יומא פז ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פז - א

בצבו נפשיה ברצון עצמו - לקטלא להריגת עצמו נפיק.

וצבו ביתיה לית הוא עביד, וריקן לביתיה אזיל.

ולואי שתהא ביאה כיציאה.

[הב"ח מחק את דברי רבא, שאינם אלא חזרה על דברי רב].

וכי הוי חזי כאשר היה רואה אמבוהא גדודי אנשים שצועדים אבתריה אחריו לכבודו, אמר לעצמו כדי שלא תזוח דעתו מהכבוד את הפסוק: [איוב כ] "גם אם יעלה לשמים שיאו, וראשו לעב יגיע - כמו גללו, צואתו היוצאת ממנו, כך גם הוא לנצח יאבד. ורואיו בגדלותו יאמרו יתמהו אחר כך: איו!?"

רב זוטרא כי הוו מכתפי ליה, לפי שהיה זקן היו נושאים אותו על כתפיהם אל בית המדרש, בשבתא דריגלא בשבת של הרגל שבה היו מתאספים אנשים רבים לשמוע אותו, והיה כבודו גדול, הוה אמר [משלי כז]: "כי לא לעולם חוסן, והאם יהיה הנזר [הכתר] קיים ונמשך לדור ודור!?"

וממשיכה הברייתא:

[משלי יח] "שאת פני רשע לא טוב" - לא טוב להם לרשעים שנושאין להם פנים, שמוותרים להם משמים מלהענישם בעולם הזה. כי בכך נפרעים מהם בעולם הבא [מהרש"א].

לא טוב לו לאחאב שנשאו לו משמים פנים בעולם הזה.

שנאמר [מלכים א כא]: "יען כי נכנע מפני, כשהוכיחו אליהו, לא אביא הרעה בימיו". וכיון שלא הגיעה אליו הרעה הוא המשיך ברשעו, ומתוך כך איבד את חלקו בעולם הבא. [מהרש"א]

והמשך הפסוק הוא: "טוב להטות צדיק במשפט" -

טוב להם לצדיקים שאין נושאין להם פנים בעולם הזה.

טוב לו למשה שלא נשאו לו פנים בעולם הזה. וכמו שנאמר [במדבר כ] שלא נשאו לו פנים: "יען לא האמנתם בי להקדישני". הא אילו האמנתם בי - עדיין לא הגיע זמנכם ליפטר מן העולם.

אשריהם לצדיקים. לא דיין שהן זוכין, אלא שמזכין לבניהם ולבני בניהם, עד סוף כל הדורות.

שכמה [שנים] בנים היו לו לאהרן, שהיו גם הם ראויין לישרף כנדב ואביהוא. שנאמר [ויקרא י] על אלעזר ואיתמר "הנותרים", שהיו ראויים להשרף, אלא שעמד להם זכות אביהם, ונותרו מן השריפה.

אוי להם לרשעים, לא דיין שמחייבין עצמן אלא שמחייבין לבניהם ולבני בניהם עד סוף כל הדורות.

הרבה בנים היו לו לכנען שראויין ליסמך כדיינים, כטבי, עבדו של רבן גמליאל. אלא שחובת אביהם גרמה להן שלא יגיעו לכך.

כל המזכה את הרבים - הקב"ה מזכהו שאין חטא בא על ידו.

וכל המחטיא את הרבים - כמעט אין מספיקין בידו לעשות תשובה.

ומבארת הגמרא:

כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, מאי טעמא - כדי שלא יהא הוא בגיהנם ותלמידיו בגן עדן. שנאמר [תהלים טז] "כי לא תעזב נפשי לשאול, לא תתן חסידך לראות שחת".

וכל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה - כדי שלא יהא הוא בגן עדן ותלמידיו בגיהנם.

שנאמר [משלי כח] "אדם עשק בדם נפש, שאיבד נפש וחייב על כך עונש - עד בור הגהינום ינוס, ואל יתמכו בו משמים להצילו!".

שנינו במשנה: האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקים בידו לעשות תשובה.

והוינן בה: למה לי למימר "אחטא ואשוב, אחטא ואשוב" תרי זימני? והרי הסיבה שאין מספיקים בידו לעשות תשובה היא מחמת שהזדמנות התשובה היא הגורם לחטאו, ודי בכך שאמר זאת פעם אחת!?

ומשנינן: כונת המשנה היא לומר שאדם הרגיל לחטוא ולשוב אין מספיקים בידו לעשות תשובה, כיון שמעשה העבירה הוקל בעיניו. וכדרב הונא אמר רב.

דאמר רב הונא אמר רב: כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה - הותרה לו.

הותרה לו סלקא דעתך?

אלא: נעשית לו כהיתר.

שנינו במשנה: האומר "אחטא ויום הכפורים מכפר" - אין יום הכפורים מכפר.

והוינן בה: לימא מתניתין - דלא כרבי הסובר שאפילו בלא עשה תשובה מכפר עליו יום הכיפורים.

דתניא, רבי אומר: על כל עבירות שבתורה, בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה - יום הכפורים מכפר!

אפילו תימא רבי, "אגב" - שאני. כיון שכל חטאו הוא אגב [מחמת] השענותו על כפרת יום הכיפורים, אין יום הכיפורים מכפר עליו.

עוד שנינו במשנה: עבירות שבין אדם למקום וכו'.

רמי ליה רב יוסף בר חבו לרבי אבהו: וכי עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר?

והא כתיב [שמואל א ב] "אם יחטא איש לאיש - ופללו אלהים". ומניחה הגמרא ש"פלל" הוא לשון פיוס, שהיות וחזר בתשובה כלפי שמים, הקב"ה מפייסו ומכפר לו גם אם אינו מרצה את חבירו.

ומשנינן: מאן אלהים האמור בפסוק - דיינא. והלשון "פלל" הוא מלשון משפט, ששופטו הדיין בדין [כמו "ונתן בפלילים"].

ומקשינן: אי הכי ש"פלל" האמור כאן הוא לשון משפט, אימא סיפא של אותו פסוק: "ואם לה' יחטא איש - מי יתפלל לו?" ולפי דבריך כך צריך להיות ביאורו של המשך הפסוק: מי ישפוט עבור חטא שחטא האדם לה'.

וזה לא יתכן, שהרי רבים שלוחים לו למקום.

ומשנינן: לעולם "פלל" האמור בפסוק הוא לשון פיוס, אלא שהכי קאמר:

אם יחטא איש לאיש, ופללו, יפייס את חבירו - אלהים ימחול לו.

ואם לה' יחטא איש - מי יתפלל יפייס בעדו? רק תשובה ומעשים טובים יעזרו לו!

אמר רבי יצחק: כל המקניט את חבירו, אפילו בדברים - צריך לפייסו, שנאמר [משלי ו]:

"בני, אם ערבת לרעך, ערבות כספית [או שיש לך התחייבות כספית אחרת אליו].

או אם תקעת לזר כפיך, שהבטחת לו הבטחה בתקיעת כף.

או אם נוקשת נכשלת ונלכדת באמרי פיך, שהקנטת חברך בדברים -

עשה זאת אפוא, בני, והנצל כך: כי היות ובאת בכף רעך - לך התרפס, ורהב רעיך".

ומסבירה הגמרא את הפסוק, כיצד יעשה?

אם ממון יש לו בידך, "התרפס" - התר לו פסת יד, פתח את כף ידך הסגורה, ופרע את החוב.

ואם לאו, שאין ביניכם חוב כספי, אלא הקנטתו בדברים - הרבה עליו ריעים. שלח לו ידידים רבים שיפייסוהו, וימחול לך.

אמר רב חסדא: וצריך הפוגע בחבירו לפייסו שלש פעמים, בשלש שורות, שורה אחת בכל פעם, של שלשה בני אדם בכל שורה.

שנאמר [איוב לג] על הפוגע בחבירו "ישר ישלח אליו שורה על אנשים [ובשורה יש שלשה אנשים, לפחות], ויאמר: א. חטאתי. ב. וישר העויתי. ג. ולא שוה לי לעשות זאת".

ועל כל אמירה ואמירה יעמיד שורה של שלשה אנשים.

אמר רבי יוסי בר חנינא: כל המבקש מטו בקשה או מחילה מחבירו אל יבקש ממנו יותר משלש פעמים.

שנאמר [בראשית נ] באחי יוסף "אנא, שא נא פשע אחיך. ועתה שא נא". ו"מא" - לשון בקשה הוא, ונקטוהו אחי יוסף שלש פעמים.

ואם מת הנפגע לפני שביקש ממנו מחילה - מביא הפוגע עשרה בני אדם, ומעמידן על קברו, ואומר: חטאתי לה' אלהי ישראל, ולפלוני שחבלתי בו. רבי ירמיה הוה ליה מילתא לרבי אבא בהדיה. רבי ירמיה עשה דבר כנגד רבי אבא, שהיה ראוי לו לרבי אבא להתרעם בו עליו.

אזל רבי ירמיה לפייסו.

איתיב אדשא וישב על פתח השער דרבי אבא.

בהדי דשדיא אמתיה מיא כאשר שפכה אמתו של רבי אבא את מי השופכין, מטא זרזיפי דמיא ארישא. נתזו טיפות מי שופכין על ראשו של רבי ירמיה.

אמר רבי ירמיה: עשאוני כאשפה. וקרא אנפשיה [תהלים קיג] "מאשפת - ירים אביון".

שמע רבי אבא את קולו של רבי ירמיה, ונפיק ויצא לאפיה אליו.

אמר ליה רבי אבא לירמיה: השתא, עתה, שנתזו עליך מי שופכין מביתי, התהפכו הדברים, ואני הוא זה שצריכנא למיפק אדעתך, לפייס אותך ולהוציא ממך את הקפדתך עלי. כדכתיב "לך התרפס ורהב רעיך".

רבי זירא, כי הוה ליה מילתא בהדי איניש, כשחטא אדם נגדו, הוה חליף ותני היה חולף ושונה בהילוכו לקמיה לפני החוטא לו, וממציא עצמו ליה, כי היכי דניתי כדי שיבוא החוטא ויפייסנו, וניפוק ליה מדעתיה. ואז הוא יוכל למחול לו.

רב הוה ליה מילתא בהדי ההוא טבחא, הטבח חטא נגד רב.

לא אתא לא בא הטבח לקמיה דרבא לפייסו ולבקש סליחתו.

במעלי יומא דכפורי בערב יום הכיפורים, אמר איהו רב: איזיל אנא אלך אני לפיוסי ליה להתפייס עמו.

פגע פגש ביה ברב, רב הונא.

אמר ליה רב הונא לרב: להיכא קא אזיל הולך מר?

אמר ליה רב: לפיוסי לפלניא.

אמר רב הונא לעצמו: אזיל אבא, רב, שהוא רבי - למיקטל נפשא! כיון שרב מטריח עצמו אליו, עתיד הטבח להענש במיתה.

אזל, הלך רב, וקם עילויה, ונעמד מול הטבח.

הוה יתיב היה הטבח יושב וקא פלי רישא, ומשבר עצמות של ראש בהמה.

דלי עיניה נשא הטבח עיניו וחזייה וראה את בעומד מולו.

אמר ליה: אבא את! זיל, לך מכאן, לית לי מילתא בהדך! אין לי ענין לדבר אתך!

בהדי, כאשר, דקא פלי רישא, שיבר את עצמות הראש, אישתמיט גרמא, נשמטה והועפה בכח אחת העצמות, ומחייה בקועיה, והכתה אותו בפוגעה בצוארו, וקטליה.

רב הוה פסיק היה קורא סידרא פרשה מן הנביאים או מן הכתובים קמיה דרבי, לפני רבי.

בצבו נפשיה לקטלא נפיק [ברצון נפשו למות הוא הולך], שמא יטעה בדין ויענש בשל כך, וצבו ביתיה לית הוא עביד [ורצון ביתו אין הוא עושה], שאין הוא משתכר לביתו בשל דין זה, וריקן לביתיה אזיל [וריקם לביתו הוא חוזר], ולואי שתהא ביאה כיציאה. וכי הוי חזי אמבוהא אבתריה [וכאשר היה רואה שורת אנשים הולכת אחריך] לכבודו, אמר: "אם יעלה לשמים שיאו וראשו לעב יגיע. כגללו לנצח יאבד ראיו יאמרו איו" (איוב כ, ו-ז). לומר: שאדם שהגיע לגדולה, פעמים שגדולה זו סופה נפילה. רב זוטרא, כי הוו מכתפי ליה בשבתא דריגלא [כאשר היו נושאים אותו על כתפיים בשבת הרגל], שאז היה דורש דרשה גדולה ברבים הוה אמר [היה אומר]: כדי שלא יתגאה בלבו: "כי לא לעולם חסן ואם נזר לדור ודור" (משלי כז, כד).

ועוד אמרו: "שאת פני רשע לא טוב" (משלי יח, ה), לומר: כי לא טוב להם לרשעים שנושאין להם פנים בעולם הזה ואין נפרעים מהם על עוונותיהם. וכדוגמה לכך: לא טוב לו לאחאב שנשאו לו פנים בעולם הזה, שנאמר: "יען כי נכנע מפני לא אביא הרעה בימיו" (מלכים א' כא, כט), שכן איבד את חלקו לעולם הבא.

ולהיפך — "להטות צדיק במשפט" (משלי יח, ה), לומר: כי טוב להם לצדיקים שאין נושאין להם פנים בעולם הזה ומקבלים כאן עונש על עוונתיהם. וכדוגמה: טוב לו למשה שלא נשאו לו פנים בעולם הזה, כמו שנאמר: "יען לא האמנתם בי להקדישני" (במדבר כ, יב), ונדייק: הא [הרי] אילו האמנתם בי — עדיין לא הגיע זמנם ליפטר מן העולם.

ועוד אמרו: אשריהם לצדיקים, לא דיין שהן זוכין לעצמן אלא שמזכין זכותם לבניהם ולבני בניהם עד סוף כל הדורות. שכמה בנים היו לו לאהרן שבעצם היו ראויין לישרף כנדב ואביהוא, שהרי נאמר "בני אהרן הנותרם" (ויקרא י, טז), משמע שהאחרים רק נותרו מפני זכות אהרן, ואף הם היו ראוים להשרף עם אחיהם, אלא שעמד להם זכות אביהם ונשארו בחיים והם כהני ה' לדורות.

ולעומת זאת: אוי להם לרשעים, לא דיין. שמחייבין עצמן אלא שמחייבין לבניהם ולבני בניהם עד סוף כל הדורות. ודוגמא לכך: הרבה בנים היו לו לכנען שראויין היו ליסמך כרבנים מורי הוראה לרבים, מפני גדולתם בתורה, כטבי עבדו של רבן גמליאל שהיה מפורסם בחכמתו, אלא שחובת אביהן גרמה להן שישארו עבדים.

ועוד: כל המזכה את הרבים — אין חטא בא על ידו, שמשמים מסייעים בידו שלא יבוא לחטא, וכל המחטיא את הרבים — כמעט אין מספיקין בידו לעשות תשובה. ומסבירים: כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, מאי טעמא [מה טעם הדבר] — כדי שלא יהא הוא בגיהנם ותלמידיו בגן עדן. שנאמר: "כי לא תעזב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת" (תהלים טז, י), ולעומת זאת אמרו כל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה, כדי שלא יהא הוא בגן עדן ותלמידיו בגיהנם. שנאמר: "אדם עשק בדם נפש עד בור ינוס אל יתמכו בו" (משלי כח, יז). שעל ידי שעשק והחטיא אחרים, אל יהא לו מנוס.

א ושוב באים אנו לפירוש דברי המשנה, נאמר בה: האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה. ושואלים: למה לי למימר [לומר] במשנה "אחטא ואשוב, אחטא ואשוב" תרי זימני [שתי פעמים]? ומסבירים, שהוא כדברי רב הונא אמר רב. שאמר רב הונא אמר רב: כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה — הותרה לו. ותמהים: הותרה לו סלקא דעתך [עולה על דעתך] לומר?! אלא יש לומר: נעשית לו כהיתר. ולכן החוטא השונה בחטאו קשה לו לפרוש מן החטא.

ב נאמר במשנה כי האומר אחטא ויום הכפורים מכפר — אין יום הכפורים מכפר. ומעירים: לימא מתניתין דלא [האם לומר שמשנתנו זו אינה כשיטת] רבי, דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: רבי אומר: על כל עבירות שבתורה, בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה — יום הכפורים מכפר! ומשיבים: אפילו תימא [תאמר] שמשנתנו כשיטת רבי היא, אגב שאני [שונה]. כלומר: אף רבי מודה שיום הכיפורים אינו מכפר על עבירות שחוטא בהן רק בגלל ידיעתו שיום הכיפורים מכפר.

ג שנינו במשנה: עבירות שבין אדם למקום (לה') — יום הכיפורים מכפר, ושבין אדם לחברו — אינו מכפר. רמי ליה [השליך לו, הראה לו סתירה] רב יוסף בר חבו לר' אבהו: נאמר במשנה שעבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר, והא כתיב [והרי נאמר]: "אם יחטא איש לאיש ופללו אלהים" (שמואל א' ב, כה), משמע שעל ידי שהוא מתפלל לה' ומפייסו, יש לו כפרה! ענה לו: מאן [מי זה, מה הפירוש] "אלהים" שאמר הכתוב — הכוונה לדיינא [דיין] ואין הכוונה לקדוש ברוך הוא, ו"פיללו" שנאמר, אינו מלשון תפילה אלא משמעות דין לו.

אמר לו: אי הכי, אימא סיפא [אמור את סוף הפסוק] "ואם לה' יחטא איש מי יתפלל לו" (שמואל א' ב, כה), משמע שתחילת הפסוק מדברת בחטאים שבין אדם לאדם! ענה לו: הכי קאמר [כך אמר]: "אם יחטא איש לאיש ופללו אלהים" ויבוא לפני בית הדין ויעשה כמצווה עליו — ימחול לו, ו"פיללו" שאמר הכתוב אכן לשון פיוס הוא. "ואם לה' יחטא איש" מי יתפלל בעדו — תשובה ומעשים טובים.

אמר ר' יצחק: כל המקניט (מרגיז) את חבירו, אפילו בדברים בלבד — צריך לפייסו, שנאמר: "בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפיך נוקשת באמרי פיך עשה זאת אפוא בני והנצל כי באת בכף רעך לך התרפס ורהב רעיך" (משלי ו, א— ג) וכך יש להבין: אם ממון יש בידך שאתה חייב לו — התר (פתח) לו פסת (כף) יד ותן לו את הממון שאתה חייב לו, ואם לאו שבדברים חטאת לו — הרבה עליו ריעים כלומר, שלח אנשים רבים כשליחיך לבקש ממנו סליחה.

אמר רב חסדא: וצריך לפייסו את מי שהעליב בשלש שורות של שלשה בני אדם, שנאמר: "ישר על אנשים ויאמר חטאתי וישר העויתי ולא שוה לי" (איוב לג, כז). ומפרש את המילה "ישור" שהיא מלשון שורה, וכיון שהפסוק חוזר על הזכרת החטא שלוש פעמים (חטאתי, העויתי, לא שוה לי), הרי זה בא לרמז שיעשה שלוש שורות שבפניהם יבקש סליחה.

אמר ר' יוסי בר חנינא: כל המבקש מטו (סליחה) מחבירו אל יבקש ממנו יותר משלש פעמים שנאמר: "אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך ועתה שא נא" (בראשית נ, יז), והוזכרה לשון בקשה שלוש פעמים (אנא, נא, נא), לומר שיותר מכך אינו צריך לבקש, ובכך צריך הנעלב להתפייס ולמחול לו. ואם מת הנעלב קודם שיכול היה לפייסו — מביא עשרה בני אדם ומעמידן על קברו של הנעלב, ואומר בפניהם: "חטאתי לה' אלהי ישראל ולפלוני שחבלתי בו".

מסופר: ר' ירמיה הוה ליה מילתא [היה לו דבר] לר' אבא — בהדיה [עליו], שר' אבא הקפיד על שפגע בו ר' ירמיה, אזל איתיב אדשא [הלד ר' ירמיה ישב על מפתן ביתו] של ר' אבא, כדי לבקש ממנו מחילה. בהדי דשדיא אמתיה מיא מטא זרזיפי דמיא ארישא [כששפכה שפחתו של ר' אבא את המים, השופכין, מן הבית הגיעו קילוחי המים על ראשו] של ר' ירמיה שהיה שם. אמר על עצמו: "עשאוני כאשפה" ששופכים עלי את המים המלוכלכים. קרא אנפשיה [וקרא על עצמו] את הפסוק: "מאשפת ירים אביון" (תהלים קיג, ז). שמע ר' אבא מה אירע ונפיק לאפיה [ויצא לקראתו] ואמר ליה [לו]: השתא צריכנא למיפק אדעתך [עכשיו צריך אני לצאת ולפייס אותך] על עלבון זה, שנאמר: "התרפס ורהב רעיך". (משלי ו, ג).

מסופר: ר' זירא כי הוה ליה מילתא בהדיה איניש [כאשר היה לו דבר שהיה מקפיד על אדם] שהעליבו, הוה חליף ותני לקמיה וממציא ליה כי היכי דניתי וניפוק ליה מדעתיה [היה עובר ושונה לפניו וממציא את עצמו כדי שיוכל אותו אדם לבוא ולהוציא אותו, את הדבר הזה מלבו], כלומר לפייסו. שדאג ר' זירא שיהיא קל לאותו אדם לבקש ממנו סליחה כדי יוכל למחול לו.

מסופר: רב הוה ליה מילתא בהדי ההוא טבחא [היתה לו הקפדה על טבח אחד], לא אתא לקמיה [בא הטבח לפניו] להתנצל. במעלי יומא דכפורי אמר איהו [בערב יום כפור אמר הוא], רב: איזיל אנא לפיוסי ליה [אלך אני לפייס אותו]. פגע ביה [פגש אותו] רב הונא תלמידו, אמר ליה [לו]: להיכא קא אזיל מר [להיכן הולך אדוני], אמר ליה [לו]: הולך אני לפיוסי לפלניא [לפייס את פלוני]. אמר רב הונא: אזיל [הולך] אבא שהוא שמו הפרטי של רב, למיקטל נפשא [להרוג אדם], שודאי לא תהא אחריתו של אותו אדם טובה. אזל וקם עילויה [הלך רב ובא אליו]. הוה יתיב וקא פלי רישא [היה אותו אדם יושב ומבקע ראש] של בהמה, דלי עיניה וחזייה [הרים ההוא את עיניו וראה אותו] אמר ליה [לו]: אבא את [אתה]? זיל, לית לי מילתא בהדך [לך, אין לי דבר לדבר אתך] ולא רצה כלל לדבר עמו. בהדי דקא פלי רישא [באותו זמן שהיה בוקע את הראש] אישתמיט גרמא ומחייה בקועיה וקטליה [נשמטה עצם מעצמות הראש הכתה אותו בצוארו והרגתו] וכך התקיימו דברי רב הונא.

מסופר: רב הוה פסיק סידרא [היה מקריא את הפרשה] קמיה [לפני] רבי. כשהתחיל מושב בית המדרש לאחר שכבר פתח, עייל

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Of his own will, he goes to die; and he does not fulfill the will of his household, and he goes empty-handed to his household; and if only his entrance would be like his exit. And when he saw a line of people [ambuha] following after him out of respect for him, he said: “Though his excellency ascends to the heavens, and his head reaches to the clouds, yet he shall perish forever like his own dung; they who have seen him will say: Where is he?” (Job 20:6–7). This teaches that when one achieves power, it can lead to his downfall. When they would carry Rav Zutra on their shoulders during the Shabbat of the Festival when he taught, he would recite the following to avoid becoming arrogant: “For power is not forever, and does the crown endure for all generations?” (Proverbs 27:24).

§ It was further taught: “It is not good to respect the person of the wicked” (Proverbs 18:5), meaning, it is not good for wicked people when they are respected in this world and are not punished for their sins. For example, it was not good for Ahab to be respected in this world, as it is stated: “Because he humbled himself before Me, I will not bring the evil in his days” (I Kings 21:29), and Ahab thereby lost his share in the World-to-Come.

The opposite is also true. The complete verse states: “It is not good to respect the person of the wicked, to turn aside the righteous in judgment” (Proverbs 18:5), meaning: It is good for the righteous when they are not respected in this world and are punished in this world for their sins. For example, it was good for Moses that he was not respected in this world, as it is stated: “Because you did not believe in Me, to sanctify Me” (Numbers 20:12). The Gemara analyzes this: Had you believed in Me, your time still would not have come to depart the world.

They said: Fortunate are the righteous because not only do they accumulate merit for themselves, but they accumulate merit for their children and their children’s children until the end of all generations; as there were several sons of Aaron who essentially deserved to be burned like Nadav and Avihu, as it is stated: “The sons of Aaron who were left” (Leviticus 10:16), implying that others were left as well although they deserved to be burned with their brothers. But the merit of their father protected them, and they and their descendants were priests for all time.

On the other hand: Woe to the wicked, as not only do they render themselves liable, but they also render their children and children’s children liable until the end of all generations. For example, Canaan had many children who deserved to be ordained as rabbis and instructors of the public due to their great stature in Torah study, like Tavi, the servant of Rabban Gamliel, who was famous for his wisdom; but their father’s liability caused them to remain as slaves.

Furthermore: Whoever accumulates merit for the public will not have sin come to his hand, and God protects him from failing; but whoever causes the public to sin has almost no ability to repent. The Gemara explains: What is the reason that whoever accumulates merit for the public will not have sin come to his hand? It is so that he will not be in Gehenna while his students are in the Garden of Eden, as it is stated: “For You will not abandon my soul to the nether-world; neither will You suffer Your godly one to see the pit” (Psalms 16:10). On the other hand, whoever causes the public to sin has almost no ability to repent, so that he will not be in the Garden of Eden while his students are in Gehenna, as it is stated: “A man who is laden with the blood of any person shall hasten his steps to the pit; none will support him” (Proverbs 28:17). Since he oppressed others and caused them to sin, he shall have no escape.

§ The Gemara returns to interpreting the mishna. It states there that one who says: I will sin and I will repent, I will sin and I will repent, is not given the opportunity to repent.The Gemara asks: Why do I need the mishna to say twice: I will sin and I will repent, I will sin and repent? The Gemara explains that this is in accordance with that which Rav Huna said that Rav said, as Rav Huna said that Rav said: Once a person commits a transgression and repeats it, it becomes permitted to him. The Gemara is surprised at this: Can it enter your mind that it becomes permitted to him? Rather, say that it becomes to him as though it were permitted. Consequently, the sinner who repeats his sin has difficulty abandoning his sin, and the repetition of his sin is reflected in the repetition of the phrase.

It is stated in the mishna that if one says: I will sin and Yom Kippur will atone for my sins, Yom Kippur does not atone for his sins. The Gemara comments: Let us say that the mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, as it was taught in a baraita that Rabbi Yehuda HaNasi says: Yom Kippur atones for all transgressions of the Torah, whether one repented or did not repent. The Gemara answers: Even if you say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, it is different when it is on the basis of being permitted to sin. Even Rabbi Yehuda HaNasi agrees that Yom Kippur does not atone for the transgressions one commits only because he knows that Yom Kippur will atone for them.

§ It was taught in the mishna: Yom Kippur atones for sins committed against God but does not atone for sins committed against another person. Rav Yosef bar Ḥavu raised a contradiction before Rabbi Abbahu: The mishna states that Yom Kippur does not atone for sins committed against a fellow person, but isn’t it written: “If one man sin against another, God [Elohim] shall judge him [ufilelo]” (I Samuel 2:25). The word ufilelo, which may also refer to prayer, implies that if he prays, God will grant the sinner forgiveness. He answered him: Who is Elohim mentioned in the verse? It is referring to a judge [elohim] and not to God, and the word ufilelo in the verse indicates judgment. Atonement occurs only after justice has been done toward the injured party by means of a court ruling.

Rav Yosef bar Ḥavu said to him: If so, say the following with regard to the latter clause of the verse: “But if a man sin against the Lord, who shall entreat [yitpallel] for him?” (I Samuel 2:25). This is difficult, since it has been established that the root pll is interpreted in this verse as indicating judgment, and therefore the latter clause of the verse implies that if one sins toward God there is no one to judge him. Rabbi Abbahu answered him: This is what the verse is saying: If one man sins against another, God [Elohim] shall forgive him [ufilelo]; if the sinner appeases the person against whom he has sinned, he will be forgiven. But if a man sin against the Lord, who shall entreat [yitpallel] for him? Repentance and good deeds. The root pll is to be interpreted as indicating forgiveness rather than judgment.

§ Rabbi Yitzḥak said: One who angers his friend, even only verbally, must appease him, as it is stated: “My son, if you have become a guarantor for your neighbor, if you have struck your hands for a stranger, you are snared by the words of your mouth… Do this now, my son, and deliver yourself, seeing you have come into the hand of your neighbor. Go, humble yourself [hitrapes] and urge [rehav] your neighbor” (Proverbs 6:1–3). This should be understood as follows: If you have money that you owe him, open the palm of [hater pisat] your hand to your neighbor and pay the money that you owe; and if not, if you have sinned against him verbally, increase [harbe] friends for him, i.e., send many people as your messengers to ask him for forgiveness.

Rav Ḥisda said: And one must appease the one he has insulted with three rows of three people, as it is stated: “He comes [yashor] before men, and says: I have sinned, and perverted that which was right, and it profited me not” (Job 33:27). Rav Ḥisda interprets the word yashor as related to the word shura, row. The verse mentions sin three times: I have sinned, and perverted, and it profited me not. This implies that one should make three rows before the person from whom he is asking forgiveness.

Rabbi Yosei bar Ḥanina said: Anyone who asks forgiveness of his friend should not ask more than three times, as it is stated: “Please, please forgive the transgression of your brothers and their sin, for they did evil to you. And now, please forgive” (Genesis 50:17). The verse uses the word please three times, which shows that one need not ask more than three times, after which the insulted friend must be appeased and forgive. And if the insulted friend dies before he can be appeased, one brings ten people, and stands them at the grave of the insulted friend, and says in front of them: I have sinned against the Lord, the God of Israel, and against so-and-so whom I wounded.

The Gemara relates that Rabbi Yirmeya insulted Rabbi Abba, causing the latter to have a complaint against him. Rabbi Yirmeya went and sat at the threshold of Rabbi Abba’s house to beg him for forgiveness. When Rabbi Abba’s maid poured out the dirty water from the house, the stream of water landed on Rabbi Yirmeya’s head. He said about himself: They have made me into a trash heap, as they are pouring dirty water on me. He recited this verse about himself: “Who lifts up the needy out of the trash heap” (Psalms 113:7). Rabbi Abba heard what happened and went out to greet him. Rabbi Abba said to him: Now I must go out to appease you for this insult, as it is written: “Go, humble yourself [hitrapes] and urge your neighbor” (Proverbs 6:3).

It is related that when Rabbi Zeira had a complaint against a person who insulted him, he would pace back and forth before him and present himself, so that the person could come and appease him. Rabbi Zeira made himself available so that it would be easy for the other person to apologize to him.

It is further related that Rav had a complaint against a certain butcher who insulted him. The butcher did not come before him to apologize. On Yom Kippur eve, Rav said: I will go and appease him. He met his student Rav Huna, who said to him: Where is my Master going? He said to him: I am going to appease so-and-so. Rav Huna called Rav by his name and said: Abba is going to kill a person, for surely that person’s end will not be good. Rav went and stood by him. He found the butcher sitting and splitting the head of an animal. The butcher raised his eyes and saw him. He said to him: Are you Abba? Go, I have nothing to say to you. While he was splitting the head, one of the bones of the head flew out and struck him in the throat and killed him, thereby fulfilling Rav Huna’s prediction.

The Gemara further relates: Rav was reciting the Torah portion before Rabbi Yehuda HaNasi.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מפרסמין את החנפים מפני חלול השם שנאמר ובשוב צדיק מצדקתו ועשה עול ונתתי מכשול לפניו כדי לפרסמו:
תשובת המוחלטין מעכבת [את הפורענות] אפילו לאחר שנחתם גז"ד. שלות רשעים סופה תקלה והרשות מקברת בעליה ערום נכנס לה וערום יוצא ממנה. ולואי שתהא יציאה מן העולם כביאה לעולם בלא עון. רב כד הוה נפיק לדינא אמר הכי ברעות נפשי לקטלא אזיל וצבו ביתי' לינא עביד וריקן לביתי' עייל ולואי שתהא ביאה בבית כיציאה מבית בלא עון:

שאת פני רשע לא טוב אינו טוב לאחאב שנשאו לו פנים בעוה"ז שנאמר הראית כי נכנע אחאב מפני אוי להם לרשעים שחבין לבניהם ולבני בניהם כו'.

להטות צדיק במשפט טוב לצדיקים שאין נושאין להם פנים בעוה"ז. יען לא האמנתם בי להקדישני הא האמנתם בי עדיין שלא הגיע זמנכם להפטר אשריהם לצדיקים שזוכין לעצמן ולבניהם ולבני בניהם.

הרבה בנים היו לו לאהרן שראויין להשרף כנדב ואביהוא שנאמר הנותרים אלא זכות אבות הגינה בעדיהן.

כל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה כדי שלא יהא בג"ע ותלמידיו בגיהנם שנאמר אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס אל יתמכו בו. כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו שלא יהא הוא בגיהנם ותלמידו בג"ע. שנאמר כי לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת:

האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה אחטא ואשוב תרי זימני ש"מ הא דרב הונא דאמר כל העובר עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר אין מספיקין בידו לשוב.

אחטא ויוה"כ. פירוש האומר אחטא כי יוה"כ מכפר. אפי' לר' דאמר יוה"כ מכפר אפילו לא עשה תשובה כל כי האי גוונא אין יוה"כ מכפר.

עבירות שבין אדם למקום יוה"כ מכפר עם התשובה שנאמר ואם לה' יחטא איש מי יתפלל לו.

תשובה ומעשים טובים. אבל ריבות שבין אדם לחבירו אין יוה"כ מכפר עד שירצה את חברו. שנאמר אם יחטא איש לאיש ופללו וגו' כלומר ריצהו אלהים ימחול לו.

א"ר יצחק המקניט את חבירו אפילו בדברים צריך לפייסו וכל שכן אם יש לו תביעת ממון שנאמר בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפיך אם ממון ערבת לו לך התרפס כלומר לך התר פיסת ידך ושלם לו.

כל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה שלא יהא הוא נוחל גן עדן ותלמידיו יורדין לגיהנם וכל המזכה את הרבים אין חטא בא לידו שלא ירד הוא לגיהנם ותלמידיו נוחלין גן עדן שנא' כי לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת:

המקניט את חבירו אפילו בדברים שהוא צריך לפייסו כמו שביארנו במשנה צריך לפייסו בשלש חבורות של שלשה בני אדם כלומר שיפייסהו שלשה פעמים כל אחת בשלשה בני אדם ר"ל שאם לא מחל לו בראשונה יחזר אחריו שניה ושלישית ומכאן ואילך אינו צריך ואם מת מביא עשרה בני אדם ומעמידם על קברו ואומר חטאתי לד' אלקי ולפלוני זה שעשיתי לו כך וכך ומדת חסידים שלא להתעקש שלא למחול אדרבא ראוי לו להמציא עצמו אצל אותו שחטא לו שיהא מזומן לו לבקש ממנו מחילה וימחול לו וכל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו:

עשרים וארבעה דברים מעכבין את התשובה רכילות לשון הרע בעל חימה ובעל מחשבה רעה והמתחבר לרשע והרגיל בסעודה שאינה מספקת לבעליה והמסתכל בעריות והחולק עם הגנב והאומר אחטא ואשוב והמתכבד בקלון חבירו והפורש מן הצבור והמבזה רבותיו ר"ל שאינו נוהג בכבודם כראוי שאלו מבזה ממש אף בשאר ת"ח הוא אפיקורס כמו שביארנו בפרק חלק צ' א' והמעכב את הרבים מלעשות מצוה והמטה את חבירו מדרך טובה לדרך רעה והמשתמש בעבוטו של עני והמקבל שוחד ע"מ להטות את הדין והמוצא אבידה ואינו מחזירה והרואה את בנו יוצא לתרבות רעה ואינו מוחה בידו והאוכל שור יתומים ואלמנות והחולק על דברי חכמים והחושד בכשרים והשונא את התוכחת והמלעיג על המצות ודברים אלו אין סבת עכוב התשובה שוה בכלם וכבר ביארנו כל הענין ביאור מרווח בילדותינו בחיבור התשובה:

כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו. ואע"ג שאחר למד לר' מאיר ויצא לתרבות רעה (חגיגה טו:) ואמרינן נמי ביבמות פרק ב"ש (דף קט:) גבי תוקע עצמו בדבר הלכה ל"צ דאזיל וגמר לאחריני ואזלי ועבדי מ"ד אית ליה אגרא לדידיה קמ"ל התם מיירי שמתחלה רע הוא כגון אחר שהיה רע מתחלתן כדאמרי' (בחגיגה טו:) ספרי מינין היו נושרין מחיקו ואמרינן התם כל עמר דנחית ליורה סליק כו' אבל היכא כהוא טוב מתחלתו שוב אין חטא בא על ידו:

השתא עילאי רמי דכתיב לך התרפס וגו'. שמעתא ביישתיך שיון דשדו מיא ארישך וביישתיך ומתחלה חטא לו רבי ירמיה:

קאזיל אבא למיקטל נפשא. תימה לר' לפי' הערוך שפירש כי רב היה שמו אבא כדאמרי' מאן ריש סדרא בבבל אבא אריכא ובני בבל קראוהו רב מפני כבודו כמו ר' יהודה נשיא שקראוהו רבי ומשום הכי היה מקפיד ר' יוחנן בחולין (דף קלז:) על שקראוהו אבא אריכא בשמו ושמואל חבירו היה והיה קורהו אבא כמו שמצינו בכמה מקומות אמר אבא הכי אבל רב הונא דהכא שהיה תלמידו גמור היאך היה קורהו בשמו והא אמרינן (בסנהדרין ק.) מפני מה נענש גיחזי מפני שקרא את רבו בשמו ויש לומר דשמא היה אבא דרך כבוד כמו אבי אבי רכב ישראל. מ"ר. [ועי' תוספות חולין לח. ד"ה איצטריך]:

גמ' עשה זאת אפוא בני והנצל כי באת בכף רעך לך והתרפס ורהב רעיך אם ממון כו' כצ"ל:

לא אביא הרעה בימיו כו'. מה שנשאו לו פנים שלא בא לו הרעה בימיו לא טוב הוא לו שעי"ז הוסיף רשעו ואיבד עוה"ב שהוא א' מן המלכים שאין להם חלק לעוה"ב שכולו טוב. ואמר

להטות צדיק במשפט טוב לצדיק כו'. בקרא לא כתיב טוב ואדרבה אדלעיל קאי לפי פשוטו שגם זה לא טוב להטות צדיק במשפט אבל מדלא כתיב ולהטות בוי"ו החיבור דרשו שהוא מלתא באנפי נפשיה שכן ראוי וטוב להטות לצדיקים שמכריעין להם כף מאזנים לחייבם בעוה"ז וכו' וזוכין לעוה"ב כפרש"י שם ומייתי ליה ממשה שלא נשאו לו פנים ובשביל חטא אחד הקל מת קודם זמנו:

שנאמר הנותרים אלא שעמד להן זכות אביהם כו'. זה סותר המדרש שהביא רש"י בחומש פרשת עקב ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו זה כילוי בנים כו' ואתפלל גם בעד אהרן והועילה תפלתו לכפר מחצה ומתו ב' וב' נשארו עכ"ל דמזה מוכח אדרבה דבחטא אהרן היו כולן ראוין לישרף אי לאו תפלת משה ובלאו הכי זה המדרש סותר מה שאמרו במס' עירובין שלא מתו בני אהרן אלא משום שהורו הלכה בפני משה רבן ואיכא למ"ד שתויי יין היו והרא"ם תירץ בזה דהא והא גרמא להו וע"ש בעירובין בחידושינו:

עד סוף כל הדורוח כו'. לעיל גבי זכות הצדיק ניחא שאמר שמזכין לבני בניהם עד סוף כל הדורות כדכתיב ועושה חסד לאלפים לאוהבי וגו' אבל הכא גבי רשע שאמר שמחייבין לבני בניהם עד סוף כל הדורות קשה דלא מחייבין אלא עד דור רביעי כדכתיב פוקד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים וי"ל הא דרשעים מחייבין לבני בניהם עד סוף כו' לאו לענין עונש קאמר דההוא לא הוה אלא עד דור רביעי אלא לענין יחוס קאמר דעד סוף כל הדורות זרעו של כנען הם עבדים גם אם הוא מעולה וטוב שבעבדים וראוי ליסמך כטבי עבדו של ר"ג:

שנאמר כי לא תעזוב נפשי וגו'. פתח בלשון יחיד מדבר בעדו וסיים ולא תתן חסידך וגו' בלשון רבים לנסתר שאמר דוד על עצמו לא תעזוב נפשי להיות חוטא ולבא לשאול כיון דלא תתן חסידך שהם תלמידי לראות שחת דאין ראוי שיהיה הרב בגיהנם ותלמידו בג"ע:

אל יתמכו בו. פרש"י אל יתמכו בו שלא יפול אלא מניחין כו' ע"ש ובספר משלי פרש"י אל יתמכו בו משמים להספיק בידו לשוב כו' ע"ש:

ופללו אלהים כו' א"ה אימא כו' ה"ק אם יחטא כו'. עיין פי' הסוגיא בפרש"י והוא דחוק דמי הכריחו לומר דפלל ויתפלל חדא לישנא הוא אם מלשון פלילות ומשפט ואם מלשון תפלה ואימא דפלל מלשון משפט הוא ויתפלל מלשון תפלה הוא ולא תיקשי ליה מידי ונראה לפרש דבין המקשה ובין המתרץ מפרשי ליה פלל מלשון משפט ויתפלל מלשון תפלה וה"ק והא כתיב אם יחטא איש לאיש ופללו אלהים שהקב"ה דן ביניהם ליפרע מאותו איש שחטא נגד חבירו העונש כפי החטא ובמתני' קתני דאין מתכפר לו עד שירצה את חבירו ומשני מאן אלהים דיינא דע"י שדן ביניהם הדיין על מה שחטא נגד חבירו נמחל לו ופריך אימא סיפא ואם לה' יחטא איש מי יתפלל לו וע"י הדיין אפשר שיתכפר לו כפי העבירה אם עונש מלקות ואם מיתת ב"ד ומשני דה"ק אם יחטא איש לאיש ופללו אלהים שהדיין דן ביניהם ימחול לו חבירו ואין עליו עוד כלום אבל אם לה' יחטא איש מי יתפלל בעדו דמה שפללו הדיין בעונש מלקות או מיתה ג"כ לא יועיל לו כלום עד שיעשה תשובה כדאמרי' לעיל בד' חלוקי כפרה דבעי תשובה עם כל א' וא' ודו"ק:

כל המקניט כו' ואם לא הרבה עליו רעים כו'. מפורש ס"פ גט פשוט:

אם ממון יש בידך כו'. ב"מ פ' המקבל ב"ב פרק גט פשוט וע"ש:

בג' שורות כו'. כפרש"י חטאתי הרי פ"א וישר העויתי הרי ב' ולא שוה לי הרי ג' עכ"ל ו אין כאן הוכחה דאימא כל זה אומר בפעם אחת בשורה אחת של ג' אנשים והר"ן פי' דסמיך אהא דבסמוך דרשינן מאנא שא נא ועתה שא נא וגו' דההוא ודאי משמע ג"פ ונראה הטעם בזה דיותר מתפייס האדם בג' פעמים בכל פעם בג' אנשים משיתפייס האדם בפ"א גם ע"י ט' אנשים וכן מצינו ביעקב שאמר וריוח תשימו בין עדר ובין עדר וגו' ויצו את הראשון לאמר וגו' ויצו גם את השני גם את השלישי וגו' דאינו דומה מתפייס בג"פ למתפייס בפ"א ורש"י פי' שם ע"פ המדרש טעם אחר וק"ל:

אל יבקש יותר מג"פ שנאמר אנא שא נא גו' ופרש"י אין נא אלא לשון בקשה עכ"ל ר"ל אין נא האמור פה אלא לשון בקשה אבל יש נא שהוא לשון עתה דלפי התרגום גם בכאן הוא מלשון עתה שתרגומו וכען שבוק כען אבל התלמוד ימאן בזה דא"כ היה כפול וכיון דחד מהם ע"כ הוי לשון בקשה אית לן למימר דכולהו מלשון בקשה דצריך ג"פ לבקש ויש להקשות מנ"ל למילף מהכא דאל יבקש יותר מג"פ ואימא אם לא נתרצה להם יוסף בפעם ג' היו מבקשים ממנו יותר מג"פ וי"ל דהא ודאי יוסף נתרצה להם בפ"א וא"כ הא דכתיב הכא בבקשה ג"פ נא על כרחך לאשמועינן שאילו לא היה נתרצה בפ"א היו מבקשים ממנו יותר עד ג"פ ומינה לדעלמא שאל יבקש יותר מג"פ:

עשוני כאשפה קרי אנפשיה מאשפות ירים אביון כו'. ר"ל אנפשיה דנקרא ירמיה ע"ש ירים יה קרי האי קרא מאשפות ירים וגו' ירמיה האביון הוא במקום אשפה:

א"ל השתא צריכנא למיפק מדעתך כו'. כ"ה בנוסחת גמרות שלנו ור"ל דא"ל ר' אבא לר' ירמיה עד השתא באת להוציא מדעתי מה שחטאתי לך השתא שמתוך ביתי זלזלו בך לעשותך כאשפה הרי אנא צריכנא להוציא מדעתך שתמחול על שזלזלו בך:

רב ה"ל מלתא בהדי ההוא טבחא כו'. כפרש"י שהטבח חטא לו. ודקאמר איזיל אנא לפייסיה כו' לפי דעת הטבח אמר כן וע"כ נענש הטבח שהוא חטא נגד רב והיה לו לפייסיה לרב אבל רב זלזל בכבודו לילך אצלו לפייסיה גם שזלזל ברב לקראו בשמו אבא:

גמרא לא אביא הרעה בימיו טוב להטות צדיק במשפט טוב להם לצדיקים כו'. כ"ה הגי' בע"י. ודריש מלת טוב למעלה ולמטה. עי' מש"כ בק"א להט"א בר"ה ד"ה שייך לאבני שהם:

גמ' שם אם ממון יש לו בידך. כצ"ל וכ"ה בב"מ ובב"ב:

גמ' שם אמר עשאוני כאשפה כו' א"ל השתא כו' דכתיב לך התרפס כו'. נראה דמפרש התרפס כפי' המפרשים שהוא מלשון רפש או לשון דריסה לכן קאמר השתא ר"ל דכבר קיימתי התרפס צריכנא לקיים ורהב רעך לפייסך ולהוציאך מלבך:

גמ' שם ומחייה בקועיה. נראה דזהו מדה כנגד מדה שהוא חטא נגד רב בחמוס דברים וגם עתה שקראו אבא בשמיה וזלזלהו וחטא בקול היוצא מהגרון:

רש"י ד"ה מכתפי. באלונקי כו'. עי' ביצה (כה ב):

"כמעט" אין מספיקין בידו לעשות תשובה. מלת כמעט נמחק (וכן ליתא בדפו"י)

כְּטָבִי עַבְדּוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל. יש להקשות למה לא נקיט 'אֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם' שהיה חכם גדול בתורה וצדיק גמור כמו שאמרו רבותינו ז"ל (יומא כח:) דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר (בראשית טו, ב) שדולה ומשקה מתורת רבו לאחרים וכן אמרו (בראשית רבה נט) 'הַמֹּשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ' (בראשית כד, ב) שהיה שולט ביצרו?
ונראה לי בס"ד לא רצה להביא מדורות שהיו קודם מתן תורה אלא מדורות שאחר מתן תורה. אי נמי נראה לי דתנא זה היה בזמן רבן גמליאל ולכן נקיט טָבִי שהיה בדורו ויודעו ומכירו. או יובן דאיתא בשער הגלגולים דף כ"ט דרוח הבל מה שלקח חם ניתן בטבי עבדו של רבן גמליאל יעוין שם. גם הרב קהילת יעקב ז"ל כתב בשם רבינו ז"ל דכורש מלך פרס היה משורש כנען ונתגלגל בטבי עבדו של רבן גמליאל לכך אמר רבן גמליאל אין טבי כשאר עבדים כשר היה אותיות כרש עיין שם. נמצא בטבי היה כנען והיה חם ולכן הזכיר את טבי בענין זה של חם וכנען.

כָּל הַמְזַכֶּה אֶת הָרַבִּים, אֵין חֵטְא בָּא עַל יָדוֹ. נראה לי בס"ד אומרם על ידו כי הקב"ה ברא ביד י"ז פרקים עד הכתף לרמוז שצריך האדם לעשות בידו 'טוֹב' שהוא מספר י"ז אך החוטא נהפך אצלו מספר טוֹב למספר 'חֵט' שהוא גם כן מספר י"ז וכמו שכתב מור"ם בהלכות ראש השנה דאין אוכלים אֱגוֹז בראש השנה מפני ד'אֱגוֹז מספר 'חֵט' [17] ולזה אמר הַמְזַכֶּה הָרַבִּים אֵין חֵטְא בָּא עַל 'יָדוֹ' דייקא שמספר פרקי ידו יהיו צירוף אותיות טוֹב ולא חֵט.
או יובן בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (שער הגלגולים הקדמה כג) מה שחוטא האדם ביום נרשם למעלה ונשמתו עולה וחותמת בהודאתה בהם דכתיב (איוב לז, ז) ו'בְּיַד כָּל אָדָם יַחְתּוֹם' אך הצדיק אם יחטא לא ישן עד שיתודה ויתחרט וישוב ואם כן נמחקין העונות ולא יבאו לידי חתימה בידו.
או יובן הכונה כל רע שיעשה האדם נרשם דרך כלל בשרטוטי ידיו והמזכה אין חטא בא על ידו דייקא.

לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִטַּהֲרִין?. נראה לי בס"ד תשובה שלימה היא במעשה ודבור ומחשבה ובשלשתם יעשה מאהבה הרי ג' פעמים אַהֲבָה [13] מספר טל [139] וקודם אותיות מִי יש אותיות טל וזהו שאמר לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִטַּהֲרִין? רוצה לומר טהרתכם שלימה בג' פעמים אַהֲבָה שהם מספר טל הרמוזים קודם אותיות מִי.

אֶלָּא הָכִי קָאָמַר: "אִם יֶחֱטָא אִישׁ לְאִישׁ, וּפִלְלוֹ" אֱלֹקִים יִמְחֹל לוֹ. נראה לי בס"ד דריש דהוה ליה למימר 'יפללו' אלקים ולמה נקיט וא"ו אלא לרבות דכל וא"ו הוא לרבות וכיון דאמר 'וּפִלְלוֹ' בוא"ו הוי כאלו אמר ב' פעמים פללו דאם פללו לחבירו אז פללו אלקים שימחול לו.

כָּל הַמַּקְנִיט אֶת חֲבֵרוֹ, אֲפִלּוּ בִּדְבָרִים, צָרִיךְ לְפַיְּסוֹ. יש להקשות למה נקיט קרא הקנטת דברים בענין ערבות של ממון. ונראה לי בס"ד ללמדך טעמא דמלתא דאל תאמר במה נחשב הדיבור שהקנטתיו בו דהלא לא עשיתי מעשה של כלום לכך הזכירה עם דין הערבות אשר לפי דבריו הוא מתחייב בדיבור בלבד דאם אמר 'תן לו ואני ערב' נתחייב אף על פי שלא תפס קנין ולא תקע בפיו.

וְצָרִיךְ לְפַיְּסוֹ בְּשָׁלֹשׁ שׁוּרוֹת שֶׁל שְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם. יש להקשות למה יחלקם לשלשה חלוקות יקח כל התשעה?
ונראה לי בס"ד על דרך שאמר לעיל דף כ"ד למה מפייסין וחוזרין ומפייסין כדי להרגיש העזרה להשמיע קול כמה פעמים ולכן מביא שלשה שורות בשלש פעמים להרגיש הענין שהוא מרצה את חבירו וגם חבירו אפילו אם הוא אכזרי יתרצה.
או יובן מחלקם לשלש חלוקות כי החוטא לחבירו פגע בכבוד הנר"ן [נפש, רוח, נשמה] שלו ולכן יחלקם לשלש כנגד נר"ן [נפש, רוח, נשמה]. ובזה יתורץ קושיא אחרת למה אחר שנפטר יוליך עשרה בבת אחת ואינו מחלקם? ובזה ניחא כי בקבר אינו שוכן שם אלא רק נפש לבד והיא מן הקטנות שבה ולא נר"ן.
ומה שאמר 'אַל יְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ יוֹתֵר מִשָּׁלֹשׁ פְּעָמִים' מקשים מנא ליה דטפי לא? ונראה לי דק"ל כיון דדברים אלו מפי יעקב אבינו ע"ה נאמרים למאי הוצרך לומר ג' פעמים (בראשית נ, יז) 'נָא' דודאי לא חשיד יוסף הצדיק ע"ה לסרב אפילו בדיבור אחד אלא ודאי שבא ללמדינו הכתוב שיעור המחילה בעלמא דהוי עד שלש.
ועדיין קשה למה נקיט 'אַל יְבַקֵּשׁ' שהוא לעיכובא לימא אֵין צָרִיךְ לְבַקֵּשׁ יוֹתֵר מִשְׁלֹשָׁה'? ונראה לי בס"ד דאמר לשון זה לעיכובא שאם ירצה להחמיר על עצמו ולבקש יותר משלש אינו רשאי מפני שבזה מזיק את חבירו לקטרג עליו למעלה שגם הקב"ה לא ימחול לו על עונותיו ומקטרוג לקטרוג ימשך גם על ישראל ח"ו.

עֲשָׂאוּנִי אַשְׁפָּה. נראה לי לאו לשון תרעומת הוא אלא בניחותא קאמר עֲשָׂאוּנִי אַשְׁפָּה לברר בזה הפיטור לעצמו ורוצה לומר שבזה נשלמה כפרתו ואין צריך לישב עוד בשביל המחילה והיינו כיון דְעֲשָׂאוּנִי אַשְׁפָּה נתקן עון שלי שחטאתי בְּהַשָּׂפָה כי אַשְׁפָּה מכפרת על חטא הַשָּׂפָה כי בְּאַשְׁפָּה יש אותיות שָּׂפָה ואות א' באחה"ע יתחלף בה"א הרי אַשְׁפָּה היא הַשָּׂפָה.

אָזִיל אַבָּא לְמִיקְטַל גַּבְרָא!. נראה לי דאמר כן בלבבו דאיך קורא לרב בשמו אף על פי שהוא מתכוין אבא לשון חשיבות, ומה שאמר אִישְׁתַּמִּיט נַרְגָּא מַחְיֵיהּ אַרֵישֵׁיהּ, נראה לי דינו מדה כנגד מדה כי ראוי שהוא ילך ויפייס את רב ועתה השיב לו דבר כאלו רב צריך לפייסו, נמצא אזיל בתר אפכא לכך הנרגא אזיל בתר אפכא שהוא מוריד אותו ומשליכו על ראש הבהמה וחזר לאחוריו ונהפך על ראש הקצב ומה דמחייה ברישיה היינו על אשר ביזה את רב שהוא רישא דעמא.

כָּל הַמְזַכֶּה אֶת הָרַבִּים, אֵין חֵטְא בָּא עַל יָדוֹ. נראה לי בס"ד על פי מה שאמר הרב אה"י ז"ל בריש פרשת מטות, כי הגדולים שבישראל מרוב אהבתם בהשי"ת אין נשבעים לאמת דבריהם אלא בשם ה' מפני שאין להם דבר חביב כשמו יתברך, לכן דוד המלך ע"ה אמר (שמואל א' כו, י) חַי הֳ', ובעז אמר (רות ג, יג) 'חַי הֳ' שִׁכְבִי עַד הַבֹּקֶר' והמון העם כשרואין הגדולים נשבעים בהשם גם הם נשבעים, אך דא עקא הגדולים נשבעים באמת ואלו נשבעים לשקר! לכן צוהו שהגדולים יזהירו את ישראל על חומר השבועה כי הם הגורמים להם עיין שם. נמצא יש אדם עושה דבר טוב וזה הטוב יהיה גרמא לאחרים לחטוא וכאמור, לזה אמר כָּל הַמְזַכֶּה אֶת הָרַבִּים צדקתו זאת עומדת לו שֶׁאֵין חֵטְא בָּא לאחרים עַל יָדוֹ, רוצה לומר בסיבתו כאמור.
אי נמי יש גורם בתוכחה שלו שמוכיח לרבים שיחטאו יותר שבועטים ונעשים מזידין יותר, וכמו שאמר (ערכין טז:) 'תָּמֵהַּ אֲנִי אִם יֵשׁ בַּדּוֹר הַזֶּה מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לְהוֹכִיחַ' אך כל זה אם כונתו להשתרר על הציבור, אבל אם כונתו לזכות את הציבור אין חטא זה בא על ידו.
ובני ידידי כה"ר עקב נר"ו פירש אֵין חֵטְא בָּא עַל יָדוֹ לחתום בהיתר עגונה שהעידו על בעלה שמת, ולפי האמת טעו בדדמי והוא חי וכאשר הגידו פלאות כאלה על הגאון משנה למלך ועל הרה"ג מהר"ם סוזין ז"ל שלא רצו לחתום בפסק דין של היתר עגונה והותרה על פי חכמים שבעיר וסוף בא הבעל עד כאן דבריו נר"ו.

אָמַר: עֲשָׂאוּנִי אַשְׁפָּה, וְקָרִי אַנַפְשֵׁיהּ: "מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן". נראה לי בס"ד הא דבחר בשם אַשְׁפָּה, לרמוז כי בצער זה יכופר לו בעד 'אש פה 'אותיות אַשְׁפָּה, כי מלתא דהוה לרבי אבא בהדיה הוא ענין דברים שבפה שדבר בפיו כנגדו וקרא אנפשיה 'מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן' והיינו יָרִים אותיות 'ירמי' ד'יִרְמְיָה' ועם כולל אותיות יָרִים וכולל התיבה הרי 'יִרְמְיָה'.

אִישְׁתַּמִּיט נַרְגָּא מַחְיֵיהּ אַרֵישֵׁיהּ וְקַטְלֵיהּ. הא דהיתה מיתתו באופן זה דהנרגא חזר לאחור והכהו בראשו, נראה לי בס"ד כי ודאי אותו הטבח היה אותה שעה שיכור גדול, דאם לא היה שכור גדול ודאי כשראה בא רב אצלו היה תיכף יוצא אליו ונכנע לו, וידוע דהשיכור יהיה מחמת דהיין או השכר שמורידו לאצטומכא חוזר לאחור לולות למוח שבראש ומבלבלו, כמו שכתב רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל במשלי על פסוק (משלי כג, לא) 'כִּי יִתֵּן בַּכּוֹס עֵינוֹ יִתְהַלֵּךְ בְּמֵישָׁרִים' ולכן מחמת דחטא הטבח אותה שעה היה מחמת שכרות שחזר היין לאחור, כן היתה מיתתו שהנרגא שהיה מורידו הטבח על ראש הבהמה לפלגו חזר הברזל לאחור ועלה לראש הקצב והכהו שם.

אזיל אבא למקטל וכו' עמ"ש בתוס' ישנים וכתבתי בעניותי על זה לעיל דף ח"י:

בצבו נפשיה. ברצון עצמו: לקטלא אזיל. לישא עונש חטא שמא ישגה בדין ועל עצמו אמר כן: וצבו ביתיה לית הוא עביד. בכל זה לא יעשה צורכי ביתו ולא ישתכר כלום בדבר: ולואי שתהא ביאה. שישוב ויכנס לביתו בלא חטא כיציאה: אמבוהא. גדודי בני אדם הולכין אחריו לכבודו: אם יעלה לשמים שיאו וגו' סופו כגללו לנצח יאבד. וכל זה אמר שלא תזוח דעתו: מכתפי ליה. זקן היה ונושאין אותו באלנקי בכתפיהם בבית המדרש שלא להטריח את הציבור לקום מפניו: שנאמר הנותרים. אלמא אף הן היו ראויין לישרף ונותרו: אין חטא בא על ידו. הקב''ה מדחה מפניו את העבירה שלא תבא לידו: כי לא תעזוב נפשי. למדנו שהקב''ה מונע את החטא מלהכשילו: עשוק בדם נפש. מחויב בנפש שאבדה על ידו: אל יתמכו בו. שלא יפול אלא מניחין אותו ויפול בבור בגיהנם: כדרב הונא. דכיון דחטא תרי זימני שוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה לפי שהעבירה דומה עליו היתר: לימא דלא כרבי. דאמר לעיל אפי' לא עשה תשובה מכפר: אגב שאני. מאחר שעליו הוא סומך לחטוא אינו מכפר: והכתיב ופללו אלהים. וקא סלקא דעתך ופללו לשון תפלה ופיוס הוא שהקב''ה מפללו ומפייסו ומכפר לו: מאן אלהים דיין. והאי ופללו לשון ונתן בפלילים (שמות כא) הדיין ישפוט ביניהם: אי הכי. דפללו דקרא לשון משפט נינהו אימא סיפא מי יתפלל לו מי ישפטנו בשביל המקום וכי אין שלוחין הרבה למקום ליפרע הימנו: הכי קאמר. הכי נמי דפילול דקרא לשון פיוס הוא והכי קאמר אם יחטא איש לאיש ופללו לחבירו וריצהו האלהים ימחול לו: ואם לה' יחטא איש מי יתפלל בעדו. אם אינו שב מעבירות שבידו כך היה עלי הכהן מוכיח את בניו שישובו מרעתם: בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפיך. בשביל זר לערבו בממון או אם נוקשת באמרי פיך שהקנטתו בדברים עשה זאת והנצל כי באת בכף רעך על עסקי ממון: לך התרפס. יד ופרע לו ועל מוקש אמרי פיך אם הקנטתו רהב רעיך הרבה רעים לבקש הימנו מחילה. רעיך בתרא דקרא מלא כתיב לפי שהוא לשון רבים: בשלש שורות. שלש פעמים יפייסוהו בשלשה אנשים בכל פעם שנאמר ישור לשון שורה ואין שורה פחותה משלשה בני אדם: חטאתי. הרי פעם אחת וישר העויתי הרי שתים ולא שוה לי הרי שלשה: אנא שא נא ועתה שא נא. אין נא אלא לשון בקשה: הוה ליה מילתא לר' אבא בהדיה. ר' אבא היה לו להתרעם על ר' ירמיה שחטא לו אזל ר' ירמיה איתיב אדשא דר' אבא: זרזיפי דמיא. התזת טיפי שופכין שהיתה השפחה שופכת וזרזיפי טיפין ודומה לו כרביבים זרזיף ארץ בספר תהלים (עב): ממציא נפשיה. לפני מי שחטא לו אולי יבקש ממנו מחילה וימחול לו: חליף ותני. עובר ושונה ומשלש פעמים רבות: בהדי טבחא. הטבח חטא לו: קאזיל אבא. רביה: למקטל נפשיה. עכשיו הוא מענישו למות: תבר רישא. משבר עצמות ראש של בהמה: בקועיה. בגרגרתו: סידרא. פרשת מקרא של נביאים או של כתובים:

אין פירוש לקטע זה

דף פז - א

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד