יומא פג ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פג - ב

והוינן בהא דאמרינן אם אפשר בחולין מאכילים אותו חולין: הרי פשיטא שיתקנו את הטבל ויאכילוהו חולין בלא לעבור איסור!?

ומשנינן: לא צריכא אלא בשבת, והחידוש הוא שמותר לעבור ולתקן טבל בשבת כדי להאכילו חולין.

ופרכינן: בשבת נמי פשיטא, שהרי כל תיקון הטבל רק טלטול מוקצה של טבל, שאיסורו מדרבנן בלבד הוא!

ומשנינן: הכא במאי עסקינן - בפירות שגדלו בעציץ שאינו נקוב, שטבלן איסור דרבנן הוא. כי מדאורייתא דבר הגדל בעציץ שאינו נקוב אינו טבל.

וקא משמע לן שלכולי עלמא מוטב לעבור בשבת על איסור שבות מדרבנן ולתקן את הפירות, למרות שאינם אסורים אלא מדרבנן, והיה מקום לומר שאין להתיר איסור דרבנן כדי לתקן איסור דרבנן.

וזאת, כדי שלא יבואו להתיר לאכול בכהאי גונא מפירות הגדלים בעציץ נקוב, שהם טבל מן התורה.

ולא נחלקו אלא כאשר יש צורך באכילת כל הפירות כולל התרומה המופרשת.

מר סבר טבל חמור, ומר סבר תרומה חמורה. והוינן בה: לימא מחלוקת תנאי היא, האם עדיף לעבור על איסור שבות של טלטול בשבת לצורך תיקון פירות שכל איסור טבלן הוא רק מדרבנן.

דתניא: מי שנשכו נחש - קורין לו רופא בשבת ממקום שהוא חוץ לתחום למקום של הנשוך. ומקרעין לו את התרנגולת כדי ליתן ממנה רפואה על המכה, וגוזזין לו את הכרישין, ירק מן המחובר, ומאכילין אותו את ירק הכרישים כשהם טבל לרפואתו, ואין צריך לעשר, דברי רבי.

רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: לא יאכל את הכרישים לרפואתו עד שיעשר.

ואם כן, נימא רבה, דאמר היכן שאפשר לתקן את החולין ודי בכך לרפואתו מתקנים אותם - אליבא דרבי אלעזר ברבי שמעון היא, ולא אליבא דרבי, שאמר אין צריך לעשר.

ומשנינן: אפילו תימא שרבה סבר כמו רבי, גם ניחא.

כי עד כאן לא קאמר רבי התם שאינו צריך לעשר, אלא לענין מעשר ירק, שאינו אלא חיוב דרבנן.

אבל במעשר דגן, דטבל דאורייתא הוא - אפילו רבי מודה שצריך לעשר גם אם גדל בעציץ שאינו נקוב, על אף שאיסור הטבל הוא רק מדרבנן.

משום דאי שרית ליה לאכול פירות טבל שגדלו בעציץ שאינו נקוב, אתי למיכל בעציץ שהוא נקוב, שטבלו הוא מן התורה.

תנו רבנן: מי שאחזו בולמוס - מאכילין אותו דבש וכל מיני מתיקה, היות שהדבש וכל מיני מתיקה מאירין מאור עיניו של אדם.

ואף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר יש: מספר שמואל א [פרק יד] שאמר יהונתן בטועמו מן הדבש: "ראו נא כי אורו עיני, כי טעמתי מעט דבש הזה".

ומאי "אף על פי שאין ראיה לדבר", והרי ראיה טובה היא?

דהתם לאו בולמוס אחזיה ליהונתן.

אמר אביי: לא שנו שמיני מתיקה מאירין, אלא כשאוכלם לאחר אכילה. אבל אם אוכלם קודם אכילה - מגרר גריר, הם רק מעוררים את הרעב, אך אינם מאירים.

והראיה שמיני מתיקה יש לאכלם לאחר האוכל, מהא דכתיב [שמואל א ל] "וימצאו איש מצרי בשדה, ויקחו אותו אל דוד. ויתנו לו לחם ויאכל, וישקהו מים, ויתנו לו פלח דבלה ושני צמקים. ויאכל, ותשב רוחו אליו, כי לא אכל לחם ולא שתה מים שלשה ימים ושלשה לילות".

אמר רבי נחמן אמר שמואל: מי שאחזו בולמוס - מאכילין אותו אליה של כבש בדבש.

רב הונא בריה דרב יהושע אמר: אף סולת נקיה של קמח חיטים בדבש רפואה היו לו.

רב פפא אמר: אפילו קמחי דשערי קמח שעורים בדיבשא.

אמר רבי יוחנן: פעם אחת אחזני בולמוס, ורצתי למזרחה של תאנה, ואכלתי מפירותיה המתוקים הנמצאים בצידה המזרחי, ששם מגיעות קרני השמש, וקיימתי בעצמי את דברי הכתוב בקהלת [פרק ז] "החכמה - תחיה בעליה".

דתני רב יוסף: הרוצה לטעום את הטעם המתוק של עץ התאנה - יפנה למזרחה של התאנה ומשם יאכל פירותיה. שנאמר [דברים לג] בברכת משה ליוסף שתהא ארצו מבורכת "וממגד תבואת שמש". מפירות ממותקים מחום השמש.

רבי יהודה ורבי יוסי הוו קא אזלי באורחא, בדרך.

אחזיה בולמוס לרבי יהודה.

קפחיה כפה רבי יהודה לרועה שעבר בדרך, ונטל ממנו את לחמו בעל כורחו, ואכליה לריפתא, ואכל את לחמו של הרועה.

אמר ליה רבי יוסי לרבי יהודה: ראה כי קפחת את הרועה!

כי מטו למתא כשהגיעו לעיר אחזיה בולמוס לרבי יוסי.

אהדרוהו הקיפוהו בני העיר לרבי יוסי בלגי בכלים של דבש ומתיקה, ובצעי, בקערות של תבשילים, כדי להשיב את רוחו.

אמר ליה רבי יהודה לרבי יוסי: אני אמנם קפחתי את לחמו של הרועה, ואילו אתה "קפחת" את מאכל העיר כולה.

ותו, עוד מעשה אירע:

רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי הוו קא אזלי באורחא.

רבי מאיר הוה דייק מדייק בשמא בשמו של בעל הבית שבאו להתאכסן אצלו, אם נאה הוא או מכוער.

רבי יהודה ורבי יוסי לא הוו דייקו בשמא.

כי מטו לההוא דוכתא כשבאו למקום אחד, בעו אושפיזא, חיפשו אכסניה, יהבו להו. ונתנו להם מקום להתאכסן בו.

אמרו לו לבעל הבית: מה שמך? - אמר להו: כידור.

אמר רבי מאיר: שמע מינה משמו כי אדם רשע הוא. לפי שנאמר [דברים לב] "כי דור תהפכת המה".

ואותו יום ערב שבת היה.

רבי יהודה ורבי יוסי אשלימו ליה הפקידו אצלו כיסייהו, את כיסי המעות שלהם.

ואילו רבי מאיר לא אשלים ליה כיסיה.

אזל, הלך רבי מאיר, אותביה והניח את כיס מעותיו בי קיבריה בבית הקברות דאבוה, של אבי בעל הבית.

אתחזי ליה, נראה לו אבי בעל הבית, המת, לבנו בחלמיה בחלום, ואמר לו: תא שקיל בא וקח כיסא כיס של מעות דמנח ארישא שמונח ליד הראש דההוא גברא של אותו אדם [דהיינו, ליד הראש שלי].

למחר אמר להו בעל הבית: הכי כך אתחזי לי נראה ואמר לי אבי בחלמאי.

אמר ליה רבי מאיר: חלמא דבי שמשי החלומות שחולם אדם בליל שבת מתוך מנוחתו - לית בהו ממשא. ומתכוון היה להניאו מלילך לשם.

אזל רבי מאיר, ונטריה ושמר את כיסו כולי יומא ליד הקבר, ובמוצאי שבת אייתיה הביאו עמו.

למחר אמרו לו לבעל הבית הב לן כיסן שהפקדנו אצלך.

אמר להו: לא היו דברים מעולם.

אמר להו רבי מאיר: אמאי לא דייקיתו כמוני בשמא?

אמרו ליה: אמאי לא אמרת לן מר שיש לנו לדייק בשמו ולחשוש ממנו?

אמר להו: אימר דאמרי אנא חששא, שיש לחשוש לשם. אבל אחזוקי להחזיקו כרשע ולהזהירכם אודותיו - מי אמרי?

משכוהו לבעל הבית בדבריהם, ועיילוהו והביאוהו לחנותא של יין כדי לשכרו ולהוציא ממנו איה כספם.

חזו טלפחי אשפמיה, ראו עדשים על שפמו.

אזלו הלכו אל ביתו ובקשו מאשתו את כיסיהם בשמו, ויהבו ונתנו לה סימנא לדביתהו, סימן לאשתו שהוא אכן שלחם לבקש את הכיסים, שסיפר להם שהיא בישלה לו עדשים. ושקלוהו ונטלו לכיסייהו, שנתנה להם אשתו, ואייתו והלכו להם.

אזל איהו, הלך בעל הבית ונוכח שנטלו את כיסיהם ונתגלתה גניבתו, וקטליה לאיתתיה, והרג את אשתו על שנתנה אותם.

היינו דתניא: מים ראשונים שלא נטל אדם מישראל לפני האוכל - האכילו אותו בשר חזיר, שחשב בעל האכסניה, כיון שלא נטל ידיו לפני האוכל שהוא נכרי והאכילו בשר חזיר.

ואילו מים אחרונים, שלא נטל זה ידיו לפני ברכת המזון - הרגו את הנפש. כי דרך הנוטלים ידיהם לפני ברכת המזון לקנח את שפמם בידיהם הלחות, ואילו היה נוטל זה ידיו היה גם מקנח שפמו מהעדשים, ולא היה להם סימן לאשתו, והיא לא היתה נהרגת.

ולבסוף - הוו דייקי בשמא. כי מטו כאשר באו לההוא ביתא דשמיה של בעליו היה "בלה" - לא עיילו לגביה.

אמרי: שמע מינה, רשע הוא. משום דכתיב [יחזקאל כג] "ואמר לבלה נאפים".

שנינו במשנה: מי שנשכו כלב שוטה.

תנו רבנן: חמשה דברים נאמרו בכלב שוטה: פיו פתוח, ורירו נוטף, ואזניו סרוחות, גדולות ומתקפלות למטה, וזנבו מונח על ירכותיו, ומהלך בצידי דרכים.

ויש אומרים: אף נובח ואין קולו נשמע,

ממאי הוי כלב שוטה?

רב אמר: נשים כשפניות משחקות בו, להראות כשפיהם, לשחוק.

ושמואל אמר: רוח רעה שורה עליו.

מאי בינייהו? [כמו: למאי נפקא מינה]? מה זה משנה ממה נהיה הכלב שוטה?

אפשר לתקן את הטבל ולהאכילו בחולין — מאכילים אותו. ותוהים: פשיטא [פשוט] מובן מאליו שאם אפשר לתקן ולעשות בהיתר יעשו כן, ולשם מה נאמר הדבר? ומסבירים: לא צריכא [נצרכה] אלא שהיה הדבר בשבת שאז אסור להפריש תרומות ומעשרות ובכל זאת אמרו שמוטב שיפרישו תרומות ומעשרות ובלבד שלא יאכילוהו טבל.

ומקשים: בשבת נמי [גם כן] פשיטא [פשוט] וברור הוא, שהרי האיסור להפריש תרומות ומעשרות הוא רק איסור טלטול, שאסור מדרבנן [מדברי סופרים] הוא, וודאי חמור פחות מאיסול טבל! ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] בפירות שגדלו בעציץ שאינו נקוב, שאז אין בהם חיוב תרומה מן התורה אלא מדרבנן [מדברי סופרים] בלבד, והשמיע לנו שעדיף שיעבור על איסור שמדברי סופרים ויתקנו את הפירות ובלבד שלא יאכילו את החולה בטבל, אף על פי שאף הטבל במקרה זה אינו אלא מדברי סופרים.

ושואלים: שאלה זו בטבל שמדברי סופרים וחובת הפרשת תרומה ממנו בשבת אף שגם הוא איסור שמדברי סופרים, שמר [חכם זה, רבה] סבר כי טבל חמור וצריך לתקן את הפירות אפילו שהפרשת תרומה אסורה ומר [וחכם זה, החולקים עליו] סבר תרומה חמורה,

לימא תנאי [האם נאמר שמחלוקת תנאים] היא, בשאלה זו. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מי שנשכו נחש והוא מסוכן — קורין לו רופא ממקום למקום אפילו בשבת, ומקרעין לו את התרנגולת אם זקוקין לבשרה לרפואה, וגוזזין לו מן הקרקע את הכרישין (מין בצל) לרפואה, ומאכילין אותו, ואין צריך לעשר דברי רבי. ר' אלעזר בר' שמעון אומר: לא יאכל עד שיעשר.

אם כן נימא [נאמר] שמה שאמר רבה כי יש צורך לתקן את הפירות לחולה ולהפריש מהם תרומה בשבת אפילו בטבל שמדברי סופרים, היא שיטת ר' אלעזר בר' שמעון היא, האומר כי יש לתקן את הכרישין לחולה אפילו בשבת, אף שהכרישין, כדין שאר ירקות, אינם נחשבים כטבל אלא מדברי סופרים, ולא רבי!

ודוחים: אפילו תימא [תאמר] ששיטת רבה כשיטת רבי היא, עד כאן לא שמענו שאמר רבי התם [שם] שאין לעשר — אלא לענין מעשר ירק (כגון כרישין) שמעיקרו הוא דרבנן [מדברי סופרים] ולא יבוא להחליפו בטבל שמן התורה, אבל במעשר דגן שבדרך כלל טבל דאורייתא [שמן התורה] הוא, ואף על פי שבמקרה מסויים זה אינו אלא מדברי סופרים, שהרי גדל בעציץ שאינו נקוב, מכל מקום אפילו רבי מודה שיש לתקן את הפירות, כיון דאי שרית ליה [שאם תתיר לו] לאכול בלא הפרשה בעציץ שאינו נקוב — עשוי הוא לטעות ואתי למיכל [יבוא לאכול] מדגן שגדל בעציץ שהוא נקוב שטבול הוא מן התורה. ואפשר לפרש איפוא אפילו כשיטת רבי.

א תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו דבש וכל מיני מתיקה, שהדבש וכל מיני מתיקה מאירין מאור עיניו של אדם. ואף על פי שאין ראיה ברורה לדבר, זכר לדבר שאמר יהונתן: "ראו נא כי ארו עיני כי טעמתי מעט דבש הזה" (שמואל א' יד, כט).

ושואלים: ומאי [ומה טעם] אמר: "ואף על פי שאין ראיה לדבר", הרי לכאורה ראיה גדולה היא! ומשיבים: דהתם לאו [ששם לא] בולמוס אחזיה [אחזו], אלא היה רעב בלבד, ואין מכאן ראיה גמורה לענין בולמוס.

אמר אביי: לא שנו שהדבש מאיר את עיני האדם, אלא לאחר אכילה, אבל קודם אכילה — מגרר גריר [גורר, מביא תיאבון], דכתיב [שנאמר]: "וימצאו איש מצרי בשדה ויקחו אתו אל דוד ויתנו לו לחם ויאכל וישקהו מים. ויתנו לו פלח דבלה ושני צמקים ויאכל ותשב רוחו אליו כי לא אכל לחם ולא שתה מים שלשה ימים ושלשה לילות" (שמואל א' ל, יא-יב), משמע שמיני מתיקה ניתנים לאחר עיקר האכילה ולא לפניה.

אמר רב נחמן אמר שמואל: מי שאחזו בולמוס — מאכילין אותו אליה בדבש, שהתערובת של הבשר השמן והדבש מועילה ביותר לכך. רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע אמר: אף סולת נקיה בדבש מועילה לזה. רב פפא אמר: אפילו קמחי דשערי בדיבשא [קמח שעורים בדבש] יפה לכך. אמר ר' יוחנן: פעם אחת אחזני בולמוס ורצתי למזרחה של תאנה ומצאתי שם תאנים בשלות ואכלתי, כי אין התאנים מבשילות כולן בבת אחת, ובצד שזורחת בו השמש תחילה שם הן מבשילות תחילה, ולכן רץ למזרחה של תאנה ששם התאנים הבשלות, וקיימתי בעצמי את הכתוב: "החכמה תחיה בעליה" (קהלת ז, יב). דתני [שכן שנה] רב יוסף: הרוצה לטעום טעם תאנה יפנה למזרחה, שנאמר: "וממגד תבואת שמש" (דברים לג, יד), שהשמש מבשלת את הפירות וממתקתם.

מסופר: ר' יהודה ור' יוסי הוו קא אזלי באורחא [היו מהלכים בדרך] אחזיה [אחזו] בולמוס את ר' יהודה, קפחיה לרועה אכליה לריפתא [כפה רועה אחד ואכל את הלחם שהיה בידו], שכן מסוכן הוא. אמר ליה [לו] ר' יוסי: ראה, קפחת את הרועה. כי מטו למתא [כאשר הגיעו לעיר] אחזיה [אחזו] בולמוס את ר' יוסי, אהדרוהו בלגי וצעי [הקיפו אותו כל בני העיר בכוסות וצלחות] של מיני מתיקה, אמר ליה [לו] ר' יהודה בצחוק: אני קפחתי את הרועה, ואתה קפחת את העיר כולה.

ב ותו [ועוד] מסופר: ר' מאיר ור' יהודה ור' יוסי הוו קא אזלי באורחא [היו הולכים בדרך יחד], ר' מאיר הוה דייק בשמא [היה מדייק בשמות] ולומד משמו של אדם על טבעו, ר' יהודה ור' יוסי לא הוו דייקו בשמא [היו מדייקים בשמות]. כי מטו לההוא דוכתא בעו אושפיזא יהבו להו [כשבאו למקום אחד ביקשו מקום ללון ונתנו להם] אמרו לו לבעל האכסניה: מה שמך? אמר להו [להם]: "כידור" שמי. אמר ר' מאיר בלבו: שמע מינה [למד מכאן] אדם רשע הוא, שנאמר: "כי דור תהפכת המה" (דברים לב, כ). כיון שהיה זה בערב שבת, ר' יהודה ור' יוסי אשלימו ליה כיסייהו [הפקידו בידו את כיסיהם, שבהם מונח כספם]. ר' מאיר לא אשלים ליה כיסיה [נתן לו את כיס הכסף שלו], אלא אזל אותביה בי קיבריה דאבוה [הלך והניח אותו ליד קברו של אביו] של בעל האכסניה.

אתחזי ליה בחלמיה [נראה לו אביו של בעל האכסניה בחלומו] ואמר לו: תא שקיל כיסא דמנח ארישא דההוא גברא [בוא וקח כיס כסף שמונח על ראשו של אותו אדם]. למחר אמר להו [להם לחכמים]: הכי אתחזי לי בחלמאי [כן נראה לי בחלומי]. אמרי ליה [אמרו לו]: חלמא דבי שמשי לית בהו ממשא [חלומות של ליל שבת אין בהם ממש] ואין לסמוך עליהם, ומכל מקום אזל [הלך] ר' מאיר ונטריה כולי יומא ואייתיה [ושמר את כספו כל יום השבת והביאו].

למחר אמרו לו חכמים לבעל הבית: הב לן כיסן [תן לנו את כיסנו] אמר להו [להם] לא היו דברים מעולם ולא הפקדתם בידי דבר. אמר להו [אמר להם] ר' מאיר: אמאי לא דייקיתו בשמא [מדוע לא דייקתם בשם] ללמוד שאדם רשע הוא? אמרו ליה [לו]: אמאי לא אמרת לן מר [מדוע לא אמרת לנו]? אמר להו [להם]: אימר דאמרי אנא חששא, אחזוקי מי אמרי [אמור שאומר אני שיש לחשוש לכך, אולם להחזיקו כרשע האם אמרתי]? כלומר: וכי יכולתי לומר לכם בודאות שהוא אדם רשע?

מה עשו — משכוהו ועיילוהו לחנותא [והכניסוהו לחנות], חזו טלפחי אשפמיה [ראו עדשים על שפמו] שאכל עדשים באותו יום, אזלו ויהבו סימנא לדביתהו ושקלוהו לכיסייהו [הלכו ונתנו סימן זה לאשתו] שצוה שיחזירו להם את כספם בסימן שאכל עדשים בסעודתו [ולקחו את כיסיהם] ואייתו [ובאו]. אזל איהו וקטליה לאיתתיה [הלך הוא והרג את אשתו] מרוב כעס על שעשתה כן.

היינו דתניא [זהו ששנינו בברייתא]: מים ראשונים האכילו בשר חזיר, שהיה פונדקי שהיה נוהג להאכיל לגויים בשר חזיר ולישראל בשר כשר, והיה מבחין בין ישראל לגוי כשהיה מתבונן אם נוטלים ידיהם לפני האוכל. פעם בא יהודי ואכל ולא נטל ידיו לפני הסעודה ונתן לו לאכול בשר חזיר, מים אחרונים שרוחצים בהם את הידים ואת הפה לאחר האוכל גרמו שהרגו את הנפש כמעשה זה, שאם היה רוחץ פיו לא היו יודעים שאכל עדשים.

ולבסוף הוו דייקי בשמא [היו אף הם מדייקים בשם] כי מטו לההוא ביתא דשמיה [ששמו] של בעל הבית היה "בלה", לא עיילו לגביה [נכנסו אליו]. אמרי [אמרו]: שמע מינה [למד מכן] כי בודאי רשע הוא. דכתיב [שנאמר]: "ואמר לבלה נאופים" (יחזקאל כג, מג), כמו שנאמר: "אחרי בלתי היתה לי עדנה" (בראשית יח, יב) כלומר: "לבלה ניאופים" — פירושו זקנה בנאופים.

ג שנינו מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו. ומבארים קצת עניינו של כלב שוטה. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: חמשה דברים (סימנים) נאמרו בכלב שוטה: פיו פתוח תמיד, ורירו נוטף, ואזניו סרוחות אינן עומדות, וזנבו מונח על ירכותיו, ומהלך בצידי דרכים. ויש אומרים: אף נובח ואין קולו נשמע. ושאלו: ממאי הוי [ממה נעשה] שהכלב נעשה כלב שוטה? רב אמר: נשים כשפניות משחקות בו ומנסות בו כישופיהן ולכן נעשה שוטה, ושמואל אמר: רוח רעה שורה עליו.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל המעשי ביניהם] אם זו או זו היא הסיבה? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] לענין

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

It was stated that, according to Rabba, if it is possible to make the untithed produce fit and then feed him with non-sacred food, one should do so. The Gemara is surprised at this: It is obvious that if it is possible to tithe the produce and feed him that, one should do so. Why must it be stated? The Gemara explains: No, it is necessary to state this with regard to a case on Shabbat, when it is generally prohibited to separate terumot and tithes. Even so, the Sages said that it is better to separate terumot and tithes on Shabbat rather than feed the ill person untithed produce.

The Gemara asks: With regard to Shabbat it is also obvious, since the prohibition against separating terumot and tithes is merely a prohibition against moving, which is prohibited by rabbinic law. That is certainly less severe than the prohibition against eating untithed produce. The Gemara answers: With what are we dealing here? We are dealing with fruits grown in an imperforate container, which are not subject to teruma by Torah law but by rabbinic law. The Gemara teaches that it is preferable to transgress the rabbinic prohibition of tithing the fruit on Shabbat rather than feed the ill person untithed produce, although in this case the prohibition is rabbinic.

§ The Gemara now discusses the aforementioned two opinions: One Sage, ben Teima, holds that untithed produce is more severe, and therefore one must tithe the fruit although it is prohibited to separate teruma on Shabbat; and one Sage, the first tanna, holds that teruma is more severe.

Let us say that Rabba’s view is one side of a dispute between tanna’im, as it was taught in a baraita: In the case of one whom a snake bit on Shabbat and who is in danger, one calls a doctor for him to come from one place to another; and one tears a chicken apart for him if he needs its meat for healing; and one harvests leeks from the ground and feeds them to him for healing purposes, and one need not separate tithes; this is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, says: He should not eat it unless it has been tithed.

Let us say that Rabba’s statement that one must separate teruma and tithes from the fruit for the ill person on Shabbat, even from untithed produce prohibited by rabbinic law, corresponds to the view of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon. He says that one must tithe the leeks for the ill person even on Shabbat, although leeks, like all other vegetables, are considered untithed produce only by rabbinic law. And Rabba’s opinion does not follow the view of Rabbi Yehuda HaNasi.

The Gemara rejects this: Even if you say that Rabba holds in accordance with the view of Rabbi Yehuda HaNasi, Rabbi Yehuda HaNasi is saying that one should not separate tithes only there, with regard to the requirement to take the tithe from vegetables, like leeks, which is rabbinic in origin. This requirement was decreed lest one come to confuse vegetables with produce that is untithed by Torah law. However, with regard to the tithe of grains, which have the status of untithed produce by Torah law, although in this particular circumstance their untithed status is rabbinic because the grains grew in an imperforate container, even Rabbi Yehuda HaNasi concedes that the produce must be tithed. Because if it is permitted for him to eat without separating tithes from produce grown in an imperforate container, he may err and come to eat from grain grown in a perforated pot, which is considered untithed produce by Torah law. Consequently, one must separate tithes on Shabbat before feeding an ill person, even according to the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi.

The Sages taught in a baraita: In the case of one who is seized with bulmos, one feeds him honey and all types of sweet foods, as the honey and all types of sweet foods restore the sight of his eyes. And although there is no clear proof for the matter, there is an allusion to the matter. Jonathan said: “See, I pray you, how my eyes are brightened because I tasted a little of this honey” (I Samuel 14:29).

The Gemara asks: And why does the baraita say: Although there is no clear proof for the matter, when that verse is a strong proof? The Gemara answers: There, Jonathan was not seized with bulmos, he was merely very hungry. Therefore, the episode provides no evidence that honey or sweet foods are the remedy for bulmos.

Abaye said: They taught that honey restores one’s eyesight only after eating other food, but before eating other food it whets one’s appetite, as it is written: “And they found an Egyptian man in the field, and brought him to David, and they gave him bread and he ate, and they gave him water to drink; and they gave him a piece of a cake of figs, and two clusters of raisins, and he ate, and his spirit was restored; for he had eaten no bread nor drunk any water for three days and three nights” (I Samuel 30:11–12). This indicates that sweets are given after the main course and not before it.

Rav Naḥman said that Shmuel said: In the case of one who is seized with bulmos, one feeds him a sheep’s tail with honey, since the combination of the fatty meat and the honey helps greatly. Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said: Also, fine wheat flour with honey is a remedy. Rav Pappa said: Even barley flour with honey is good for curing bulmos. Rabbi Yoḥanan said: Once I was seized with bulmos and I ran to the east side of a fig tree and found ripe figs there, which I ate. Figs on a tree do not all ripen at once but ripen first on the side where the sun rises, so Rabbi Yoḥanan searched first for figs on the east side of the tree. And I thereby fulfilled the verse: “Wisdom preserves the lives of those who have it” (Ecclesiastes 7:12). As Rav Yosef taught: One who wishes to taste the flavor of the fig should turn to the east, as it is stated: “And for the precious things of the sun’s fruits” (Deuteronomy 33:14), implying that the sun ripens fruit and makes them sweet.

The Gemara relates that Rabbi Yehuda and Rabbi Yosei were walking on the road when Rabbi Yehuda was seized with bulmos. He overpowered a nearby shepherd and ate the bread that the shepherd had in his hand, since his life was in danger. Rabbi Yosei said to him: You have robbed that shepherd. When they reached the city, Rabbi Yosei was seized with bulmos, and all the people of the city surrounded him with jugs [lagei] and plates with all sorts of sweets. Rabbi Yehuda said to him in jest: I robbed only the shepherd, but you have robbed the entire city.

§ And furthermore, it is told: Rabbi Meir and Rabbi Yehuda and Rabbi Yosei were walking on the road together. Rabbi Meir would analyze names and discern one’s nature from his name, while Rabbi Yehuda and Rabbi Yosei were not apt to analyze names. When they came to a certain place, they looked for lodging and were given it. They said to the innkeeper: What is your name? He said to them: My name is Kidor. Rabbi Meir said to himself: Perhaps one can learn from this that he is a wicked person, as it is stated: “For they are a generation [ki dor] of upheavals” (Deuteronomy 32:20). Since it was Friday afternoon, Rabbi Yehuda and Rabbi Yosei entrusted their purses to him. Rabbi Meir did not entrust his purse to him but went and placed it at the grave of the innkeeper’s father.

The innkeeper’s father appeared to the innkeeper in a dream and said to him: Go take the purse placed at the head of that man, i.e., the innkeeper’s father. The following day, he said to the Sages: This is what appeared to me in my dream. They said to him: Dreams during twilight on Shabbat evening have no substance and should not be trusted. Even so, Rabbi Meir went and guarded his money all that day and then took it.

The next day, the rabbis said to the innkeeper: Give us our purses. He said to them: These matters never occurred; you never gave me any purses. Rabbi Meir said to them: Why didn’t you analyze his name to learn that he is a wicked man? They said to him: Why didn’t the Master tell us? He said to them: I said one should be suspicious, but have I said a person should be established as wicked? Could I say to you with certainty that he is wicked based on his name alone?

What did they do? They dragged the innkeeper and brought him to a store and gave him wine to drink. After he drank the wine, they saw lentils on his mustache, showing that he had eaten lentils that day. They went and gave this sign to his wife. They said that the innkeeper had ordered that their money be returned to them upon the sign that he ate lentils at his last meal. And they took their purses and went. He went and killed his wife out of anger that she did this.

This is as we learned in a baraita: Due to a person’s laxity in the first washing, they fed him pork. There was an innkeeper who was accustomed to feed pork to gentiles and kosher meat to Jews. He distinguished between Jews and gentiles by watching to see whether they performed the ritual hand-washing before eating. One time, a Jew came and ate without washing his hands before the meal, and the innkeeper gave him pork to eat. Laxity in the final washing, the washing of one’s hands and mouth after a meal, caused the innkeeper to kill the person. This is similar to that story, as had the wicked innkeeper washed his mouth, the rabbis would not have known that he had eaten lentils.

And in the end, they too, Rabbi Yehuda and Rabbi Yosei, would analyze names. When they came to a house of a landlord named Bala, they did not enter. They said: Conclude from here that he is certainly wicked, as it is written: “I said of her who was worn out [bala] by adulteries” (Ezekiel 23:43), as it states: “After I am grown old [beloti] shall I have pleasure?” (Genesis 18:12). “Worn out by adulteries” means aged through adulteries.

§ It was taught that in the case of one whom a mad dog bit, one does not feed him the lobe of its liver. The Gemara clarifies the concept of the mad dog. The Sages taught in a baraita: Five signs were said about a mad dog: Its mouth is always open; and its saliva drips; and its ears are floppy and do not stand up; and its tail rests on its legs; and it walks on the edges of roads. And some say it also barks and its voice is not heard. The Gemara asks: From where did the dog become mad? Rav said: Witches play with it and practice their magic on it, causing it to become mad. And Shmuel said: An evil spirit rests upon it.

The Gemara asks: What is the practical difference between these two opinions? The Gemara answers: There is a practical difference between them with regard to

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

נימא כתנאי מי שנשכו נחש קורין אותו רופא ממקום למקום וקורעין לו תרנגולת וגוזזין לו כרישין ומאכילין אותו ואין צריך לעשר דברי רבי ר' אלעזר ב"ר שמעון אומר לא יאכל עד שיעשר ומסקנא ה"מ במעשר ירק דהוא מדרבנן.

אבל מעשר דאורייתא דברי הכל עד שיעשר:

ת"ר מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו דבש וכל מיני מתיקה שכל מיני מתיקה מאירין את העינים כו'.

אמר אביי לא שנו אלא אחר אכילה אבל קודם אכילה מיגרר גריר שנא' וימצאו איש מצרי בשדה ויקראו אותו אל דוד ויתנו לו לחם [לאכול] וישקוהו מים ויתנו לו פלח דבלה ושני צמוקין ויאכל ותשב רוחו אליו.

ר' יוחנן אחזיה בולמוס ורץ למזרחה של תאנה ואכל כו' וקרא והחכמה תחיה בעליה.

ר' יוסי אחזיה בולמוס וקיפח הרועה כלומר אכל כל מה שהיה לו:
ירושלמי רב הונא עשרים וארבעה עשרונות שאכל לרעבון אכלן ר' יהודה קיפח את כל העיר.

ר' מאיר הוה דאיק בשמא כו' ואיקלעו בגברא דשמיה כידור. ובההוא דהוה שמיה [בלה] וכו':

מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו ור' מתיא בן חרש מתיר:
ת"ר ה' דברים נאמרו בכלב שוטה פי' פתוח כו'. ממאי הוי רב אמר נשים כשפניות משחקות בו שמואל אמר רוח חזזית שורה עליו וכשהורגין אותו אין הורגין אלא בדבר הנזרק ותניא כוותיה דשמואל.

זה שאנו מתירין לעצמנו לתקן לחולה את האיסור כדי להאכילו היתר לא סוף דבר בשאיסור האכילה חמור מאיסור התיקון אלא אף כשהם שוים שהרי התירו כאן תיקון הפרשה שהיא איסור חכמים כדי שלא להאכילו טבל של סופרים כגון עציץ שאינו נקוב ויש חולקים לומר דוקא כשאיסור האכילה חמור וזו האמורה בטבל של עציץ שאינו נקוב הוא מפני שהטבל כללו מן התורה ואע"פ שזה מדברי סופרים שמא יבאו לטעות על ידו בשל תורה והוא שאמרו בסוגיא זו בשמועת מי שנשכו נחש וגוזזים לו כרישים ואין צריך לעשר [דברי רבי] ראב"ש אומר לא יאכל עד שיעשר ופירשו בה לא אמר רבי אין צריך לעשר אלא במעשר ירק שאם יאכלנו אין לטעות בשל תורה אבל דגן אף בעציץ שאינו נקוב הואיל ויש בו לטעות בשל תורה לא יאכל עד שיעשר אלמא כל שאיסור התיקון והאכילה שוים ואין חשש באיסור אכילתו לבא להקל באיסור תורה מוטב יאכל את האיסור ולא נהא אנו עוברים על תקונו ואין לנו היתר תיקון אלא בשאיסור האכילה חמור מן התיקון או שיש בו חשש לבא לידי איסור חמור ודברים אלו אי אפשר לישבם ולא עוד אלא שעל כרחנו אף בשאסור התיקון חמור מאסור האכילה מוטב לנו לתקנו שאם לא כן היאך שוחטין לחולה במקום שהנבילה מצויה והלא הנבילה אינה לחולה אלא באיסור לאו והשחיטה לשוחט באיסור סקילה אלא כשאמרו מאכילין אותו מן הקל פירושו בקל דידיה שכל לענין חולה שיש בו סכנה חול גמור הוא אלא שאם יש בתיקונים שלנו קלים וחמורים מחזרים אחר הקלים על הדרך שביארנו וזו של רבי אנו מפרשים בה לא אמר רבי אלא בירק שאינו טבול אלא מדברי סופרים אבל מה שהוא טבול מן התורה ודאי טבל חמור שאינו ראוי לא לכהן ולא לישראל ואף זו אינה אלא דחיה בעלמא ואין הלכה כן:

גמרא לימא תנאי היא וכו' נימא ראב"ש היא ולא רבי כו' כפרש"י לימא הא דרבה כו' דהיינו באפשר בחולין ובשבת וק"ק דהמ"ל דהא דרבה לאו תנאי היא אלא דפליגי בדלא אפשר בחולין ובפלוגתא דהני תנאי דלעיל וי"ל וק"ל:

דהתם לאו בולמוס הוה כו'. דאי בולמוס הוה גם אם הוה ידע בשבועה הותר לו לטעום הדבש דהא אפילו ביוה"כ הותר ולמאי דקאמר אביי בסמוך דקודם אכילה מיגרר גריר ע"כ נמי דביהונתן לאו בולמוס הוה דהא קודם אכילה הוה:

וקיימתי בעצמי החכמה תחיה וגו'. מפורש פ' אלו טרפות:

הוה דייק בשמא כו'. בכמה דוכתין נתנו חכמים טעם לשמות כפי הענין מיהו ר' יהודה ור' יוסי לא הוו דייקי ביה לחוש על כך כדמסיק:

א"ל כידור כו'. לפום ריהטא קשה למה לא היה ר"מ דייק בשמיה קודם שנכנס באושפיזא ולא ה"ל לעייל לגביה כמו לבסוף דכי מטו לההוא ביתא דשמיה בלה לא עיילו לגביה ואפשר דבההוא דוכתא לא היה נמצא להם אושפיזא אחרת כדמשמע בעו אושפיזא יהבו כו' וקרוב לשבת היה דלא היה להם לילך למקום אחר וק"ל:

שנאמר כי דור תהפוכות וגו'. ר"ל מאותן תתקע"ד דורות שקודם בריאת העולם שקומטו בלא עת והן הן עזי פנים שבדור כדאמרי' פ' אין דורשין:

איתחזי ליה בחלמיה תא כו'. יש לעיין בזה לפי מה שאמרו פ' הרואה דחלום אמיתי הוא ע"י מלאך וחלום של שקר הוא ע"י שד וא"כ זה החלום בודאי לא היה ע"י מלאך להודיע לבנו שיגנוב כיס זה של ר"מ וזה החלום ע"י השד נמי אינו שהרי אמת היה שהצניע ר"מ כיסו לשם ויש ליישב שזה החלום ממין החלומות שאמרו שהולך אחר הפה והדמיון שאדם רואה ומהרהר בו קודם ששוכב וזה האיש כידור חשב והרהר ביום על מעותיו של ר"מ היאך אפשר לו להגיעם לידו ובעל החלום הראה לו כפי מחשבתו שימצא מקום לגנוב כיסו:

ועיילוהו לחנותא כו'. אפשר דנקט לחנותא דהיינו מקום שתיית יין אולי יגלה להם כמ"ש נכנס יין יצא סוד ודחזו טלופחי אשפמיה משמע דלא הרגישו בזה עד אחר שמשכוהו מביתו לחנותא וק"ל:

מים ראשונים האכילו בשר כו'. מפורש פרק כל הבשר וע"ש:

גמרא מ"ס טבל חמור ומ"ס כו'. קשה דהא כבר אמר לעיל דפליגי בהכי. ונ"ל ליישב ע"פ מ"ש במ"א דאף דמאכילין את העניים דמאי מ"מ אם כבר הופרש ממנו תרומת מעשר ומעשר שני אסור להאכילם הואיל דכבר נקרא עליהם שם תרומה ומעשר והבאתי ראיה מהירושלמי פ"א דדמאי על מתניתין דחלת ע"ה כו' פטורין מן הדמאי. תני וכולן שקרא שם לתרו"מ או למעשר שני שלהן מה שעשה עשוי. וכה"ג מצינו בפ"י דתרומות מ"ו גבי עצי תלתן. (ודלא כמו שהבאתי בריש ברכות מהר"ן דפ' לולב הגזול) אלמא חזינן דחמיר תרומה מטבל בדרבנן. לכן אחר דמוקי לה בעציץ שא"נ דרבנן חזר ואמר דאפ"ה לבן תימא טבל חמור בו ולא כבדמאי:

גמ' שם וגוזזין לו את הכרישין כו' וא"צ לעשר כו'. ק"ל כיון דלא נתחייבו במעשר קודם השבת אלא עתה בשבת בא להם החיוב אין בהם איסור דהגבהת תרו"מ כמו גלגל עיסה ביו"ט עי' ביצה (רד"ט) ובתוס' שם ושם (בס"ד יב ור"ד יג). ואולי יש חילוק בין יו"ט לשבת בזה כמו דמצינו לענין טבילת כלים דלרבא שם (יח) ג"כ הטעם משום תיקון ויש חילוק בהן בין יו"ט לשבת שם (בע"ב). וראיתי להנו"ב חלק או"ח סי' ל"ו שכתב דלפי מאי דקיי"ל שבת אינו קובע בדבר שלא נגמר מלאכתו איכא למימר דזהו טעמו דרבי דא"צ לעשר דכרישין שגזזן היום ודאי דל"נ מלאכתו בשבת. ואשתמיטתיה במחכ"ת הגמרא דשם (ר"ד יג) בהכניס שבלים למללן דרבי מחייב דזהו גמר מלאכתן. ונראה דהכא אפי' ר"י ב"י דשם מודה דתנן בפ"א דמעשרות מ"ה איזהו גרנן למעשרות כו' ירק כו' עד שילקט כל צרכן:

גמ' שם למזרחה של תאנה. ופרש"י שהשמש מכה כו'. וק"ל דא"כ למערבה נמי דמכה השמש שם מחצות עד הערב. ותו ק"ל דלדרומה עדיפא טפי דשם השמש מכה ברובה של יום ובמנחות (פה) איתא מן השדות המודרמות כו'. ואולי י"ל מפני שהרוחות המנשבות מב' צדדים אלו (רצוני מערבית ודרומית) קשים כדאיתא בב"ב (כה) ע"ש היטב מפסידים מגד הפירות:

רש"י ד"ה מים ראשונים. פונדקי ישראל כו' ומוכר לנכרי בשר חזיר כו'. עמש"כ במ"ר בלק אות מ"ה:

גמ' ומקרעין לו את התרנגולת. נ"ב משמע כשהיא חיה ובפש"ש (שבת דף קט ע"ב) איתא נמי כה״ג אסותא למאן דטרקיה חויא ע״י קרוע עובר חמורה חוורתא:

שם בולמוס "אחזיה״ צ״ל אחדיה:

שם יפנה למזרחה. נ"ב ויאכל מן הגדלות שלצד מזרחה שהן מוטעמין ביותר:

שם "אחזיה״ בולמוס." צ"ל אחדיה. וכן בפעם השנית:

אָמְרוּ לֵיהּ: מַה שִּׁמְךָ? אָמַר לְהוּ: 'כִּידוֹר'. אָמַר: שְׁמַע מִינָהּ: אָדָם רָשָׁע הוּא, דִּכְתִיב: "כִּי דּוֹר תַּהְפֻּכוֹת הֵמָּה". קשה אם כן איך נכנס לביתו כיון דבדק בשמא דהא לא רצו ליכנס בבית גברא דשמיה 'בָּלָה'?
ונראה לי בס"ד דרבי מאיר הוכרח ליכנס עמהם דאם לא נכנס מוכרח שישאלוהו הטעם ויהיה מוכרח להשיב הטעם ואינו רוצה להוציא מפיו דבר להחזיקו ברשע ולכך הוכרח ליכנס עמהם.
אי נמי מאת ה' היה הדבר שלא יבדוק בשמו קודם כניסתו אלא אחר כך וכיון שנכנס קשה לצאת ולברוח משם והוא כבר עשה תיקון להמעות להטמינם בבית הקברות והא דהטמינם שם מפני שאין שם אדם עובר כדי שיראהו מרחוק שהוא מטמין דבר.

אִיתְחָזֵי לֵיהּ אֲבוּהָ בְּחֶלְמָא. נראה כח הטומאה שבמקום הקבר נראה לו בחלום בדמות אביו ומן השמים נתגלגל הדבר הזה כדי לעורר את רבי יהודה ורבי יוסי להיות בדקי בשמא כרבי מאיר. והא דאתא לקמיה דרבי מאיר ולא קמיה רבי יהודה ורבי יוסי חדא שראה שהוא גדול שבהם מסב בראש ונכנס ויוצא בראש ועוד כיון דהם הפקידו כיסם אצלו והוא רוצה לכפור בו לא רצה לדבר עמהם בענין כיס ולא להזכיר שם כיס בפניהם.
או יתכן חשב שמא רבי מאיר הטמין כיסו שם לכך סיפר לו החלום ויביט בפניו אם ראה איזה שינוי בפניו וסימן של פחד ילך ויחפור ויוציאו בשבת כי לא חש פן יקדים רבי מאיר בשבת לחפור ולהוציא הכיס אך רבי מאיר חכם גדול והרגיש בזה ונתאמץ שלא יהיה לו שום שינוי בפניו וסימן של פחד ומורא בדברו עמו ואז זה נכנסו דברים אלו בלבו ולא הלך.

מַשְׁכוּהָ וְעַיְלוּהוּ לַחֲנוּתָא. נראה הוא הקדים לצאת מביתו בבוקר השכם קודם תפלה שלא רצה שיתבעו אותו בעודם בביתו ויכפור, והם הלכו לשוק לתבעו וכיון שכפר לא האריכו עמו בדין ודברים אלא שתקו כי חשבו להביאו לחנות של יין לשכרו אולי אחר שישתכר יוציא מפיו איזה דברים שיהיו בידם לסימן, ברם אחר ששתה ב' ושלש כוסות והיה מקנח שפמו אחר שתיה נראו ב' ושלש עדשים שהיו טמונים בפנים בין שערות שפמו כי על ידי קנוח יתפזרו השערות אנה ואנה ואז לקחו מהם סימן לאשתו, והסימן היה חזק אצל אשתו כי הוא כיון שרצה לצאת בבוקר השכם קודם זריחת השמש הוכרח לומר לאשתו בחצות לילה שתמהר לבשל לו עדשים כדי שיאכל בחושך בעמוד השחר ולכן שום אדם לא ראהו אוכל עדשים מאחר שהיתה אכילתו בסוף הלילה ואין איש נכנס ויוצא ואיך ידעו שאכל עדשים והם דנו בדעתם שהעדשים אכל בעוד לילה מאחר שיצא מהר ולכן אמרו לאשתו סימן שאכלו עדשים באשמורת הבוקר ובזה נתחזק אצלה הסימן וסמכה עליו למסור הכיסים בידם, ואחר כך אָזַל וְקָטְלָה לְאִתְּתֵיהּ כי עבירה גוררת עבירה.
ובודאי אין דבר זה נחשב בכלל מה שאמר צמח צדק בתשובה סימן וא"ו בשם באר שבע ומהרי"ו ז"ל ועיין פתח עינים על סנהדרין דף צ"ה מה שאמר בשם נודע ביהודה ז"ל.

אָמַר לְהוּ רַבִּי מֵאִיר שְׁמַע מִינָהּ: אָדָם רָשָׁע הוּא, דִּכְתִיב: "כִּי דּוֹר תַּהְפֻּכוֹת הֵמָּה". בגמרא לא גריס 'אָמַר לְהוּ' משום דסוף אמרו ליה 'אַמַּאי לָא אָמַרְתְּ לָן מַר' ונראה לי בס"ד לקיים הגרסא דלא אמר להם בפירוש דהוא אדם רשע אלא אמר להם דברים דמשמע מנייהו, כגון שאמר לו רדיקו בשמו והם לא הרגישו, ובודאי לא נעלם מהם פסוק זה אך אמרו זה שמו 'כִּידוֹר' תיבה אחת והפסוק אמר 'כִּי דּוֹר תַּהְפֻּכוֹת הֵמָּה' חלוק לשתי תיבות, ולכן אמר להם אחר כך אמאי לא תבדקו בשמא ולא אמר להם אמאי לא תדיקו בשמא, אלא אמר לו תבדקו מלשין בדק הבית, כלומר היה לכם לחלק שם 'כִּידוֹר' לשתי תיבות שהם 'כִּי דּוֹר' ואז הייתם רואים ששמו מכוון עם פסוק 'כִּי דּוֹר תַּהְפֻּכוֹת הֵמָּה' ואמרו לו אַמַּאי לָא אָמַרְתְּ לָן מַר זה הדבר על החלוקה שעשית בשמו שבזה משמע שהוא אדם רשע?!
ונראה שהם האמינו בו בתחלה מפני שראו אותו מכניס אורחים ומבזבז ממונו לאחרים, אם כן שמע מינה דאין לו חמוד ממון, אך רבי מאיר כיון יפה בזה שקרא עליו המקרא הזה דור תהפכות המה, כלומר זה הוא מאותם שאומרים 'שֶׁלִּי שֶׁלָּךְ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי' (משנה אבות ה, י) שמתנהגים בהתהפכות, ועל כן אין הוכחה ממה שמבזבז בהכנסת אורחים כי הוא אומר שֶׁלִּי שֶׁלָּךְ אך דא עקא שאומר גם כן שֶׁלְּךָ שֶׁלִּי.
והא דנכנס רבי מאיר בתחילה ולא בדק בשמא, נראה דזה היה הבית שיושב בו ראשון בבתי הישוב, אך לא היה הבית שלו אלא של אחרים והיה יושב שם בשכירות והם שאלו על בית הראשון של מי זה והשיבו להם של אדם פלוני שהוא בעל החצר, כי המשיב הודיעם שם בעל החצר ולא הודיעם שם היושב בו, ובאותו השם של בעל החצר לא היה גנאי, לכך נכנסו, אך אחר שנכנסו ידעו שהיושב בזה החצר שמו כידור ויושב שם בשכירות, לכך רבי מאיר לא רצה להפקיד כיסו אצלו.

חָזוּ טְלָפְחֵי בְּדִיקְנֵיהּ. נראה מן השמים גלגלו חזרת הכיסים על ידי העדשים דעשויים כמו גלגל לרמוז אל יראו ואל יצטערו כי עתידין הכיסים להתגלגל ולחזור לבעליהם, וגם בשמו 'כִּידוֹר' שהוא לשון כדור יש רמז זה, ונראה דהם היו יכולים לתבעו בדין שיהיו שנים עדים ואחד תובע, אך זה האופן למתבע בדינא מעלה ארוכה, ומן השמים סייעו שחזרו הכיסים בלא טורח אליהם.

גמ' פשיטא טלטול מדרבנן. וכן הוא יבמות דף צג ע"א וצע"ג:

מים ראשונים האכילו בשר חזיר וכו' עיין מה שפירש"י בסוגיין ועמ"ש מהרש"א בחידושי הלכות פרק כל הבשר על לשון רש"י דהתם ודוק בדברי רש"י דסוגיין ועיין מ"ש בעניותי בספרי הקטן ברכי יוסף חלק ארח חיים סי' קפ"א בס"ד ועיין מאי דאתמר במדרש במדבר רבה פרשה ך' ע"ש:

(פג רע"ב) הב"ע בעציץ שאינו נקוב דרבנן מר סבר וכו'.—צ"ל: בעציץ שאינו נקוב דרבנן לימא תנאי היא וכו'. ומה שבינתים ["מר סבר טבל חמור ומ"ס תרומה חמורה"] מיותר כדמשמע מפי' רש"י [וכן לי' בכל כתבי יד] (ועי' בהגהות הרש"ש).

אפשר בחולין פשיטא. דמתקנינן ליה: לא צריכא בשבת. שאפי' הוא שבת שאסור להפריש תרומה ומעשר יפרישוה ולא יאכילוהו טבלים: בעציץ שאינו נקוב. דטבל שלו מדרבנן ושבות דהפרשת מעשרות בשבת דרבנן אשמועינן שידחה השבות ולא יאכילוהו טבל דרבנן דאתו למשרי נמי טבל דאורייתא כי האי גוונא: לימא תנאי היא. הך דרבה דאמר בדאפשר בחולין מתקנינן ליה ודחינן שבות דהפרשת תרומה בשבת מקמי אכילת טבל דעציץ שאינו נקוב דרבנן: קורין לו רופא. בשבת: וקורעין לו תרנגולת. לתת על המכה שזו היא רפואתו: וגוזזין לו כרישין. מן המחובר להאכילו: כרישין. כרתי: לימא. הא דרבה ר' אלעזר בר' שמעון היא דאמר מפרישין לו תרומה בשבת ואל יאכילוהו טבל דרבנן כגון ירק ולא רבי דאי רבי האמר אין צריך לעשר: עד כאן לא קאמר רבי אלא לענין מעשר ירק דרבנן. דלא מיחלף בטבל דאורייתא אבל דגן דאורייתא הוא אפי' רבי מודה דאף בעציץ שאינו נקוב מעשר דמיחלף בדאורייתא: ראו נא כי אורו עיני. ביהונתן כתיב: הכי גר' מאי אין ראיה לדבר דהתם לאו בולמוס אחזיה: מגרר גריר. ממשיך את הלב לתאות רעבון: ויאכל. לחם והדר ויתנו לו פלח דבילה: אליה. בשר שמן מאד: למזרחה של תאנה. שהשמש מכה שם מן הבקר עד חצות היום והשמש ממתק את הפרי: וממגד. לשון מעדנים: קפחיה. כפאו ונטל ככרו הימנו: אהדרוהו בלגי וצעי. סבבוהו בני העיר והקיפוהו לגינין של דבש ומתיקה וקערות של תבשילין: דייק בשמא. בשמו של בעל הבית אם נאה אם כעור: אשלימו ליה כיסייהו. ערב שבת היה והפקידו אצלו כיסם: דבי שמשי. של ערבי שבתות: לית בהו ממשא. מתוך שאדם במנוחה מהרהר ורואה חלומות ומתכוון היה לדחותו שלא ילך ויטלנו: חזו טלפחי אשפמיה. ראו עדשים על שפמו: יהבו סימנא לדביתהו. בעליך אמר שתתני לנו כיסינו וזה לך סימן שאכלתם היום עדשים: מים ראשונים האכילו בשר חזיר. פונדק ישראל היה מוכר לישראל דברים המותרים ומאכילם ומוכר לנכרים בשר חזיר מבושל בא ישראל לפונדק וראהו שלא נטל ידיו כשהסב לאכול ונתן לפניו בשר חזיר: מים אחרונים הרגו את הנפש. זו היא אשתו של זה שאילו נטל מים אחרונים דרך הנוטלים ידים לקנח את שפמם בידים טופחות ולא היו עדשים נראין: ואזניו סרוחות. גדולות וכפולות למטן: משחקות בו. מראות בו כשפיהם לשחוק:

אין פירוש לקטע זה

דף פג - ב

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד