יומא פד ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פד - ב

תא שמע, שבהטלת סם בשבת למי שחושש בפיו מודים חכמים, מהא דתני רבה בר שמואל:

עוברה שהריחה מאכל ביום הכיפורים, והסתכנה - מאכילין אותה עד שתשוב נפשה.

ומי שנשכו כלב שוטה - מאכילין אותו מחצר כבד שלו.

והחושש בפיו - מטילין לו סם בשבת.

דברי רבי אלעזר ברבי יוסי שאמר משום רבי מתיא בן חרש.

וחכמים אומרים: בזו בלבד אנו מודים לו שהיא רפואה ולא ברפואה אחרת.

"בזו" שמודים לו חכמים - אהייא על איזה רפואה?

אילימא אעוברה, שמאכילים אותה ביום הכיפורים - הרי פשיטא שחכמים מודים בכך! כי עוברה שהסתכנה מי איכא למאן דאמר דלא מאכילים אותה? ואלא רבי מתיא בן חרש אמרה, עד שתאמר שחכמים מודים לו בה? אלא לאו - אסם, על רפואת הסם למי שחושש בפיו בשבת הם מודים. ולא על האכלת חצר כבד שהרי בפירוש חלקו עליו במשנה.

ומסקינן: אכן שמע מינה.

רב אשי אמר: מתניתין נמי דיקא שחכמים מודים ברפואת מי שחושש בפיו בשבת, מהא דקתני בה:

ועוד אמר רבי מתיא בן חרש החושש בפיו מטילין לו סם בשבת. ולא פליגי רבנן עליה.

ואם איתא דפליגי רבנן עליה - ליערבינהו לשתי הרפואות וליתנינהו, וליפלגו רבנן בסיפא על שתיהן.

ומסקינן: שמע מינה.

שניו במשנה: מטילין לו סם בשבת מפני שספק נפשות הוא.

והוינן בה: למה לי למשנתנו לחזור תו שוב ולמימר: וכל ספק נפשות דוחה את השבת!? אמר רב יהודה אמר רב: להשמיענו כי לא רק אם ספק אם ימות מהחולי בשבת זו בלבד אמרו שמותר לחלל עליו את השבת הזו.

אלא אפילו אם עתה הספק הוא שמא ימות בשבת אחרת, ובשבת זו ברור שיחיה, מותר לחלל שבת זו כדי להצילו מספק מיתה בשבת אחרת.

היכי דמי?

כגון דאמדוה לרפואתו שיקחנה לתמניא יומי, במשך שמונה ימים, ויומא קמא לנטילת הרפואה הוא בשבתא.

מהו דתימא: ליעכב מנטילת הרפואה עד לאורתא למוצאי שבת, כי היכי דלא ניחול נחלל עליה תרי שבתא, אלא רק שבת אחת.

קא משמע לן שיש לו ליטלה מיד בשבת הראשונה.

תניא נמי הכי: מחמין חמין לחולה בשבת בין להשקותו את המים החמים בין להברותו לחזקו על ידי רחיצה במים חמים.

ולא כשהוא מסוכן בשבת זו בלבד אמרו שמותר להחם לו, אלא אפילו תהיה סכנתו לשבת אחרת, מותר לחלל עליו שבת זו.

ואין אומרים: כיון שאין סכנתו בשבת הבאה ודאית אלא רק ספק, נמתין לו שמא יבריא.

אלא, מחמין לו מיד. מפני שספק נפשות דוחה את השבת. ולא ספק סכנה בשבת זו הוא דוחה, אלא אפילו ספק שבת אחרת.

ואין עושין דברים הללו, של חילול השבת לצורך הצלת חולה, לא על ידי נכרים ולא על ידי כותיים, אלא על ידי גדולי ישראל.

ואין אומרין, אין סומכים להתיר שיעשו דברים הללו של חילול שבת לצורך הצלת נפשות, לא על פי הבנתם של נשים ולא על פי הבנתם של כותיים.

אבל מצטרפין הם הנשים והכותיים לדעת אחרת. שאם שני ישראלים אומרים שצרריך לחלל על חולה זה את השבת ושלשה ישראלים אומרים שאין צורך לחלל עליו, מצטרפת דעת האשה או הכותי אל השניים, ונעשה הענין ספק השקול, ומחללים עליו את השבת.

תנו רבנן: מפקחין עושים כל פעולת הצלה לצורך פקוח הצלת נפש בשבת.

והזריז להציל בשבת:

א. הרי זה משובח.

ב. ואין צריך ליטול רשות מבית דין כדי לחלל את השבת בפעולות ההצלה.

הא כיצד?

ראה תינוק שנפל לים - פורש מצודה ומעלהו.

והזריז להצילו:

א. הרי זה משובח.

ב. ואין צריך ליטול רשות מבית דין.

ומדייקת הגמרא מיתור הענין, שלמרות שכבר כתב התנא "הרי זה משובח" הוצרך התנא להוסיף "ואינו צריך ליטול רשות מבית דין", להשמיענו שמותר לו לפרוש רשת להציל את התינוק, ואף על גב דקא צייד כוורי דגים יחד עם התינוק.

וממשיכה הברייתא:

ראה תינוק שנפל לבור - עוקר חוליא על שפת הבור כדי שיהיה נוח להכנס לבור ולהעלותו, ומעלהו.

והזריז הרי זה משובח, ואין צריך ליטול רשות מבית דין.

וגם כאן מדייקת הגמרא מיתור הענין: מותר לו לעקור את החוליה לצורך ההצלה, אף על גב דמתקן דרגא, שמתקן בכך מדרגה לבור [דבר שאסור לעשותו בשבת משום מלאכת בונה].

וממשיכה הברייתא: ראה שננעלה דלת בפני תינוק - שוברה ומוציאו. והזריז הרי זה משובח, ואין צריך ליטול רשות מבית דין.

ומדייקת הגמרא כמו מקודם: ואף על גב דקא מיכוין למיתבר בשיפי. לשבר מהדלת נסרי עץ או קיסמי עץ.

וממשיכה הברייתא:

מכבין את האש המסוכנת לנפש, ומפסיקין את הילוכה על ידי נתינת כלים עם מים בדרך הילוכה - מפני הדליקה בשבת.

והזריז הרי זה משובח, ואין צריך ליטול רשות מבית דין.

ומדייקת הגמרא: ואף על גב דקא ממכיך מכוכי, שמנמיך את הגחלים לצורך שימושו בהן.

וצריכא, להשמיענו בכל חילוקי הדינים הללו שאינו צריך לבוא וליטול רשות מבית דין:

דאי אשמועינן הצלת תינוק מהים, שאינו צריך ללכת לבית דין וליטול רשות, הייתי אומר כי דוקא שם הדבר מותר, משום דאדהכי והכי שבינתיים עד שילך ויבקש רשות אזל ליה, ילך התינוק לאיבוד, ויטבע בים.

אבל כשנפל התינוק לבור, דקא יתיב, שהוא יושב בו. אימא לא יצילנו ללא נטילת רשות.

לכן צריכא להשמיענו את ההיתר להציל בלי נטילת רשות בנפל לבור.

ואי אשמועינן בור - משום דקא מיבעית, שהקטן מבועת מפחד, וסכנה היא לו.

אבל ננעלה דלת - היה מקום לומר שאין לו לשוברה בלי ליטול רשות מבית דין, היות ואפשר שיתכן להמנע מחילול שבת, וכגון דיתיב בהאי גיסא שישב לו בצדה השניה של הדלת ומשביש ליה ויקרקש לו לתינוק באמגוזי, באגוזים וירגיענו בכך עד מוצאי שבת.

ולכן צריכה הברייתא להשמיענו שמחמת ספק סכנה של התינוק, אין לו לחשוש שמא אסור לשבור את הדלת ללא רשות מבית דין, אלא יזדרז מיד לשוברה, מבלי לחוש.

ומבארת הגמרא את דברי הברייתא "מכבין ומפסיקין" - למה לי להשמיענו?

דאפילו הסכנה שבדליקה אינה לאנשי חצר זו שהדליקה בה, אלא יש חשש לאנשי חצר אחרת, מותר לכבותה מבלי ליטול רשות.

אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: לא הלכו בפקוח נפש אחר הרוב. אלא גם במקום שיש מיעוט ישראלים ורוב נכרים, ואין ידוע אם האדם שצריך להצילו הוא יהודי או נכרי, מחללים עליו את השבת.

ומארת הגמרא: היכי דמי שאין הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב?

אי נימא שנפלה מפולת על אחד מתוך עשרה אנשים, ודאיכא תשעה ישראל ונכרי אחד בינייהו, ואין יודעים על מי מהם נפלה המפולת - רובא ישראל נינהו!

אי נמי פלגא ופלגא, חמשה נכרים וחמשה ישראלים, אין צריך לדינו של שמואל, היות וזה ספק השקול - וספק נפשות להקל.

אלא דאיכא תשעה נכרים וישראל אחד.

הא נמי פשיטא שחייבים להצילו, גם לולי דינו של שמואל, משום דהוה ליה אותו אחד "קבוע" במקומו.

והכלל הוא שבכל דבר קבוע, שלא פירש מהרוב, אלא התעורר עליו הספק במקום המצאו, אין הולכים בו אחר הרוב, אלא כמחצה על מחצה דמי!

ומשנינן: לא צריכא כאן מדובר דפרוש כולם לחצר אחרת, ובעת פרישתם נפלה על אחד מהם מפולת, והתעורר הספק שלא במקום קביעותו אלא בעת פרישתו.

מהו דתימא: כל דפריש - מרובא פריש, כמו בכל ספק שהיה בו פרישה מהרוב, ונאמר לפי הכלל הזה כי שנפלה עליו מפולת פרש מרוב הנכרים.

קא משמע לן, דלא הלכו בפקוח נפש אחר הרוב, ומספק שמא הוא המיעוט הישראלי מחללים עליו את השבת להצילו.

ופרכינן: איני! היתכן שכאשר פירשו לחצר אחרת ונפל הגל בעת פרישתם לחצר האחרת אין הולכים אחר הרוב, ומצילים.

והאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: תשעה נכרים וישראל אחד, ונפלה על אחד מהם מפולת בשבת, רק אם היו כולם באותה חצר - מפקחין, מסירים את הגל מעליו.

אבל אם נפל הגל בחצר אחרת, ןאין אנו יודעים מי מבני החצר האחת שהה בזמן נפילתו של הגל בחצר האחרת - אין מפקחין כיון שלא התחזק לנו שיש ישראלי בחצר האחרת.

ומשנינן: לא קשיא.

הא, דינו של שמואל שמפקחים, מדובר דפרוש כולהו לחצר אחרת, שהתחזק ישראל גם בחצר האחרת. ומשמיענו שמואל שאין הולכים בפיקוח נפש אחרי הרוב גם במצב של פרישה, למרות שיש מקום לומר שכל דפריש מרובא פריש.

הא, דינו של רבי יוחנן שאין מפקחים אם נפל הגל בחצר אחרת, מדובר דפרוש רק מקצתייהו מהעשרה לחצר האחרת, וכיון שלא התחזק שם ישראל, ויש גם לומר כל דפריש מרובא פריש, אין מפקחין.

והוינן בה: ומי אמר שמואל הכי שאין הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב?

והתנן: עיר שיש בה ישראלים ונכרים, ונמצא בה תינוק מושלך.

אם רוב הדרים באותה עיר הם נכרים - הרי התינוק נכרי.

ואם רוב ישראל - הרי הוא ישראל.

היו בה מחצה ישראל על מחצה נכרים - הרי הוא ספק ישראל.

ואמר רב: לא שנו במשנה שאם היו בה רוב ישראל הרי הוא כודאי ישראל, אלא לענין להחיותו, אבל ליחסו, ואם הוא בת תהא מותרת להנשא לכהן - לא מחזיקים אותו כישראל מיוחס, כי מעלה עשו ביוחסין עד שיהיה אפשר לתלות בשני "רוב".

תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר, דתני [ששנה] רבה בר שמואל ברייתא זו: עוברה (אשה הרה) שהריחה ונתאוותה למאכל — מאכילין אותה עד שתשוב נפשה אפילו ביום הכיפורים. ומי שנשכו כלב שוטה — מאכילין אותו מחצר כבד שלו, והחושש בפיו — מטילין לו סם בשבת, דברי ר' אלעזר בר' יוסי, שאמר משום ר' מתיא בן חרש. וחכמים אומרים: בזו ולא באחרת. ונברר: "בזו" אהייא [על איזו] התכוונו? אילימא [אם תאמר] כי אעוברה [לענין מעוברת] אמרו "בזו", פשיטא [פשוט ומובן מאליו]! עוברה מי איכא למאן דאמר דלא [מעוברת האם יש מי שאומר שלא יתנו לה]? אלא לאו [האם לא] מדובר אסם [על דין הסם] בשבת שבזו הודו לו שמותר לעשות כן בשבת. שמע מינה [למד מכאן] שבכך לא נחלקו חכמים.

רב אשי אמר: מתניתין נמי דיקא [משנתנו גם כך מדוקדקת כשיטה זו] ששנינו במשנה: ועוד אמר ר' מתיא בן חרש: החושש בפיו מטילין לו סם בשבת, ולא פליגי רבנן עליה [נחלקו חכמים עליו] לומר שאינו כן. ואם איתא [ואם יש] מקום לומר דפליגי רבנן עליה [שחלוקים חכמים עליו] ליערבינהו וליתנינהו, וליפלגו רבנן בסיפא [שיערבו את שתי ההלכות יחד וישנו אותן ביחד, ושיחלקו חכמים בסוף על הכל], וכיון שלא נאמר כך אלא מחלוקת חכמים נאמרה לאחר דעתו של ר' מתיא בכלב שוטה, שמע מינה [למד מכאן] שבהלכה זו של סם לא נחלקו עליו חכמים.

א נאמר במשנה שהחושש בגרונו מטילין סם לתוך פיו בשבת, מפני שספק נפשות הוא. ושואלים: למה ליה [לו] תו למימר [עוד להוסיף ולומר]: "וכל ספק נפשות דוחה את השבת"? אמר רב יהודה אמר רב: הכוונה היא לא ספק שבת זו בלבד אמרו שמותר, אלא אפילו ספק שבת אחרת גם כן.

היכי דמי [כיצד הוא] הענין של ספק שבת אחרת? כגון דאמדוה לתמניא יומי [כגון שהרופאים שיערו שצריך שמונה ימים להתרפא בהם] ויומא קמא שבתא [ויום ראשון של מחלתו, שבת הוא] מהו דתימא [מהו שתאמר]: ליעכב עד לאורתא [שיחכה עד הערב] למוצאי שבת ויתחיל אז בריפוי כי היכי דלא ניחול עליה תרי שבתא [כדי שלא יצטרכו לחלל עליו שתי שבתות], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שמחללים עליו מיד את השבת, אף שכתוצאה מכך יצטרך לחלל שבת נוספת, כיון שספק נפשות הוא.

תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: מחמין חמין לחולה בשבת, בין להשקותו בחמין אלה בין להברותו לרחצו בהם, שמא יועיל להבריאו, ולא שבת זו בלבד אמרו שמחללים לשם כך אלא אף לשבת אחרת. ואין אומרים: נמתין לו ונעכב עשיית מלאכה זו עד למוצאי שבת שמא יבריא בינתיים, אלא מחמין לו מיד מפני שספק נפשות דוחה את השבת ולא ספק שבת זו בלבד אלא אפילו ספק שבת אחרת.

ואין עושין דברים הללו לא על ידי גוים ולא על ידי כותיים (שומרונים) אלא על ידי גדולי ישראל שהם משתדלים בו ויודעים לנהוג כראוי. ואין אומרין יעשו דברים הללו לא על פי נשים ולא על פי כותיים, שאין הם נחשבים מומחים דיים כדי לומר שאדם מסויים חולה עד כדי שצריכים לחלל שבת עבורו, אבל מצטרפין אלו לדעת אחרת, שאם יש חילוקי דעות אפשר לצרף גם את דעותיהם של אלה כדי להכריע.

ב תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: מפקחין פקוח נפש בשבת, והזריז בדבר זה הרי זה משובח, ואין צריך ליטול רשות מבית דין אלא ימהר ויעשה מעצמו. הא כיצד? ראה תינוק שנפל לים פורש מצודה (רשת דייגים) ומעלהו מן הים והזריז הרי זה משובח ואין צריך ליטול רשות מבית דין. ומעירים: ומדוע הוסיפו זאת — ואף על גב דקא צייד כוורי [ואף על פי שדרך אגב הוא צד דגים ברשת זו]. וכן, ראה תינוק שנפל לבור ואינו יכול לצאת משם — עוקר חוליא מקצה הבור ועושה לו כעין מדרגה ומעלהו, והזריז הרי זה משובח, ואין צריך ליטול רשות מבית דין. ומעירים: ואף על גב דמתקן דרגא [ואף על פי שעל ידי כך הוא מתקן מדרגה].

וכן: ראה שננעלה דלת בפני תינוק, והתינוק מתיירא ובוכה — שוברה ומוציאו, והזריז הרי זה משובח ואין צריך ליטול רשות מבית דין. ומעירים: ואף על גב דקא מיכוין למיתבר בשיפי [ואף על פי שהוא מתכוון לשבור את הדלת לנסרים], שישתמש בהם למלאכה. וכן: מכבין ומפסיקין (יוצרים חייץ על ידי כלי מתכת או כלי חרס המלאים במים) מפני הדליקה שיש בה משום פיקוח נפש בשבת, והזריז הרי זה משובח, ואין צריך ליטול רשות מבית דין ומעירים: ואף על גב דקא ממכיך מכוכי [ואף על פי שהוא מניח או מציע את הגחלים] שיוכל להשתמש בהם במוצאי שבת לצלות בהם.

ומעירים: וצריכא [וצריך] היה להשמיענו את כל הדוגמאות הללו, משום שיש בכל אחת מהם חידוש. דאי אשמועינן [שאם היה משמיע לנו] את דין התינוק שנפל לים, היינו אומרים: בים דווקא הוא שצריך להזדרז משום דאדהכי והכי אזל ליה [שבין כך וכך הולך לו] התינוק עם הגלים ונעלם, ולכן אינו צריך לשאול רשות. אבל בתינוק שנפל לבור, דקא יתיב [שהוא, התינוק יושב שם] ואינו יכול להסתכן יותר — אימא לא [אמור שלא יזדרז] אלא יבקש רשות — על כן צריכא [נצרכה לומר].

ואי אשמועינן [ואם היה משמיע לנו] בור היינו אומרים — משום דקא מיבעית [משום שהתינוק מפחד] ממה שאינו יכול לצאת, אבל ננעלה דלת בפני התינוק אפשר דיתיב בהאי גיסא ומשביש ליה באמגוזי [שישב בצד השני של הדלת וישעשע אותו את התינוק באגוזים] עד שתעבור השבת. על כן צריכא [נצרכה] להשמיע לנו זאת לומר שאין מתעכבים ועושים מיד מפני ספק פיקוח נפש.

שנינו בברייתא שמכבין ומפסיקין מפני הדליקה בשבת. ושואלים: למה לי, כלומר: מה החידוש שיש בדבר שהרי אף זו דוגמא של ספק פיקוח נפש, ומה חידש לנו בה? ומשיבים: שאפילו לחצר אחרת, כלומר: לא רק להציל נפשות בחצר שבה הדלקה, אלא גם אם יש חשש שהאנשים בחצר אחרת הם שיסתכנו, מותר לכבות שלא תגיע לשם הדליקה.

ג אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: לא הלכו בפקוח נפש אחר הרוב, כמו שהולכים בהלכות אחרות. ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק ענין זה] כלומר, מה הוא המצב בו דנים? אי נימא דאיכא [שיש] תשעה ישראל וגוי אחד בינייהו [ביניהם] ונפלה מפולת על אחד מהם הרי במקרה זה רובא [רוב] ישראל נינהו [הם], אלא אי נמי פלגא ופלגא [או גם כן שהיו שם מחצה ומחצה] ישראל וגוים, מכל מקום הרי ספק נפשות להקל, שאף בספק שקול צריכים להקל.

אלא הכוונה כך: דאיכא [שיש] תשעה גוים וישראל אחד. אולם הא נמי פשיטא [זה גם כן פשוט] שמצילים, ומדוע — דהוה ליה קבוע [שהרי הישראל הנמצא שם הוא קבוע במקומו] ולפי הכלל: כל קבוע — כמחצה על מחצה דמי [נחשב] ולכן אף שרוב גוים הם, כיון שהישראל דר וקבוע שם, הרי הוא נחשב לענין ספק כמחצה!

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא במקרה שלא נשארו בחצרם אלא דפרוש [פרשו] לחצר אחרת, מהו דתימא [מהו שתאמר] ותנהג על פי הכלל: כל דפריש [הפורש] — מרובא פריש [מן הרוב הוא פורש], וכיון שרוב גוים היה שם, מן הסתם היחיד שפרש מהם גוי הוא, ואין צורך לפקח את הגל בשבת, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שלא הלכו בפקוח נפש אחר הרוב.

ומקשים: איני [וכי כן הוא?!] והאמר [והרי אמר] ר' אסי אמר ר' יוחנן: היו תשעה גוים וישראל אחד ונפלה מפולת על אחד מהם אם היה זה באותה חצר — מפקחין, בחצר אחרת — אין מפקחין! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה] ואין סתירה בין ההלכות; הא — דפרוש כולהו [כאן שאין חוששין לרוב מדובר שפרשו כולם] לחצר האחרת, וכגון שברור שבין היוצאים היה ודאי ישראל, נשאר עליהם דין קבוע. הא דפרוש מקצתייהו [כאן שפרשו מקצתם] ואין ידוע אם הישראל פרש עמהם.

ושואלים: ומי [והאם] אמר שמואל הכי [כך], שאין הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב? והתנן [והרי שנינו במשנה]: אם מצא בעיר תינוק מושלך ואין יודעים מי הוריו, אם רוב גוים בעיר — הרי התינוק נחשב לגוי, ואם רוב ישראל — ישראל, מחצה על מחצה — הרי הוא כישראל. ואמר רב: לא שנו ענין זה שאומרים שדינו כישראל אלא לענין להחיותו, שצריך לדאוג לפרנסתו ולחייו, אבל ליחסו לא שאין אנו אומרים על סמך הרוב שהוא ודאי יהודי, ולכן, לענין דיני נישואין הרי הוא נשאר ספק (ודינו כגר).

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Come and hear a proof for the matter, as Rabba bar Shmuel taught in the following baraita: With regard to a pregnant woman who smells and craves food, one feeds her until she is satisfied, even on Yom Kippur; and in the case of one whom a mad dog bit, one feeds him from the lobe of its liver; and in the case of one who has pain in his mouth, one places medicine in his mouth on Shabbat; this is the statement of Rabbi Elazar, son of Rabbi Yosei, who said it in the name of Rabbi Matya ben Ḥarash. And the Rabbis say: In this case and no other. The Gemara clarifies: To which case is this one referring? If we say they said this about a pregnant woman, it is obvious; is there anyone who says one should not give a pregnant woman food? Rather, is it not referring to the halakha pertaining to medicine on Shabbat, which they agree is permitted? Learn from this that the Rabbis did not disagree about this.

Rav Ashi said: The wording of the mishna is also precise in accordance with this approach, as it was taught in the mishna: And furthermore, Rabbi Matya ben Ḥarash said: In the case of one who suffers pain in his mouth, one places medicine in his mouth on Shabbat, and the Rabbis do not disagree with him and say otherwise. And if it is so that the Rabbis disagree with him, then let the mishna combine the two halakhot and teach them together, and let the Rabbis disagree with both points in the latter clause. Since the mishna was not written this way, but instead the dispute of the Rabbis appears after Rabbi Matya’s statement about the mad dog, learn from here that the Rabbis did not disagree with him about the halakha with regard to medicine.

§ The mishna states that one with pain in his throat should be given medicine on Shabbat because it is a case of uncertainty concerning a life-threatening situation. The Gemara asks: Why do I need to say furthermore: And any case of uncertainty concerning a life-threatening situation overrides Shabbat? Rav Yehuda said that Rav said: They stated this not only in a case where there is uncertainty with regard to this Shabbat, but even if the uncertainty is with regard to a different future Shabbat.

What are the circumstances in which uncertainty would arise as to whether or not his life will be in danger in the future? They are a case where doctors assess that an ill person needs a certain treatment for eight days, and the first day of his illness is Shabbat. Lest you say: He should wait until evening and begin his treatment after Shabbat so they will not need to desecrate two Shabbatot for his sake, therefore it teaches us that one must immediately desecrate Shabbat for his sake. This is the halakha, despite the fact that an additional Shabbat will be desecrated as a result, because there is uncertainty about whether his life is in danger.

That was also taught in a baraita: One heats water for an ill person on Shabbat, whether to give him to drink or to wash him, since it might help him recover. And they did not say it is permitted to desecrate only the current Shabbat for him, but even a different, future Shabbat. And one must not say: Let us wait and perform this labor for him after Shabbat, perhaps he will get well in the meantime. Rather, one heats it for him immediately because any case of uncertainty concerning a life-threatening situation overrides Shabbat. And this is so not only with regard to uncertainty whether his life is in danger on the current Shabbat, but even in a case of uncertainty with regard to danger on a different Shabbat.

And these acts should not be performed by gentiles or Samaritans but should be done by the greatest of the Jewish people, i.e., their scholars, who know how to act properly. And one does not say: These actions may be performed based on the advice of women or Samaritans, since they are not considered experts able to declare a person ill enough to override Shabbat. However, the opinions of these people do combine with an additional opinion, meaning that if there is a dispute, their opinions may be considered when coming to a decision.

§ The Sages taught in a baraita: One engages in saving a life on Shabbat, and one who is vigilant to do so is praiseworthy. And one need not take permission from a court but hurries to act on his own. How so? If one sees a child who fell into the sea, he spreads a fisherman’s net and raises him from the water. And one who is vigilant and acts quickly is praiseworthy, and one need not seek permission from a court, although in doing so he catches fish in the net as well. Similarly, if one sees a child fall into a pit and the child cannot get out, he digs part of the ground out around the edge of the pit to create a makeshift step and raises him out. And one who is vigilant and acts quickly is praiseworthy, and one need not seek permission from a court, although in doing so he fashions a step.

Similarly, if one sees that a door is locked before a child and the child is scared and crying, he breaks the door and takes the child out. And one who is vigilant and acts quickly is praiseworthy, and one need not seek permission from a court, although he intends to break it into boards to be used later. Similarly, one may extinguish a fire by placing a barrier of metal or clay vessels filled with water in front of it on Shabbat when life is endangered. And one who is vigilant and acts quickly is praiseworthy, and one need not seek permission from a court, although he leaves the coals, which can be used for cooking after Shabbat.

The Gemara comments: And it is necessary to teach these examples, since each one suggests an original idea. As, had it taught us the halakha of the child who fell into the sea, we would have said: He must act quickly in that case because in the meantime, if he delays, the child will be swept away by the waves and disappear, and therefore the rescuer need not seek permission; but in the case of a child who fell into a pit, who remains there and is in no further danger, one might say the rescuer need not hurry but should request permission from the court first. Therefore, the baraita explains: No, it is necessary to tell us that case, too.

And if it had taught us the case of the pit, one might have thought it is because the child is scared at being trapped; but when a door is locked before a child, it is possible to sit on the other side of the door and amuse him with the sound of nuts until Shabbat is over. Therefore, it is necessary to teach that in this case, too, one does not delay but acts immediately because a life is possibly in danger.

It was taught in a baraita that one may extinguish a fire by placing a barrier in front of it on Shabbat. The Gemara asks: Why do I need this? What new point is taught by this additional case of a life-endangering situation? The Gemara answers: This halakha applies even if the fire is spreading toward another courtyard. Not only may this be done to save the lives of people in the courtyard on fire; it may also be done to prevent the fire from spreading to an adjacent courtyard.

§ Rav Yosef said that Rav Yehuda said that Shmuel said: With regard to saving a life, the Sages did not follow the majority as they do in other areas of halakha. The Gemara asks: What are the circumstances? When does one not follow the majority? If we say that one does not follow the majority in a case where there are nine Jews and one gentile among them and a building collapses on one of them, then in that case the majority of people are Jews and yet one desecrates Shabbat to save the trapped person. In such a case one is in fact following the majority. Alternatively, if the group is half Jews and half gentiles, the ruling is lenient with regard to a case of uncertainty concerning a life-threatening situation. But this, too, is not a case where one follows the minority, as there is an even chance that the victim is a Jew.

Rather, it is referring to a case where there are nine gentiles and one Jew. However, this too is obvious. One saves the trapped individual because the group is in a fixed location, and there is a principle that whenever a group is in a fixed location it is considered as though it were evenly divided. In this case, despite the fact that the group’s majority is gentile, it is considered as though it were composed half of Jews and half of gentiles.

The Gemara answers: No, it is necessary to teach that one does not follow the majority in a case where one individual did not remain with the group in their courtyard but separated and went to another courtyard, and a building collapses on him. Lest you say: One should follow the principle that whatever is separated from a group is considered to have left from the majority, and since there was a majority of gentiles there the individual who left the group was probably a gentile, and it is not necessary to clear the debris for a gentile on Shabbat, therefore it teaches us that with regard to uncertainty in a situation of saving a life, one does not follow the majority.

The Gemara asks: Is that so? But didn’t Rav Asi say that Rabbi Yoḥanan said: If there are nine gentiles and one Jew and a building collapses on one of them, if it is in that same courtyard one removes the debris, but in another courtyard one does not remove the debris? The Gemara answers: This is not difficult; there is no contradiction between the halakhot. This case, where one removes the debris, is when they all left for another courtyard and it is clear that the Jew was among them. Consequently, the principle of being in a fixed location still applies, and it is considered a case of uncertainty. That other situation is when only a minority of them left for the other courtyard, and it is unknown whether the Jew left with them.

The Gemara asks: Did Shmuel actually say this, that one does not follow the majority with regard to saving a life? Didn’t we learn in a mishna: If one finds an abandoned child in a city and his parents are unknown, if the majority of the city are gentiles the child is considered a gentile; and if the majority of the city are Jews the child is considered a Jew; if the city is composed of half gentiles and half Jews, the child is considered a Jew? And Rav said: They taught this, that he is a Jew, only with respect to sustaining him but not with respect to attributing a lineage to him. One does not say that he is definitely Jewish based on the majority. Therefore, with regard to the halakhot of marriage, his status remains uncertain. If the abandoned child is a girl, she is not permitted to marry a priest, who may marry only a woman of certain lineage.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר רב אשי ממתניתין נמי שמעת לה מדלא קתני מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו. והחושש בפיו אין מטילין לו סם בשבת. ור' מתיא בן חרש מתיר בשניהם אלא במי שנשכו כלב שוטה פליגי ובהא לא פליגי. ש"מ במטילין לו סם בשבת לא פליגי ש"מ.

וכל ספק נפשות דוחה את השבת. תניא מחמין לו חמין לחולה בשבת בין להשקותו בין להברותו ואין אומרים נמתין היום שמא יבריא ולא נחלל את השבת.

אלא מחמין לו מיד. וספקו דוחה את השבת ולא ספק שבת זו אלא ספק שבת אחרת. ואין אומרים יעשו דברים הללו ע"י נכרים ולא ע"י קטנים אלא ע"י גדולי ישראל.

ואין עושין דברים הללו לא ע"י נשים וע"י כותים אבל מצטרפין לדעת אחרת.

ת"ר מפקחין פקוח נפש בשבת והזריז הרי זה משובח וא"צ ליטול רשות מב"ד. כיצד ראה תינוק נפל לים פורס מיד מצודה ומעלהו [דאע"ג] דצייד כוורי. ומי שראה תינוק נפל לבור עוקר חוליא מיד בשבת ומעלהו. ואע"ג דקא עביד דרגא וכן מי שראה שננעל דלת בפני תינוק שוברה ומוציא התינוק. אע"ג דשקיל לה בשופינא.

מכבין ומפסיקין מפני הדליקה בשבת. ובכל אלו כולן הזריז ה"ז משובח וא"צ ליטול רשות מב"ד:
ירושלמי תני הזריז משובח והנשאל והשואל ה"ז שופך דמים. ר' חייה בש"ר יוחנן מבוי שכולו כותים וישראל אחד דר בתוכו נפלה בתוכו מפולת מפקחין עליו בשבת [בשביל] ישר' [שיש] שם עד [כמה].

[מתורת האדם] אמר ר' מתיא בן חרש החושש בפיו מטילין לו סם בשבת מפני שהוא ספק נפשות. וכל ספק נפשות דוחה את השבת. לאיתויי מאי לאיתויי ספק שבת אחרת. ה"ד כגון שאמדוהו לתמניא יומי ויומא קמא שבתא. מהו דתימא ליעכביה עד לאורתא כי היכי דלא נחיל עליה תרי שבי קמ"ל. תניא נמי הכי מחממין חמין בין להשקותו בין להברותו ואין אומרים נמתין לו עד שיבריא אלא מחממין לו מיד. פירוש אם אמרו בקיאים שצריך חמין להשקה וצריך נמי חמין אחרים להבראה שירחצו אותו בהם לאחר השתיה. אין אומרים נמתין לו שמא יבריא בהשקאה לבד ולא נחלל שבת שתי פעמים. אלא מקדימין ועושין הכל כדי שלא תתאחר ההבראה שהזריז בפקו"נ ה"ז משובח. וספיקו דוחה את השבת. ולא ספק זו בלבד אלא אפי' ספק שבת אחרת.
ואין עושין דברים הללו לא ע"י ארמים ולא ע"י קטנים אלא ע"י גדולי ישראל נ"א ואין אומרים יעשו דברים הללו ע"י ארמים וע"י קטנים אלא אפי' בגדולי ישראל. והכי נמי בירושלמי אפי' בגדולים אפילו בישראל. ואין אומרים לעשות דברים הללו לא ע"י נשים ולא ע"י כותים מפני שמצטרפין לדעת אחרת, נ"א אבל מצטרפי לדעת אחרת ובתוספתא אין אומרים יעשו דברים הללו ע"פ נשים וע"פ כותים אלא מצטרפין דעת ישראל עמהן. איכא דמפרשי שאם אמרו נשים וכותים צריך אין עושין לו אבל מצטרפין עם ישראל בקי שיאמר צריך והולכין אחרי דעות. וזה כענין דאמרי' ברה"ש (כ"ד א') עדותן בטלה ומצטרפין לעדות אחרת.
וזה הפירוש אינו נכון לענין נשים. דאשה בקיאה ודאי מחללין שבת על פיה. כדתנן (שבת קכ"ח ב') וקורין לה חכמה ממקום למקום. ות"ר אם היתה צריכה לנר חברתה מדלקת לה את הנר. ואם היתה צריכה שמן חברתה מביאה לה שמן. ועוד מדלא קתני אין מחללין עפ"י נשים ועפ"י כותים. וקתני אין אומרים יעשו. ש"מ לאו בבקיאות דידהו תליא.
וה"פ אין עושין דברים הללו כלל ע"י ארמים וקטנים שמא יאמרו הרואים בקושי התירו שעושין פקו"נ ואין מתירין אותו לכתחיל' ע"י המחויבין במצות יבא הדבר לידי פשיע' בחול' ואעפ"ישחולה שאב"ס אומר לארמי ועושה כאן אין עושין על ידם מפני הסכנה. אלא עושין ע"י ישראל גדולים. אבל ע"י נשים וכותים אם נזדמן הדבר עושים. שהרי מחויבי' בשבת והוחזקו בה. אבל אין אנו מיחדי' להם מלאכה זו לומר יתעסק פלוני בפקוח זה שמא יבואו להרהר ולבוא אין רוצין לחלל את השבת. ואין משגיחים עלינו ומכשילין אותנו לפי שהכותיים לא היו להם משום ולפני עור לא תתן מכשול. כדאמרינן בשחיטת חולין [ד"ד ע"א ] חותך ראשו של אחד מהן ונותן לו. וכן הנשים מתוך שדעתן קלה עליהן טועות בכך. וזהו מפני שמצטרפין לדעת אחרת. כלומר למיאנות וטעות. ושאר הנסחאות אין אומרים לעשות ע"י ארמים וקטנים. שלא תאמר הואיל ואלו מזומנים לעשות לא נחלל שבת שלא לצורך. אלא אפי' ישראל גדולים עושים. ואם רצו הם עושין עמהם וסיפא בנשים וכותיים אין עושין כלל אבל מצטרפין דעת ישראל עמהן. לומר שאין מוסרין להם לבדם העסק והפקוח הזה לעשות על ידם שמא יתעצלו או יפשעו. אבל מצרפין עמהם ישראל ומוסרין הדבר לישראל והכותי מתעסק על יד ישראל בפקו"נ. דכיון דישראל עוסק בו אף הוא מזדרז על ידו. וזה הלשון הגון ביתר נוסחאו' הללו.
ת"ר מפקחין פיקוח נפש בשבת. והזריז ה"ז משובח ואינו צריך ליטול רשות מב"ד. כיצד ראה תינוק שנפל לים פורש מצודה ומעלהו והזריז ה"ז משובח. לבור עוקר חוליא ומעלהו והזריז ה"ז משובח ואינו צריך ליטול רשות מב"ד. ואע"ג דקא מתבר לה מתקן דרגא לחול. ננעלה דלת בפני תינוק שובר את הדלת ומוציאו והזריז הרי זה משובח ואינו צריך ליטול רשות מב"ד ואע"ג דקא מתבר לה שיפי. מכבין ומפסיקין מפני הדליקה והזריז ה"ז משובח ואינו צריך ליטול רשות מב"ד ואע"ג דקא ממכיך מכוכי. ירושלמי תני הזריז ה"ז משובח והנשאל מגונה והשואל ה"ז שופך דמים:

[מתורת האדם] אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל אין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב. היכי דמי דאיכא תשעה ארמי' ואחד ישראל ואי באותה חצר פשיטא דהוה לי' קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי אלא אפילו בחצר אחרת. מהו דתימא כל דפריש מרובא פריש. קמ"ל אין הולכין בפקו"נ אחר הרוב. והוינן בה איני והאמר רב אסי אמר ר' יוחנן ט' ארמים וא' ישראל באותו חצר מפקחין ובחצר אחרת אין מפקחין. ומפרקינן הא דפריש כולהו [מפקחין] הא דפריש מקצתייהו אין מפקחין. ופסק רבינו הגדול ז"ל כשמואל.
ואיכא מאן דאמר דלית הלכתא כשמואל. מסוגיא דשמעת' דהוינן עלה ומי אמר שמואל הכי והא איתמר מצא בה תינוק מושלך אם רוב ארמים ארמו ואם רוב ישראל ישראל מחצה על מחצה ישראל ואמר רב לא שנו אלא להחיותו אבל ליחסו לא. ושמואל אמר לפקח עליו את הגל. ופרקינן כי איתמר דשמואל ארישא איתמר. אם רוב ארמים ארמי. אמר שמואל ולענין פקוח הגל אינו כן. חזינן השתא דרב פליג אדשמואל. ואזיל בפקו"נ בתר רובא. דהשתא בפקו"נ ולית ביה עבירה דמצוה בעי רב מחצה על מחצה הא רוב ארמים ארמי הוא ואין עליו להחיותו לגבי פקוח גל בשבת דאיכא איסור סקילה לא כל שכן דרוב ארמי' אין מפקחין. וכיון דהא רב פליג אדשמואל הלכתא כותי' דקיי"ל רב ושמואל הלכה כרב באיסורי. ומימרא דר"י תשעה ארמים ואחד ישראל. כפשטא דרב אתיא דהולכים בפקו"נ אחר הרוב. והילכך בחצר אחרת כל דפריש מרובא פריש ואין מפקחין. באותה חצר הו"ל קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי.
ועוד כיון דאסיקנאדשמואל ארישא איתמר. אם רוב ארמים ארמי. אמר שמואל ולענין פקוח הגל אינו כן. ש"מ לשמואל לא שנא פרוש כולהו ול"ש פרוש מקצתיהו מפקחים. דהא תינוק מושלך בעיר לעולם מפקחין. ואדרבה כדפרוש מקצתיהו הוי דאורחא דמלת' התינוק הזה שהואמושלך בפלטיא והשאר קבועין במקומו בעיר אפילו הכי אמר שמואל מפקחין ואלו לר"י למאי דתרצינן נמי אין מפקחין וכיון דהכי הוא ע"כ דשמואל פליגי אדר"י ולית בהו פירוקא. והדרי במימרי דר' יוחנן אפשט' כדסליק אדעתין באותה חצר מפקחין משום קבוע. בחצר אחרת אין מפקחין לעולם. והולכין בפקוח נפש אחר הרוב. וזו היא שיטתו של ר"ש בפרושיו. ובדרך זו כתבה הרב רמב"ם ז"ל בחבורו.
ומסתברא כרבינו הגדול ז"ל דלהחיותו לאו פקו"נ הוא אלא לפרנסו כאחד מעניי ישראל. דכל רוב ארמים אינו מצווה עליו בצדקה כעניי ישראל. אבל להצילו ממיתה בשעתו כגון פקוח הגל אפי' ברוב ארמין מפקחין ומצילין. ודקאמרי נמי משום מימרא דשמואל אני אומר תינוק בפלטיאדוניה כמאן דפרוש כולהו דהא הוינן עלה מי אמר שמואל הכי מן מצא בה תינוק מושלך. ולא מפרקינן לה התם בדפרוש מקצתיהואבל פרוש כולהו כגון דאיתחזק ישראל הכא מפקחין כדאמרן אלא משמע דתינוק מושלך פרוש כולהו הוא. דטעמא דפרוש כולהו דמפקחין משום דניידי כולהו פרוש מקצתיהו דאין מפקחין משום שנשאר' קביעות במקומ' בחצר הראשונה והני דפריש מרוב' פרוש ועוד כיון דפרוש כולהו לחצר זו איתחזק הכא ישראל דפרוש מקצתיהו לכאן לא אתחזק הכא ישראל. הילכך לגבי תינוק מושלך כיון שלא ראו אותו פורש מן הבתים. אלא מושלך בפלטיא מצאו אותו מרוב סיעא שבפלטיא היה כולהו ניידי. ואתחזק נמי ישראל בפלטיא ונעשה הוכח' הילכך הו"ל פרוש כולהו ומפקחין:

חולה שאמדוהו לשתי גרוגרות ורצו עשרה בני אדם והביאו עשרה גרוגרות בין בבת אחת בין בזה אחר זה פטורים ואפי' הבריא בראשונה וכך היא שנויה במסכת מנחות פרק ר' ישמעאל ס"ד א' וכן שאם יש שתי גרוגרות בשני עוקצין ושלש גרוגרות בעוקץ אחד מביאין את השלש הואיל וממעט בקצירה:

כל שהתרנו בענין ספק נפשות להקל אף בספק שבת אחרת כן ר"ל שאם חלה בשבת ואמרו עליו שהוא צריך לרפואה שמנה ימים רצופים שנמצאו בהם שתי שבתות אין אומרין נמתין שלא להתחיל ברפואתו עד מוצאי שבת כדי שלא נחלל עליו אלא שבת אחת שהרי היום מיהא אינו בספק מיתה אלא מתחילין ברפואתו מיד:

מחמין חמין לחולה לכתחלה בשבת בין להשקותו שהוא דבר מועט בין להברותו ר"ל להרחיצו כדי לחזק איבריו אע"פ שרחיצה זו של חיזוק איברים אין בה צורך למהירות כל כך והיה לנו לומר שנמתין לה כדי שלא נחלל בה שבת שמ"מ ממהרת היא בחזוק איבריו ואין משהין לו שום דבר תועלת לגמור רפואת החולי וזה שנאמר בסוגיא זו אין אומרין נמתין לו עד שיבריא י"מ בו אין אומרין להמתין מצד שיש לחוש שמא יבריא מאליו ולא יצטרך היום לכך ונראה לי בפירושו אין אומרין להמתין בדברים אלו עד שיבריא ר"ל אא"כ הבריא ונתברר שאינו צריך ואין צריך לעשות דברים אלו לא על ידי גוים ולא ע"י קטנים אלא אף בגדולים וצריך להזהר שלא לעשותם על ידי נשים וכותים מפני שמצטרפין לדעת אחרת ר"ל שמתעצלין בדבר מפני שמפקפקים על שאנו מצוים אותם לעשות ואין אנו עושים בעצמינו שמא יש סרך איסור בדבר ושאנו מקילים בהם שלא להקפיד אם יתלה הקולר בצוארם וי"מ בה שמדמין מלתא למלתא ויבואו להקל במה שאין בו סכנה ואין נראה כן ויש גורסין אבל מצטרפין לדעת אחרת ומפרשים בה שאם נשים וכותים אומרים צריך אין מחללין על פיהם אפילו הוחזקו בבקיאים אבל מצטרפין לדעת אחרת ר"ל שאם אמרו שלשה אינו צריך ואחד ואשה עמו אומרים צריך הרי אומדנת האשה חשובה לעשות צירופה כשנים אומרים צריך להיות נקראים תרי וכבר ביארנו תרי כמאה וכו':

מפקחין פיקוח נפש בשבת והזריז הרי זה משובח ואין צריך ליטול רשות מבית דין אף במקום שיש עמה סרך למלאכה אחרת כיצד ראה תינוק שנפל בים פורש מצודה ומעלהו והזריז הרי זה משובח ואין צריך ליטול רשות מבית דין אע"פ שהוא יודע בודאי שצד דגים עמו ובלבד שלא יתכוין לצוד את הדגים ואם נתכוין לכך פטור מ"מ הואיל והוא מתכוין גם כן להעלות את התינוק ולא עוד אלא אפי' נתכוין להעלות דגים לבד ולא לתינוק כל שהעלה תינוק עמו פטור ואצ"ל אם כיון לתינוק והעלה דגים לבד שפטור ובתלמוד המערב אמרו במסכת שבת פרק אורג ראה תינוק מבעבע בנהר ונתכוין להעלותו ולהעלות נחיל של דגים עמו מותר היה מפקח בגל ונתכוין להעלותו ולהעלות צרור של זהובים עמו מותר ויראה על מותר זה שפירושו פטור שלכתחלה ודאי כך שמצרף כונת איסור עם כונת היתר אסור:

ראה תינוק שנפל לבור עוקר חוליא להשפיל שפת הבור ומעלהו ואע"פ שמתקן בה מדריגה לצורך חול בשעת עקירתו ננעלה דלת בפני תינוק ויש לחוש שמא יבעת וימות שובר את הדלת ומוציאו ואע"פ שהוא מבקע עצים לנסרים שהוא צריך להם:

נפלה דליקה ויש שם אדם שיש לחוש לו מכבין אותה להציל אותו ממנה והורסים כדי להפסיק בדליקה שלא תתפשט למקום שיש לחוש שם לסכנת נפשות ואפי' היתה הדליקה בחצר אחת והתינוק בחצר אחרת הואיל ומ"מ יש לחוש שתתפשט הדליקה לשם ואע"פ שבשעת כיבוי הוא ממעך את הקרקע ומשוה גומות:

פיקוח נפש אין הולכין בו אחר הרוב כיצד חצר שהיו בו ישראלים ועובדי האלילים עמהם שאין אנו מצווים לחלל שבת עליהם אחר שאין להם שום דת ונפלה עליהם מפלת מפקחין על הכל ולא סוף דבר בשישראל רוב או כשהם מחצה שספק נפשות להקל אלא אף בתשעה מהם גוי' וישראל אחד ביניהם ולא סוף דבר כשהיו במקום קביעותם שהרי כל קבוע כמחצה על מחצה דמי אלא אף כשפירשו ממקום קביעותם ומ"מ יש בזה צד שאין מפקחין והוא שאמרו הא דפריש כולהו הא דפריש מקצתיהו כלומר פירשו כולם ממקום קביעותם והלכו זה בבית זה וזה בבית זה ולא נשאר שם אפילו אחד ונפל מפולת על אחד מהן מפקחין שהרי אי אפשר שלא היה אחד מן הפורשים ישראל ושמא זה שהרי חזקת רוב גוים כבר הלכה לה אבל אם נשתייר אפילו אחד בחצר ראשונה אומרים על הפורש שמן הרוב פירש ואין מפקחין הא כל שנפל בחצר ראשונה הואיל והוחזק שם ישראל מפקחין אפי' לא נשתייר שם אלא אחד וי"מ בהיפך שאם פרשו כולם ואחר שפירשו הלך אחד מהם לחצר אחרת אין מפקחין שהרי לא הוחזק כאן ישראל אבל אם לא פירשו אלא מקצתם והלכו להם ונכנס אחד מהם לבית אחד ונפלה עליו מפולת מפקחין שחוששין שמא זה הוא הישראל מאחר שלא בעקרה כל החבורה ממקומה והרי החבורה נידונת כמחצה על מחצה כל הפורש ממנה מפקחין עליו ואם הוא מחצה ישראל מפקחין על כל ספק מהם בין בפריש כולהו בין בפריש מקצתיהו וי"מ פריש כולהו מפקחין שאין כאן אלא חדא ספיקא פריש מקצתיהו אין מפקחין שיש כאן תרי ספיקי ואין זה כלום שבפקוח נפש אף בתרי ספיקי מפקחין וכמו שאמרו פ"ג א' מי שנפלה עליו מפולת ספק הוא שם ספק אינו שם ספק חי ספק מת ספק גוי ספק ישראל מפקחין ואע"פ שאפשר לפרשה באו או מ"מ הדברים נראין שאפי' היו שם כל הספיקות ביחד מפקחין וכן כתבוה גדולי המפרשים:

לא צריכא דפרוש לחצר אחרת כו'. כלומר שפירשו כולם לחצר אחרת:

ואין אומרים יעשו הדברים הללו על ידי גוים או ע"י קטנים אלא ע"י גדולי ישראל פי' אין אומרים נחזור אחר גוים או אחרי קטנים דלאו בני שביתה נינהו בעוד שנחזור אחריהם יכביד בחוליו אלא עושין אותן ע"י גדולי ישראל דבני שביתה נינהו אבל ודאי אם היו מזומנים לנו מוטב שנעשה ע"י גוים ולא ע"י ישראל וע"י קטנים ולא ע"י גדולים : ואין עושין דברים הללו ע"י נשים ולא ע"י כותים שמא מצטרפין לדעת אחרת פי' המורה ע"פ נשם או כותים אומרין צריך מחללין על פיהם אבל מצרפין לדעת אחרת כגון ב' אומרים צריך וג' אומרים א"צ ואשה או כותי אומר מצרפין למיהו פלגא ופלגא וספק נשפות להקל ואינו נראה לי חדא דבכל הספרים כתוב מפני שמצרפין או שמא מצרפין ומר גריס אבל מצרפין ותו הא אמרן לעיל דדוקא באומדנא דממונ' אזלי' בתר רוב דיעות אבל באומדנא דחולה מאה כתרי ותרי כמאה וספק נפשות להקל ואפילו בלא אשה וקטן נמי ומה אנו צריכין לצירופן ונ"ל לפרש כך ואין עושין דברים הללו ע"י נשים וע"י כותים כשאמרו לנו הבקיאים כי הוא צריך אין מניחין לעשות על ידן מפני שמצרפין לדבר אחד ויבואו לעשות בכל חולה אע"פ שאין בו סכנה שאין יודעין להבחין כי טעם הדבר הוא מפני שיש בו סכנה אלא יבואו להתיר בכל חולה והדיוטות ככותאי דמי הילכך אין עושין אלא ע"י חכימים שלא יבואו להקל במקום אחר אבל ודאי אם אין שם אלא הן עושין שבעבור הגזירה לא נניחנו עד שנחזיר אחרי החכמים שמא יכבוד בחוליו אלב היכא דאיכא אנשים ונשים חכמים וכותים והדיוטות עושין האנשים חכמים ולא יניחו לעשות נשים וכותים והדיוטות:

בפרש"י בד"ה הא דפרוש כו' ואע"ג דניידי ליה לא אזלינן בתר רובא עכ"ל ובד"ה ושמואל אמר כו' וכ"ש ברוב נכרים הס"ד:

גמרא לא ספק שבת זו כו' אלא אפילו ספק שבת אחרת כו'. עפרש"י וק"ל טובא. א) דמאי איריא דשמא ימות בשבת הבא אפי' באחד בימות החול נמי (ואולי דדעתו ז"ל דאף דאמרינן לקמן (פה) דגם לחיי שעה מחללינן הוא דוקא דהח"ש הוא בשבת כגון דאם לא יעשו לו הרפואה ימות בשתי שעות ואם יעשו יחיה היום עוד שעה. או אם לא יעשו ימות קודם שבת הבאה ואם יעשו יחיה עוד שעה בשבת הבאה. אבל משום חיי שעה דחול לא כגון אם לא יעשו ימות למחר ביום א' ואם יעשו יחיה עד שבת הבא ולא שבת בכלל. ורמז לד"ז הוא מהלמוד של ר' שמעון ב"מ לקמן א"ת חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. ועוד ראיה קצת ממנחות (מח) חטא בשבת כדי שתזכה בשבת אמרינן כו' ועמש"כ כעין זה בספ"א דר"ה). ב) דפשיטא הוא דאפי' ספק שמא ימות בעוד שנה או שנתים דמחללין. ג) מ"ק ה"ד כגון כו' מ"ד ליעכב כו' לא רישא סיפא ולא סיפא רישא. ד) למאי קאמר דאמדוהו לח' יומי כו'. אותה הרבותא עצמה היה יכול למימר בחד שבתא מ"ד ליעכב עד לאורתא כי היכי דלא ניחל עליה שבתא. ה) ממ"נ אם אין סכנה אי יעכבו עד אורתא מ"ט נחלל אה"ש בחנם. ואם יש חשש סכנה פשיטא:

אשר על כל אלה נלע"ד לפרש בדרך אחר אחר הקדימי איזו הצעות פשוטות והוא. אם נדע בבירור דנוכל להמתין עד הערב אז לא נחלל עליו אה"ש בחנם. ואם נצרך לעשות לו הרפואה היום דוקא אבל אינו מוכרח לעשות תיכף רק דנוכל לאחרה עוד איזו שעות בכזה אמרינן הזריז ה"ז משובח. (ונ"ל דהא דתניא לקמן ואין אומרין נמתין לו שמא יבריא ר"ל דאפי' נוכל להמתין בטח עוד איזו שעות ואז נוכל להבחין אם נצרך לחלל עליו אה"ש או לא. אפ"ה לא ימתינו אלא מחללין עליו מיד הואיל דעתה הוא ספק ניתן עליו שבת להחלו) ואם נצרך לעשות לו הרפואה ב' פעמים פעם א' היום דוקא והב' נוכל להמתין עד לאורתא מ"מ מותר לעשות לו גם פעם הב' בשבת הואיל דכבר ניתן עליו לחלל אה"ש מה לי חילול אחד מ"ל ב"פ. וד"ז למדנו מגמרא דמנחות ס"פ רי"ש ש"ה שהרי דחתה שחיטה אה"ש וכן שם ברה"פ (סד) אבל הכא כו' ונתנה שבת לדחות כו'. והרא"ש כתב בפרקין סי' יד בשם הראב"ד סברא זו גם מדעתיד שבת לדחות לכן מקדמינן ומחללין אע"פ שאפשר בלא חילול ע"ש. וכן הרשב"א הביאו תור"ע ר"פ ר"א דמילה בישוב קושיית התוס' דשם ד"ה שלא ברצון ר"א. כתב כיון דצריך לחלל שבת במילה גופה להכי מחללין במכשיריה הקודמין (וכזה כתב ג"כ הר"ן בפ' כלל גדול ובביצה פ"א לענין היתר תלישת נוצת העוף קודם שחיטה) ועי' בר"ן בפ"ב דביצה גבי ממלאה אשה קדירה בשר במה דמפלפל בסוגיא דמנחות דלכאורה סותר קצת לדברינו. אבל המעיין הישר בקל ישפוט לחלק ואכמ"ל:

ועתה חדש לנו רב דאף בשתי שבתות אמרינן סברא זו דכיון דנתנה שבת לדחות מה לי שבת א' או שתים. (ואשכחן בספ"ג דכריתות דר"ג מחייב בכתב אות אחת בשבת זו ואות אחת בשבת אחרת. ולפמש"כ בכריתות (יט) במשנה דלת"ק דרבי יוסי מחייב ר"א אף בכתב אות אחת בשבת ואות אחת ביוה"כ גם בנידון דהכא י"ל אם נצטרך לחלל עליו יוה"כ מותר לחלל עליו גם את השבת עי' בט"א מגילה (ג ב) ד"ה ולאחותו דאמרינן הואיל בכה"ג אף מקילתא לחמירתא) וה"ק לא ספק שבת זו (פירוש לא שיהא הספק אם לא יחלל עליו שבת זו יסתכן אלא אף אם ברור לנו דגם אם לא יעשו לו הרפואה בשבת זו לא יסתכן) אלא ספק שבת אחרת (דאם לא יעשו לו הרפואה בשבת האחרת שמא יסתכן) וה"ד כגון כו' מחללין עליו גם שבת זו אע"ג דאפשר לאורתא כיון דסוף סוף יחללו השבת האחרת אמרי' מה לי חילול שבת אחת מה לי ב' שבתות. אבל לכאורה קשה דהא משמע בס"פ רי"ש דל"א סברא זו אלא בשכבר דחו אה"ש אבל הואיל וידחה לעתיד ל"א כמו קצירת העומר ל"א הואיל וידחה הקרבתו למחר אה"ש. וכן בפסחים (סט) א"ל ר"ע דמ"ל אם דחו כו' שהרי דחתה שחיטה את השבת תאמר כו' וע"ש בפרש"י. וזה יקשה גם להראב"ד והרשב"א שהבאתי. י"ל דהתם שאני דקצה"ע ומכשירי הפסח מעצמם לאו בני דחייה אה"ש נינהו לכן ל"א הואיל מעתיד אבל נידון שלנו ודהראב"ד ודהרשב"א בלאו הואיל נמי בני דחייה אה"ש נינהו רק משום דאפשר בלא חלול הל"ל דלא ידחו לזה אמרינן הואיל אפילו מלעתיד. עי"ל דהתם אם הם לא ידחו אה"ש ממילא יבטלו הקרבתם לגמרי ולא תדחה שבת כלל ואיך שייך לומר הואיל משא"כ הני ע"כ תדחה השבת לחולה זה ולמילה זו. ובסוגיא זו לא נצרך לחלוקים אלו. דיל"פ הא דקאמר מ"ד ליעכב עד לאורתא קאי על שבת שניה וכן הא דלא ספק שבת זו. ואלא אפילו ספק שבת אחרת קאי על שבת ראשונה. וכגון דבשבת הא' מוכרח לעשות הרפואה בו ביום ויום הח' דהוא שבת השניה נוכל להמתין עד אורתא. או אפילו אם נוכל להמתין בשבת הא' עד לאורתא רק דאז נצטרך לעשות בח' ביום השבת דוקא אמרינן מה לי שבת אחרת מה לי זו ומותר לעשות לו בשבת הא'. וכיון דכבר חללו שבת זו מותר לחלל אף שבת הב' אף דעתה נוכל להמתין עד אורתא ודו"ק בכ"ז כי נכון הוא בס"ד:

גמ' שם תנ"ה כו' בין להברותו ואין אומרים כו'. ומה שבינתיים ליתא בתוספתא דשבת פט"ז וברי"ף ורא"ש. והגי' שלפנינו י"ל דרישא אשמעינן בודאי פק"נ וסיפא אשמעינן ד"ז אפי' בספק:

גמ' שם ואין עושין כו' ע"י נכרי ולא ע"י קטנים. כ"ה שם ושם וא"ש הסיום אלא ע"י גדולי ישראל:

רש"י ד"ה להברותו. רחיצה והס"ד ואח"כ מ"ד שמא יבריא:

רש"י ד"ה אבל מצטרפין. כגון שנים אומרים צריך וג' אומרים אינו צריך כו'. ולעיל (פ"ג) אמרי' ל"צ דאיכא תרי אחריני בהדיה דאמרי ל"צ כו' וע"ש ברא"ש ור"ן:

רש"י ד"ה למיתבר בשיפי. ל"א בשיבי כו'. כצ"ל בבי"ת. וכ"ה בערוך ערך שב הד':

ת''ש דתני רב יוסף עוברה שהריחה וכו' ומי שנשכו וכו' והחושש בפיו וכו' וחכ''א בזו. אנו מודים ולא באחרת: בזו אהייא אי נימא אעוברה פשיטא. וכי עוברה שהריחה ר' מתיא קתני לה סתמא היא: אלא לאו אסם. קיימי דאילו אחצר כבד תנן פלוגתא במתני' ש''מ דבסם מודו: לא ספק שבת זו בלבד. לא שיהא ספק הנפשות לשבת זו אלא אפילו אין הספק לשבת זו דפשיטא לן דהיום לא ימות אלא ספק שאם לא יעשו לו היום שמא ימות לשבת הבאה: והיכי דמי כגון דאמדוה. רופאים לעשות לו הרפואה שמנה ימים: להברותו. רחיצה שמא יבריא מאיליו: על פי נשים. אם נשים או כותים אומרים צריך אין מחללין על פיהן: אבל מצטרפין לדעת אחרת. כגון שנים אומרים צריך ושלשה אומרים אין צריך ואשה או כותי אומרים צריך מצטרפין למהוי פלגא ופלגא וספק נפשות להקל: פקוח. דשקומברנ''ש בלע''ז בכל דבר שצריך לו לנפש להעביר סכנת מות: ואע''ג דצייד כוורי. עמו כל הני אע''ג דקאמר הכא משנה יתירה דייק דקתני ואינו צריך ליטול רשות למה ליה דתני הכא הא תני ליה והזריז ה''ז משובח אלא הא אתא לאשמועינן שאפי' הוא צריך לדבר: עוקר חוליא. כדי להשפיל שפת הבור ויהא נוח ליכנס: ננעלה דלת. והתינוק נבעת: למתבר' בשיפי. נסרים שצריך להם לישנא אחרינא בשיפי קיסמין להדלקה: ומפסיקין מפני הדליקה. בכלים של מתכת או של חרס מלאים מים ובדליקה שיש בה סכנת נפשות קאמר: דקא מכיך מכוכי. משפיל ומציע הגחלים לצלות עליהם לערב: דאדהכי והכי. אם ילך לבית דין לישאל אזיל ליה לאיבוד: משבש ליה. מפתהו ומקרקש לו אגוזים: דאפילו לחצר אחרת. דליקה בחצר זו ונפשות בחצר אחרת והם חולים או קטנים: לא הלכו בפיקוח נפש אחר הרוב. דאם ספק כותי או ספק ישראל מפקחין ואע''ג דרובא כותים הוו התם: אי נימא תשעה ישראל וחד כותי. ונפל' מפולת על אחד מהן ואין ידוע אם ישראל אם כותי הוא: אלא דאיכא תשעה כותים וחד ישראל. ואשמועינן דאף על גב דרובא כותים חיישינן שמא ישראל הוא ומפקחין הא נמי פשיטא דקי''ל כל קבוע כמחצה על מחצה דמי דנפקא לן בסנהדרין ובכתובות מוארב לו פרט לזורק אבן לגו: לא צריכא דפרוש לחצר אחרת. ושם נפלה על האחד מפולת דבכל דוכתא אמרינן כל דפריש מרובא פריש במידי דניידי והכא לא אמרי' הכי ואע''ג דבפרישתן כולהו ניידי: הא דפרוש כולהו. הואיל ואיתחזק ישראל בהאי חצר שנפלה בו מפולת מפקחין ואע''ג דניידי (ליה) לא אזלינן בתר רובא: הא דפרוש מקצתייהו. ולא ידעינן אי הוה ישראל בהאי חצר אזלינן בתר רובא הואיל ולא איתחזק: והא תנן תינוק מושלך. משנה היא בסדר טהרות בעיר שישראל וכותים דרים בה: לא שנו. דאם רוב ישראל מחזקינן ליה לישראל אלא להחיותו: אבל לייחסו. כגון אם נקבה היא שיהא כהן מותר בה לא ואפי' ליכא למיחש לאסופי כגון הנך דאמרי' במס' קידושין (דף עג:) תלי בדיקולא תלי פיתקא רמי חומרא משלטי הדמי' חיישינן שמא כותית היא וגיורת אסורה לכהונה ואע''ג דרוב ישראל מעלה עשו ביוחסין דבעינן תרי רובי כדאמרי' בכתובות בפ''ק (דף טו.):

אלא בגדולי ישראל. ואפי' היכא דאפשר בנכרי מצוה בישראל שמא יתעצל הנכרי ולא יעשה ויבא לידי סכנה: מכבין ומפסיקין בפני הדליקה. תימה לי דהוה ליה זו ואין צריך לומר זו כיון דאפי' לכבויי שרי כ''ש להפסיק וי''ל אפי' לאתויי כלים דרך רשות הרבים ולהפסיק בהן דס''ד אמינא דווקא לכבויי שרי אבל כולי האי להביא כלים דרך רשות הרבים מליאים מים דאיכא תרתי הוצאה והכנסה וגרם כיבוי ועוד ס''ד אמינא כיבוי שרי טפי שהוא ברור יותר שיציל אבל להביא כלים דילמא קודם שיביאם תעבור הדליקה ונמצא שחילל שבת שלא לצורך קמ''ל: הא דפרוש כולהו הא דפרוש מקצתייהו. נראה לפרש דפרוש כולהו לחצר אחרת ויצאו גם משם ולא נשאר בהם עד אחד שנפלה עליו מפולת דאי פרוש לחצר אחרת ולא יצאו משם מה לי חצר זו מה לי חצר אחרת הא דפרוש מקצתייהו שלא פירש מכאן לאותה חצר אחרת אלא אחד:

דף פד - ב

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד