סוכה ג ע"א

דף ג - א

משום אוירא, כדי שיהיה האויר שולט בה מפני החום, ואפשר שאכן כך היה.

אלא למאן דאמר [רב הונא ורב חנן אמר רב], בסוכה קטנה מחלוקת רבי יהודה וחכמים, כלומר, בסוכה שאין בה אלא ארבע אמות על ארבע אמות, או שבעה טפחים על שבעה טפחים, אבל בסוכה גדולה מודים הכל שאפילו היתה גבוהה מעשרים אמה כשרה, היאך יתכן לפרש שנחלקו לגבי סוכתה של הילני? וכי דרכה של מלכה לישב בסוכה קטנה? הרי נערותיה ומשרתיה יושבים עמה, וכיצד הוכיח מכאן רבי יהודה כשיטתו שסוכה הגבוהה מעשרים אמה כשרה?!

ומתרצת הגמרא: אמר רבה בר רב אדא: אכן ודאי היתה סוכתה גדולה מאוד, ומיהו לא נצרכא אלא לסוכה העשויה קטוניות קטוניות. דהיינו, סוכה העשויה חדרים חדרים, ואין בכל חדר וחדר יותר משבעה טפחים על שבעה טפחים, ולפיכך הביא רבי יהודה ראיה מסוכה זו לשיטתו, משום שכל קיטון נמדד בפני עצמו, וכזו היתה סוכתה של הילני. ^[22] ומקשה הגמרא: וכי דרכה של מלכה לישב בסוכה העשויה קיטוניות קיטוניות?!

ומתרצת הגמרא: אמר רב אשי, לא נצרכא אלא לקיטוניות שבה. כלומר, ודאי היו בסוכתה גם אולמות גדולים, אלא שנחלקו חכמים ורבי יהודה מה דינם של הקיטוניות שהיו באותו סוכה. [שכן היה דרכם לעשות בסוכה גדולה קיטונית קטנה לצניעות].

רבנן סברי: קיטוניות אלו פסולות הן, ולכן ודאי, בניה בסוכה מעליא הוו יתבי - באולמות הגדולים שבה, ואיהי הילני המלכה יתבה בקיטוניות שבה, הפסולות למצות סוכה, משום צניעותא, ומשום הכי לא אמרי לה דבר, שהרי אשה היא ופטורה מן הסוכה. ^[23]

ורבי יהודה סבר, בניה - גבה הוו יתבי, ^[24] בקיטוניות, ואפילו הכי לא אמרי לה חכמים דבר. והוכיח מזה רבי יהודה שסוכה הגבוהה מעשרים אמה, כשרה, אפילו אם שטחה אינו אלא שבעה טפחים על שבעה טפחים.

ועתה מסכמת הגמרא מהן מידות הסוכה מעיקר הדין:

אמר רב שמואל בר יצחק: הלכה: הסוכה צריכה שתהא מחזקת בשטחה, כדי ראשו של אדם ורובו - רוב גופו, ושולחנו - שהם שבעה טפחים על שבעה טפחים. ^[25]

אמר ליה רבי אבא, כמאן אמרת דינך, האם כבית שמאי?

בדף כח א שנינו, "מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית, בית שמאי פוסלין, ובית הלל מכשירין. אמרו להן בית הלל לבית שמאי, לא כך היה מעשה, שהלכו זקני בית הלל וזקני בית שמאי לבקר את רבי יוחנן בן החורנית, ומצאוהו שהיה יושב ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית, ולא אמרו לו דבר? אמרו להם בית שמאי [לא כך היה המעשה, אלא] אף הם אמרו לו, אם כן היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך".

ומבואר, שלדעת בית שמאי, אם לא היה השולחן, בשעה שישב בסוכה לא יצא ידי חובתו. ולבית הלל יצא ידי חובתו אף אם היה שולחנו בבית.

והרי הסיבה לכך ששיעור שטח הסוכה הוא שבעה טפחים, משום ששישה טפחים הן מקומו של אדם, וטפח נוסף נצרך לשולחנו. ואם כן לדעת בית הלל לא צריך לרוחב הסוכה אלא שישה טפחים. נמצא, רב שמואל בר יצחק המצריך שבעה טפחים לרוחב הסוכה, כשיטת בית שמאי.

אמר ליה רב שמואל בר יצחק: אלא כמאן?! אכן ודאי דעתי כבית שמאי.

איכא דאמרי, כך היה הדבר:

אמר רבי אבא: דאמר לך דין זה מני? אמר ליה רב שמואל בר יצחק: בית שמאי היא, ולא תזוז מינה!

עתה סברה הגמרא, שנחלקו בית שמאי ובית הלל האם שיעור סוכה קטנה הוא שישה טפחים או שבעה.

ומקשה הגמרא: מתקיף לה רב נחמן בר יצחק: ממאי דבית שמאי ובית הלל בסוכה קטנה שאינה רחבה אלא ז' טפחים ולא יותר פליגי,

דלמא בסוכה גדולה פליגי, וכגון דיתיב אפומא דמטולתא שמא נחלקו אף בסוכה גדולה מאוד, אלא שיושב בפתחה, ושולחנו בתוך הבית.

דבית שמאי סברי: הגם שהסוכה עצמה כשירה, אם ישב כך לא יצא ידי חובתו, משום שגזרינן שמא ימשך תוך כדי אכילתו אחר שולחנו, ויאכל בביתו. ובית הלל המתירים לשבת כך, סברי, לא גזרינן שמא ימשך אחר שולחנו.

ודיקא נמי - ובאמת כך משמע בלשון המשנה, דקתני: "מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית, בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין.

ואם איתא שנחלקו בית שמאי ובית הלל בשיעור סוכה קטנה, האם צריך שתהא מחזקת כדי ראשו רובו ושולחנו, ואם אינה מחזקת אלא ראשו ורובו פסולה, או די בכך שתהא מחזקת כדי ראשו ורובו, הרי כך מיבעי ליה לתנא לשנות במשנה, ומדוע שנה כיצד היא צורת ישיבתו של הנמצא בתוכה, אלא ודאי לא נחלקו בשיעור הסוכה, אלא בסוכה גדולה נחלקו, וכשיושב סמוך לפתחה.

ומקשה הגמרא: וכי בשיעור בסוכה קטנה לא פליגי בית שמאי ובית הלל?!

והתניא: סוכה המחזקת כדי ראשו רובו ושולחנו, כשירה.

רבי אומר: אינה כשרה, עד שיהא בה ארבע אמות על ארבע אמות. ^[26]

ותניא אידך: רבי אומר: כל סוכה שאין בה בשטחה ארבע אמות על ארבע אמות, פסולה.

וחכמים אומרים: אפילו אינה מחזקת אלא כדי ראשו ורובו, כשירה.

ומקשה הגמרא: בדברי חכמים נתפרש שצריך שתהא הסוכה מחזקת כדי ראשו ורובו, ואילו שולחנו לא קתני [בתניא אידך], אם כן קשיין שתי הברייתות אהדדי,

שהרי מדברי חכמים בברייתא הראשונה משמע, ששיעור רוחב הסוכה הוא ז' טפחים, כדי ראשו רובו ושולחנו, ואילו מהברייתא השניה משמע, שצריך רק שיעור ראשו ורובו - שהן ו' טפחים?!

אלא לאו, שמע מינה, הפירוש הנכון הוא: הא [ברייתא ראשונה], בית שמאי היא, המצריכים שיוכל להכניס שולחנו לתוכה, והא [ברייתא שניה], בית הלל היא, שלא הצריכו אלא כדי ראשו ורובו, ומבואר שנחלקו בית שמאי ובית הלל בשיעור סוכה קטנה.

ואמר מר זוטרא: מתניתין [להלן דף כח א] נמי דיקא, שנחלקו בשיעור סוכה קטנה. מדקתני: בית שמאי "פוסלין" ובית הלל "מכשירין".

ואם איתא שנחלקו בסוכה גדולה דוקא, בית שמאי אומרים לא יצא ידי חובתו, ובית הלל אומרים יצא ידי חובתו מיבעי ליה לתנא לומר, ולא יתכן לשנות לשון פסול והכשר, שהרי הסוכה עצמה ודאי כשרה?!

ומקשה הגמרא: ואלא, אם נחלקו בסוכה קטנה, קשיא לשון המשנה: "מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית" - מלשון זו מדוייק, שבסוכה גדולה נחלקו, וכפי שנתבאר?!

ומפרשינן: לעולם, בתרתי פליגי בית שמאי ובית הלל.

פליגי בשיעור סוכה קטנה, ופליגי נמי בסוכה גדולה - האם חשו חכמים שמא ימשך אחר שולחנו. ^[27] וחסורא מיחסרא, והכי קתני: מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית, בית שמאי אומרים לא יצא, ובית הלל אומרים יצא. [וזוהי המחלוקת בסוכה גדולה].

וסוכה שאינה מחזקת אלא כדי ראשו ורובו בלבד [שהן שישה טפחים], בית שמאי פוסלין, ובית הלל מכשירין. דנה הגמרא: מאן תנא להא דתנו רבנן:

בית שאין בו שטח של ארבע אמות על ארבע אמות, פטור מן המזוזה, ^[28] משום דכתיב [דברים יא כ]: "וכתבתם על מזוזות ביתך", וכל שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות אינו קרוי "בית", שכן שיעור בית הראוי לדיורין הוא ארבע אמות. ^[29] ופטור מן מצות עשיית מעקה. ^[30]

ואינו מטמא בנגעים [נגעי בתים], דכתיב [ויקרא יד לה] "ובא אשר לו הבית", וזה אינו קרוי בית.

ואינו נחלט בבתי ערי חומה, דכתיב [ויקרא כה כט] "ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה, והיתה גאולתו עד תום שנת ממכרו, ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה, וקם הבית אשר בעיר אשר לא [לו] חומה לצמיתות לקונה אותו לדורותיו".

וזה אינו קרוי בית, ולפיכך אינו נחלט לקונה אותו, אלא פודהו לעולם כדין מוכר קרקע.

ואין חוזרין עליו מעורכי המלחמה שנאמר, "מי האיש אשר בנה בית חדש ילך וישוב לביתו". וזה אינו קרוי בית.

ואין מערבין בו עירובי חצירות. מדין תורה, אין להוציא בשבת חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים. ותקנו חכמים, שלא להוציא חפץ אפילו מרשות היחיד אחת לרשות היחיד אחרת, ואפילו לא מהבית אל חצר משותפת של כמה דיירי בתים, אלא אם כן יערבו יחד את כל הרשויות ויעשום רשות אחת.

ודבר זה נעשה על ידי שיאספו מכל בית מעט פת, ויתנום באחד הבתים, שאז נחשב הדבר כאילו דרים כולם באותו הבית, והחצר המשתופת נחשבת כחצר של כל דיירי הבית ההוא. ובית שאין בו ארבע אמות, אינו צריך לתת פת להשתתף בשיתוף חצרות, לפי שאינו קרוי בית.

ואין משתתפין בו שיתופי מבואות.

תיקנו חכמים שכל בני החצירות הפתוחות למבוי סתום [שהוא סימטא המובילה אל רשות הרבים, והסימטא מוקפת משלשת צידיה בחצירות ובבתים, ורק ראשה, מצד הרביעי פתוח לרשות הרבים], שיהיו חייבים כל בני המבוי להשתתף בפת ולהניחה באחת החצירות כדי שיוכלו לטלטל במבוי ומן החצירות למבוי.

ואם בית זה שאין בו ארבע על ארבע היה פתוח לחצר הפתוחה למבוי, הוא אינו צריך להשתתף בפת כדי להתיר להוציא ממנו דבר בשבת למבוי.

ואין מניחין בו את עירוב החצר לאחר שגבו אותו מדרי החצר, כיון שאינו ראוי לדירה.

אבל לדברי (הכל) מי שאו' בסוכה קטנה פליגי וכי דרך מלכה לישב בסוכה קטנה ושנינן בסוכה שהיתה עשויה קיטוניות היתה כו' ואסיקנא הלכתא צריכה שתהא מחזקת ראשו ורובו ושולחנו ואמר ליה ר' אבא מני הא וא' רב הונא ב"ש היא ולא תזוז מינה ואקשינן עלה ממאי דחלוקת ב"ש וב"ה בסוכה קטנה. דתנן מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית בית שמאי פוסלין וב"ה מכשירין. ודייקת מינה הנה ב"ה מכשירין אע"פ שאינה מחזקת אלא ראשו ורובו בלבד וב"ש פוסלין בסוכה קטנה פליגי וכיון דיתיב אפומא דמטללתא ושלחנו בתוך הבית. ואוקימנא לעולם בסוכה גדולה (וכי דאמרין) [ודיקא נמי] מדקתני [במשנתנו מי שהיה ראשו ורובו ולא קתני מי שהיה בסוכה שאינה מחזקת אלא ראשו ורובו ודחינן להאי סברא משום] דקשיא לן. דאי איתא שסוכה גדולה היא וכשרה. ומשום שיושב על פי הסוכה ושלחנו בתוך הבית פליגי.

אי הכי לא יצא ידי סוכה היה להן לומר.

אלא מדקתני פוסלין ש"מ בסוכה קטנה פליגי. ואמרי' אי הכי דבסוכה קטנה פליגי ליתני מי שהיה בסוכה שאינה מחזקת אלא ראשו ורובו בלבד ב"ש פוסלין כו'.

מי שהיה [ראשו ורובו] סתם למה לי ותריצנא בתרתי פליגי בגדולה וקטנה וחסורי מחסרא והכי קתני מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בבית או שאינה מחזקת ראשו ורובו ושלחנו ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין וקיי"ל כב"ש והני מתניתא דקתני חדא מחזקת ראשו ורובו ושלחנו כשרה רבי אמר עד שיהא בה ד' על ד' אמות ותניא אידך כל שאין בה ד' אמות על ד' אמות פסולה וחכ"א אפילו אינה מחזקת אלא ראשו ורובו כשרה ואוקימנא קמייתא כב"ש ובתרייתא כב"ה. פשוטות הן.

איכא דאמרי אמר רבא דאמר לך מני ב״ש היא ולא תזוז מינה וכן הלכה ואסיקנא דב״ש וב״ה בתרתי פליגי פליגי בסוכה קטנה ופליגי בסוכה גדולה ודייקי דפליגי בסוכה גדולה מדקתני מי שהיה דמשמע דאפשר למיקם בגוה הוא ושולחנו אלא דאתרמי דהוה הכי הוא מפנים ושולחנו מבחוץ ומדקא תני פוסלין דמשמע פסול בגוה ולא קתני יצא ולא יצא דייקי׳‎ דבסוכה קטנה נמי פליגי ואלו בסוכה קטנה הא איפסיקא הלכתא בהדיא כב״ש ולא נזוז מינה ובעינן שתהא מחזקת ראשו ורובו ושלחנו והיינו ז׳‎ טפחים על ז׳‎ טפחים ששיעור מקומו ששה טפחים ושיעור שולחנו טפח וכן פירשו בירושלמי אבל בפלוגתא דסוכה גדולה צריך לדקדק כמאן פסקי׳‎ מי אמרי׳‎ כיון דאיפסקא הלכתא כב״ש בקטנה ה״ה בגדולה או דלמא היכא דאתמר אתמר והיכא דלא אתמר לא אתמר והדרי׳‎ לכללין דב״ש במקום ב״ה אינה משנה ומסתברא דהא תליא בטעמא דפלוגתייהו דאי טעמא חדא הוא בתרתי פלוגתא הא ודאי חדא מחתא הוא והלכתא כב״ש בתרוייהו ואי טעמי דפליגן נינהו היכא דאיתמר הלכה כב״ש אתמר ובאידך הלכתא כב״ה. ומשמע לפום סוגיא דפרקין דטעמי דפליגן נינהו דהא בסוכה גדולה פריש תלמודא לעיל דטעמא דב״ש שמא ימשך אחר שלחנו וב״ה סברי לא גזרינן ולית לן אלא טעמא דפריש תלמודא ואלו בסוכה קטנה אמרי׳‎ לקמן דטעמיה משום דבעי דירת קבע דהא אביי מוקי לקמן לב״ש בשיט׳‎ דסבירא להו דירת קבע בעינן מהא דפסלי בסוכה קטנה ואע״ג דקי״ל דסוכה דיר׳‎ עראי בעי׳‎ ומשמע דלא פליג בה אביי ובאידך קי״ל כב״ש כדפסק רבא לעיל ל״ק הלכתא אהלכת׳‎ דאפשר דאע״ג דבעי׳‎ דירת עראי במילי אחרינ׳‎ בעיא קביעותא קצת שתהא מחזקת ראשו ורובו ושולחנו דאי לא דירה סרוחה היא הלכך קי״ל כב״ש בסוכה קטנה דבעיא סוכה קבע בהא מיהא וקי״ל כב״ה בסוכה גדולה דלא גזרי׳‎ שמא ימשך אחר שלחנו וזו סברת הרינ״ג והרב בעל המאור ז״ל ומקצת הגאונים ז״ל אבל הרי״ף ז״ל פסק כב״ש בתרוייהו משמע דס״ל דכיון דאיתנו גבי הדדי בחד בבא דחד טעמא איכא לתרוייהו וטעמ׳‎ דתרוייהו משום גזירה שמא ימשך אחר שולחנו כדפריש תלמוד׳‎ בסוכה גדולה ואף על גב דאביי פריש טעמא דסוכה קטנה משום דבעו דיר׳‎ קבע אביי דסבר הכי ולהכי מוקים להו בשיטה ולדידיה לית הלכתא כב״ש אף בסוכה קטנה אבל רבא דפס׳‎ כב״ש בסוכה קטנה סבר דטעמא דב״ש לאו משום דבעיא דירת קבע הוא אלא משום גזירה שמא ימשך אחר שלחנו והלכתא כותייהו. א״נ דאביי ורבא לא פליגי ומאי דקאמר דטעמא דב״ש דבעו דירת קבע היינו דירה הראוי להיות בה קבע שאין לחוש שמא ימשך ממנה אחר שלחנו וחד טעמא הוא עם מאי דאמר רבא גזיר׳‎ שמא ימשך אלא ששינה בלשונו. ואיברא דבשמעתא איכא ראיה לאכרועי כחד מהני פסקי אלא שאין לנו לזוז ממה שפסק הרי״ף שקבלתן של גאונים ז״ל תורה היא:

מאן תנא להא דת״ר בית שאין בו ד׳‎ אמות כו׳‎ עד אפי׳‎ רבנן עד כאן לא קאמרי רבנן אלא לגבי סוכה דדירת עראי הוא. פירש ודקא קרי לה סבר דאף ע״ג דרבנן דירת עראי בעו בעי׳‎ סוכה אי לאו דחזיא לדירה לא הוו מכשרי דהא בעיא דירה מיהת:

והא דתניא ואין עושין אותן עיבור בין שתי עיירות. כלומר דאלו בית שיש בו ד״א על ד׳‎ אמות עושין אותו עיבור שמודדין משם ואילך תחום שבת ודוק׳‎ כשהוא תוך ע׳‎ אמה ושיריים והכי משמע מדאמרי׳‎ לקמן דאפי׳‎ כבורגנין לא משוינן ליה משום דלית ביה ד׳‎ אמות על ד׳‎ אמות הא אלו אית ביה ד׳‎ אמות על ד׳‎ אמות הוי כבורגנין ואלו בורגנין אין עושין אותו עיבור אלא כשהן תוך ע׳‎ אמה ושיריים כדאיתא במסכת עירובין וה״ה לבית שיש בו ד׳‎ אמות על ד׳‎ אמות אבל בפחות מכאן לא חשיב כלל ולא הוי עיבור אע״פ שהוא תוך ע׳‎ אמה ושירים והא דנקט הכא בין שתי עיירות לאו דוקא אלא ה״ה לעיר אחת ולא הוזכר בעירובין עבור אלא לעיר אחת אבל בין שתי עיירות סמוכות אין ענין לעבור שאפי׳‎ בלא שום בית כלל אמרו שאם יש כאן שתי עיירות סמוכות זו לזו נותנין קרפף לזו וקרפף לזו ועושין אותה אחת לגמרי ובירוש׳‎ אמרו כאן ואין עושין אותו עיבור לעיר והא דנקט בגמ׳‎ דילן שתי עיירות אורחא דמלתא נקט שאין דרך להקפיד במדידת אלפים מן העיר עצמה או מן העבור אלא במי שהולך מעיר זו לעיר זו תוך אלפים וע׳‎ אמה והרבה פירושים יש וזה נכון ועיקר לרבי׳‎ נר״ו:

בית שמאי ובית הלל נחלקו בפרק שני כ"ח א' במי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית שבית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין ופי' בסוגיא זו שמשנה זו חסרה היא וששתי מחלוקת תלויים בה בענין זה אחת שהסוכה קטנה ואינה מחזקת ראשו ורובו ושלחנו שהוא שיעור שבעה טפחים על שבעה טפחים וכמו שאמרו בתלמוד המערב כמה כדי שלחנו טפח וכן אמרו ח' א' גברא באמתא יתיב ולבית הלל כשרה בכל שהוא ובלבד שיהא שם ראשו ורובו שלא הקפידו אלא על הישיבה ולבית שמאי צריך שתהא מחזקת ראשו ורובו ושלחנו וכל שאינה כך אינה סוכה וכן נחלקו בסוכה גדולה אלא שהוא מעמיד שולחנו בתוך הבית שבש"א לא יצא שמא ימשך אחר שלחנו ובה"א יצא שאין גוזרין בה וענין המשנה כך מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית בש"א לא יצא ובה"א יצא ושאינה מחזקת ראשו ורובו ושלחנו בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין ולענין סוכה קטנה הלכה כבית שמאי וכמו שאמר רב שמואל בר רב יצחק הלכה צריכה שתהא מחזקת ראשו ורובו ושולחנו אבל בסוכה גדולה מחלוקת גדולה בין הפוסקים והוא שגדולי הפוסקים כתבו שאף בזו הלכה כבית שמאי שלא יצא וכן חדשו עוד בדבר זה שלא היה טעם בית שמאי מתורת קבע ועראי באחת מהן שאם כן אף בקטנה היה לנו לפסוק כב"ה שהרי הלכה קבועה סוכה דירת עראי בעינן אלא בשניהם גזרה שמא ימשך אחר שולחנו הוא ואע"פ שהעמידוה בשיטה ולענין קבע כמו שכתבנו למעלה מפני שהדבר דומה מ"מ אינו כן אלא מתורת שמא ימשך שאף בקטנה מתוך שצר לו המקום ואינו מכיל את שולחנו אע"פ שאף חוצה לה אין לו שלחן לימשך אחריו מ"מ מתוך צרות המקום בא לו לאכול בתוך הבית ושמא תאמר אם שתיהן מטעם אחד מה הוצרכו שניהם אם לימדך בקטנה הייתי אומר שבגדולה מיהא מודים ב"ש לב"ה וכן אם לימדך בגדולה הייתי אומר שבקטנה מיהא מודים ב"ה לב"ש והואיל ושתיהן עיקר הטעם שבהם אחד והוא גזירה שמא ימשך וראינו שנפסקה הלכה כב"ש בקטנה הוא הדין לגדולה ואע"פ שפסקנו דירת עראי בעינן זו אינה מדין תורת קבע לגמרי אלא מן הדומה לה ומ"מ רוב פוסקים פירשו שלא נאמר טעם שמא ימשך אלא בסוכה גדולה כמו שהוזכר טעם זה עליה בגמ' אבל קטנה מתורת קבע נחלקו ואע"פ שהלכה [כב"ש] בקטנה עם מה שפסקנו דירת עראי בעינן לא כל הקביעות שוות ואע"פ שנאמר בכלם כאחד כלהו סבירא להו דירת קבע בעינן לא שכולם סוברים כן על ענין אחד שאלו כן אף הוא אומרה בלשון פלוני ופלני אמרו דבר אחד אבל כשאמר כלהו סבירא להו סוכה דירת קבע בעינן מהם שסוברים כן על דרך אחת ומהם שסוברים כן על דרך אחרת וב"ש סוברים כן בכל מקום שהעראי שלו אין עליו שם דירה והם סוברים שכל שאינה בשיעור שבעה על שבעה אינה דירה כלל ואפילו שם עראי אין כאן כדי להכשיר וכן הענין בסוכה העשויה כמין צריף שאע"פ שהעמידוה באותה שיטה לסברת דירת קבע בעינן אנו פוסקים כן ומשום דשיפועי אהלים לאו כאהלים כלומר ואין בו שום דירה כלל אפילו לדירת עראי ואף לדעת האומר כאהלים דמו כל שאין טפח בגגו אינה דירה ואחר שבאנו לכך ואין הטעם בקטנה וגדולה שוים בקטנה שנפסקה הלכה כב"ש בהדיא בגמ' פוסקין כמותו ואע"פ שכלל ידוע שאין הלכה כשיטה כל שבגמרא פסקוה בהדיא אין אומרים כן ויש אומרים שלא אמרו אין הלכה כשיטה במקום שאין אחד סובר כדברי חבירו אלא שבמציעא פרק נשך נאמר דין שיטה אף במקום שאין אחד סובר כדברי חברו אלא שהענין כדעת ראשון וכן שאפשר שלא נאמר אין הלכה כשיטה במקום שהסברא תלויה בדין אחר והרי ידוע בכל מקום שכל שאינו דירה אינו כלום וכל שאינה מחזקת ראשו ורובו ושלחנו אינה דירה וכל שאין לה גג כלל אינה דירה ואנו מ"מ לקבע המביאו להיותו ראוי מיהא לדירת עראי בעינן אבל בסוכה גדולה שהוא טעם אחר ולא נפסקה בהדיא בגמ' כב"ש חוזרין לכלל הידוע בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה וכל שבסוכה גדולה בכדי ראשו ורובו ושולחנו אין חוששין לשמא ימשך וכן עיקר אלא שגאוני הראשונים כתבוה כדעת ראשון ואף גדולי המפרשים נסכמו בה:

אע"פ שכל שיש בה שבעה טפחים על שבעה טפחים קרוייה דירה וכשרה לענין סוכה מ"מ אינו קרוי בית כלל בפחות מד' אמות על ד' אמות וכל בית שאין בו ד' אמות על ד' אמות פטור מן המזוזה ומן המעקה ואינו מיטמא בנגעים ואינו נחלט בבתי ערי חומה אלא פודה לעולם ואם לא גאלה יוצאה ביובל כשאר קרקעות ואין חוזרין עליה מעורכי המלחמה שכל אלו נאמר בהם בית וזה אין קרוי בית כלל וכן אם היה בית זה בחצר שהרבה בתים פתוחים לה וצריכים ערוב בית זה מיהא כמי שאינו הוא ובטל אצל כולם ואין צריך ליתן פת שאינו אוסר עליהם וכן הוא מותר לטלטל בחצר שאינו כבני החצר שנדונהו בשתוף החצר עם האחרים ואע"פ שלא נאמר כאן בית מ"מ כל שלענין ערוב בדין דירה הוא תלוי שהשיתוף והערוב הוא כאלו קובעים כולם דירה למקום שהעירוב והשיתוף לשם וכן אם המה במבוי שהיו הרבה חצרות פתוחות לה וצריכות להשתתף אין זה בתורת שיתוף שהבית כמי שאינו והרי הוא כאורח אצלם לא אוסר ולא נאסר ואין מניחין בו עירוב אחר שגבאוהו מן הבתים אבל מניחין בו שתוף שאין זה פחות מחצר שבמבוי שאף כשאתה רואה אותו כמי שאין שם כותלים הרי הוא נעשה מ"מ כחצר וכבר אמרו עירובי חצרות בחצר שתופי מבואות במבוי והקשו בה עירובי חצרות בחצר והא לא מינטר ותנן הנותן עירובו בבית שער אכסדרה ומרפסת אינו עירוב והדר שם אינו אוסר כמו שביארנו בעירובין פרק שיתוף ותירצו בה עירובי חצרות בבית שבחצר שתופי מבואות בחצר שבמבוי ואע"פ שאינו משתמר לגמרי דיו שנעלהו מדרגה אחת ממבוי לחצר וכן שהשתוף עשוי לצירוף החצרות ואין לחצרות שם דירה עד שנצטרך להניחו במקום הראוי לדירה ואף בית זה לענין הנחת השתוף כחצר שבמבוי הוא וכן בית זה אין עושין אותו עיבור בין שתי עיירות והענין הוא שכבר ידעת ששתי עיירות רחוקות זו מזו יתר מאלפים אמה אין מהלכין מזו לזו בשבת וביארנו בעירובין שכל בית שחוץ למדינה בתוך שבעים אמה ושיריים ר"ל שני שלישי אמה לעיר נידון כעיר ומודדין מאותו בית אלפים אמה ואם יש בין שתי עיירות אלו בית אחד סמוך לאחת מן העיירות שבעים אמה ושיריים וכשאתה מודד מאותו בית אין ממנו לעיר האחרת אלפים אמה מהלך בה בשבת ואם אין בו ד' אמות על ד' אמות אינו כלום ואינו חשוב כבורגנין שהבורגנין חזו למלתיהו ר"ל לשומרי פירות ולציידי עופות וכדומה לזה אבל בית לדירה הוא עשוי ואין זה ראוי לדירה כך אנו רגילים לפרש בענין זה:

ויש משיבין על פירוש זה שא"כ מה לו לומר בין שתי עיירות והיה לו לומר אין עושין אותו עיבור לעיר עד שגורסין בסוגיא זו כן ואף בתלמוד המערב שנו עליה אין עושין אותה חבור לעיר אלא שאנו מפרשים דרבותא קמ"ל שאף כשהוא בין שתי עיירות אינו חשוב כלל וגדולי הרבנים פירשוה ממה שאמרו בעירובין נ"ז א' נותנין קרפף לשתי עיירות ר"ל שבעים אמה ושיריים לזה ושבעים אמה ושיריים לזה וכל שאין ביניהם אלא קמ"א ושליש נעשו שתי העיירות כאחת להלך את כולן וחוצה להן אלפים אמה ופרשוה בשיש בית באמצע ופירשו עכשיו דוקא בשיש לבית ד' אמות על ד' אמות ואין זה כלום שהרי קרפף זה ניתן בלא שום בית כמו שביארנו בעירובין בפרק עיבור ומ"מ קצת חכמי צרפת מביאין ראיה מזו שלא סוף דבר שנותנין קרפף בין שתי עיירות או בין עיר וכפר אלא אף בין עיר לבית ומפרשין בכאן אין נותנין לו דין עיבור שבין שתי עיירות שאילו היה ד' על ד' נעשה חבור לעיר לדונם כאילו הם שתי עיירות ליתן להם שתי קרפיפות שאף בין בית לעיר נותנין קרפף וכבר כתבנוה שם בפרק עיבור:

בית זה שאין בו ד' אמות על ד' אמות אין צריך לומר שאם היה של שנים אין כופין זה את זה לחלוק שהרי כל שאין בו שמנה אמות בכדי שיהיו ארבע אמות לזה וד' אמות לזה אין בו דין חלוקה כמו שיתבאר במקומו אלא אף אין לו דין חלוקה בחצר ודבר זה הוא לענין מה שידעת שאם יש לאחד מבני החצר בית פתוח בשני פתחים לחצר ולאחד בית שאינו פתוח לחצר אלא פתח אחד ובאו לחלוק אויר החצר אין אומרין שתהא מתחלקת לפי פתחיה ויטול זה שני שלישי החצר וזה שליש אלא נותנין ארבע אמות לכל פתח ופתח לפניה לכל משך הפתח לפירוק משאה והשאר חולקין בשוה וכל שאין בבית ד' אמות על ד' אמות אין נותנין לפני פתחיה בחצר כלום שאחר שאינו ראוי לדירה היאך אתה דן בו פירוק משא ובשביעי של נדרים בשם תלמוד המערב שהנודר מן הבית מותר לישב בבית שאין בו ד' אמות על ד' אמות:

בד"ה דאמר לך מני כו' מיהו שמעתין דהתם תימה היכי דייק כו' ומדב"ש נשמע לב"ה כו' עכ"ל שיעור דבריהם כך הוא דלפי יישוב שמעתין דהתם לא מייתי ראיה מהך מלתא דסוכה אלא למילתא אחריתא דב"ה מחמירין מדרבנן דאם עשה כדברי ב"ש לא עשה ולא כלום השתא לית לן לדחוקי כדלעיל למימר דבסוכה גדולה הלכה כב"ה אלא דמצינן למימר שפיר דבסוכה גדולה הלכה כב"ש דרב יוסף לא נחית לאתויי התם ראיה אהך מלתא דסוכה כלל אלא אמילתא אחריתא כמו ק"ש וע"ש בתוס':

בתוס' ד"ה דאמר לך מני וכו' ער ועל מה שפסק בהך כב"ש אין להקשות וכו' עד ומייתי ראיה מההיא מלתא דסוכה וכו' מיהו שמעתין וכו' לפי גירסת הספרים בתוס' שלפנינו המשך דברי התוס' כך הם ומייתי ראיה כו' ד"ל מדמייתי ראיה מהך מלתא דסוכה דעשה כדברי ב"ש לא עשה ולא כלום ש"מ דבהא אין הלכה כב"ש ותירץ דההיא איירי בסוכה גדולה וכו' מיהו שמעתין וכו' ר"ל דבלא קושיא ע"כ צריכין אנו לפרש שם בענין אחר דיש לתמוה דהיאך דייק דעשה כב"ש לא עשה ולא כלום דראיה דמייתי דעשה כב"ה איירי אע"כ דאיצטריך התם לאתויי היכא דב"ה מחמרי וכו' וא"כ נוכל לומר דלעולם בהאי מלתא דסוכה הלכתא כב"ש ולא מייתי מינה בברכות אלא במקום אחד היכא דהלכתא כב"ה ועביד כב"ש אפי' במה שמחמירים ב"ה מדרבנן לא יצא ידי חובתו אפי' מדאורייתא וא"כ אין מכאן קושיא לדברי רב עמרם שפסק בזה כב"ש אלא שיש לדקדק לפי' התוס' שלפנינו היאך ס"ד מתחלה דשם בברכות מייתי ראיה כפשוטו דעשה כב"ש לא כלום מההיא דסוכה ושם איירי בעשה כב"ה וראיתי ספרים שכתוב בהן כך בתוס' ומייתי ראיה מההיא מלתא דסוכה וכו' עד אמרו לו זקני ב"ש א"כ היית נוהג כל ימיך לא קיימת מצות סוכה כל ימיך והלכה כד' יוחנן החורני ולפי גירסא זו נוכל לומר שמתחלה עלה על דעת התוס' דשיטת דגמ' דברכות גורס בסדר המשנה בההיא עובדא דהלכו זקני ב"ש וזקני ב"ה בסיומא דמלתא דהלכה כר' יוחנן החורני ומינה מייתי ראיה דעשה כב"ש לא עשה ולא כלום ובתר הכי קאמר דהתם תימה היאך דייק מינה וכו' דפירוש קמא נראה להם דוחק גם בסדר המשנה שלפנינו ליתא לסיומא והלכה כר' יוחנן החורני וע"כ יש תימה היאך דייק מינה וכו' וע"כ כתבו וע"כ צריך לפרש התם בע"א באופן דלא יקשה מזה כלל לרב עמרם כמו שכתבנו למעלה וק"ל:

ד"ה בית שאין בו ד"א וכו' עד ועוד ה"ל למימר לענין פתח וכו' ר"ל בשלמא לפי הגמ' שלנו לא קשיא מידי משום דתני ושייר אבל בירושלמי דקא חשיב כולהו א"כ ה"ל למיתני נמי הא:

ד"ה ואין מניחים וכו' משום קנין פי' דבני החצר מקני' לבעה"ב שמניחים [שם] העירוב [חלקם] שיש להם בהצד בשכר שהוא מקנה להם ביתו שמניחים בו העירוב ולא מקני ליה רשותייהו כ"א בבית הראוי לדירה:

תוס' בד"ה דאמר לך כו' כמה תהא משולשלת כו' נ"ב רש"י פי' התם דעל הפתיל קאי שיהא משולשל ד' אצבעות והגדיל ב' ור"ת פי' אגדיל קאי והפתיל שמנה וכן נוהגים. תוס':

גמרא הלכה צריכה שתהא מחזקת רו"ר ושולחנו. והוא ז"ט על ז"ט כדלקמן (ס"ד טז) והוקשה להפוס' איך יכיל ז"ט רובו ש"א שהוא בכמו י"ט והרע"ב הוסיף לנו תימה שכ' בריש מכלתין ו' על ו' לראשו ורובו ואולי ט"ס הוא וצ"ל ז' על ו' עי' ברמ"א סי' תר"מ ס"ד ובאחרונים שם ולעד"נ דרובו ר"ל רוב מנין איבריו דחשיבי ג"כ לענין טומאה ברפ"ב דאהלות ולפי המבואר שם בספ"א נמצאו במיעוט הגוף שכלפי ראשו עם הראש ונכון בעז"ה [עוי"ל דודאי הסיבתן לא היה בפישוט כל הגוף בשוה אלא דראשו וצוארו וקצת גופו הסמוך לו היו בזקיפת אלכסון קצת על משענת הכותל או ראש המטה וא"כ גם גובה הסוכה מסייע להכיל קצתו] :

שם ואם איתא מחזקת (ר"ל ראשו ורובו) ואינה מחזקת (ר"ל שולחנו) מבע"ל. והוא כנגד מי שהיה רו"ר בסוכה ושולחנו בתה"ב דקתני ומפרש"י למ"כ:

שם וא"ח עליו מעורכי המלחמה. ונ"פ דה"ה דאינו בדין בנהו וחנכו שאינו זז ממקומו בתוך שנתו דאיתא במשנה (סוטה מג):

רש"י ד"ה לקיטוניות שבה וקיטוניות קטנות כו'. כצ"ל:

בא"ד לצניעות הס"ד:

תד"ה ל"נ אבל לא היתה רחבה אלא ז"ט. כן הגיה המ"א סי' תרל"ד סק"א ומש"כ לחלק מהא דמזוזה משום דהכא בעינן שישב בה רו"ר ושולחנו הן אפילו לרבי דבעי דע"ד מבואר לקמן (ח) דבעינן שנוכל לרבע בתוכה דע"ד:

וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר בָּנֶיהָ גַּבָּהּ הַוּוּ יָתְבֵי, וַאֲפִלּוּ הָכִי לָא אָמְרֵי לָהּ דָּבָר. פירש רש"י על השלחן היו יושבין ראשם ורובן, ולא כמסובין ולא כזקופין. צריך להבין מאי קא משמע לן רש"י בדבר זה שכתב 'ולא כמסובין ולא כזקופין' ולמה הוצרך לפרש כן?
ונראה לי בס"ד דיש להקשות כיון שאמר 'שלחנה בתוך סוכה גדולה ובניה יושבין על השלחן' היכי משכחת לה שיהיה ראשן ורובן בתוך הסוכה ומיעוט גופן חוץ לסוכה בתוך הקיטוניות? לכך פירש 'לא כמסובין הן ולא כזקופין', פירוש כשהיו יושבין אצל אמם על הכסא או על המטה בשפת הקיטוניות סמוך לשלחן שאז חצי גופם העליון הוא בקטוניות על הכסא, וחצי גופם התחתון שהוא מתחלת רגליהם ולמטה יורד לתוך אויר הסוכה דבוק אצל השלחן בצידו ולא היו כמסובין ממש על השלחן בעת אכילה שאז גם חצי גופם העליון נדחף ונכנס בעת אכילה לאויר סוכה אשר על השלחן, דנמצא כל גופם בתוך סוכה וגם לא היו יושבין זקופין שאז כל חצי גופם העליון עם הראש כולו באויר הקטוניות שהוא חוץ לסוכה.
אלא לעולם מושב חצי גופם העליון נשאר תקוע ועומד על הכסא או המטה חוץ לסוכה ורק ראשם היה מוטה ונמשך לאויר הסוכה על השלחן בעת אכילה, דנמצא עתה ראשם ורוב גופם הוא באויר הסוכה, כי ראשם וצוארם נחלק מעט מכתפיהן ונכנס לאויר סוכה, ונשאר רק חלק מחצי גופם העליון שהוא מושב עגבותיהם ולמעלה ממנו עומד חוץ לסוכה, והיתה המציאות בכהן גדול שלא היו יוצאין מן הקיטוניות לגמרי לישב כולם על השלחן בתוך הסוכה להדיה מפני כי היתה אמם שיושבת בקיטוניות רוצה שיהיו בניה סמוכים לה וקרובים לה בעת אכילה שתוכל לראותם כשאוכלים ולדבר עמהם מה שצריך לדבר להם בענין האכילה.

בגמרא אמר רב אשי לא נצרכה אלא לקיטוניות שבה רבנן סברי בניה בסוכה מעליא הוו יתבי כו' ור"י סבר בניה גבה הוו יתבי ואפ"ה לא אמרו לה דבר. לכאורה למאי דס"ד מעיקרא נמי ע"כ לר"י גבה הוו יתבי ולרבנן בסוכה מעליא וא"כ מאי הוצרך ר"א לאסוקי הא מילתא ובאמת ראיתי בחדושי הריטב"א ז"ל שכתב דלא שייך הך מילתא לשינויא דר"א דוקא אמנם לע"ד לפי מה שדקדקתי בל' רש"י ז"ל נראה דלעולם לא שייך האי פלוגתא בסוכה מעליא הוו יתבי או גבה הוו יתבי בענין שהסוכה מעליא היא סוכה אחריתי לגמרי והסכך פחות מעשרים דא"כ פליגי ר"י ורבנן בדבר הנראה לעינים דכיון דאיכא סוכה אחרת הכשירה לכו"ע א"כ מאי ראיה מייתי מסתמא בכוונה נעשה כן שהיא ישבה בסוכה גבוה' שהיא פסולה ובניה בסוכה הנמוכה שהיתה בהכשר גמור ועוד דרש"י ז"ל כתב להדיא דנערותיה ומשרתיה מסובין עמה משמע שאפי' דרך נערותיה ומשרתיה להסב בסמוכין ממש כ"ש דבניה סמוכין על שלחנה ממש אע"כ דלא שייך הך מילתא אלא לר"א לחוד דמוקי לה בקיטוניות שבה וא"כ סייעתא הוא דמייתי למילתא דהשתא א"ש טובא פלוגתא דר"י ורבנן דמסתמא הקיטוניות פתוחות לאותה סוכה גדולה כדאמרינן בעלמא בקיטוניות הפתוחות לטרקלין והטרקלין היינו בירה גדולה והשלחן מפסיק בין הסוכה לקיטוניות ושם היו מסובין נערותיה ומשרתיה וסכך א' בשוה על כל הבנין דטרקלין וקיטוניות ולעולם שלחנה היה בין הגדולה לקיטוניות ומש"ה פליגי שפיר דר"י סבר דבניה גבה הוו יתבי ואוכלין משלחן הגדול שלפניהם בגדולה ורבנן סברי דמשום הכשר סוכה היו בניה יושבין עם נעריהם ומשרתים בצד השלחן של צד סוכה הגדולה כן נ"ל ברור בכוונת רש"י ולפ"ז למאי דס"ד מעיקרא דלא שייך פלוגתייהו בהכי ע"כ דמטעמא אחרינא לא חיישו רבנן לראיה דר"י אי משום דס"ל דאין האשה חייבת לחנך בנה או משום דאע"ג דזקנים בשיטתיה דר' יהודה קאי אפ"ה לא ס"ל לרבנן נמי כאותן זקנים כדאשכחן בדוכתי טובא וק"ל:

בפירש"י בד"ה ור"י סבר כו' וא"ת לרב חנן דמוקי פלוגתייהו כו' עד סוף הדיבור. ולפמ"ש לעיל בשם הברייתא בירושלמי דר"י סובר דשיעור סוכה ד' אמות וא"כ מדלא מקשה מהאי ברייתא אדרב חנן ע"כ צ"ל בא' משני פנים או דלרב חנן פליגי נמי בסוכה גדולה לפי ערך עשרים אמה לשבעה טפחים או שנאמר דרב חנן אית ליה דפליגי נמי בסוכה גדולה משום הכירא היכא שאין הדפנות מגיעות לסכך דר"ח לא איירי אלא בדפנות מגיעות לסכך וא"כ ממ"נ לא קשיא מברייתא דהילני המלכה אדרב חנן משא"כ מדרב הונא אמר רב מקשה שפיר דהתם לא שייך לומר דפליגי נמי לפי ערך דא"כ מאי בין פחות מד' ליותר מד' דהא לעולם משערינן לפי ערך לפי תירוץ ראשון של התוספות לעיל בד"ה יש בה וכמו שהקשיתי שם על פירוש מהרש"א ז"ל ודו"ק:

בתוס' בד"ה לא נצרכה כו' דדלמא ארוכה טובא אבל לא היתה רחבה שבעה טפחים עכ"ל. ומכאן מוכיח בספר ב"ח בא"ח סימן תרל"ד דלא בעינן בהכשר סוכה ז' טפחים על ז' טפחים מרובעות דוקא אלא אפילו ע"י רצועות נמי מצטרפין ובעל טורי זהב ובעל מגן אברהם סי' הנ"ל השיבו עליו וכתבו דע"כ גרסינן בתוספות לא היתה רחבה רק שבעה טפחים ע"ש בט"ז באריכות ולענ"ד נראה משיטת התוס' כדברי הב"ח ובעיקר דבריו של בעל ט"ז דקשיא ליה אלשון הגמרא דיהיב שיעור סוכה ז' טפחים וע"כ בין לאורך ובין לרוחב דאלת"ה נתת דבריך לשיעורין ולענ"ד משום הא לא איריא דהא בכל דוכתי לא קתני אלא לשון מחזקת ראשו ורובו או ראשו ורובו ושלחנו ומסקינן בירושלמי דשיעור ראשו ורובו ששה טפחים וטפח השביעי לשלחנו וא"כ בעיקר השיעור אין לך שיעור מפורש בין לאורך ובין לרוחב אלא כמו שאמרו שמחזקת ראשו ורובו דהיינו ששה טפחים. ולפ"ז אדרבה הוי משמע דטפח השביעי לא בעינן אלא לאורך או רוחב הסוכה לצורך שלחנו ומה"ת נאמר שצריך טפח עודף לאורך וטפח עודף לרוחב דלאו כל אדם זוכה לשני שלחנות וא"כ לעולם בז' טפחים על ששה הוי סגי ואי לאו שיצא הדבר מפי הרמב"ם והסכימו הפוסקים ע"י דבעינן שבעה על שבעה לענין הכשר סוכה ואפשר דהיינו מהטעם שכתב בעל מגן אברהם לפי שהיו מסובין בעינן שבעה אורך ומשום השלחן בעינן שבעה רוחב אלא דמלשון רש"י אין הכרע ממש לענין עיקר דבריו של רב הונא אמר רב דקאמר אבל מחזקת יותר מכדי ראשו ורובו ושלחנו ד"ה כשירה משמע בפשיטות שכל שמחזקת יותר בשום ענין או באורך או ברוחב הוי בכלל יותר מכשיעור דקאמר ד"ה כשיר' אם מצד הלשון דהא מחזקת יותר מראשו ורובו ושלחנו וטעמא רבה נמי איכא דמדרב הונא אמר רב נשמע לרב חנן אמר רב כמ"ש הט"ז בעצמו והדבר ברור דלרב הונא דביותר מד"א ד"ה כשירה ע"כ כל היכא שהוא יותר באורך או ברוחב קאמר ד"ה כשירה דהא תליא טעמא בצל סוכה וא"כ כיון שהיא ארוכה טובא ואין רחבה אלא ד"א או איפכא תו לא סגי ליה בצל דפנות וצריך לצל סוכה וזה מבואר לכל מבין וא"כ לרב חנן נמי משמע דלעולם הוי בכלל יותר בין באורך לבד ובין ברוחב לבד. ולפ"ז לא א"ש גירסת הט"ז בתוס' דהיתה ארוכה טובא ורחבה שבעה טפחים דא"כ הדרא קושיא לדוכתיה דבכה"ג הוי בכלל יותר מכשיעור וד"ה כשירה ולכך נראה עיקר כגירסת התוספות שלנו דאין רחבה שבעה טפחים דנהי דלענין הכשר סוכה סגי בהכי כשיטת הב"ח דמצטרפין לרצועות אפ"ה איכא למימר דאפילו לרב חנן שייך פלוגתא דר' יהודה ורבנן בכה"ג נמי דלא הוי בכלל יותר מכשיעור דקאמר כיון דאפילו כשיעור לא הוי אלא ע"י צירוף מ"מ לא הוי בכלל יותר מכשיעור כן נ"ל לכאורה ועדיין צ"ע משום דלכאורה לרב הונא דקאמר אבל יותר מד"א ד"ה כשירה היינו לענין הרוחב לבד שאין האורך מזיק לרוחב דמסתמא לאו בסוכה של ארבעה דפנות דוקא מיירי וא"כ אין הצל אלא ע"י הדפנות של הרוחב או האורך. ולפ"ז אעיקר דברי תוספת נמי קשה אע"כ דלא שייך לומר מדרב הונא נשמע לר' חנן כיון דהאי טעמא לחוד והאי טעמא לחוד אלא דאפ"ה עיקר דברי קיימין מצד הלשון דכל שיש יותר באורך או ברוחב הוי בכלל יותר מכשיעור כן נ"ל ודו"ק:

בגמרא אמר ר' שמואל בר יצחק הלכה צריכה שתהא מחזקת ראשו ורובו ושלחנו. לכאורה אין כאן מקומו אלא לקמן אמתניתין דפרק הישן ונראה דהשתא משמע ליה דרב הונא ור' חנן דלעיל בהכשר סוכה פליגי דאע"ג דאמרי' לעיל דכ"ע הכשר סובה ראשו ורובו ושלחנו דחויי בעלמא הוא דקשיא קושיית התוספת בד"ה יש בה וכמ"ש לעיל דלמאי דאמרינן דבין למעלה ובין למטה הכל לפי ערך א"כ מ"ש דנקיט במתניתין שיעור עשרים דשייך בד"א ולא נקיט שיעורא דשייך בסוכה קטנה דהוי שבעה טפחים ואי כתירוץ השני דהתו' דמז' טפחים עד ד"א שיעור א' לפסול בגובה ובתר הכי קים להו זה נראה דוחק יותר אלא דיחויא בעלמא הוא ולעולם דבהכשר סוכה פליגי וא"כ מסתמא כל חד מוקי לסתם מתניתין דילן אליבא דהלכתא ולפ"ז לרב הונא אמר רב סתם מתניתין ס"ל דהכשר סוכה בד"א מש"ה קאמר ר' שמואל בר יצחק דאין הלכה כרב הונא אמר רב אלא כר' חנן ואע"ג דבעיקר פלוגתייהו משמיה דרב בטעמא דמתני' לית הלכתא לא כרבי הונא אמר רב דס"ל כרב זירא ולא כר' חנן אמר רב דאתי דלא כחד אלא כרבא דטעמיה משום דירת עראי לרוב הפוסקים ולקצת פוסקים כרבה משום הכירא אפ"ה בענין הכשר סוכה גופא דפליגי רב הונא ורב חנן פסק ר' שמואל בר יצחק כר' חנן אמר רב דמשמע ליה הכי סתמא דמתניתין אלא דאכתי איכא למידק דא"כ אמאי קאמר צריכה שתהא מחזקת ולמאי דפרישית הכי הו"ל למימר הלכה סוכה שמחזקת ראשו ורובו ושלחנו כשירה אלא דאיכא למימר דאגב אורחא קאמר נמי קושטא דמילתא דבעינן דוקא ראשו ורובו ושלחנו ולאפוקי מדב"ה דס"ל בראשו ורובו סגי. ולכאורה נראה דהך מילתא גופא נמי שייך הכא משום דמלישנא דמתני' דידן הוי משמע דבראשו ורובו סגי מדלא קחשיב במתני' פסולה מפחות משיעור ארכה ורחבה כי היכי דנקיט שאינה גבוה עשרה בהדי אינך פסולי וא"כ משמע דתנא דידן ס"ל דראשו ורובו סגי דהיינו ששה טפחים מש"ה לא איצטריך ליה למתני דפחות מיכן פסולה דמילתא דפשיטא היא דדרך ישיבתו מיהא בעינן שיהא ראשו ורובו בסוכה ומש"ה קמ"ל דאפ"ה הלכה דצריכה שתהא מחזקת ראשו ורובו ושלחנו כן נ"ל:

והואיל ואתא לידן בענין פסק הלכה בעיקר פלוגתא דשמעתין דלעיל בטעמא דפסולה למעלה מעשרים ראיתי להביא לשון הרי"ף והרא"ש ז"ל שכתבו בשמעתין וז"ל איכא מ"ד הלכתא כרבה דהא בכל מילי כרב עביד ואנן מסתברא לן דהלכה כרבא דבתראה הוא עכ"ל. ולכאורה לישנא קמייתא דברים תמוהין הן דמאי שייך הכא הא דכל מילי כרב עביד וכבר תמה בזה הר"ן ז"ל. ולענ"ד נראה דכך פירושו דוודאי עיקר טעמא דלישנא קמא דהלכה כרבה לא איצטריך לטעמא לגבי דרבא ור"ז דבלא"ה הרבה מגדולי הקדמונים ס"ל דדוקא מאביי ורבא ואילך הלכה כבתראי אבל היכא שנחלקו אביי ורבא על הדורות שלפניהם ס"ל דאין הלכה כתלמיד במקום הרב ובכמה דוכתי אשכחן פלוגתא דרבוותא בכה"ג היכא דפליגי רבה ורבא דאיכא מאן דס"ל הלכה כרבה ונראה דה"ה לגבי ר"ז דרבה גדול מרבי זירא שבכל מקום מקדים רבה לרבי זירא ורבה ריש מתיבתא הוי ובשמעתין נמי מקדים דבריו לדר' זירא אלא משום דזה אינו מספיק למיקבע הלכתא כרבה כיון דאשכחן דפליגי רב אשי ורב הונא ורב חנן אליבא דרב בטעמא דמתני'. ולכאורה בהנך אמוראי אליבא דרב משמע דהלכה כרב הונא אליבא דרב דאפי' לגבי דשמואל הלכה כרב הונא שהיה גדול משמואל ותלמיד חבר דרב הוי כמ"ש התוספות בכמה דוכתי וכיון דר"ה מוקי לרב כר' זירא הו"ל למיפסק כר' זירא דהא רב גדול מרבה טובא ואין הלכה כתלמיד במקום הרב ועוד לכאורה בלא"ה משמע דרב גופא לית ליה הא דרבה מדקאמר רב בריש עירובין בטעמא דרבנן ור"י דילפי מפתחו של היכל ופתחו של אולם ואי סלקא דעתך דרב כרבה ס"ל דרבנן ס"ל דטעמא דסוכה משום היכירא וס"ל דלמעלה מעשרים לא שלטא עינא א"כ במבוי נמי הו"ל למיפסל משום טעמא דהיכירא דהא קורה משום היכירא לרב גופא כדאיתא בעירובין בכמה דוכתי אע"כ דרב ס"ל דלמעלה מעשרים נמי הוי היכירא וע"כ בסוכה אית ליה טעמא אחרינא והו"ל למיפסק דלא כרבה כיון דרב פליג עליה מש"ה כתב האי איכא מ"ד דהלכה כרבה כיון דכל מילי כרב עביד וכדאמרינן דכחומרי דרב עביד א"כ אי לאו דקים ליה לרבה דרב גופא ס"ל האי טעמא דהיכירא לא הוי פליג עליה ולמימר טעמא דהיכרא דלפ"ז בסוכה שהדפנות מגיעות לסכך כשר אע"כ דרב גופא ס"ל טעמא דהיכרא בסוכה לחוד ולא במבוי כדמפלגינן בינייהו בריש עירובין דאמרינן וצריכא ע"ש וכיון דכל מילי כרב עביד קים ליה טפי בטעמא דרב מאינך אמוראי דמעשה רב כן נ"ל ודו"ק:

שם אמר ליה רבי אבא כמאן כב"ש אמר ליה ואלא כמאן איכא דאמרי א"ל ר' אבא דאמר לך מני כו'. נ"ל דהני תרי לישני פליגי בדר' אבא דללישנא קמא סבר ר' אליעזר דב"ש ובית הלל לא פליגי אלא בסוכה גדולה משום שמא ימשך אחר שלחנו אבל בסוכה קטנה כ"ע מודו דבעינן ראשו ורובו ושלחנו וא"כ הכי קאמר ר"א לדידי לכ"ע צריכה שתהא מחזקת ראשו ורובו ושלחנו אלא לדידך דקאמרת הלכה משמע דאית לך דפליגי נמי בסוכה קטנה א"כ כמאן כבית שמאי ולא כבית הלל ומהדר ליה רשב"י ואלא כמאן דוודאי הכי הוא דפליגי בתרווייהו וללישנא בתרא סבר ר' אבא איפכא דדוקא בסוכה גדולה פליגי אבל בסוכה קטנה לכ"ע בראשו ורובו סגי ולא בעינן שלחנו היכא דלא שייך גזירה דשמא ימשך וא"כ הכי אמר ליה דאמר לך מני דהוי דלא כמאן ומהדר ליה ב"ש היא ולא בית הלל ולא בחד מינה דודאי בתרווייהו פליגי כן נ"ל ודו"ק:

בתוס' בד"ה דאמר לך מני כו' ועל מה שפסק בהך דהכא כבית שמאי אין להקשות מהא דאמרינן בפרק קמא דברכות כו' ומסקינן התם דהלכה כר"י החורני כו' עד סוף הדיבור. הא מילתא דהלכה כר"י החורני ליתא התם וא"א לומר דהתוס' גרסי לה כיון דלא שייכא בשמעתא דהתם ועוד דאי הוי גרסי הכי להדיא הו"ל לאתויי בקצרה דאין להקשות מהא דאמרינן בפ"ק דברכות דהלכה כר"י החורני ומאי איצטריך להו לאתויי הא דאמר ר' יוסף עשה כב"ש לא עשה כלום וכל הסוגיא דמייתי ר"י ראיה וע"כ דכוונת התוספות דממאי דמייתי רב יוסף ראיה וקיימא התם הכי אף למסקנא דליכא מאן דפליג ממילא שמעינן דע"כ הלכה כר"י החורני וא"כ צריך פירוש לפירושו מהיכא משמע להו הכי כיון דלמאי דלא מסקו אדעתייהו מה שהעלו בסוף הדיבור אדרבה דברי רב יוסף גופא נשארו בתימא אף אי הלכה כר"י החורני ועיין מ"ש מהרש"א ז"ל בזה והוא דחוק מאד והוא הוכרת לפרש כן מהא דמשמע מדבריהם כאן דמקשו תימא על הפי' הראשון ובאמת דמסקנת התוס' כאן בסה"ד ג"כ דחוקין מאד דאכתי קולא מחומרא לא ילפינן מלבד שאר דחוקים ולולי מסקנת התוס' דהכא שהן דברי רבינו שמעי' שהביאו התוס' בפ"ק דברכות היה נלע"ד לקיים דברי התוס' הראשונים ויתיישב סוגיא דברכות בפשיטות דוודאי עיקר מימרא דרב יוסף דאע"ג דב"ש מחמירין אפ"ה מי שמחמיר כב"ש נמי לא עשה כלום ומייתי שפיר מעובדא דר"י החורני שהלכו זקני בית שמאי וזקני בית הלל לבקרו ומצאוהו שהיה יושב בסוכה ושלחנו בתוך הבית ואי ס"ד דמותר לעשות כב"ש לא היה מיקל לעצמו לכתחלה כך אע"כ דאסור להחמיר כב"ש וא"כ שמעינן מיהא דהלכה כר"י החורני מדמייתי רב יוסף ראיה מדר"י ולא מדאמרו לו באמת אם כך היית נוהג לא קיימת אע"כ דהלכה כר"י החורני כן נ"ל לפרש דברי התוס' הראשונים ולא הוי שמעתא דהתם תימא לפירוש זה אלא טייעתא:

ולענ"ד דברים ברורים בעיקר כוונת הסוגיא דברכות וראיה ברורה דבפ"ק דיבמות דף ט"ו ע"ב מייתי הש"ס עובדא דר"י החורני בחבית של זיתים שנקבוה ומסיק התם בברייתא ואע"פ שתלמיד שמאי היה כל מעשיו לא עשה אלא כב"ה וא"כ ע"כ מהאי טעמא גופא דעשה כדברי ב"ש לא עשה כלום אלא דמהתם לא שמעינן דאפי' היכא דמחמרי בית שמאי אבל מהאי עובדא דסוכה מייתי רב יוסף שפיר דאע"ג דתלמיד שמאי היה ואפ"ה היה מיקל כדברי ב"ה אע"כ דכיון דהלכה כב"ה אסור אפילו להחמיר כב"ש כנ"ל נכון:

והא דמייתי בפ"ק דברכות תחלת המשנה דמי שהיה ראשו ורובו בסוכה פלוגתא דב"ש וב"ה וכל המעשה י"ל עוד דמכל זה הוי סייעתא טפי לדרב יוסף דקשיא ליה מאי אמרי ב"ש לב"ה מעיקרא לא כך היה המעשה שהלכו זקני ב"ש וזקני ב"ה כו' ולא אמרו לו דבר ואית להו למימר כי היכי דפליגי עכשיו הוו פליגי נמי מעיקרא ור"י החורני ס"ל כב"ה מש"ה לא אמרו לו זקני ב"ש דבר אע"כ כדפרישית דכיון דר"י החורני מתלמידי ב"ש היה מש"ה לא אמרו לו דבר שיש לו מיהא להחמיר אע"כ דהודו לו ב"ש לב"ה והשיבו אף הם אמרו לו ולא הודו מ"מ קשיא אדר"י החורני גופא למה לא היה מחמיר כב"ש כיון שהיה מתלמידי שמאי אע"כ דאין להחמיר דלא עשה ולא כלום היינו ראיה דרב יוסף וא"כ יפה כתבו התוס' כאן דשמעינן מיהא דהלכה כב"ה כיון דר"י החורני גופא היה מיקל בכך והוצרכו לתרץ ולחלק בין סוכה גדולה לקטנה לענין פסק הלכה כנ"ל נכון וברור:

כבר נפתח"ו פתחי חותם הנה הוא דפו"ס בקונטריס שמחת הרגל רות מה שהי' כתוב אצלי בקונטריס זה פתח עינים על מסכת סוכה *) בס"ד ועתה אכתוב שנים ג' גרגרים בס"ד:

תוס' ד"ה לא נצרכא וכו' אבל לא היתה רחבה שבעה טפחים וכו' כן הגירסא בתוס' על קלף כ"י ודלא כאחרונים שכתבו שהוא טעות בתוס' דקמן והשיגו על הב"ח וכמ"ש בברכי יוסף סי' תרל"ד בס"ד:

תוס' ד"ה דאמר לך מני מ"ש בסוף דבריהם דמ"ש לא קיימת מצוה סוכה מימיך דאפי' מדאורייתא לא קיים. אין כן דעת הר"ן והריטב"א וכמו שכתבתי בעניותי בס' הקטן דברים אחדים דף קי"ו ע"ב וע"ש מה שכתבתי על הרב לחם שמים ומשנה לחם עש"ב בס"ד:

(ג א רש"י) ד"ה ר' יהודה וכו' דשיעור ראשו ורובו וכו' ז' טפחים וכו'.—נראה שדעת רש"י דשיעור ראשו ורובו הוא ז' טפחים ושלחנו אינו אלא משהו, והלכה דבעינן ראשו ורובו ושלחנו; ומ"ד דשיעור סוכה הוא ז' טפחים סבר, דבשיעור ראשו ורובו סגי כב"ה; ולפיכך כתב רש"י כאן (וכן לקמן טז ב ד"ה ומוקי) דז' טפחים הם ראשו ורובו. אבל לקמן (ד א ד"ה על פני וד' ב ד"ה ובנה) כתב דשיעור סוכה ז' טפחים ומשהו, כפי ההלכה לדעתו ז"ל (ועי' מהרש"א שנתקשה בזה), ומ"מ אין זה מחוור, והעיקר כמו שכתב הרא"ש בריש פרק זה בשם הירושלמי, דראשו ורובו ששה טפחים ושלחנו טפח.