יומא פה ע"א

ושמואל אמר נאמר דין זה לענין לפקח עליו את הגל. משמע שאם היו רוב גוים בעיר אין מפקחין עליו את הגל, הרי שהולכים בנפשות אחר הרוב! ומשיבים: כי איתמר [כאשר נאמר] דבר זה של שמואל — ארישא איתמר [על ההלכה הראשונה נאמר]. וכך יש להבין: אם רוב גוים — גוי, אמר שמואל: ולענין פקוח נפש אינו כן אלא מצילים אותו מפני הספק.

שנינו שאם היו רוב גוים בעיר — הרי הוא גוי. ושואלים: למאי הילכתא [לאיזו הלכה] נאמרו דברים אלו? אמר רב פפא: לענין להאכילו נבילות. כלומר: שאין אנו צריכים לחשוש באותו ילד לכל איסור שהוא ומותר להאכילו אפילו נבילות כגוי. שנינו: אם רוב ישראל — ישראל הוא, ושואלים: למאי הילכתא [לאיזו הלכה]? ומשיבים: להחזיר לו אבידתו שאיבד, שאנו אומרים שודאי ישראל הוא, ומחייבים אפילו יהודי אחר להחזיר לו אבידתו.

שנינו עוד כי מחצה על מחצה — ישראל, ושואלים: למאי הילכתא [לאיזו הלכה] נאמר דבר זה? אמר ריש לקיש: לענין הלכות נזקין. ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? אי נימא דנגחיה תורא דידן לתורא דידיה [אם תאמר שנגח שור שלנו של ישראל ודאי לשור שלו], יש לתמוה: כיצד יכול הוא לתבוע נזיקין כישראל? נייתי ראיה ונשקול [שיביא ראיה ויקח] דמי הנזק, שהרי המוציא מחבירו עליו הראיה! וכיון שאין לו ראיה — שוב אינו יכול לתבוע.

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא דנגחיה תורא דידיה לתורא דידן [שנגח שור שלו שור שלנו], של ישראל ודאי, שאז פלגא יהיב ליה [חצי הוא נותן לו], שהרי גם אם ישראל הוא צריך לתת, אידך פלגא [חצי השני] שגוי נותן לישראל אם הזיק שורו שור מישראל — אינו נותן, נימא ליה [שיאמר לו] לניזוק: אייתי [הבא] ראיה דלאו [שאין] ישראל אנא [אני] ושקול [וקח], ובכגון זה חובת הראיה מוטלת על הניזק.

א שנינו במשנה כי מי שנפל עליו מפולת וספק אם הוא שם או שאינו שם וכן ספק אם הוא חי או מת וספק אף אם הוא גוי או ישראל — מפקחין עליו את הגל. ושואלים: מאי קאמר [מה אמר] במשנה? ומדוע הביא שלוש דוגמאות שונות להסביר אותו רעיון שיש לחלל את השבת כדי להצילו אף בשעת הספק?

ומסבירים: בלשון לא מיבעיא קאמר [נצרכה אמר] וצריך להבין כאילו היתה שנויה כך: לא מיבעיא [נצרכה] שהיה רק ספק אם הוא שם ספק אינו שם, דאי איתיה [שאם ישנו] שם והוא חי — הוא שמפקחין את הגל, אלא אפילו ספק חי ספק מת — מפקחין. ולא מיבעיא [נצרכה] לומר ספק חי ספק מת, כשברור שישראל הוא — מפקחין, אלא אפילו ספק גוי ספק ישראל — גם אז מפקחין.

ב שנינו במשנה שאם מצאוהו חי מפקחין. ותוהים: מצאוהו חי פשיטא [פשוט] מובן מאליו, שהרי הוא הוא דין פיקוח נפש! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] שמותר לחלל עליו את השבת אם יחיה כתוצאה מכך לאורך ימים ושנים, אלא אפילו אם הדבר ברור שלא יחיה לאחר מכן אלא חיי שעה בלבד וימות בקרוב — גם אז מחללים עליו את השבת.

ג שנינו במשנה שאם לאחר שהחלו לפקח את הגל מצאוהו כשהוא מת — יניחוהו. ותוהים: הא נמי פשיטא [הלכה זו גם כן פשוטה], ומה טעם לחלל את השבת עבור המת? ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו אלא לדעת ר' יהודה בן לקיש. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אין מצילין את המת מפני הדליקה שאין עוברים על איסורי שבת מפני כבוד מת, אמר ר' יהודה בן לקיש: שמעתי שמצילין את המת מפני הדליקה. ומעירים: אפילו ר' יהודה בן לקיש לא קאמר [אמר] אלא בדליקה, מתוך שאדם בהול על מתו וחושש שמא ישרף מתו בדליקה אי לא שרית ליה [אם לא תתיר לו] להוציאו — אתי לכבויי [יבוא לכבות] ויעבור על איסור תורה חמור. אבל הכא, אי לא שרית ליה [כאן אם לא תתיר לו] לפנות את הגל — מאי אית ליה למעבד [מה יש לו לעשות]? ואין כאן מקום לחשש כלשהו, ואין כבוד הבריות דוחה שבת לענין זה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: אדם שהיה קבור מתחת למפולת ונראה כמת, כשמפנים מפולת זו מעליו עד היכן הוא בודק לברר אם בכל זאת עדיין חי הוא? אמרו: עד חוטמו, ואם אין סימן חיים בחוטמו, שאינו נושם — ודאי מת הוא. ויש אומרים: עד לבו, אם ליבו דופק. היו קבורים תחת מפולת זו כמה אנשים ובדק ומצא את העליונים בתוך המפולת כשהם מתים, לא יאמר: ודאי כבר מתו גם התחתונים ואין לחפש עוד. ומעשה היה ומצאו עליונים מתים ותחתונים חיים.

ומעירים: נימא הני תנאי כי הני תנאי [נאמר שתנאים אלו שנחלקו לענין בדיקת החיים כמחלוקת תנאים אלה] שנחלקו בענין יצירת הוולד ששנויה ברייתא. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מהיכן הולד נוצר — מראשו, שנאמר: "ממעי אמי אתה גוזי" (תהלים עא, ו), ואומר: "גזי נזרך והשליכי" (ירמיה ז, כט), לרמז שמן הראש, מקום הנזר, הוא נוצר. אבא שאול אומר: מטיבורו אדם נוצר, ומשלח שרשיו אילך ואילך עד שמגיע לדמות אדם. לכאורה האומר שרוח החיים קובעים לפי בדיקת חוטמו הוא התנא הסובר כי תחילת יצירת הוולד מראשו.

ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שהוא כדעת אבא שאול, עד כאן לא קא אמר אבא שאול התם [שם] אלא לענין יצירה, דכל מידי ממציעתיה מיתצר [שכל דבר מאמצעיתו הוא נוצר], אבל לענין פקוח נפש — אפילו אבא שאול מודי [מודה] דעקר חיותא באפיה [שעיקר החיים באפו] הוא, דכתיב [שנאמר]: "כל אשר נשמת רוח חיים באפיו" (בראשית ז, כב).

אמר רב פפא: מחלוקת ממטה למעלה, כלומר: שמצאו רגליו תחילה, שאין די לבדוק עד לבו אלא שצריך לבדוק עד חוטמו, אבל ממעלה למטה, כיון דבדק ליה [שבדק לו] עד חוטמו — שוב אינו צריך, דכתיב "כל אשר נשמת רוח חיים באפיו" (בראשית ז, כב).

מסופר: וכבר היה ר' ישמעאל ור' עקיבא ור' אלעזר בן עזריה מהלכין בדרך ולוי הסדר ור' ישמעאל בנו של ר' אלעזר בן עזריה מהלכין אחריהן שהיו צעירים מהם והיו נוהגים כדרך תלמידים שאין הולכים בשורה אחת עם רבותיהם. נשאלה שאלה זו בפניהם: מניין לפקוח נפש שדוחה את השבת?

נענה ר' ישמעאל ואמר: נאמר: "אם במחתרת ימצא הגנב והוכה ומת אין לו דמים" (שמות כב, א) ומה זה הגנב שספק על ממון בא ספק על נפשות בא, ויודעים אנו כי שפיכות דמים מטמא את הארץ שנאמר בהורג נפש: "ולא תטמא את הארץ" (במדבר לה, לד) וגורם בכך לשכינה שתסתלק מישראל, שהוסיף שם הכתוב ואמר: "אשר אני שוכן בתוכה כי אני ה' שוכן בתוך ישראל", משמע, שההורג נפש גורם לסילוק השכינה מישראל, ובכל זאת ניתן להצילו בנפשו, שמותר לבעל הבית לשפוך את דמו כדי להנצל מן הסכנה, קל וחומר לפקוח נפש שדוחה את השבת.

נענה ר' עקיבא ואמר: נאמר: "וכי יזד איש על רעהו להרגו בערמה מעם מזבחי תקחנו למות" (שמות כא, יד). ונדייק: מעם מזבחי שאם הוא כהן ובא לעבוד במזבח — אין ממתינים לו וממיתים אותו, ולא מעל מזבחי, שאם כבר החל בעבודה והוא עובד בשעה זו ממש — אין מורידים אותו מעל המזבח, אלא משלים עבודתו. ואמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: לא שנו שאין מורידים כהן מעל המזבח, אלא כדי להמית אותו כעונש על רציחה,

And Shmuel said: This halakha of the status of a found child is with regard to removing debris from on top of him, implying that if there is a majority of gentiles in the city where he is found, one does not violate Shabbat by removing the debris from the child to save his life. This implies that one does follow the majority in the case of saving a life. The Gemara answers: When this statement of Shmuel was stated, it was stated with regard to the first halakha. Shmuel’s intent was to be lenient, and his statement should be understood as follows: If the majority are gentiles, he is a gentile. Shmuel said: But with regard to the matter of saving a life it is not so. Rather, one saves him based on the uncertainty.

§ It was taught that if there is a majority of gentiles in the city, a foundling is considered to have the status of a gentile. The Gemara asks: To what halakha does this statement relate? Rav Pappa said: It relates to feeding him non-kosher food. One need not protect the child from every prohibition and may even feed him non-kosher food, as though he were a gentile. It was further taught: If there is a majority of Jews, he is a Jew. The Gemara asks: To what halakha does this relate? The Gemara answers: It relates to returning a lost object to him. In such a case it is assumed that he is definitely a Jew. Consequently, Jews must return lost objects to him, whereas there is no obligation to return lost objects to gentiles.

It was further stated: If the city is half gentile and half Jewish, the foundling has the status of a Jew. The Gemara asks: To what halakha does this relate? Reish Lakish said: It is referring to halakhot of damages. The Gemara asks: What are the circumstances? If we say that our ox, i.e., an ox belonging to another Jew, gored his ox, one could ask: How can he make a claim like a Jew? Let him bring proof that he is Jewish, and only then may he take the money for damages, since the burden of proof rests upon the claimant. Since he cannot prove his Jewish status, he has no claim.

The Gemara answers: No, it is necessary when his innocuous ox, which has gored fewer than three times, gored our ox, i.e., an ox belonging to a Jew, in which case he gives him half, which is what a Jew pays for damages caused by an innocuous ox. However, a gentile must make full restitution for the damage caused. The foundling does not pay the other half, which a gentile gives to a Jew if his ox harms a Jew’s ox. Let me say to the one who suffered the damage: Bring proof that I am not a Jew and take the money. In that case, the burden of proof rests upon the one who suffered the damage.

§ It was taught in the mishna: With regard to one upon whom a rockslide fell, and there is uncertainty whether he is there under the debris or whether he is not there; and there is uncertainty whether he is still alive or whether he is dead; and there is uncertainty whether the person under the debris is a gentile or whether he is Jew, one clears the pile from atop him. The Gemara asks: What is the mishna saying? Why does it bring three different uncertainties to illustrate the principle that one violates Shabbat to save a life even in a case of uncertainty?

The Gemara explains: It is speaking using the style of: Needless to say, and the mishna should be understood as follows: Needless to say, in a case where it is uncertain whether he is there or not there, one removes the debris, since if he is there and he is alive, one must clear the debris. But even if it is uncertain whether he is alive or dead, one must clear the debris. And needless to say, when there is uncertainty whether he is alive or dead, but it is certain that he is a Jew, one must clear the debris. Rather, one must clear the debris even if there is uncertainty whether he is a gentile or a Jew.

§ The mishna taught: If they found him alive, they continue to remove the debris. The Gemara is surprised at this: If they find him alive, it is obvious that they remove the debris, since that is saving a life. The Gemara answers: No, it is necessary to teach that one must desecrate Shabbat for his sake even if it is clear that he will live only a short while and will die soon after.

§ The mishna taught: If they found him dead, they should leave him. The Gemara is surprised at this: Isn’t this also obvious? What allowance might there be to desecrate Shabbat for the sake of a corpse? The Gemara answers: No, this ruling is necessary according to the opinion of Rabbi Yehuda ben Lakish, as it was taught in a baraita: One may not save a corpse from a fire, since one may not violate Shabbat for the sake of the dead. Rabbi Yehuda ben Lakish said: I heard that one may save a corpse from a fire. The Gemara challenges: Even Rabbi Yehuda ben Lakish said this only with regard to a fire because a person is agitated over his dead relative, whose body might burn in the fire. If you do not permit him to remove the corpse he may come to extinguish the fire and transgress a severe Torah prohibition. However, here, in the case of a rockslide or building collapse, if you do not permit him to remove the debris, what might he do? In this case, there is no concern of Shabbat desecration, and preserving the dignity of the dead does not override Shabbat.

The Rabbis taught: If a person is buried under a collapsed building, until what point does one check to clarify whether the victim is still alive? Until what point is he allowed to continue clearing the debris? They said: One clears until the victim’s nose. If there is no sign of life, i.e., if he is not breathing, he is certainly dead. And some say: One clears until the victim’s heart to check for a heartbeat. If several people are buried and one checked and found the upper ones under the debris dead, he should not say: The lower ones are likely also already dead, and there is no point in continuing to search. There was an incident where they found the upper ones dead and the lower ones alive.

The Gemara comments: Let us say that the dispute between these tanna’im who disagree about checking for signs of life is like the dispute between these tanna’im who disagree about the formation of the fetus. As it was taught in a baraita: From what point is the fetus created? It is from its head, as it is stated: “You are He Who took me [gozi] out of my mother’s womb” (Psalms 71:6), and it says: “Cut off [gozi] your hair, and cast it away” (Jeremiah 7:29). These verses suggest that one is created from the head, the place of the hair. Abba Shaul says: A person is created from his navel, and he sends his roots in every direction until he attains the image of a person. The tanna who says that the presence of life is determined based on the nose holds in accordance with the opinion of the tanna who maintains that the formation of a fetus begins with its head. Likewise, the tanna who says the presence of life is determined based on the heart holds in accordance with the opinion of the one who thinks the formation of a fetus begins with its navel.

The Gemara rejects this: Even if you say that the formation of a fetus from the navel is the opinion of Abba Shaul, he may nevertheless require one to check the nose for signs of life. Until now, Abba Shaul spoke there only about formation, saying that everything is created from its middle; however, as for saving a life, even Abba Shaul admits that the main sign of life is in the nose, as it is written: “All in whose nostrils was the breath of the spirit of life” (Genesis 7:22).

Rav Pappa said: The dispute with regard to how far to check for signs of life applies when the digger begins removing the rubble from below, starting with the feet, to above. In such a case it is insufficient to check until his heart; rather, one must continue removing rubble until he is able to check his nose for breath. But if one cleared the rubble from above to below, once he checked as far as the victim’s nose he is not required to check further, as it is written: “All in whose nostrils was the breath of the spirit of life” (Genesis 7:22).

§ The Gemara relates: It once happened that Rabbi Yishmael, and Rabbi Akiva, and Rabbi Elazar ben Azarya were walking on the road, and Levi HaSadar and Rabbi Yishmael, son of Rabbi Elazar ben Azarya, were walking respectfully behind them, since they were younger and did not walk alongside their teachers. This question was asked before them: From where is it derived that saving a life overrides Shabbat?

Rabbi Yishmael answered and said that it is stated: “If a thief be found breaking in and be struck so that he dies, there shall be no blood-guiltiness for him” (Exodus 22:1). Now, if this is true for the thief, where there is uncertainty whether he comes to take money or to take lives, and it is known that bloodshed renders the land impure, since it is stated about a murderer: “And you shall not defile the land” (Numbers 35:34), and it causes the Divine Presence to depart from the Jewish people, as the verse continues: “In the midst of which I dwell, for I the Lord dwell in the midst of the children of Israel” (Numbers 35:34), and even so the home owner is permitted to save himself at the cost of the thief’s life, then a fortiori saving a life overrides Shabbat.

Rabbi Akiva answered and said that it is stated: “And if a man comes purposefully upon his neighbor to slay him with guile, you shall take him from My altar, that he may die” (Exodus 21:14). The phrase “take him from My altar” implies that if the murderer is a priest and comes to perform the service, one does not wait for him to do so but takes him to his execution immediately. But one should not take him from on top of My altar. If he already began the service and is in the midst of it, one does not take him down from the altar immediately but instead allows him to finish his service. And Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: They taught only that a priest is not removed from the altar in order to execute him for murder,