שטח כזית דגן שפיר עבד שהוציא המלך והמלכה אע''פ שמסתמא הם אכלו כדי שבען והוא אכל שיעורא דרבנן והיכי אתי דרבנן ומפיק דאורייתא כדפריך בפרק מי שמתו (ברכות דף כ:) גבי קטן היכי מפיק אחרים ידי חובתן יש לומר דלא דמי דגדול אפילו לא אכל כלל ראוי הוא להוציא אחרים ידי חובתן מדאורייתא וכן פרש''י התם: לא מפני שהלכה כן כו'. אין זה במשנה אלא גמרא פריך עלה התם בפרק הישן (סוכה דף כו:) ומשני לה הכי הלכך מייתי לה הכא בהאי לישנא כאילו שנוי כן במתניתין: הא כביצה בעי סוכה. בפרק הישן (שם דף כז.) פריך מינה לרב יוסף ואביי דאמרי אוכלין עראי חוץ לסוכה ומפרש רב יוסף תרתי תלת ביעי ואביי מפרש כדקא טעים בר בי רב ואזיל לכלה ומשני לא הא כביצה בעי נטילת ידים וברכה ולא משתרי במפה דחישינן דילמא נגע כדאמר בפר' כל הבשר (חולין דף קז:) ותימה והא רבי צדוק כהן הוה ואמר בפרק כל הבשר (שם) התירו מפה לאוכלי תרומה ולא התירו מפה לאוכלי טהרות יש לומר דלא התירו מפה אלא לאוכלי תרומה בשעת אכילת תרומה דזהירי ביה טפי אבל לא התירו לאוכלי טהרות אפילו כהנים האוכלין על טהרת תרומה והכא לאו תרומה הוה): מיני תרגימא. בפ' הישן (סוכה דף כז.) גבי אם השלים י''ד סעודות שחייב אדם לאכול בסוכה במיני תרגימא יצא פרש''י כגון פירות וכיסנין וקפלוטות מבושלין והכא משמע דמיני תרגימא לאו פירות נינהו ואין ללמוד מכאן שיועילו מיני תרגימא להשלים שלש סעודות של שבת מדאמר הכא אם השלים במיני תרגימא יצא דשאני התם דילפינן להו מדכתב תלתא זימנין היום גבי מן שהוא במקום פת ואפילו אי הוה אמרינן דנפיק בג' סעודות במיני תרגימא כמו גבי סוכה מכל מקום בפירי לא נפיק דלא מהני נמי בסוכה: לומר לך שיעורו של זה לא כשיעורו של זה. תימה ונימא שאור בכזית וחמץ כגרוגרת דנפישא כדמשמע ריש פרק המצניע (שבת דף צא.) גבי זרק כזית תרומה לבית טמא דפריך אי לענין שבת כגרוגרת בעינן ולא סגי בכזית וכותבת סתמא הוא כביצה או מעט פחות מכביצה כדמשמע בשמעתא ואילו גרוגרת הויא בציר טובא מכביצה כדמשמע בעירובין בפרק חלון (דף פ:) כמו שאפרש בסמוך ושמא יש לומר כיון דאפיקתיה מכזית אוקמינן אשיעורא דיום הכפורים מכאן קשה דקאמר בסמוך דחמץ ככותבת לאו היינו ככותבת הגסה דיום הכפורים ואפילו הכי מספקא ליה אי חמץ ככותבת הוי כביצה או לא אמאי מספקא ליה פשיטא דהוי כביצה דמכדי בית שמאי אשיעורא דנפיש מכזית מהדרי נוקמה אכגרוגרת ויש לומר דלא מיסתבר להו לאוקמה אכגרוגרת משום דאית להו דרשה דר' חנן דאמר בפרק קמא דסוכה (דף ה:) ודעירובין (דף ד.) ארץ חטה ושעורה וגו' כל הפסוק הזה לשיעורין נאמר ודריש תאנה דקרא להוצאת שבת כדתנן כגרוגרת להוצאת שבת ולא מסתבר להו לאוקמא קרא דתאנה להוצאה ולאכילה אלא הכל להוצאה כיון דאכילה והוצאה לאו חד עניינא להכי מוקמי להו בכותבת דנפקא לן מדבש דההוא קרא דהיינו דבש תמרים בכותבת הגסה ביום הכפורים דהיינו מידי דאכילה ומיניה נמי גמרינן חמץ בכותבת ואפילו מאן דבעי למימר בסמוך דחמץ לאו ככותבת הגסה מכל מקום שפיר גמרינן מינה תרוייהו דלא מסרן הכתוב אלא לחכמים גבי יום הכפורים בגסה משערינן דבהכי מיתבא דעתיה וגבי חמץ בכותבת בינונית ולא בגסה שלא יהא מופלג יותר מדאי משאור ואף על גב דפריך נוקמה אכביצה אף על גב דלא כתב בההוא קרא בזה אין לחוש דהא בכעדשה נמי לא כתב בההוא קרא אבל בכגרוגרת לא מוקמינן דלא מוקמינן תאנה דקרא באכילה והוצאה כדפרישית ועוד בכביצה מוקמינן שפיר כיון דהיינו שיעור אוכל הנאכל בבת אחת אבל בכגרוגרת ליכא טעמא כולי האי תימה לי אמאי לא קאמר דבהלכה למשה מסיני פליגי דקיימא לן שיעורין הלכה למשה מסיני מר סבר הכי גמירי שאור בכזית וחמץ בככותבת ומר סבר דהכי גמירי זה וזה בכזית והשתא לא תיקשי ליה ליתני כביצה ויש לומר דבפרק קמא דביצה (דף ז:) מוכחי דבקראי פליגי דטעמא דבית שמאי לאו מכח הלכתא דמייתי התם ברייתא דתניא ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור זה הוא חילוק שבין ב''ש וב''ה שבית שמאי אומרים שאור בכזית וכו' ומדמייתי קרא ש''מ דמכח קראי קא דרשי ליכתוב רחמנא שאור ולא בעי חמץ:

דף עט - ב

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד