יומא פז ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פז - ב

עייל עלה ואתא נכנס רבי חייא, ורצה לפסוק עמו את הפרשה.

הדר חזר רב לרישא, לתחילת הפרשה.

עייל אחר כך בר קפרא - ושוב הדר רב לרישא.

אתא רבי שמעון ברבי - הדר רב לרישא.

אתא רבי חנינא ברבי חמא.

אמר עתה רב: וכי כולי האי כל כך הרבה פעמים נהדר וניזיל!

לא הדר רב, אלא המשיך לקרוא את הפרשה, ולא איפשר לרבי חנינא לקרוא עמו מתחילת הפרשה.

איקפיד רבי חנינא על רב, על שלא הסכים לחזור לראש הפרשה עבורו.

אזל רב לגביה הלך רב אליו תליסר מעלי יומי דכפורי, בשלש עשרה ערבי יום הכיפורים, ולא איפייס.

ותמהינן: והיכי עביד רב הכי, שהלך אליו לפייסו יותר משלש פעמים?

והאמר רבי יוסי בר חנינא: כל המבקש מטו בקשה או מחילה מחבירו - אל יבקש ממנו יותר משלש פעמים!

ומשנינן: רב, שהיה מחמיר על עצמו, שאני.

ועוד תמהינן: ורבי חנינא, שלא הסכים להתפייס - היכי עביד הכי? והאמר רבא: כל המעביר על מדותיו - מעבירין לו משמים על כל פשעיו! וראוי לו לרבי חנינא לנהוג כך!

ומשנינן: אלא, רבי חנינא חלמא חזי ליה לרב, חלם חלום על רב, דזקפוהו בדיקלא, שתלאוהו על דקל.

וגמירי והיה להם סימן, דכל אדם דזקפוהו בדיקלא שתלאוהו על דקל [בחלום] - רישא הוי. יהיה לראש. לפי שהזקיפה על הדקל מראה על נשיאות ראש וגדולה.

אמר רבי חנינא: שמע מינה מחלום זה שחלמתי, כי בעי למעבד רשותא. רוצים משמים לעשות את רב לראש.

ורבי חנינא היה אז ראש הישיבה בארץ ישראל, וחשש למותו הקרוב, היות ואין מלכות נוגעת בחברתה.

ולכן לא איפייס, כי היכי כדי דליזיל רב מארץ ישראל לבבל, ולגמר וילמד אורייתא בבבל, ושם ימנוהו לראש הישיבה.

תנו רבנן: חייב אדם לשוב בתשובה ביום הכיפורים, ולהתוודות בו.

זמן מצות וידוי הוא בערב יום הכפורים, לאחר אכילה, משקיבל עליו את קדושת יום הכיפורים, עם לפני חשכה.

אבל, אמרו חכמים: יקדים אדם את הוידוי ויתודה קודם שיאכל וישתה, שמא תטרף דעתו אם ישתה יין וישתכר בסעודה המפסקת.

ואף על פי שהתודה קודם שאכל ושתה, בתפילת מנחה - חוזר ומתודה לאחר שיאכל וישתה, שמא אירע לו דבר קלקלה חטא בסעודה.

ואף על פי שהתודה בתפילת ערבית - יתודה שחרית.

ואף על פי שחזר והתודה שחרית - יחזור עוד ויתודה במוסף.

במוסף - יתודה במנחה, במנחה - יתודה בנעילה.

והיכן אומרו לוידוי?

יחיד - אחר תפלתו. ושליח צבור - אומרו באמצע, בברכה האמצעית בחזרת הש"ץ.

מאי אמר עם וידויו?

אמר רב: תפילת "אתה יודע רזי עולם".

ושמואל אמר: תפילת "ממעמקי הלב" [אינה ידועה לנו].

ולוי אמר: אומר "ובתורתך כתוב לאמר: כי ביום הזה יכפר עליכם.

רבי יוחנן אמר: תפילת "רבון העולמים". ["כי לא על צדקותינו" וכו']

רבי יהודה אמר: תפילת "כי עונותינו רבו מלמנות וחטאתינו עצמו מספר".

רב המנונא אמר: כך אומר, ומקיים באמירה זאת את חלקי התשובה של חרטה, בושה, וקבלה לעתיד:

אלהי, עד שלא נוצרתי איני כדאי להווצר. ועכשיו שנוצרתי - כאילו לא נוצרתי. עפר אני בחיי, קל וחומר במיתתי.

הרי אני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה.

יהי רצון מלפניך שלא אחטא, ומה שחטאתי מרוק ברחמיך אבל לא על ידי יסורין.

והיינו וזהו וידויא דרבא וידויו של רבא במשך כולה שתא. וזהו גם וידויו דרב המנונא זוטא ביומא דכפ ורי.

אמר מר זוטרא: לא אמרן שצריך לומר תפילות אלו אלא דלא אמר "אבל אנחנו חטאנו".

אבל אם אמר "אבל אנחנו חטאנו", תו שוב לא צריך לומר תפילות נוספות.

דאמר בר המדודי: הוה קאימנא עמדתי קמיה דשמואל, והוה יתיב. והיה יושב.

וכי מטא וכאשר הגיע שליחא דצבורא ואמר "אבל אנחנו חטאנו", קם מיקם שמואל ואומר את הוידוי בעמידה.

אמר, בר המדורי: שמע מינה מזה שקם שמואל באמירה זו, כי עיקר וידוי - האי הוא [הוא זה].

תנן התם במסכת תענית בענין תפילת נעילה:

בכל השנה נושאים הכהנים כפיהם רק בתפילת שחרית או מוסף אך לא בתפילת מנחה, היות והיא "זמן שכרות", שאז אנשים אוכלים ושותים יין, ולכהן אסור לישא כפיו כאשר הוא "שתוי יין".

אך בשלשה פרקים בשנה כהנים נושאין את כפיהן אפילו בתפילת מנחה ובתפילת נעילה.

וביום הכיפורים, שיש בו גם תפילת מוסף, נושאים כפיהם ארבעה פעמים ביום:

בשחרית, במוסף, במנחה ובנעילת שערים [תפילת נעילה].

ואלו הן שלשה הפרקים שבהן נושאים הכהנים כפיהם גם במנחה ובנעילה: א. בתעניות הציבור על עצירת גשמים.

ב. ובמעמדות, שהיו בכל עיר "אנשי משמר", והיו מתכנסים ארבעה ימים בכל שבוע, ומתענים וקורים בספר בראשית.

ג. וביום הכפורים.

ומבארת הגמרא: מאי נעילת שערים?

רב אמר: צלותא יתירתא, תפילת עמידה שיש בה שבע ברכות, כמו שאנו נוהגים בתפילת נעילה.

ושמואל אמר: מתפללים תפילת "מה אנו מה חיינו".

מיתיבי לשמואל מהא דתניא: אור יום הכפורים מתפלל שבע ומתודה, בשחרית מתפלל שבע ומתודה, במוסף מתפלל שבע ומתודה, במנחה מתפלל שבע ומתודה, בנעילה - מתפלל שבע ומתודה!

[לפי גירסת הגר"א] ואינו חותם בתפילת נעילה ב"מקדש ישראל ויום הכיפורים" אלא חותם בוידוי, שאומר "האל הסולחן", דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: מתפלל שבע, ויכול לחתום ב"מקדש ישראל ויום הכיפורים", ואם רצה לחתום בוידוי - חותם.

וכיון שאומרת הברייתא במפורש שתפילת נעילה היא תפילת שבע, הרי תיובתא דשמואל - תיובתא!

עולא בר רב נחית עבר לפני התיבה בתפילת נעילה קמיה דרבא.

פתח ב"אתה בחרתנו" וסיים ב"מה אנו מה חיינו".

ושבחיה, ושבחו רבא על שכלל בתפילתו גם את תפילת שמואל.

רב הונא בריה דרב נתן אמר: ויחיד אומרה לתפילת "מה אנו מה חיינו" אחר תפלתו, ולא באמצעה.

אמר רב: תפלת נעילה פוטרת את התפילה של ערבית.

ומבארת הגמרא: רב לטעמיה, דאמר: נעילה, צלותא יתירה היא, שהרי היא תפילת עמידה נוספת [אך לשמואל היא תפילת מה אנו, ואינה פוטרת את תפילת ערבית], וכיון דצלי ליה שהתפלל אותה - תו שוב לא צריך להתפלל ערבית.

ופרכינן: ומי אמר רב הכי שנעילה פוטרת ערבית?

והאמר רב: הלכה כדברי האומר תפלת ערבית רשות! ואם כן אין צורך שתפילת נעילה תפטרנה.

ומשנינן: רב - לדברי האומר תפילת ערבית חובה קאמר.

מיתיבי לרב מהא דתניא: אור [ליל] יום הכפורים, מתפלל שבע ומתודה. שחרית שבע ומתודה, מוסף שבע ומתודה, בנעילה מתפלל שבע ומתודה.

ערבית במוצאי יום הכיפורים מתפלל תפילה קצרה שהיא שבע ברכות, מעין שמונה עשרה, והנקראת "הביננו", שכולל בברכה האמצעית את כל הברכות, חוץ משלשת הברכות הראשונות והאחרונות, שאומר במלואן.

רבי חנינא בן גמליאל משום אבותיו אומר:

מתפלל במוצאי יום הכיפורים שמונה עשרה ברכות שלימות מפני שצריך לומר הבדלה בברכת "חונן הדעת".

אתא [נכנס ובא] ר' חייא דודו ורבו של רב — הדר לרישא [חזר רב לראש הפרשה] והתחיל שוב לקוראה. לאחר מכן עייל [נכנס] בר קפרא — הדר לרישא [חזר רב לתחילת הפרשה], משום כבודו של בר קפרא, שוב אתא [בא] ר' שמעון ברבי [בן רבי] הדר לרישא [חזר לתחילת הפרשה], אחר כך אתא [בא] ר' חנינא בר חמא לשם, אמר רב בלבו: כולי האי נהדר וניזיל [כל כך הרבה פעמים אחזור ואלך]? לא הדר [חזר] והמשיך מן המקום שהיה בו. איקפיד [הקפיד] עליו ר' חנינא, על שהראה שהוא חשוב פחות מן האחרים. אזל [הלך] רב לגביה [אליו] אל ר' חנינא תליסר מעלי יומי דכפורי ולא איפייס [שלוש עשרה שנים בערב יום הכיפורים לפייסו ולא התפייס].

ושואלים: והיכי עביד הכי [וכיצד עשה רב כך]? והאמר [והרי אמר] ר' יוסי בר חנינא: כל המבקש מטו מחבירו אל יבקש ממנו יותר משלש פעמים! ומשיבים: רב שאני [שונה] שחסיד היה, והחמיר על עצמו לנהוג לפנים משורת הדין. ושואלים: ור' חנינא, היכי עביד הכי [איך עשה כך] שלא מחל לו אחר שביקש ממנו כל כך? והאמר [והרי אמר] רבא: כל המעביר על מדותיו ומוחל על מה שפגעו בו — מעבירין לו משמים על כל פשעיו!

ומסבירים: אלא, כך היה הענין: ר' חנינא חלמא חזי ליה לרב דזקפוהו בדיקלא [חלו ראה הוא על רב שתולים אותו על דקל] וגמירי [ולמודים אנו]: דכל דזקפוהו בדיקלא רישא הוי [שכל מי שחלמו עליו שתלו אותו בדקל נעשה ראש] הישיבה. אמר: שמע מינה בעי למעבד רשותא [למד מכאן, מכאן יוצא, שהוא צריך להיות מנהיג] ולא איפייס [התפייס], כי חשש מפני הכלל שאין מלכות אחת נוגעת בחבירתה וידע שלשיוכתר רב כמנהיג, יצטרך הוא לפנות את מקומו כמנהיג וימות, ולכן דחהו כי היכי דליזיל ולגמר אורייתא [כדי שיוכרח רב ללכת וללמד תורה] בבבל ויתמנה שם להיות ראש החכמים ועל ידי כך יתקיים החלום שאכן יתמנה רב כמנהיג, אבל כיון שיהיה זה בבבל, אין לר' חנינא איפוא ממה לחשוש.

א תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: עיקר מצות וידוי היא בערב יום הכפורים עם חשכה. אבל אמרו חכמים: יתודה אדם גם בערב יום הכיפורים קודם שיאכל וישתה בסעודה המפסקת שמא תטרף (תתבלבל) דעתו בסעודה מפני רוב אכילה ושתיה ולא יוכל אחר כך להתוודות. ואף על פי שהתודה קודם שאכל ושתה — חוזר ומתודה לאחר שיאכל וישתה, שמא אירע דבר קלקלה (חטא) בסעודה עצמה. ואף על פי שהתודה ערבית בליל יום הכיפורים — יחזור ויתודה שחרית. התוודה בשחרית — יחזור ויתודה במוסף, התוודה במוסף — יתודה אף במנחה, במנחה — יוסיף ויתודה בנעילה.

והיכן אומרו לוידוי? יחיד אומרו אחר תפלתו (תפילת שמונה עשרה), ושליח צבור אומרו לוידוי באמצע התפילה. ושואלים: מאי אמר [מה הוא אומר], מהו נוסח הוידוי? אמר רב אומרים את התפילה המתחילה במילים: "אתה יודע רזי עולם", כנוסח שאנו נוהגים. ושמואל אמר: תפילה המתחילה במילים: "ממעמקי הלב". ולוי אמר: מתחילים: "ובתורתך כתוב לאמר" ומזכירים מחילת העוון של יום הכיפורים, כאמור בתורה. ר' יוחנן אמר: מתחילים: "רבון העולמים".

ר' יהודה אמר: אומרים: "כי עונותינו רבו מלמנות וחטאתינו עצמו מספר". רב המנונא אמר: כך הוא נוסח הוידוי: אלהי, עד שלא נוצרתי איני כדאי, כלומר: איני ראוי לכל דבר, עכשיו שנוצרתי — כאילו לא נוצרתי, גם עתה עפר אני בחיי — קל וחומר במיתתי. הרי אני לפניך ככלי מלא בושה וכלמה, יהי רצון מלפניך שלא אחטא לעתיד ומה שחטאתי מרוק (תקן ונקה) ברחמיך, אבל לא על ידי יסורין. ומעירים: והיינו וידויא [וזהו נוסח הוידוי] שהיה רבא מתוודה כולה שתא [בכל ימות השנה], וזה היה גם נוסח הוידוי של רב המנונא זוטא [הקטן] ביומא דכפורי [ביום הכיפורים].

אמר מר זוטרא: לא אמרן [אמרנו] שצריך לומר ככל הנוסחאות הללו, אלא כשלא אמר את המילים: "אבל אנחנו חטאנו", אבל אם אמר מילים אלה: "אבל אנחנו חטאנו" תו [שוב] לא צריך הוא ליותר מכך, כי זה עיקר הוידוי. שאמר בר המדודי: הוה קאימנא קמיה [הייתי עומד לפני] שמואל והוה יתיב [והיה אז שמואל יושב] וכי מטא שליחא דצבורא [וכאשר הגיע השליח צבור] ואמר את, המילים "אבל אנחנו חטאנו" קם מיקם [עמד אז], ואמר; שמע מינה [למד מכאן] כי עיקר וידוי האי [זה] הוא, שמילים אלה הן עיקרו של הוידוי, ומשום כך עמד כדי להדגיש את חשיבותן.

ב תנן התם [שנינו שם] במסכת תענית: בשלשה פרקים (פעמים, זמנים) בשנה כהנים נושאין את כפיהן ארבעה פעמים ביום: בשחרית, במוסף, במנחה, ובנעילת שערים. ואלו הן שלשה פרקים: בתעניות הציבור הגדולות שמתענים על מניעת גשמים, שמתפללים בהן נעילה, ובמעמדות, כאשר היו הישראלים בני המעמד המקביל לכל משמר כהנים, באים לקרוא במעשה בראשית (תענית כו, א) והיו מתפללים אז יחד, וביום הכפורים.

ושואלים: מאי [מה היא] נעילת שערים זו? רב אמר: צלותא יתירתא [תפילה נוספת], כלומר: שמתפללים עוד תפילת שמונה עשרה נוספת ושמואל אמר: אין זו תפילה שלימה, אלא רק וידוי המתחיל במילים: "מה אנו מה חיינו". מיתיבי [מקשים על כך] מברייתא, ששנינו: אור (ערב) יום הכפורים מתפלל שבע ברכות בתפילת שמונה עשרה, ומתודה. בשחרית מתפלל שבע ומתודה, וכן במוסף מתפלל שבע ומתודה, וכן במנחה מתפלל שבע ומתודה, ובנעילה מתפלל שבע ומתודה! הרי זה בפירוש כרב, שנעילה היא תפילה נוספת!

ועוד: הרי שיטה זו תנאי [שיטת תנאים] היא, שלדעת הכל, נעילה היא ודאי תפילה נוספת, אלא שנחלקו תנאים בחובת הוידוי בתפילת נעילה, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: יום הכפורים עם חשיכה סמוך לסוף היום מתפלל שבע ומתודה, וחותם בוידוי. אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: מתפלל שבע, ואם רצה לחתום בוידוי — חותם. ואומרים: אם כן הרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על דברי שמואל, שלדעת הכל תפילה שלימה היא! ומסכמים: אכן תיובתא [קושיה היא] ונדחו דבריו.

מסופר: עולא בר רב נחית קמיה [ירד לפני התיבה לתפילת נעילה לפני] רבא שהיה שם בבית הכנסת. פתח את התפילה ב"אתה בחרתנו" וסיים ב"מה אנו מה חיינו" ושבחיה [ושיבחו] רבא. רב הונא בריה [בנו] של רב נתן אמר: ויחיד אומרה אחר תפלתו. כלומר: את דברי הוידוי שבתפילה אומר היחיד לאחר תפילתו ולא בתוך התפילה כשליח הצבור.

אמר רב: תפלת נעילה פוטרת את של ערבית כיון שהתפלל לאחר מנחה תפילה נוספת משחשיכה — הרי זו כתפילת ערבית. ומעירים: רב לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] שאמר: צלותא [תפילה] יתירא היא, וכיון דצלי ליה [וכיון שכבר התפלל אותה] — תו [שוב] לא צריך הוא להתפלל ערבית.

ותוהים: ומי [והאם] אמר רב הכי [כך]? והרי אמר רב: הלכה כדברי האומר תפלת ערבית רשות, ואם רשות היא מעיקרה, מה לשון "פוטרת" שאמר רב? הרי פטור ממנה גם אם לא התפלל נעילה! ומשיבים: לדברי האומר חובה קאמר [אמר], שאף לדברי האומר שתפילת ערבית חובה, אם התפלל נעילה — יצא ידי ערבית.

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו: אור יום הכפורים מתפלל בתפילת שמונה עשרה שבע ברכות ומתודה, וכן בשחרית מתפלל שבע ומתודה, וכן במוסף מתפלל שבע ומתודה, וכן בנעילה מתפלל שבע ומתודה, ערבית מתפלל שבע ברכות מעין שמונה עשרה. כלומר: שלוש ברכות ראשונות ושלוש אחרונות וברכה אמצעית שכולל בה בקיצור מעין שאר ברכות של חול. ר' חנינא בן גמליאל משום אבותיו אומר: מתפלל שמונה עשרה ברכות שלימות כרגיל,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rabbi Ḥiyya, Rav’s uncle and teacher, came in, whereupon Rav returned to the beginning of the portion and began to read it again. Afterward, bar Kappara came in, and Rav returned to the beginning of the portion out of respect for bar Kappara. Then Rabbi Shimon, son of Rabbi Yehuda HaNasi, came in, and he returned again to the beginning of the portion. Then, Rabbi Ḥanina bar Ḥama came in, and Rav said to himself: Shall I go back and read so many times? He did not return but continued from where he was. Rabbi Ḥanina was offended because Rav showed that he was less important than the others. Rav went before Rabbi Ḥanina on Yom Kippur eve every year for thirteen years to appease him, but he would not be appeased.

The Gemara asks: How could Rav act this way? Didn’t Rabbi Yosei bar Ḥanina say: Anyone who requests forgiveness from another should not ask more than three times? The Gemara answers: Rav is different, since he was very pious and forced himself to act beyond the letter of the law. The Gemara asks: And how could Rabbi Ḥanina act this way and refuse to forgive Rav, though he asked many times? Didn’t Rava say: With regard to anyone who suppresses his honor and forgives someone for hurting him, God pardons all his sins?

The Gemara explains: Rather, this is what happened: Rabbi Ḥanina saw in a dream that Rav was being hung on a palm tree, and he learned as a tradition that anyone about whom there is a dream in which he was being hung on a palm tree will become the head of a yeshiva. He said: Learn from this that providence has decreed that he must eventually become the head of the yeshiva. Therefore, I will not be appeased, so that he will have to go and study Torah in Babylonia. He was conscious of the principle that one kingdom cannot overlap with another, and he knew that once Rav was appointed leader, he, Rabbi Ḥanina, would have to abdicate his own position or die. Therefore, he delayed being appeased, so that Rav would go to Babylonia and be appointed there as head of the yeshiva. In this way, the dream would be fulfilled, as Rav would indeed be appointed as head of a yeshiva, but since he would be in Babylonia, Rabbi Ḥanina would not lose his own position.

§ The Sages taught: The main mitzva of confession is on Yom Kippur eve when darkness falls. But the Sages said: One should also confess on Yom Kippur eve before he eats and drinks at his last meal before the fast lest he become confused at the meal, due to the abundance of food and drink, and be unable to confess afterward. And although one confessed before he ate and drank, he confesses again after he eats and drinks, as perhaps he committed some sin during the meal itself. And although one confessed during the evening prayer on the night of Yom Kippur, he should confess again during the morning prayer. Likewise, although one confessed during the morning prayer, he should still confess during the additional prayer. Similarly, although one confessed during the additional prayer, he should also confess during the afternoon prayer; and although one confessed during the afternoon prayer, he should confess again during the closing prayer [ne’ila].

And where in the Yom Kippur prayers does one say the confession? An individual says it after his Amida prayer, and the prayer leader says it in the middle of the Amida prayer. The Gemara asks: What does one say; what is the liturgy of the confession? Rav said: One says the prayer that begins: You know the mysteries of the universe, in accordance with the standard liturgy. And Shmuel said that the prayer begins with: From the depths of the heart. And Levi said that it begins: And in your Torah it is written, saying, and one then recites the forgiveness achieved by Yom Kippur as stated in the Torah. Rabbi Yoḥanan said that it begins: Master of the Universe.

Rabbi Yehuda said that one says: For our iniquities are too many to count and our sins are too great to number. Rav Hamnuna said: This is the liturgy of the confession: My God, before I was formed I was unworthy. Now that I have been formed, it is as if I had not been formed. I am dust while alive, how much more so when I am dead. See, I am before You like a vessel filled with shame and disgrace. May it be Your will that I may sin no more, and as for the sins I have committed before You, erase them in Your compassion, but not by suffering. The Gemara comments: This is the confession that Rava used all year long; and it was the confession that Rav Hamnuna Zuta used on Yom Kippur.

Mar Zutra said: We said only that one must follow all these versions when he did not say the words: But we have sinned. However, if he said the words: But we have sinned, he need not say anything further because that is the essential part of the confession. As bar Hamdudei said: I was standing before Shmuel and he was sitting; and when the prayer leader reached the words: But we have sinned, Shmuel stood. Bar Hamdudei said: Learn from here that this is the main part of the confession, and Shmuel stood up to emphasize the significance of these words.

§ We learned in a mishna there, in tractate Ta’anit: At three times in the year, priests raise their hands to recite the priestly benediction four times in a single day: In the morning prayer, in the additional prayer, in the afternoon prayer, and at the closing [ne’ila] of the gates. And these are the three times in the year: During communal fasts for lack of rain, on which the ne’ila prayer is recited; and during non-priestly watches [ma’amadot], when the Israelite members of the guard parallel to the priestly watch come and read the account of Creation (see Ta’anit 26a); and on Yom Kippur.

The Gemara asks: What is the closing of the gates, i.e., the ne’ila prayer? Rav said: It is an added prayer of Amida. And Shmuel said: It is not a full prayer but only a confession that begins with the words: What are we, what are our lives? The Gemara raises an objection to this from a baraita, as it was taught: On the night of Yom Kippur, one prays seven blessings in the Amida prayer and confesses; during the morning prayer, one prays seven blessings and confesses; during the additional prayer, one prays seven blessings and confesses; during the afternoon prayer, one prays seven blessings and confesses; and during the ne’ila prayer, one prays seven blessings and confesses. This concurs with Rav’s opinion that ne’ila is an added prayer.

This is a dispute between tanna’im They all agree that ne’ila is an added prayer but disagree about the obligation to confess at the ne’ila prayer, as it was taught in a baraita: At the end of Yom Kippur, as darkness falls, one prays seven blessings of the Amida and confesses and ends with the confession; this is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: He prays seven blessings of the Amida, and if he wishes to end his prayer with a confession, he ends it in this way. The Gemara says: If so, this is a refutation of the opinion of Shmuel, since all agree that ne’ila is a complete prayer. The Gemara concludes: Indeed, it is a conclusive refutation.

The Gemara relates: Ulla bar Rav went down to lead the ne’ila prayer before Rava, who was in the synagogue. He opened the prayer with: You have chosen us, and he concluded with: What are we, what are our lives? And Rava praised him. Rav Huna, son of Rav Natan, said: And an individual says it after his Amida prayer. The individual says the confession after his Amida prayer, not within the Amida prayer as the prayer leader does.

Rav said: The ne’ila prayer exempts one from the evening prayer. Since one recited an added prayer after the afternoon prayer, when darkness fell, it serves as the evening prayer. The Gemara comments that Rav conforms to his line of reasoning above, as he said: It is an added prayer, and since he has prayed it he needs no further prayer in the evening.

The Gemara is surprised at this: And did Rav actually say this? Didn’t Rav say: The halakha is in accordance with the statement of the one who says that the evening prayer is optional? If it is optional, why would Rav use the term exempt? One is exempt even if he does not pray the closing prayer. The Gemara answers: He said this in accordance with the statement of the one who says that the evening prayer is mandatory. Even according to the opinion that maintains that the evening prayer is mandatory, if one recites ne’ila, he has fulfilled his obligation to recite the evening prayer.

The Gemara raises an objection from that which we learned in a baraita: During the evening after Yom Kippur, one prays seven blessings in the Amida and confesses; during the morning prayer, one prays seven blessings in the Amida and confesses; during the additional prayer, one prays seven blessings in the Amida and confesses; during ne’ila one prays seven blessings in the Amida and confesses; and during the evening prayer, one prays seven blessings in an abridged version of the eighteen blessings of the weekday Amida prayer. One recites the first three blessings, the final three, and a middle blessing that includes an abbreviated form of the other weekday blessings. Rabbi Ḥanina ben Gamliel says in the name of his ancestors: One prays the full eighteen blessings of the weekday Amida prayer as usual,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואם לאו [אלא] נוקשת באמרי פיך והקנטתו. ורהב רעיך. הרבה עליו רעים ופיוסים. אמר רב חסדא ובשלש שורות של שלשה בני אדם שנאמר ישור על אנשים ויאמר חטאתי וישר העויתי וגו'. ואר"י בר' חנינה המבקש מחילה מחבירו אינו חייב יותר מג' פעמים שנא' אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם וגו' ועתה שא נא לפשע עבדי אלהי אביך וכו' ואם מת צריך להוליך י' בנ"א על קברו ויאמר חטאתי לה' אלהי ישראל ולפלוני זה שחבלתיו:
ירושלמי שעיר המשתלח מכפר ביוה"כ מיד. ואם אין שעיר יוה"כ מכפר עם חשיכה. ואוקמוה כגון שאבד ונתנו דעתן להביא אחר ולא מצאו.

ר' יוסי בן יוסי בעי ואין הק' רואה את הנולד ויכפר מיד. שמואל אמר הדין דחטי על חבריה צריך מימר ליה סרחית עלך אין קבליה הא יאות ואי לא מייתי בני נש ומפייס ליה קומייהו כדכתיב ישור על אנשים יעשה שורה של אנשים ויאמר חטאתי וישר העויתי וגו' ואם עשה כן עליו הכתוב אומר פדה נפשו מעבור בשחת וחיתו באור תראה. ואי מת צריך מיזל מיפייסיה בקבריה ומימר ליה סרחית עלך:
ר' ירמיה הוה ליה לר' אבא מלתא בהדיה אזיל יתיב אדשא נפקא אמתיה למישרא עפר בקלילתא. א' עשאוני כאשפה תוב לא מחייבנא. קם למיזל נפק רבא בתריה חזייה ר' ירמיה א"ל קום אדוכתיך עלי רמיא לפיוסך שנאמר לך התרפס ורהב רעיך. ר' זירא כי הוה לאיניש בהדיה מלתא הוה חליף ואתי קמיה כי היכי דנשתעי בהדיה. רב הוה ליה מלתא בהדיה ההוא טבחא כולי שתא לא אתא לגביה במעלי דכפורי אמר רב אוזיל אנא למיפייסיה כו'. ר' חנינא איקפד עליה דרב משום דאמר קמיה דר' כד על ר' חנינא כמה נהדר וניזיל ואזל רב לגבי' דרב חנינא י"ג מעלי יומי דכפורי ולא איפייס ליה. והיכי עביד רב הכי והאמר ריב"ח כל המבקש מטו מחבירו אל יבקש יותר מג' פעמים ושנינן הנ"מ אדם עם חבירו. אבל תלמיד בהדיה רב שאני. כלומר ר' חנינא רבו של רב היה. ור' חנינא היכי עביד. לית ליה הא (דרבה) [דרבא] דאמר כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו.

[אלא] ר' חנינא חזא לחלמא דזקפיה לרב וא' אידחייה לבבל דליגמר אורייתא התם.

ת"ר מצות ודוי עיו"כ עם חשיכה אבל אמרו חכמים מתודה אדם קודם שיאכל וישתה שמא תטרף דעתו עליו בסעודה ואע"פ שהתודה קודם אכילה ושתיה יתודה לאחר הסעודה. ואע"פ שהתודה ערבית יתודה שחרית ויתודה במוסף [ויתודה במנחה] ויתודה בנעילה. והיכן או' יחיד או' אחר תפלתו וש"ץ אומרה באמצע. מאי היא.

הא דתנו רבנן מצות וידוי ערב יום הכפורים עם חשיכה אבל אמרו חכמים יתודה קודם שיאכל וישתה שמא תטרף דעתו בסעודה ואעפ"י שהתודה קודם שיאכל וישתה מתודה לאחר שיאכל וישתה כו'. נראה לפי דקדוק הלשון הזה שאין הוידוי שהוא מתודה לאחר אכילה בתפילת ערבית מדלא קתני ואע"פ שהתודה קודם שיאכל וישתה מתודה ערבית וכדקתני ואע"פ שהתודה ערבית ועוד הא דקתני דמצות וידוי ערב יוה"כ הוא עם חשיכה דהיינו לאחר שיאכל וישתה אלא שהקדימו לו חכמים להתודות קודם שיאכל משום שמא תטרף דעתו בסעודה ועלה קאמר שאעפ"י שהצריכו לו להקדים ולהתודות עיקר הוידוי לא הפסיד את מקומו וצריך להתוודות לאחר שאכל ושתה דהיינו עם חשיכה ואלו ערבית לא מיקרי לאחר שאכל ושתה דלאו סמוך לאכילה הוא ותפלת ערבית שמה עלה ועוד מאי אעפ"י וכי תעלה על דעתך שלא יתודה ביום הכפורים עצמו ואין וידוי ערבית אלא משום שמא אירע דבר קלקלה של עבירה בסעודה ואנן מצות וידוי של ערב יוה"כ קאמרי' דהוא עם חשיכה אבל של יוה"כ ודאי בעצומו של יום הוא.
אלא משמע דהכי קתני מצות וידוי של ערב יוה"כ שצריך להתודות כדי שיכנס ליום בתשובה הוא עם חשיכה סמוך ליום עצמו שלא יהא שהות לחטוא בין הוידוי והיום אבל חששו חכמי' שמא תטרף דעתו בסעודה וימנע בשכרותו מן הוידוי לפיכך החמירו עליו להתודות קודם אכילה חוזר ומתודה בזמנו עם חשיכה סמוך ליום עצמו שמא אירע דבר קלקלה של עבירה בסעודה ווידוי של ערבית שהוא וידוי של יוה"כ עצמו לא קתני דודאי מתודה הוא ביוה"כ אלא קתני אע"פ התודה ערבית מתודה שחרית וכל היום שמא אירע לו דבר עבירה כל היום דיוה"כ עם חשיכה הוא מכפר. זו היא שיטת הברייתא הזו על נכון.
ומה שמסייעני עוד סיוע ברור שמצאתי בתוספתא דקתני מצות וידוי ערב יום הכפורים עם חשיכה אבל אמרו חכמים מתודה אדם קודם שיאכל וישתה שמא תטרף דעתו בתוך אכילה ושתייה ואעפ"י שהתודה קודם שיאכל וישתה צריך שיתודה לאחר אכילה ושתייה שמא יארע דבר קלקלה בסעודה ואעפ"י שהתודה לאחר שאכל ושתה צריך שיתודה ערבית ואעפ"י שהתודה ערבית צריך שיתודה שחרית כו' עד צריך שיתודה בנעילה שמא אירע דבר קלקלה כל היום כו'. הרי זה מפורש.
אלא שבעלי הגמ' לא שנו בברייתא שהביאו בגמ' אעפ"י מוידוי של ערב יום הכפורי' לוידוי של ערבית מן הטעם שפירשנו ובתוספתא שנו אותו בפי' לומר שאעפ"י שהתודה וידוי יותר סמוך ליום הכפורי' לא פטר של ערבית אבל כולם לדבר אחד נתכוונו שמתודה קודם אכיל' ומתודה אחר אכילה סמוך לחשיכה ומתודה ערבית וכל היום.
ורש"י ז"ל מפרש עם חשיכה ערבית משקדש היום ואינו כן בשום מקום והן הראשוני' כולם לא כתבו זה בחבוריהם שיתודה שני פעמים בערב יום הכפורי' ולא דקדקו בבריית' זו ומה שכתבנו הוא האמת והנכון והישר. ואלהי אמת רב חסד ואמת יעננו באמת ובחסד וברחמים וימחול לעונותינו ולפשעינו אמן וכן יהי רצון:

סליק מסכת יומא

מצות וידוי ערב יום הכפורים עם חשיכה תיכף לקבלת קדושת היום ומ"מ חכמים תקנו שיתודה קודם אכילה שמא יארע לו שכרות או דבר קלקלה בסעודה ולא יתודה כראוי ואע"פ שהתודה ערבית צריך להתודות בכל תפלות היום שחרית ומוסף ומנחה ונעילה והיכן אומרה יחיד אחר תפלתו ושליח צבור באמצע ועקר הוידוי אבל חטאנו וכו' עד ולא שוה לנו אלא שנהגו להוסיף בו נוסחאות ישנות מימי התלמוד וכמו שהוזכרה כאן אתה יודע רזי עולם שאנו נוהגים בו ביום הכפורים ורבון העולמים שאנו נוהגים בה בכל יום ואלקי עד שלא נוצרתי שנוהגין מראש השנה ועד יום הכפרים ולעולם יקדים וידוי השגגות לוידוי הזדונות והוא שיאמר חטאנו עוינו ופשענו והוא שאמרו ל"ו ב' חטאים אלו השגגות עונות אלו הזדונות פשעים אלו המרדים וכן צריך שיתודה מעומד ובהשתחואה וכמו שאמרו בסוגיא זו במר שמואל כי מטא שליחא דציבורא אבל חטאנו קם כלומר שקם להתודות עם שליח צבור:

שלשה פעמים כהנים נושאים ידיהם ביום הכפורים שחרית מוסף ונעילה אבל מנחה אין בה נשיאות כפים לא ביום הכפורים ולא בשום תענית שיהא בו נעילה שנמצאת תפלת המנחה שבו מבעוד יום אבל תענית שאין בו נעילה הואיל ומנחה שבו סמוכה לשקיעת החמה אין זו שעת שכרות והרי היא כנעילה לענין נשיאת כפים וכבר ביארנוה במסכת תענית כ"ו ב':

נעילה היא תפלה יתירה ר"ל שאינה אלא כשאר תפלות שמתפלל שבע ומתודה וחותם בוידוי ר"ל שבסוף התפלה הוא מתודה וי"מ שחותם מלך מוחל לעוונותינו וכו' ומעביר אשמותינו וכו' שזהו לשון וידוי והוא שאמרו מאי נעילה צלותא יתירתא ואין הלכה כדברי האומר מה אנו ר"ל שאין שם תפלה בברכות אלא נסח וידוי לבד אלא צלותא יתירתא שלש ראשונות ושלש אחרונות ובאמצע אתה בחרתנו וכו' ולבסוף מה אנו שהוא הוידוי הכל כשאר תפלות אלא שנהגו לשנות הנסח מעט מאתה יודע רזי עולם ואילך לאתה נותן יד לפושעים:

בתלמוד המערב של מסכת ברכות נחלקו בזמנה של תפלה זו והוא שאמרו שם מאי נעילה רב אמר נעילת שערי שמים ושמואל אמר נעילת שערי היכל אחוה דרב יהודה הוה צייר גולתיה דרב בצומא רבא אמר ליה רב כד תחמי שמשא בריש דקלי הב לי גולתאי ואצל תפלת נעילה מחלפא שיטתיה תמן אמר בנעילת שערי שמים והכא אמר בנעילת שערי היכל כלומר שסימן נעילת שערי היכל ועזרה בשעת שקיעת החמה הוא ונעילת שערי שמים הוא מאוחר לשיעור זה קרוב לצאת הכוכבים ותירץ אמר רב מתנא מגו דהוה רב מאריך בצלותיה סגי הוה מטי לנעילת שערי שמים ונמצא זמן מובחר לנעילה שתהא התחלתה בשעת שקיעת החמה ואפשר להאריכה עד קרוב לצאת הכוכבים:

תפלת נעילה פוטרת של ערבית אף לדעת האומר שתפלת ערבית חובה שהרי ביארנו שהנעילה תפלה גמורה היא ומאחר שכן פוטרת היא של ערבית ואע"פ שהנעילה בשבע ברכות לבד ושל ערבית בשמנה עשרה הואיל ומ"מ תפלה גמורה היא עומדת במקומה וכבר מצינו כיוצא בה בשכח ולא התפלל תפלת מנחה מבערב שבת שמתפלל בערבית של שבת שתים של שבת ומ"מ נהגו הכל להתפלל תפלת ערבית אחריה בחובה גמורה אע"פ שעיקרה רשות היא אלא שקבעוה בחובה וכל שמתפלל ערבית במוצאי שבת ויום טוב אינו רשאי לומר הביננו אלא שיתפלל שמנה עשרה שלימות שהרי צריך לומר הבדלה בחונן הדעת כמו שביארנו במסכת ברכות כ"ח ב':

וחכ"א צריך שיתודה קודם אכילה כו'. ובתוספתא (פ"ד) גרס שיתודה אחר אכילה ושתיה ואע"ג שהתודה אחר אכילה ושתיה יתודה ערבית כו' וידוי יתירא זה לא מצינו אותו בתלמוד ושמא טעות סופר הוא לשם ובה"ג גרס כן אבל אמרו חכמים מתודה קודם אכילה ושתיה שמא יארע דבר קלקלה בסעודה ואע"פ שהתודה קודם אכילה ושתיה יתודה אחר אכילה ושתיה שמא תטרף דעתו עליו ואף על פי שהתודה ערבית כו' ונראה כי הגירסא שם הוא בשיבוש וצ"ע באחרות:

וסיים במה אנו. והיינו תפלת אתה נותן יד לפושעים וכך אנו נוהגים:

והאמר רב תפלת ערבית רשות. תימה מה בכך דמ"מ אין לו לבטלה בחנם כמו שרבי רגיל לפרש בפ"ק דשבת (דף ט:) אלא אם כן דוחקתו שום מצוה עוברת או שרא המייניה לאכול דתו לא מטרחינן עליה תדע שהרי יעקב אבינו תקנה וגם כנגד הקטרת אברים ופדרים היא שהן כל הלילה כדאמרי' בפ' תפלת השחר (ברכות דף כו:) וכמו שהן דלא מעכבי כפרה [איהי נמי] מ"מ מצוה בעלמא יש בהן כמו כן תפלת ערבית מצוה יש בה וא"כ שפיר קאמר הכא דפוטרתו אף לדברי האומר רשות כיון שצריך להתפלל ואומר רבי דהכא נמי אינו צריך להתפלל שהרי יש לו לעסוק בתקון צורכי סעודה למוצאי יום הכפורים שהוא יום טוב כדאמרי' במדרש שבת קול יוצאת ואומרת לך אכול בשמחה לחמך וכמו שפירשתי שאין לו לבטל תפלת ערבית בחנם כן משמע בירושלמי בפרק תפלת השחר דקאמר למ"ד תפלת ערבית חובה אין תפלת נעילה פוטרת אותה למ"ד רשות פוטרת משמע הא בלא כלום לא יפטור ואע"פ שחולק על תלמוד שלנו בכאן אין לנו להכחישו במה שאינו חולק על תלמוד שלנו והא דתניא בפרק תפלת השחר (שם) שכח ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים אתיא שפיר כמאן דאמר תפלת ערבית רשות כי בחנם אין לו לבטלה וניחא נמי הא דאמרינן פרק תפלת השחר (דף ל:) טעה ולא הזכיר ראש חודש אין מחזירין אותו לפי שאין בית דין מקדשין את החודש בלילה הא לאו הכי מחזירין אותו כי בחנם אין לו לבטלה אבל ה"ג פי' דכיון דהתפלל אותה שויה עליה חובה והלכך אי לאו טעמא לפי שאין ב"ד כו' מחזירין אותו ואין נראה לרבי דהא אמרי' בפ"ק דשבת (דף ט:) למ"ד תפלת ערבית רשות הני בבלאי כיון דשרא כו' הא לא שרא מטרחינן ליה אע"ג דלא התפלל כלל וכי תימא כיון דהתפלל בשאר לילות שויה עליה חובה אם כן למה הוצרך לתרץ בשמעתין דלדברי האומר חובה קאמר אפילו לדברי האומר רשות ניחא כיון דשויה עליה חובה בשאר לילות על כן נראה כך כדפרשינן. מ"ר:

מאי נעילת שערים רב אמר צלותא וק"ל:

שם תנאי היא דתניא י"ה עם כו' לפי דרך התלמוד בכ"מ משמע דקאמר תנאי היא הך מלתא דמותיב אדשמואל והא ליתא הכא דהא לכ"ע מסיק תיובתא אדשמואל ואולי טעות נפל בספרים הנך ג' תיבות תנאי היא דתניא וכולה חדא ברייתא היא ומסיק תיובתא מכולה וכן ראיתי בתוס' וק"ל:

בפרש"י בד"ה אור יוה"כ [ליל יוה"כ] הס"ד ואח"כ מה"ד וחותם בוידוי גרסינן בתוספתא הס"ד כצ"ל וכ"ה בתוס' ע"ש ואח"כ מה"ד אינו חותם כו' כך היה הגירסא בגמרות של רש"י אבל הגירסא שבגמרות שלנו הוא כפירוש התוס' ע"ש:

בד"ה נחית קמיה כו' שערי עזרה הס"ד ואח"כ מה"ד וכיון דצלי כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה והאמר רב תפלת כו' ואמאי אצטריך לשנויי הכא דרב כו' כצ"ל:

ע"ב רב שאני כו'. עיין פרש"י אבל התלמוד סתם ולא פירש ונראה שסמך אדלעיל דרב שאני דאפי' לטבח שחטא לו אזל הוא לפייסיה וכ"ש לגבי ר' חנינא:

אלהי עד שלא נוצרתי איני כו'. מפורש ס"פ היה קורא ע"ש:

גמרא אלא ר"ח חלמא חזי כו'. בגליון בשם מ"א מלת אלא צ"ע. עי' תוס' ר"פ במה אשה בד"ה אלא ויתיישב לך דה"נ סתמא דגמרא מקשה ומפרק:

גמ' שם רב יהודה אמר כי עונותינו כו'. כצ"ל:

גמ' שם ושמואל אמר ממעמקי הלב. לפלא בעיני שנשמט וידוי זה מנוסח סדר תפלותינו וע"כ לא ידענו מה הוא:

גמ' שם והוה יתיב וכי מטא ש"ץ ואמר אבל כו' קם מיקם. משמע לכאורה דבכל התפלה היה יושב ותיובתא להרמ"א באו"ח סי' קכ"ד ס"ד. אבל י"ל דהכא קאמר בשאר נוסח הוידוי או פיוטים שאמר הש"צ כמו שאנו נוהגים:

רש"י ד"ה חלמא. וכשראה חלום זה על רב דאג למות כו'. יתכן שלזה כוונו לעיל (ס"ד פו) במה שאמרו והרשות מקברת את בעליה:

רש"י ד"ה אינו חותם מקדש ישראל. נ"ל שהוא פירוש על הא דקאמר ר"מ וחותם בוידוי ומפרש דאינו חותם מקדש ישראל כמו שש"צ חותם עליו אלא כו' ודלא כהרש"א. ומשמע מהרש"א שהיה לפניו הגירסא בפרש"י ד"ה וחותם וד"ה אינו חותם בדבור אחד וזה סיוע למה שפי' בכוונת דבריו ודלא כמו שהגיה לחלק דבריו:

תד"ה והאמר. וכה"ג פי' גבי אין מקדשין את החדש בלילה כו'. נראה דצ"ל ובה"ג פי' והוא ר"ת ובהלכות גדולות ועי' בת"י וברא"ש ר"פ תה"ש:

בא"ד וכ"ת כיון דהתפלל בשאר לילות שויא עליה חובה כו'. ק"ל דמשמע דאפ"ה מכי שרי המייניה לא מטרחינן ליה הואיל דעיקריה רשות א"כ מאי מקשו דאמאי איצטריך לשנויי הכא כו' לימא כו' דהא גם לדעת ר"י צ"ל דמוצאי יום הכפורים הוי כמו שרי המייניה וה"נ איכא למימר לדעת בה"ג וצריך עיון:

בעי למעכד ״רשותא״. נ״ב כמו (אבות פ"א) וא"ת לרשות:

שם קם מיקם אמר. נ״ב בר המדורי (וברי״ף הגירסא אמינא):

אָזַל רַב לְגַבֵּיהּ תְּרֵיסַר מַעֲלֵי יוֹמָא דְּכִפּוּרֵי. נראה לי בס"ד שדקדק לילך י"ב לכבוד רבי חנינא כנגד השפעת 'חָכְמָה בִּינָה וְדַעַת' שהם י"ב אותיות כי בדעת יש תוספת וא"ו שהיה רבי חנינא נשפע משם. ועוד מה שאמר נֵימָא: הָדַר לְרֵישָׁא הם י"ב אותיות והלך אצלו כנגד דבור זה שחטא לו י"ב פעם.

וְהָאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: כָּל הַמְבַקֵּשׁ מָטוּ מֵחֲבֵרוֹ, אַל יְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ יוֹתֵר מִשָּׁלֹשׁ פְּעָמִים. הא דהקשה על רב קודם שהקשה על רבי חייא משום דעל רב איכא קושיא טפי דלשון 'אַל יְבַקֵּשׁ' משמע לעיכובא אבל כל המעביר על מדותיו מעבירין על פשעיו (ראש השנה יז.) עצה טובה קאמר."

אָזַל רַב לְגַבֵּיהּ תְּרֵיסַר מַעֲלֵי יוֹמָא דְּכִפּוּרֵי. הא דדקדק לילך י"ב פעמים, נראה לי בס"ד דרבי חנינא בר חמא היה בן גדולים בתורה כמה דורות, וידוע דהמזלזל בכבוד חכם בן גדולים מגיע הזלזול לשלשה דורות, לו ולאביו ולזקנו ולא יותר, והם כולם היו חכמים גדולים שעסקו מסתמא בארבע חלקים של פרד"ס [פשט, רמז, דרש, סוד], לכן הלך י"ב פעמים כנגד ג' פעמים ארבעה.

שמואל אמר מה אנו מה חיינו פי' אינו מתפלל מי"ח כלל וק"ל כיון דאינו מתפלל רצה ומודים בנעילת שערים היכי תנן דאיכא נשיאת כפים בנעילה הא אמרינן בפ"ז דסוטה (דף ל"ח) כל כהן שאינו עולה בעבודה פי' בברכת רצה שוב אינו עולה דכתיב וישא את ידיו וגו' וכ"ת הא ריב"ל אמר התם ושמואל לא ס"ל כוותיה הא פריך התם אינו והא רב אמי ורב אסי סלקי ומשני מעיקרא הוו עקרו כרעייהו ממטו לא הוו מטו להתם ותנן נמי אם הבטחתו שנושא את כפיו וחוזר לתפלתו רשאי והוינן בה הא לא עקר אלא דנד פורתא ה"נ דעקר פורתא דתני ר' אושעיא ל"ש אלא שלא עקר את רגליו אבל עקר את רגליו עולה אלמא עיכובא איכא בדבר לעלות בעבודה וממתניתא דר"ח ור"א מותבינן כדאמ' בשילהי חולין א"כ לשמואל כיון דאינו מתפלל ברכת עבודה בנעילה נשיאת כפים היכי משכחת לה מיהו כיון דבלא"ה איתותב לקמן מדתניא בנעילה מתפלל שבע לא חש תו להקשות מהא דהוי מדיוקא [דדרך הגמ'] אפי' היכא דיכול להקשות מדיוקא דמתניתין ומפשטא דברייתא שביק לדיוקא ומקשה מפשטא כדפירשו התוס' בפ"ז דחולין (דף ק"ב) אהא דאמר ר"א אין מזמנין נכרי על בני מעיים כ"ש דר' אושעיא נמי ברייתא היא ומשו"ה שביק לה ומקשה בפשיטות מאידך ברייתא ועוד דבה איירו תנאי קמאי וקצת ראיה לדברי מדהתם בספ"ה דברכות (דף ל"ה] דתנן התם להא דאם הבטחתו שנושא את כפיו לא שקיל וטרי למיפרך להא הא לא עקר ולשנויי דעקר פורתא והא עיקר מקומו שם הוא א"ו משום דשמואל לית לי' הא לא פריך לה התם:

ואמר ר' ברכיה אם רואה אדם שהתורה פוסקת מזרעו ישא בת ת"ח וכו' אפשר לומר דלאו שפסקה לגמרי אלא שמתחלת לפסוק והיינו דקאמר פוסקת ולא אמר פסקה לומר שהתחילה לפסוק כגון שאבותיו חכמים גדולים ואח"ך היו למדנים קצת צריך שיתחזק וישא בת ת"ח כדי שתחזור עטרה ליושנה ויהיו חכמים גדולים. ואם לאו תפסוק לגמרי שיהיו עמי הארץ וזהו כונת הכתוב שהביא אם יזקין בארץ שרשו שמתחיל לפסוק כחו מזה יבא ובעפר ימות גזעו על כן טרם שימות ישא בת ת"ח ומריח מים יפריח ועשה קציר כמו נטע שהיו נטיעים מגודלים חכמים גדולים והרב עיון יעקב פירש פירוש נאה עפ"י מ"ש בס' חסידים סי' קנ"ו ע"ש:

אתא ר' חייא הדר לרישא וכו' בארחות חיים ה' ערב יום הכפורים ריש דף ק"ד מביא מאמר זה ויש שינויים בגירסא שהביא הוא ז"ל מנסחתנו ע"ש ובמ"ש רב שאני עמ"ש אנכי עפר דל בספר הקטן מחזיק ברכה א"ח סי' תר"ו בס"ד:

אתא ר' חייא. וגם הוא היה חפץ לפסוק עמו וחזר בשבילו לראש הפרשה: רב שאני. מחמיר היה לעצמו: חלמא חזא ליה לרב. ראה חלום על רב שתלאוהו בדקל והוא סימן נשיאות ראש וגדולה ור' חנינא ראש ישיבה היה כדאמר רבי (כתובות דף קג:) בשעת פטירתו חנינא בר חמא ישב בראש וכשראה חלום זה על רב דאג למות לפי שאין מלכות נוגעת בחברתה אמר אדחייה מהכא ויברח לבבל מפני ושם יהיה ראש ולא נדחין למות בשבילו: עם חשיכה. לאחר אכילה משקיבל עליו יוה''כ: שמא תטרף דעתו. מחמת שכרות: דבר קלקלה. של חטא: ממעמקי הלב. תפלה היא: בתורתך כתוב. כי ביום הזה יכפר: רבון העולמים. כי לא על צדקותינו וכו': בתענית. של גשמים: ובמעמדות. ארבעה ימים בכל שבת שאנשי משמר ישראל מתכנסין בעריהן ומתענין וקורין במעשה בראשית כדאמרינן במס' תענית (דף כו.) והתם מקשינן ותעניות ומעמדות מי אית בהו מוסף ומשנינן הכי קאמר כהנים נושאין את כפיהן כל זמן שמתפללין ואפי' במנחה לפי ששלשה פרקים הללו תעניות הם ואין שכרות במנחה אבל שאר ימות השנה אין נשיאות כפים במנחה ויש מהן ארבע פעמים ביום: צלותא יתירתא. מתפלל שבע כשאר התפלות: ושמואל אמר מה אנו ומה חיינו. אומר ואינו מתפלל: אור יום הכפורים. ליל יום הכפורים: וחותם בוידוי. גרס בתוספתא אינו חותם מקדש ישראל אלא האל הסולחן וחכמים אומרים כל מקום שזקוק לשבע אף בשאר התפלות אם רצה לחתום בוידוי חותם כך שמעתי אבל לא גרס לה בתוספתא הכי אלא וחכמים אומרים מתפלל שבע ואם רצה לחתום בוידוי חותם ואנעילה קיימי קתני מיהת נעילה מתפלל שבע ומתודה תיובתא דשמואל תיובתא: נחית קמיה דרבא. בנעילה ולשון נעילה פליגי אמוראי בברכו' ירושלמי חד אמר נעילת שערי שמים וחד אמר נעילת שערי עזרה: וכיון דצלי. משחשיכה תו לא צריך: והא אמר רב. במס' ברכות תפלת ערבית רשות ומאי פוטרת דקאמר: לדברי האומר חובה קאמר. דזו פוטרתה: מיתיבי וכו'. קתני נעילה וקתני ערבית: שבע מעין שמונה עשרה. ג' ראשונות וג' אחרונות כתיקנן ואומר הביננו באמצע שיש בה מעין שלש עשרה ברכות והיא תפלה קצרה שתיקנו לעוברי דרכים ולמוצאי יוה''כ התירו לצאת בה מפני הטורח:

והאמר רב תפלת ערבית רשות. תימה לרב דאמר תפלת ערבית רשות האמר פרק תפלת השחר (ברכות דף כו.) טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים ואמר נמי התם בסוף פרק תפלת השחר (שם דף ל:) טעה ולא הזכיר של ראש חודש בלילה אין מחזירין אותו לפי שאין מקדשין את החודש בלילה הא לאו הכי מחזירין ואמאי תיפוק ליה דתפלת ערבית רשות ואומר ר''י נהי דרשות היא אין לבטלה בחנם אם לא מפני שום מצוה עוברת או שרא המייניה דפ''ק דשבת (דף ט:) דלא מטרחינן ליה וכן עלה על מטתו דירושלמי דאין מטריחין אותו שירד תדע כיון דיעקב אבינו תיקנה לא תיקנה לבטלה ועוד כיון דכנגד אברים ופדרים היא שמעלן ומקטירן כל הלילה נהי דלא מעכבי כפרה מ''מ מצוה להקטיר תפלת ערבית נמי מצוה ותימה מאי פריך הכא והאמר רב תפלת ערבית רשות והאמרינן דבחנם אין לבטלה וי''ל דאין זה בחנם דבליל יוה''כ מצוה לטרוח ולהכין צורכי סעודה דהוי כעין יו''ט כדאמרי' במדרש דבמוצאי יוה''כ בת קול יוצאת ואומרת לך אכול בשמחה לחמך וכמו שפירשנו שאין לבטלה בחנם אפי' למ''ד תפלת ערבית רשות הכי משמע בירושלמי דתפלת השחר דלמ''ד תפלת ערבית חובה אין תפלת נעילה פוטרתה ולמ''ד רשות תפלת נעילה פוטרתה משמע אבל בחנם אין לבטלה ואע''פ שחולק על הש''ס שלנו בזה דבגמרא דידן משמע דרב לדברי האומר חובה קאמר אבל למ''ד רשות לא בעיא תפלה לפוטרה מ''מ במה שאנו יכולין להשוותם יש לנו להשוותם וכה''ג פי' גבי אין מקדשין את החודש בלילה אע''ג דתפלת ערבית רשות כיון דשווייה עליה חובה שפיר דמי ולהכי צריך לההוא טעמא דאין מקדשין החודש בלילה ואין נראה לר''י דהאמר בפ''ק דשבת למ''ד תפלת ערבית רשות מכי שרא המייניה לא מטרחינן ליה הא אי לא שרא המייני' מטרחינן ליה אע''פ שלא התפלל כלל וכי תימא כיון שהתפלל בשאר לילות שויא עליה חובה א''כ אמאי איצטריך לשנויי הכא דרב לדברי האומר חובה קאמר לימא דאפי' לדידיה דס''ל רשות כיון דשויא עליה חובה בשאר לילות חובה היא עילויה ובעיא תפלה למיפטריה על כן נראה כדפרישית: מתפלל שבע מעין שמונה עשרה ברכות. פירש רשב''ם טעמא משום דכיון דאכתי הוא בתענית חשוב כיוה''כ להכי מתפלל שבע ולפי שכבר פנה היום וחול הוי להכי מתפלל מעין י''ח:

דף פז - ב

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד