יומא פה ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פה - ב

אבל אם יודע הכהן העוסק עתה בעבודתו לימוד זכות לאדם שיש בו כדי להחיות אותו, אפילו מעל מזבחי תקחנו לבוא ולהעיד כדי להציל את הנידון.

ומה זה, שיודע עדות שיכולה להציל, שספק יש ממש בדבריו ספק אין ממש בדבריו, והוא עוסק באמצע העבודה במקדש שהיא חמורה, שהרי עבודה דוחה שבת, מפסיקים את עבודתו כדי שיבוא להעיד ולהציל.

קל וחומר לפקוח נפש ממש שהוא דוחה את השבת.

נענה רבי אלעזר ואמר: ומה לצורך קיום מילה, שהיא רק אחד ממאתים וארבעים ושמונה איברים שבאדם - דוחה צורך קיום המצוה את השבת.

קל וחומר לצורך קיום כל גופו - שדוחה הצלתו את השבת.

רבי יוסי ברבי יהודה אומר: [שמות לא] "אך את שבתתי תשמרו".

יכול לכל, בכל מצב שהוא?

תלמוד לומר: "אך" - חלק. שהמילה "אך" היא מיעוט, והיא מלמדת שיש לחלק בין מצבים שונים.

ומכאן אנו מבינים שבמקום פיקוח נפש הכתוב מדבר, שאז אין חייבים לשמור את השבת.

רבי יונתן בן יוסף אומר: [שמות לא] "כי קדש היא לכם".

היא, השבת, מסורה בידכם לקיימה. ולא אתם מסורים בידה. שאין אתם חייבים למסור את נפשכם לצורך קיומה.

רבי שמעון בן מנסיא אומר: [שמות לא] "ושמרו בני ישראל את השבת". אמרה תורה: יש לדאוג שתשמר מצות השבת.

לכן בשיקול של קיום מצות השבת, אמרה תורה שבכלל מצות ה"שמירה": חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה. אמר רבי יהודה אמר שמואל: אי הואי אם הייתי התם שם בין אותם התנאים, הוה אמינא להם כי המקור דידי שלי עדיפא מדידהו.

שלדברי, מכאן יש ללמוד זאת:

[ויקרא יח] "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה האדם, וחי בהם" - ולא שימות בהם.

אמר רבא: לכולהו הלימודים של כל התנאים לעיל, אית להו פירכא. בר חוץ מלימודו דשמואל, דלית ליה פרכא.

ומבאר רבא: ללימוד דרבי ישמעאל יש פירכא, כי דילמא יש להסביר את דין הבא במחתרת כדרבא. ולפיו אי אפשר ללמוד ממנו על דחיית שבת לצורך ספק פיקוח נפש.

דאמר רבא: מאי טעמא דמחתרת, שמותר להרוג את הגנב שבא בה.

כי חזקה היא שאין אדם מעמיד עצמו מונע עצמו מלעמוד על ממונו מלהצילו.

והאי, זה הגנב הבא במחתרת, מידע ידע דקאי שיעמוד בעל הבית לאפיה כנגדו, כדי למנוע ממנו לקחת את הממון שלו.

ואמר הגנב בלבו: אי קאי לאפאי אם יעמוד הלה כנגדי - קטילנא ליה!

והתורה אמרה: אם בא אדם להרגך - השכם להרגו!

ולדברי רבי ישמעאל, אשכחן, מצאנו רק שודאי פיקוח נסש דוחה שבת, כמו הבא במחתרת, שודאי פיקוח נפש שבו דוחה איסור רציחה.

אבל ספק פיקוח נפש - מנלן שגם הוא דוחה שבת?

ואם כן, אי אפשר ללמוד מכאן על היתר פיקוח נפש בשבת רק על ודאי פיקוח נפש ולא על ספק, ונמצא שלפי רבי ישמעאל אין לנו מקור שספק פיקוח נפש דוחה שבת.

דרבי עקיבא נמי אית ליה פירכא, כי דילמא אין הלקיחה של הכהן מהעבודה נעשית אפילו במקום ספק, אלא רק כדאמר אביי.

דאמר אביי: מי שיוצא להיסקל, ואמר "יש לי לימוד זכות להנצל", שמחזירים אותו לדון בזכותו, זה רק אם בודקים אם יש ממש בדבריו. ולכן, מסרינן ליה זוגא דרבנן, שילוו אותו בדרכו אל בית הסקילה, שאם יטען בדרך יש לי זכות יוכלו הללו לבודקו, לידע אם יש ממש בדבריו אם לאו.

והוא הדין ביחס לכהן היודע עדות, אין מפסיקים אותו מעבודתו אלא אם כן בודקים שיש ממש בדבריו, ונמצא שאשכחן רק ודאי הצלה, שרק אז מפסיקים את עבודתו, והוא הדין שמחללים שבת לצורך הצלה ודאית, אך על ספק פיקוח נפש - מנא לן שמחללים את השבת?

וכן בדברי כולהו, שאר התנאים, אשכחן רק שודאי פיקוח נפש דוחה שבת, אבל ספק פיקוח נפש שדוחה שבת - מנא לן?

ואילו הלימוד דשמואל - ודאי לית ליה פירכא. שהרי משמעות הפסוק היא שיעשה האדם את המצות ויחיה בעשייתן בודאי, ולא שיכנס לספק בחייו בעשייתן.

אמר רבינא, ואיתימא רב נחמן בר יצחק אמר זאת על הלימוד של שמואל, שאין עליו פירכא, לעומת שאר הלימודים:

טבא חדא פלפלתא חריפא טוב גרעין אחד של פלפלת חריפה מאשר מלא צנא כלי דקרי של דלעת.

מתניתין:

משנתנו מבארת את סוגי הכפרות על עבירות, ובהן נכללת גם כפרת יום הכיפורים:

א. קרבן חטאת, וכן קרבן אשם ודאי [אשם גזילה ואשם מעילה] - מכפרין [וכפרת אשם תלוי תתבאר בגמרא]. וכפרה זו היא עם התשובה, שהרי אם לא היה מתחרט על חטאו לא היה מביא את החטאת או את האשם.

וכן מיתה של האדם, וכן יום הכפורים - מכפרין עם התשובה.

ב. תשובה מכפרת על עבירות קלות, על ביטול מצות עשה, ועל עבירת איסורי "לא תעשה".

ועל העבירות החמורות, שיש בעונשן מיתה בידי שמים או כרת - תשובה רק יכולה להיות תולה להגן מהיסורים, אבל אינה מכפרת, עד שיבא יום הכפורים, ויכפר.

ג. האומר: אחטא ואשוב, אחטא ואשוב - אין מספיקין בידו לעשות תשובה.

ד. האומר: אחטא, ויום הכפורים מכפר - אין יום הכפורים מכפר לו.

ה. רק על עבירות שבין אדם למקום - יום הכפורים מכפר.

אבל על עבירות שבין אדם לחבירו - אין יום הכפורים מכפר, עד שירצה את חבירו.

ו. דרש רבי אלעזר בן עזריה: [ויקרא טז] "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר מכל חטאתיכם, לפני ה' תטהרו".

עבירות שבין אדם למקום - יום הכפורים מכפר.

עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר, עד שירצה את חבירו.

אמר רבי עקיבא: אשריכם ישראל!

לפני מי אתם מטהרין, ומי מטהר אתכם - אביכם שבשמים!

שנאמר [יחזקאל לו] "וזרקתי עליכם מים טהורים, וטהרתם".

ואומר [ירמיהו יז "מקוה ישראל - ה'":

מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל.

גמרא:

שנינו במשנה שחטאת ואשם ודאי מכפרים.

והוינן בה: וכי רק אשם ודאי - אין, כן מכפר, ואילו אשם תלוי הבא על ספק חטא בשוגג [שחייבים על ודאי שגגתו חטאת] - לא מכפר!? והא כפרה כתיבא ביה באשם תלוי! ומשנינן: הנך, חטאת ואשם ודאי, מכפרי כפרה גמורה.

אבל אשם תלוי אינו מכפר כפרה גמורה, אלא הוא בא להגן מהיסורים אם חטא עד שיתברר חטאו בודאי ויביא קרבן חטאת.

אי נמי: הנך, חטאת ואשם ודאי, אין דבר אחר שמכפר כפרתן. אך אשם תלוי - יש גם דבר אחר המכפר כפרתן.

דתנן: חייבי חטאות ואשמות ודאין, על אף שעבר עליהן יום הכפורים - חייבין להביאן.

אבל חייבי אשמות תלויין שעבר עליהן יום הכיפורים - פטורין מלהביאם, היות ויום הכיפורים בא במקומן.

שנינו במשנה: מיתה ויום הכפורים מכפרין עם התשובה.

ומדייקת הגמרא: עם התשובה - אין, רק יחד עמה הם מכפרים. אבל בפני עצמן - לא מכפרים.

נימא מתניתין דלא כרבי היא.

דתניא, רבי אומר: על כל עבירות שבתורה, בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה, יום הכפורים מכפר.

חוץ מהפורק עול, והמגלה פנים בתורה, שדורשה לגנאי, והמיפר ברית בשר, שמבטל מצות מילה, שרק אם עשה תשובה - יום הכפורים מכפר לו. ואם לא עשה תשובה - אין יום הכפורים מכפר.

ומשנינן: אפילו תימא משנתנו היא לפי רבי ניחא.

כי אמנם תשובה בעיא יום הכפורים. אבל יום הכפורים לא בעיא תשובה עמו, אלא הוא מכפר בפני עצמו.

שנינו במשנה: תשובה מכפרת על עבירות קלות על עשה ועל לא תעשה.

והוינן בה: השתא על עבירת "לא תעשה" תשובה מכפרת. על ביטול מצות עשה - מיבעיא, וכי צריך לומר שהיא מכפרת עליה!?

אמר רב יהודה, הכי קאמר: תשובה מכפרת על עשה, ועל לא תעשה שניתק לעשה, שאין לוקים עליו, ואינו חמור ממצות עשה, ולכן נכתבו שניהם.

ופרכינן: לדבריך, וכי על לא תעשה גמור שאינו ניתק לעשה, ולוקים עליו, לא מכפרת תשובה בלבד?

ורמינהו מהא דתניא: אלו הן המצות הקלות שתשובה בלבד מכפרת עליהן?

מצוות עשה ולא תעשה!

אבל להחיות כגון אם הוא יודע ללמד זכות לאדם שנידון בבית דין למיתה, אפילו מעל מזבחי לוקחים אותו להעיד או לדון. ומה זה, שספק יש ממש בדבריו ספק אין ממש בדבריו מבטלים בגלל זה את עבודת המזבח ועבודה דוחה שבת, קל וחומר לודאי פקוח נפש, שדוחה את השבת. נענה ר' אלעזר בן עזריה ואמר: ומה מצות מילה שהיא תיקון רק לאחד ממאתים וארבעים ושמונה איברים שבאדם — דוחה את השבת, קל וחומר לכל גופו שכולו קשור במצוות שדוחה את השבת. תנאים אחרים דנו באותו ענין.

ר' יוסי בר' יהודה אומר: נאמר: "אך את שבתתי תשמרו" (שמות לא, יג), יכול לכל ובכל מקרה — תלמוד לומר: "אך" שהוא ביטוי הבא לצמצם ולחלק. משמע שיש מקרים שחייבים לשמור את השבת, ויש מקרים, של פיקוח נפש, שבהם אין לשומרה. ר' יונתן בן יוסף אומר: נאמר: "כי קדש הוא לכם" (שמות לא, יד), משמע היא השבת מסורה בידכם ("לכם") ולא אתם מסורים בידה, למות בשל השבת.

ר' שמעון בן מנסיא אומר: נאמר: "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת" (שמות לא, טז), אמרה תורה: חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. אמר רב יהודה אמר שמואל: אי הואי התם [אילו הייתי שם] בין החכמים ההם ודן בשאלה זו הוה אמינא דידי עדיפא מדידהו [הייתי אומר כי הוכחתי שלי עדיפה משלהם], שנאמר: "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אתם האדם וחי בהם" (ויקרא יח, ה) — ולא שימות בהם. שבכל אופן צריך לדאוג שלא יגיע למיתה על ידי קיום המצוות.

על כך העיר רבא: לכולהו אית להו פירכא [לכולם לכל דבריהם יש מקום לפרוך], בר [חוץ] מזו של שמואל דלית ליה [שאין לה] פרכא. ומסבירים את דברי רבא: הראיה שהביא ר' ישמעאל מגנב הבא במחתרת, אפשר לטעון כנגדו — כפי שאמר רבא. שאמר רבא: מאי טעמא [מה טעמה] של הלכה זו בבא במחתרת? חזקה, אין אדם מעמיד עצמו על ממונו. כלומר: אין אדם מתאפק כשרואה שנוטלים ממנו ממונו, והאי מידע ידע דקאי לאפיה [וזה הגנב יודע שהוא יקום לנגדו] ויתנגד, ואמר מתחילה בלבו: אי קאי לאפאי [אם הוא עומד כנגדי] — קטילנא ליה [הורג אני אותו], והתורה אמרה: כשבא אדם להרגך — השכם להרגו. ואשכחן [ומצאנו] איפוא לשיטה זו ראיה לפיקוח נפש ודאי, אבל ספק פיקוח נפש מנלן [מניין לנו] שמחללים בגללו את השבת? ובכך פירכא לדבריו.

והראיה שהביא ר' עקיבא ממה שמורדים את הכהן מעבודת המזבח כדי שיוכל להעיד על אחר, שמא על ידי עדותו יזוכה הנידון, נמי [גם כן] יש לפרוך: דילמא [שמא] כשיטת אביי שאמר אביי: מסרינן ליה [מוסרים לו] לנידון שטוען שיש לו טענה לזכותו זוגא דרבנן לידע [זוג חכמים לדעת] אם יש ממש בדבריו וכן עושים בכהן זה, שבודקים אם דבריו יש בהם כדי להחיות. ואם כן אשכחן ודאי [מצאנו שפיקוח נפש ודאי] דוחה עבודה, אבל ספק מנא לן [מניין לנו]?

וכולהו [וכל] שאר הנימוקים גם כן אשכחן [מצאנו] ראיה לענין פיקוח נפש ודאי, אולם ספק מנא לן [מניין לנו]? ובכך הפירכא אף לדבריו. אבל לראיה שהביא שמואל משום שנאמר "וחי בהם" ולמדנו מזה שאין לבוא בשל דיני התורה אפילו לכלל ספק מיתה, ודאי לית ליה פירכא [אין לו פירכה]. אמר רבינא ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב נחמן בר יצחק להעיר על כך: טבא חד פלפלתא חריפא ממלא צנא דקרי [טוב פלפל חריף אחד ממלוא הסל דלועים], שיש בו טעם יותר מבכולם.

א משנה קרבן חטאת וכן קרבן אשם ודאי שמביאים על גזילות ומעילות — מכפרין על העוונות שבאו עליהם. מיתה ויום הכפורים מכפרין עם התשובה. תשובה עצמה — מכפרת על עבירות קלות; על מצוות עשה, ועל מצוות לא תעשה. ועל החמורות התשובה תולה, עד שיבא יום הכפורים ויכפר. האומר: "אחטא ואשוב (אחר כך אעשה תשובה) אחטא ואשוב" — אין מספיקין בידו משמים לעשות תשובה ונמצא חוטא כל ימיו. אחטא ויום הכפורים מכפר — אין יום הכפורים מכפר, ועוד: עבירות שבין אדם למקום (לה') — יום הכפורים מכפר, אולם עבירות שבין אדם לחבירו — אין יום הכפורים מכפר, עד שירצה (יפייס) את חבירו ואז יתכפר לו ביום הכיפורים על החטא שיש בדבר זה למקום.

וכן דרש ר' אלעזר בן עזריה: נאמר: "מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" (ויקרא טז, ל), לומר: עבירות שבין אדם למקום — יום הכפורים מכפר שהן חטאים שלפני ה' בלבד, אבל עבירות שבין אדם לחבירו — אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חבירו. ובסיכומם של דברים, אמר ר' עקיבא: אשריכם ישראל! לפני מי אתם מטהרין, מי מטהר אתכם? — אביכם שבשמים, שנאמר: "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם" (יחזקאל לו, כה), ואומר: "מקוה ישראל ה'" (ירמיה יז, יג), לומר: מה המקוה מטהר את הטמאים — אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל.

ב גמרא נאמר במשנה שאשם ודאי, מכפר. ונדייק: אשם ודאי — אין [כן] אשם תלוי — לא. ושואלים: והא [והרי] כפרה כתיבא ביה [כתובה בו] ומדוע לא נאמר שמכפר? ומשיבים: הנך מכפרי [אלו חטאת ואשם ודאי, מכפרים] כפרה גמורה, אבל אשם תלוי אינו מכפר כפרה גמורה, אלא מכפר לו בינתים כדי להצילו מיסורי העונש, עד שיתוודע חטאו ויביא קרבן ראוי.

אי נמי [או גם כן] אפשר לומר הבדל זה: הנך [אלה] חטאת ואשם ודאי אין אחר מכפר כפרתן, ואילו אשם תלוי גם דבר אחר מכפר כפרתן, דתנן [שכן שנינו במשנה]: חייבי חטאות ואשמות ודאין שעבר עליהן יום הכפורים — עדיין חייבין הם להביא קרבנות אלו, ואילו חייבי אשמות תלויין — פטורין, שיום הכיפורים כיפר להם.

ג שנינו במשנה כי מיתה ויום הכפורים מכפרין עם התשובה. ונדייק מכאן: עם התשובה אין [כן] בפני עצמן בלא תשובה — לא. נימא [נאמר] שמשנתנו זו שלא כשיטת רבי. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: רבי אומר: על כל עבירות שבתורה, בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה — יום הכפורים מכפר, חוץ מפורק עול התורה והמצוות מעליו וכופר בקדוש ברוך הוא, ומגלה פנים בתורה, שדורש את דברי התורה לגנאי, ומיפר ברית בשר (ברית מילה), שאם עשה תשובה — יום הכפורים מכפר עליו, ואם לא עשה תשובה — אין יום הכפורים מכפר.

ודוחים: מכאן אין ראיה, כי אפילו תימא [תאמר] שמשנתנו כשיטת רבי, עדיין אפשר כך להבין את המשנה: תשובה בעיא [צריכה] עדיין את יום הכפורים כדי לסיים את הכפרה, ואילו יום הכפורים — לא בעיא [אינו צריך] תשובה, אלא מכפר אפילו בלעדיה.

ד שנינו במשנה כי תשובה מכפרת על עבירות קלות, כגון: על עשה ועל לא תעשה. ותוהים: השתא [עכשיו, הרי] למדנו שעל מצות לא תעשה שהיא חמורה ויש בה עונש מלקות — מכפרת התשובה, על עשה שהוא קל יותר מיבעיא [נצרכה] לומר שמכפרת? אמר רב יהודה: הכי קאמר [כך אמר], כך יש להבין את דברי המשנה: על עשה ועל לא תעשה שניתק לעשה, שכל דבר האסור בלא תעשה וכתבה התורה את האפשרות לתקנו על ידי מצות עשה — אין נענשים עליו בידי אדם, ולכן דינו כעשה.

ושואלים: ועל לא תעשה גמור לא מכפרת עשיית תשובה? ורמינהו [ומשליכים מראים סתירה ממקום אחר], ששנינו: אלו הן עבירות הקלות: עשה ולא תעשה

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

but to preserve a life, e.g., if the priest can testify to the innocence of one who is sentenced to death, one removes him even from on top of My altar, even while he is sacrificing an offering. Just as this priest, about whom there is uncertainty whether there is substance to his words of testimony or whether there is no substance to his words, is taken from the Temple service in order to save a life, and Temple service overrides Shabbat, so too, a fortiori, saving a life overrides Shabbat. Rabbi Elazar ben Azarya answered and said: Just as the mitzva of circumcision, which rectifies only one of the 248 limbs of the body, overrides Shabbat, so too, a fortiori, saving one’s whole body, which is entirely involved in mitzvot, overrides Shabbat.

Other tanna’im debated this same issue. Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, says that it is stated: “But keep my Shabbatot” (Exodus 31:13). One might have thought that this applies to everyone in all circumstances; therefore, the verse states “but,” a term that restricts and qualifies. It implies that there are circumstances where one must keep Shabbat and circumstances where one must desecrate it, i.e., to save a life. Rabbi Yonatan ben Yosef says that it is stated: “For it is sacred to you” (Exodus 31:14). This implies that Shabbat is given into your hands, and you are not given to it to die on account of Shabbat.

Rabbi Shimon ben Menasya said: It is stated: “And the children of Israel shall keep Shabbat, to observe Shabbat” (Exodus 31:16). The Torah said: Desecrate one Shabbat on his behalf so he will observe many Shabbatot. Rav Yehuda said that Shmuel said: If I would have been there among those Sages who debated this question, I would have said that my proof is preferable to theirs, as it states: “You shall keep My statutes and My ordinances, which a person shall do and live by them” (Leviticus 18:5), and not that he should die by them. In all circumstances, one must take care not to die as a result of fulfilling the mitzvot.

Rava commented on this: All of these arguments have refutations except for that of Shmuel, which has no refutation. The Gemara explains Rava’s claim: The proof brought by Rabbi Yishmael from the thief who breaks in could perhaps be refuted based on the principle of Rava, as Rava said: What is the reason for the halakha about the thief who breaks in? There is a presumption that while a person is being robbed he does not restrain himself with respect to his money. And this thief knows that the homeowner will rise to oppose him and said to himself from the start: If he rises against me, I will kill him. And the Torah states: If a person comes to kill you, rise to kill him first. We found a source for saving a life that is in certain danger, but from where do we derive that even in a case where there is uncertainty as to whether a life is in danger one may desecrate Shabbat? Consequently, Rabbi Yishmael’s argument is refuted.

The proof of Rabbi Akiva can also be refuted. He brought the case of removing a priest from altar service in order to have him testify on another’s behalf, since his testimony might acquit the accused and save him from execution. But perhaps that halakha is in accordance with the opinion of Abaye, as Abaye said: If the accused says he has a witness in his favor, we send a pair of rabbis on his behalf to determine if his words of testimony have substance. These rabbis would first check that the testimony of the priest is substantive before removing him from the altar. If so, we have found that one interrupts the Temple service to save a life from certain danger, but from where do we derive that one interrupts the Temple service when the likelihood of saving life is uncertain?

And for all the other arguments as well, we have found proofs for saving a life from certain danger. But for cases of uncertainty, from where do we derive this? For this reason, all the arguments are refuted. However, the proof that Shmuel brought from the verse: “And live by them,” which teaches that one should not even put a life in possible danger to observe mitzvot, there is certainly no refutation. Ravina said, and some say it was Rav Naḥman bar Yitzḥak who said with regard to this superior proof of Shmuel: One spicy pepper is better than a whole basket of squash, since its flavor is more powerful than all the others.

MISHNA: A sin-offering, which atones for unwitting performance of transgressions punishable by karet, and a definite guilt-offering, which is brought for robbery and misuse of consecrated items, atone for those sins. Death and Yom Kippur atone for sins when accompanied by repentance. Repentance itself atones for minor transgressions, for both positive mitzvot and negative mitzvot. And repentance places punishment for severe transgressions in abeyance until Yom Kippur comes and completely atones for the transgression. With regard to one who says: I will sin and then I will repent, I will sin and I will repent, Heaven does not provide him the opportunity to repent, and he will remain a sinner all his days. With regard to one who says: I will sin and Yom Kippur will atone for my sins, Yom Kippur does not atone for his sins. Furthermore, for transgressions between a person and God, Yom Kippur atones; however, for transgressions between a person and another, Yom Kippur does not atone until he appeases the other person.

Similarly, Rabbi Elazar ben Azarya taught that point from the verse: “From all your sins you shall be cleansed before the Lord” (Leviticus 16:30). For transgressions between a person and God, Yom Kippur atones; however, for transgressions between a person and another, Yom Kippur does not atone until he appeases the other person. In conclusion, Rabbi Akiva said: How fortunate are you, Israel; before Whom are you purified, and Who purifies you? It is your Father in Heaven, as it is stated: “And I will sprinkle purifying water upon you, and you shall be purified” (Ezekiel 36:25). And it says: “The ritual bath of Israel is God” (Jeremiah 17:13). Just as a ritual bath purifies the impure, so too, the Holy One, Blessed be He, purifies Israel.

GEMARA: The mishna says that a definite guilt-offering atones for sins. The Gemara analyzes this: With regard to a definite guilt-offering, yes, it does atone for sins. This implies that an uncertain guilt-offering does not. The Gemara asks: But isn’t atonement written with regard to it? Why, then, doesn’t it atone? The Gemara answers: Those, the sin-offerings and definite guilt-offerings, facilitate complete atonement, but an uncertain guilt-offering does not facilitate complete atonement. Instead, this offering provides temporary atonement for an individual, to protect him from punishment until he becomes aware of his sin and brings the appropriate offering.

Alternatively, there is this distinction: Nothing else facilitates the atonement of those sin-offerings and definite guilt-offerings, whereas something else does facilitate the atonement of the uncertain guilt-offering, as we learned in a mishna: If Yom Kippur passed, those who are obligated to bring sin-offerings and definite guilt-offerings are still obligated to bring their offerings; however, those obligated to bring uncertain guilt-offerings are exempt because Yom Kippur atoned for them.

§ It was taught in the mishna that death and Yom Kippur atone for sins when accompanied by repentance. The Gemara analyzes this: With repentance, yes, they do atone for sins; but by themselves, without repentance, they do not. Let us say that the mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, as it was taught in a baraita: Rabbi Yehuda HaNasi says that for all transgressions in the Torah, whether one repented or did not repent, Yom Kippur atones, with the exception of rejecting the yoke of Torah and mitzvot; and denying the Holy One, Blessed be He; and interpreting the Torah falsely; and violating the covenant of the flesh, i.e., circumcision. In these cases, if one repents Yom Kippur atones for his sin, and if one does not repent Yom Kippur does not atone for his sin.

The Gemara rejects this: This is no proof; even if you say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, the mishna can be understood as follows: Repentance still requires Yom Kippur in order to complete the atonement, whereas Yom Kippur does not require repentance but atones even without it.

§ It was taught in the mishna: Repentance itself atones for minor transgressions, for both a positive mitzva and for a negative mitzva. The Gemara is surprised at this: Now that it was stated that repentance atones for a negative mitzva, which is severe and warrants lashes, is it necessary to also teach that it atones for a positive mitzva, which is more lenient? Rav Yehuda said: This is what it said, i.e., the mishna should be understood as follows: Repentance atones for a positive mitzva and for a negative mitzva whose violation can be rectified by a positive mitzva. One is not punished by a court for violating a prohibition for which the Torah prescribes a positive act as a corrective measure and which thereby has the same halakha as a positive mitzva.

The Gemara asks: But does repentance not atone for a full-fledged negative mitzva? The Gemara raises a contradiction from a separate source: It was taught that these are minor transgressions: A positive mitzva and a negative mitzva,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אסיקנא כשמואל דאמר אשר יעשה אותם האדם וחי ולא שימות בהן.

מניין לפקוח נפש שהיא אחד מאבריו כו'. פי' מצאנו שהמל התינוק מצילו מן המיתה. מאליעזר בנו של משה רבינו שנא' ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו. ויבקש המיתו לתינוק מפני שנתעצלה אמו ולא מלה אותו וכיון שהרגישה מלה אותו וקראתו חתן דמים. והצילו מן המיתה שנא' וירף ממנו. פי' וירף חולי המות מאתו מן התינוק. אז אמרה חתן דמים אתה לי בדמי המילה.

ואמרינן תו למולו ואפי' בשבת כדי לפדותו מן המיתה וכתיב וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה מלמד שהקטן נתפש בעון האב והגדול בעון עצמו ושניהם בחיוב מיתה. זה טעם של ר' אלעזר בן עזריה:

מתני' ואשם ודאי מכפרין אבל אשם תלוי אע"ג דכתיבא ביה כפרה אינו מכפר כפרה גמורה דלכי מתידע ליה בעי איתויי קרבן אחר.

אי נמי כדתנן חייבי חטאות ואשמות ודאין שעבר עליהן יוה"כ חייבין. חייבי אשמות תלוין פטורין.

מיתה ויוה"כ מכפרין עם התשובה מתניתא דלא כרבי דתניא רבי אומר כל עבירות שבתורה בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יוה"כ מכפר חוץ מפורק עול והמגלה פנים בתורה והמפר בריתו של אאע"ה שאם עשה תשובה יוה"כ מכפר. ואם לא אין יוה"כ מכפר. ושנינן אפי' תימא רבי הכי קתני תשובה צריכא יוה"כ. אבל יוה"כ מכפר אפי' בלא תשובה.

עבודה ומילה בזמנה דוחות את השבת וכן פקוח נפש דוחה את השבת דרך הערה אמרו ושמרו בני ישראל את השבת חלל עליו שבת זו כדי שישמור שבתות הרבה וכן אמרו קדש היא לכם היא מסורה בידכם ואין אתם מסורים בידה וכלל הדברים אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם:

המשנה הששית והכוונה להתחיל בה בביאור החלק השלישי והוא שאמר חטאת ואשם ודאי מכפרין מיתה ויום הכפורים מכפרין עם התשובה והתשובה מכפרת על עבירות הקלות על עשה ועל לא תעשה ועל החמורות היא תולה עד שיבא יום הכפרים ויכפר אמר הר"ם שמור אלו העקרים וסמוך עליהם והוא כי כשהאדם שגג בעשה ולא תעשה או מזיד בעשה ועשה תשובה מכפרין לו לאלתר והתשובה היא שיתודה על עונותיו לפני השם ויתנחם על מה שחטא ויקבל עליו שלא ישוב לאותו עון לעולם אמר בוידוי ובפרישה מן העון ומודה ועוזב ירוחם ואמר בחרטה על העון כי אחרי שובי נחמתי וכשהזיד בלאו ועשה תשובה תשובה תולה ויום הכפרים מכפר וכששגג בכריתות ומיתות בית דין במה שהוא חייב עליו חטאת או שחטא חטא שהוא חייב עליו אשם ודאי והביא אשמו וחטאתו ועשה תשובה נתכפר לו במקומו לאלתר ולשון הכתוב הוא כי מביא חטאת צריך תשובה שנ' והתודה אשר חטא עליה וכשהזיד בכריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה תשובה ויום הכפרים תולין ויסורין ממרקין וכשימות נגמרה כפרתו הוא אמרו אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון וכל זה כשעבר ברצונו אבל באונס פטור וכל זה בזמן שאין עבודת יום הכפרים אבל בזמן שהיתה העבודה כבר ידעת כי בשעיר המשתלח היו מתכפרין כל העונות כמו שנבאר בתחלת שבועות האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה אחטא ויום הכפורים מכפר אין יום הכפורים מכפר עבירות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר ושבינו לבין חבירו אין יום הכפור' [מכפר] עד שירצה את חברו את זו דרש ר' אלעזר בן עזריה מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו עבירות שבין אדם למקום יום הכפרים מכפר ושבינו לבין חברו אין יום הכפרים מכפר עד שירצה את חברו אמ' ר' עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים שנ' וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם וגו' ואומ' מקוה ישראל ה' מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל אמרו אחטא ויום הכפרים מכפר אין יום הכפרים מכפר כמו אמרם אין מספיקי' בידו לעשות תשובה ולפיכך לא יעזרהו השם שיעשה בצום כפור מה שראוי לו לעשות כדי שיתכפרו לו עונותיו באותו היום ושעיר המשתלח אינו מכפר עונות שבין אדם לחברו:

אמר המאירי חטאת ואשם ודאי מכפרין ר"ל על העונות שהם באים עליהם שבודאי יש תשובה ווידוי עמהם שאם לא כן לא היה מזקיק עצמו לכך ומ"מ אשם תלוי אינו מכפר לגמרי שהרי לכשיודע לו צריך לקרבן אחר כמו שביארנו במקומו מיתה ויום הכפורים מכפרין עם התשובה שזהו כלל גדול שאין שום דבר מכפר אלא בתשובה התשובה ר"ל לבד בלא מיתה ובלא יום הכפרים מכפרת על עבירות קלות על עשה ועל לא תעשה אבל על החמורות כגון כריתות ומיתות בית דין תשובה [תולה] עד שיבוא יום הכפורים ויכפר כלומר שתכלית התשובה נמצאת בו ומ"מ הוא הדין שהתשובה הגמורה מכפרת בכל עת שאין הפרגוד ננעל בפני התשובה אלא שסתם הדברים שהיא נמצאת שלימה יותר בזמן הזה משאר הזמנים:

האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב ר"ל שמתמיד הדבור על מחשבה זו נעשית היא לו כהיתר ואין מספיקין בידו מן השמים לעשות תשובה אא"כ זכות תולה לו בכך אחטא ויום הכפרים מכפר אין יום הכפרים מכפר מאחר שאין יצרו תוקפו בעבירה ומתרצה בה על סמך יום הכפרים אף הוא נכשל במחשבתו:

עבירות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר שהרי יש שם תשובה שהיא חרטה על מה שעשה ושגומר בדעתו שלא לשוב בה עוד אבל שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חבירו אם גזלו שישיבהו ויפייסהו ואם הקניטו שירצהו בדברים ויפייסהו למחול לו:

ואת זו דרש ר' אלעזר בן עזריה מכל חטאתיכם לפני ד' תטהרו כלומר אותם שביניכם לד' הא שבין אדם לחברו אין יום הכפורים מכפר עד שיבא וירצה את חברו:

אמר ר' עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם ואומר מקוה ישראל ד' מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל:

זהו ביאור המשנה ודברים הצריכים לענין התשובה הם דברים ארוכי הענינים ולא נשלמו כולם בפרק זה וכבר ביארנום ביאור מרווח בחיבור התשובה בהלכות תשובה שבו:

ומ"מ דברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא הן מענין התשובה הן משאר דברים שנתגלגלו בה אלו הם:

חייבי חטאות ואשמות ודאים שעבר עליהם יום הכפרים חייבים שאין יום הכפרים מפקיעם אבל חייבי אשמות תלויים שעבר עליהם יום הכפרים פטורים:

תשובה בעיא יום הכפורים יום הכפורים לא בעי תשובה. ואם תאמר הכא משמע דיום הכפורים עיקר ואפילו הכי קאמר עם תשובה וקשה מכאן על מה שרגיל רבינו יעקב לומר דתלמוד תורה טפל לגבי דרך ארץ מדקתני (באבות פ"ב מ"ב) יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ אלמא דרך ארץ עיקר כדדייקינן ביבמות פרק החולץ (דף לח:) גבי שומרת יבם שנפלו לה נכסים דיורשי האב עיקר ומיירי בנכסי מלוג מדקתני יחלקו יורשי בעל עם יורשי האב אלמא יורשי האב עיקר ואילו הכא קאמר עם התשובה אע"פ שאינה עיקר א] י"ל דהכי קאמר עם התשובה שעשה כבר צריך יוה"כ ואינו בא לומר שצריך שניהם אי נמי משום מיתה דבהדיא תנא עם התשובה דתשובה עיקר גבי מיתה ועוד יש לומר דלרבי נמי צריך תשובה לכפרה גמורה אע"ג דמהני יום הכפורים למעט מכרת מ"מ כפרה גמורה בלא תשובה ליכא דאל"כ למה חרב הבית בשביל עונותינו כיון שיום הכפורים מכפר חוץ מג' דברים דפורק עול וכו' ועוד מקשי' על פירוש ר"ת מדכתיב ראה חיים עם אשה וגו' וחיים עיקר וי"ל דחיים דקרא הא דרשינן ליה בפרק קמא דקדושין (דף ל:) שאין זה אלא אומנות והכי קאמר כשם שחייב להשיאו אשה כך חייב אביו ללמדו אומנות ואי תורה היא [כשם שחייב ללמדו תורה כך חייב ללמדו אומנות] א"כ^א)צ"ל לא הוה. הוה עיקר החיים דאין זה אלא אומנות. מ"ר. אבל לא היה נראה לה"ר אלחנן לומר כי תורה אינה עיקר דהא קאמר בתר הכי וכל תורה שאין עמה מלאכה אדרבה תידוק איפכא מבתרייתא ואמרי' נמי בפרק כיצד מברכין (דף לה:) ראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי כו' ותנן (אבות פ"ו מ"ח) במ"ח דברים תורה ניקנית במיעוט דרך ארץ כו' והא דיוקא דהחולץ אינו ראיה דלא דייק אלא מדתני יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב ולא קתני יחלוקו סתמא דייקינן מדקא משני בלשונו לשנות יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב ש"מ דיורשי האב הוו עיקר ולא ידעתי מנ"ל דהא אם היה מאריך בלשונו יחלוקו יורשי הבעל ויורשי האב לא הוה דייקינן מידי וא"כ על כרחין מלשון עם דייק ולי נראה כי היה לו לומר יחלוקו יורשי הבעל ויורשי האב ועם ייתור לשון הוא לדקדק כן אבל כי תני יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ (דהוה משמע) אין זה יתור לשון כי לא היה לו לשנות יפה תלמוד תורה ודרך ארץ דהוה משמע או זה או זה קאמר וכן נראה עיקר:

בפרש"י בד"ה הא כפרה כתיב כו' באשם תלוי כתיב עכ"ל הס"ד כצ"ל:

תוס' בד"ה עם התשובה כו' דההיא בכל עבירה איירי דאינה מכפרת בלא יוה"כ כו' עכ"ל ר"ל דכל עבירה חמורה אין תשובה מכפרת בלא יוה"כ ה"נ רישא דיוה"כ מכפר עם התשובה אבל בפ"ע לא היינו בכל עבירה חמורה וק"ל:

ע"ב מכל חטאתיכם לפני ה' וגו' עבירות שבין אדם למקום כו'. לדרש זה קאי לפני ה' אחטאתיכם דלעיל מיניה כי ביום הזה יכפר מכל חטאתיכם אשר עשיתם לפני ה' ולא חטאתיכם שלפני חבירו ור"ע דדריש אשריכם ישראל לפני מי כו' קאי לפני ה' אסיפא דקרא אתטהרו שהוא עצמו מטהר אתכם שנאמר וזרקתי וגו' ובמדרש ילקוט מסיים ביה ואומר מקוה ישראל ה' מה מקוה מטהר כו' והיינו דישראל הם בחטאתם כטמאי מתים דבעו הזאה וטבילה וז"ש וזרקתי עליכם וגו' הם מי חטאת בהזאה ומקוה היא הטבילה והיינו שיהיה להם טהרה גמורה ע"י שמוחל להם הקב"ה על כל חטאתיהם וק"ל:

אשריכם וגו' ולפני מי אתם מיטהרין כו'. ולכאורה אין זה מפורש בקרא דמייתי ומה ענין דמיון הטהרה לזריקת מים הוא מבואר כי טומאת יצה"ר שנקרא טמא כמ"ש לב טהור ברא לי וגו' מכלל דאיכא טמא שהוא מסית את האדם לצד הטומאה שהיא טומאת מת כמ"ש צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו וכמו שטומאת מת בעי הזאת מי חטאת וגם טהרה בימי מקוה כן בעי בטומאת יצה"ר טהרה לגוף ולנפש וכמו שהזייה היא מן הטהור על הטמא ע"י אחר והטבילה במים ע"י עצמו לפני הטהור כן הדבר הזה וזרקתי עליכם מים וגו' היינו מן הטהור הקב"ה על הטמא לטהר הנשמה וטהרתם מכל טומאותיכם הוא טומאת הגוף וז"ש לפני מי אתם מיטהרים מטומאת הגוף וסמך גם אקרא דמייתי לעיל לפני ה' תטהרו ומי מטהר אתכם מטומאת הנשמה ומפרש לה ונתתי לכם לב חדש הוא טהרת הגוף ורוח חדשה הוא טהרת הנשמה ועד"ז לב טהור ברא וגו' ורוח נכון וגו':

חוץ מפורק עול ומגלה כו'. מפורש פרק חלק:

גמרא ועבודה דוחה שבת ק"ו לפק"נ כו'. ואין לומר קבורת מת מצוה תוכיח עי' סנהדרין (לה ב) משום דהיא א"ד אה"ע אלא קודם שהתחיל בה וכ"מ שם דאמר רציחה תוכיח שדוחה אה"ע. והיא אינה דוחה לאחר שהתחיל:

גמ' שם ושמרו בני ישראל את השבת וגו' אמרה כו'. כצ"ל עי' פרש"י:

גמ' שם אר"י א"ש כו' וחי בהם כו' א"ר כו' לבר מדשמואל דל"ל פירכא כו' טבא חדא כו'. ק"ל דהא אונקלוס תרגמו וחי בהון בחיי עלמא ועי' פרש"י שם. ועוד ק"ל דמשמע דשמואל חדש דרשה זו והלא כבר קדמהו ר' ישמעאל בסנהדרין (עד). ועוד רי"ש גופיה מה לו לדרוש כאן ממחתרת כיון דאית ליה דרשה דוחי בהם:

רש"י ד"ה ומה מילה. לפי שחייבין עליה כרת לאח"ז. משמע דטעמא משום דהוה פקוח נפש. וקשה הק"ו שאמר כאן ומה מילה כו'. וגם אינו ודאי כ"כ שאם ימול למחר וליומא אחרא יפטור ג"כ מכרת. (וזה י"ל ע"פ מש"כ התוספות במכות (טו ב) בד"ה במאי קא מיפלגי ע"ש) ועוד לטעם זה אפי' שלא בזמנה תדחה את השבת:

במשנה אחטא ויוה"כ מכפר אין יוה"כ מכפר. עי' תוי"ט בשם הרמב"ם. וק"ל דהא מוקמינן מתניתין אפי' כרבי דיוה"כ לא בעיא תשובה. ולענ"ד נראה הטעם פשוט ביוה"כ כדאמרינן בגמרא אגב שאני. אך גבי אחטא ואשוב לא שייך האי טעמא כיון דשב ע"ז גופיה במה שבטח עה"ת ולכן בעינן ב"פ:

לְכוּלְּהוּ אִית לְהוּ פִּירְכָא, בַּר מִדִּשְׁמוּאֵל, דְּלֵית לֵיהּ פִּירְכָא. הקשה הרב פתח עינים ז"ל והא אמרו (ויקרא יח ה) 'וָחַי בָּהֶם' לעולם הבא וכן תרגם אונקלוס[וְיֵחֵי בְהוֹן לְחַיֵי עָלְמָא] ולפי זה גם לשמואל איכא פירכא? עיין שם.
ונראה לי בס"ד דשמואל דקאמר 'אִי הֲוָאִי הָתָם' קאי על קיבוץ אותם התנאים שהיו מהלכין בדרך יחד ונשאלה שאלה זו לפניהם דכולהו לא אמרו מלתייהו מדרשא אלא מקל וחומר וידוע דקל וחומר אי אית ליה פרכא איפרך אבל הדרשא לית לה פרכא וכמו שאמרו בגמרא (תענית ה:) וכי בכדי חנטו חנטייא וכו' אמר לו מקרא אני דורש ולזה אמר כאן לכולהו תנאי שהיו במעמד אחד להשיב על שאלה זו אית להו פרכא כיון דילפי בקל וחומר לבר מדשמואל דמפיק מדרשא לית לה פרכא דאם תאמר אני דורש הכתוב באופן אחר אמינא לך מאי חזית דדרשת הכי תדרוש הכי, ואף על גב דאיכא עוד חכמים דילפי מדרשא בשאלה זו שבח להא דשמואל ולא חש לקושית הרב ז"ל לומר ד'חַי בָּהֶם' לעולם הבא משום דפשטיה דקרא לאו הכי הוא.

ועבודה דוחה את השבת ק"ו לפיקוח נפש שדוחה את השבת ק"ל הא איכא למימר קבורת מת מצוה תוכיח שדוחה עבודה מולאחותו ואינו דוחה שבת דהכי אמרינן בפ"ק דיבמות (דף ז') שתהא רציחה דחייבי מיתות ב"ד דוחה שבת מק"ו דעבודה שדוחה שבת רציחה דוחה אותה שנאמר מעם מזבחי תקחנו למות שבת שנדחית מפני עבודה אינו דין שתהא רציחה דוחה אותה וקאמר קבורת מת מצוה תוכיח שדוחה את העבודה ואינו דוחה את השבת וי"ל דודאי הא דקבורת מת מצוה דוחה עבודה היינו קודם שהתחיל בעבודה דהוי דומיא דמעם מזבחי אבל כשהתחיל כבר בעבודה דהוי מעל מזבחי אינו דוחה עבודה דהרי הא דמת מצוה דוחה עבודה נ"ל מולאחותו הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו מטמא למת מצוה והא לא דמי למעל מזבחי אלא למעם מזבחי דהא עדיין לא התחיל בהקרבת פסחו ותדע דהא אמרינן התם שתהא מת מצוה גופיה דוחה שבת מק"ו מדדוחה עבודה ועבודה דוחה שבת ובמסקנא נ"ל בפ"ד דסנהדרין (דף ל"ה) מקרא דאין רציחה דוחה שבת והשתא אין למילף למת מצוה שדוחה שבת מק"ו דעבודה דרציחה תוכיח שדוחה עבודה מעם מזבחי ואינו דוחה שבת ואי מת מצוה דוחה אפי' מעל מזבחי הא איכא למיפרך מה לרציחה שאינו דוחה עבודה מעל מזבחי לפיכך אינו דוחה שבת תאמר במת מצוה שדוחה עבודה אפי' במעל מזבחי ודין הוא שתדחה שבת אלא ודאי מת מצוה אינו דוחה מעל מזבחי [הילכך] מה"ט ליכא למיפרך לק"ו דר"ע גבי פיקוח נפש ולמימר רציחה תוכיח שדוחה עבודה דמעם מזבחי ואינו דוחה שבת דמה לרציחה שכן אינו דוחה למעל מזבחי תאמר בפיקוח נפש דלהחיות שאפי' מעל מזבחי דוחה מיהו ק"ל דאמר אביי התם השתא דאמרת אין רציחה דוחה שבת אין רציחה דוחה עבודה מק"ו משבת. והא דכתיב מעם מזבחי תקחנו למות ההוא בקרבן יחיד שאינו דוחה שבת וא"כ לפ"ז י"ל דכמו שמעם מזבחי בקרבן יחיד מיירי ה"ה סיפא דקרא דדייקינן מיניה אבל להחיות אפי' מעל מזבחי בקרבן יחיד מיירי דלא דחי שבת אבל קרבן ציבור דחמיר דדחי שבת איכא למימר דאפי' להחיות נמי לא והשתא ליכא ק"ו לפיקוח נפש שדוחה שבת מדדוחה עבודה הא אינו דוחה אלא עבודה שאינו דוחה שבת דהיינו קרבן יחיד אבל עבודה של קרבן צבור שדוחה שבת אין פיקוח נפש דלהחיות דוחה אותה וה"ה לפיקוח נפש דאינה דוחה שבת דהא אין כאן ק"ו וי"ל למאי דפירשו התוס' התם ניחא שהקשה לאביי נילף מת מצוה מק"ו כיון דליכא למימר רציחה תוכיח ותירצו דהכי קאמר אביי היכא פשיטא לך לומר רציחה תוכיח שדוחה עבודה הא איכא למימר שאינו דוחה מק"ו וא"כ הדרא קושיא לדוכתא תהא קבורת מ"מ דוחה [שבת] מק"ו וא"כ אביי גופיה לא אמר הכי משום דס"ל דאין רציחה דוחה קרבן ציבור מעם מזבחי אלא תמיה בעלמא קא מתמה אהא דאמר התם רציחה תוכיח אבל לקושטא דמילתא ס"ל נמי דאפי' קרבן ציבור דוחה רציחה דמעם מזבחי אלא דלא ידע להא דרשא דמזבחי המיוחד לי דמסיק לה רבא התם:

חטאת ואשם ודאי מכפרין פירש"י ומסתמא תשובה איכא שאם לא היה מתחרט לא היה מביא קרבן וק"ל דבפ"ק דזבחים (דף ז') אמר רבא עולה דורון היא היכי דמי אי דליכא תשובה זבח רשעים תועבה ואי דאיכא תשובה הא תניא עבר על מ"ע ושב לא זו משם עד שמוחלין לו אלא ש"מ דורון היא והשתאהאיך ס"ד דליכא תשובה הא ודאי איכא דאם לא היה מתחרט לא היה מביא קרבן וי"ל דלא דמי עולה לחטאת ואשם דעולה אי איכא כמה עשה גביה מכפרת כדאמרינן התם והשתא י"ל דעבר על כמה [עשין] ועל מקצתן שב ומביא עולה ועל מקצתן לא שב והשתא קאמר אי לא שב פי' ממקצתן ועולה דאייתי על אידך מקצת ששב ותימא דמכפר בעולה זו על אלו שלא שב הא זבח רשעים תועבה והא ודאי דאינו מכפרת עליהם אבל חטאת ואשם דעל כל חטא צריך להביא קרבן בפני עצמו בע"כ מתחרט דאל"כ לא היה מביא מ"מ איני יודע למה דחק לפרש דבחטאת ואשם איכא תשובה דאל"כ לא היה מביא קרבן תיפוק לי' בלאו הכי הא טעונין וידוי כדכתיב גבי חטאת עולה ויורד והתודה וה"נ כתיב גבי אשם גזילות בפ' נשא והתודה ורש"י גופיה פי' כן במס' שבועות בפ"ק (דף י"ג) אהא דקאמר התם חטאת ואשם אינן מכפרין אלא על השבין דכתיב והתודו את חטאתם והתודה את חטאתו מ"מ לי נראה דחטאת ואשם שבאין על השוגג בלא תשובה נמי מכפרים וראיה לדברי מהא דר"ל בפ"ק דכריתות (דף ד') דיוה"כ אינו מכפר אלא על השבין מחטאת ואשם שאינן מכפרין אלא על השבין ודחי לה לא אם אמרת בחטאת ואשם שכן אינן מכפרין על המזיד כשוגג תאמר ביוה"כ שמכפר על המזיד כשוגג ת"ל אך חלק ודייק עלה מאי שבין ומאי שאינן שבין אילימא שבין שוגג שאינן שבין מזיד הא קתני לא א"א בחטאת ואשם אלא שבין דאמר יכפר עלי חטאתי שאינן שבין דאמר לא יכפר עלי חטאתי ודייק מינה האומר לא יכפר עלי חטאתי אינה מכפרת ומדלא מוקי לשבין ואינן שבין כפשוטא דעשה תשובה ומתחרט ובשלא עשה תשובה ש"מ דבחטאת ואשם שבאין על שוגג א"צ תשובה והא דכתיב גבי חטאת ואשם והתודה למאי דפי' צ"ל דאין וידוי מעכב לכפרה ואינו אלא למצוה בעלמא ותמיהני על רש"י דפי' בסוף פ"ק דשבועות להא דשבין ואין שבין כפשוטא דמיירי לענין תשובה ממש איך נעלם ממנו גמ' זו דפ"ק דכריתות והא דאמר רבא עולה דורון הוא דאי לא עביד תשובה זבח רשעים תועבה היינו משום דעולה בא על מזיד וכ"ת למאי דפירשתי דשוגג א"צ תשובה מנ"ל לרבא להוכיח דעולה דורון הוא משום דאי לא עביד תשובה זבח רשעים תועבה דילמא עולה בא על שגגת עשה כמו חטאת שבא על שגגת כרת והשתא מכפרת עולה כפרה גמורה כיון דא"צ לתשובה אלא ע"כ דשוגג נמי צריך תשובה ואכתי אי דליכא תשובה זבח רשעים תועבה י"ל (דמש"ה) [דמשום] הא גופיה לא מ"ל בשוגג ובדלא שב משום כיון דתניא עבר על מ"ע ושב מוחלין לו מיד אלמא תשובה לחוד עוקר העון לגמרי א"כ בשוגג א"צ קרבן דשוגג שב ועומד הוא וכדאמ' בשילהי מנחות (דף ק"ט) כהן שעבד ע"ז ושב קרבנו ריח ניחוח ואמ' במאי אילימא בשוגג מאי ושב שב ועומד הוא אבל בעבירות חמורות דבמזיד אין מכפר לו מיד אפי' אי שב שוגג בעי כפרה חטאת או אשם כיון דשוגג דמי לשב בחמורות תשובה לחוד לא מהני כדאמ' בגמ':

מיתה ויוה"כ מכפרים עם התשובה נ"ל דמיתה או יוה"כ קאמר דמכפרים עם התשובה:

מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו עבירות שבין אדם למקום כו' ק"ל הא בפ"ו דכריתות (דף כ"ה) נ"ל מהאי קרא דחייבי חטאות ואשמות שעבר עליהם יוה"כ חייבים להביא לאחר יוה"כ וחייבי אשמות תלוין פטורין משום דכתיב מכל חטאתיכם לפני ה' חטא שאין מכיר בו אלא ה' יוה"כ מכפר הרי שדריש האי לפני השם אחטא שאינו מכיר בו אלא ה' ולא אעיקר החטא שיהא בינו למקום ולא בינו לחבירו:

ועל החמורות הוא תולה עד שיבוא יוה"כ ויכפר לא נתברר לי אי יוה"כ לחוד מכפר בלתי עבודת היום או אינו מכפר אלא עם עבודת היום [והר"ן] כתב דיוה"כ או שעיר מכפרים וכ"ת שעיר ל"ל נ"מ דשעיר מכפר מיד ויוה"כ אינו מכפר עד שתחשך ונ"מ מיוה"כ למי שעבר אחר שילוחו [של שעיר. ונעלם] ממנו גמרא ערוכה דפ"ד דכריתות (דף י"ח) דפריך התם למ"ד ידיעות ספק מחלקות לחטאות מה אילו אכל כזית חלב שחרית ביוה"כ וכזית במנחה ביוה"כ דיוה"כ במקום אשם תלוי] קאי ה"נ דמחייב ב' חטאות א"ל אביי מאן לימא דיוה"כ כל שעתיה מכפר דילמא כוליה יומיה מאורתא וא"ל תניא מי שבא לידו [ספק עבירה ביוה"כ ואפי' עם] חשיכה פטור וש"מ דיוה"כ כל שעתא ושעתא מכפר ולא משתחשך והכי משמע יותר התם דפריך מדתנן אכל ושתה בהעלם א' אינו חייב אלא [חטאת א' דהא בין אכילה לשתיה] א"א דלא הוי שהות ביום וכפר ליה דיוה"כ במקום אשם תלוי קאי וקתני אינו חייב אלא א' ואי ס"ד ידיעות ספק מחלקת לחטאות לחייב ב' חטאות [ואי אמרת דיוה"כ אינו מכפר עד שתחשך] א"כ מאי פריך הא בין אכילה לשתיה לא כפר עליה יוה"כ ואי משום שעיר וכי פסקא ששילוח השעיר היה בין אכילה לשתיה אלא ודאי ש"מ דעיצומו [של יום לחוד בלא השעיר מכפר בכל שעה] ורגע ובספ"ק דשבועות (דף י"ג) קאמר רבי יוה"כ מכפר על שאינן שבין ואמר רבא מודה רבי בכרת דיומא דאלת"ה כרת דיממא לרבי [היכי משכחת לה אלמה לא דאכל אומצא וחנקיה] ומית א"נ דאכיל סמוך לשקיעת החמה דלא הוי שהות לכפורי ליה פירשו התוס' אבל לאחר שילוח השעיר לא משכחת לה שהוא מכפר כל היום אע"ג [דמשמע לעיל שאין קרבנות מכפרים] על עבירות שאח"כ אפי' בו ביום דקאמר נ"מ לטומאה שאורעה בין זה לזה שאני שעיר המשתלח דכתיב כי ביום הזה יכפר דמשמע [דכל היום מכפר משמע מדבריהם] דיוה"כ בלא שעיר אינו מכפר כלל וכל הכפרה תליא בשעיר וגם ע"ז ק"ל מהא דאכל ושתה בהעלם א' דפריך בין אכילה לשתיה כפר ליה [יוה"כ ומאי קושיא דילמא מיירי] בדלא אקריב שעיר ועוד אמאי דחיק לאוקמי כרת דיממא אליבא דרבי בדחנקיה אומצא א"נ סמוך לשקה"ח הא מ"ל בדאכיל קודם [שילוחו של שעיר אלא ודאי ש"מ דעיצומו של] יום מכפר בלא שעיר כל שעה ורגע והשתא כרת דיממא לרבי לא משכחת לה אלא בהני גווני דמסיק. והרמב"ם לקח לו שיטה אחרת לעצמו שכתב [בפ"א מהלכות תשובה שעיר המשתלח] מכפר על כל עבירות שבתורה הקלות והחמורות בין שעבר בזדון בין שעבר בשגגה בין שהודע לו בין שלא הודע לו הכל [מתכפר בשעיר המשתלח והוא שעשה] תשובה אבל אם לא עשה תשובה אין השעיר מכפר לו אלא על הקלות ומה הן הקלות ומה הן החמורות החמורות הן שחייבים עליהם [מיתת ב"ד או כרת] ושבועת שקר אע"פ שאין בה כרת הרי היא מן החמורות ושאר מצות ל"ת ומ"ע שאין בהם כרת הרי הם הקלות ואח"ז כתב בזמן הזה [שאין בהמ"ק קיים ואין לנו מזבח] כפרה [כו' ואח"ז כתב אע"פ שהתשובה מכפרת על הכל וכו' ע"ש] נראה הא דמחלק כפרת יוה"כ בין זמן שאין שעיר לזמן שיש שעיר הוא משום קושיא זו דאי יוה"כ לחוד מכפר [שעיר מאי אהני ליה אלא ש"מ] דיוה"כ לחוד אינו מכפר עם התשובה אלא על הקלות אבל על החמורות בעי נמי יסורים אבל השעיר במקום יסורין [קאי הלכך בזמן שיש שעיר מכפר לגמרי על החמורות וא"צ ליסורין עוד מחלק ביניהם דהשעיר עם יוה"כ מכפר על הקלות בלא תשובה אבל יוה"כ לחוד אינו מכפר אפי' על [הקלות אלא עם התשובה ויש עוד חלק א'] מד' חלוקי כפרה שהוא חילול ה' שאין כח בתשובה לתלות ולא ביוה"כ לכפר ולא ביסורין למרק אלא כולן תולין ומיתה ממרקם [ולא ביאר אם בזה זמן שיש קרבן] שוה לזמן שאין קרבן או קל בזמן קרבן מזמן שאין קרבן ולכאורה לפי שיטה זו כמו בקלין של ל"ת וחמורין של כרת נחית דרגא [בזמן קרבן מבזמן שאין קרבן דבקלין בעי תשובה עם יוה"כ למעלה ממנו כרת בעי ג' דברים תשובה ויוה"כ ויסורין ואלו בזמן קרבן כרת שוה לל"ת גרידא דזמן שאין קרבן [וכן הקלות דהיינו] ל"ת גרידא נחית דרגא בזמן קרבן דאילו שלא בזמן קרבן בעי תשובה עם יוה"כ ובזמן קרבן ביוה"כ לחוד בלא תשובה ה"נ [בחילול השם נחית חד דרגא בזמן קרבן דבתשובה] ויוה"כ ויסורין סגי למרק אע"ג דבלא זמן קרבן אין שלשתן ממרקין אלא עם מיתה ומ"מ הדבר תמוה מאין לו לחלק בשני חלוקות [בין זמן קרבן לשאין זמן קרבן דבהא אף הקלות] צריך תשובה ובהא א"צ ובכרת בהא צריך תשובה ויוה"כ ויסורים ובהא ביוה"כ עם התשובה לחוד בלא יסורים סגי ואי משום קושיא [דא"כ שעיר המשתלח מאי אהני ליה] הא כיון דאתה מוצא חילוק א' בין זמן קרבן ללא זמן קרבן נמצא הקרבן אינו לבטלה בהכי סגי ומנ"ל לחלק ביניהם בב' [חילוקים ובירושלמי דפרקין כיצד] הוא מכפר פי' היום ר' זעירא כל שהוא פי' כלרגע ורגע מכפר ר' חנניא אומר בסוף פי' סוף היום עם יציאתו מכפר מה [מפקא מביניהון מת מיד פי' בתחילת] היום על דעתא דר"ז כבר כיפר על דעתא דר"ח לא כיפר אר"ז מתניתא מסייע לר"ח חומר בשעיר מה שאין ביוה"כ וביוה"כ מה שאין בשעיר שיוה"כ מכפר בלא שעיר והשעיר אינו מכפר אלא עם יוה"כ וחומר בשעיר שהשעיר מכפר מיד ויוה"כ משתחשך ואמר ר' חונא איתותבת קומי ר' ירמיה מברייתא זו דקתני יוה"כ מכפר משתחשך לר' זעירא דאמר כל שהוא וא' תפתר שהיה בדעתן להביא שעיר ולא הביאו פי' וכל שיש שעיר אין יוה"כ מכפר [ונמצא לפי הירושלמי בזמן שיש] קרבן כפרת יוה"כ תלוי בקרבן ואין יוה"כ לחוד מכפר אלא עם השעיר אבל בזמן שאין שעיר יוה"כ לחוד מכפר כל שהוא ואל [תתמה על זה דכהאי גוונא אשכחן גבי] עומר דמתיר חדש דאיכא למ"ד בפ' ר' ישמעאל (דף ס"ח) דבזמן שבהמ"ק קיים עומר מתיר ובזמן שאין בהמ"ק קיים האיר המזרח מתיר דכתיב עד עצם היום הזה עד עצומו של יום וקסבר עד ולא עד בכלל אלמא אע"ג דעצומו של יום לחוד מתיר בזמן שאין עומר אפ"ה בזמן שיש עומר אין עצומו של יום לחוד מתיר [אלא עם העומר וה"נ] אע"ג דעצומו של יוה"כ לחוד מכפר בזמן שאין שעיר כל שהוא אפ"ה בזמן שיש שעיר אין עצומו של יום מכפר לחוד אלא עם [השעיר ואפי' למ"ד] התם דבזמן שאין בהמ"ק קיים כל היום אסור היינו משום דס"ל עד עצם היום עד ועד בכלל כדאמ' התם ומ"מ נ"ל דהיכא דהביאו שעיר אע"ג דאין [עצומו של יום הכפורים לחוד] מכפר על עבירות שקדמו לשעיר מ"מ על שלאחריו עד שתחשך עיצומו של יום כל שעה ורגע מכפר דלא גרע מזמן [שאין שעיר] וזה פשוט. וכבר נתברר דגמ' דידן ס"ל כר"ז דיוה"כ כל רגע ורגע מכפר מיהו ה"מ בזמן שאין שעיר אבל בזמן [שיש] שעיר אינו מכפר [אלא] עם שעיר על מה שקדום להבאתו אבל על שלאחר הבאתו יוה"כ כל רגע ורגע מכפר אליבא דר"ז מ"מ קשיא לי לפי שיטה זו מהא דפ"ד דכריתות דמאי פריך דהא בין אכילה ושתיה א"א דלא הוה שהות ביום וכפר עליה מאי קושיא דילמא מיירי ההיא דאכל ושתה בהעלם א' בזמן שיש שעיר וקודם הבאתו דהשתא אין יוה"כ מכפר עד שעת הבאתו ולא כל שעתא ושעתא וכל היום שקודם להבאתו אינו מכפר כלל ואין השהות שבין אכילה לשתיה קאי במקום אשם תלוי גם הא דפריך כרת דיממא לרבי היכי משכחת לה ודחיק בדחנקיה אומצא או בסמוך לשקיעת החמה הא שפיר משכחת לה לכרת דיממא בזמן שעיר ובקודם להבאתו מיהו בהא י"ל בע"כ בזמן דליכא שעיר כגון לאחר שנחרב הבית נמי איכא דהא גבי כרת כתיב כל מלאכה לא תעשו חוקת עולם לדורותיכם ומוקי לה הגמ' דמקרא דלדורותיכם נדרש לפניו דמיירי מכרת וכל מקום שנאמר לדורותיכם אף דורות שאחר חורבן הבית נמי במשמע וכדאמ' רפ"ב דכריתות (דף ט') דאמ' התם ככם כאבותיכם מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים אף הם פי' גרים לא יכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים ופריך אלא מעתה האידנא דליכא קרבן לא נקבל גרים ומשני וכי יגור אתכם פי' סיפא דקרא לדורותיכם משמע אע"ג דליכא מקדש כדפירש"י התם אבל מ"מ קושיא ראשונה ודאי קשיא. עוד פירשו התוס' שם בפ"ק דשבועות בשם י"מ כדברי הר"ן והביאו ראיה מההיא דחומר בשעיר מה שאין ביוה"כ וביוה"כ מה שאין בשעיר וכבר נתברר דא"א לומר כן מההיא דפ"ד דכריתות וגם מדדחיק לאשכוחי כרת דיממא לרבי בדחנקיה אומצא או בסמוך לשקיעת החמה ש"מ דבמת בו ביום קודם הלילה כיפר עליו יוה"כ אפי' שהתוס' פירשו התם דחנקיה אומצא לאו דווקא אלא ה"ה שמת בו ביום ולרווחא דמילתא נקטה דברי תימה הן דאם איתא דמשכחת לה כרת אפי' במת בו ביום ל"ל לדחוקי בדחנקיה אומצא ואין זה רווחא דמילתא אלא דוחקא. עוד פירשו התוס' שם דעיצומו של יום בלא שעיר מכפר קצת ואין כאן כרת גמור וכהאי גוונא אשכחן בפ"ק דזבחים (דף ו') דעולה מכפר על היורש מקופיא ולא מקביעתא והשתא אתי שפיר הא דלא קאמר כגון שמת קודם שנשתלח השעיר או כגון דליכא שעיר כדאמ' לעיל ונ"מ היכא דלא עבד חיצון:

אשם תלוי אין מכפר כפרה גמורה א"נ הנך אין אחר מכפר כפרתן לכאורה ליכא נ"מ בין הני תרי לישנא מיהו [בכריתות] פ"ו (דף כ"ה) תניא ה' אשמות מכפרים אשם תלוי אין מכפר כפרה גמורה ואמר' מאי קאמר ואמר ר"י הכי קאמר ה' אשמות מכפרים כפרה גמורה אשם תלוי אין מכפר כפרה גמורה ודלא כר"א דאמר אשם תלוי בא על ספק נבילה רבינא אמר הכי קאמר ה' אשמות אין אחר מכפר כפרתן כו' והיינו כלישנא בתרא דאם עבר עליו יוה"כ פטור מאשם תלוי והשתא לישנא קמא מפרש למשנתינו כר"י ובע"כ אין אשם תלוי בא על ספק נבילה לתנא דידן ודלא כר"א וללישנא בתרא אפי' כר"א:

חייבי אשמות תלויין פטורין ק"ל הא דתנן רפ"ק דכריתות ל"ו כריתות בתורה ובתוכם האוכל ועושה מלאכה ביוה"כ ותני סיפא על אלו חייבין על זדונם כרת ועל שגגתם חטאת ועל לא הודע שלהם אשם תלוי חוץ ממטמא מקדש וכו' והשתא האיך משכחת לה על לא הודע דאוכל ועושה מלאכה ביוה"כ אשם תלוי הא כיפר עליהם יוה"כ ופטור מאשם תלוי וכדתנן התם פ"ד (דף י"ח) הרי שבא לידו ספק עבירה ביוה"כ אפי' עם חשיכה פטור פי' מאשם תלוי שכל היום מכפר ועוד ק"ל הא דתניא בפ"ק דר"ה (דף ד') חייבי חטאות ואשמות כיון שעברו ג' רגלים עובר בבל תאחר ר"ש אומר ג' רגלים כסדרן וחג המצות תחילה קא פסיק ותני חייבי אשמות ל"ש אשם ודאי ל"ש אשם תלוי עוברים עליהם בבל תאחר לת"ק בג' רגלים ולר"ש בג' רגלים כסדרן והשתא לר"ש בל תאחר דאשם תלוי היכי משכחת לה הא כיון דבעי ג' רגלים כסדרן מחג המצות עד חג הסוכות הא יוה"כ בינתיים ופוטרו מאשם תלוי לגמרי וקודם שהגיע חג הסוכות פקע חיוב אשם תלוי ממנו לגמרי והניחא לרבנן דאמרי ג' רגלים אפי' שלא כסדרן עובר משכחת לה לבל תאחר דאשם תלוי בנתחייב בו בהני ד' ימים שבין יוה"כ לחג הסוכות דעובר בבל תאחר מיד אחר חג השבועות דהא עברו עליו ג' רגלים אבל לר"ש דבעי כסדרן וא"א בלא יוה"כ בנתיים היכי משכחת לה ולא דמי להא דאמ' התם גבי פסח אי אקרביה אקרביה ואי לא אקרביה אידחי ליה ופי' רש"י ותוס' כיון דזמנו קבוע בע"פ מיד עובר בבל תאחר דש"ה כיון דזמניה קבוע והוא לא אקרביה בזמניה מש"ה עובר אבל אשם תלוי זמנו לעולם אלא יוה"כ במקום אשם תלוי קאי ופוטרו וכיון דלא רמי חיובא עליה מעתה הו"ל כאילו הקריבו ולא משכחת לה לבל תאחר דאשם תלוי אלא בג' רגלים ככל הקרבנות שאין להם זמן קבוע והשתא בל תאחר דאשם תלוי לר"ש היכי משכחת לה ולא עוד דאפי' לרבנן תקשה דהא תניא התם בפ"ק דר"ה א' בכור ואחד כל הקדשים כיון שעבר עליהם שנה בלא רגלים עובר ומוקי במסקנא שנה בלא רגלים בעצרת דפעמים ה' פעמים ו' פעמים ז' ומעצרת לעצרת משכחת לה שנה בלא רגלים וקפסיק ותני כל הקדשים שאין להם זמן קבוע ואפי' א"ת בכלל והיכי משכחת לה באשם תלוי שנה בלא רגלים הא ע"כ א"א בלא עבר יוה"כ בתוך השנה וכבר נפטר מא"ת והניחא לר"י דאמר בפ"ק דכריתות (דף ז') אהא דתנן התם חוץ ממטמא מקדש וקדשיו שאין מביאים א"ת דהא דלא תני נמי חוץ ממי שעבר עליו יוה"כ דמתניתין מיירי במבעט ביום הכפורים דאין יוה"כ מכפר עליו ניחא דהשתא מ"ל לאשם תלוי דיוה"כ ובל תאחר דאשם תלוי אפי' לר"ש במבעט ואדרבה לר"י כ"ש דניחא טפי הא דלא קתני חוץ ממי שעבר עליהם יוה"כ ובאינו מבעט משום דע"כ מתניתין במבעט איירי דאל"כ לא משכחת לה לאשם תלוי דהני תרתי דיוה"כ אלא לר"ל דאמר מבעט נמי יוה"כ מכפר היכי משכחת לה לאשם תלוי דיוה"כ ובל תאחר דכל אשם תלוי וכ"ת הא דיוה"כ מכפר על חייבי א"ת ה"מ בשאר עבירות אבל בעבירות דיוה"כ גופי' אינו מכפר על אשם תלוי דידיה וחייב להביא לאחר יוה"כ וכהאי גוונא אמר רבא בספ"ק דשבועות (דף י"ג) ובפ"ק דכריתות (דף ו') אליבא דרבי דס"ל יוה"כ מכפר נמי על שאינן שבין דמודה רבי בעבירות דיוה"כ גופיה דאינו מכפר והשתא משכחת לה לאשם תלוי של אוכל ועושה מלאכה ביוה"כ ובהכי הוי ניחא האי דאמרינן בפ"ד דכריתות (דף י"ח) דס"ל לכמה אמוראי אליבא דרבי דידיעות ספק מחלקת לחטאת ופריך רבה ב"ח מה אילו אכל כזית חלב שחרית ביוה"כ וכזית במנחה ה"נ דמחייב ב' חטאות פי' משום דיוה"כ במקום אשם תלוי קאי ופירשו התוס' הא דנקט כזית חלב ולא נקט אוכל היתר דאיכא כרת משום יוה"כדנקט שיעור זוטא כו' ולמאי דפי' ניחא הא דלא נקט באוכל היתר ומשום יוה"כ דאין יוה"כ מכפר על אשם תלוי דיומיה דהא ליתא שהרי מקשה התם מהא דתנן אכל ושתה בהעלם א' אינו חייב אלא חטאת א' והא בין אכילה לשתיה א"א דלא הוה שהות ביום דמתיידע ליה וכיפר ליה דיוה"כ במקום אשם תלוי קאי וקתני אינו חייב אלא א' ואי ס"ד ידיעות ספק מחלקת לחטאת ליחייב ב' חטאות ואם איתא דעל אשם תלוי דעבירות דיומיה אינו מכפר מאי פריך מאכל ושתה הא עבירות דיומיה הוא ואין יוה"כ קאי במקום אשם תלוי דידיה משו"ה אינו חייב אלא א' אלא ודאי ש"מ דיוה"כ אאשם תלוי דידיה נמי מכפר ועוד בלא"ה אין סברא לחלק בין אשם תלוי דיומיה לשאר א"ת דמנין לנו הא בשלמא הא דאמר רבא מודה רבי בכרת דיומיה מוכיח לה התם דאלת"ה כרת דיומיה לרבי היכי משכחת לה אבל אשם תלוי אפ"ת דמכפר אפילו אדיומיה לק"מ דאיכא למימר דאה"נ דאדיוה"כ לא מייתי אשם תלוי דלא מצינו בכתוב דניתי אשם תלוי אדיוה"כ והשתא תקשה הא דאמרן וי"ל משכחת לה דאכל או עשה מלאכה ביוה"כ סמוך לשקיעת החמה דלא הוי שהות ביום לכפורי ליה וכהאי גוונא אמרינן התם ברפ"ק דשבועות כרת דיממא לרבי משכחת לה דאכל סמוך לשקיעת החמה דלא הו"ל שהות ביום לכפורי ליה ובפ"ק דכריתות קאמר דעביד עבידתא סמוך לשקיעת החמה:

ה"ק על עשה ועל ל"ת שניתק לעשה. ונ"ל דה"ה נמי על לאו שאין בו מעשה ועל לאו שבכללות דדמו ללאו שניתק לעשה שאין לוקין עליהן והא דנקט לאו שניתק לעשה לרבותא נקט לה דאע"ג דמשכחת ביה צד מלקות בביטול העשה שבו לר"י דקתני ביטלו ולא ביטלו א"נ בדלא קיים העשה שבו לר"ל דתני קיימו ולא קיימו כדאמ' בפ"ג דמכות (דף ט"ו) אפ"ה תשובה מכפרת עליו כ"ש הני ל"ת דאמרן דקילי טפי דלעולם לית בהו צד מלקות דתשובה מכפרת עליהם וכ"כ מזה לעיל פ"ג (דף ל"ו):

אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל. לפני מי אתם מטהרים. ס"ת גימטריא אברהם יצחק ישראל אשר בזכותם עד סוף הדורות ה' מרחם עלינו ולכן רמוז בס"ת. גם ר"ת אשריכם ישראל לפני הוא איל רמז דזוכר עקידת יצחק והנה איל. ובדרושים כתבתי במשנה זו בס"ד וגם בקונטריס ככר לאדן דף קפ"ב כתבתי בעניותי איזה רמזים בעזר אלהים חיים:

אמר רב יהודה אמר שמואל אי הואי התם אמינא דידי עדיפא מדידהו וחי בהם ולא שימות בהם אמר רבא לכלהו אית להו פרכא לבר מדשמואל דלית ליה פרכא. בימי חרפי הן בעודני בשליחות מצוה ועברתי בארץ מצרים הקשה לי החכם השלם הרב כמהר"ר חיים הלוי סנדורי זלה"ה דהרי פרשת אחרי תרגם אנקלוס האי קרא וחי בהם ויחי בהון בחיי עלמא וכן פירש"י שם וחי בהם לעה"ב שאם תאמר בעה"ז סופו הוא מת ומאחר שכן מאי קיליף שמואל ורבא היכי קאמר דלית ליה פרכא והרי איכא לדחויי נמי לדשמואל עד פירכ"א מקש"ה היא דקרא לא איירי בחיי העה"ז וכמו שתרגם אנקלוס עכ"ד ואיברא דלכאורה קשיא ומה גם דאמרו בריש מגילה דהתרגום עזרא אמרו ובנדרים אמרו דהתרגום הלכה למשה מסיני וכתב מהר"י די ליאון במגילת אסתר דף ל' דמהתרגום מותבינן לכלהו ואנקלוס גופיה תנא הוא והוזכר בבריתא בבתרא דף צ"ט ואיך יליף מינה שמואל ורבא כתב עלה הנפק. והשתא לא לבד דאיכא לדחויי לדשמואל. אלא לקושטא דמילתא קרא אתא לעה"ב ודלא כשמואל:
ויראה דהיינו מאי דאמור רבנן אין מקרא יוצא מידי פשוטו דהגם דאיכא למדרשיה לעה"ב וכדתרגמוה אנקלוס ורש"י מ"מ הפשט בעה"ז איירי. ותו יש להכריח דודאי פקוח נפש דוחה שבת דאי ס"ד דלא דחי אמאי קרא קאמר וחי בהם דמזה יכולנו למטעי דפקוח נפש דוחה שבת. אלא ודאי דדינא הכי הוא דפקוח נפש דוחה שבת ולהכי כתיב וחי בהם דלפי פשוטו למדנו כן. ולפי מדרשו הוא לעה"ב. ותו דהול"ל ושמרתם את חוקותי וכו' אשר תעשו אותם ותחיו בהם וכמ"ש הרב מהרמב"ח לדרכו ומדשינה וסתם יליף שמואל. ועל כן זאת היתה לרבא לומר לשמואל לית ליה פרכא כלומר אם יעלה על לב למפרך דוק ותשכח דלית ליה פרכא:

אבל להחיות. כגון שיודע ללמד זכות על אדם שנדון בב''ד ליהרג: ועבודה. חמורה שדוחה את השבת מפסיקה להצלת נפש: ומה מילה. שהיא תיקון אחד מאיבריו של אדם דוחה את השבת לפי שחייבין עליה כרת לאחר זמן כך שנויה בתוספתא דשבת: יכול לכל. אפי' לפיקוח נפש: ושמרו בני ישראל את השבת. כדי לעשות שבתות אחרות יזהרו בשבת זו בקיום שמירת שבתות הרבה: אין אדם מעמיד את עצמו. מלהציל את ממונו מיד גנב והאי גנב דאתי במחתרת מידע ידע דקאי בעל הבית באפיה ואדעתא דהכי אתא דמימר אמר כי קאי לאפאי קטילנא ליה ואין זה ספק נפשות אלא ודאי נפשות והתורה אמרה לו כאן אחרי שבא להורגך השכם להורגו: דאמר אביי. בסנהדרין (דף מג.) על היוצא ליסקל ואמר יש לי זכות ללמד על עצמי דקתני התם מחזירין אותו אפילו ארבע וחמש פעמים ובלבד שיהא ממש בדבריו והוינן בה מנא ידעי ואמר אביי מסרינן ליה זוגא דרבנן שמלוין אותו עד בית הסקילה ואם אמר יש לי ללמד זכות על עצמי ישמעו אלו אם יש ממש בדבריו אם לאו והכי נמי גבי כהן העובד איכא למימר נמי דהכי עבדי ליה: ואשכחן. מהכא דאודאי פיקוח נפש מחללין אבל ספק לא שמעינן מינה וכולהו נמי כגון אך חלק איכא למימר דודאי פיקוח נפש קא ממעט ולא ספק וכן ולא אתם מסורין בידה למות ודאי וכן חלל עליו כדי שישמור ודאי שבתות הרבה: דשמואל לית ליה פירכא. אשר יעשה האדם המצות שיחיה בהם ודאי ולא שיבא בעשייתה לידי ספק מיתה אלמא מחללין על הספק: חדא פלפלתא. גרעין אחד: מתני' חטאת ואשם ודאי. הם אשם גזילות ומעילות ויש אשם שהוא תלוי הבא על שגגת ספק כרת ובגמ' פריך והא ביה נמי כפרה כתיבא: חטאת ואשם ודאי מכפרין. ומסתמא תשובה איכא שאם לא היה מתחרט לא היה מביא קרבן: גמ' הא כפרה כתיב ביה. וכפר עליו הכהן על שגגתו אשר שגג (ויקרא ה) באשם תלוי כתיב: אשם תלוי אינו מכפר כפרה גמורה. אלא תולה להגן עליו מן היסורין עד שיודע לו שודאי חטא ויביא חטאת הכי ילפי' לה בכריתות (דף כו:): פטורין. דיום הכפורים מכפר עליהן וטעמא מפרש בכריתות (דף כה:): חוץ מפורק עול. כופר בהקב''ה: מגלה פנים בתורה. דורש את התורה לגנאי כגון מנשה שהיה דורש באגדות של דופי לא היה לו למשה לכתוב אלא ותמנע היתה פלגש וגו': ומיפר ברית בשר. מילה ובמסכת שבועות יליף לה מקראי:

עם התשובה אין בפני עצמה לא נימא דלא כרבי. תימה לי דהוה מצי לשנויי מיתה ויוה''כ מכפרות עם התשובה על כל עבירות שבתורה אבל בלא תשובה יש עבירות שאינן מכפרות עליהן כגון פורק עול ומגלה פנים ומיפר ברית ויש לומר דשפיר טפי משני אי נמי י''ל דומיא דסיפא דקתני ועל החמורות הוא תולה עד שיבא יוה''כ ויכפר דההיא בכל עבירה איירי דאינה מכפרת בלא יוה''כ ה''נ רישא: חוץ מפורק עול. בסוף פ''ק דשבועות (דף יג.) נפקא ליה מקרא כי דבר ה' בזה זה הפורק עול ומגלה פנים בתורה ואת מצותו הפר זה המפר ברית בשר הכרת תכרת הכרת לפני יום הכפורים תכרת לאחר יוה''כ יכול אפילו עשה תשובה ת''ל עונה בה לא אמרתי אלא בזמן שעונה בה והקשה הרב רבי יעקב מאורליינ''ש זצ''ל

דף פה - ב

מתניתין:

גמרא:

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד