יומא פא ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פא - ב

רב פפא אמר: הוא יום הכיפורים גופיה "שבת" איקרי, דכתיב בו "תשבתו שבתכם". וכיון שנקרא העינוי שבת, הרי זה כיום השבת הן לענין עונש והן לענין אזהרה.

והוינן בה: בשלמא רב פפא לא אמר כרב אחא בר יעקב, משום דקרא "שבת שבתון", דכתיב בגופיה דיום הכיפורים, עדיף ללמוד ממנו.

אלא רב אחא בר יעקב - מאי טעמא לא אמר כרב פפא?

ומשנינן: מיבעי ליה להאי קרא לכדתניא: [ויקרא כג] "ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש".

יכול יתחיל ויתענה בתשעה - תלמוד לומר "בערב". לאחר שכבר חלף היום התשיעי.

אי בערב - יכול משתחשך - תלמוד לומר "בתשעה", לפני שתחשך.

הא כיצד?

מתחיל ומתענה מבעוד יום. ומכאן יש ללמוד את הכלל שמוסיפין מחול על הקודש.

ואין לי אלא שמוסיפים מהחול על הקודש בכניסתו. ביציאתו - מנין שמוסיפים?

תלמוד לומר: "מערב עד ערב", שתמשך התענית לערב הבא.

ואין לי שמוסיפים מהחול על הקודש אלא ביום הכפורים.

שבתות - מניין?

תלמוד לומר יתור הפסוק "תשבתו".

אין לי אלא שבתות, ימים טובים - מנין?

תלמוד לומר יתור נוסף "שבתכם".

הא כיצד?

כל מקום שנאמר "שבות" מוסיפין מחול על הקודש.

ועוד הוינן בה: ותנא לעיל, דדריש "עצם עצם" למעט את התוספת מכרת, וממיעוט זה יש ללמוד את מצות התוספת, שהרי בכך שממעט הכתוב מעונש, הוא מגלה שיש איסור בדבר, האי "בתשעה לחדש" - מאי עביד ליה?

ומשנינן: מיבעי ליה לכדתני חייא בר רב מדיפתי.

דתני חייא בר רב מדפתי: "ועניתם את נפשתיכם בתשעה". וכי בתשעה מתענין? והלא בעשור מתענין!

אלא לומר לך: כל האוכל ושותה בתשיעי - מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי. שנינו במשנה: אכל אוכלין שאין ראוין לאכילה.

אמר רבא: כס כסס שלא כדרך אכילה פלפלי ביומא דכפורי - פטור.

וכן הכס זנגבילא ביומא דכפורי - פטור.

מיתיבי על כך שפטר רבא את הכוסס פלפלין ביום הכיפורים:

דתניא: היה רבי מאיר אומר: ממשמע שנאמר [ויקרא יט] "וערלתם ערלתו את פריו", איני יודע שעץ מאכל הוא?

אלא, מה תלמוד לומר "עץ מאכל"?

עץ שטעם עצו ופריו שוה.

הוי אומר - זה פלפלין, שהשיח הנמוך שהם גדלים עליו נחשב לעץ החייב בערלה, ואינו ירק הפטור מערלה.

ובא הכתוב ללמדך שהפלפלין חייבין בערלה, ולא תאמר שעץ הפלפלין הוא ירק היות והוא שיח נמוך.

ועוד מלמד אותך הכתוב, שאין ארץ ישראל חסרה כלום.

שנאמר [דברים ח] "לא תחסר כל בה".

ומוכח שפלפלים ראוי לאכילה, מכך שנוהג בו דין ערלה, שהוא רק בעץ מאכל.

ומשנינן: לא קשיא.

הא - בפלפל רטיבתא, לח, הראוי לאכילה, חייבים עליו.

והא שפטורים על אכילתו - ביבשתא, שאינו ראוי לאכילה.

אמר ליה רבינא למרימר כיצד אמר רבא שהכוסס זנגבילא ביום הכיפורים פטור?

והאמר רב נחמן: האי "הימלתא" מבושלת, העשויה מבשמים של זנגביל כתושים, מעורבים בדבש, דאתי מבי הנדואי, הבאה מארץ כוש שריא, מותר לאוכלה, ואין לחשוש לה לא משום "בישולי נכרים" לפי שהזנגביל נאכל גם כשהוא חי, ללא בישול [ולא גזרו אלא על דבר שאינו ראוי לאוכלו אלא כשהוא מבושל], וכן אין לחשוש משום "גיעולי נכרים" היות והוא נותן טעם לפגם.

ומברכינן עליה בורא פרי האדמה!

ומוכח שהזנגביל ראוי לאכילה כמות שהוא, ואם כן מדוע אין חייבים על אכילתו ביום הכיפורים?

ומשנינן: לא קשיא.

הא - ברטיבתא, כשהוא לח ראוי הוא לאכילה.

והא ביבישתא, אינו ראוי לאכילה.

תנו רבנן: אכל ביום הכיפורים עלי קנים שאינם ראויים לאכילה - פטור.

אכל לולבי גפנים - חייב.

אלו הן לולבי גפנים?

אמר רבי יצחק מגדלאה: כל שלבלבו מראש השנה ועד יום הכפורים, שעדיין הם צעירים ורכים. אבל אם לבלבו לפני ראש השנה הם כבר קשים, ואינם ראויים לאכילה.

ורב כהנא אמר: לבלבו כל שלשים יום עדיין הם ראויים לאכילה.

תניא כוותיה דרבי יצחק מגדלאה: אכל עלי קנים - פטור, ולולבי גפנים - חייב.

אלו הן לולבי גפנים - כל שלבלבו מראש השנה ועד יום הכפורים.

שנינו במשנה: שתה ציר או מורייס פטור.

ומדייקת הגמרא: הא שתה חומץ - חייב.

מתניתין מני - רבי היא.

דתניא, רבי אומר: חומץ משיב את הנפש.

דרש רב גידל בר מנשה מבירי דנרש: אין הלכה כרבי, ואין החומץ משיב את הנפש.

לשנה הבאה נפקי כולי עלמא, מזגו מים בחומץ כדי להחליש את חמיצותו, ושתו חלא חומץ מעורב במים.

שמע רב גידל, ואיקפד.

אמר: אימר דאמרי אנא שאין החומץ משיב את הנפש, לענין דיעבד, שאינו חייב להביא קרבן, אבל להתיר לשתותו לכתחלה - מי אמרי?

ועוד, אימר דאמרי אנא בחומץ פורתא, מועט, שהוא אינו משיב את הנפש.

אבל שתיית חומץ טובא, בשיעור גדול - מי אמרי שאינו משיב את הנפש בכמות מרובה?

ועוד, אימר דאמרי אנא, בחומץ חי ללא תערובת מים.

חומץ מזוג במים - מי אמרי שאינו משיב הנפש!?

הוא גופיה [יום הכיפורים עצמו] "שבת" איקרי [נקרא], דכתיב [שנאמר]: "מערב עד ערב תשבתו שבתכם" (ויקרא כג, לב). ומעתה משוים את הדעות השונות. בשלמא [נניח] שרב פפא לא אמר כרב אחא בר יעקב — יש לו טעם, כיון דקרא דכתיב בגופיה [מקרא הכתוב בגופו] של הענין עדיף על גזירה שוה. אלא רב אחא בר יעקב, מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כרב פפא ולמד ממקור אחר?

ומשיבים: פסוק זה "תשבתו שבתכם" מיבעי ליה [דרוש הוא לו] ללמוד ממנו לכדתניא [לכפי ששנינו בברייתא]: נאמר: "ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש בערב מערב עד ערב תשבתו שבתכם" (ויקרא כג, לב), יכול יתחיל ויתענה בתשעה בתשרי — תלמוד לומר: "בערב", אי [אם] בערב — יכול יתחיל התענית רק משתחשך — תלמוד לומר: "בתשעה" משמע שמתחיל להתענות ביום תשעה בתשרי. הא כיצד מיישבים את הכתובים? מתחיל הוא ומתענה תענית זו מבעוד יום, ומכאן יש ללמוד שמוסיפין מחול על הקודש.

ואין לי אלא שמוסיפין בכניסתו כפי שמובן מן הכתובים, ביציאתו מנין שמוסיפין? תלמוד לומר: "מערב עד ערב" (ויקרא כג, לב) משמע שצריך להוסיף גם ביציאתו כבכניסתו. ואין לי אלא מצות תוספת ביום הכפורים, שצריך להוסיף מן החול על הקודש אף בימים טובים מניין? תלמוד לומר: "תשבתו" (ויקרא כג, לב), לומר שאף ביום טוב שייך דין זה. אין לי אלא שמוסיפים בימים טובים, שיש להוסיף אף בשבתות מנין — תלמוד לומר: "שבתכם" (ויקרא כג, לב) הא כיצד? כל מקום שנאמר לשון "שבות" המורה כי הוא יום שביתה לישראל ("שבתכם") — מוסיפין מחול על הקודש.

ושואלים: ותנא זה הלומד בגזירה שוה מן המילים "עצם" "עצם", האי [זה] הכתוב "בתשעה לחדש" מאי עביד ליה [מה עושה הוא בו]? ומשיבים: מיבעי ליה לכדתני [צריך הוא לו לכפי ששנה] רב חייא בר רב מדיפתי: נאמר: "ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחודש" (ויקרא כג, לב), וכי בתשעה בתשרי מתענין? והלא בעשור בו מתענין! אלא לומר לך: כל האוכל ושותה בתשיעי ומכין עצמו לתענית מעלה עליו (מחשיב אותו) הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי, ועל זה רמז הכתוב באומרו שהתענית היא בתשיעי.

א שנינו במשנה שאם אכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה — פטור. אמר רבא: כס פלפלי ביומא דכפורי [הכוסס פלפלים חיים ביום הכיפורים] — פטור, שאין זו אכילה. וכן כס זנגבילא ביומא דכפורי [הכוסס זנגביל ביום הכיפורים] — פטור.

מיתיבי [מקשים על כך] ממה שהיה ר' מאיר אומר על הכתוב: "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו שלוש שנים" (ויקרא יט, כג), ממשמע שנאמר: "וערלתם ערלתו את פריו" (ויקרא יט, כג) איני יודע שעץ מאכל הוא, שהרי נאמר "פריו"! אלא מה בכל זאת תלמוד לומר שם "עץ מאכל"? — הרי זה בא לרבות עץ שטעם עצו ופריו שוה. כלומר: עץ שאף הוא עצמו נאכל ולא פריו בלבד — הוי אומר זה פלפלין (מזן הגדל על עץ), ללמדך שאף הפלפלין חייבין בערלה. וללמדך בדרך אגב אף שאין ארץ ישראל חסרה כלום, שאף פלפלין יכולים לצמוח בה, שנאמר במנין מעלותיה של ארץ ישראל כי בין שאר הדברים גם "לא תחסר כל בה" (דברים ח, ט). על כל פנים למדנו מכאן שהפלפלים קרויים מאכל. ושלא כדברי רבא!

ומשיבים: לא קשיא [אינו קשה] הא [זה] — ברטיבתא [בפלפל רטוב], שהוא ראוי למאכל, והא [וזה] — ביבשתא [בפלפל יבש], שאינו קרוי מאכל.

אמר ליה [לו] רבינא למרימר: והאמר [והרי אמר] רב נחמן: האי הימלתא [זנגביל מבושל זה] דאתי מבי הנדואי [שבא מהודו] שריא [מותר] באכילה ואין לחשוש לאיסור מפני שבישלוהו הגוים, ומברכינן עליה [ומברכים עליו]: "בורא פרי האדמה". הרי שהזנגביל הוא אוכל ראוי! ומשיבים: לא קשיא [אינו קשה], הא [זה] ברטיבתא [בזנגביל רטוב] שהוא נחשב לאוכל, והא [וזה] שאמרנו שאינו מאכל ביבישתא [ביבש].

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: אכל ביום הכיפורים עלי קנים — פטור. לולבי גפנים (ענפים רכים של גפנים) — חייב. ומבררים: אלו הן לולבי גפנים? אמר ר' יצחק מגדלאה [מהעיר מגדל]: כל שלבלבו מראש השנה ועד יום הכפורים ועדיין הם רכים ביותר, הרי הם נחשבים לאוכל. ורב כהנא אמר: כל שלשים יום ליום הכיפורים הרי הם נחשבים כאוכל. ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כמותו, כשיטתו] של ר' יצחק מגדלאה: אכל עלי קנים — פטור, ולולבי גפנים — חייב. אלו הן לולבי גפנים — כל שלבלבו מראש השנה ועד יום הכפורים.

ב שנינו במשנה שאם שתה ביום הכיפורים ציר או מורייס — פטור. ומעירים: מלשון המשנה אפשר לדקדק וללמוד: הא [הרי] ששתה חומץ — חייב. ויש לשאול: מתניתין מני [משנתנו כשיטת מי היא]? — כשיטת רבי היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: רבי אומר: חומץ משיב את הנפש ולכן דינו כמשקה.

מסופר: דרש רב גידל בר מנשה מהעיר בירי דנרש: אין הלכה כרבי ואין החומץ נחשב למשקה. לשנה הבאה נפקי כולי עלמא מזגו ושתו חלא [יצאו הכל מזגו חומץ במים ושתו חומץ] ביום הכיפורים, שמע רב גידל ואיקפד [והקפיד עליהם] שהסתמכו כביכול על דבריו. אמר: אימר דאמרי אנא [אמור שאמרתי אני] שאם שתה זאת אינו מתחייב, דין זה הוא רק דיעבד ולאחר מעשה, אולם לשתות לכתחלה מי אמרי [האם אמרתי] שמותר? ועוד: אימר דאמרי אנא פורתא, טובא מי אמרי [אמור שאמרתי אני בשותה מעט אולם בשותה הרבה האם אמרתי]? וכן: אימר דאמרי אנא [אמור שאמרתי אני] בחומץ חי שהוא חריף מאוד, אולם במזוג מי אמרי [האם אמרתי] ובזה בודאי אסור.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Yom Kippur itself is called “Shabbat,” as it is written: “From evening until evening, you shall rest on your Shabbat” (Leviticus 23:32). The Gemara compares the various opinions. Granted, Rav Pappa did not say as Rav Aḥa bar Ya’akov did because a verse that is written about the matter itself is preferable to a verbal analogy. But what is the reason that Rav Aḥa bar Ya’akov did not state his opinion in accordance with the opinion of Rav Pappa?

The Gemara answers: He requires this verse of “keep your Shabbat” for that which was taught in a baraita: The verse states: “And you shall afflict your souls on the ninth day of the month at evening, from evening until evening, you shall rest on your Shabbat” (Leviticus 23:32). One might have thought that one should start to afflict oneself on the ninth of Tishrei; therefore, the verse states “at evening.” If the Torah had stated only “at evening,” one might have thought that the fast starts only when darkness falls; therefore, the verse states “on the ninth,” implying that one begins to fast on the ninth of Tishrei. How can these verses be reconciled? One begins to fast while it is still daytime; from here it is derived that one sanctifies and extends from the non-sacred weekday to the sacred day of Yom Kippur.

I have derived only that one must add time at the beginning of Yom Kippur. From where do I derive that one adds time at the conclusion of Yom Kippur? The verse states: “From evening until evening” (Leviticus 23:32), implying that one adds at the end as well, just as he does at the beginning. And I have derived only the mitzva of adding to Yom Kippur; from where is it derived that one must also sanctify and append time before and after Festivals? The verse states: “You shall rest” (Leviticus 23:32), to teach that this rule applies even to Festivals, on which one is commanded to rest. I have derived only that one adds an extension to Festivals; from where do I derive that one must also sanctify and append to Shabbatot? The verse states: “Your Shabbat” (Leviticus 23:32). How so? Every place the term: Rest [shevut] is stated, it teaches from here that one sanctifies and appends from the non-sacred weekday to the sacred.

The Gemara asks: And the tanna who learns a verbal analogy from the words “that same day,” “that same day,” what does he do with the phrase: “On the ninth day of the month”? The Gemara answers: He requires it, in accordance with that which Ḥiyya bar Rav of Difti taught. As Ḥiyya bar Rav of Difti taught: It states: “And you shall afflict your souls on the ninth day of the month” (Leviticus 23:32). But does one afflict oneself on the ninth of Tishrei? Doesn’t one in fact afflict oneself on the tenth of Tishrei? Rather, the verse comes to tell you: Anyone who eats and drinks on the ninth of Tishrei and then fasts on the tenth, the verse ascribes him credit as though he fasted on both the ninth and the tenth. The verse alludes to this when it states that the fast is on the ninth.

§ It was taught in the mishna: If one ate food that is not fit for eating, he is exempt. Rava said: If one chews raw pepper on Yom Kippur, he is exempt, since this is not considered eating. Similarly, if one chews ginger [zangvila] on Yom Kippur, he is exempt.

The Gemara raises an objection to this. Rabbi Meir would say about the verse: “And when you shall come into the land, and shall have planted all manner of trees for food, then you shall count the fruit of it as forbidden [orla]; three years it shall be forbidden to you, it shall not be eaten” (Leviticus 19:23). From the implication of what is stated: “Then you shall count the fruit of it as forbidden,” do I not know that the verse is referring to “trees for food,” since it uses the word “fruit”? Rather, what is the meaning when the verse states “trees for food”? It includes a tree whose wood and fruit taste the same, i.e., a tree that is itself eaten in addition to its fruit. One must say that this is referring to pepper that grows on a tree, to teach you that even pepper is subject to the halakha of orla. And this also teaches that Eretz Yisrael lacks nothing, as even pepper can grow there, as it is stated among the listed praises of Eretz Yisrael: “You will not lack anything in it” (Deuteronomy 8:9). In any event, it has been derived that pepper is called food, which contradicts Rava’s statement.

The Gemara answers: This is not difficult. This statement about edible pepper is referring to fresh pepper, which is moist; and that halakha pertaining to Yom Kippur is referring to dry pepper, which is not considered food.

Ravina said to Mareimar: But didn’t Rav Naḥman say that it is permitted to eat this cooked ginger [himalta] that comes from India, and there is no concern that gentiles may have cooked it. And we recite the blessing: Who creates the fruit of the ground, over it. Apparently, ginger is edible. The Gemara answers: This is not difficult: This statement is referring to wet ginger, which is considered food; and that earlier statement pertaining to Yom Kippur, which maintained that ginger is not food, is referring to dry ginger.

The Sages taught in a baraita: If one ate leaves of reeds on Yom Kippur, he is exempt, but if one ate grapevine shoots he is liable. The Gemara clarifies: What are these grapevine shoots? Rabbi Yitzḥak from the city of Migdal said: All shoots that sprouted between Rosh HaShana and Yom Kippur and are still very soft are considered food. And Rav Kahana said: All shoots that sprouted up to thirty days before Yom Kippur are considered food. The Gemara comments: It was taught in a baraita in accordance with the opinion of Rabbi Yitzḥak from Migdal: If one ate leaves of reeds he is exempt, but if one ate grapevine shoots he is liable. What are these grapevine shoots? They are all those that sprouted between Rosh HaShana and Yom Kippur.

It was taught in the mishna that if on Yom Kippur one drank fish brine or the briny liquid in which fish are pickled, he is exempt. The Gemara comments: From the language of the mishna it may be inferred that if one drank vinegar, he is liable. Who is the tanna of the mishna? It is Rabbi Yehuda HaNasi, as it was taught in a baraita that Rabbi Yehuda HaNasi says: Vinegar revives the spirit and is therefore considered a beverage.

The Gemara relates: Rav Giddel bar Menashe from the town of Birei DeNeresh taught in a public lecture that the halakha is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, and vinegar is not considered a beverage. The next year everyone went out and mixed vinegar with water and drank vinegar on Yom Kippur. Rav Giddel heard this and became angry with them for their actions. He said: Say that I said one is not liable for drinking vinegar only after the fact; however, did I say it is permitted to drink it ab initio? Furthermore: Say that I said my statement with regard to one who drinks a little, but did I say it is permitted to drink a lot? Furthermore: Say that I said my statement in reference to pure vinegar, which is very strong, but did I say anything about diluted vinegar? That is certainly prohibited.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

תניא ועיניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש. יכול בתשעה ת"ל בערב. אי בערב יכול משתחשך ת"ל בתשעה. הא כיצד מתחיל להתענות מבע"י. מיכן שמוסיפין מחול על הקדש אין לי אלא שמוסיפין מחול על הקדש בכניסתו ביציאתו מנ"ל ת"ל מערב עד ערב וכן ימים טובים וכן שבת כיוצא בו דמוסיפין מחול על הקדש ופשוטה היא. והאי תנא (פריש בעצם) [דפריש עצם עצם] האי קרא ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש מאי עביד ליה מיבעי ליה לכדתני חייא כו'.

אכל אוכלין שאין ראויין לאכילה. שתה משקין שאין ראויין לשתיה שתה ציר או מורייס פטור. דייקינן מינה הא חומץ חייב. ורבי היא דתני חומץ משיב את הנפש. דרש גידל בר מנשה לית הלכתא כרבי. ואסיקנא הא דגידל אי שתה חלב חייב. דאיעבד פטור אבל לכתחלה לא. א"ר יוחנן כס פלפלייא זנגבילא ביומא דכפורי פטור. אבל זנגבילא רטיבתא דהיא חרולתא דאתיא מבי הינדוי שריא ומברכין עליה בורא פרי האדמה.

ת"ר אכל עלי גפנים פטור. לולבי גפנים שלבלבו מראש השנה אם אכלן ביוה"כ חייב כי לחין הן וכאילו אוכל הן:

כסס פלפלין ביום הכפורים פטור שאין דרך אכילתו בכך במה דברים אמורים ביבש אבל בלח דרך אכילה הוא וחייב שהפלפלין אוכלין הם ובכלל פירות שהרי חייבין בערלה וכן אם כסס זנגביל פטור ביבש אבל בלח חייב שאף הוא בכלל פרי ומין מאכל אע"פ שאין ערלה נוהגת בו וכמו שאמרו ברכות ל"ו ב' האי הימלטא דבי הינדואי שריא ומברכינן עליה בורא פרי האדמה והימלטא זו עיקרא זנגביל ועיקר התירה שאם מדין געולי גוים אתה בא נותן טעם לפגם הוא ואם מדין בישולי גוים נאכל כמות שהוא חי הוא אלמא שדרך אכילתו אף כשהוא חי וכן ממה שמברכין עליו בורא פרי האדמה שאם לא היה בכלל אוכלין לא היו מברכין עליו כן וכבר ביארנו עניינה במסכת ברכות פרק כיצד מברכין:

לולבי גפנים שאמרנו שהאוכל אותם ביום הכפורים חייב דוקא כל שלבלבו בארץ ישראל מראש השנה ועד יום הכפורים אבל אם לבלבו קודם ראש השנה כבר נתקשו ועץ בעלמא הם ופטור באכילתם וכן האוכל עלי גפנים ועלי קנים פטור:

מזג חומץ ושתאו חייב כרת שהרי מיישב הוא את הדעת אבל חומץ חי הרי הוא בכלל הדברים שאינם ראויים ופטור אפילו שתה הרבה מהם שכל שאינו ראוי אינו מישב את הדעת אף בשיעור גדול ומה שנאמר כאן טובא מי אמרי לרווחא דמילתא נאמר כלומר אפילו הייתי בא להתיר לכתחלה טובא מי אמרי דכל שכן שאף בשיעור מועט לכתחלה אסור ומכין אותו מכת מרדות:

מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי. אם נצטוה אבל עכשיו שלא נצטוה אסור הוא בכך:

ללמדך שהפלפלין חייבין בערלה. וא"ת כיון שחייבין בערלה הוא הדין במעשר ואפי' הכי אין מטמאין טומאת אוכלין כדתניא בפרק בא סימן (נדה נא:) ואם כן הא דתנן בפרק בא סימן (דף נ.) כל שחייב במעשר מטמא טומאת אוכלין אין זה אמת דהא איכא פלפלין שחייבין במעשר כדפרישית ואין מטמאין טומאת אוכלין י"ל דהכא מיירי ברטיבתא כדאמרינן הכא ואינהו מטמאי טומאת אוכלין אבל ההיא דפ' בא סימן דפלפלין אין מטמאין מיירי ביבישתא אבל הקשה ה"ר שמשון מדקאמרינן בפ' בכל מערבין (עירובין כח.) זרע גרגיר מתעשר זרע וירק דחזי לאכילה לפי שהראשונים שלא היה להם פלפלין שוחקין אותו ומטבלין בו צלי ומהאי טעמא מתעשרין נמי פלפלין יבשין ואפילו הכי אין מטמאין טומאת אוכלין ואומר רבי דשאני זרע גרגיר ששחקוהו גם הוא ראוי לאכול בפני עצמו אבל פלפלין אין ראוין לאכול בפני עצמו אלא לטיבול בעלמא אבל קשה עוד לה"ר אליהו בר' יוסף וכללא הוא והרי תבלין שחייבין במעשר כדתניא (חולין דף ו.) הנותן לשכינתו עיסה כו' חושש לשאור ותבלין שבה משום מעשר ואפ"ה אין מטמאין טומאת אוכלין כדתניא בפרק העור והרוטב (שם קכ.) גבי מאי קיפה פירמא ומסקינן דהיינו תבלין דאין מטמאין טומאת אוכלין ואומר רבי דשני מיני תבלין יש דהא אפילו שבת אמרינן פרק בא סימן (נדה נא:) דאיכא לטעמא עבידא ואיכא דלאו לטעמא עבידא אי נמי אומר ה"ר אלחנן דמעשר קאי אשאור [ושביעית קאי] אתבלין דאפילו אוכלי בהמה חייבין בשביעית:

היא עצמו איקרי שבת מדכתיב תשבתו שבתכם דאי משבת ושבתון כדאמרן לעיל לרבות רחיצה וסוכ':

תניא ועניתם כו'. מפורש במס' פסחים פרק אלו דברים וע"ש:

גמרא שבתות מנין ת"ל תשבתו י"ט מנין ת"ל שבתכם. כ"ה הגרי"פ וכנ"ל מפרש"י ד"ה מיבעיא ליה:

רש"י ד"ה היא גופה. דכיון כו' ה"ל כשבת לעונש ואזהרה. ק"ק א"כ נילף מזה עונש סקילה ג"כ:

רש"י ד"ה תשבתו. א"נ כו' אף לשון מנוחה הוא ל"ז. ל"י מדוע לא פי' דלעולם הוא והיא איומא קאי רק שבת שבתון אינן שמות תוארים ליומא אלא שמות למנוחה ר"ל שמות מקריים:

רש"י ד"ה מבי הנדואי. עי' לעיל (לז ב) בפירושו:

תד"ה שהפלפלין. עמש"כ במס' ע"ז (סו) בס"ד:

[מלואים: ביציאתו מנין ת"ל מערב עד ערב כלומר עד ועד בכלל וק"ל הניחא למ"ד עד ועד בכלל אלא למ"ד עד ולא עד בכלל ביציאתו מנ"ל ובג' מקומות בגמרא מצינו פלוגתא בזה. א) פ"ד דערכין (דף י"ח) תניא מיום הראשון עד יום השביעי יכול א' ולא א' בכלל ז' ולא ז' בכלל כענין שנאמר מראשו ועד רגלו ראשו ולא ראשו בכלל רגליו ולא רגליו בכלל ת"ל עד יום הא' ועשרים לחודש בערב פי' וא' בכלל מרישא דקרא בערב תאכלו מצות רבי אומר אין צריך א' וא' בכלל ז' וז' בכלל. ב) במנחות פ' ר"י (דף ס"ח) גבי חדש בזמן שאין בהמ"ק קיים דתלה רחמנא בעד עצם היום הזה דאיכא למ"ד דהאיר המזרח מתיר דעד ולא עד בכלל ואיכא למ"ד כל יום הנף אסור דעד ועד בכלל. ג) בפ"ק דנזיר תניא עד מלאת הימים שומע אני מיעוט ימים ב' ת"ל קדוש יהיה גדל פרע אין גידול שער פחות משלושים יום דברי ר' יאשיה ר' יונתן אומר אין צריך הרי הוא אומר עד מלאת הימים אלו הן ימים שצריכין למלאות הוי אומר ל' ומסיק דבעד ועד פליגי ר' יאשיה [סבר] עד ולא עד בכלל ור' יונתן סבר עד ועד בכלל. וי"ל היכא דמוכח כ"ע מודו תדע דהא גבי מראשו ועד רגליו לכ"ע עד ולא עד בכלל כדמוכיח התם הגמרא אי משום דשאני סימן דגופו מסימן דראשו ואי משום דכתיב לכל מראה עיני הכהן וה"נ אמרינן התם אליבא דרבי דס"ל עד ועד בכלל דאפ"ה צריך קרא גבי ערכין דבן ה' ובן כ' כלמטה משום דשקולי משקלי קראי מכדי כתיב מבן חודש ועד בן ה' פי' דמשמע דבן ה' כלמטה לרבי מבן ה' תו ל"ל הלכך אישתקלו להו אלמא לרבי אע"ג דמיום א' עד בכלל מ"מ מבן ה' אין עד בכלל אלא בן ה' כלמטה וה"נ גבי מערב עד ערב מוכח דעד בכלל מכדי כתיב ועניתם בערב תו מערב דכתיב ל"ל הו"ל למיכתב ועניתם בערב עד ערב אלא ע"כ מש"ה כתיב מערב לגלות על ועד ערב דסיפא דקרא דמה מערב דרישא בע"כ עד ועד בכלל דהא כתיב ועניתם בערב דמשמע דגם הערב בכלל ענוי אף עד ערב דסיפא נמי עד ועד בכלל וכ"ת א"כ למ"ד עו"ע בכלל מערב ל"ל י"ל דאורחא דקרא הוא לכתוב גבי ועד מהיכן התחלה בל' מכאן ועד כאן תדע הא לרבי דס"ל עד ועד בכלל וממילא בן ה' כלמטה דהא כתיב ועד בן ה' אלא משום דשקולי משקלי קראי דהא כתיב ואם מבן ה' ועד בן כ' ומבן ה' לרבי בן ה' בכלל ומש"ה צריך לאתויי במתניתין דבן ה' כלמטה והשתא תקשה לא לכתוב מבן ה' כלל אלא ועד בן כ' לחוד א"ו אורחיה דקרא הוא ומ"מ למ"ד עד ולא עד בכלל כיון דאיכא למדרש דרשינן וה"נ אמרינן בפ"ב דפסחים (דף כ"ד) גבי לאוי יתירא כל היכא דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירא וה"נ אמרינן גבי דברה תורה כלשון ב"א כל היכא דאיכא למדרש דרשינן כמ"ש בחידושי למס' מגילה רפ"ב גבי ק"ש בכל לשון בשם התוס':]

[מלואים: ת"ל מערב ועד ערב וערב לילה הוא וקמ"ל קרא דצריך להתענות קצת מליל של יציאתו משום תוספת וכ"ת מנ"ל דהאי עד ערב משום תוספת הוא ובמקצתו סגי דלמא כל הלילה במשמע כיון דעד ועד בכלל וגזה"כ הוא גבי ענוי שצריך להתענות ב' לילות והיום שבינתיים דהא גבי עד עצם היום דגבי חדש למ"ד עו"ע בכלל כל יום הנף אסור ולא אמרינן דבמקצתו סגי ואע"ג דגבי עונש כתיב כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה דמשמע עצומו של יום ולא הלילה שלאחריו הנ"מ דלא ענוש כרת עליה אבל עשה דועניתם דבהאי קרא מיהו איכא אליל זו וי"ל גבי מצות עינוי נמי כתיב קרא בעשור לחודש תענו דמשמע דווקא בעשור ולא בלילה שלאחריו ובע"כ כי רבי קרא ועד ערב ללילה שלאחריו מקצתו רבי ומשום תוספת דומיא דתשעה לחודש דרישא דקרא דרבי ליה משום תוספת ענוי ובמקצתו סגי:]

[מלואים: ה"ג בספרים דידן אין לי אלא יוה"כ יו"ט מנין ת"ל תשבתו שבתות מנין ת"ל שבתכם ונ"ל דגירסא משובשת היא דמרבה י"ט הקלי' קודם לשבת החמור דודאי אי לא הוי כתיב אלא חד רבויא לא היינו מרבים יו"ט אלא שבת אלא ה"ג אין לי אלא יוה"כ שבת מנין ת"ל תשבתו יו"ט מנין ת"ל שבתכם דגם יו"ט שבת מקרי וכדכתיב וספרתם לכם ממחרת השבת והיינו ממחרת יו"ט ראשון של פסח כדילפינן לה במנחות פרק ר"י (דף ס') וה"ג בכל הספרים בפ"ק דר"ה (דף ט') והכי גרסי הרי"ף והרא"ש:]

[מלואים: הא כיצד כ"מ שנאמר שבות נ"ל דהא כ"מ שנאמר שבות לא אתי לרבויא מידי אלא לסימנא בעלמא נקטיה וכה"ג מצינו רפ"ג דמגילה (דף כ"א) דתנן זה הכלל כל מקום שיש בו מוסף ואינו יו"ט קורין ד' דלא מרבי בזה הכלל מידי אלא לסימנא בעלמא נקטיה כדמסיק התם הגמרא וכה"ג מצינו בהרבה מקומות וה"נ האי כ"מ שיש בו שבות אשבתות ויו"ט דאיירי קאי וסימנא בעלמא הוא והתוס' בפ"ק דר"ה פירשו דהאי כ"מ אתי לרבות שביעית ואני תמה אם איתא דאפשר ללמד חד מחבירו לענין תוספת ל"ל לרבויי לשבתות ויו"ט נילף כולהו לתוספת מיוה"כ אלא ודאי חד מחבריה אי אפשר למילף וכולהו מיוה"כ א"א למילף מה ליוה"כ שכן מוזהרין על הענוי משא"כ כולן ומשבת אי אפשר למילף ליו"ט שכן חמיר שבכרת וסקילה ואסור באוכל נפש משא"כ יו"ט ה"נ א"א למילף שביעית מכולן אפי' מיו"ט שכן קל מכולהו שאין איסורו נוהג אלא במחובר אבל יו"ט אסור אפי' במלאכת תלוש ובחי' למס' ר"ה יתבאר עוד:]

[מלואים: וכי בט' מתענין הקשו התוס' בפ"ק דברכות (דף ח') מאי קשיא ליה הא כתיב בראשון בי"ד יום לחודש בערב תאכלו מצות ואותו ערב ר"ל ערב של ט"ו וה"נ נימא מאי ערב של עשירי ותירצו שאני התם דכתיב תאכלו לבסוף דמשמע הכי בראשון בי"ד בלילה תאכלו מצות אבל הכא כתיב ועניתם קודם לבערב דמשמע ועניתם מיד ביום התשיעי. ולי אפשר לומר דמבערב שני קדייק דב' ערב כתיבי גבי הדדי ועניתם בערב מערב וגו' והו"ל למיכתב ועניתם בט' לחודש בערב ועד ערב ונהי דבערב קמא איצטריך ואי לא הוי כתיב אלא בט' לחודש מערב ועד ערב ה"א דקאי אט' לחודש דצריך להתענות בו מערב עד ערב לכן נאמר בערב דמשמע ערב של עשירי כמו בערב דהתם משמע ט"ו אלא מערב שני ל"ל א"ו תרי מילי קא' קרא ועניתם מיד בתשיעי לחודש והדר קאמר בערב כלומר ערב של עשירי ועליה קא' קרא מערב ועד ערב תשבתו ולפי"ז אין צריך למאי דפי' לעיל דהא מערב אורחיה דקרא הוא אלא למאן דיליף לתוספות מחול על הקודש מהכא אי ס"ל כמ"ד עד ועד בכלל וכדפי' לעיל אבל לא לחייא בר רב מדיפתי דמפיק מהכא לאוכל ושותה בתשיעי:]

עינוי. על דבר אשר ענה את אשת רעהו (דברים כב): היא גופה שבת איקרי. ובלאו ג''ש נמי נפקא מיניה וביה דכיון דאיקרי שבת לענין עינוי הוה ליה כשבת לעונש ואזהרה: תשבתו שבתכם. ומשבת שבתון לא גמר דאיקרי שבת דאיצטריך ליה לרבויי כל הענין כדאמר בריש פרקין (דף עד.) שבתון שבות אי נמי שבת שבתון היא לאו יומא איקרי שבת אלא הכי קאמר מנוח' מרגוע היא לכם והיכא נמי דכתיב שבת שבתון הוא לשון זכר אף לשון מנוחה הוא לשון זכר אבל יומא לא איקרי שבת להכי נקט תשבתו שבתכם יתירא דהוא גופיה איקרי שבת: מיבעיא ליה לכדתניא. לשאר ימים טובים ולא איום כפורים קאי: ותנא דעצם עצם. מדאיצטריך למעוטי לתוספת החול מעונש ומאזהרה ממילא שמעינן דמוסיפין והאי ועניתם בתשעה מאי עביד ליה: כל האוכל ושותה וכו'. והכי משמע קרא ועניתם בתשעה כלומר התקן עצמך בתשעה שתוכל להתענות בעשרה ומדאפקיה קרא בלשון עינוי לומר לך הרי הוא כאלו מתענה בתשעה: כס פלפלין. אין זה יישוב הדעת שאין זה דרך אכילתו: מיתיבי וכו'. אלמא מאכל קרי ליה: שהפלפלין חייבין בערלה. מין אילן הוא: רטיבא. חזי למיכל: הימלתא. ליטוריג''ה שמפטמים בשמים כתושים בדבש: מבי הנדואי. מארץ כוש: שריא. ואין בו משום בישולי נכרים שנאכל כמות שהוא חי ולא משום גיעולי נכרים דנותן טעם לפגם ומדקאמר אין בו משום בישולי נכרים ש''מ דרך אכילתו כשהוא חי: מר''ה עד יום הכפורים. אבל לבלבו קודם ר''ה כבר נעשו קשים ועץ בעלמא נינהו: משיב את הנפש. ומבטל את העינוי: מזגו. נתנו בו מים להתיש כחו:

שהפלפלין חייבין בערלה אין להקשות כמו שחייבין . בערלה חייבין נמי במעשר וכיון שחייבין במעשר מטמא טומאת אוכלין כדתנן בפרק בא סימן (נדה דף נ.) כל שחייב במעשר מטמא טומאת אוכלין אלמה תניא התם נמנו וגמרו אין מטמאין טומאת אוכלין די''ל הא ברטיבתא הא ביבישתא אבל ה''ר שמעון מיינביל''א הקשה מהא דאמרי' בפ' בכל מערבין (עיריבין דף כח.) זרע גרגיר מתעשר וכו' עד זרע גרגיר למאי חזי שכן ראשונים שלא היה להם פלפלין שוחקין אותו ומטבילין בו את הצלי וא''כ כל שכן פלפלין דעדיפי טפי ואפי' יבישתא חייב במעשר וכיון דחייב במעשר יטמא טומאת אוכלין וי''ל דודאי אותן פלפלין שנשחקין וגובלין אותן במים כעין שעושין לטבל בו דבר הנהו חזו בעינייהו לאכילה וחייבין במעשר ומטמא טומאת אוכלין אבל אותם שלא נגבלו במים שנטחנו ונידוקו כעפרורית בעלמא כעין שעושין לתת לתוך הקדירה הנהו פטורין מן המעשר דלא חזו לאכילה הכי ואין מטמא טומאת אוכלין אי נמי י''ל דזרע גרגיר אינו חייב במעשר משום הא מילתא לחוד שמטבילין בו צלי אלא לאחר שחיקתו חזי למיכל נמי בעיניה ומשום הכי חייב במעשר והא דנקט התם ומטבילין בו צלי ולא נקט דאכלי ליה נמי בעיניה משום דעיקר שחיקתו כדי לטבל בו אבל פלפלין דאפי' בתר שחיקתן לא חזו בעינייהו לא מחייבי ועוד יש להקשות על ההיא מתניתין דנדה והרי תבלין דחייבין במעשר כדאמרינן פ''ק דחולין (דף ו.) ואם אמר לה עשי לי משליכי חושש לשאור ותבלין שבה משום מעשר ומשום שביעית ואין מטמא טומאת אוכלין כדמוכח בהעור והרוטב (שם דף קכ.) דמפרש בגמרא מאי קיפה פירמא ופריך אביי היא עצמה תטמא טומאת אוכלין אלא מאי קיפה תבלין ומיהו י''ל דחושש משום מעשר דקתני לא קאי אלא אשאור אבל משום שביעית קאי אתרוייהו דאפי' אוכלי בהמה יש מהן שחייבין בשביעית כדמוכח במס' שביעית (פ''ח משנה א) ולא נהירא דבפרק בכל מערבין (עירובין דף כט.) תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר עוכלא תבלין וליטרא ירק ופי' רש''י דקאי אאין פוחתין לעני בגורן אלמא תבלין חייבין במעשר וי''ל שיש מיני תבלין הרבה יש מהן דעיקרן לטעמא עבידי והנהו פטורין מן המעשר ואין מטמאין טומאת אוכלין ובהנהו מיירי בהעור והרוטב (חולין דף קכ.) ויש מהן דחזו לאכילה בעינייהו כגון בצל וקפלוט וכיוצא בהם פעמים שמתבלין בהן הקדירה וכמו שבת דבפר' בא סימן (נדה דף נא:) והנהו חייבין במעשר ומטמא טומאת אוכלין ובהנהו איירי בפ''ק דחולין (דף ו.) ובבכל מערבין (עירובין דף כט.) ואע''ג דאמרינן עלה בפרק בכל מערבין משום דקתני בה תבלין ותבלין לאו בני אכילה נינהו היינו בלא תיקון לגמרי שצריך תיקון קצת ולענין עירוב בעינן דחזי בשעת קניית עירוב מידי דהוה אחטין ושעורין דאין מערבין בהן וחייבין במעשר: הא ברטיבתא הא ביבישתא דיבישתא לא הויא מאכל ומהאי טעמא נמי אמרינן בכיצד מברכין (ברכות דף לו:) דזנגבילא יבישתא אינה טעונה ברכה: .

דף פא - ב

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד