יומא פ ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פ - ב

אמר ליה: כי אתשיל, כשנשאלה בבית המדרש השאלה "כמה ישתה ויהא חייב"

- לא באדם רגיל היא נשאלה, אלא באדם גדול, וכגון בעוג מלך הבשן אתשיל. דהוו ליה בית שמאי, הסוברים שאפילו אדם שכזה חייב על שתיית רביעית, לחומרא. כי לבית הלל חייב רק על שתיית כמלוא לוגמיו, שהוא שיעור גדול מרביעית באדם זה, ושיטתם היא לקולא.

מתקיף לה רבי זירא: מאי שנא שיעור אכילה - דכל חד וחד, בין אדם גדול ובין אדם קטן, שיעורו הוא בככותבת. ומאי שנא שתיה, דכל חד וחד בכמלוא לוגמיו דידיה משערים, לפי בית הלל!?

אמר ליה אביי: קים להו לרבנן בככותבת דבהכי מיתבא דעתיה, שכל אדם דעתו מתיישבת באכילת ככותבת. ואילו בציר מהכי, בפחות מככתובת לא מיתבא דעתו.

אבל בשתיה - רק בכמלוא לוגמא דידיה מיתבא דעתיה, אך בשתיית מים כמלוא לוגמיו דחבריה - לא מיתבא דעתיה. ולכן השיעור תלוי בכל אדם, לפי מלוא לוגמיו.

מתקיף לה רבי זירא: וכי יתכן שכל העולם כולו דעתו מתיישבת עליו בככותבת, וגם עוג מלך הבשן דעתו מתיישבת בככותבת? אמר ליה אביי: כך קים להו לרבנן, דבכל אדם בהכי מיתבא דעתיה, בציר מהכי - לא מיתבא דעתיה.

מיהו, כולי עלמא - מיתבא דעתיה טובא, שאכילת ככותבת מיישבת דעתם באופן מרובה, ועוג מלך הבשן - מתיישבת דעתו בככותבת רק פורתא, מעט.

מתקיף לה רבי זירא על אביי שהסביר כי שיעור ככותבת הוא קבוע היות ובשיעור כזה מיתבא דעתיה של כל אדם:

וכי יתכן שגם בשר שמן יהיה יתובא דעתיה בככותבת, וגם בלולבי גפנים יהיה יתובי דעתיה בככותבת!?

אמר ליה אביי: קים להו לרבנן בשיעור ככותבת דבהכי מיתבא דעתיה, בציר ובפחות מהכי לא מיתבא דעתיה.

מיהו, בשר שמן - מיתבא דעתיה טובא, הרבה [היטב]. בלולבי גפנים - רק פורתא מעט.

מתקיף לה רבא על אביי: הרי שיעור זמן "אכילה" ביום הכיפורים, שמצרפים את כל הנאכל במשך הזמן הזה, גם אם הפסיק בין האכילות, הוא כשיעור אכילה בכל דבר, שהוא כזמן האכילה של "אכילת פרס" [דהיינו, זמן אכילה של פת בשיעור של ארבעה ביצים, שהיא מחצית ["פרס"] מככר גדולה של שמונה ביצים, שבה משערים כמה וכמה שיעורי תורה].

כזית בכדי אכילת פרס, וכותבת בכדי אכילת פרס!? דהיינו, וכי יתכן להשוות את זמן האכילה של אכילת זית ואכילת כותבת, ולומר שאם אכל את הכותבת, הגדולה מהזית, ושהה באכילתו יותר מאכילת פרס, יהיה פטור עליה?

אמר ליה אביי: כך קים להו לרבנן, דבהכי, באכילת כותבת בכדי אכילת פרס מיתבא דעתיה, במשך טפי יותר זמן מהכי - לא מיתבא דעתיה.

וכיון שעוסקת הגמרא בענין אכילת פרס, היא מביאה שאלות נוספות בענין אכילת פרס.

מתקיף לה רבא על הא דאמרינן שאדם טהור שאוכל מאכלים טמאים, כאשר הוא אוכל "חצי פרס" [דהיינו כשיעור שתי ביצים, שהוא מחצה מה"פרס"], במשך זמן של אכילת פרס - הרי הוא נפסל מלאכול תרומה.

[וטומאתו היא רק מדרבנן כי מן התורה אין אוכל מטמא אדם, היות ואוכל לעולם אינו נעשה אב הטומאה, ואין אדם נטמא אלא מטומאה שהיא במדרגת אב הטומאה או למעלה הימנה, ולא מתחתיה].

וכי יתכן להשוות בין אכילת שיעור שתי ביצים לאכילת כזית, ולומר: בין אכילת כזית בכל מקום הרי היא בכדי אכילת פרס, ובין אכילת חצי פרס אוכלים טמאים היא בכדי אכילת פרס!?

אמר ליה רב פפא: הנח ל"טומאת גוויה", שנפסל האדם שאכל מאכלים טמאים מלאכול בתרומה, כיון דלאו דאורייתא היא, הקילו בה חכמים, שאם לא אכל את כל מחצית הפרס של אוכלים טמאים בתוך כדי אכילת פרס, הוא אינו נטמא.

ותמהינן: מי אמר רב פפא הכי שטומאת הגוויה של אדם האוכל מאכלים טמאים היא רק מדרבנן?

והכתיב [ויקרא יא] בענין איסור אכילת שרצים טמאים "ולא תטמאו בהם, ונטמתם בם".

ואמר רב פפא: מכאן שטומאת גוויה על ידי אכילת שרצים או מאכלים טמאים דאורייתא היא!

ומשנינן: לעולם טומאה מדרבנן בעלמא היא, וקרא - אסמכתא בעלמא.

שנינו במשנה: כל האוכלין מצטרפים לשיעור ככותבת.

אמר רב פפא: אכל אומצא חתיכת בשר חי ומילחא והמלח שעליה - מצטרף המלח לבשר לשיעור כותבת.

ואף על גב דאכילת מלח לאו "אכילה" היא, שהרי אין דרך בני אדם לאכול מלח אלא רק כשהוא מעורב באוכל וכאן הוא נמצא מעל האוכל, כיון דאכלי אינשי אומצא כשהמלח על גבה, מצטרפין המלח והבשר לשיעור כותבת.

אמר ריש לקיש: ציר [רוטב הנמצא על הירק כתוצאה מכבישתו, או מחמת טיבולו במשקה] שעל גבי ירק - מצטרף אל הירק לככותבת ביום הכפורים.

ופרכינן: פשיטא! ומשנינן: מהו דתימא ציר משקה הוא. קא משמע לן שכל דבר שהוא "אכשורי אוכלא", ואפילו רוטב, הנמצא על האוכל ובא "להכשירו", כדי שיהא טוב לאכילה - אוכלא הוא נחשב.

אמר ריש לקיש: האוכל בליל יום הכיפורים "אכילה גסה" שאין בה הנאה, בהיותו שבע מהסעודה המפסקת לפני כניסת יום הכיפורים - פטור עליה.

מאי טעמא? [ויקרא כג] "אשר לא תענה" כתיב, פרט למזיק את עצמו ואת אכילתו הקודמת, כאשר הוא ממשיך ואוכל אכילה גסה, ואינו מבטל בכך את העינוי.

אמר רבי ירמיה אמר ריש לקיש: אדם זר שאינו כהן שאכל תרומה אכילה גסה - משלם רק את הקרן ואינו משלם את החומש.

שנאמר [ויקרא כב] כי יאכל - פרט למזיק.

כי אתשיל [כאשר נשאלה] שאלה זו לא נשאלה דווקא באדם רגיל, ששיעור אחד מלוגמיו הוא קטן מרביעית, אלא אף בעוג מלך הבשן אתשיל [נשאלה] שאלה זו, דהוו ליה בית שמאי לחומרא [שדברי בית שמאי שם הם להחמיר] שלוגם אחד של עוג מלך הבשן בודאי גדול הרבה משיעור רביעית.

א לגופה של ההלכה לענין שיעור שתיה מתקיף לה [מקשה על כך] ר' זירא: מאי שנא [במה שונה] אכילה שכל חד וחד [אחד ואחד] יש לו שיעור שוה — בככותבת ומאי שנא [ובמה שונה] שתיה, שכל חד וחד [אחד ואחד] מתחייב בדידיה [בשיעור שלו], כלומר: בשיעור המיוחד לו, שהרי לכל אדם שיעור אחר למלוא לוגמיו? אמר ליה [לו] אביי: קים להו לרבנן [מוחזק להם לחכמים] בשיעור ככותבת, דבהכי [שבכך] — מיתבא דעתיה [מתיישבת דעתו], בציר מהכי לא מיתבא [בפחות מכן אין מתיישבת דעתו]. אולם בשתיה, בדידיה [בשיעור מלוא לוגם שלו] — מיתבא דעתיה [מתיישבת דעתו], אבל בדחבריה לא מיתבא דעתיה [בשל חבירו הקטן ממנו אין מתיישבת דעתו].

מתקיף לה [מקשה עליה] ר' זירא באופן אחר: וכל העולם כולו מתיישבת דעתו בככותבת וגם עוג מלך הבשן בככותבת? ואם כן צריך להיות הבדל גם בשיעור אכילה! אמר ליה [לו] אביי: קים להו לרבנן דבהכי מיתבא דעתיה, בציר מהכי לא מיתבא דעתיה [מוחזק להם לחכמים שבכך מתיישבת דעתו בפחות מכך לא מתיישבת דעתו], מיהו, כולי עלמא [לכל העולם], הרי זה ישוב דעת טובא [רב], ואילו לעוג מלך הבשן ברי זה ישוב הדעת פורתא [מעט], אבל מכל מקום יש בשיעור זה כדי ליישב את דעת כל אדם ולהפיג בכך את העינוי.

מתקיף לה [מקשה על כך] ר' זירא עוד: אם משום ישוב הדעת, אם אכל בשר שמן — דעתו מתיישבת עליו בככותבת, ואם אכל לולבי גפנים (ענפים צעירים של גפנים) שראויים לאכילה, גם בהם מתיישבת דעתו בככותבת? והרי ודאי שאינם משביעים באותה מידה! אמר ליה [לו] אביי: קים להו לרבנן [מוחזק להם לחכמים] דבהכי [שבכך] — מיתבא דעתיה [מתיישבת דעתו], אבל בציר מהכי [בפחות מכך] — לא מיתבא דעתיה [מתיישבת דעתו]. מיהו [אולם] בבשר שמן יש בו ישוב הדעת — טובא [רב], ואילו בלולבי גפנים ישוב הדעת באכילתם — הוא פורתא [מעט].

מתקיף לה [מקשה על כך] רבא: כזית בכדי אכילת פרס בשאר איסורי אכילה, שאם הוא אוכל שיעור כזית מדבר אסור בתוך כדי הזמן שאפשר לאכול בו חצי ככר לחם ("פרס"), הרי כל מה שאכל מצטרף ליחידה אחת ואם אכלו ביותר משיעור זמן זה, אינו מצטרך ופטור, ואילו ביום הכיפורים חייב האוכל כותבת שמרובה הרבה מכזית וגם היא בכדי אכילת פרס?! והרי יש בכך קולא, שהרי מאחר וזו כמות גדולה, יש סבירות שלא יוכל לסיים את אכילתו בכדי שיעור של אכילת פרס ויוצא איפוא שאין אכילתו מצטרפת וצריך הוא להיות פטור! אמר ליה [לו] אביי: קים להו לרבנן דבהכי [מוחזק להם לחכמים שבכך] באוכל תוך שהות זמן זו — מיתבא דעתיה [מתיישבת דעתו], אבל בטפי מהכי [באוכל ושוהה יותר מזמן זה] — לא מיתבא דעתיה [אין דעתו מתיישבת בכך] ונשאר מעונה.

מתקיף לה [מקשה על כך] רבא: מצד אחד אומר אתה בכותבת בכדי אכילת פרס נחשב שיעור אכילה, ולענין אכילת אוכל טמא, שגופו נטמא על ידי אכילה זו ששיעורה הוא חצי פרס שהוא כמות של שני כביצים, שהיא כמות גדולה יחסית, גם כן צריך לאכול בכדי אכילת פרס?! אמר ליה [לו] רב פפא: מכאן אין להקשות, הנח לטומאת גוויה (לטומאת הגוף מחמת אוכל טמא) דלאו דאורייתא היא [שאינה מן התורה] אלא מדברי סופרים, והם הקלו בה, שאם אינו אוכל הרבה כל כך בתוך זמן כזה — אינה נחשבת לאכילה הגורמת לטומאה.

ומקשים: ומי [והאם] אמר רב פפא הכי [כך], שטומאת גוויה מדברי סופרים? והכתיב [והרי נאמר]: "אל תשקצו את נפשותיכם בכל שרץ השורץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם" (ויקרא יא, מג) ואמר רב פפא: מכאן ממה שנאמרה טומאה לגבי איסור אכילה למדנו שטומאת גוויה מדאורייתא [מן התורה]! היא. ומשיבים: לא היתה כוונת רב פפא שהדין הוא באמת מדין התורה, אלא דין זה אכן הוא מדרבנן [מדברי סופרים], וקרא [והכתוב] שהביא רק לראיה — אסמכתא בעלמא [לסמך בלבד] הוא.

ב שנינו במשנה שכל סוגי האוכלין שאדם אוכל, מצטרפין זה לזה לשיעור לענין אכילה ביום הכיפורים. אמר רב פפא: אכל אומצא ומילחא [בשר ומלח] שעליו — הרי זה מצטרף לשיעור ככותבת. ואף על גב דלאו אכילה היא [ואף על פי שאכילת מלח לעצמה אינה אכילה], כיון דאכלי אינשי [כיון שאוכלים בני אדם] בשר ומלח יחד — הרי הם מצטרפין לכשיעור. וכן אמר ריש לקיש: ציר שעל גבי ירק מצטרף לירק, לשיעור ככותבת ביום הכפורים. ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן הוא] ומדוע לא יצטרף, שהרי דבר אוכל הוא! ומשיבים: מהו דתימא [מהו שתאמר] משקה הוא ציר זה, ואין אוכל ומשקה מצטרפין, קא משמע לן [השמיע לנו]: כל אכשורי אוכלא [כל דבר הבא להכשיר את האוכל] לאכילה — אוכלא אוכלא [כאוכל] הוא נחשב.

ג אמר ריש לקיש: האוכל אכילה גסה, שהיא אכילה שאדם אוכל כשהוא שבע מאוד ונפשו קצה במאכל וכופה עצמו ואוכל עוד, ביום הכפורים וכגון שאכל כדי שובעו ויותר בערב יום הכיפורים, ומיד שהתחיל הצום אכל דבר באכילה גסה — הריהו פטור על אכילה זו. מאי טעמא [מה הטעם]? משום שלא נאמר ביום הכיפורים איסור אכילה, אלא "אשר לא תענה" (ויקרא כג, כט) כתיב [נאמר], משמע: פרט למזיק את עצמו, שאיננו נהנה כלל מאכילתו.

וכגון זה אמר ר' ירמיה אמר ריש לקיש: זר שאכל תרומה אכילה גסה — משלם את הקרן, כלומר מה שהזיק ואינו משלם את החומש הנוסף שכל האוכל תרומה נותן כקנס לכהן. משום שנאמר באוכל תרומה: "ואיש כי יאכל קודש בשגגה ויסף חמישיתו עליו ונתן לכהן את הקודש" (ויקרא כב, יד), "יאכל" — פרט למי שאין זה נחשב לאוכל אלא למזיק את עצמו, והוא משלם אומנם קרן משום שהזיק ממונו של הכהן, אולם קנס החומש שייך רק באוכל, ואכילה גסה אינה קרויה אכילה. ובדומה לזה אמר ר' ירמיה אמר ר' יוחנן: זר

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

When this question with regard to the measure of liquid was asked, it was not asked about an average-sized person, for whom a mouthful is smaller than a quarter-log. Rather, the question was asked even about Og, king of Bashan, in which case, it is Beit Shammai who are stringent, for Og’s cheekful is much more than a quarter-log.

Rabbi Zeira strongly objects to this halakha with regard to the measure for liability for drinking: What is different with regard to eating, in that all people have the same measure, the volume of a large date; and what is different with regard to drinking, where each and every person is liable according to his own measure, i.e., every individual’s measure depends on the size of his own mouth? Abaye said to him: The Sages have an accepted tradition with regard to the volume of the large date, that eating this amount settles his mind, but less than this amount does not settle his mind. However, with regard to drinking, his mind is settled with the amount of his own cheekful, but his mind is not settled with the cheekful of his fellow who is smaller than him.

Rabbi Zeira strongly objects to this for a different reason: Is everyone of average size satisfied with eating the volume of a large date, and even Og, king of Bashan, is also satisfied with the volume of a large date? If not, there should also be relative measures for eating. Abaye said to him: The Sages have an accepted tradition that this amount settles his mind, but less than this amount does not settle his mind. However, everyone of average size has his mind greatly settled, whereas Og, king of Bashan, has his mind only a little settled. But even so, this measure settles the mind of any person and relieves his affliction.

Rabbi Zeira strongly objects to this further: If it is on account of settling one’s mind, the following question can be raised: If one ate fatty meat, his mind would be settled with the volume of a large date, but if he ate edible grapevine shoots, would his mind similarly be settled with the volume of a large date? Abaye said to him: The Sages have an accepted tradition that with this measure one’s mind is settled, but with less than this measure his mind is not settled. However, with fatty meat, his mind is greatly settled; if one ate the same measure of grapevine shoots, his mind is only a little settled.

Rava strongly objects to this: For all prohibitions of eating, the measure that determines liability is the volume of an olive-bulk consumed within the time it takes to eat a half-loaf of bread. All forbidden food eaten within that period combines to the measure of an olive-bulk. However, one who eats an olive-bulk over a longer period is exempt. Yet, on Yom Kippur one who eats the volume of a large date, which is a larger measure, is culpable if this amount is eaten within the time it would take to eat a half-loaf of bread. This appears to be a leniency, since one must eat a larger measure in the same time period of time. Why is there not a longer period of time for liability on Yom Kippur, to reflect the larger measure? Abaye said to him: The Sages have an accepted tradition that one who eats within this duration of time, his mind is settled; but one who eats within a longer duration of time, his mind is not settled, and he remains in a state of affliction.

Rava strongly objects to this: The measure for liability for eating on Yom Kippur is the volume of a large date consumed within the time it takes to eat a half-loaf of bread; but the measure for eating impure foods that render one ritually impure is half of a half-loaf, which is two egg-bulks, a much larger volume, and this must also be consumed within the time it takes to eat a half-loaf of bread. Rav Pappa said to him: Do not raise a challenge from here. Leave aside ritual impurity of the body contracted through consuming impure foods because that is not by Torah law but by rabbinic law. The Sages were lenient in this matter. If one does not consume that amount of impure food within this time period, he is not rendered impure.

The Gemara challenges this: But did Rav Pappa actually say that the rendering of ritual impurity of the body through the consumption of impure foods is by rabbinic law? But he appears to say the opposite in another statement: Isn’t it written: “You shall not make yourselves detestable with any creeping thing that creeps, neither shall you make yourselves impure with them, that you should be impure thereby” (Leviticus 11:43). And Rav Pappa said: From here, from the Torah’s usage of the word “impure” with regard to the prohibition of eating, we learn that ritual impurity of the body is by Torah law. The Gemara answers: Rav Pappa did not mean that the law is actually Torah law. The law is indeed rabbinic law, and the verse brought as proof is a mere support.

§ We learned in the mishna: All types of foods combine to form a measure of liability with regard to eating on Yom Kippur. Rav Pappa said: If one ate meat and the salt that was on it, these combine to make the volume of a large date. Although consuming salt alone is not considered eating, since people do eat meat with salt together, they combine into one measure. Similarly, Reish Lakish said: Brine on a vegetable combines with the vegetable to make the volume of a large date with regard to the prohibition of eating on Yom Kippur. The Gemara expresses surprise at this: It is obvious. Why should the brine not combine with the vegetable, considering that it is itself food? The Gemara answers: Lest you say that brine is a beverage, and food and drinks do not combine, it teaches us that any item that prepares food for eating is considered a food.

§ Reish Lakish said: One who eats in an excessive manner on Yom Kippur, to the degree that he forces himself to continue eating even when full is exempt, e.g., one who ate beyond being satiated on Yom Kippur eve and then ate something else as soon as the fast began. What is the reason for that? Because the Torah does not mention the prohibition of eating on Yom Kippur, but it was written “any soul which shall not be afflicted in that same day, he shall be cut off from his people” (Leviticus 23:29), excluding one who harms himself, e.g., one who does not enjoy his food at all.

Similarly, Rabbi Yirmeya said that Reish Lakish said: A non-priest who ate teruma in an excessive manner pays the principal, that which he took, and does not pay the additional fifth, which one who illegally eats teruma pays to the priest as a penalty. This is because it states about one who eats teruma: “And if a man eat of the sacred thing in error, then he shall add a fifth to it, and give the priest the sacred thing” (Leviticus 22:14). The word “eat” excludes one who is not eating but harming himself. He does, however, pay the principal, since he caused a loss to the priest. The fifth is only paid by one who eats normally, not excessively. Similarly, Rabbi Yirmeya said that Rabbi Yoḥanan said: A non-priest

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואסיקנ' כי איתשיל בעוג מלך הבשן איתשיל דמלא לוגמיו יתר מרביעית דהוה ליה ב"ה לקולא.

ואקשינן מ"ש אכילה דכו"ע בשיעורא חדא ככותבת. ובשתיה שיעורא דכל חד וחד כמלא לוגמיו דידיה ושנינן קים להו לרבנן דבשתיה דכל חד וחד לא מייתבא דעתייהו מיהו לכ"ע טובא לעוג מלך הבשן פורתא.

בשר שמן ככותבת מייתבא טובא לולבי גפנים ככותבת פורתא.

פי' פרס חצי חלה שהיא כל האוכלין מצטרפין לפסול את הגויה כבחצי פרס. כלומר אם אכל מעט לחם טמא ומעט בשר טמא אם יש בשניהם שיעור חצי פרס מטמא גופו מליכל בתרומה וזו היא טומאת גויות. ועל זה התקיף רבינא אם שהה מתחילת אכילתו נותר או פיגול שאיסורן כזית ואכל מעט מעט עד שהשלימו לכזית בשיעור פרס נצטרפו כל האכילות וחייב ואם שהה יותר מזה אין מצטרפין אלא בטל המיעוט במיעוטו ואכילת אוכלין טמאין חצי פרס מעט מעט כשיעור שהיית אכילת פרס מצטרפין ומטמא הגוף ואם הוא שיהוי יותר מזה בטלו האוכלין. וכי שיעור אחד לכזית שיעור אחד לחצי פרס. ופריק לי' רב פפא הנח לטומאת גויות [דאינה] מן התורה. טומאת גויות מדרבנן היא לפיכך מקילין בה והאי קרא דכתיב אל תטמאו בהם ונטמתם בם מיכן לטומאת גויות מן התורה. טומאת גויות מדרבנן היא וקרא אסמכתא בעלמא.

אמר רב פפא אומצא ומלחא דעלה מצטרפין לככותבת אע"ג דמלחא לבדה לאו מאכל הוא כיון דאורחא דאינשי מיכל אומצא במלחא מצטרף. וכ"ש שאר אוכלין שמצטרפין ואם אכל ממיני מאכל הרבה מעט מעט עד שהשלים לככותבת חייב.

וכן ציר שעל ירק מצטרף מהו דתימא משקה הוא קמ"ל כל אכשורי אוכלא אוכלא הוא. אבל אכל אכילה גסה ביוה"כ דהוא מצטער ממה שאכל הרבה ומוסיף על מנהגו פטור.

מ"ט אשר לא תעונה כתיב.

אכל חצי שיעור ושהה ואכל חצי שיעור אחר אם לא שהה מתחילת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה בכדי אכילת פרס הרי אלו מצטרפות ואם שהה כדי אכילת פרס אין מצטרפות ושיעור זה בין לאיסורים ששיעורן בכזית בין לאיסורים ששיעורן בככותבת ואין אומרין שמאחר ששיעורו גדול שיהא מצטרף בשהיות מרובות שאין יישוב הדעת אף בככותבת אא"כ הם בתוך שיעור אכילת פרס:

אע"פ שאין אדם מקבל טומאה מן האוכלין גזרו חכמים שאם אכל אוכלים טמאין אפילו אכילת חצי פרס בכדי שיעור אכילת פרס שיהא טמא וזו היא הנקראת טומאת הגויה וסמכוהו מן המקרא אל תשקצו את נפשותיכם ואל תטמאו בהם כלומר אל תשקצו באכילה ולא תטמאו באכילה גם כן ואע"פ שאין ישראל מוזהרין על הטומאה דהא כתיב אמור אל הכהנים וגו' הדר כתיב ונטמתם בם ומ"מ אסמכתא בעלמא היא שאין טומאה מן התורה על ידי אכילה אלא בנבלת עוף טהור:

כשם שביארנו במשנה באוכל אוכלין שאינן ראויים לאכילה שהוא פטור כך הדין באוכל אוכלין ראויים אלא שאכלם אכילה גסה ושלא להנאה ואדרבא שהוא קץ בה ומזקת לו פטור שאע"פ שאכילה זו ראוייה לרעב אינה ראוייה לשבע ומ"מ מכין אותו מכת מרדות:

אף לענין תרומה זר שאכלה אכילה גסה ר"ל שכבר היה שבע אינו משלם את החומש שנאמר איש כי יאכל פרט למזיק את עצמו וכן אם כסס שעורים של תרומה אינו משלם את החומש מפני שהזיק עצמו:

וי"מ פרט למזיק מזיק את התרומה כלומר שאינו אוכלה אלא מזיקה ומשחיתה ולשון כסיסה האמור כאן בשעורים פירושו אכילה אלא שכל שאין דרכו באכילה קרוי כסיסה ובחטים משלם קרן וחומש כמו שביארנו בששי של ברכות ל"ו א':

מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. מיכן היה מביא רבינו יעקב ראיה דגזירת גוויה אין זה גזירה דהאוכל אוכל ראשון די"ח דבר דפ"ק דשבת (דף יד.) מדבעיא תלמודא למימר הכא שהיא מן התורה וגזרה די"ח דבר פשוט לכל דאינו כי אם דרבנן ועוד הארכתי בה הרבה בשבת ובפ"ק דעירובין ובפ' כיצד משתתפין (דף פב:):

קמ"ל כל אכשורי אוכלא אוכלא הוא. ואע"ג דלענין שאר דברים משקה הוא כדאמרי' בערבי פסחים (פסחים קטו.) כל שטיבולו במשקה צריך נטילת ידים פי' לפי שכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחילה ומשמע אפי' ציר ומורייס מ"מ לענין יום הכפורים כל דבר אכילה אוכלא הוא:

האוכל אכילה גסה ביו הכפורים פטור. והא דאמרינן בנזיר (דף כג.) ובהוריות (דף י:) גבי שני בני אדם שצלו פסחיהן אחד אכלו לשם אכילה גסה ואחד אכלו לשם מצוה זה שאכלו לשם אכילה גסה ופושעים יכשלו בם א"ל להאי רשע קרית ליה נהי דלא עביד מצוה מן המובחר מצוה מיהא עביד אלמא אכילה גסה שמה אכילה ואומר רבי שיש חילוק באכילות שיש אכילה גסה מאד שקץ לאכול ויש לך שאינה גסה כל כך. מ"ר:

אמר לי' רב פפא הנח לטומאת גויה דלאו דאורייתא עיין מ"ש על טומאת גויה בפ"ק דשבת במהדורא תליתאה:

בא"ד כשיעור ג' גרוגרות ועוד רכין ונוחין לאכול וכותבת הגסה כו' ובצירא מכביצה כו' עכ"ל אין כל זה צורך לתירוצם אלא שהביאו לשון ר"ת כמו שהוא בשיעורו דשמעתין וק"ל:

בד"ה וחצי פרס כו' דאתי למימר מה לי דנגעי בגופו מה לי בחוץ כו' כצ"ל:

גמרא ומ"ש שתיה דכל חד כו'. כצ"ל:

גמ' שם אר"ל ציר שע"ג ירק מצטרף לככותבת כו'. עי' בגליון בשם מ"א. ושגה בזה דע"כ ל"פ רבנן על ר' יהושע דמצטרפין אלא החמור לקל והכא קמ"ל דמצטרף לככותבת והיינו לחמור דכותבת היא פחותה מביצה כדמסקינן לעיל. ומלא לוגמיו הוא פחות מעט מרביעית כמש"כ הפר"ח שהיא ביצה ומחצה. ומכש"כ באדם גדול דבמלא לוגמיו דידיה משערינן:

גמ' שם מ"ד משקה הוא קמ"ל כל לאכשורי אוכלא אוכלא הוא. מכאן נ"ל סתירה להט"ז באו"ח סי' קנ"ח סק"ז לענין מרקחת וכן המ"א שם חולק עליו בזה. והא לא תיקשי מאי איריא משום אכשורי אוכלא תיפוק ליה דמשקה הבא לאוכל אוכל הוא. שבת (קמד ב). דהתם נמי אינו אלא בבא לתקן את האוכל או בנבלע בו (שו"ע שם סי' תק"ה) והכא קאמר שעל גבי ירק [לפי מה שחילק הת"י אין כאן סתירה להט"ז] :

רש"י ד"ה ולא תטמאו בהם. דכתיב אמור אל הכהנים כהנים מוזהרין כו'. פשוט דכוונתו לתחלת הברייתא דבר"ה (טז ב) וע"ש וסרה תמיהת הגה"ש:

תד"ה ושיערו. דרב יוסף ורבה כר"מ כו'. כצ"ל:

גמ' מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. עי' חולין דף לד ע"ב תוס' ד"ה והשלישי:

רש"י ד"ה ולא תטמאו כו' אין ישראל מוזהרים מליטמא. תמוה לי הא גם כהנים אין מוזהרין בפ' אמור רק בטומאת מת ולא בשרץ:

רש"י ד"ה ולא תטמאו שהרי אין ישראל מוזהרין מלטמא.
קשה לי, הא גם כהנים אין מוזהרין לטמא בטומאת שרץ:

תוס' בסוף ד"ה מה רוצח כו' ועוד י"ל (על מה דהקשו בהא דקאמר בע"ז (דף נד) גבי נעבד באונס דאסור דמיירי כגון שאנסוהו כותים, ופריך אונס רחמנא פטרי' דכתיב ולנערה לא תעשה דבר והקשו הא קרא בקרקע עולם מיירי, אבל עושה מעשה חייב למסור את עצמו), דמשמע ליה דלענין מיתת ב"ד אין חילוק (בין עביד מעשה ללא עביד, דהא אשה ברצון חייבת, אף דהוי קרקע עולם, ומ"מ באונס פטורה).
תימא דמה בכך דבגוף הדין אין חילוק בין עביד מעשה ללא עביד מעשה, הא מ"מ מכח דלא עביד מעשה הדין דמותרת להבעל לו ולא תהרג, וא"כ מה דעשתה עשתה ברשות ב"ד, ופשיטא דאינה חייבת מיתה, אבל בדידיה דהדין דיהרג ולא יעבור שפיר י"ל דאם עבר חייב מיתה, ובאמת גם בדידה אלו היה הדין דתיהרג ולא תעבור היתה חייבת מיתה אף בלא מעשה אך טעם הפטור דידה כיון דעשתה בהיתר:

[מלואים: בכותבת בכדי אכילת פרס חצי פרס בכדי אכילת פרס ק"ל הא כבר הקשה מכזית אכותבת ושני ליה אביי קיי"ל דבהכי מיתבא דעתיה אבל כזית לאו במייתבא תליא וה"נ חצי פרס לאו במייתבא תליא ויותר הו"ל להקשות מכזית דאכילת פרס דכזית בציר מכותבת והו"ל קושיא אלימתא טפי וי"ל דרבא נמי ידע דטומאת גוויה לאו דאורייתא היא מיהו ס"ל כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון כדאמרינן בכ"מ ואי לא משכחת לה בשל תורה אלא כזית לחוד ששיעורו בכדי אכילת פרס בשל דבריהם נמי לא היו מתקנין אלא כל כזית וכזית מחצי פרס בכדי אכילת פרס אלא כיון שמצאו בשל תורה יותר מכזית ואפ"ה שיעורו בכדי אכילת פרס שהוא ככותבת דיוה"כ אע"ג דהתם איכא טעמא דיתובא דעתא מ"מ אסמכוה חצי פרס דדבריהם אההוא שיעורא ולהקל אלא דק"ל אע"ג דאסמכוה אהאי שיעורא להקל מ"מ לא הו"ל להקל אלא בשיעור כותבת מהאי חצי פרס בכדי אכילת פרס ולא כל החצי פרס בכדי אכילת פרס וכדאשכחן בככותבת דיוה"כ ושני ר"פ הנח לטומאת גוויה דלאו דאורייתא היא והקילו בה ביותר אע"ג דלא מצינו דכוותיה בשל תורה והא דקיי"ל כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון היינו בדבר שיש לו עיקר מה"ת כדאמ' בגיטין משא"כ בטומאת גוויה דלית ליה עיקר מה"ת:]

[מלואים: מכאן שטומאת גוויה דאורייתא קצת ק"ל למאי דס"ד השתא דדאורייתא ממש קאמר ודרשא גמורה היא אמאי שיעורו בחצי פרס אטו שיעור חצי פרס רמיזא בקרא:]

[מלואים: ציר שעל גבי הירק משקה היוצא מן הירק. ל"א ציר שהיו מטבילין מאכלן בציר ל' רש"י פ"ט דחולין (דף ק"כ) קמ"ל כל אכשורי אוכלא אוכלא הוא. נ"ל דה"פ אוכלא הוא לענין יוה"כ אבל לשאר מילי אכשורי אוכלא לאו אוכלא חשיב כדאמ' שם בפ"ט דחולין דתנן העור והרוטב כו' מצטרפין לטמא טומאת אוכלין ובגמ' מאי רוטב אמר רבא שומנא א"ל אביי הוא עצמו יטמא טומאת אוכלין אלא חלב דקריש ופריך מאי איריא קריש אפי' לא קריש נמי דאמר ר"ל ציר שעל גבי הירק מצטרף לככותבת ביוה"כ ומשני התם משום יתובי דעתא הוא בכל דהוא מיתבא דעתיה הכא משום איצטרופי הוא אי קריש מצטרף אי לא קריש לא מצטרף פי' דאי לא קריש הו"ל משקה ואין אוכל ומשקה מצטרפין לטומאה דהא לא שוו שיעורייהו להדדי ואע"ג דאוכל ושותה ביוה"כ נמי לא מצטרף ה"ט משום דלא מיתבא דעתיה בהכי אבל ציר שעל גב הירק מייתבא כפירש"י התם וש"מ דאכשורי אוכלא לאו אוכלא חשיב לענין ד"א מש"ה חלב אי לא קריש לא מצטרף לבשר לטמא טומאת אוכלין דהו"ל משקה ואין אוכל ומשקה מצטרפין לטומאה וה"ה לציר שעל גב הירק אין מצטרף עם הירק לטמא טומאת אוכלין. מ"מ ק"ל הא דתנן האוכל והשותה אין מצטרף מוקי לה ר"ל כר"י דאמר גבי טומאה טומאתו ולא שיעורו אין מצטרף אבל לרבנן אוכל ושותה מצטרף ור"י מוקי לה אפי' כרבנן עד כאן לא קאמרי רבנן התם אלא לענין טומאה דשם טומאה חד הוא אבל הכא משום יתובא דעתא והא לא מייתבא דעתיה והשתא ר"ל דלא מחלק בין טומאה ליוה"כ לענין צירוף אכילה ושתיה אלא לרבנן בין לענין טומאה בין לענין יוה"כ אוכל ומשקה מצטרפין ולר"י בשניהם אין מצטרף והשתא בע"כ הא דאמר ר"ל ציר שעל גב הירק מצטרף משמע דוקא ציר דאכשורי אוכלא הוא אבל שאר אוכל ומשקה אין מצטרף היינו כר"י ודלא כרבנן דלדידהו כל אוכל ומשקה מצטרף אע"ג דלאו אכשורי אוכלא דהא ר"ל לית ליה ה"ט לחלק בין יוה"כ לטומאה משום יתובא דעתא דמש"ה מוקי להא דהאוכל ושותה דלא כרבנן וה"נ לר"ל אליבא דרבנן חלב אע"ג דלא קריש מצטרף עם בשר לטומאת אוכלין אע"ג דלא שוו שיעורייהו להדדי לרבנן מצטרף וכי בעינן קריש אליבא דר"י הוא דס"ל דכל דלא שוו שיעורייהו לא מצטרף והשתא האיך מחלק אליבא דר"ל בין ציר דגבי יוה"כ לחלב דגבי טומאה דבעי קריש דוקא משום יתובא דעתא הא ר"ל לית ליה ה"ט ובע"כ הא דאמר ר"ל אכשורי אוכלא אוכלא לא ליוה"כ לבד חשיב אוכלא אלא לכ"ד ואף לענין טומאה אוכלא הוא והשתא אכתי תקשה אפי' אליבא דר"י מאי איריא קריש אפי' לא קריש נמי מצטרף כדאמר ר"ל גבי ציר דיוה"כ דאכשורי אוכלא חשיב כאוכלא לענין טומאת אוכלים נמי ל"ש לר"ל וכ"ש דלרבנן ל"צ קריש דהא לדידהו אוכל ומשקה מצטרף לטומאת אוכלין:]

[מלואים: זר שאכל תרומה אכילה גסה משלם את הקרן קצת ק"ל מאי קמ"ל בהא דמשלם את הקרן פשיטא לא יהא אלא מזיק ממון חבירו ומאבדו דודאי חייב בתשלומין ועוד ק"ל אמאי קמ"ל הא גבי תרומה דווקא דפטור הו"ל למימר בכל איסורי תורה דכתיב בהול' אכילה דאם אכלן אכילה גסה דפטור מה"ת דלא יאכל פרט למזיק וה"נ הא דקאמר זר שכוסס שעורים של תרומה דפטור מה"ט הו"ל לאשמועינן בכל איסורים כגון חדש וחמץ ומעשר שני חוץ לחומה ואי קמ"ל דמשלם את הקרן מיהו הא מילתא דפשיטא לא יהא אלא מזיק וכמ"ש:]

כי איתשיל. בבי מדרשא הך דלעיל כמה ישתה ויהא חייב לענין עוג מלך הבשן כלומר לענין אדם כענקים איתשיל והוו להו בית שמאי לחומרא דמחייבי ברביעית: כזית בכדי אכילת פרס. קים לן (כריתות דף יב:) בכל אותן איסורין ששיעורן בכזית שאם שהה בין תחילת אכילת השיעור לגמר אכילתו יותר מכדי אכילת פרס אין מצטרף עד שיאכל כל השיעור בתוך כדי שהיית סעודה והיא אכילת חצי ככר ששיערו בו את העירוב שהוא מזון ב' סעודות כדתנן חציה לבית המנוגע שתלה הכתוב שהייתו לטמא בגדים כשיעור אכילה: ככותבת בכדי אכילת פרס. בתמיה יום הכפורים ששיעור אכילתו בככותבת אף הוא שיעורו צירוף אכילתו בכדי אכילת פרס ואם שהה יותר מכאן אין מצטרף ופטור והא כיון דשיעורו גדול בעי שהיי' טפי לצירוף אכילתו והשתא קולא דפטרי ליה: בטפי מהכי. אם שהה יותר מיכן לא מייתבא דעתיה ויוה''כ ביישוב הדעת תליא מילתא דכתיב אשר לא תעונה (ויקרא כג): חצי פרס. ששיעורו לפסול את הגויה לאוכל אוכלין טמאין חצי פרס נפסל גופו מלאכול בתרומה וחצי פרס שיעור גדול הוא כשתי ביצים שוחקות כדאמרי' בעירובין (דף פג.) ואף ביה משוינן שהיית צירופו בכדי אכילת פרס ותו לא כיון דשיעורא רבה הוא בטפי מהכי ליצטרף: הנח לטומאת גויה דלאו דאורייתא. ואקילו רבנן בה: ולא תטמאו בהם. גבי אכילה כתיב אל תשקצו את נפשותיכם דהיינו אכילה ולא תטמאו בהם לא זו היא אזהרת טומאה שהרי אין ישראל מוזהרין מליטמא דכתיב אמור אל הכהנים וגו' (ויקרא כא) כהנים מוזהרין ואין ישראל מוזהרין אלא אזהרת אכילתן וכתיב ונטמתם בם משמע שעל ידי אכילתן תטמאו: מכאן לטומאת גויה. על ידי אוכלין טמאין דאורייתא: מדרבנן. דקרא לאו לטומאה אתא שאין לך דבר מטמא אדם על ידי אכילה אלא נבלת עוף טהור: אלא אסמכתא בעלמא. ועיקר קרא דרשינן בפרק אמר להם הממונה (לעיל דף לט.) אדם מטמא עצמו מעט מטמאין אותו הרבה: אומצא ומילחא. שעליה: אכשורי אוכלא. משקה הבא למתק את האוכל אוכלא הוא: אכילה גסה. שאכל לילי יום הכפורים על השבע שהיה שבע מסעודה שהפסיק בה וכל מה שאכל משחשיכה אכילה גסה היתה ושלא להנאה: פרט למזיק. לזה שאינו מבטל ממנו שום עינוי על ידי אכילה זו אלא מזיק הוא את האוכלין ואת עצמו: זר שאכל תרומה. בשוגג שחייבו הכתוב תשלומי קרן וחומש פטור אם אכלה על השבע: פרט למזיק. את התרומה:

וגרוגרת גדולה מכזית כדמוכח בר''פ המצניע (שבת דף צא.) כדפרשינן לעיל וא''כ היכי אמרינן בכריתות פרק אמרו לו (דף יד:) גבי יש אוכל אכילה אחת דאין בית הבליעה מחזיק יותר משני זיתים ואור''י דנהי דקיימא לן כר' שמעון בהא דכביצה לטמא טומאת אוכלין בשתי סעודות דעירוב לא קיימא לן כוותיה אלא או כר' מאיר או כרבי יהודה כדמוכח התם דרב יוסף ורבא כרבי מאיר קיימי ואינהו נמי מודו דכביצה לטמא טומאת אוכלין כרבי שמעון דחציה לבית המנוגע וחצי חציה לפסול גויה וחצי חצי חציה לטומאת אוכלים לאו ארבי מאיר ור' יהודה קאי אלא ארבי שמעון וארבי יוחנן קאי שהזכירו שיעור הככר תדע דהא קתני התם בברייתא בגמרא כמה שיעור חצי פרס שתי ביצי' חסר קימעא דברי ר' יהודה ש''מ דקאי בשיטתיה דר' שמעון דקאמר חצי חציה לפסול הגויה בשתי ביצים ור''ת תירץ בע''א וזה לשונו דגרוגרות בלא גרעינין קאמר הכא ונמעכות ונדרסות טפי ונוחים להשימן בבית הבליעה וזיתים יש בהם גרעינין וקשין הן ועגולין ואינן נדבקין בבית הבליעה ולכך הוי שיעור ב' זיתים קשין כשיעור ג' גרוגרות ועוד דרכין ונוחין לאכול וכותבת הגסה עדיפא מכזית וגרוגרו' ובצירא מכביצה (וכו') ולא נהירא לר''י דגרוגרות אין בהן גרעין שהם תאנים שנדרסו וההיא דכריתות (דף יד.) נמי דאין בית הבליעה מחזיק יותר משני זיתים בבשר איירי דלא שייך ביה גרעין וקשה ועגולין: וחצי פרס בכדי אכילת פרס . תימה לריב''א בפ''ק דשבת (דף יד.) מפרש טעמא דפסול גוויה משום דזימנין דאכיל אוכלין טמאין ושדי משקה דתרומה לפומיה ומטמא להו וא''כ בכביצה ליפסל גופיה כיון דאית בהן שיעור לטמא טומאת אוכלין ותירץ כיון דגזרי משום דילמא שדי משקה תרומה לפומיה וקים להו לרבנן דבבציר מאכילת שתי ביצים אין אדם צמא לשתות והוא בעצמו הקשה לדבריו שותה משקין טמאין אמאי אינו טמא עד שישתה רביעית כדאיתא פ' קדשי מזבח במסכת מעילה (דף יז:) הא משקה מטמא אחרים במשהו כדמוכח בפ''ק דפסחים (דף יד.) ובברכות פרק אלו דברים (דף נב.) מיהו לפר''ת שפירש דמדאורייתא לא מטמאו אלא ברביעית ומדרבנן הוא דגזור במשהו ניחא דלא רצו לגזור אלא במשקין דמטמו מדאורייתא ור''ת פי' דשתי גזירות הוו דמעיקרא גזר בשתי ביצים דנפסל גופיה מלאכול בתרומה אבל מותר ליגע וכן משמע לישנא דפסול גויה ולאו טעמא דמפרש פ''ק דשבת (דף יד.) אלא מטעם אחרינא כמו דאמרי כיון דהאוכל אוכלין טמאין מותר לאכול בתרומה אף על גב דנגעי בהדי הדדי בתוך הגוף ואתי למימר מה לי דנגעי בגופו מה לי בחוץ ואתי למישרי להגיע תרומה לאוכלים טמאין וא''ת א''כ בכביצה לגזור ויש לומר משום דכי אכיל כביצה אין נכנס למעיו כביצה שא''א שלא ישאר קצת בין השיניים והחניכיים וכיון דאפיקת' מכביצה אוקמה אשתי ביצים אבל משקין סגי ברביעית שאינן נשארים בין החניכיים והשיניים ור''י הוסיף על דבריו לפרש טעמא לשתי ביצים כיון דאפיקתיה מכביצה אוקמה אחצי שיעור פרס סעודה דבית המנוגע למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה כדמשמע בפרק כיצד משתתפין (עירובין דף פג.) וההיא גזירה דשתי ביצים גזירה קדמונית היתה קודם י''ח דבר טובא תדע דהוה ס''ד הכא דהיא דאורייתא דפריך מונטמתם בם מיכן לפסול גויה מן התורה ואי לא גזור אלא בי''ח דבר במאי טעי והא י''ח דבר ידועים לכל ופשט איסורן כדאיתא בפרק אין מעמידין (ע''ז דף לו.) ועוד א''כ חסר להו מי''ח דבר לדברי המקשה ובי''ח דבר גזרו בתר הכי האוכל אוכל ראשון וכו' אפי' בכביצה ומטעמא דהתם אפילו ליגע בתרומה נפסל גופו:

דף פ - ב

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד