סוכה ב ע"א

פרק ראשון - סוכה

דף ב - א

מתניתין:

המשנה הראשונה פותחת בביאור שלושה ענינים עיקריים בהלכות סוכה.

האחד: דיני גובהה של הסוכה, מהו השיעור הגבוה ביותר, ומהו השיעור הנמוך ביותר.

השני: מנין דפנות הסוכה.

והשלישי: דין הסכך, שתהא צילתו מרובה מחמתו.

א. תחילה מביאה המשנה מחלוקת תנאים מהו השיעור הגבוה ביותר בסוכה:

סוכה ^[1] שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה, שהסכך שלה גבוה יותר מעשרים אמה מעל קרקעיתה, פסולה. והגמרא מביאה כמה טעמים חלוקים לפסול זה.

ורבי יהודה מכשיר.

וממשיכה המשנה לבאר, מהו השיעור הנמוך ביותר, שבפחות ממנו פסולה הסוכה: וסוכה שאינה גבוהה עשרה טפחים, שאין אדם יכול לדור בה אלא בקושי רב, ולפיכך נחשבת היא "לדירה סרוחה", שאינה ראויה לקיום מצוות סוכה. ^[2]

ב. וסוכה שאין לה לפחות שלוש דפנות,

ג. וסוכה שחמתה מרובה מצילתה, פסולה.

וטעם הפסול בסוכה שחמתה מרובה מצילתה, לפי שהסוכה קרויה על שם הסכך, ואם הסכך הוא כה מועט עד שהוא מיצל על מיעוט הסוכה בלבד, נחשב הדבר כאילו אין הסוכה מסוככת כלל, שהרי צל זה בטל ברוב, ולכן סוכה שכזאת אינה קרויה סוכה. ^{[3] [4]} וגם אם היה הסכך והאויר למעלה שווה בשווה, אלא שלמטה, על קרקע הסוכה, יש יותר שמש מצל, הסוכה פסולה, היות והצל למטה בטל ברוב החמה, [ראה להלן כב ב].

גמרא:

הגמרא דנה בשאלה מדוע נקט התנא במשנתנו לשון "פסול" בבואו לבאר את דין גובה הסוכה ["סוכה הגבוהה למעלה מעשרים אמה, פסולה"], ולא נקט לשון של תקנה, שסוכה כזאת יש למעט את גובהה עד שתהא נמוכה מעשרים אמה כדי להכשירה, כמו שנקט התנא בתחילת מסכת עירובין לשון שכזאת, לגבי קורה הגבוהה למעלה מעשרים אמה בפתח המבוי, ^[5] ששם לא אמר התנא שהיא "פסולה" לתקן בה את המבוי, אלא אמר להיפך, שאפשר להכשירה על ידי שינמיך את הקורה למטה מעשרים אמה:

תנן התם, בתחילת מסכת עירובין [ב א]: מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה, שהיתה הקורה מונחת בגובה המבוי מעל עשרים אמה, אין להוציא מרשות היחיד לתוכו, ואין לטלטל בו, אלא אם כן ימעט, ינמיך את הקורה או יגביה את הקרקע שתחתיה, עד שתהא הקורה מונחת בגובה למטה מעשרים אמה. ^[6]

רבי יהודה אומר: אינו צריך להנמיכה. לפי שאפילו כשהקורה נמצאת למעלה מעשרים אמה, יכולים להבחין בקורה, והיא מהווה היכר לבני המבוי שלא יבואו להוציא חפץ ממנו לרשות הרבים. [או משום שלדעתו אין תקנת הקורה משום היכר, אלא משום שנחשבת היא כמחיצה, ולפיכך אף שהקורה גבוהה מעשרים אמה, היא מועילה כמחיצה].

ועתה דנה הגמרא: מאי שנא גבי סוכה, דתני, ששנה בה התנא במשנתנו לשון פסול, "סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה", ולא פירש התנא שיש אפשרות להכשירה, על ידי הנמכת הסכך לגובה של עד עשרים אמה.

ומאי שנא גבי מבוי, דתני תקנתא, ששנה התנא במשנה שיכולים להנמיך את הקורה שבפתחו כדי להתיר לטלטל בתוכו בשבת?!

ומבארת הגמרא: חלוק דין סוכה ממבוי. כי שיעור עשרים אמה בגובהה של סוכה, הוא דין דאורייתא, וכבר קודם שנשנית משנה זו נאמרה הלכה זו בסיני. לכן תני בה לשון "פסולה", שלא נעשתה הסוכה כפי ההלכה מסיני, השנויה זה מכבר. ^[7]

אבל מבוי, שכל דינו אינו אלא מדרבנן, תני בו תקנתא.

והסיבה לכך היא, לפי שהמקור לכך ששיעור גובה המבוי עשרים אמה ולא יותר הוא משנה זו עצמה, ואינו דין תורה משכבר הימים, ואין דרך המשנה לומר "פסול" אלא בדבר שפסולו ידוע עוד קודם שנשנית המשנה. ^[8] ועוד יש לחלק בין סוכה למבוי:

ואי בעית אימא, אף אם בדאורייתא נמי תני בלשון "תקנתא" בכל מקום שאפשר, מיהו, לגבי סוכה, דנפישי מילתיה, רבים הם דיניה, ואי אפשר לפרט בכל פסול ופסול מהי תקנתו, לכן פסיק ותני, נקט התנא בפסקנות לשון "פסול" כדי שלא להאריך בדבריו ולפרט את התקנה לכל פסול ופסול. אבל מבוי, דלא נפישי מיליה, אין דיניו מרובים באותה משנה, תני בו לשון "תק נתא".

דנה הגמרא: מנא הני מילי, מנין למדנו שסוכה הגבוהה מעשרים אמה פסולה?

ומביאה הגמרא את דבריהם של שלושה אמוראים, שנתנו שלשה טעמים שונים לפסול סוכה גבוהה:

א. אמר רבה: דאמר קרא "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל". ומניחה הגמרא עתה, שמפסוק זה למדים שצריך היושב בסוכה לראות ולדעת שהוא יושב תחת צל הסוכה.

[שהרי אם היתה כוונת הכתוב לומר, כי ידעו הדורות הבאים שהקדוש ברוך הוא הושיב את בני ישראל בסוכות של ענני כבוד, די היה לו לכתוב "בסוכות תשבו שבעת ימים, כי בסוכות הושבתי", ומדוע הוסיף הכתוב "למען ידעו דורותיכם"? אלא מוכח, שבא הכתוב ללמדנו שהיושב בסוכה צריך לדעת כי הוא יושב בה].

ולכן, אם היתה הסוכה גבוהה עד עשרים אמה, אדם יודע שהוא דר בסוכה, שהרי עינו מבחינה בסכך.

אבל אם היה הסכך גבוה למעלה מעשרים אמה, אין אדם יודע שדר בסוכה, משום דלא שלטא בה בסכך עינא. והתורה אמרה "למען ידעו דורותיכם" - עשה סוכה שישיבתה ניכרת לך, דהיינו, סוכה שאינה גבוהה עשרים אמה. ^[9]

ב. רבי זירא אמר, למדנו דין זה מהכא, דכתיב [ישעיה ד ו] "וסוכה תהיה לצל יומם מחורב", ומשמע, שאינו קרוי סכך אלא אם הוא עשוי לצל [וכמו שנתבאר לעיל, ש"על שם הסכך קרויה סוכה", ולכן תכלית הסכך שהיא עשיית צל היא המגדירה את מהות הסוכה].

ולכן, אם היתה הסוכה גבוהה עד עשרים אמה, אדם יושב בצל סוכה. כלומר, בצל הסכך.

אבל אם היה הסכך מונח למעלה מעשרים אמה, אין אדם יושב בצל סוכה, אלא בצל דפנות. היות והשמש באה מעט מן הצד, הרי מצלות מחיצות הסוכה מעט בתוך הסוכה, וכאשר מחיצותיה של הסוכה גבוהות מעשרים אמה, הן מצלות מן הצד על כל שטח הסוכה, ולא מצל כלל הסכך שלמעלה. ^[10]

ומקשה הגמרא: אמר ליה אביי, אלא מעתה העושה סוכתו בעשתרות קרנים - בין שני צוקים גבוהים, שאין שם שמש כלל מחמת צילם של הצוקים, הכי נמי דלא הוי סוכה העשויה שם כשרה, כיון שיושב הוא בצל הצוקים ולא בצל סוכה?!

ומתרצת הגמרא: אמר ליה רבי זירא: התם, בעשתרות קרניים, דל עשתרות קרנים, הרי אם תסלק את ההרים, איכא צל סוכה, יש צל מחמת הסכך, ורק מחמת הצוקים שלצידה היא אינה מצלה בפועל. ולפיכך הסוכה כשרה.

אבל הכא, בסוכה הגבוהה מעשרים אמה, דל דפנות, אם נוריד את מחיצותיה, ליכא צל סוכה. שהרי השמש באה מן הצד מעט, וכיון שהסכך גבוה מעשרים אמה, נכנסת השמש מן הצד ומכסה את כל שטח הסוכה. ^[11]

ג. ורבא אמר, דין זה, שסוכה הגבוהה מעשרים אמה פסולה, למדנו מהכא: כתיב [ויקרא כג מב] "בסוכות תשבו שבעת ימים", ומשמע שכך אמרה תורה: כל שבעת הימים - צא מדירת קבע ושב בדירת עראי. ולמדנו מפסוק זה, שתהיה הסוכה דירת עראי ולא קבע כבית, ולכן צריך שמחיצותיה יהיו קלות. ^[12]

עד גובה עשרים אמה, אדם עושה דירתו דירת עראי. אבל אם הסוכה גבוהה למעלה מעשרים אמה, אין אדם עושה דירתו דירת עראי, לפי שאם יעשנה עראי, תיפול מיד מחמת גובהה וכובדה, ^[13] אלא עושה אותה דירת קבע. ולגבי מצות סוכה, נצטווינו לשבת בדירת עראי דוקא.

ומקשה הגמרא: אמר ליה אביי לרבא: אלא מעתה, אפילו סוכה שהיא נמוכה למטה מעשרים אמה, אם עשה את סוכתו במחיצות של ברזל קבועות וחזקות, וסיכך על גבן כראוי, הכי נמי דלא הוי סוכה מחמת שבנין קבע הוא ולא עראי?!

ומתרצת הגמרא: אמר ליה, הכי קאמינא לך, כך היתה כוונתי לומר: עד כ' אמה דאדם עושה דירתו דירת עראי, אם כן, אף כי עביד ליה דירת קבע, במחיצות של ברזל וכדומה, נמי נפיק, יוצא הוא ידי חובתו.

כי על כרחך לא הקפידה תורה שתהיה הסוכה עראי ממש, שהרי אי אפשר לצמצם ולעשותה ראויה לעמוד שבעה ימים בדיוק, לא פחות ולא יותר, אלא ודאי דין "עראי" נאמר על שיעור הסוכה, שתהיה ראויה להיות עראי.

אבל למעלה מכ' אמה, דאדם עושה דירתו דירת קבע, מחשש שאם יעשנה עראי תיפול, אפילו כי עביד לה עראי, אף אם יעשנה עראי, נמי לא נפיק, כיון שאינה ראויה לכך.

כללו של דבר: אין חיוב לשבת בסוכה עראית בדוקא, אלא שיעור הסוכה הוא כל שאילו היתה עראי היתה עומדת. ^[14]

סוכה שהיא גבוהה מעשרים אמה פסולה. ור' יהודה מכשיר. ותנן בעירובין מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה ימעט מ"ש מבוי דקתני תקנתא כלומר ימעט זה הגובה יוריד הקורה למטה מכ' אמה ויתקן המבוי והוכשר.

ולגבי סוכה תני פסולה לתני נמי גבי סוכה ימעט ושנינן בסוכה שפסילותה בגובה מדאורייתא ונפישי מלתא תני פסולה.

מבוי שהוא מדרבנן כו' ובאו לבאר מנין כי הגובה פוסל בסוכה.

רבה אמר מהא למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל כל סוכה שאינה ידועה דהאי סוכה דמצוה היא אינה סוכה.

ולמעלה מכ' אמה אין אדם יודע שדר בסוכה דלא שלטא ביה עינא לפיכך פסולה ור' זירא אמר בצל דפנות ודחי אביי אלא מעתה מקום שאין החמה זורחת כגון עשתרות קרנים אם יעשה באותו מקום סוכה אינה סוכה משום שאין שם צל מפני חמה. ושני התם דל עשתרות קרנים המונעים החמה ונמצא צל סוכה הבא אם הדפנות תמצא צל הסכך במקום אחר רחוק מזה המקום שהוא תחת הסכך כי הוא מיצל. רבא אמר מדכתיב בסכות תשבו שבעת ימים ז' ימים בלבד. ש"מ דירת עראי בעינן. ולמעלה מכ' אמה ודאי דירת קבע הוא ואינה דירת עראי לפיכך פסולה. אבל למטה מכ' אמה דמשכחת לה דעביד איניש דירת עראי אע"ג דעביד לה מעין דירת קבע [נמי נפיק]. כולהי הני אמוראי כרבה לא אמרי משום דסבירא להו דהאי ידיעה דכתיב בה קרא ליתא ידיעה למאן דיתיב בסוכה דצריך היושב שיעור ידיעתו כי יושב בסכך של אותה סוכה אלא ידיעה לדורות כלומר הדורות הבאין כיון שרואין שעושין סוכות ומניחין בית דירתן ויושבין בימות החג בסוכה שואלין מפני מה עושין כך ומגידין להן אבותיהם מעשה יציאת מצרים. ור' זירא סוכה לימות המשיח היא. כלומר ישיבת ישראל בשלוה בלי פחד או אפילו במדבר במקום שאין שם לא חומה ולא עיר ואין חוששין אלא לחמה או לזרם מטר וסוכה לצל ולמכסה דיי ולא נלמד ממנה דין סוכה של מצוה. ומשני ר' זירא אי הכי ליכתוב חופה בלשון כיסוי כלומר דבר המכסה והמסתיר מן השמש ומן המטר אמאי כתיב בלשון סוכה ללמדך כי גם סוכה של מצוה (בעינן) זו היא מצותה (כרבה) [כרבא] נמי לא אמרי משום קושיא דאביי כו' הא דאמר ר' יאשי' אמר רב מחלוקת ת"ק דמתני' ור' יהודה בשאין דפנות מגיעות לסכך אלא העמד דופן שתים או יותר תחת הסכך והשאר הניחו בלא דופן כדי שיהא האויר נכנס בו.

פרק א
מתניתין סוכה שהיא גבוהה כו'. פירוש הסכך הוא הנקרא סוכה בכאן וברוב המקומו׳‎ אבל פעמים שנקרא׳‎ סוכה הסכך והדפנות. ואסיקנא בפ״ק דעירובין דחלל סוכה תנן חלל מבוי תנן למימרא דאינה פסולה עד שיהא חללה של סוכה יותר מעשרי׳‎ ולהכי נקט לישנא דלמעלה מעשרים אמה והכין אסיקנא התם דהני כ׳‎ אמה היינו אמה בת ששה טפחים לדברי הכל כדאיתא לקמן וכן אתה משער בכל מקום ובגמרא מפרש טעמא אמאי פסולה:

ורבי יהודה מכשיר. בגמרא מפרש טעמא:

ושאינה גבוה עשרה טפחים. פירוש דלא חשיב סכך בשאין חלל תחתיו י׳‎ טפחים כדאיתא בגמרא:

ושאין לה ג׳‎ דפנות. בגמרא מפרש לה:

ושחמתה מרובה מצלתה. פירוש דלא חשיב סככה והא ודאי אפי׳‎ לרבי יהודה היא לכ״ע דלא פליג אלא ברישא בלחוד. וכ״ת והא רבי יהודה לא בעי צל סכך מדקא מכשיר למעלה מעשרים אמה דליכא צל סכך אלא צל דפנוח כדאיתא בגמרא. י״ל דנהי דלא בעי רבי יהודה שיהא הסכך עושה צל כמות שהוא עכשיו מ״מ בעי שיהא ראוי לעשות צל דבלא״ה לא מיקרי סכך כלל כיון דקליש כולי האי דלא חזי למעבד צל וזה נכון:

סוכה ישנה ב״ש פוסלים כו׳‎. בגמרא מפרש לה איזוהי סוכה ישנה כל שעשאה קודם לחג ל׳‎ יום. י״מ דטעמא דב״ה קא מפרש דהלכתא כותייהו דאלו דברי ב״ש לא הוה מפרש דב״ש במקום ב״ה אינה משנה וה״פ איזו היא סוכה ישנה דמכשירין ב״ה כל שעשאה קודם לחג שלשים יום דמסתמא לשם החג היא. וב״ש סברי שאין סתמא לשם החג היא ולפיכך פוסלים בה ולהאי פירושא לא אתי שפיר לישנא דסיפא דקתני אבל אם עשאה לשם חג כשרה דהא באידך נמי מכשירין והיכא קתני אבל. ויש לפרש לפי שיט׳‎ זו דה״ק ואיזו היא סוכה ישנה דמודו ב״ה לב״ש שהוא פסולה כל שעשאה קודם לחג שלשים יום דמסתמא שלא לשם החג עשאה ולא אפליגו עליה אלא בשעשאה תוך שלשים יום סתמא בית שמאי סברי דהא נמי סתמא שלא לשם החג. וב״ה סברי דכל תוך שלשים יום כיון שדורשין בהלכות החג סתמא לשם החג ואכתי לא אתי שפיר דאיזו היא סוכה ישנה משמע איזוהי סוכה שנחלקו בה ותו דלהאי שיטתא לב״ה כל שעשאה בפירוש שלא לשם החג פסולה והא ליתא דבגמרא מוכח בהדיא דב״ה לא דרשי כלל חג הסוכות תעשה לך עשה סוכה לשם חג אלא מכיון שעשא׳‎ לשם צל כשר׳‎ אם לא שפירש שאינו עושה אותה לשם חג והיינו דמכשי׳‎ בסוכת רקב״ש וסוכות גנב״ך שאינם לשם חג כלל אלא לשם צל כדאית׳‎ בגמ׳‎ והיינו אליבא דב״ה והפי׳‎ הנכון כך הוא דאליבא דב״ש קאי וה״ק איזו היא סוכה ישנה שב״ש פוסלין כל שעשאה קדם לחג שלשים יום דמסתמא לא הוי לשם חג ואינהו בעו סוכה לשם חג ואם עשאה לשם החג אפילו מתחלת השנה כשרה ואע״ג דלי׳‎ הלכתא כב״ש כיון דאידכר מלתא דידהו מפרש טעמייהו ודכותא בתלמודא בדברי רבא במס׳‎ שבת בפרק רבי אליעזר דמיל׳‎ א״נ דנקט הא לפרושי טעמ׳‎ דבית הלל סד״א דפלוגתייהו בסוכה תוך שלשים יום וטעמא דב״ה משום דמסתמא לשם החג אבל כל שעשאה קודם לכן שאין סתמא לשם חג או שעשאה בפירוש שלא לשם חג אפי׳‎ תוך שלשים יום מודה ב״ה דפסולה קמ״ל דבסוכה שעשאה ל׳‎ יום קודם לחג פליגי שאינה לשם חג וטעמא דב״ה משום דלא בעי סוכה לשם חג. ואפשר דנפקא לן מינה נמי לענין נודר מסוכה ישנה שאינו אסור אלא בסוכה שנעשית קודם לחג ל׳‎ יום וקי״ל כב״ה ומיהו לכתחלה מצוה לחדש בה דבר בגופא אבל חדוש חוץ לגופ׳‎ ככרי׳‎ וסדינין וכיוצא בה אינה מחודש וכן מפורש בירושלמי:

גמרא תנן התם מבוי שהיא גבוה מעשרים אמה ימעט. פירוש כשהכשירו בקורה לא כשהכשירו בלחי כדכתיב התם. והא דלא קתני התם למעלה מעשרים כדקתני גבי סוכה אע״ג דשוו בדינייהו דחלל מבוי תנן משום דהכא איירינן בתיקון הסכך שהוא עיקר המצוה והוא עומד על החלל ושייך למיתני ביה למעלה אבל התם לא קתני קורת מבוי שהיא גבוה אלא מבוי שהוא גבוה דבתיקון מבוי והכשרו מיירי וכיון שכן לא שייך למיתני בי׳‎ הכי שהמבוי הוא גובה של חלל והיינו דלא קתני ביה ישפיל אלא ימעט כלו׳‎ ימעט חללו בין שישפיל את הקורה בין שיגב׳‎ את הקרקע וכדמוכח התם בהדיא בגמ׳‎ ופירוש׳‎ כדכתיב התם ולא כדפרש״י ז״ל ימעט ישפיל ואפשר דרבי׳‎ ז״ל לאו דוקא נקטי׳‎ והא דלא קתני מבוי שהוא גבוה כ׳‎ וקתני מעשרי׳‎ לאשמועי׳‎ דחלל מבוי תנן וכאלו קתני שהוא גבו׳‎ יותר מעשרים מ״ר נ״ר:

מ״ש גבי סוכ׳‎ דתני פסולה מ״ש גבי מבוי כו׳‎. י״מ דבמבוי ל״ק ליה דבדידיה לא שייך שפיר למיתני לישנא דפסולה דמאי פסולה שייך במבוי שהרי אין כאן חובה להכשירו אלא שאם לא הכשירו כראוי אסור לטלטל בו ולהוציא ולהכניס לו מן החצרות אלא סוכה הוא דקשי׳‎ ליה אמאי לא קתני ביה תקנתא כדקתני במבוי דהא עדיף טפי דאשמועינן ממילא שהיא פסולה בדקתני תקנתא לרוח׳‎ דמלתא דאפי׳‎ שייך בה לישנא דפסול׳‎ לישנא דתקנתא עדיף טפי ודכותא בתלמוד׳‎ וי״מ דתרוייהו הוקשו ליה והוא הנכון לפום סוגיין וכדפרישי׳‎ בעירובין בפ״ק דבמבוי נמי שייך פסול:

מבוי דרבנן תני תקנתא.‎ פירשו ‎בתוספות ז״ל דסוכה דהויא דאורייתא וחמירא תנא לישנא דפסולה דאלים שלא יטעה אדם לומר לכתחלה ימעט ובדיעבד כשר׳‎ אבל מבוי שהוא מדרבנן ואין כתוב בתורה ועכשיו מתחיל התנ׳‎ לפר׳‎ דינה תני תקנת׳‎ איך ראוי להכשירו והקשו עליו דא״כ ליתני בסוכה תקנת׳‎ מיהת וי״ל דהיינו מאי דאמר ואב״א סוכה דנפישין מיליה תני פסולה מבוי דלא נפישין עיליה תני תקנתא הא ודאי מבוי נפישי מיליה טובא אל׳‎ דה״ק דסוכה דנפישי מיליה בהאי מתניתין תני פסול׳‎ דאלו הוי תני תקנתא בכלהו הוה מאריך טובא דהול״ל סוכה גבוהה ימעט ושאינה גבוהה י׳‎ טפחים יגבי׳‎ ושאין לה ג׳‎ דפנות יעשה לה ג׳‎ דפנות ושחמתה מרובה מצלתה ירבה בסכך ומש״ה פסק ותני פסולה להיות שונה דרך קצרה אבל מבוי דלא נפישי מיליה בהאי מתני׳‎ ולית ליה למיתני אלא חדא תקנתא ואינו צריך להאריך תני תקנתא וכן פרש״י ז״ל והשתא תרוייהו מתקן להו דכל דאפשר למיתני תקנתא בלשון קצר הכי עדיף ומיהו לשון קצר עדיף מתקנת׳‎ ואק״ל דהא נר חנוכה שהוא מדרבנן ולא נפישי מיליה קאמרי׳‎ פסולה שאמרו שם נר חנוכה שהניחו למעלה מכ׳‎ אמה פסולה כסוכה וכמבוי תירצו בתו׳‎ דכיון דבעי למידמי׳‎ לסוכה ולמבוי ניחא ליה למנקט לישנא דפסול׳‎ כלישנ׳‎ דסוכה שדומה לה שהיא מצוה כמוה ולא נקט וכמבוי אלא משום דמבוי משום היכרא דומיא נר חנוכה שהוא משום פרסומי ניסא א״נ התם על כרחין אית ליה למיתני פסולה דהא לית ליה תקנתא בהשפלה למטה כשהיא מודלקת וצריך הוא לכבותה ולחזור ולהדליקה במקומה בברכ׳‎ דקי״ל הדלק׳‎ עושה מצוה אפי׳‎ למ״ד הנח׳‎ עושה מצוה חיישי׳‎ שהרואה אומר לצרכו הוא דנקט ליה כדאמרי׳‎ גבי הדליקה בפנים ולא עוד אלא אפי׳‎ יש לה תיקון כשישפילנה למאן דסבר הנחה עושה מצוה מ״מ כשעוקרה ממקומה היינו פסולה משא״כ בסוכה ובמבוי שאפשר שלא יגע בהן ומתקנה שימעט איירה למטה בקרקעותה וזה מבואר:

מה״מ אמר רבה אמר קרא למען כו׳‎. עד עשרים אמה אדם יודע שהוא דר בסוכה למעלה מעשרים אמה אין אדם יודע שהוא דר בסוכה משום דלא שלט׳‎ ביה עינא פי׳‎ דלא מעייני אינשי למעלה מכ׳‎ וקסבר דטעמא דסוכה כטעמא דמבוי משום היכרא ולמ״ד קורה משום מחיצה בעי׳‎ מחיצות הנכרות אבל רבי זירא ורבה סברי דטעמי דפליגן נינהו דהתם במבוי בעי׳‎ היכרא כדאמרן אבל הכא משום דבעי׳‎ צל או דירת עראי הוא:

רבי זירא אמר מהכ׳‎ וסוכ׳‎ תהיה לצל יומם. הקשו בתוספות א״כ נילף מהת׳‎ נמי דבעי סוכ׳‎ ראויה להיות מחסה ומסתור מזרם וממטר ולאו מלתא דהא בקרא נקיט ב׳‎ לישני צל סוכה ומחסה מזרם ומסתור ממטר וכיון דמיחד צל לסוכה שמעי׳‎ אגב אורחיה דלא איקרי סכך אלא בשראוי לצל. ותו דלישנ׳‎ יתירא דייקינן דהול״ל וסוכה תהיה יומם מחורב כלומר שהסוכ׳‎ סוככ׳‎ יום מחורב כדכתיב בעלמא לא ימוש עמוד הענן יומם שפירש ביום ולמה ליה למימר תהיה לצל אלא ודאי אגב אורחיה קמ״ל שאין סוכה אלא הראויה לצל:

א״ל אביי אלא מעתה עשה סוכה כו׳‎. דקסבר דבעי׳‎ שתה׳‎ סוכה ראויה לעשות צל וכל שראויה לעשות צל אע״פ שאינה עושה צל מחמת מניע׳‎ המקום אין בכך כלום ולא פסלי׳‎ לה אלא בשהעיכוב מחמת הסכך שאינו ראוי לצל כמו שהיא עכשיו היינו כל שהיא למעלה מעשרי׳‎ דכי מסלקת דפנו׳‎ מהכ׳‎ ליכא צל סכך שאין הסכך ראוי ליעשות צל ור׳‎ יהודה מכשיר מכיון שראוי לעשות צל כשמשפילין אותו כדפרישנא במתני׳‎ והיינו דאמרינן התם דל עשתרות קרני׳‎ איכא צל סוכה שאין העיכוב מחמת הסכך שאלו הית׳‎ במקום שהחמה זורחת היה עושה צל:

אבל הכא שהיא גבוהה למעלה מעשרי׳‎ אמה דל דפנות ליכא צל סוכה. כלומר שאין הסכך ראוי כמות שהוא עכשיו ליעשות צל והצל שיש בסוכה מחמת דפנות הוא שנופל זה על זה וגם שתסתלק הדפנות לא יהיה שם צל מחמת סכך והא ודאי מאי דבעי׳‎ צל מחמת סכך היינו בחצי היום שהשמ׳‎ מהלך באמצע הרקיע וראוי סכך להצל דאלו קודם לכן או לאחר מכאן שהשמש הולך מן הצדדין אין הסכך מעלה ומוריד ולא מהני צל סכך לגמרי אלא צל דפנות וכ״ת א״כ היכי אמרי׳‎ דלמעלה מכ׳‎ אין אדם יושב בצל סוכה אלא בצל דפנות דהא בחצי היום א״א דאיכא צל דפנות שהשמש באמצע הרקיע וא״כ היכי תלי׳‎ מלתא בגוב׳‎ דהא כל דאיכא צל בחצי היום ודאי מחמת סכך הוא תירצו בתוספות דכי אמרינן דבחצי היום אין צל אלא מחמת סכך היינו ביומי תמוז שהשמש הולך באמצע הרקיע ממש כדאיתא התם אבל ביומי תשרי אפי׳‎ בחצי היום נוטה לצדדין וראוין דפנות להצל גם כן וכל שלמעלה מעשרי׳‎ אמה צל דאיכא מחמת דפנות הוא מיהו בר מן כל דין אפילו תימ׳‎ דבחצי היום ליכא צל דפנות אפי׳‎ הכי אמרי׳‎ דכל שלמעלה מעשרים כי איכ׳‎ צל כגון בשחרית וערבית מחמת דפנות הוא וכי הוי חצי היום דליכא צל דפנות ליכא נמי צל סכך והיינו דאמרי׳‎ דל דפנות ליכא צל:

רבא אמר מהכא בסוכות תשבו שבעת ימים אמר׳‎ תורה כו׳‎ צא מדירת קבע כו׳‎. פי׳‎ מדלא נקט תשבו שבעת ימים בסוכות ונקט בסוכות תשבו שבעת ימים משמע שיעשה אותה לישיבה שבעת ימים דהיינו עראי:

עד עשרים אמה אדם עושה דירתו דירת עראי כו׳‎. פירוש האי לישנא מוכח דלמעלה מעשרים נמי אפשר לעשותו עראי אלא שאין דרך בני אדם לעשות כן והעושה אותו בטלה דעתו אצל כל האדם דאי לא אפשר למעבד׳‎ עראי הל״ל למעלה מכ׳‎ אמה אינו עראי אלא קבע והיינו נמי מאי דגרסי׳‎ בסמוך בנוסחי עתיקי בפירוקי דרב׳‎ למעלה מכ׳‎ אמה דאין אדם עושה דירתו דירת עראי כי עביד לי׳‎ דירת עראי לאו כלום הוא דאלמא האי גברא דירת עראי עביד לה אפי׳‎ למעלה מכ'. אבל בתוספות כתבו דלמעלה מעשרי׳‎ אמה אינה אלא קבע אפילו הוא רעוע׳‎ מאד שהגוב׳‎ עושה אות׳‎ קבע ול״ג בסמוך כי עביד לה דירת עראי אל׳‎ ה״ג למעל׳‎ מכ׳‎ אמה דאין אד׳‎ עוש׳‎ דירתו דירת עראי לא נפיק ולית':

א״ל אביי אלא מעתה עשה מחיצות של ברזל וסכך על גבן הכי נמי דלא הויא סוכה א״ל הכי קאמינא לך עד עשרים אמה דאדם עושה דירתו דירת עראי כי עביד ליה דירת קבע נפיק למעלה מעשרים כו'. פירשו בתוס׳‎ דאביי סבר דאם אית׳‎ דקרא אתא לאשמעינן דבעינן סוכה דירת עראי הוה לן למימר דתהוי ממש סוכת עראי ונפסיל אותה כשהיא בנין חזק ואמאי מכשרי׳‎ לה כשהיא בנין חזק ורבא אהדר ליה דכל היכא דהוי שיעור דחזי לעראי כדרך בני אדם אין עראי מעכב ואפילו עשאה קבע כשרה ואין לפוסלה אלא קבע וא״א לעשותה עראי היינו למעלה מכ׳‎ וקאתי על׳‎ מדר׳‎ זירא דקאמר כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו והכא נמי למטה מעשרי׳‎ שראוי לעראי אין עראי מעכב ואפי׳‎ קבע כשרה למעלה מעשרים שאינו ראוי לעראי עראי מעכבת והרי א״א לעשות׳‎ עראי וזה לפי דעת׳‎ שכתבנו למעלה דאי לא כי עביד לה עראי מיהת למעלה מעשרי׳‎ ליתכשר דבמקום שהבילה מעכבת נכשרת היא בבילה ולא נהירא חדא דכל היכא דמייתי תלמוד׳‎ מידי מדרבי זירא בהדיא קאמר כדרבי זירא ותו דאפי׳‎ תימא דאביי לא אודי בפירוקא דרבא משום דלית ליה דרבי זירא הו״ל לרבי זירא גופיה לאודויי ביה והיכי אמרינן בסמוך כולהו כרבא לא אמרי משום קושיא דאביי דהא פרקיה רבא לההיא קושיא אליבא דר׳‎ זירא והנכון דאביי סבר דאי אית׳‎ דקר׳‎ אתא לאשמועינן דבעינן סוכ׳‎ עראי הוה לן למקפד דלא תהוי לעולם אלא עראי ורבא תריץ ליה דליכא במשמעותא דקרא שתהא הסוכה עראי מדלא כתיב הכי בהדיא אלא שרמז הכתוב שיהא שיעורה ראוי לבנין עראי על דרך העולם וכל שראויה להיות עראי אעפ״י שהיא קבע כשרה וכל שאין שיעורה ראוי לבנין עראי אפילו עשאה עראי פסולה וזו שיטת רש״י ז״ל והשתא כלהו כרבא לא אמרי משום דלא ניחא להו בפירוקא דרבא ואפשר דאביי בכללם והא דשתיק ליה משום דלא חש ליה אבל איהו כרבה או כרב זירא ס״ל והא דאמר אביי לקמן רבי ור׳‎ יהודה ור׳‎ יאשיה ור׳‎ אליעזר כלהו ס״ל דירת קבע בעינן ומייתי ר׳‎ יהודה דקתני במתניתין ור׳‎ יהודה מכשיר דאלמא ר׳‎ יהודה דבעי דירת קבע שיטה הוא ורבנן פליגי עליה דבעו דירת עראי ואלו לרבה ור׳‎ זירא לא בעו רבנן דירת עראי דהא מכשרי למעלה מעשרים אמה כשיש בה יותר מד׳‎ אמות או כשהדפנות מגיעות לסכך שהוא יותר קבע ואמאי מוקים אביי לר׳‎ יהודה בשיטה טפי מדרבנן איכא למימר דאיהו נקט ר׳‎ יהודה דלא בעי עראי ואפי׳‎ לרבא דנקט מאי דלית בי׳‎ פלוגתא א״נ דכי אמר אביי דר״י ל״ב עראי לאו מהאי מתניתין הוא אלא ממתני׳‎ אחריתא ותלמודא הוא דנקט האי מתני׳‎ כדבעינן לפרושי בדוכתא ואפשר דאע״ג דרבה ור׳‎ זירא חשו לפרכיה דאביי ולא אודי בפירוקי׳‎ דרבא אביי גופי׳‎ דשתיק ליה אודויי אודי ליה דטעמא דרבנן משום דירת עראי ור׳‎ יהודה סבר לא בעינן דירת עראי ולהכי אוקומה בשיטה וזה דעת ר׳‎ אלפסי ז״ל כמו שפירש רבינו הגדול ז״ל בספר המלחמות וג׳‎ מחלוקת יש בזה דר׳‎ בעי דירת קבע דוקא לעולם ולהכי פסול בסוכה שאין בה ד׳‎ אמות ורבנן אליבא דרבא בעו דירת עראי ור׳‎ יהודה מכשיר בין בדירת עראי בין בדירת קבע וה״ה לרבנן אליבא דרבה ור׳‎ זירא ויש שפסקו הלכה כרבה משום דרבא תלמיד הוא ואין הלכ׳‎ כתלמוד במקום הרב ותו דאמרי׳‎ בפ׳‎ במה מדליקין דרבה כל מילי כרב עביד והא ליתא שלא אמרו כל מילי עביד כרב אלא במחלוקתן של רב ושמואל ובמסכת שבת בלחוד ומה שאמרו אין הלכה כתלמיד במקום הרב ה״מ כשחלק עמו בחייו ושמע רבו דבריו ולא הודה לו אבל כשחלק לאחר מיתה אדרבא הא קי״ל הלכ׳‎ כבתראי ואף על גב דבתראי כלהו תלמידי דקמאי וכן קבלנו מן הגאוני׳‎ ז״ל פירוש דבר זה והנכון כמו שפסק רי״ף דהלכה כרבא דהוא בתרא וסוגיין בכוליה מכלתין כותיה דסוכות דירת עראי בעינן והנהו דסברי דירת קבע שיטה נינהו הלכך מתניתין הלכתא פסיקתא קתני דסוכה שהיא גבוה למעלה מעשרי׳‎ אמה פסולה לעולם בין שהוא קטנה או גדולה ואע״ג שהדפנות מגיעות לסכך:

הקדמה

אמר מנחם בן שלמה לבית מאיר י"א זאת המסכתא ר"ל מסכת סוכה היא מסדר מועד והורגלנו בלימודה אחר מסכת יומא לסבה אשר הזכרנו בפתיחת החיבור והיא כוללת חמשה פרקים וסדרם לפי שיטתנו א. סוכה שהיא גבוהה ב. הישן תחת המטה ג. לולב הגזול ד. לולב וערבה ה. החליל וענין המסכתא כולו אמנם הוא בא לבאר עניני החג ר"ל חג הסוכות כעניני הלכות סוכה ועניני הלכות לולב ושלשת מיניו ועניני קרבנות ימי החג ושמיני עצרת ועניני הנהגת השמחות בשמחת ימי השואבה ועל זה הצד יחלקו עניני המסכתא לשלשה חלקים הראשון לבאר בו עניני הלכות הסוכה בשלמות והשני לבאר בו עניני הלכות לולב ושלשת מיניו על השלמות גם כן והשלישי לבאר בו עניני קרבנות החג והנהגת השמחה שהיו נוהגים בבית המקדש ביום טוב זה החלק הראשון יתבאר בשני הפרקים הקודמים והחלק השני רובו יתבאר בפרק שלישי וקצתו עם עניני החלק השלישי יתבאר בפרק רביעי ובפרק חמשי זהו שורש המסכתא דרך כלל אלא שיבאו בה דברים שלא מן הכוונה כענין סוגיית התלמוד על הדרך שקדם וכמו שיתבאר והפרק הראשון ממנה אמנם יסוד ענינו להתחיל בביאור החלק הראשון ורובו יסוב על שלשה חלקים הראשון לבאר שאע"פ שהסוכה עשויה כהלכתה בהכשר סכך ובהכשר דפנות שיש צדדים שהיא נפסלת בהם כגון מחמת גובהה או נמיכותה או מחמת שהיא סוכה תחת סוכה או מחמת שאינה עשויה לצל ושאר סבות השני בהכשר סכך והצדדים שמכשירין סכך פסול בהם והשלישי בהכשר הדפנות ודין הלכות דופן עקומה זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיבואו בו דברים ע"י גלגול כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם:

והמשנה הראשונה ממנה אמנם תחל בביאור עניני החלק הראשון והוא שאמר סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה ר' יהודה מכשיר ושאינה גבוהה עשרה טפחים ושאין לה שלש דפנות ושחמתה מרובה מצלתה פסולה אמר הר"ם העקר אצלנו סוכה דירת עראי בעינן ולפיכך אין ראוי להיות גבוהה יותר מעשרים אמה ור' יהודה אומר סוכה דירת קבע בעינן ולפיכך הוא מתיר שתהיה גבוהה אפי' בתכלית הגובה ושיעור רחבה לא פחות משבעה טפחים באורך על שבעה טפחים ברוחב וכבר קדמו בזה הסדר עקרים מכללם כל פחות משלשה כלבוד דמי ומהם כי שיעור מקום לא יהיה פחות מארבעה טפחים ואמרו ושאין לה שלש דפנות פי' שיהיו השנים כותלים גמורי' והכותל השלישי אפי' לא יהיה בו אלא טפח ומשהו יתן אותו בפחות משלשה סמוך לדופן עד שיהיה הכל שיעור מקום ולזאת הסוכה שלש צורות הראשונות שיהיו לה שלשה כותלי' גמורות דבוקות בגג ולא יצטרכו לדבר אחר וזו היא צורתה והצורה השנית שיהיו לה שני כותלים דבקים ותצטרך לכותל שלישי הרבה יותר מטפח ויעמידנה בפחות משלשה סמוך לדופן עד שיהיה בטפח עם החלל שיש בינו ובין הכותל ארבע טפחים וזו היא צורתה וזו צריכה צורת פתח והצורה השלישית היא שיהיו לה שני כותלים זה כנגד שלישי יהיה בו יותר מארבעה טפחים ויעמידנה בפחות משלשה ויהיה בו שיעור סוכה קטנה והוא שבעה טפחים וגם כן צריכה צורת פתח וזו היא צורתה וזו הצורה האחרונה היא ארבעה ומשהו לפי שהשני כתלים מובדלין וכבר קדם לך בערובין צורת הפתח שאמרו קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן ושם ביארנו שאין אנו צריכין שידבק קנה שעל גביהן בהן ואמרו ושחמתה מרובה מצלתה פסולה שאם חמתה וצלתה שוין שהיא כשרה וזה יראה בקרקע אם נראה שיעור השמש בקרקע כשיעור הצל ר"ל שיהיה כשיעור המקום שכסה אותו מגג הסוכה ואין בו שמש כלל שהיא כשרה לפי שהנקבים שבגג הסוכה שמהם נכנס השמש פחות מן הסכוך וזה יתבאר בחכמת הראיות נקרא בערבי עלס אלמנטב במופת שהשמש כשנכנס על חור או חלון שיהיה אורו בארץ יותר גדול מאותו חור בהכרח ואין הלכה כר' יהודה:

אמר המאירי סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה וכו' והתבאר בעירובין ג' ב' שעל החלל הוא אומר כן הא כל שהחלל בתוך עשרים אפי' הי' עובי הסכך למעלה מעשרים כשר שאין הפסול אלא על החלל ונחלקו בגמ' על טעם פיסולה לשלשה דרכים קצתם שיש צדדים שאינה פסולה מצד גובהה וקצתם שהיא פסולה על כל פנים הראשון הוא שלדעת רבה טעם פיסולה מדכתיב למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי וגו' עד עשרים אמה אדם יודע שהוא דר בסוכה למעלה מעשרים אמה אין אדם יודע שהוא דר בסוכה משום דלא שלטא בי' עינא וענין טעם זה הוא שצריך לדעתו שתהא הסוכה עשוי' בענין שיהא אדם מצוי לזכור ולהרגיש שתחת סכך הוא עומד והוא סובר שסתם סוכה אין דפנות מגיעות לסכך שהרי די לנו במחיצות עשרה מן הקרקע ומכשירין אותם מטעם גוד אסיק וא"כ עד עשרים אמה אדם מרגיש בסכך של מעלה הימנו שאע"פ שיש אויר הרבה מפסיק בין הדפנות והסכך עד שאותו אויר היה ראוי לגרום לו שישכח ענין הסכך ושיהא הענין דומה לו כאלו עומד בחצר שאורה רב מ"מ הואיל ואין הסכך גבוה אי אפשר לאדם בלא נשיאות עפעף מעט והרי רואה קצות הסכך לשעתו ומרגיש אבל כל שגבוהה מעשרים אמה ואויר הרבה מפסיק בין דפנות לסכך אין הסכך נראה לו אא"כ משליך ראשו לאחוריו לישא עיניו למעלה ואין אדם מצוי בכך ולמדת לדעת זה שאם היו הדפנות מגיעות לסכך אף למעלה מעשרים כשרה לשתי סבות אחת שמתוך שאין שם אויר מפסיק נותן לב על צלו שלא מחמת דפנות לבד הוא בא אלא אף מחמת סכך ועוד שאדם עשוי ליתן עיניו במה שלפניו וכשהוא נותן עיניו בכותל אינו מפסיק בהבטתו עד שיראה את כולה וכשמביט בראש הדופן המחובר לסכך הרי קצה הסכך הסמוך לדופן נראה עמו וישיבתו שתחת הסכך נכרת לו:

והדרך השני הוא שלדעת ר' זירא טעם פיסולה מדכתיב וסוכה תהיה לצל יומם מחורב עד עשרים אמה אדם יושב בצל סוכה למעלה מעשרים אמה אין אדם יושב בצל סוכה אלא בצל דפנות וטעם פסול זה הוא שמן הסתם אע"פ שמשך הסוכה ר"ל ארכה ורחבה אין לו שיעור מלמעלה אלא מלמטה וכל שהיא שבעה טפחים על שבעה טפחים שהוא הכשר המשך על הפחות כשיעור ישיבת אדם אחד שהוא צריך למקום אמה על אמה ולשולחנו טפח כשרה ואין לה שיעור מלמעלה אלא אפי' היתה ארכה או רחבה כמה מילין כשרה מ"מ סוכה הראויה מן הסתם היא ד' אמות על ד' אמות כשיעור קטן שבבתים שבפחות מכן אינו קרוי בית כמו שיתבאר וכל שאין בו רוחב ליתר מכן אין סכך שלמעלה מעשרים אמה נותן צל בקרקע שתחתיו שמתוך שהסכך קצר בעצמו ר"ל שאינו אלא ד' על ד' וגבוה כל כך אין צלו מתפשט לכל הקרקע שתחתיו או לרובו ואפי' נראה לנו שהקרקע צלו מרובה מחמתו צל דפנות הוא ולא צל סכך ואנו לצל סכך אנו צריכים ואע"פ שהעושה סוכתו בעשתרות קרנים שהם שני הרים גדולים ובקעה קטנה ביניהם וההרים מונעים את החמה ממנה ונמצא שאין חמה נמנעת מן הסוכה העשויה לשם מחמת הסכך אלא מחמת דפנות ואעפ"כ אי אפשר שלא להכשיר סוכה לשם בזו כל שאתה מצייר בעצמך שיהיו ההרים מסולקים משם נמצאת עומד בצל סוכה אבל זו כשאתה רואה הדפנות מסולקות אין כאן צל סוכה והוא שאמרו התם דל עשתרות קרנים איכא צל סוכה הכא דל דפנות ליכא צל סוכה ולדעת זה אתה למד שכל שהסוכה רחבה יתר מד' אמות על ד' אמות כשרה אף למעלה מעשרים שכל שהסוכה רחבה כל כך צל הדפנות מתרחק מאמצעה וצל הסכך מתוך גדלו מתפשט בו וכפי מה שאתה מוסיף ברוחב אתה יכול להוסיף בגובה:

ולפי מה שאתה רואה במה שכתבנו צריך שתדע שגירסתנו היא כך כמאן אזלא הא דאמר רב הונא מחלוקת בשאין בה אלא ד' אמות על ד' אמות אבל יש בה יתר מד' אמות על ד' אמות אף למעלה מעשרים אמה כשרה ומ"מ גדולי הרבנים גורסים מחלוקת בשאין בה ד' אמות על ד' אמות אבל יש בה ד' אמות על ד' אמות כשרה אף למעלה מעשרים ובסוגית הגמ' במה שאמרו בשלמא דר' יאשי' וכו' תבין להדיא שגירסא ראשונה עיקר ועליה סמכנו במה שכתבנו וכן מצאנוה בספרים מדוייקים ואף בספר ישן מצאתיה מוגהת מכתיבת גדולי קדמונינו שבנרבונאה:

ונשוב לדברינו והוא שמ"מ למדת שבשני דרכים אלו יש צדדים להכשיר בגובה יתר מעשרים:

והדרך השלישי הוא שלדעת רבא טעם פיסולה מדכתיב בסוכות תשבו שבעת ימים אמרה תורה צא מדירת קבע ושב בדירת עראי עד כ' אמה אדם עושה דירתו דירת עראי למעלה מכ' אמה אין אדם עושה דירתו דירת עראי אלא דירת קבע כלומר כל שאינו מגביה יתר מכ' אמה אינו צריך ליתן לב כל כך על חוזק המחיצות ודיו במחיצות קנים והוצים וקנים על גביהן לסכך עליהם בפסולת גורן ויקב ודברים הקלים וכל שדיו בכך אפילו עשאה הוא בנין קבוע אפי' עשה מחיצות של ברזל אנו אין לנו שאין אדם מצוי להרבות הוצאה בלא צורך ומה שאינו מצוי אין בו צורך לתקנה אבל אילו הכשרתו בגובה יתר על כ' נמצאו הדברים מראים לו שצריך הוא לדירת קבע ויקבענה כיון עד שהענין נראה לו כמין בית והיכר סוכה נפקע ממנו ולדעת זה אין לגובה יתר מכ' הכשר בשום פנים אלא בין דפנות מגיעות לסכך בין אין מגיעות בין אין לה יתר מד' אמות בין יש לה פסולה על כל פנים:

ולענין פסק גדולי הפוסקים והמחברים כתבוה כדעת שלישי והדברים נראין כן לענין פסק ולענין פירוש לענין פסק שהרי הוחלט בידינו לומר סוכה דירת עראי בעינן וכל שדפנות מגיעות לסכך או רחבה יתר מד' על ד' בגובה יתר מכ' כל שכן שהיא דירת קבע ולענין פירוש ממה שחלק ר' יהודא לומר שהיא כשרה ואמרו עליו בגמ' ז' א' שהוא סובר סוכה דירת קבע בעינן ומתוך שתפשה ת"ק בלשון פסולה תפשה ר' יהודא בלשון מכשיר ומ"מ לדעתו לדירת קבע הוא צריך ומטעם תשבו כעין תדורו אלמא טעמו של ת"ק מתורת עראי הוא ואע"פ שהיה אפשר לפרש דעת ר' יהודה לדעת רבה ור' זירא לדעת רבה מפני שאינו מקפיד על הרגשו ולדעת ר' זירא מפני שאינו מקפיד על צל שמחמת סכך הואיל ומ"מ צלתה מרובה מחמתה מ"מ הרי בגמ' פירשו על דבריו כן ר"ל שמתורת קבע הוא בא עד שהעמידו את דבריו בשיטת האומרים סוכה דירת קבע בעינן וי"מ שר' יהודא מכשיר אף למטה מכ' וכך פירושו למעלה מכ' כשרה מכל צד שאי אפשר לה בלא קבע ולמטה מכ' כשרה כשעשאה בקבע הא שלא בקבע לא וי"מ שאף למטה מכ' הוא מכשיר על כל פנים ואין הצרכתו לדירת קבע דומה לסברת האחרים שאינו מזקיק לדירת קבע אלא שמכשיר בה ואין הדברים נראין וסוף הדברים שהדברים נראין שחכמים מתורת עראי נגעו בה ואף גדולי הפוסקים מחזקים את דבריהם בנוסח זה דהא סוגיין דסוכה על גבי סוכה כותיה דרבא שייכא והרבה מגדולי המפרשים מתבלבלים בפירוש דבריהם ורבותי פירשו הענין במה שאמרו למטה סוכה על גבי סוכה העליונה כשרה והתחתונה פסולה ר' יהודא אומר אם אין דיורין בעליונה ר"ל שאין תחתונה יכולה לקבל כרים וכסתות שלה תחתונה כשרה ופרשנוה שאף חכמים מודים בזו שהרי העליונה אינה סוכה אלא שנחלקו ביכולה לקבל על ידי הדחק שלדעת חכמים הואיל ותחתונה יכולה לקבל על ידי הדחק הרי הראשונה ראויה ואע"פ שאינה ראויה אלא על ידי הדחק מ"מ ראויה היא לדירת עראי ולר' יהודה אין הראשונה כלום שכל שעל ידי הדחק אינו דירת קבע ולדירת קבע אנו צריכים ואע"פ שלרבנן מיהא אין זו ראיה גמורה שהרי אפשר שחכמים של אותה משנה סוברים שבין עראי בין קבע הכל כשר וא"כ אף במשנתנו כן ואינה פסולה לדעתם מדין קבע אלא או מדרבה או מדר' זירא מ"מ הדבר מוכיח שכך הוא טעם מחלוקותם והוא שאמרו כותיה דרבא שייכא כלומר שאינה ראיה ברורה אלא שהדבר מוכיח כן וכן ראיה לדבר ממה שאמרו כ' ב' הישן במטה בסוכה לא יצא ידי חובתו ואמר ר' יהודא נוהגין היינו להיות ישינים תחת המטה בסוכה ואמרו שם כ"א ב' ר' יהודא לטעמיה דאמר סוכה אהל קבע ומטה אהל עראי ולא אתי אהל עראי ומבטל אהל קבע אלמא שלדעת חכמים שאף הסוכה אהל עראי הוא ואע"פ שאפשר לומר שחכמים סוברים שהסוכה קבע אלא שסוברים אתי אהל עראי ומבטל אהל קבע כמו שנאמר שם לדעת ר' שמעון מ"מ הדברים מוכיחים כן ומעתה הלכה כסתם משנתנו ומטעם תורת קבע והלכך כל שגבוהה יותר מכ' פסולה על כל פנים ואין הלכה כדברי האומר שבדפנות מגיעות לסכך אף למעלה מעשרים כשרה שזו לדעת רבה נאמר ולא כדעת האומר שכשיש בה יתר מד' אמות על ד' אמות אף למעלה מכ' כשרה שזו לדעת ר' זירא נאמר ולא כדעת האומר בגמ' שלא נחלקו אלא בשאינה מחזקת אלא כדי ראשו ורובו ושלחנו אבל במחזקת יותר כשרה שהרי זו לא נאמרה כדעת אחד מהם אלא אף במחזקת יותר מכדי ראשו ורובו ושלחנו ואף ביתר מד' אמות על ד' אמות ואף בדפנות מגיעות לסכך על כל פנים פסולה שהלכה כחכמים וכדעת רבא:

זהו דעת גדולי הפוסקים וגדולי המחברים ואף גדולי המפרשים נסכמים בה וזו היא שיטתנו וכן למדת משיטתנו שהאומר דירת עראי בעינן מכשירין אף בדירת קבע ובלבד שתהא ראויה לדירת עראי אילו רצה לעשותה עראי ומתורת היכר שאין הדבר תלוי בעראי דוקא אלא בראוי להיות עראי והלכך כל שראוי לעשותה עראי אף אם עשאה קבע כשר וכל שאינה ראוי לעשותה עראי אפילו עשאה עראי ר"ל מחיצות קלושות פסול וכן האומר דירת קבע בעינן פירושו ראוי להיותו בנין קבע אע"פ שעשאו הוא עראי שרוב בני אדם עושין את הבנין כפי הראוי לו ואחר הרוב דנין ומ"מ יש פוסקים כחכמים וכדעת רבה וכל שדפנות מגיעות לסכך כשרה וממה שאמרו עליו שבת כ"ב א' כל מילי דמר עביד כרב ואין זו ראיה שלא נאמר כן אלא במה שהיו רב ושמואל חולקים בו שרבה היה עושה כרב בכל מה שהיה חולק בו עם שמואל וזו אחת מהם ואם מפני שר' יאשיה אמרה כן בגמ' הרי אף רב הונא אמרה כר' זירא כדאיתא בגמ' בהדיא ואף לדבריך אין אנו פוסקים כמותו ואם מפני שלא הקשו לדבריו כלום הרי מ"מ נדחית ראייתו בדברים אמתיים שלא נאמר למען ידעו דורותיכם אלא לידיעה לדורות והרי מה שהקשו לרבא ולר' זירא כראוי תרצוה ולא עוד אלא שאף אביי בעצמו שהקשה חזר וקבלה כרבא שהרי הוא בעצמו העמיד ר' יהודא בשיטה כסברא של דירת קבע אלמא שאף הוא חזר לומר כרבא שמחלקותם תלוי בקבע ועראי ומאחר שר' יהודא בקבע חכמים בעראי ואע"פ שאף בזו אפשר שדעת חכמים ששתיהן כשרות כמו שכתבנו למעלה מ"מ הדברים מוכיחים כן וכן שראוי לומר הלכה כרבא מפני שהוא בתרא יותר מן האחרים וכל שכן שאין לפקפק שהלכה כחכמים ולא כר' יהודא שהרי העמידוה בגמ' בשיטה כמו שאמרו ז' ב' ר' ור' יהודה ור' יאשיה ור' שמעון ורבן גמליאל ובית שמאי [ור' אליעזר] ואחרים כולהו סבירא להו סוכה דירת קבע בעינן ואין הלכה כשיטה ומ"מ יש פוסקים כר' יהודא ולהצריך דירת קבע ומפני ששיטה זו כבר בטלה מקצתה שהרי יש בהם שהלכה כמותם והיא של ר' אליעזר ושל בית שמאי כמו שיתבאר והלכך אין לדחות שלא לפסוק כר' יהודא מחמת שיטה זו הואיל וראיה מסייעת בכך והוא שהם מביאים ראיה ממה שאמרו למטה דרש רבה בר רב הונא מותר לישן בכילה בסוכה אע"פ שיש לה גג וכו' כמאן כר' יהודה דאמר לא אתי אהל עראי ומבטל אהל קבע לימא הלכה כר' יהודה וכו' אלמא הלכה כר' יהודה ואין זה כלום שהרי אף זו נדחית ממה שאמרו בפרק זה י"ט ב' אביי אשכחיה לרב יוסף דהוה גני בכילת חתנים בסוכה ר"ל שאין לה גג אמר ליה שבקת רבנן ועבדת כר' אליעזר אמר ליה ברייתא איפכא תניא ואם הלכה כר' יהודא היה לו לומר שהלכה כר' יהודה ולא אתי אהל עראי ומבטל אהל קבע ומותר אף בשיש לה גג כל שכן בזו וכן ממה שאמרו בפרק שני כ"ו א' רב שרא ליה לרב אחא למיגנא בכילת חתנים בסוכה משום באקי אלמא הא לאו טעמא דבאקי אסור וכן ממה שאמרו שבת כ"ב א' נר חנוכה שהניחה למעלה מכ' אמה פסולה כסוכה וכמבוי אלמא פשוט היה שהסוכה פסולה ביתר מכ' והדרינן לכללא דיחיד ורבים הלכה כרבים ומעתה כל הישן בכילה שיש לה גג וגבוהה עשרה בסוכה לא יצא שאין לדחות כמה שמועות מדברי יחיד ואע"פ שבפירקא דרשה לעצמו דרש ר"ל שאין הלכה כמותו ולא כל הדרשות סולת נקייה לסמוך עליהן ומה שאמרו י"א א' ולימא הלכה כר' יהודה פירושו אחר שהוא סובר כן והלכך הלכה רווחת לדירת עראי או לבנין הראוי למחיצות של עראי אנו צריכים ואח"כ יעשה אותן חזקות כמו שירצה:

ושאינה גבוהה עשרה טפחי' ר"ל חלל שבה פסולה שכל חלל שאין בו עשרה טפחים גובה אינו ראוי לכלום ובגמ' ה' ב' פרשוה ממה שנאמר בתורה והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה סוככים בכנפיהם על הכפורת וגובה הארון תשעה שנאמר אמה וחצי קומתו ועבי הכפורת טפח שהרי כתיב פני הכפורת ואין פנים פחותים מטפח:

ושאין לה שלש דפנות פסולה ופרשוה בגמ' ו' ב' שתים כהלכתן ושלישית אפי' טפח ברוחב ובגובה עשרה ופי' בגמ' ז' א' דוקא טפח שוחק ושיעמידהו בפחות משלשה לדופן והרי הלבוד עושהו של ארבעה שהוא רוב דופן וכן פירשו שלא אמרו בשלישית אפי' טפח אא"כ השתים עריבן ר"ל דבוקות זו בזו כגון זו למזרח זו לצפון או לדרום:

וכן שחמתה מרובה מצילתה וכו' ופירשוה בגמ' בחמתה הבא מחמת הסכך כלומר שהוא קלוש כל כך שאם תבא חמה דרך בו תהא חמתו מרובה על הצל והרי זו כמי שאין לה סכך כלל ופסולה:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצדדים שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתי' בגמרא אלו הם:

לענין מבוי כל שהניחו הקורה למעלה מכ' ימעט ר"ל שישפילוה עד שיהא חלל הקורה בתוך כ' ואף לדעת הפוסל משום דלא שלטא ביה עינא ובקורה מיהא הרי דפני צדי המבוי מגיעים לה בזו הואיל ואין רחבה אלא טפח אין כאן היכר אע"פ שהדפנות מגיעות לה ויש מתרצים שהסוכה עשויה לישיבה ויש בה היכר בדפנות מגיעות לסכך ומ"מ כבר ביארנו סתירת תירוץ זה בראשון של עירובין:

ולענין ביאור מיהא שאלו בסוגיא זו מאי שנא סוכה דתני פסולה ומאי שנא מבוי דתני תקנתא ותירץ תחילה דסוכה דאורייתא תני פסולה מבוי דרבנן תני תקנתא שאין לומר שם פסול במה שכשר מן התורה ואע"ג דנר חנוכה שהדליקה למעלה מכ' מדרבנן ותני פסולה התם הוא דליכא שום תקון שאף כשישפילנה אינו כלום שהרי הדלקה עושה מצוה ומ"מ חזרו לומר דכל דאית ליה תקנתא אית ליה למתני אף בדאורייתא אלא דהכא סוכה דנפישן מילתא ר"ל במשנה זו שהרי שנה בה ארבעה פיסולין תני פסולה דאילו תני תקנתא הוה ליה למתני תקנתא בכלהו פיסולי והרי תיקונו של זה בדרך אחד ותיקונו של זה בדרך אחרת והיה בדבר טורח יתר מבוי דלא נפישן מילתא בההיא מתני' דהא לא תני בה אלא תרין פיסולי ואף הם מיתקנים בתיקון אחד תני תקנתא:

הרבה נשתבשו לומר שאם היתה כאן בקעה קטנה וגידודין מקיפין לה מכל צד ועשה דפנות על הגידודין בפחות מכ' שהסוכה כשרה לדעת רבא אע"פ שחלל הסוכה יתר מכ' שהרי מ"מ ראוי הוא לבנין עראי משפת הגדודין ולמעלה ואין זה כלום שהרי אמרו גידוד חמשה ומחיצה חמשה מצטרפין והרי אמרו חלל סוכה תנן חלל מבוי תנן והרי מ"מ מקרקעיתה לסככה אינו ראוי לבנין עראי:

תוס' בד"ה מ"ש גבי סוכה דתני כו' והא דלא פריך מ"ש גבי הדס כו' דסד"א כיון דגדולו בפסול כו' עכ"ל הא ודאי לדברי המתרץ לא תקשי מהך דגבי הדס אהך דמבוי דהדס דאורייתא נפישין נמי מיליה והמקשה נמי ניחא ליה למפרך מהך דסוכה שהיא בריש מכילתין אבל מהך דגבי הדס אהך דסוכה דכולם במס' זו עדיפא הוה ליה למפרך גם לדברי המתרץ לא יתורץ הך אי לאו משום טעמא דסד"א כיון דגדולו בפסול כו' ודו"ק:

בד"ה דאורייתא תני פסולה דאי הוה תנא ימעט חיישינן דילמא טעי איניש לומר ימעט לכתחילה כו' עכ"ל ולא ניחא ליה לפרש דקושטא דמלתא הכי הוא דבמבוי דתנא ימעט היינו לכתחילה ודיעבד כשירה דמבוי דרבנן הוא ולהכי לא תני ימעט גבי סוכה דפסולה דאורייתא הוא אפילו דיעבד דהא גבי נר חנוכה תני לישנא דפסולה אע"ג דהוי דרבנן דמשום דאגב סוכה נקט פסולה בנר חנוכה ודאי לא הוי נקט שקר בנר חנוכה ועוד למאי דעבדינן צריכותא לרבה בריש עירובין מהך דסוכה אהך דמבוי ע"כ לית לן לפלוגי לענין דינא בין לישנא דימעט ללישנא דפסולה דאי לאו חד דינא אית להו הא ודאי דאיצטריכו תרוייהו שפיר ודו"ק:

בגמ' סוכה דאורייתא תני פסולה מבוי דרבנן תני תקנתא. נ"ל דהמשך דברי המקשן והתרצן לפרש"י כך הוא דהמקשה הקשה מ"ש גבי סוכה וכו' ד"ל ממ"נ אי ניחא ליה לתנא לשנות לישנא דפסולה א"כ גבי מבוי נמי ניתני לשון פסולה פי' שהקורה שהניח במבוי למעלה מכ' כדי להתיר לטלטל במבוי היא פסולה ואי ניחא ליה לתנא לשנות לישנא דתקנתא דהיינו ימעט כדקתני גבי מבוי גבי סוכה נמי ליתני לשון דימעט ומתרץ התרצן דלעולם ניחא ליה לתנא לשנות לישנא דפסולה כדקתני גבי סוכה אלא שגבי מבוי לא שייך לשנות לישנא דפסולה כיון שהוא מררבנן לכך היה מוכרח לשנות לישנא דימעט ואב"א בדאודייתא נמי תני תקנתא וכו' ר"ל ואי בעית אימא דלשון דימעט ניחא ליה למתני כמו במבוי אלא דהכא גבי סוכה לא היה אפשר לשנות לישנא דתקנתא משום דנפישי מילי ולכך היה מוכרח לשנות לישנא דפסולה:

אמר רבה אמר קרא למען ידעו דורותיכם וכו'. פרש"י הכי דריש לה אע"ג דאין מקרא יוצא מידי פשוטו דהיקף ענני כבוד וכו' וזה לשון הר"ן אע"ג דאין מקרא יוצא מידי פשוטו וקרא ה"ק כדי שיזכרו דורותיכם הבאים היקף ענני כבוד שהיו במדבר אפ"ה למען ידעו דורותיכם מיותר ליה דה"ל למיכתב בסוכות תשבו כי בסוכות הושבתי ובהכי הוי סגי דממילא משמע ומדכתיב למען ידעו דורותיכם משמע דה"ק עשה סוכה שתהא ישיבתה ניכר לך וכו' שמעינן מרבריהם דבלא דרשה מפשוטו דקרא דאיירי בהיקף ענני כבוד שהיו במדבר לא יליף עשה סוכה שישיכתה ניכרת לך ומה שהכריחו לפרש כן משום דכן משמע בגמ' לקמן דקאמר כולהו כרבה לא אמרי ההיא ידיעה לדודות הוא משמע בהדיא דכיון דמיירי בידיעה לדורות לא שמעינן מינה סברתו של רבה ויש לתמוה למה דמפשוטו של מקרא נמי הוה שמעינן סברתו של רבה דה"ק קרא בסוכות תשבו כדי שיזכרו דורותיכם היקף ענני כבוד שהיו במדבר וע"י מה יזכרו היקף ענני כבוד כשיראו ויסתכלו שיושבים בצל סכך הסוכה ולמעלה מכ' לא שלטא ביה עינא שאינו רואה את הסכך וסוכה היינו סכך כשמה ונ"ל דאי לאו מדרשא לא הוה אמרי' דקרא ר"ל דבשעה שישב בסוכה ויסתכל בסכך ע"י זה יזכור היקף ענני כבוד שהיו במרבר אלא ר"ל בסוכות תשבו פי' שתצאו מבתיכם שהיא דירת קבע לסוכה שהיא רירת עראי וע"י כך ידעו דורותיכם ויזכרו היקף ענני כבוד שהיו במדבר ע"י היציאה שיצאו מבתיהם אבל השתא מיתורא דקרא דרשינן דה"ק קרא למען ידעו דורותיכם פי' הדודות כשיעשו סוכה יעשוה באופן שבשעת שישבו בה יהיה ישיבתה ניכרת להם שצויתי להם לישב בסוכה וע"י מה ע"י שיסתכלו ויראו הסכך וק"ל וע"ד זה יתורץ ג"כ תירוצו של רבא דאמר מהכא בסוכות תשבו שבעת ימים אמרה תורה כל שבעת ימים צא מרירת קבע ושב ברירת עראי וכו' שיש לדקדק מנא ליה לרבא ררש זה דהא בענין אחר לא הוה אפשר ליה לקרא למכתב אע"ג דזה נוכל ליישב קצת דדייק לה מדהוי ליה למכתב שבעת ימים תשבו בסוכות דוגמת מה שכתוב בפסח שבעת ימים תאכלו מצות ועוד יש לדקדק למה לו לרבא להאריך בדבורו שאמר אמרה תורה כל שבעת ימים צא מדירת קבע וכו' למה לו להזכיר היציאה היה לו לומר אמרה תורה עשה סוכה של שבעת ימים ותו לא דהיינו עראי אלא נראה שרבא ס"ל דעיקר הידיעה הוא היציאה מביתם לסוכה כפשוטו של מקרא כמו שכתבנו ולכך דייק רבא דהוה לה לתורה להזכיר היציאה שיצאו מביתם דהיא דירת קבע לסוכה שהיא דירת עראי דכל סוכה אפי' היא עשויה במחיצות של ברזל היא נקראת דירת עראי נגר בית שהרי גשמים יכולין לירד לתוכה ולכך היה לו לקרא להזכיר היציאה שהיא הידיעה העיקרית ולמה תלה הכל בישיבה ואמר בסוכות תשבו שבעת ימים אלא לומר לך עשה סוכה שאינה ראויה לישב בה כ"א ז' ימים שתהא בנין עראי ולא קבע ולמעלה מכ' א"א לעשותה אלא בבנין קבע וחזק ולכך היא פסולה וק"ל:

הכא דל דפנות ליכא צל סוכה. פי' דל רפנות ר"ל אותו גובה הדפנות היותר על כ' אמה אבל לא כל הדפנות דא"כ ה"ל למימר ליכא דפנות ואין סוכה פחותה מג' דפנות אבל לפ"ז קשה דא"כ שהסוכה נפסלת בנטילת גובה חדפנות מחמת שהחמה באה מתחתיה א"כ בסוכה שאינה גבוהה למעלה מכ' אמה כשאין הדפנות מגיעות אל הסכך תפסל מחמת שהחמה באה מתחת לסכך ולקמן (סוכה דף ט"ז) במתני' המשלשל דפנות כו' מלמטה למעלה אם גבוה י' טפחים כשרה משמע דאם הדפנות גבוהות י' טפחים אפי' הסכך גבוה הרבה מהן שאין הרפנות מגיעות לסכך בכל ענין כשרה לכך נ"ל דהא דקאמר בגמ' דל דפנות ליכא צל סוכה ד"ל כל דפנות והא דלא קאמר דל רפנות ליכא דפנות אלא ליכא צל ה"נ קאמר דל דפנות ליכא צל סוכה ר"ל דלא מכשרינן בצל הסכך אלא כשיש כאן דפנות לכל הפחות גבוהים י' טפחים דאז איכא צל סוכה אבל כשאין כאן דפנות ליכא צל סוכה כלל ולא נקרא כלל בשם סוכה כשאין כאן דפנות דהיינו שדקדק רש"י דל רפנות וכו' ונמצא שמה בטל ר"ל דסכך בלא דפנות אינו נקרא בשם סוכה:

ברש"י בד"ה ור"י מכשיר בגמ' מפרש פלוגתייהו במאי. ר"ל הא דקאמר לקמן בדף זה ע"ב מחלוקת כשאין דפנות מגיעים לסכך וכו':

ד"ה מבוי שהוא גבוה וכו' עד הרי הוא רה"י לבני החצירות. כוונת רש"י במה שכתב והרי הוא רה"י לבני החצירות צ"ע שלמאי נפקא מינה כתב כאן שהמבוי הוא רה"י לבני חצירות גם מה שכתב אח"כ ואסרו חכמים להוציא מרשותו לרשות חבירו בלא עירוב והחצירות כל אחת רשות לעצמה וכו' אין לדברים הללו קישור וראיתי שבספר ח"ש הגיה שהחצירות כל אחת רשות לעצמה וכו' ור"ל שלכך אסור לטלטל ולהוציא במבוי משום שחכמים אסרו להוציא מרשותו לרשות חבירו בלא עירוב שהחצירות הם כל אחת רשות לעצמה והמבוי רשות לכולן והוי כאילו מוציא מרשותו לרשות חבירו כשמוציא מחצר למבוי ולכך הצריכו בו חכמים שיתוף אבל נ"ל שאינו מכוון שלפי הגהתו משמע שעירוב ושיתוף דבר אחד הוא וזה אינו דעירוב הוא שהבתים שבחצר מערבים יחד ושיתוף הוא שכל החצרות הפתוחות למבוי משתתפין יחד וכן הוא בהדיא ברש"י דף ג' ד"ה ואין מערבין בו. ונ"ל שכוונת והמשך דברי רש"י וקישורם כך הוא מבוי שהוא סתום מג' צדדים וכו' הרי הוא רה"י לבני החצירות ומן התורה היה מותר להוציא ולטלטל בה שאין זה רה"ר מה"ת אלא שחכמים אסרו לטלטל ולהוציא לתוכו ואסרו הכמים להוציא מרשותו לרשות חבירו ר"ל מן הבתים לחצר שכיון שהחצר הוא רשות לכולן כשמוציא מן הבית לחצר הוי כאילו הוציא מרשותו לרשות חבירו ולכך אסרו להוציא בלא עירוב דחיינו עירובי חצירות והחצירות ג"כ כל אחת רשות לעצמה והמבוי רשות לכולן ולכך אסרו ג"כ להוציא מן ההצירות למבוי בלא שיתוף והיינו שתופי מבואות:

בתוס' ד"ה מאי שנא וכו' והא דלא פריך מאי שנא גבי הדס וכו' ר"ל ולמה לו למפרך ממבוי דהיא מסכת אחרת ה"ל למפרך מהדס דמתני' היא פ' לולב הגזול בהאי מסכת גופה משום דלא פריך אלא מסוכה ומבוי שדינם שוה וכו' ועוד דגבי הדס איצטריך למתני וכו' ד"ל דלא פדיך מהדס משום דנוכל לומר דלעולם לישנא דפסול ניחא ליה לתנא למתני ולא תקנתא וכיון דקתני הכא פסול לא איצטריך למתני תקנתא אבל גבי הדס אע"ג דקתני לישנא דפסול אעפ"כ איצטריך למתני ג"כ תקנתא ונוכל ג"כ לפרש כוונת התוס' דלא על המקשן קא מקשו דה"ל למפרך מהדס אלא גם לפי מאי דמסיק ותירץ סוכה ומבוי ומסיק דגבי סוכה לא שייך למתני תקנתא ועדיין הא ה"ל למפרך מהדס דהוי ג"כ דאורייתא ותני פסול ותקנתא ותירצו דלא פריך אלא מסוכה ומבוי וכו' אבל במשניות אחרות לא חיישינן אם משנה לשון משנתו ועוד דגבי הדס איצטריך למתני תקנתא וכו' ולכך ליכא למיפרך מידי לפי המסקנא וק"ל:

ד"ה דאורייתא תני פסולה דאי הוה תני ימעט חיישינן דלמא טעי כו' הוקשה להם לתוס' ע"פ דש"י דלפי פירושו אינו מתורץ לשינויא קמא דכיון דלא שייך למתני לישנא דפסולה גבי מבוי כ"א לשון ימעט א"כ ה"ל לתנא לשנות גכי סוכה נמי לשון ימעט כדי שישוה לשון משנתו וגם לפי מה שפירשתי לעיל המשך התירוץ שבגמ' לפרש"י לא יתיישב לישנא דאי בעית אימא רקאמר ואי בעית אימא בדאורייתא נמי תני תקנתא דמשמע דלשינויא קמא לא שייך לשון דימעט בדאורייתא וזה אינו לפרש"י דלפירושו לשנויא קמא לשון ימעט שייך נמי בדאורייתא אלא דלשון פסולה ניחא ליה לתנא לשנות כדלעיל ע"כ פירשו התוס' בהיפוך מפירוש רש"י דלשנויא קמא לישנא דימעט הוה לישנא מעליא ולכך תני ליה גבי מבוי אלא שהכא גבי סוכה דהוי דאורייתא לא הוי אפשר ליה לשנות לישנא דימעט דחייש דלמא טעי אינש וכו' ויבא לידי איסור דאורייתא אבל גבי מבוי דהוי דרבנן לא חייש כ"כ לטעות ולכך תני לישנא דימעט דהוי לישנא מעליא דלישנא דפסולה הוי לישנא מגונה קצת כדאשכחן ריש פסחים שעיקם הכתוב וכו' פי' שכתב ומן הבהמה אשר איננה טהורה ולא אמר טמאה כדי שלא להוציא דבר מגונה מפיו והשתא יתיישב לישנא דאי בעית אימא שפיר והא דפירשו התוס' דבמבוי דרבנן לא חייש ותנא ימעט דמשמע מדבריהם דבמבוי נמי פסול בדיעבד אלא דלא חייש לדקדק למתני פסולה ולא פירשו דרך קצרה טפי דבמבוי דרבנן אינו אלא לכתחלה ולכך תני לשון ימעט משום דלפי האמת אינו כן דבמבוי נמי קי"ל דאם הניח הקורה למעלה מכ' אמה אפי' בדיעבד אסור לטלטל במבוי:

בא"ד א"נ י"ל דלשון ימעט משמע חומרא ררבנן כו' מתוך דברי התוס' דהכא משמע דהאי א"נ הוי תירוצא אחרינא ור"ל א"נ ה"פ דגמ' דשינויא קמא דקאמר סוכה דאורייתא תני תקנתא וכו' משום דגבי דאורייתא שייך דוקא לישנא דפסולה ולא לשון דימעט וגבי דרבנן שייך דוקא לשון דימעט דמשמע דבר שהוא דרבנן ולא לשון פסול ועיין בתוס' בריש עירובין דשם משמע דהכל הוא תירוץ אחד:

בא"ד א"נ אי הוי תני ימעט הוה משמע כמות שהיא דולקת וכו' ואע"ג דלעיל מזה כתבו התוס' דבמבוי דדרבנן לא חייש לדקדק בלשון משנתו שאני הכא דכשאינו מדליק במקומו אינו מקיים מצות נר חנוכה כלל משום דהרואה אומר לצרכו הוא מדליקה ולכך דקדק ותני פסולה אע"ג דהוי דרבנן וק"ל:

ד"ה אמר רבה וכו' דאמר רבה הסוכה פסולה וכו' שם ללישנא קמא אמר רבה בסוכה פסולה ובמבוי כשרה וצ"ל דהתוס' סברי דגם לרבה ראמר התם בסוכה פסולה ס"ל דחלל סוכה תנן משום דהכי משמע לישנא דמתני' דהכא דקתני סוכה שהיא גבוהה למעלה מכ' וכמו שכתב הר"ן ואעפ"כ פוסל שם בסוכה כיון דמקצת הסכך למעלה מכ' ורבא השיב שם דחלל סוכה תנן והואיל ומקצתו הוא בתוך כ' וממעט החלל כשרה דאל"כ אלא שהתוס' ס"ל דלרבה לא אמרי' חלל סוכה תנן אלא כשהיא כ' עם הסכך תני מתני' דהכא דפסולה א"כ נימא נמי הא דאמר רבה הכא עד כ' אמה אדם יודע וכו' למעלה מכ' אין אדם יודע וכו' משום דלא שלטא ביה עינא נמי ר"ל אע"פ שאין בחלל הסוכה לבד כ' לא שלטא ביה עינא וא"כ מאי מקשו התוס' וק"ל:

בא"ד ורבה גרסי' התם משמע מדברי התוס' דאי גרסי' התם רבא הוה אתי שפיר והא אפי' אי גרסי' רבא נמי קשה דהא רבא נמי ס"ל הכא דדוקא כשהסכך הוא למעלה מכ' היא פסולה וי"ל דלרבא נוכל לתרץ דכיון דטעמו משום קביעות דמחיצות נוכל לומר דהתם כיון דמקצת הסכך הוי למעלה מכ' א"כ ע"כ המחיצות נמי גבוהות כ' ולכך פסול התם אבל כיון דגרסי' רבה ואיהו תלי טעמא בשלטא עינא קשה ונ"ל דלפי האמת שמכשיר שם רבא ס"ל דלא פסלו חכמים אלא כשהחלל של הסוכה כ' אמה וכל הסכך למעלה מכ' דאז א"א כ"א במחיצות בנין קבע אבל כשאין בחלל כ' אלא שמקצת הסכך בתוך כ' אע"ג דהמחיצות גבוהות למעלה מכ' אפ"ה כשרה משום דאין רגילות לעשות מחיצות חזקות בנין קבע כשאין כל הסכך למעלה מכ' וק"ל:

ד"ה כי עביד ליה דירת קבע שפיר דמי וכו' עד מ"מ בסככה שעיקר הסוכה על שם הסכך לא מינכרא עד דעביד ליה עראי פי' עראי דסכך היינו שלא יכסנו בקביעות בנסרים בענין שלא ירדו בו גשמים:

תוס' בד"ה מאי שנא כו' והא דלא פריך מ"ש גבי הדס דתני כו' דתנן בפ' לולב כצ"ל:

במשנה סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים כו'. עמש"כ בריש עירובין בס"ד:

גמרא [למעלה מכ' אמה אין אדם יושב בצל סוכה. נראה פירושו דלא מהני צל סוכה לבד. (עיין בר"ן) זולת צירוף דפנות עמה] :

שם אלא מעתה העושה סוכתו בעשתרות קרנים כו' א"ל התם דל ע"ק כו'. עמש"כ שם (צג ב) בזה בס"ד:

שם הכא דל דפנות ליכא צל סוכה. עפרש"י ויל"פ דר"ל דלא תהני צל סוכה לאכשורי דבלא דפנות פסולה:

שם ורבא אמר כו'. בגליון בשם ס' מ"א דקדק על אמרם ורבא בו' ול"נ דגם בלשונות העמים כשמונה כמה אנשים או דברים דרך לחבר האחרון במלת החבור (אונד בל"א אי בלרו"פ) וכן בר"ה (ז ב ח) אמר רבא ארבעה לד"ה כו' רנב"י כו' ורב אשי כו'. הרי דבר"א שהוא האחרון קאמר בו' העטוף וכן לקמן (מז) הפרים האילים והכבשים כו' ובזה נדחה ראיית הר"ן לקמן בפ' לה"ג במשנה דנקב וחסר כ"ש שדייק דחד פסול הוא מדתני וחסר בו' דלא כאינך די"ל מפני שהוא אחרון:

שם עד כ' אמה אדם עושה דירתו דירת עראי כו'. עפרש"י ולע"ד נל"פ דאין דרך דירת עראי דהיינו על ימים אחדים לעשותה גבוהה יותר מכ"א ועמש"כ לקמן (כג) סתירה לפרש"י:

[רש"י ד"ה סוכה מדאורייתא. דעשרים אמה כו' נאמרה שיעורה מסיני. לכאורה שפת יתר הוא כי די לנו בהא דעיקר מצותה דאורייתא לכן שייך שפיר לומר דאם היא גבוהה פסולה. אבל מבוי עדיין לא אשמע לן שנצרך לקורה ואיך יפול עליו לומר אם עשאו גבוה פסול] :

תד"ה כי (בסופו) הא כתיב נמי מזרם וממטר כו'. ולע"ד פשטיה דקרא וסוכה תהיה וגו' קאי על ענן כו' דבקרא דלפניו ואמר דהענן תהיה לסוכה לצל יומם ותהיה (ר"ל הענן הנזכר) ג"כ למכסה כו' ולא שב כלל על הסוכה כי היא איננה רק לצל. אולם דבריהם יתכנו לרב מתנה לקמן (ס"ד ו') בטעמיה דר"ש:

משנה שלשה דפנות. נ"ב שלש גרסי'. והער (דופן)עקומה. ודופן נראה שהוא בפלס גורל ודופנות גרסינן:

שם מצלתה. נ"ב הי"ל לומר מצלה ככתוב כי טוב צלה אלא עשו כך לזווג המלות:

גמרא סוכה דנפישי "מילתא". צ"ל מילהא (וכ"ה בדפו"י):

בעזרת שוכן את דכא אתחיל לפרש מסכת סוכה

במשנה סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה ורבי יהודה מכשיר ופירש"י בגמרא מפרש פלוגתייהו עכ"ל. ומהר"ם ז"ל בחידושיו הוסיף על לשון רש"י פלוגתייהו במאי ומפרש בכוונת רש"י דמפרש בגמרא אי פליגי דוקא בדפנות שאין מגיעין לסכך כו' ע"ש. ולפי הנוסחאות שלפנינו א"א לפרש כן ואפילו לפי נוסחתו נמי שייך לפרש יותר כוונת רש"י דבגמרא מפרש טעמא דר"י ורבנן במאי קמפלגי שכן לשון רש"י בכולה תלמודא אלא דנראה שהוכרח מהר"ם ז"ל לפרש כאן בענין אחר משום דלא אשכחן בגמרא דמפרש טעמא דר"י כלל אלא טעמא דרבנן לחוד מפרש ולפענ"ד משום הא לא איריא דכיון דמסקינן בגמרא דכולהו כרבה לא אמרי ההיא ידיעה לדורות וכרבי זירא לא אמרי ההיא לימות המשיח הוא דכתיב וכרבא לא אמרי דלא משמע להו ההיא דרשא כלל משום קושיא דאביי א"כ מצינן למימר בפשיטות דלרבה גופא דטעמא דרבנן מלמען ידעו סבר ר"י דידיעה לדורות הוא דכתיב וכן לר' זירא ורבא אלא דבאמת קשיא לי דבסוגיא דר"פ קמא דעירובין לא משמע הכי דהא מקשה הש"ס התם ולרבה דאמר בין בסוכה בין במבוי טעמא משום היכירא אפלוגי בתרתי למה להו ואי כדפרישית מאי קושיא אטו מי לא איצטריך לרבנן לאשמעינן הא מילתא גופא דטעמא דקורה משום היכירא וטעמא דסוכה משום היכירא דחדא באידך לא שייכא כלל אע"כ דעיקר הקושיא דתו לא איצטריך לאשמעינן באידך דוכתי מילתא דר"י וא"כ משמע להדיא דר"י דמכשיר בסוכה לאו משום דס"ל דלא בעינן הכירא דלדורות הוא דכתיב דא"כ לא הוה מקשה התם מידי אע"כ דטעמא דר"י בסוכה משום דלעולם איכא הכירא אפילו בגבוה טובא כמו במבוי ולפ"ז צ"ל דמה שכתב רש"י בגמרא מפרש פלוגתייהו כוונתו על אוקימתא דרבא דבתראה הוא ורוב הפוסקים פסקו כמותו וא"כ כיון דמפרש להדיא טעמא דרבנן משום דסוכה דירת עראי בעינן ממילא שמעינן נמי טעמא דר"י דהוא ס"ל לר"י לקמן סוכה דירת קבע בעינן כדאיתא במכילתין בדוכתי טובא כן נ"ל:

מיהו אכתי לא שקטה הקושיא מסוגיא דעירובין דהא בלא"ה ע"כ לית ליה לרבה אליבא דר"י האי ילפותא דלמען ידעו דהא לא איצטריך האי קרא אלא למעוטי גובה ור"י לית ליה שום פסולא בגובה אפילו גבוה כמה כמ"ש התוספות לקמן וא"כ לא הוי צריך למימר התם ואיצטריך לפלוגי בעירובין מטעמא דאמר התם דהא בלא"ה לא הוי שמעינן לפלוגתא דעירובין מפלוגתא דהכא דאיכא למימר דטעמא דר"י דלא בעינן שום הכירא בסוכה כיון דלית ליה דרשא דלמען ידעו משא"כ במבוי דבעינן הכירא ולעולם דפוסל ר"י למעלה מעשרים וצ"ע ועיין מה שאכתוב בזה לקמן בלשון התוספות בד"ה עד ארבעים אמה ודו"ק:

שם בפרש"י בד"ה ושחמתה מרובה מצילתה המועט בטל ברוב והרי הוא כמי שאינו וע"ש הסכך קרויה סוכה עכ"ל. ולכאורה לפי לשון המשנה דחמתה מרובה מצילתה היה צריך לפרש דע"ש הצל קרויה סוכה והנראה מזה דס"ל לרש"י דדוקא לרבי זירא בשמעתין אית ליה דע"ש הצל קרויה סוכה משא"כ לאינך אמוראי דס"ל דסוכה תהיה לצל יומם לימות המשיח הוא דכתיב לית להו דע"ש הצל קרויה סוכה אלא דאפ"ה פסלינן בחמתה מרובה מצילתה דמסתמא בכה"ג המיעוט מסוכך והרוב אינו מסוכך והו"ל הסיכוך כמו שאינו ואין כאן סוכה אלא דקשיא לי אם כן בדפנות נמי נימא הכי דכשהפרוץ מרובה על העומד המיעוט בטל ברוב והו"ל כמו שאינו ואין כאן דפנות ולקושטא דמילתא הא קי"ל דכשירה בכה"ג שהפרוץ מרובה בדפנות ויש ליישב דדוקא לענין הסכך דכתיב בהדיא וע"ש הסכך קרויה סוכה וא"כ מיעוט זה כמאן דליתא לא מיקרי סוכה שהרי אינה מסוככת משא"כ בדפנות דלא שמעינן להו אלא מדרשא וייתורא דקראי א"כ כיון דבכה"ג מיקרי דפנות בכל מקום כשירין נמי בסוכה כן נ"ל ועיין מה שאכתוב עוד בשמעתין:

וראיתי להר"ן ז"ל שכתב בכוונת רש"י ז"ל דא"א לומר דהמיעוט בטל ברוב והו"ל כאינו מסוכך דהא לקמן פרק הישן משמע דאפילו היכא דלמעלה כי הדדי נינהו נמי פסולה אע"כ מצילתה דלמטה קאמר כמאן דליתא דמי ובאמת היה נ"ל בהשקפה ראשונה לפרש כן מה"ט שהקשה הר"ן ז"ל אלא דלפ"ז לא א"ש מ"ש רש"י ז"ל דע"ש הסכך נקרא' סוכה והו"ל למימר ע"ש הצל קרויה סוכה ויש ליישב:

בגמרא תנן התם מבוי כו' מ"ש גבי סוכה כו' ומ"ש במבוי דתני תקנתא. ויש לדקדק מאי קושיא דהא לכאורה בלא"ה קשה מאי קמ"ל במבוי דתני תקנתא פשיטא שאם מיעטה דמהני כיון שאינו אלא להתיר הקורה משום מחיצה או משום הכירא ואדרבא במאי שממעט הוי יותר מחיצה שעשה להתיר וכן לענין היכר. והנראה בזה דעיקר הרבותא דבכל ענין שממעט כשר מדלא קתני משפיל הקורה אלמא דאפילו בממעט החלל ע"י מיעוט דלמטה כדאיתא התם הוי שפיר מיעוט. וא"כ איכא רבותא טובא דאע"ג דלכל בני המבוי הוי למעלה מעשרים מ"מ כיון שתחת הקורה הוי למטה מעשרים סגי בהכי א"כ בסוכה דליכא למימר הכי דנהי דמהני מיעוט דלמטה כדאיתא לקמן מ"מ משמע דבעינן שיהא המיעוט ע"פ כל אורך ורוחב הכשר סוכה וא"כ לא איצטריך למיתני ימעט כיון דליכא שום רבותא דמכיון שממעט אין בהן גובה עשרים ונראה דאפ"ה איכא רבותא דלא נימא דלא מהני המיעוט דלמטה דמיקרי תעשה ולא מן העשוי אלא שישפיל הסכך היינו דמקשה דלתני ימעט דהא לקושטא דמלתא מהני כדאיתא לקמן במיעטה בעפר והטעם נ"ל דלא מיקרי תעשה ולא מן העשוי כיון שאין הפסול אלא מחמת גובה כמ"ש התוספות לקמן בפירקין בסוגיא דסוכה שתחת האילן ע"ש וכן לרבא דמסיק טעמא משום דסוכה שהיא גבוה' למעלה מעשרים צריך למחיצות קבע וא"כ נראה דלא מהני המיעוט דלמטה על ידי כרים וכסתות ובאמת כשירה ומהטעם שאבאר לקמן במקומו אי"ה כן נ"ל ודו"ק:

בתוס' בד"ה מ"ש כו' הא דלא פריך גבי הדס כו' ועוד דגבי הדס איצטריך למתני תקנתא דסד"א כיון דגידולו בפסול לית ליה תקנתא עכ"ל. ולכאורה אין הלשון מדוקדק דהא לקמן גבי הדס מקשה הש"ס אי מקמי דלאגדי' פשיטא ומוקי לה בתר דאגדיה וא"כ הוי ליה לפרש הכא דסד"א כיון דאגד ליה בפסול ונהירנא כד הוינא טליא שמגיהין כן בלשון התוספות. אמנם לפי שקשה להגיה הספרים יש ליישב דשפיר שייך נמי דברי התוספות דהכא דהשקלא וטריא דהתם ע"כ היינו מדקתני תרי בבי מקשה פשיטא דכיון דתני פסולה אמאי קתני אם מיעטן כשר ומשני לבתר דאגדיה ואכתי קשה ליתני ימעט לחוד וממילא ידעינן דאיירי בתר דאגדיה דאי מקמי דאגדיה לא הו"ל למתני ימעט אלא פסולה למאי דאמרינן הכא דמדאורייתא שייך לישנא דפסולה וממילא הוי ידעינן דפשיטא דמהני המיעוט ע"ז מסקו התוספת הכא שפיר דכיון דאיכא מיהא שום רבותא אפילו מקמי דלאגדיה דלא תימא כיון דגידולו בפסול א"כ שייך למתני טפי לישנא דתקנתא כיון דליכא שום יתורא בלישנא מש"ה איצטריך למתני התם תרי בבי דהשתא ידעינן שפיר דע"כ איירי לבתר דאגדיה כן נראה לי ליישב גירסת ספרינו ודו"ק:

בגמרא מנא הני מילי אמר רבה דאמר קרא למען ידעו דורותיכם כו' בירושלמי קאמר רב אחא משמיה דרב דטעמא דרבנן דילפי מפתחו של היכל ורב יהודה יליף מפתחו של אולם ושקיל וטרי בהא מילתא טובא דרבנן ור"י לטעמייהו דפליגי בשני גשרים המפולשים אי אמרינן פי תקרה יורד וסותם ע"ש באריכות. ולכאורה יש לתמוה טובא מאי שייך הכא הא מילתא דנהי דבריש עירובין קאמר רב להדיא בתלמודא דידן ובירושלמי דפלוגתא דרבי ורבנן בהכי היינו משום דמשמע ליה דטעמא דקורה משום פתח הוא משא"כ הכא בסוכה לא שייך לומר כן ואפשר דרב ס"ל כי הא דמסקי' לקמן בשלישית אפילו טפח דמסיק רבא דצריך נמי צורת הפתח וסבר רב דמדאורייתא דוקא בהכי מתכשרא דהו"ל שלשה דפנות מעליא או אפשר דבעינן לגמרי ד' דפנות אלא דבעינן שתי מחיצות גמורות ואינך דפנות מתכשרי ע"י פי תקרה דאמרי' יורד וסותם וא"כ שפיר יליף מפתחו של היכל דלא אמרינן פי תקרה יורד וסותם למעלה מעשרים ומש"ה לא מקרי פתח וכדמסיק להדיא בירושלמי ואף שאינו ענין לתלמודא דידן אפילו הכי לא נמנעתי מלכתוב כמו שאבאר בסמוך בטעמא דרבא ודו"ק:

בתוס' בד"ה אמר רבה דאמר קרא קצת קשה ללישנא קמא דבריש עירובין כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דאפילו קצת קושיא ליכא כיון דבהאי מימרא גופא דריש עירובין קאמר בסוכה פסול ובמבוי כשר וקשה מאי שנא כדמקשה התם הש"ס ובע"כ צריך לתרץ כי הני תירוצים דהתם שהביאו התוס' כאן וא"כ אדרבא א"ש סוגיא דהתם כי האי סוגיא דרבה דהכא דטעמא משום הכירא כטעמא דמבוי אלא דאפ"ה איכא לפלוגי בינייהו ונראה בקושית התוס' ושקלא וטריא דהתם דמקשה מעיקרא מ"ש מבוי דכשר דאמרינן קלוש סוכה נמי נימא קלוש וקשיא להו דלהאי טעמא דרבה אפילו בלא טעמא דקלוש אין טעם לפסול בסוכה דאפילו את"ל דבמבוי הוי פסול אי לא אמרי' קלוש משום שצריך שיהיה ההיכר בכל הקורה מ"מ בסוכה לא שייך לומר כן דהא לא בעינן הכירא אלא לאותן היושבים בסוכה לא להעוברים חוץ לסוכה תדע דהא מכשרינן סוכה העשויה בראש הגג אפילו גבוה כמה מקרקע עולם דרה"ר ולפ"ז לא שייך הכירא ליושבי סוכה אלא בשטח התחתון ולא במקצתו העליון שאין העין שולט בו אע"כ מדאיצטריך למימר טעמא דקלוש דבלא קלוש פסול אלמא דטעמא לאו משום הכירא הוא אלא מטעמא אחרינא דשייך בכל הסכך כמו במבוי בכל הקורה ואפ"ה מקשה שפיר מ"ש סוכה ומ"ש מבוי משום דמסברא פשיטא ליה דבעינן כל הכירא תוך עשרים ואפ"ה כשר במבוי משום דאמרינן קלוש וא"כ בסוכה נמי יש להכשיר ואע"ג דהתם בהאי סוגיא דעירובין משמע להדיא דמדמה סוכה למבוי אפ"ה הוי משמע להו מלשון קושית הש"ס דרבה לאו מטעמא דהכירא לחוד פסלינן בסוכה ואפשר עוד דמשמע להו מהתם דרבה אית ליה נמי דרבא בסמוך דתרוייהו איצטריך טעמא דהכירא להיכא שאין דפנות מגיעין לסכך וטעמא דרבא בדירת קבע להיכא שהדפנות מגיעין לסכך וכמו שאבאר ומשום דבשמעתין משמע להדיא דרבה לית ליה דרבא מש"ה קשיא להו קצת ואהא משני שפיר דנהי דמשקלא וטריא דהתם הוי משמע ליה דטעמא דרבה לאו משום הכירא לחוד אפ"ה למסקנא דהתם דסוכה דיחיד לא רמי אנפשיה למדכר שפיר הוי טעמא דרבה משום הכירא לחוד וכמסקנא דהכא ובהא מסקו נמי דאף לרבינא דקאמר אחמירו בה רבנן לכאורה דלית ליה האי סברא דלא מידכר ואפילו הכי החמירו רבנן וא"כ משמע דלאו משום הכירא הוא דלענין הכירא לא משמע להחמיר בסוכה אף מדרבנן מטעמא דפרישית דההיכר אינו אלא בקצה התחתון ואפ"ה מסקו כאן דמשמע דלרבינא מיהו מדאורייתא שרי אליבא דרבה א"כ ע"כ הטעם משום הכירא לחוד דאי לטעמיה דרבא אפילו מדאורייתא הוי אסור למאי דלא אסיק אדעתיה דחלל סוכה תנן כן נ"ל בכוונת התוספת ודו"ק היטב ועדיין צ"ע ואף דבחדושי מהר"ם ז"ל מפרש עיקר פשט דברי תוס' בע"א ולעד"נ עיקר כדפרישית ודבריו אינן מובנין לי והמעיין יבחר ואין להאריך:

בגמ' הכא דל דפנות ליכא צל סוכה ואע"ג דאכתי יכול לעשות דפנות שאין מגיעין לסכך ויצטרך לצל הסכך מ"מ כיון דסתם סוכה הדפנות מגיעין לסכך והתורה יהיב שיעור בסכך אלמא שהדבר תלוי בסכך וע"כ היינו לענין הגובה שצריך לעשות הסכך בענין שלעולם יצטרך לצל הסכך ולא לצל הדפנות וכמו שאפרש בסמוך בל' התוס' במימרא דרבא ודו"ק:

שם ורבא אמר מהכא כו' עד עשרים אמה אדם עושה דירתו דירת עראי כו'. ולכאורה יש לתמוה דכל הנך מילתא שייכי דוקא בעשרים אמה מצומצם דלא שלטא עינא יותר וליכא צל סכך ובעי נמי דפנות קבועות דדבר הנראה לעין הוא דענין הגובה לענין קבע תליא נמי בעובי הדפנות וקלישותן וא"כ מה שיעור יש בדבר ועוד דהא מצי למעבד דפנות שאין מגיעין לסכך ובמחיצות כל דהו ודוחק לומר דעיקר הקביעות היינו לענין מעמודי הסכך לחוד ועוד קשה כיון דגובה הסוכה לא נזכר כלל במקרא וא"כ מ"ש דדרשינן למיפסל לענין גובה כיון שצריך קביעות ולא נפסל בכה"ג במחיצות של ברזל ואי משום דיכול לעשות מחיצות עראי ולהסיר המחיצות של ברזל ה"נ יכול לעשות דירת עראי ולמעט הגובה מלמעלה או למטה כמו שמבואר לקמן ולכאורה היה נ"ל לפרש דרבא לטעמיה דס"ל לקמן דבשני מחיצות כהלכתן ושלישית אפילו טפח בעינן נמי צורת הפתח ואפשר דהיינו מדאורייתא דבעינן מיהא שלשה דפנות ולפ"ז מצינן למימר דרבא אית ליה נמי טעמיה דירושלמי שכתבתי דקאמר רב דלרבנן פסול למעלה מעשרים דלמדו מפתחו של היכל דלא מהני צורת הפתח יותר מעשרים והשתא א"ש דהכי קאמר רבא עד עשרים דמהני צורת הפתח אדם עושה דירתו דירת עראי דהיינו שתי מחיצות שלימות ושלישית אפילו טפח דכה"ג הוי דירת עראי כדאיתא לקמן להדיא דף ז' ע"ב משא"כ למעלה מעשרים דלא מהני צורת הפתח וא"כ לא סגי בשתי מחיצות אלא בשלשה מחיצות גמורות וא"כ צריך לעשותן קבע מש"ה פסול כן נ"ל נכון לולי שהוא דבר חדש דסברת הירושלמי לא נזכר בשמעתין לענין סוכה והנלע"ד כתבתי ודוק היטב:

בתוס' ד"ה כי עביד לה כו' ואע"ג דיש לפרש קרא כו' משמע ליה דאתא קרא לאורויי לך מידת גובה עכ"ל. ונראה דהיינו מדכתיב בסוכת תשבו היינו סכך אלמא דעיקר קפידא דקרא בדירת עראי היינו על הסכך שיעשה הסכך בענין שלא יצטרך לעשות הדפנות בנין קבע וע"כ היינו בענין הגובה וכדפרישית בסמוך במימרא דרבי זירא לענין צל דפנות כן נ"ל לפרש דברי התוס' ולמאי דפרישית בסמוך דרבא ס"ל כטעמא דרב שהובא בירושלמי א"כ בלא"ה א"ש טפי בפשיטות:

בא"ד וא"ת כיון דלא קפיד אלא שתהא ראויה כו' א"כ אמאי קאמר גשמים סימן קללה בחג כו' עכ"ל. ולא הבנתי קושייתם בזה דנהי דכשר אי עביד לה קבע מ"מ כיון דעיקר מצותה בדירת עראי ורובא דעלמא עבדי לה עראי וכדאמרינן נמי בפ"ק דעכו"ם דסוכה קרי מצוה קלה דלית בה חסרון כיס ואמרינן נמי דכל אחד עושה סוכתו בראש הגג וכן בעזרא הוא אומר הביאו עלי תמרים ועלי זית והיינו לסכך כדמפרש קרא ועשו סוכה ככתוב וא"כ שפיר הוי סימן קללה ואע"ג דבריש תענית מייתי לענין זמן גשמים ואפ"ה קאמר שפיר דאי ס"ד דזמן התחלת גשמים הוא מתחילת החג א"כ לעולם הוי צריך לעשות סוכתו בנין קבע ותו לא מתוקמי שפיר האי דרשא דהכא דאדרבה קפיד הקרא טפי אעראי כן נ"ל ולהתוספת צ"ע:

מתני' סוכה ורבי יהודה מכשיר. בגמרא מפרש פלוגתייהו: ושאינה גבוהה עשרה. בגמרא מפרש טעמא: שלש דפנות. נמי בגמרא יליף להו: ושחמתה מרובה מצלתה. המועט בטל ברוב והרי הוא כמי שאינו ועל שם הסכך קרויה סוכה: גמ' מבוי שהוא גבוה. מבוי שהוא סתום משלש צדדין וראשו פתוח לרשות הרבים וחצירות פתוחות לו ויוצאות ובאות לרשות הרבים הרי הוא רשות היחיד לבני חצירות ואסרו חכמים להוציא מרשותו לרשות חבירו בלא עירוב שהחצירות כל אחת רשות לעצמה והמבוי רשות לכולן והצריכו בו שיתוף להשתתף כל החצירות בפת או ביין ולהניח השיתוף באחת מן החצירות ולפי שאין לו מחיצה רביעית וקרוב הוא להיות דומה לרשות הרבים הצריכו היכר בראשו הפתוח לרשות הרבים או לחי זקוף או קורה מכותל לכותל ואם גבוה הקורה מעשרים אמה: ימעט. ישפיל: אינו צריך. והתם מפרש טעמא: סוכה מדאורייתא. דעשרים אמה דילה ילפינן מדאורייתא וקודם שנשנית המשנה נאמרה שיעורה מסיני: תני פסולה. שייך למיתני בה לשון פסול כלומר לא נעשית כתורה וכהלכה: מבוי. דכוליה מדרבנן דמדאורייתא סגי ליה בשלש מחיצות ואינו צריך לקורה זו אלא מדרבנן: תני תקנתא. דלא שייך למתני בה לשון פסול דמאן פסלה קודם שנשנית משנה זו הרי היא תחלת הוראתו ומצותו: ואיבעית אימא בדאורייתא נמי. שייך למימר תקנתא: סוכה דנפישי מילתה. ואין דומין תקנותיהן זו לזו וצריך לשנות הלשון לכל תקנה ותקנה כגון בגבוהה ימעט וכשאינה גבוהה יגביה ושאין לה שלש דפנות יעשה לה ושחמתה מרובה יוסיף סכך הלכך פסיק ותני פסולה דמצי למיכללינהו לכולהו בהך פסולה דקיימא לן (פסתים דף ג:) ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה: מבוי לא נפיש מיליה. באותה משנה: למען ידעו. עשה סוכה שישיבתה ניכרת לך דכתיב ידעו כי בסוכות הושבתי צויתי לישב הכי דריש ליה ואע''ג דאין יוצא מידי פשוטו דהיקף ענני כבוד מיהו דרשינן ליה לדרשה: דלא שלטא בה עינא. שאינו רואה את הסכך וסוכה היינו סכך כשמה: וסוכה תהיה לצל. משמע אין סכך אלא העשוי לצל: אלא בצל דפנות. שהצללין מגיעין זה לזה מתוך גובהן של דפנות ואין צריך סכך ולקמן מוקי פלוגתייהו לר' זירא בשאין בה אלא ארבע על ארבע דקים להו לרבנן דבהאי שיעורא ליכא צל סכך אלא צל של דפנות: עשתרות קרנים. שני הרים גדולים והשפלה ביניהם ומתוך גובה ההרים אין חמה זורחת שם בשפלה: דל דפנות ליכא צל סוכה. שחמה באה מתחתי' נמצא שמה בטל: שבעת ימים. סוכה של שבעה ותו לא דהיינו עראי ודייה במחיצות קלות: למעלה מעשרים. צריך לעשות יסודותיה ומחיצותיה קבועין שלא תפול: עד עשרים אמה דאדם עושה כו'. שפיר דמי דודאי יש בכלל קבע עראי והרי עשה כתורה ועל כרחך לא הקפידה תורה על העראי אלא לשם שיעור לתת לך שיעור בגובהה שתהא יכולה לעמוד על ידי יתידות עראי:

מתני'. סוכה. מאי שנא גבי סוכה דתני פסולה ומאי שנא גבי מבוי דתני תקנתא. והא דלא פריך מאי שנא גבי הדס דתני פסולה ותקנתא דתנן בפרק לולב הגזול (לקמן דף לב:) או שהיו ענביו מרובין מעליו פסול ואם מיעטן כשר דלא פריך אלא מסוכה ומבוי שדינם שוה לענין גבוה ושינה לשון משנתו ועוד דגבי הדס אצטריך למיתני תקנתא דס''ד אמינא כיון דגדולו בפסול תו לית ליה תקנתא: דאורייתא תני פסולה. דאי הוה תני ימעט חיישינן דילמא טעי איניש לומר ימעט לכתחילה ודיעבד כשרה ודקדק בלשונו דלמא אתי לידי איסורא דאורייתא ותני פסולה אע''ג דלא הוי לישנא מעליא כמו ימעט אבל במבוי דרבנן לא חייש ותנא ימעט שהוא לישנא מעליא כדאשכחן בריש פסחים (דף ג.) שעקם הכתוב כמה אותיות שלא להוציא דבר מגונה מפיו ובקונטרס לא פירש כן אי נמי יש לומר דלשון ימעט משמע חומרא דרבנן בעלמא ופסולה משמע דאורייתא ובפרק במה מדליקין (שבת דף כב.) דאמרינן נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה כסוכה וכמבוי אגב דתנן כסוכה נקט נמי גבי נר חנוכה פסולה א''נ אי הוה תני ימעט הוה משמע כמות שהיתה מדלקת ישפילנה וזה אינו למאן דאמר הדלקה עושה מצוה ואפי' למ''ד הנחה עושה מצוה חיישינן דהרואה אומר לצורכו הוא מדליקה כדאמרינן גבי הדליקה בפנים והניחה בחוץ: אמר רבה אמר קרא למען ידעו כו'. קצת קשה ללישנא קמא דבריש עירובין (דף ג.) גבי מקצת סוכה בתוך עשרים דאמר רבה הסוכה פסולה הא שלטה בה עינא כיון דאין חללה עשרים ורבה גרס התם כי הכא דהא רבא פליג התם ואמר זה וזה כשר חלל סוכה תנן חלל מבוי תנן ויש לומר דהא מפרש התם טעמא משום דסוכה דביחיד קא הוי' לא קא מדכר וזימנין דמישתקיל מלתחת עובי הסכך הנכנס לתוך עשרים וקיימא כולה למעלה מעשרים ורבינא נמי דמשני סוכה דאורייתא אחמירו בה רבנן מ''מ משמע דמדאורייתא כשרה: כי עביד ליה דירת קבע שפיר דמי. דאע''ג דיש לפרש קרא בדירה שאינה ראויה אלא לשבעה למעוטי קבע משמע ליה קרא דאתא לשיעורא לאורויי לך מדת גובהה כלו' בסוכה שאפשר לעשות עראי וא''ת וכיון דלא חיישינן אלא שתהא ראויה לעשותה עראי ואע''פ שעושה אותה קבע א''כ אמאי אמר (תענית דף ב:) גשמים סימן קללה בחג והלא יכול לקבוע הנסרים במסמרים שלא ירדו גשמים בסוכה ואפילו תימצי לומר דאסור משום גזרת תקרה כי היכי דאמר לקמן בפירקין (דף יד.) גבי פלוגתא דר''מ ורבי יהודה דמסככין בנסרין דאי מכשרת בהו אתי למימר מה לי לסכך בזה מה לי לישב תחת תקרת ביתי וביתו ודאי פסול מדאורייתא דסוכה אמר רחמנא ולא ביתו של כל ימות השנה מ''מ כיון דלא אסור אלא מדרבנן לא שייכא למימר שהגשמים סימן קללה וי''ל דנהי דלא חיישינן בדפנות אי עביד להו קבע מ''מ בסככה שעיקר הסוכה על שם הסכך לא מיתכשרה עד דעביד לה עראי ומה''ט נמי ניחא לרבי זירא דדריש מדכתי' וסוכה תהיה לצל הא כתי' נמי מזרם וממטר וניבעי נמי שלא ירדו גשמים לתוכה אלא ודאי משום דבעינן סככה עראי וא''כ הוה ליה קבע: