יומא פו ע"א

דף פו - א

חוץ מהלאו החמור של [שמות כ] שבועת שקר, "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא".

וקא סלקא דעתין שאין תשובה מועילה ללאו זה משום חומרתו, שאמר בו הכתוב "כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא".

ומשנינן: כונת התנא היא לומר שהתשובה מכפרת רק על עשה ועל לא תעשה הניתק לעשה, ובאומרו חוץ מלא תשא, כוונתו ללאו של לא תשא ולכל לאו גמור, שאינו ניתק לעשה, ולוקים עליו, דדמי ליה.

תא שמע, דלא כרב יהודה: מהא דתניא: רבי יהודה אומר: כל לאו שהוא קל, משום שהוא בדרגת חומרה מ"לא תשא" ולמטה - תשובה מכפרת עליו.

וכל לאו חמור, שדרגת חומרתו היא מ"לא תשא" ולמעלה - תשובה רק תולה להגן עליו מן היסורים, ויום הכפורים מכפר.

והניחה הגמרא שכל הלאוים הרגילים שלא נאמרה בהם החומרה של "לא ינקה ה'", הם נכללים בלאוים הקלים, שתשובה לבדה מכפרת עליהם, ודלא כרב יהודה.

ומשנינן: כונתו של רבי יהודה בברייתא היא לומר שהלאו של לא תשא, שיש בו מלקות, וכל לאו דדמי ליה בכך שיש בו מלקות אינם מתכפרים בתשובה בלבד, וכדברי רב יהודה.

תא שמע ראיה אחרת נגד רב יהודה:

דתניא: לפי שנאמר בעליית משה רבינו להר חורב כפרה של תשובה בלבד, דכתיב בשלש עשרה המידות שנאמרו למשה בהר חורב "ונקה" שמשמעותו כפרה על ידי תשובה בלבד.

יכול אף הלאו "לא תשא" נכלל עמהן, שהוא מתכפר בתשובה בלבד?

תלמוד לומר בו: "לא ינקה".

יכול אף שאר חייבי לאוין כן?

תלמוד לומר "כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא.

למי שנושא את שמו לשוא הוא דאינו מנקה בתשובה בלבד. אבל מנקה הוא בתשובה בלבד לשאר חייבי לאוין!

ואמרינן: האם תשובה מכפרת על חייבי לאוין שלוקים עליהם - במחלוקת תנאי היא שנויה.

דתניא בברייתא אחרת, שאין חייבי לאוין מתכפרים בתשובה בלבד:

על מה תשובה מכפרת - על עשה ועל לא תעשה שניתק לעשה.

ועל מה תשובה תולה ויום הכפורים מכפר - על כריתות ועל מיתות בית דין, ועל לא תעשה גמור.

אמר מר בברייתא הקודמת: תשובה בלבד מכפרת לפי שנאמר בחורב "ונקה".

והוינן בה: מנא לן ש"ונקה" משמעותו כפרה בתשובה?

ומשנינן: מהא דתניא, רבי אלעזר אומר: אי אפשר לומר "נקה" בלבד, לפי שכבר נאמר "לא ינקה".

ואי אפשר לומר "לא ינקה" בלבד, לפי שכבר נאמר "נקה".

הא כיצד?

מנקה הוא לשבין, ואינו מנקה לשאינן שבין.

ומביאה עתה הגמרא ברייתא העוסקת בעיקרי התשובה:

שאל רבי מתיא בן חרש את רבי אלעזר בן עזריה ברומי: האם שמעת את ארבעה חלוקי כפרה, שהיה רבי ישמעאל דורש?

אמר לו: שלשה הן, ותשובה - עם כל אחד ואחד.

א. עבר על עשה, ושב - אינו זז משם עד שמוחלין לו.

שנאמר [ירמיהו ג] "שובו בנים שובבים". ולאחר מכן כתיב מיד "ארפא משובותם". ומסתבר שהפסוק הזה בא על מצות עשה, שהן הקלות ביותר.

ב. עבר על לא תעשה ועשה תשובה - תשובה תולה, ויום הכפורים מכפר.

שנאמר [ויקרא טז] "כי ביום הזה יכפר עליכם מכל חטאתיכם". ומכאן למדנו שיש עבירות יותר חמורות, שטעונות כפרת יום הכיפורים, ומסתבר שהן הלאוים, החמורים ממצות עשה.

ג. עבר על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה - תשובה ויום הכפורים תולין, ויסורין ממרקין.

שנאמר [תהלים פט] "ופקדתי בשבט פשעם, ובנגעים עונם".

אבל מי שיש חילול השם בידו, שחוטא ומחטיא את הרבים - אין לו [לה] כח בתשובה לתלות לו, ולא ביום הכפורים לכפר לו, ולא ביסורין למרק, לנקותו.

אלא, כולן ביחד תולין, ורק המיתה ממרקת, מנקה.

שנאמר [ישעיהו כב] "ונגלה באזני ה' צבאות: אם יכפר העון הזה של חילול ה' לכם - עד תמתון". ולמדנו מכאן שיש עבירה חמורה שאינה מתכפרת אלא במיתה, ומסתבר שהיא אמורה על חילול ה' שהיא העבירה החמורה ביותר.

ומבארת הגמרא: היכי דמי חילול השם? אמר רב: כגון אנא, אי שקילנא בישרא מטבחא אם אני לוקח בשר מהקצב ולא יהיבנא דמי ואיני משלם לו לאלתר מיד, שאם אני מתאחר הוא סבור שאני גזלן ובא לזלזל באיסור גזל, וזו היא עבירת חילול ה', שלומדים ממנו לחטוא.

אמר אביי: לא שנו שתשלום מאוחר לקצב הוא חילול ה' אלא באתרא במקום דלא תבעי, שאין נוהג הטבח ללכת ולגבות את הקפותיו, אלא כל אחד מביא לו בעצמו.

אבל באתרא דתבעי, שנוהג הקצב לבוא ולתבוע את הקפותיו - לית לן בה, אין לנו לחשוש לחילול ה' שהרי כך היא הדרך באותו מקום.

אמר רבינא: ובמקום שלי, הנקרא מתא מחסיא - אתרא דתבעי הוא.

אביי כדשקיל כשהיה קונה בישרא מתרי שותפי שהיה שייך לשני שותפים, יהיב זוזא להאי וזוזא להאי, ולא היה נותן שני זוזים לשותף אחד, כדי שלא יחשדנו השני שלא שילם.

והדר, ולאחר מכן, מקרב להו מזמן אותם גבי הדדי ביחד, ועביד חושבנא.

רבי יוחנן אמר: היכי דמי חילול ה'?

כגון אנא, דמסגינא כשאני מהלך ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין. וילמדו ממני להבטל מלימוד התורה ומהנחת תפילין.

יצחק, דבי רבי ינאי, אמר: חילול ה' הוא אצל כל אדם שחביריו מתביישין ממנו מחמת שמועתו, שם רע היוצא עליו.

היכי דמי?

אמר רב נחמן: כגון דקא אמרי אינשי עליו: שרא ליה ימחול לו מריה ה' לפלניא על מעשיו הרעים.

אביי אמר: כדתניא: "ואהבת את ה' אלהיך".

שיהא שם שמים מתאהב על ידך.

שיהא אדם קורא במקרא, ושונה במשנה, ומשמש תלמידי חכמים. ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות.

ואז, מה הבריות אומרות עליו?

אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה.

אוי להם לבריות שלא למדו תורה.

כי פלוני שלמדו תורה - ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו! עליו הכתוב אומר [ישעיהו מט] "ויאמר לי: עבדי אתה, ישראל אשר בך אתפאר".

אבל מי שקורא ושונה, ומשמש תלמידי חכמים, ואין משאו ומתנו באמונה, ואין דבורו בנחת עם הבריות.

מה הבריות אומרות עליו - אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלמדו תורה, אוי לו לרבו שלמדו תורה.

פלוני שלמד תורה - ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו!

ועליו הכתוב אומר: [יחזקאל לו] "ויחללו את שם קדשי, באמר להם עליהם הגויים: עם ה' אלה, ומארצו יצאו, ולא יכול ה' להצילם מגלות".

אמר רבי חמא ברבי חנינא: גדולה תשובה שמביאה רפאות לעולם.

שנאמר [הושע יד] "ארפא משובתם, אהבם נדבה".

רבי חמא ברבי חנינא רמי שני פסוקים שנראים לכאורה כסותרים:

כתיב "שובו בנים שובבים". ומשמע שכאשר תעשו תשובה ייחשב לכם כאילו דמעיקרא, בשעת החטא, שובבים אתם הייתם, וכאילו לא חטאתם, שאין זו אלא שובבות.

ומאידך כתיב "ארפא משובתיכם", דמשמע שרק מכאן ואילך הם נרפאים, אבל עדיין יש רישום של החטאים שנעשו מקודם ולא נמחקו כלא היו.

ומשנינן: לא קשיא. כאן שנמחקים מעיקרא, כששבים מאהבה.

כאן שנמחקים רק מכאן ולהבא, כששבים מיראה.

רב יהודה רמי:

כתיב [ירמיהו ג] "שובו בנים שובבים ארפא משובתיכם". שהם קרויים בנים לה'.

ומאידך כתיב [ירמיהו ג]: "כי אנכי בעלתי בכם, ולקחתי אתכם אחד מעיר ושנים ממשפחה". שהוא לשון בעלות על עבדים.

לא קשיא.

כאן - כאשר שבים מאהבה או מיראה.

כאן - כאשר שבים על ידי יסורין. אמר רבי לוי: גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד.

שנאמר [הושע יד] "שובה ישראל עד ה' אלהיך".

כדתנן תשובה מכפרת על עבירות קלות על עשה ועל ל"ת שניתק לעשה. אבל על ל"ת גמור לא. דעל החמורות תולה התשובה עד שיבא יוה"כ ויכפר. ורמינהי אלו הן קלות שהתשובה מכפרת על עשה ועל ל"ת.

חוץ מלא תשא. ופרקינן לא תשא וכל דדמי ליה. כלומר כל שהוא לאו גמור ת"ש אלו הן החמורות כריתות ומיתות ב"ד ולא תשא עמהן כו'.

ת"ש ר' יהודה אומר כל שהוא מלא תשא ולמטה תשובה מכפרת. מלא תשא ולמעלה תולה ויוה"כ מכפר. ושנינן לא תשא וכל דדמי ליה דהוא לאו גמור.

ת"ש לפי שנאמר בחורב נושא עון ופשע וחטאה ונקה עוד נאמר לא ינקה. ופשטניה לקרא מנקה הוא לשבים ואינו מנקה לשאינן שבים. ותניא לפי שנאמר בחורב תשובה מדכתיב בה ונקה יכול על כל חייבי לאוין אע"פ שישוב לא ינקה לו. ת"ל קרא אחרינא כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא. הך דכתיב לא ינקה [אינו אלא] בלא תשא את שמו בלבד. הא כל שאר לאוין התשובה מכפרת. הנה בכל לאוין התשובה מכפרת בלא יוה"כ.

ודחינן תנאי היא דתניא על מה תשובה מכפרת על עשה ועל ל"ת שניתק. לעשה. על מה תשובה תולה ויוה"כ מכפר על כריתות ומיתות ב"ד ועל ל"ת גמור.

שאל ר' מתיא בן חרש את ר' אלעזר בן עזריה ברומי שמעת ד' חלוקי כפרה שהיה ר' ישמעאל דורש א"ל ג' הן ותשובה עם כל אחת.

עבר על עשה ושב אינו זז משם עד שמוחלין לו שנאמר ארפא משובתם וגו'. עבר על ל"ת ושב תשובה תולה ויוה"כ מכפר שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם. עבר על כריתות ומיתות ב"ד ושב תשובה ויוה"כ תולין ויסורין ממרקין שנאמר ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם.

אבל מי שיש בידו חלול השם אין כח לא לתשובה לתלות ולא ליוה"כ לכפר ולא ליסורין למרק אבל כולן תולין ומיתה ממרקת. שנאמר ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון.

היכי דמי חלול השם.

רב אמר כגון אנא אי שקילנא מבי טבחא בישרא באתרא דלא תבעי דאתו למימר אנא חזיתיה לרב דשקיל בשרא בלא דמי. היינו חלול השם. ר' יוחנן אמר כגון אנא אי מסגינא ד' אמות בלא תורה ובלא תפל' ויש אומרים כל שחביריו בושין משמועתו. דאמרי שרא ליה מריה לפלניא. נמצאו עונשין של דברים הללו גדול מעונש כריתות ומיתות ב"ד:

תניא ואהבת את ה' אלהיך עשה שיהא ש"ש נאהב על ידך שיהיה אדם קורא ושונה ביראה ומשמש ת"ח ונושא ונותן בשוק בצדק עם הבריות. מה הכל אומרים אשרי פלוני שלמד תורה אשרי הוריו ורבו שלמדו כמה נאים מעשיו ודרכיו עליו הכתוב אומר ישראל אשר בך אתפאר. אבל הקורא ושונה ודרכיו מכוערים כו' עליו הכתוב אומר באמור להם עם ה' (הם) [אלה] ומארצו יצאו.

גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם שנא' ארפא משובתם ואסיקנא שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם תשובה (מיראה) [מאהבה] ארפא משובתם אוהבם נדבה תשובה (מאהבה) [מיראה] שובו אלי ואשובה אליכם כי אנכי בעלתי בכם תשובה מיסורין.

בסוגיא זו נאמר שכל שעבר על מצות עשה ושב אינו זז משם עד שמוחלין לו שנ' שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם עבר על לא תעשה תשובה תולה ויום הכפרים מכפר שנ' כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם וכו' עבר על כריתות ומיתות בית דין תשובה ויום הכפרים תולין ויסורין ממרקין שנ' ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם אבל כל שיש בידו חילול השם כלם תולין ומיתה ממרקת שנ' אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון ודברים אלו הערה להזהר ולהפליג בתשובה לפי חומר העון ולעולם אין הפרגוד ננעל בפני התשובה הגמורה וכבר כתבנו שאין דעתינו להאריך בכאן בענייני התשובה שכבר ביארנו עניינה ביחוד בביאור מרווח בילדותינו בחיבור התשובה:

כל תלמיד חכם המביא עצמו לידי חשד כגון שלוקח בהקפה במקום שאין רגילין בה ועושה עצמו כשוכח כדי שלא יפרע וכן שהוא פורש מדברי תורה להבלי הזמן הרי זה חילול השם וכל שכן כשהוא חשוד בעבירות עד שחבריו בושין משמועתו וזהו שאמרו ואהבת את ה' אלהיך שיהא שם שמים מתאהב על ידיך שבזמן שאדם קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ומשא ומתן שלו באמונה ודיבורו בנחת עם הבריות מה הבריות אומרות עליו אשרי מי שלמד תורה ואוי לו למי שלא למד תורה ראיתם פלוני שלמד תורה כמה נאים מעשיו וכמה מתוקנים דרכיו אשרי אביו שגדלו אשרי רבו שלמדו תורה ועליו נאמר ויאמר כי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר וכל מי שקרא ושנה ושמש תלמידי חכמים ואין משא ומתן שלו באמונה ואין דבורו בנחת עם הבריות מה הבריות אומרות עליו ראיתם פלוני שלמד תורה כמה מקולקלים מעשיו וכמה מכוערים דרכיו אוי לו לאביו שגדלו אוי לו לרבו שלמדו תורה ועליו נאמר באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו:

כל שאינו שב מאהבה אלא מיראה או על ידי יסורין תשובתו מ"מ כשהיא בתנאים הצריכים לה תשובה גמורה היא אלא שמ"מ כשהיא מאהבה ובלא סיבה היא מעולה ביותר ועליה נאמר שהיא מגעת עד כסא הכבוד וכבר הרחבנו בענין זה וביארנו הענין על מדריגות בחיבור התשובה:

ועשה תשובה מוחלין לו מיד. והיינו הא דאמרי' בחגיגה (דף ה.) העושה דבר ומתחרט בו מוחלין לו מיד ובמצות עשה מוחלין לו מחילה גמורה כדאמרי' הכא אבל בשאר עבירות אע"פ שאין מוחלין לו מקילין לו מדינו מקצת:

בפרש"י בד"ה ועביד חושבנא וחוזרין ונותנין לו בשר כו' עכ"ל מפירושו נראה שהוא מפרש שלא נטל מתחלה אלא בזוז בשר ומפני החשד שמא לא פרע לחבירו היה משלם לכ"א הכל דהיינו זוזא להאי וזוזא להאי הדר מקרב להו לעביד עמהם חושבנא על זוז היתר שנתן להם והיו חוזרין ליתן לו בשר בעד זוז היתר שנטלו ממנו ודו"ק:

בד"ה כגון אנא כו' ואין הכל יודעין שנחלשתי בגרסתי ולמדין כו' עכ"ל דר"ל דודאי ר"י לא היה הולך בלא תורה ד' אמות אי לאו משום שהיה נחלש וכן בלא תפילין אמרי' בעלמא (ירושל' פ"ב דברכות) שלא היה מניח מפני שהיה לו כאב ראש אבל גבי רב לא הוה אצטריך לפרושי היכי עביד הכי ודאי לא היה עושה כן אלא דקאמר ליה בלשון אי עבידנא כגון אנא דאדם חשוב אני ולמדין ממני אם הייתי עושה כן ליטול בשרא מטבחא כו' היה חלול השם בדבר וק"ל:

גמרא עד כסא הכבוד שנא' שובה ישראל עד ה' אלהיך ר"י אמר עד ולא עד בכלל ומי אמר ר"י הכי והאר"י גדולה תשובה שדוחה כו' ושוב אלי נאם ה' לא קשיא הא ביחיד הא בצבור אמר ר' יונתן כו' כ"ה בגירסת הילקוט ובע"י ע"ש:

בפרש"י בד"ה דמעיקרא שובבים כו' החטא על נערות ושטות ושובבות עכ"ל הס"ד ואח"כ מה"ד וכתיב ארפא כו' עכ"ל כצ"ל:

מלא תשא ולמעלה תשובה תולה ויוה"כ מכפר כו'. ורש"י בפ' שבועות הדיינין פי' בלא תשא אף לשבין אינו מנקה בלא פרעון עכ"ל וע"ש בחידושנו ומתוך שמעתין לא משמע כן אלא דה"ק בלא תשא אף לשבין אינו מנקה בלא יוה"כ אבל עם יוה"כ מכפר:

אמר ג' הם ותשובה כו'. לכאורה קשה דהא איהו נמי חשיב ד' והיינו תשובה לעבר על עשה תשובה ויוה"כ לעבר על ל"ת תשובה ויוה"כ ויסורין לעבר על כריתות כו' תשובה ויוה"כ ויסורין ומיתה לעבר על חילול השם וי"ל דה"ק ג' חלוקי כפרה הן אבל האחד שהוא עבר על עשה לא חשיב כיון דכפרתו תשובה והא עם כל א' וא' לא חשיב ליה בכלל חלוקי כפרה וכפרש"י וכ"ה לשון הירושלמי ג' הם חוץ מן התשובה:

עבר על עשה כו' שנאמר שובו בנים שובבים ארפא משובתם. משמע דע"י התשובה לחוד מוחלין לו וכיון דארבע חלוקי כפרות אשכחן בהני קראי וכפרש"י דמסברא מוקמינן האי קרא אקלה ביותר דהיינו עשה דמסברא להקל עונש עובר בעשה בעלמא דיושב ואינו עושה מעובר בל"ת שעובר במעשה ומה"ט עשה דוחה ל"ת כיון דהעשה מקויים במעשה. ומייתי ליה מדכתיב

שובו בנים שובבים. ראיתי פי' בזה שדימה הכתוב חולי נפש לחולי הגוף שיש חולי בגוף מי שמתאוה לאכול אבל מתוך שאינו מתעמל בשום מלאכה יביא לו חולי הגוף כמ"ש תאות עצל תמיתנו כי מאנו ידיו לעשות וכמ"ש בזעת אפך תאכל לחם והיינו בחולי הנפש ארפא משובתם פי' מנוחתם שהיה להם כבר שלא עמלו לקיים מ"ע שבה מגיע להם חולי נפש ובשובו ממנוחתו לעשות מ"ע מתרפא מיד וז"ש ושב אינו זז וכו' שמתרפא לו:

אבל עבר אל"ת כו' תשובה תולה ויוה"כ מכפר שנאמר כי ביום וגו'. דמוקמינן ליה אלא תעשה בעלמא דהיא קלה לגבי לא תעשה דכריתות ומיתות ב"ד ואע"ג דתשובה אינה מפורשת בהאי קרא ס"ל דתשובה ודאי בעי עם כל אחד דלא ס"ל כרבי דאמר דבין עשה תשובה ובין לא עשה תשובה יוה"כ מכפר ועוד י"ל דמייתי ליה מדכתיב כי ביום הזה יכפר וגו' לפני ה' תטהרו דר"ל דיוה"כ מכפר אך בתנאי לפני ה' תטהרו דהיינו יוה"כ עם התשובה:

ועבר על כריתות כו' תולה ויסוריך ממרקין שנאמר ופקדתי בשבט כו'. דאינן יסורין של אהבה דמוקמינן ליה אהא שהם החמורות אבל בחמורה ביותר דהיינו מי שיש בידו חילול השם כו' כולן תולין ומיתה ממרקת שנאמר ונגלה וגו' עד תמותון ופרש"י למדנו שיש עבירה שאין לה כפרה אלא במיתה עכ"ל ומסברא דמוקמינן לה בחלול השם שהיא החמורה בכולן אבל מדכתיב העון הזה נראה שמפורש שם עון דחלול השם והיינו מדכתיב לעיל מיניה והנה ששון וגו' הרוג בקר וגו' אכול בשר וגו' כי מחר נמות ר"ל אחר כל הנבואות ותוכחות שאמר להם הנביא שישובו והנה ששון וגו' הרוג בקר וגו' שאמרו כן לטבחים כדי למהר לאכול בשר ואמרו כי מחר נמות אני ואתה ומה לך בתשלומין וזה ודאי שלא השגיחו בתוכחות הנביא לעשות תשובה והוסיפו חטא על פשע לשמוח ולעשות ימיהם חגים כי במהרה נמות למחר ויש לנו למלאות תאותינו היום הוא חלול השם. וז"ש רב

כגון אנא אי שקילנא בשרא כו'. הא ודאי דלאו ממש קאמר כגון אנא דרב ודאי דעתו היה לשלם הבשר שלקח אלא לגבי דעת הטבח שיחשוד אותי שאינני משלם לו הוה חלול השם וכדמסיק באתרא דלא תבעי. וכן ר"י דקאמר

כגון אנא דמסגינא כו'. לאו ממש הוא דהא חלש בגירסא הוה כפרש"י וכן בתפלין לא היה מניח שהיה לו חולי ראש כדאמרי' בעלמא אלא לגבי הרואה הוה חשדא וחלול השם. ודאמר

כל שחביריו כו' מחמת שמועתו כו'. זה הוה ודאי חלול השם גמור וכן מצינו בבני עלי שנאמר בהם כי לא טובה השמועה וגו' ולא נתכפר להם עד שמתו במלחמה וגם על בניהם נגזר שימותו אנשים:

שיהא ש"ש מתאהב על ידך כו'. נראה שדרשו כן מואהבת את ה' וגו' משום דהכא לא משמע ליה למדרש את ה' לרבות ת"ח כמו שדרשו באת ה' אלהיך תירא בפ' שור שנגח ובפ' האיש מקדש משום דלגבי מורא אפשר דהשוה מורא רבו כמורא שמים כמפורש שם משא"כ לגבי אהבה דאין להשוות אהבת רבו כאהבת שמים וע"כ דרשו בו ואהבת את ה' דאתי את לרבות שיהא מתאהב ע"י כו':

אשרי אביו כו'. דודאי אביו ורבו למדו אותו תורה לשמה ושם שמים מתעלה ומתאהב בכך. ומייתי ליה מדכתיב

אשר בך אתפאר. שעל ידך ש"ש מתאהב ומתפאר ובהיפך אוי לאביו שלמדו כו' דהיינו שלמדו תורה שלא לשמה והכא לא קאמר אוי להם לבריות שלמדו תורה שלא לשמה משום דגם כשלמדו שלא לשמה מתוכו יבוא לשמה כדאמרי' בכמה דוכתי' אבל על זה האיש הרי ראו בו שלא בא ללמוד לשמה ואומרים עליו גם על אביו ורבו אוי להם שלמדו אותו תורה שלא לשמה:

ומארצו יצאו כו'. עיין פרש"י והיינו מארצו יצאו כי הוא אלהי הארץ א"י ולא יכול להצילם גם בארצו שגלו ממנה ובספר יחזקאל פרש"י בע"א שלא היה יכול להציל כביכול את עמו ואת ארצו:

שמביאה רפואה כו'. דלעיל מיניה כתיב שובה ישראל עד ה' וגו' ומשמע דעליה קאי ארפא משובותיכם וגו' וק"ק דאמאי לא מייתי קרא אחרינא דמפורש ביה טפי דכתיב ושב ורפא לו ואי משום דהתם לא משמע רפואה לעולם אלא ורפא לו לחוטא השב קאמר ה"נ התם לא משמע רפואה לעולם אלא רפואה לחוטאים השבים דהיינו ארפא משובותיכם ויש ליישב דושב ורפא לו לאו ממש רפואה קאמר אלא שכינה הסליחה בלשון רפואה והכי מפורש במס' מגילה דרפואה דסליחה קאמר ושב ורפא וגו' אבל הכא משובותיכם דקאמר משמע דעדיין מקצת משובתו עליו ועדיין לא נסלח אלא דארפא ממש קאמר דתחלת תשובתו מביא רפואה לעולם:

כתיב שובו בנים וגו' וכתיב(הנה) [אנכי] וגו'. עי' פרש"י וגירסתו שהוא דחוק ונראה לקיים כל גירסת הספרים ורומיא דהני קראי מפורש ע"פ מ"ש בפ' חלק דר"א קאמר התם אין ישראל נגאלין אלא בתשובה ור"י פליג וקאמר והלא כבר נאמר (הנה) [אנכי] בעלתי בכם וגו' אלא הקב"ה מעמיד להם מלך כהמן ומחזירן למוטב והיינו דקמשני רומיא דקראי לר"י שובו בנים שובבים בתשובה רצונית (והנה) [ואנכי] בעלתי בכם בתשוב' הכרחיית שמעמיד להם מלך כהמן וכה"ג כתבנו שם בפ' חלק ע"ש והשת' ה"ק הכא שובו בנים שובבים דמעיקרא שובבים כדאמרי' לעיל היינו בעושה תשובה רצונית מאהבה וארפא משובותיכם השתא בעושה תשוב' מיראת עונש (והנה) [ואנכי] בעלתי בכם וגו' בעושה תשובה מיסורין דהיינו שמעמיד להם הקב"ה מלך כהמן ומחזירן למוטב:

עד כסא הכבוד שנאמר כו'. ודרשו כן דלפי ענינו ה"ל למיכתב שובה ישראל אל ה' אבל לשון עד מורה על הקירוב ממש ומיהו בנשובה עד ה' יש לפרש בו כיון דלא כתיב ביה אלהים י"ל דה"פ עד שיבואו הרחמים ששם ה' מורה עליו ועד"ז יסד הפייט נחפשה דרכינו ונשובה אליך כי ימינך פשוטה כו' ונראה לפרש בזה הענין משום דמצינו דיש אמצעים בין האדם למקום דהיינו דיש מלאכים מקטרגין מלהשמיע תפלת האדם לפניו ית' ב"ה ויש מלאכים סנגורים ומליצים טובים להגיע התפלה לפניו ית' ב"ה כפי הזכות ולזה אמר כאן דבתשובה אינו כן דאין כאן אמצעיים אלא דהתשובה עצמה עולה ומגיע עד כסא כבוד לפניו ית' ב"ה בלי סיוע משום אמצעי ובגירסת ילקוט וע"י גרסי' בתר הכי ור' יוחנן אמר עד ולא עד בכלל ומי אמר ר"י הכי והאר"י גדולה כו' לא קשיא הא ביחיד הא בצבור כו' לפי דרכנו נראה לפרש דר"י פליג וקאמר דעדיין יש אמצעיים בין התשובה של אדם עד ביאתה לפניו יתברך ב"ה והיינו דעד כסא הכבוד ולא הוא בכלל ומלאכים וחיות הנושאים הכסא כבוד הם האמצעיים ופריך והאר"י גדולה תשובה שדוחה ל"ת כו' דמסיים בקרא ושובו אלי נאם ה' דמשמע שתשוב אתה אליו בעצמו כמו שהיתה אשה אצלו מקודם שסרחה וגירשה שהיתה דרה אצלו בזולת אמצעי ומשני ל"ק כאן ביחיד השב צריך לאמצעי להגיע בתשובה וכאן בצבור השבים דא"צ אמצעי ויש לעיין בזה למה לא פליגי בכה"ג אקרא דכתיב בתורה ושבת עד ה' וגו' אם עד ועד בכלל או לא כדפליגי הכא אקרא דנביאים י"ל דהאי קרא דאורייתא ודאי דאיכא לפרשו כפי דעתם ושבת עד ה' וגו' שיהיה מחשבתם לשוב בתשובה שלימה המגעת עד כסא הכבוד אבל מי יימר לן דהקב"ה יקבלם כן אבל אדברי הנביא שא"ל לישראל כן מפי הקב"ה שובה ישראל עד ה' וגו' משמע שיקבלם הקב"ה כן:

גמרא יכול אף לא תשא עמהן ת"ל לא ינקה. המציין טעה כי הכוונה כאן עד לא ינקה האמור אצל לא תשא בעשרת הדברות אבל לא ינקה האמור בי"ג מדות מוקמינן ליה לקמן לשאינן שבין:

גמ' שם אמר שלשה הן ותשובה עם כאו"א. קשה להבין כיון דתשובה לבדה ג"כ מכפרת א"כ מ"מ ד' חלוקי כפרה הן. וישוב המהרש"א בח"א לא מחוור. ובתוספתא איתא דרי"ש גופיה אף דאומר ד' חלוקי כפרה הן עכ"ז חלקן כמו ראב"ע דהכא וצ"ע:

[שם תשובה ויוה"כ תולין כו'. בכ"מ פירושו דתולין היינו להגן עליו מן היסורים וכפירש"י לעיל (פה ב) והכא א"א לפרש כן דהא ע"כ נצרך ליסורין למרק. וי"ל] :

גמ' שם אביי אמר כדתניא ואהבת כו'. לכאורה נראה דר"ל דלפי שהבריות אומרות דתורתו הביאתו להמדות המגונות האלו ואומרות אוי לו שלמד תורה כו' א"כ מחלל כבוד התורה ומחלל ג"כ כבוד הנותנה ואין לך חילול השם גדול מזה. ופירוש הכתוב דבאמור להם עם כו' היינו דיאמרו עם ה' אלה ר"ל שלומדים תורתו ומארצו יצאו פי' יצאו מדרך ארץ והמוסר. ופרש"י בזה אינו מבורר בעיני:

גמ' שם ויהא משאו ומתנו באמונה ודבורו בנחת כו' אומרות עליו אשרי לו לפלוני שלמד תורה אשרי אביו כו'. כצ"ל כדלקמן באבל כו':

בתוס' ותירץ ר"י כו' לאפוקי הני כו' לאו לית בהו. וק"ל דהא חשיב התם פסח ומילה אף דלא מחייבי עלייהו חטאת ולית בהו לאו:

אמר לו שלשה הן. כצ"ל (וכ"ה בע"י):

אִי־אֶפְשָׁר לוֹמַר "וְנַקֵּה", שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר: (שמות לד, ז) "לֹא יְנַקֶּה". הקשה הרי"ף ז"ל איך אומר שכבר נאמר 'לֹא יְנַקֶּה' והלא מה שאמר 'לֹא יְנַקֶּה' הוא אחר 'וְנַקֵּה'? עיין שם.
ונראה לי בס"ד דקאי עלן דאמרינן י"ג מידות בבקשת רחמים דכן אמרו רבותינו ז"ל (ראש השנה יז:) ברית כרותה לי"ג מדות שאין חוזרין ריקם ואמר הקב"ה למשה רבינו ע"ה כל זמן שישראל אומרים לפני כסדר הזה אני עונה אותם ואם כן הכונה כך, אי אפשר לומר 'וְנַקֵּה' בלבד בבקשת רחמים דהיינו לסיים כאן שכבר נאמר בתורה אחר זה 'לֹא יְנַקֶּה' דנראה שהם המשך אחד על דרך מה שנאמר (שמות ה, כג) 'וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ' שאין מאמר 'לֹא יְנַקֶּה' דבר אחר בפני עצמו אלא דבוק עם 'וְנַקֵּה', ואי אפשר לנו לומר בבקשת רחמים גם תיבות לא ינקה שכבר בבקשת רחמים של משה רבינו ע"ה אמר 'וְנַקֵּה' בלבד שסיים כאן, ותיבות אלו אף על פי שכתבם בתורה אחר תיבת 'וְנַקֵּה' לא אמר אותם בבקשת רחמים הא כיצד, אלא מוכרחים אנחנו ליישב הכתוב מה שנאמר 'לֹא יְנַקֶּה' אין אלו התיבות דבוקים עם 'וְנַקֵּה' על דרך מה שנאמר 'וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ' אלא 'וְנַקֵּה' ענין לחוד שמדבר על השבים ואומרו 'לֹא יְנַקֶּה' ענין לחוד שמדבר על אותם שאינם שבים דאחר שאמר ונקה לשבים חזר ואמר מלתא אחריתי 'לֹא יְנַקֶּה' לאינם שבים ואינם דבוקים זה בזה כמו שנאמר 'וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ' שהם דבר אחד ולכן אנחנו בבקשת רחמים נוכל לסיים בתיבת 'וְנַקֵּה' ואין צורך לומר גם לא ינקה דזה מלתא באפי נפשה היא.
ודע דאף על גב דאם אינם שבין פשיטא ד'לֹא יְנַקֶּה' ולמאי אצטריך לומר 'לֹא יְנַקֶּה' נראה דבא ללמד אם היה העולם חציו חייב וחציו זכאי וזה עשה עבירה והכריעו לכף חובה דודאי עונו חמור מאה פעמים על מה שהוא, ואחר כך הוסיף אדם מצות והכריע לכף זכות דבטלה הגרמא הרעה של זה עם כל זה אם לא שב על עונו לא ינקה לו עונש שראוי לו בשביל הגרמא אף על פי שעתה בטל ההיזק שלה.

עָבַר אָדָם עַל מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה, תְּשׁוּבָה תּוֹלָה, וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. בזה יובן (הושע יא, ז) 'וְעַמִּי תְלוּאִים לִמְשׁוּבָתִי' רוצה לומר תשובה תולה אם לא 'עַל יִקְרָאֻהוּ' עַל ראשי תיבות על לאוין אבל על עשין תהיה הכפרה תכף ומיד ואין תשובה תולה.
ונראה לי כל תּוֹלִין דנקיט הכא הכונה הוא שאין נמחקים העונות וגם אין מצטרפין עם שאר עונות של העולם שיצטרך להיות בכף הזכיות כנגדם ובזה נתרצה קושית העולם בחלוקה ד'תְּשׁוּבָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים תּוֹלִין וְיִסּוּרִים מְמָרְקִין' דמה שאמר תּוֹלִין הוא באופן זה.

הֵיכִי דָּמִי חִלּוּל הַשֵּׁם? אָמַר רַב: כְּגוֹן אֲנָא, דְּשָׁקִילְנָא בִּשְׂרָא מִבֵּי טַבְּחָא, וּלְאַלְתַּר לָא יָהִיבְנָא דְּמֵי. נראה בודאי הוא היה נזהר בכך והא דלא אמר כְּגוֹן מַאן דְּשָׁקִיל וכו' משום דבזה משמע דאיירי דבר זה בכל אדם ובאמת בסתם בני אדם ליכא חלול השם בזה דלא יבא הטבח לחשדו בכך כי זה דבר הרגיל אצל העולם אך אמר כְּגוֹן אֲנָא כלומר כגון גברא רבא דדמי לי שיבא לידי חשד לומר עליו כיון שהוא אדם גדול רוצה ליקח בלא דמים. וכן מה שאמר רבי יוחנן כְּגוֹן אֲנָא דְּאַזְלִינָא אַרְבַּע אַמּוֹת בְּלֹא תְּפִלִּין ודאי היה נזהר אך רוצה לומר אי אזילנא ד׳ אמות בלא תפילין יהיה מזה חלול השם.

אַשְׁרֵי אָבִיו, שֶׁלִּמְּדוֹ תּוֹרָה, אַשְׁרֵי רַבּוֹ, שֶׁלִּמְּדוֹ תּוֹרָה. נראה לי נראה לי של אביו קאי על תורה שבכתב שלא ימצא מלמדין בחנם וכיון דאביו נותן השכר נקרא הלימוד על שמו ושל רבו קאי על תורה שבעל פה דימצא מלמדים בחנם ואומרים כַּמָּה יָפִים דְּרָכָיו בדברים שבין אדם למקום, וְכַּמָּה מְתֻקָּנִים מַעֲשָׂיו בדברים שבין אדם לחבירו.

גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁמְּבִיאָה רְפוּאָה לָעוֹלָם. נראה לי בס"ד התשובה היא ודוי וחרטה ועזיבת החטא במחשבת הלב, וידוע דהמחשבה מכונית בשם אור וצירוף 'אוֹר וּפֶה' הוא רְפוּאָה שהיא 'אוֹר פֶה' ולכך מְּבִיאָה רְפוּאָה לָעוֹלָם. ולגרסת הש"ס דידן דגריס רְפוּאוֹת היינו רוצה לומר אות פ"ר דמספר דמנצפ"ך שיתמתקו. וענין הרפואה הוא בירור ניצוצי קדושה מן הדצח"ם [הדומם, צומח, חי, מדבר] שהעולם כלול מזה.
או יובן בס"ד הצדיקים מכונים בשם רָוָה, כמו שכתב הראב"ע [הרבי אברהם בן עזרא] ז"ל בפסוק (דברים כט, יח) 'לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה' עיין שם. ואמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין קיג:) 'רשעים מביאים אף לעולם' לכן על ידי תשובה יתבטל אף ויהיה צירוף רְפוּאָה שהוא 'אַף רָוָה'.

"וְאָהַבְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ", שֶׁיְּהֵא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְאַהֵב עַל יָדֶךָ. עיין מהרש"א ז"ל. ונראה לי דאין הכי נמי גם כאן דריש כן, אבל זו הדרשה מפיק לה מן אות וא"ו שהוא לרבות בכל מקום, וכאן בא לרבות מלבד שאתה תאהב להשי"ת, כן יהיה השם מתאהב אצל אחרים על ידך.

וּמִקָּחוֹ וּמַתָּנוֹ בַּשּׁוּק נָאֶה. פירוש שאינו אוצר סחורה כדי ליוקר אותה אף על פי דמן הדין אין מוחין בידו, עם כל זה לועזין ומתרעמין הבריות עליו ואין מקחו זה נאה בעיני הבריות, ולא מבעייא בדבר של מאכל אלא אפילו בדברים אחרים שבני אדם כולם צריכין להם אפילו שאין תלוי בהם חיי הנפש.
ומה שאמר וְנוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בֶּאֱמוּנָה לאו לאפוקי גזל וגניבה אלא באמונה של דיבור דכיון שנתן דיבור אינו חוזר בו, וכמו ענין אבוה דשמואל בסחורה של המשי שנתן דבור לרבי יהודה בן בתירה למכור לו ונתייקר השער (מדרש שמואל פרק י, ילקוט שמואל רמז ק').

אמר רבי לוי גדולה תשובה וכו' ורבי יוחנן אמר עד ולא עד בכלל ומי א"ר יוחנן הכי והאמר רבי יוחנן גדולה תשובה שדוחה ל"ת שבתורה שנאמר הן ישלח איש וכו' ושובו אלי הא ביחיד הא בצבור. וכתב הרב כתנות אור פרשת וילך דזו גירסא קדומה ונתחבטו לישבה וכן בספר בן פורת יוסף על הפטרות נדחק ולי הדל נראה בפשיטות דר"י דריש הן ישלח איש וכו' ושם כתיב ושובו אלי ולר"י דדריש גדולה תשובה שדוחה ל"ת שבתורה דכתיב הן ישלח איש ושם כתיב ושובו אלי ומשמע עד ועד בכלל דכתיב ושובו אלי א"כ הם נשואין והיינו עד ועד בכלל ומשני הא ביחיד הא בצבור ודייק קרא שובה יחיד עד ולא עד בכלל קחו עמכם צבור ושובו אל ה' עד ועד בכלל. ושם בספר בן פורת יוסף כתב דכששב מיראה אין לן דין בן ולא שייך לומר אין אב מעיד על בנו ע"ש ולי הדל אין דבריו מחוורין דכשעשה תשובה אפילו שהיא תשובה מיראה ודאי יש לו דין בן אליבא דכולי עלמא וכבר כתבו המפרשים דהתשובה מדין בנים ולזה נתקבלה התשובה. ותו דקי"ל כרבי מאיר דלעולם יש לישראל דין בנים כמ"ש הרשב"א בתשובה וכמו שכתבתי באורך במקום אחר וה' ברחמיו יאיר עינינו בתורתו תורת חיים:

ארבעה חלוקי כפרה שהיה ר' ישמעאל דורש וכו' בענין זה ובאיזה מאמרי תשובה דלקמן כתבתי אני בעניי בדרשותי בס' הקטן ראש דוד וס' הקטן דברים אחדים ובס' הקטן כסא דוד בס"ד עיין שם:

(פו א) מי שיש חילול השם בידו וכו' כולן תולין ומיתה ממרקת שנא' ונגלה וכו'.—עי' מחברת הערוך לר"ש פרחון ערך עד שכתב: "ורבותינו אמרו מיתה ויוה"כ מכפרין שנאמר אם יכופר וכו' עד תמותון אילו לא תכפר להם המיתה ויוה"כ מכלל דאחרים שלא נאמר בהם כך מיתה ויוה"כ מכפרין". וזה פלא.

חוץ מלא תשא. קא סלקא דעתך משום דכתיב לא ינקה: וכל דדמי ליה. לא תעשה גמור: לפי שנאמר בחורב תשובה ונקה. לאחר מעשה העגל כשעלה משה להתפלל עליהן ולקמן מפרש לה: יכול אף לא תשא. ינקה בתשובה: אי אפשר לומר נקה שכבר נאמר לא ינקה. דכתיב נקה לא ינקה גבי הדדי: חלוקי כפרה. שחלוקין בכפרתן זה כך וזה כך: אמר לו. שלש הן הנחלקין שיש עבירה שהיא צריכה לזה ואינה צריכה לזה אבל תשובה אינה מן החלוקין שהיא צריכה לכולן: שובו בנים. ומיד ארפא למדת שיש עבירה שמכפרת בתשובה לבדה: כי ביום הזה יכפר. למדת שיש עבירה שצריכה יוה''כ: ופקדתי בשבט פשעם. למדת שיש עבירה שצריכה יסורין ומסתברא הקל לקלה והחמור לחמורה: חילול השם. חוטא ומחטיא אחרים: באזני ה' צבאות. אמר הנביא באזני אמר הקב''ה אם יכופר העון עד תמותון למדנו שיש עבירה שאין לה כפרה אלא במיתה: ולא יהיבנא דמי לאלתר. וכשאני מאחר לפרוע הוא אומר שאני גזלן ולמד ממני להיות מזלזל בגזל: באתרא דלא תבעי. שאין דרך הטבח לילך ולתבוע הקפותיו ועל הלוקח להביא לו מעותיו לביתו: ומתא מחסיא. מקומו של רבינא: יהיב זוזא להאי וזוזא להאי. שמא לא ידע חבירו שנתתיו לו ויש כאן חילול השם: ועביד חושבנא. וחוזרין ונותנין לו בשר כנגד מה שנטלו: כגון אנא דמסגינא וכו'. ואין הכל יודעין שנחלשתי בגרסתי ולמדין הימני להבטל מתלמוד תורה: מחמת שמועתו. מחמת שם רע היוצא עליו: שרא ליה מריה. ימחול יוצרו על מעשיו: מתאהב על ידך. לחבירך: קורא. מקרא: ושונה. משנה: ומשמש תלמידי חכמים. ללמוד (תורה) היא יישוב טעמי המשניות מה טעמן ומהיכן למדו: באמור להם עם ה' אלה. את זו קרא הכתוב חילול השם כשאדם חשוב עובר עבירה ופורענות באה עליו והכל אומרים מה הועילו לו ראה החסידים והחכמים רעה באה עליהם שנאמר ויחללו את שם קדשי ובמה חללוהו באמור עליהם הנכרים שגלו ביניהן ראו עם ה' אלה ולא יכול להצילם שלא יגלו נמצא שם שמים מתחלל וכבודו מתמעט: דמעיקרא שובבים אתם. כשתעשו תשובה מעלה עליכם כאילו תחילת החטא על ידי נערות ושטות ושובבות: וכתיב ארפא. משמע מכאן ואילך כבעל מום שנתרפא שמקצת שמו עליו: כאן מאהבה. השב מאהבה נעקר עונו מתחלתו: כתיב שובו בנים. אלמא בעלי תשובה קרויין בנים: וכתיב כי אנכי בעלתי בכם. אלמא עבדים מיקרו: כאן מאהבה ומיראה. קרויין בנים: כאן על ידי יסורין. שלא שבו עד שנתיסרו ביסורין קרויין עבדים ואית דגרסי כתיב שובו אלי ואשובה וכתיב כי אנכי בעלתי בכם כתיב ואשובה אליכם לאחר תשובה וכתיב כי אנכי בעלתי בכם כבר קודם שתשובו כאן מאהבה או מיראה קא אמר כי אנכי בעלתי בכם:

אמאי לא חשיב להו בהדי ל''ו כריתות בפרק קמא דכריתות (דף ב.) ותירץ ר''י דרבנן דפליגי אדרבי לא דרשי קרא הכי אלא בפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף סד:) דרשי ליה ר' ישמעאל ורבי עקיבא לדרשא אחרינא ואליבא דרבי לא מצי למיחשבינהו דהתם קאמר מנינא למה לי לומר שאם עשאן כולן בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת ולדידיה לא מיחייב חטאת אלא במילתא שחייבין על זדונו לאו וכרת כדקאמר רבי בפרק קמא דיבמות (דף ט.) נאמר כאן עליה פי' ונודעה החטאת אשר חטאו עליה ונאמר להלן עליה בחייה מה להלן דבר שחייבין על זדונו כרת אף כאן ומינה מה להלן שיש בו לאו אף כאן לאפוקי הני נהי דאיתרבו לכרת לאו לית בהו אבל לרבנן לא מצינן לשנויי הכי דלדידהו לא בעי לאו כיון דגמרי מתורה אחת יהיה לכם הוקשה כל התורה כולה לעבודת כוכבים מה ע''ז דבר שחייבין על זדונו כרת וכו' אבל לאו לא בעינן אף על גב דע''ז איכא לאו דהא בע''ז איכא נמי סקילה ואפילו הכי מחייבי חטאת אפילו היכא דליכא סקילה דלא מקשינן אלא לענין כרת דכתיב בההוא עניינא דכתיב הכרת תכרת הכי נמי לאו לא בעינן לענין חטאת תדע דבפרק אלו הן הלוקין (מכות דף יג:) ממעט פסח ומילה מחטאת משום דדומיא דע''ז בעינן מה ע''ז שב ואל תעשה לאפוקי הני דקום ועשה נינהו ואי בעינן לאו לענין חטאת נימא מה ע''ז שיש בה לאו לאפוקי הני אפילו אי הוו שב ואל תעשה לא מיחייב כיון דלא כתיב בהו לאו: