סוכה ה ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ה - ב

ומקשה הגמרא: ואימא כאפי כמו הפנים דבר יוכני, עוף גדול מאוד, שפניו גדולים?!

ומתרצת הגמרא: תפשת מרובה לא תפשת, תפשת מועט תפשת.

ומקשה הגמרא על רב הונא: ואימא, כאפי דציפרתא, כפני ציפור, דזוטר טובא, שהם פנים קטנות מאד, פחות מטפח?!

ומתרצת הגמרא: אמר רב אחא בר יעקב: רב הונא, גזירה שווה "פני" "פני" גמר.

כתיב הכא "אל פני הכפורת", וכתיב התם [בראשית כז], "מאת פני יצחק אביו", ופני אדם שיעורם טפח.

ומקשה הגמרא: ונילף מ"פנים" של מעלה, דכתיב [בראשית לג י], "כראות פני אלוהים, ותרצני", וכמו שפנים של מעלה אין להם שיעור, כך גם כפורת אין לה שיעור, ויש לעשותה עד גג המשכן?!

ומתרצת הגמרא כדלעיל: תפשת מרובה לא תפשת, תפשת מועט תפשת.

ומקשה הגמרא: ונילף לגובה הכפורת מכרוב, שפניו פחותים מטפח, ^[71] דכתיב "אל פני הכפורת יהיו פני הכרובים"?

ומתרצת הגמרא: אמר רב אחא בר יעקב: גמירי, אין פני כרובין פחותים מטפח, ורב הונא נמי מהכא גמיר. כלומר, שיעור גובה הכפורת טפח נלמד מהכרובים, ואף הכרובים שיעור פניהן טפח.

ומבארת הגמרא: ומאי כרוב?

אמר רבי אבהו: כרביא, כמו תינוק, שכן בבבל קורין לינוקא "רביא". ופני הכרוב הם כפני תינוק.

ומקשה הגמרא: אמר ליה אביי: אלא מעתה, אם אכן פני הכרוב כפני אדם, יש להבין, הא דכתיב [יחזקאל י יד], "פני האחד פני הכרוב ופני השני פני אדם", הרי היינו כרוב היינו אדם?! ולדבריך, שפני הכרוב כפני תינוק, אם כן, פני הכרוב הם כפני אדם, ולמה חילקם הכתוב?! ומתרצת הגמרא: לעולם יש לכרוב פני תינוק, אלא ש"פני אדם" הן אפי רברבי, פנים גדולות, ו"פני הכרוב" הם אפי זוטרא, פנים קטנות כפני תינוק.

ומסקנת הגמרא עתה היא, שאת גובה הכפורת למדים בגזירה שווה מכרובין, שפניהן טפח, ואת גובה הסוכה למדים מהכפורת.

ומקשה הגמרא: וממאי דחללה של סוכה הוא עשרה טפחים בר, לבד, מסככה? אימא שיעור זה הוא בהדי סככה, ביחד עם גובה הסכך. אבל גובה חללה הוא פחות מעשרה, וכמו שמצינו בארון וכפורת, שהרי חללו של ארון אינו גבוה עשרה טפחים. ^[72]

ולכן חוזרת בה הגמרא ואומרת, שאכן אי אפשר ללמוד את גובה הסוכה מהארון והכפורת.

אלא, גובהה של סוכה שהוא עשרה טפחים, מבית עולמים, מבית המקדש, גמר.

דכתיב [מלכים א ו ב], "והבית אשר בנה שלמה לה', שישים אמה ארכו, ועשרים רחבו, ושלושים רמה קומתו".

וכתיב [מלכים א ו כו], "קומת הכרוב האחד, עשר באמה. וכן הכרוב השני". והיינו, שהיו הכרובים עומדים על הקרקע, וכיון שגובהם היה עשר אמות, נמצאת קומתם כלה בשליש גובה הבית. שהרי גובה הבית שלושים אמה. ^[73]

ותניא, מה, כמו שמצינו בבית עולמים שהכרובים בשליש הבית עומדים, כך משכן נמי שעשו ישראל במדבר, כרובים בשליש גובה הבית הן עומדין.

וממילא, משכן כמה הוי גובהו? עשר אמות.

דכתיב [שמות כו טז], "עשר אמות אורך הק רש".

כמה הוי להו טפחים בעשר אמות? שיתין פושכי, שישים טפחים.

תילתיה, שליש מהם כמה הוי? עשרים פושכי - עשרים טפחים.

נמצא, שגובה הכרובים במשכן עשרים טפחים, שהוא שליש גובהו של משכן.

דל, הפחת מגובה זה עשרה טפחים המיועדים לגובה דארון וכפורת,

פשו להו, נשארו מתוך עשרים הטפחים עשרה טפחים לגובה הכרובים.

[במשכן היו הכרובים על הארון ולא על הקרקע].

וכתיב [שמות כה יח], "והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה, סוככים בכנפיהם על הכפורת".

אלמא, קרייה רחמנא סככה לכנפי הכרובים שהיו למעלה מעשרה, ותחתיהם היה חלל עשרה עד הכפורת. ומוכח, שכדי שיקרא הגג "סכך", צריך שיהיה החלל תחתיו גובה עשרה טפחים. ^[74]

אך דוחה הגמרא: ממאי דגדפינהו, כנפיהם, עילוי רישייהו, מעל ראשיהם הוו קיימי, והיה תחתיהם חלל עשרה? דלמא, להדי רישייהו קיימי, במקביל לראשם היו, והיה גובהם עשרה עם עובי הכנפים?!

ומתרצת הגמרא: אמר רב אחא בר יעקב: "והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה" כתיב, ומשמע, שהיו סוככים מעל לראשם.

ומקשה הגמרא: ואימא דמידלי טובא? מנין שלא היו הכנפים גבוהות הרבה מראשם?!

ומתרצת הגמרא: מי כתיב "למעלה למעלה", שאז היה משמע שהיו גבוהות הרבה, הרי רק פעם אחת כתיב! ומשמע שהיו כנפיהם מעט מעל לראשם, בסמוך לו.

ומקשה הגמרא: הניחא לרבי מאיר, דאמר כל ה"אמות" שבמשכן, דהיינו, כלי המדידה, היו לפי מידת אמות בינוניות, שהיא בת שישה טפחים. והיא קרויה מידה בינונית, לפי שיש קטנה ממנה, שהיא אמה בת חמישה טפחים בלבד, ויש גם מידה הגדולה ממנה באורך חצי אצבע, שפיר אפשר ללמוד מארון, כפורת וכרובים, ששיעור סוכה י' טפחים. לפי שגובה הארון היה תשעה טפחים, שהן אמה וחצי, והכפורת היתה טפח.

אלא לרבי יהודה, דאמר אמה של מדידת בנין בת שישה טפחים היתה, ושל מדידת כלים בת חמישה טפחים היתה, מאי איכא למימר?!

הרי לדבריו, ארון וכפורת כמה הוי להו גובהם? רק תמניא ופלגא, שמונה וחצי טפחים. שהרי הארון גובהו אמה וחצי, ולפי מדידת אמה של חמישה טפחים הן שבעה וחצי טפחים, והכפורת גובהה טפח. נמצא שעד גובה עשרים טפחים, [שהן שליש גובה המשכן הנמדד באמה בת שישה טפחים כדין בנין], פשו להו - נותרו חד סרי ופלגא, - אחד עשר וחצי טפחים, וזהו גובה הכרובים.

אם כן, אימא סוכה לא תהא כשרה עד דהויא גובהה חד סרי ופלגא טפחים?!

ומתרצת הגמרא: אכן לדעת רבי יהודה לא למדים את שיעור גובה הסוכה מכרובים.

אלא, לרבי יהודה - הלכתא גמירי לה. הלכה למשה מסיני היא.

וכמו דאמר רבי חייא בר אשי אמר רב, שיעורין של איסורין, כגון, אכילת איסור בכזית, ואכילת יום הכיפורים, ששיעורה בככותבת.

וכן חציצין - שהחציצה פוסלת את הטבילה.

ומחיצין - הלכות מחיצות שבת וסוכה,

כולן - הלכה למשה מסיני הן.

והיינו, קבלה היא בידינו, שמחיצה הפחותה מעשרה טפחים אינה מחיצה. ולכן סוכה שאין לה מחיצות שגובהן עשרה טפחים, פסולה.

ומקשה הגמרא: וכי שיעורין אלו הלכה למשה מסיני הן? הרי דאורייתא נינהו! דכתיב [דברים ח], "ארץ חטה ושעורה, וגפן ותאנה ורמון, ארץ זית שמן ודבש".

ואמר רב חנין: כל הפסוק הזה ללמד שיעורין נאמר. ^[75] והיינו, שהפסוק הזה, המדבר בשבחה של ארץ ישראל, בא ללמד שאפילו את האיסורים שבתורה צריך לשער בפירותיה של ארץ ישראל, כמבואר להלן:

"חטה" - מלמדת לבית המנוגע.

"בית המנוגע" הוא בית אשר נראה בו נגע, כעין שקערורות ירקרקות או אדמדמות, שבכך נטמא הבית בטומאת נגעים.

אדם הנכנס לבית המנוגע, כשהוא לבוש בגדים, ושוהה בבית במשך זמן כשיעור "אכילת פרס", נטמאים הבגדים. ומשערים את זמן האכילה לפי הזמן הראוי לאכילת פרס [חצי ככר] לפי הזמן הדרוש לאכילת חיטה.

דכתיב [ויקרא יד מו], "והבא אל הבית, כל ימי הסגיר אותו, יטמא עד הערב. והשוכב בבית, יכבס בגדיו. והאוכל בבית יכבס בגדיו". ואמרו חכמים: מפסוק זה לא למדנו, אלא שהנכנס לבית מנוגע ואכל ושכב בתוכו, טעון כיבוס בגדים. מנין שגם אם שכב בתוכו ולא אכל, או אכל ולא שכב, הרי הוא טמא הטעון כיבוס בגדים? תלמוד לומר, "יכבס בגדיו", מכל מקום.

ומוסיפים חכמים ואומרים: אם כן, מה תלמוד לומר "והאוכל"? ללמדך, שאין טעון כיבוס בגדים עד שישהה בתוכו שיעור זמן כדי אכילה. אבל, אם לא שהה בבית המנוגע כדי שיעור אכילה, אינו טעון כיבוס בגדים. ומכל מקום, גופו טמא מיד. ^[76]

והלכה זו נתפרשה במשנה במסכת נגעים [יג ט] ובהרחבה בחברותא למסכת נגעים:

דתנן: הנכנס לבית המנוגע, וכליו - בגדיו על כתפיו, ואינו לבוש בהם, וכמו כן סנדליו וטבעותיו אחוזים בידו, ואינם מונחים על גופו, הרי הוא והן טמאין מיד, בלא שהייה. שנאמר, "והבא אל הבית יטמא". ואף בגדיו הנמצאים על כתפו, בכלל "כל הבא אל הבית" הם.

ומה שנתבאר לעיל שאין כליו טמאים עד שישהה בבית כדי זמן אכילה, זה דוקא אם היה לבוש בהם, שאז הם טפלים לגופו, ואינם חשובים בפני עצמם, ובזה חידשה התורה שאינם טמאים מיד.

הערות

^[71] משמע, שפשוט לגמרא שהכרובים פניהם פחותים מטפח. ומבאר הערוך לנר שגבהו של אדם י"ח טפחים מכתפו עד לארץ, ומידת פניו טפח. ואם כן, הכרוב, שגבהו י' טפחים, פניו כחצי פניו של אדם. וכתב, ששיעור פני אדם טפח הוא באדם בן י"ג שנה. ובפרט למבואר ביבמות [קכ א] שפני אדם נמדדים עד החוטם. והוסיף, שלפי זה, אפשר שהכרוב, שפניו כפני תינוק, פשיטא ליה שפניו פחותים מטפח.

^[72] מדברי ההוה אמינא בגמרא ששיעור גובה עשרה טפחים נמדד יחד עם עובי הסכך, משמע לכאורה, שדין גובה עשרה אינו שיעור גובה המחיצות והרשות, שאם כן, ודאי צריך שיהיה חללה לבד עשרה טפחים ולא בצירוף הסכך, אלא כוונת הגמרא היא כמו שכתב הריטב"א במתניתין, "דלא חשיב סכך אם אין תחתיו גובה עשרה". ודין זה, סברה הגמרא שהוא בהדי סככה, ולא צריך חלל עשרה דוקא. אמנם הרא"ה במתניתין כתב, "ושאינה גבוהה י', דבפחות מכאן לא הוי מחיצה". ומשמע, שהמחיצות שיעורן עשרה טפחים. וזה לכאורה שייך רק אם יהיה חללה עשרה טפחים לבר מסככה. ואפשר, שזה לפי האמת שדין גובה עשרה נאמר בחללה של הסוכה דוקא, שאם לא כן, תהיה רשות היחיד רק על גבה ולא בתוכה, אבל להבנת הגמרא בתחילה אפשר שהפירוש כדברי הריטב"א. וכדברים האלו כתב המהרש"א, דהילפותא בגמרא מזה שלא ירדה שכינה למטה מעשרה נשארת גם למסקנא, ובא ללמדנו שלמעלה מעשרה מפסקא רשותא, אלא שזה מלמדנו רק שהמקום על גבי הסוכה נחשב רשות היחיד, שהרי הוא כגובה הכפורת, אבל לענין שיהיה תוכה של הסוכה רשות היחיד דוקא כאשר חללה של הסוכה גבוה עשרה טפחים, דין זה מהכרובים למדנו.

^[73] כתב הריטב"א: ואף על גב דאמרינן כרובים בשליש הבית היו עומדין, היינו גוף הכרובים, אבל כנפיהם מידלי טובא.

^[74] הקשה הפני יהושע: כיצד מוכיחה הגמרא שסכך פחות מעשרה אינו קרוי סכך, הרי לא מצינו אלא שאם הסכך גבוה עשרה הוא נחשב סכך, אבל מנלן שכשאין תחתיהן עשרה לא מיקרי סככה, הרי זה לא מצינו בשום מקום?! ומתרץ הפני יהושע, שראית הגמרא היא מזה שלא נתנה תורה שיעור בכרובים, והטעם, דממילא ידעינן שאם סוככים בכנפיהם ודאי כנפיהם בגובה עשרה.

^[75] הפסוק מדבר בשבחה של ארץ ישראל, שאפילו בדברי תורה צריכין לשער בפרותיה איסורין שבתורה, רש"י. והטעם, משום שחיטים של ארץ ישראל טעימים יותר מחיטים של שאר העולם, ונאכלין יותר בתיאבון, וממילא זמן אכילתן קצר יותר, וכן יין של ארץ ישראל עב יותר משל שאר ארצות, ואינו ממהר לצאת מן הכלי, לכן משערין בשל ארץ ישראל דוקא, ששיעורו מועט יותר, ערוך לנר ושפת אמת. אמנם בספר שיעורין של תורה [סימן י אות ה] כתב, שאין כוונת רש"י לפירות של ארץ ישראל דוקא, אלא שמשערין באותם מינין הגדלים בארץ ישראל, והביא שכך משמע ברש"י בברכות דף מא.

^[76] הבית הלוי נשאל, כאשר שנים רוצים להכנס לבית, האחד עטור בטלית ותפילין, והשני מחזיקם בידו, למי הזכות להכנס קודם. והוכיח מסוגיין, שכשאינו לבוש בהם חשיב טפי, דכאשר לבוש בהן בטילין לגופו.

העוף הענקי דבר יוכני הגדולים הרבה מטפח! ודוחים: תפשת מרובה לא תפשת, אם תופש אתה שיעור מרובה אין באפשרותך להוכיח שאכן כך הוא, תפשת מועט תפשת. ומקשים: אם כן, ואימא כאפי דציפרתא דזוטר טובא [אמור שהוא כפני ציפור שהם קטנים ביותר]! אמר רב אחא בר יעקב: רב הונא יודע את הדבר לא מתוך השוואה לפניהם של יצורים שונים, אלא מגזירה שווה של המילים "פני" "פני" גמר [למד]. כתיב הכא [נאמר כאן]: "אל פני הכפרת" וכתיב התם [ונאמר שם]: "מאת פני יצחק אביו" (בראשית כז, ל), ולמד שפני הכפורת הם כפני אדם, טפח.

ומקשים: ונילף [ונלמד] גזירה שוה מפנים של מעלה, דכתיב [שנאמר]: כי על כן ראיתי פניך כראת פני אלהים ותרצני" (בראשית לג, י), הרי שאף לגבי שכינה נאמר לשון "פני"! ומשיבים: אף כאן, תפשת מרובה לא תפשת, תפשת מועט תפשת.

מקשים: ונילף [ונלמד] מפני הכרוב שהיה במקדש, דכתיב [שהרי גם שם נאמר]: "אל הכפרת יהיו פני הכרבים" (שמות כה, כ) ופנים אלה קטנים מטפח!

אמר רב אחא בר יעקב: גמירי [למודים אנו] כי אין פני הכרובים פחותין מטפח, ואכן ורב הונא נמי מהכא גמיר [גם כן מכאן למד], שנאמר: "פני הכפורת" ונאמר: "פני הכרובים" ושיעור זה כזה.

דרך אגב שואלים ומאי [ומהו] כרוב, מהי צורת פניו? אמר ר' אבהו: כרביא [כתינוק], שכן בבבל קורין לינוקא [לתינוק] רביא.

אמר ליה [לו] אביי: אלא מעתה לפי הסבר זה, דכתיב [שנאמר] במקרא על החיות במרכבה העליונה: "פני האחד פני הכרוב ופני השני פני אדם" (יחזקאל י, יד), היינו [הוא] כרוב היינו [הוא] אדם, שהרי פני כרוב אף הם פני אדם! ומשיבים: אפי רברבי ואפי זוטרא [פנים גדולות ופנים קטנות], כלומר: אכן לשניהם אותה דמות, אלא פני אדם הם של אדם גדול, ופני כרוב, דמות ילדים להם. הסברנו איפוא את מקור הקביעה שהארון והכפורת יחד שיעורם עשרה טפחים.

אבל לענין ההשוואה לדין סוכה שואלים: וממאי [וממה] למד אתה שחללה של הסוכה הוא עשרה בר [חוץ] מסככה? אימא [אמור] ששיעור זה הוא בהדי [עם] סככה, כשם שהארון נמדד מקצהו התחתון עד קצה הכפורת, אף בסוכה יהא שיעורה זה מהקרקע עד קצה העליון של הסכך!

אלא עלינו לחזור בנו מהוכחה זו ולומר כי מבית עולמים (בית המקדש) גמר [למד], דכתיב [שהרי נאמר]: "והבית אשר בנה המלך שלמה לה' ששים אמה ארכו ועשרים רחבו ושלשים אמה קומתו" (מלכים א' ו, ב). וכתיב [ונאמר]: "קומת הכרוב האחד עשר באמה וכן הכרוב השני" (מלכים א' ו, כו) ותניא [ושנויה ברייתא]: מה מצינו בבית עולמים שכרובים בשליש הבית הן עומדין, שגובה הכרוב (עשר אמות) הוא שליש מגובה קודש הקדשים (שלושים אמה). אף במשכן נמי [גם כן] כרובים בשליש גבהו של הבית הן עומדין.

ומעתה נחשב: משכן כמה הוי [היה] גבהו — עשר אמות, דכתיב [שנאמר]: "עשר אמות ארך הקרש" (שמות כו, טז), ועשר אמות אלו כמה הוי להו [היה להם] במידת טפחים — שיתין פושכי [שישים טפחים], תלתיה [שלישו] כמה הוי [הוא] — עשרים פושכי [טפחים], דל [הוצא] מכאן עשרה טפחים של גובה ארון וכפורת, שהכרובים עומדים מעליהם, פשו להו [נשארו להם] אם כן עשרה טפחים לגובה הכרובים עצמם, וכתיב [ונאמר]: "והיו הכרבים פרשי כנפים למעלה סככים בכנפיהם על הכפרת" (שמות כה, כ) קרייה רחמנא [קראה התורה] לדבר "סככה" דווקא כשהוא למעלה מעשרה טפחים, ואם כן, יפה למדנו מכאן שסכך הוא למעלה מעשרה טפחים.

ומקשים: ממאי דגדפינהו עילוי רישייהו קיימי [וממה, מהיכן למד אתה שכנפיהם מעל ראשיהם היו], שמכאן נלמד שלשון סכך הוא למעלה מעשרה, דלמא להדי רישייהו קיימי [שמא בשוה עם ראשיהן היו הכנפיים עומדות] ונמצא סכך בפחות מחלל עשרה! אמר רב אחא בר יעקב: "למעלה" כתיב [נאמר], ו"פורשי כנפיים למעלה" פירושו: למעלה מראשיהם. ומקשים מצד אחר: אם כן, ואימא דמידלי טובא [ואמור שהיו הכנפיים מורמות הרבה] ומי יודע עד לאיזה גובה הגיעו? ומשיבים: מי כתיב [האם נאמר] "למעלה למעלה"? הלא נאמר רק "למעלה" שמשמעו גבוה במקצת מראשיהם. יש בידינו איפוא הוכחה מלשון הכתובים לענין גובה הסכך.

אבל שואלים מצד אחר: הניחא [כל זה נוח] לפי שיטת ר' מאיר, שאמר כי כל מידות האמות הנזכרות במקדש והמשכן היו בינוניות, כלומר: בכל אחת מהן שישה טפחים, אלא לר' יהודה שאמר כי אמה של בנין, כלומר: זו שבה נמדד הבנין עצמו, אמה בינונית היתה, של ששה טפחים, אבל אמה של כלים, כלומר: זו שמדדו בה את הכלים, בת חמישה טפחים בלבד היתה, אם כן לשיטתו מאי איכא למימר [מה יש לומר]?

כי לחישוב זה ארון וכפורת כמה הוי להו [כמה הם] תמניא ופלגא [שמונה וחצי] טפחים, שהרי אמה ומחצה הכתובה בתורה, לפי חשבון חמישה טפחים לאמה, הריהו שבעה טפחים ומחצה, ועוד טפח כפורת הרי שמונה ומחצה, ואם היו הכרובים מגיעים עד לשליש הבית, שהוא עשרים טפחים אם כן פשו להו חד סרי ופלגא [נשארו להם איפוא אחד עשר וחצי טפחים] שהיו כנפי הכרובים מוגבהים מעל לכפורת, ואם כן אימא [אמור] שסוכה עד דהויא חד סרי ופלגא [שתהיה אחד עשר וחצי טפחים] לא תהיה כשרה, ושיטה כגון זו לא שמענו כלל!

אלא, לשיטת ר' יהודה הלכתא גמירי לה [הלכה למשה מסיני למדים אנו אותה], מה הוא שיעורה של סוכה. וכיוצא בזה אמר ר' חייא בר אשי אמר רב: שיעורין של מידות שונות בהלכה (כגון: כזית, כביצה וככותבת), דיני חציצין, שהם דברים המהווים חציצה לגבי טבילה, ומחיצין, מידתן וטיבן של מחיצות בהלכה, כל אלה הלכה למשה מסיני הם. שלא נתפרשו הדברים בתורה, אלא לפי מסורת בתורה שבעל פה יודעים אנו אותם.

על עיקרה של שמועה זו מקשים: שיעורין הלא דאורייתא נינהו [מן התורה הם]! דכתיב [שנאמר]: "ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש" (דברים ח, ח) ואמר רב חנין: כל הפסוק הזה לענין שיעורין של תורה נאמר, כיצד?

חטה היא בסיס לשיעור הלכה לענין בית המנוגע בנגע צרעת, דתנן [שכן שנינו במשנה]: הנכנס לבית המנוגע בצרעת והיו כליו (בגדיו) מונחים ומקופלים על כתפיו שלא בדרך לבוש, וסנדליו וטבעותיו מונחים בתוך ידו ולא כדרך מלבוש — הוא והן טמאין מיד.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

of a bird called bar Yokhani, whose face is significantly larger than a handbreadth? The Gemara rejects this suggestion: If you grasped many, you did not grasp anything; if you grasped few, you grasped something. The Gemara asks: If so, say that it is like the face of a bird, which is extremely small? Rav Aḥa bar Ya’akov said: Rav Huna derives that the thickness of the Ark cover was one handbreadth not through an actual comparison to the real faces of different creatures but rather by means of a verbal analogy between the terms penei and penei written in different places in the Torah. It is written here: “Before [penei] the Ark cover” (Leviticus 16:2), and it is written there: “From the presence of [penei] Isaac his father” (Genesis 27:30). The dimension of the Ark cover is like that of the face of a person, a handbreadth.

The Gemara suggests: And let us derive a verbal analogy from the face of God, as it is written: “For I have seen your face as one sees the face of [penei] God, and you were pleased with me” (Genesis 33:10). The term penei is used with regard to the face of God as well. The Gemara rejects this suggestion: If you grasped many, you did not grasp anything; if you grasped few, you grasped something.

The Gemara suggests: And let us derive a verbal analogy from the face of the cherub in the Tabernacle and the Temple, as it is written: “Toward the Ark cover shall be the faces of [penei] the cherubs” (Exodus 25:20), and their faces were presumably smaller than one handbreadth.

Rav Aḥa bar Ya’akov said: We have learned through tradition that the faces of the cherubs were not smaller than a handbreadth, and indeed Rav Huna derived the thickness of the Ark cover from here as well, i.e., from the verbal analogy between the instances of the word penei in the verses: “Upon the face of [penei] the Ark cover on the east” and: “The faces [penei] of the cherubs,” indicating that both are the same size.

Apropos the cherubs, the Gemara asks: And what is the form of the face of a cherub [keruv]? Rabbi Abbahu said: Like that of a child [keravya], as in Babylonia one calls a child ravya.

Abaye said to him: But if what you say is so, what is the meaning of that which is written about the faces of the celestial beasts drawing the celestial chariot: “The face of the first was the face of the cherub, and the face of the second was the face of a man” (Ezekiel 10:14)? According to your explanation, this face of the cherub is the same as that face of a man. The Gemara answers: Although two of the celestial beasts drawing that chariot had the face of a man, the difference between them is that one was a large face and one was a small face. In other words, the face described as the face of a man was the face of an adult, and the face described as the face of a cherub was that of a child. This is the source that the Ark and the Ark cover were ten handbreadths high.

However, with regard to the application of this measure to the halakhot of sukka, the Gemara asks: And from where is it derived that the interior space of the sukka must be ten handbreadths high without the thickness of the roofing? Say that the ten handbreadths of the sukka are with the thickness of the roofing. Just as the ten handbreadths of the Ark are measured from the bottom of the Ark to the top of the Ark cover, let the sukka be measured to the top of the roofing.

Rather, the dimension of the sukka is not derived from the Ark; one instead derived it from the dimensions of the eternal Temple, as it is written: “And the house which King Solomon built for the Lord, its length was sixty cubits, and its breadth twenty cubits, and its height thirty cubits” (I Kings 6:2). And it is written: “The height of the first cherub was ten cubits, and likewise was the second cherub” (I Kings 6:26). And it is taught in a baraita: Just as we find in the eternal Temple that the cherubs stand reaching one-third the height of the Temple, as each cherub was ten cubits high and the Temple was thirty cubits high, in the Tabernacle as well, the cherubs stand reaching one-third the height of the Tabernacle.

And to calculate: How many cubits high was the Tabernacle? It was ten cubits, as it is written: “Ten cubits shall be the length of a beam” (Exodus 26:16). How many handbreadths do these ten cubits contain? They contain sixty handbreadths. And one third of that total is how many? It is twenty handbreadths. Subtract from this figure ten handbreadths of the Ark and the Ark cover upon which the cherubs stood, and ten handbreadths remain, which was the height of each individual cherub. And it is written: “And the cherubs shall spread out their wings upward, screening [sokhekhim] the Ark cover with their wings” (Exodus 25:20). Here the Merciful One is referring to the wings using the terminology of roofing [sekhakha] specifically when they are ten handbreadths above the Ark cover. This is a source that the roofing of the sukka is placed at least ten handbreadths high.

The Gemara asks: And from where is it known that their wings were spread above their heads, from which it is derived that roofing is ten handbreadths high? Perhaps they were spread level with their heads. In that case, the ten handbreadths derived would include the roofing, leaving the interior space of the sukka less than ten handbreadths high. Rav Aḥa bar Ya’akov said that it is written: “Spread out their wings upward,” indicating that the wings were above their heads. The Gemara asks: If so, say that the wings were extremely high to an unspecified height. The Gemara answers: Does the verse say: Upward, upward? It says upward only once, meaning slightly over their heads. There is proof from the verses that the roofing was at least ten handbreadths off the ground.

The Gemara asks: This calculation works out well according to Rabbi Meir, who said that all the cubits in the Tabernacle and the Temple were intermediate cubits, consisting of six handbreadths; however, according to Rabbi Yehuda, who said that the cubit used in the dimensions of a building in the Temple was a cubit consisting of six handbreadths, but the cubit used in the dimensions of vessels was a cubit consisting of only five handbreadths, what is there to say?

Based on that calculation, how many handbreadths was the height of the Ark and the Ark cover? They totaled eight and a half handbreadths. The height of the Ark was one and a half cubits, which, based on a five-handbreadth cubit, equals seven and a half handbreadths. Including the additional handbreadth of the Ark cover, the total height is eight and a half handbreadths. If the cherubs were one third of the height of the Tabernacle, which is twenty handbreadths, eleven and a half handbreadths remain for the height of the cherubs, over which their wings were spread. Therefore, say that for a sukka to be fit for use its interior space must be eleven and a half handbreadths high. However, there is no recorded opinion that requires a sukka with that dimension.

Rather, according to Rabbi Yehuda, the Sages learned the minimum height of a sukka as a halakha transmitted to Moses from Sinai. As Rabbi Ḥiyya bar Ashi said that Rav said: The measures in various areas of halakha, e.g., olive-bulk, dried fig-bulk, egg-bulk, and the various halakhot of interpositions that serve as a barrier between one’s body and the water in a ritual bath and invalidate immersions, and the dimensions and nature of halakhic partitions are all halakhot transmitted to Moses from Sinai. They were not written in the Torah; rather, they were received in the framework of the Oral Law.

The Gemara questions this assertion: Are measures a halakha transmitted to Moses from Sinai? They are written in the Torah, as it is written: “A land of wheat, and barley, and vines, and figs, and pomegranates, a land of olive oil and honey” (Deuteronomy 8:8), and Rav Ḥanin said: This entire verse is stated for the purpose of teaching measures with regard to different halakhot in the Torah.

Wheat was mentioned as the basis for calculating the time required for one to become ritually impure when entering a house afflicted with leprosy, as we learned in a mishna: With regard to one who enters a house afflicted with leprosy of the house (see Leviticus, chapter 14), and his clothes are draped over his shoulders, and his sandals and his rings are in his hands, both he and they, the clothes, sandals, and rings, immediately become ritually impure.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ושנינן תנא מבית עולמים גמר לה דכתיב והבית אשר בנה המלך שלמה וגו' ודברי' פשוטי' הן. נמצאו הכרובים על גבי הכפורת במשכן עומדים בשליש הבית שהוא כ' טפחי' דל מיניה עשרה טפחים לארון וכפורת כדאמרינן פשו להו עשרה וכתיב והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה סוככים בכנפיהם. נמצאו כנפי הכרובים למעלה מעשרה וקרי להו סככה. ש"מ כי חללה עשרה זולתי הסככה. ואקשינן ממאי דכנפיהן למעלה מראשיהן היו פורשין שנמצא החלל עשרה טפחים דלמא בהדי רישייהו הוו קיימו ונמצאת הסככה למעלה מכלל עשרה. ושנינן מדכתיב פורשי כנפים למעלה ש"מ למעלה מראשיהן.

הניחא לר' מאיר דתני במס' כלים בפרק ט"ז כל האמות היו בבינוניות ומפורש דאמה של משה היתה קטנה ואחרת היתה יתירה עליה חצי אצבע ואחרת יתירה עליה חצי אצבע. נמצאת האמה שהיא ששה טפחים וחצי אצבע היא הבינונית שיש פחות הימנה חצי אצבע ואחרת יתירה עליה חצי אצבע אלא לר' יהודה דפליג עליה דר"מ דאמר אמה של בנין ו' טפחים ושל כלים ה' נמצא ארון ז' טפחים ומחצה כי כלי הוא וכפורת טפח הרי ח' וחצי נשארו קומות הכרובים י"א טפחים וחצי הנה צריכין להיות שיעורי י"א טפחים חצי הסוכה ושנינן לר' יהודה גמרא גמיר לה שיעור דסוכה י' טפחים דאמר רב חייא בר אשי אמר רב שיעורין חציצין ומחיצות הל"מ. מחיצות הא דאמרן. שיעור מחיצות של סוכה עשרה טפחים הל"מ. הניחא לר' יהודה דצריך הלכה אלא לר"מ מדאורייתא היא כדאמרן ארון ט' טפחים וכפורת טפח הרי עשרה והכרובים סוככים על הכפורת ושנינן לר' מאיר מדאורייתא גובה הדפנות אתאי הלכתא לגוד אסיק מחיצתא ולדופן עקומה ד' אמות ופחות מג' כלבוד דמי ואקשינן שיעורין דאורייתא נינהו דכתיב ארץ חטה ושעורה א"ר אבין כל הפסוק הזה לשיעורא נאמר חטה דתנן בנגעים פרק י"ג מי שנכנס לבית המנוגע וכליו על כתפו וסנדליו וטבעותיו בידו הוא והן טמאין מיד כו'.

אמות של מדת גובה המזבח מהם באמה בת ששה ומהם באמה בת חמשה כמו שביארנו בראשון של עירובין אבל שאר האמות כולן באמה בינונית שהיא של ששה טפחים בין באמות הבנין בין באמות הכלים ויש פוסקין באמות הכלים שבשל חמשה היו ולמה נקראת של ששה בינונית מפני שיש אמה בת חמשה כמו שביארנו ויש בת שבעה וכמו שאמרו פסחים פ"ו א' שתי אמות היו בשושן הבירה אחת יתרה על של משה חצי אצבע וכו' ופירושו ששני מקלות הם עשויים למדוד בהם את האמות ושושן הבירה הוא מקום על חומת שער מזרח של הר הבית ושושן הבירה היה מצוייר לשם:

מקרא זה שנאמר בתורה לענין ארץ ישראל ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש יש בו רמז לשיעורין חטה לבית המנוגע שעורה לעצם כשעורה לטומאת מגע גפן לכדי רביעית יין לנזיר תאנה לכגרוגרות להוצאת שבת רמון לטהרת כלי בעלי בתים בניקב כרמון זית לרוב שיעורין שבתורה דבש ר"ל תמרים לכותבת הגסה יום הכפורים וכבר ביארנו פרטי הענינים במסכת ברכות פרק כיצד מברכין וכן מה שנאמר כאן לענין חציצה בקשור שער וענין רובו ומיעוטו מקפיד ושאינו מקפיד ומענין מחיצה בגוד ולבוד ודופן עקומה כבר ביארנו הכל בראשון של עירובין וכן מה שנזכר בסוגיא זו מענין יש אם למקרא ויש אם למסורה ביארנו יפה במסכת סנהדרין בפרק ראשון:

גמ' אלא מבית עולמים גמר כו' יראה דהך ילפותא דלא ירדה שכינה למטה דשמעינן מיניה דלמעלה מי' מפסקא רשותא ודאי קיימא ואינו סותר הך דיליף הכא דלא הוי רשות אחרת אלא בחללה עשרה לבר מסככה דלענין דלהוי ע"ג רשות אחרת אפילו בגבוה י' עם סככה קאמרינן לעיל דמפסקא רשותא והכא דלהוי תוכה רשות אחרת כמו סוכה קאמר דלא הוי אלא בחללה י' לבר מסככה והכי אמרינן בפ"ק דשבת דבית שאין תוכו י' וקירויו משלימו לי' על גגו מותר לטלטל בתוכו אין מטלטלין כו' וק"ל:

ד"ה בשליש הבית הן עומדים וכו' עד והא דכתיב ולפני הדביר פי' בית קדשי הקדשים שהוא לפני הדביר:

גמרא דאר"ח ב"א אמר רב שיעורין כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה שיעורין של איסורין כו'. עמש"כ ביומא (פ) בס"ד:

תד"ה תפשת (בסופו) והכא וגבי תשלומין כו'. כצ"ל:

תד"ה בשליש ולא כמו שפי' בקונטרס כו'. והגר"א ז"ל בגליון המשניות ד"ו בפ"ו דב"ב מיישב דעת רש"י ואומר דלחכמים דשם דס"ל דרומו כחצי ארכו וחצי רחבו לכן הק"ק דלא הוי רק כ' על כ' לא הוי רומו רק כ' והגמרא שם אזלא אליבא דרשב"ג ע"ש אבל מה יענה לסוגיא דהכא הכי יאמר ג"כ דאזלא אליבי' ועוד דא"כ ה"ל להש"ס לומר ואפי' לר"מ הניחא אי סבר כרשב"ג אבל אי סבר כרבנן מא"ל כדרך הש"ס בכ"מ בכה"ג אבל אשכחנא בכה"ג דלא אמרינן הניחא כו' בתוס' ב"ק (כד) ד"ה ולא ישמרנו ע"ש עוד כ' שם דלכן בית השני דלא ה"ל אמה טרקסין ונמשך ארכו יחד ס' אמה הי' גבהו מ' כחצי ארכו וח"ר וק"ל דהא עם מקום האמה טרקסין היה ארכו סא אמה וא"כ ה"ל להגביהו עוד חצי אמה ולכאורה קשה עוד דעשה מהמסובב סבה דבריש ב"ב אמרי' להיפך דלכן לא עבדי אמה טרקסין מפני שהיה גבוה מ' ע"ש אבל זה לק"מ דשניהם אמת דע"כ היה צריך להיות גבהו יותר מל' משום גדול כו' האחרון מן הראשון ועל כן לא יוכלו לעשות אמה טרקסין וכיון דלא עבדי אט"ר הי' ההכרח להגביהו עד מ':

תוס׳ בד"ה ואל כו' אשכחן דקרי מצנפת לההיא דכ"ה דאמרינן כו'. נ"ב הול"ל מתניתין (יומא עא:) ההדיוט משמש בארבעה כו':

מַה לְּהַלָּן טֶפַח, אַף כָּאן טֶפַח. נראה לי בס"ד הטעם שצריך להיות הכפורת המלבשת הארון טפח, שהכפורת רומזת לתורה שבעל פה המלבשת לתורה שבכתב שרמוזה בלוחות שהם בתוך הארון, ולכן תמצא הַכַּפּוֹרֶת היא אותיות תּוֹרָה פ', כלומר תורה שהיא בעל פה, וידוע דתורה שבעל פה היא ד' חלקים שהם פרד"ס [פשט, רמז, דרש, סוד] לכן צריך להיות עוביה טפח שהוא ארבעה גודלין.

גמ' שיעורין חציצין. עי' לקמן דף לד ע"א רש"י ד"ה עשר:

בגמרא ונילף מפנים של מעלה נ"ל דהכי פירושו דכי היכי דפנים של מעלה אין לו שיעור כלל ה"נ נימא בכפורת דמה שלא נתנה התורה שיעור למדת קומתו היינו משום דאין לו שיעור וא"כ צריך לעשות גובה קומת הכפורת עד לגג המשכן. ונראה עוד דשפיר שייך למילף הכי כיון דכתיב ודברתי אתך מעל הכפורת וכתיב נמי ודבר ה' עם משה פנים אל פנים ובהכי א"ש לשון התוס' בד"ה תפשת כן נ"ל ואע"ג דהכרובים סוככים על הכפורת וא"כ ע"כ היה חלל בין הכפורת לגג מ"מ אפשר דלצד המזרח היה גובה הכפורת כגובה הכרובים למאי דס"ד השתא דהכרובים נמי עד לגג המשכן היו מגיעין והיינו דכתיב מן הכפורת תעשה את הכרובים ועיין בפירוש מהר"א אבן עזרא:

שם אלא מבית עולמים גמר כו' פירוש דלענין סוכה וודאי מצינן למילף מבית עולמים לחוד אבל לענין שבת וכלאים אכתי איצטריך הך ילפותא מארון לכפורת דאשכחן דמפסקו רשותא בהדי סככה וכמ"ש ג"כ מהרש"א ז"ל אלא דאכתי קשה א"כ בסוכה נמי נימא דאפילו בהדי סככה עשרה סגי דנהי דאשכחן בכרובים דמיקרי סככה ע"י עשרה לבד מסככה אכתי איכא למימר דבפחות מכן נמי מיקרי סככה. ויש ליישב דכיון דלא נתנה התורה מדה בכרובים ע"כ היינו משום דלא איצטריך דממילא ידעינן כיון דאין סכך פחות מעשרה ע"כ היו הכרובין גבוהין עשרה וא"כ מצינו למידק דאין סכך פחות מעשרה לבד מסככה דאל"כ אכתי לא הוי ליה לסתום אלא לפרש כן נ"ל והשתא א"ש נמי הא דקאמר אלא מבית עולמים גמר דלענין כפורת טפח נמי שפיר ידעינן מהכא כיון דכרובים בשליש הבית עומדין ואין סכך פחות מעשרה בהדי סכך א"כ ע"כ דהארון וכפורת היו גבוהין עשרה והיינו כפורת טפח כן נ"ל:

בר יוכני. עוף גדול הוא מאד ובבכורות (דף נז:) אמרינן פעם אחת הטילה בר יוכני ביצה במקומנו וטבעה ששים כרכים ושיברה ש' ארזים: פני פני גמר. ג''ש גמר ובציפרתא לא כתיב פני: תפשת מרובה. במקום שאתה שומע אף המועט במרובה לא תפשת דיש להקשות תפוס את המועט והרי אתה שקרן בדבריך: ונילף מפני הכרובים. דזוטרי מטפח: היינו פני כרוב היינו אדם. הלא שניהן שוין ולמה חלקם הכתוב ומשני לעולם כרוב נמי פני תינוק הוא וזהו חילוקם פני אדם אפי רברבי פני הכרוב אפי זוטרי: וממאי דחללה עשרה. כיון דמארון וכפורת ילפת עשרה ממאי דחללה עשרה לבד מעובי סככה דלמא בהדי סככה כי ארון וכפורת: בשליש הבית היו עומדין. שהיו הכרובים שעשה שלמה עומדין בארץ על רגליהם וכתיב קומת הכרוב עשר נמצא קומתו כלה בשליש גובה הבית שהוא שלשים אף כאן במשכן כשהיו הכרובים שעשה משה על הכפורת היה גבהן כלה בשליש גובה הבית: משכן כמה הוי. גבהו: תלתיה כמה הוי עשרים. נמצא גובה הכרובים כלה לסוף עשרים טפחים מן הארץ והן עומדין על הכפורת: דל עשרה טפחים דארון וכפורת. לדעת מראשם של כרובים כמה הוי נמצא מראשם של כרובים עד רגליהם עשרה טפחים: וכתיב סוככים בכנפיהם. אלמא מכנפיהם ולמטה עד הכפורת קרוי סכך וכנפיהם למעלה לגבהן היו פרוסות אלמא תחת כנפיהם עשרה טפחים חלל עד הכפורת וקרי ליה סוכה: וממאי דגדפייהו עילוי רישייהו. פריסי דהוה ליה חללה עשרה: להדי רישייהו. בשוה לראשם דהוה ליה עשרה עם עובי הכנפים: הניחא לרבי מאיר דאמר. במסכת מנחות (דף צז.): כל האמות. שבמשכן בין של כלים בין של בנין היו נמדדות בבינונית שהיא אמה בת ששה טפחים והיא קרויה בינונית מפני שיש בת חמשה קטנה הימנה והיא אמת יסוד וסובב ואמת הקרנות ואמת ריבוע של מזבח הפנימי כדאמר במנחות (שם) מהאי קרא ואלה מדות המזבח באמות אמה אמה וטופח וגו' ויש גדולה הימנה חצי אצבע כדתניא בפסחים (דף פו.) שתי אמות היו בשושן הבירה אחת יתירה על של משה חצי אצבע שתי אמות ב' מקלות עשויין למדוד בהן האמות שושן הבירה מקום הוא על חומת שער מזרחי של הר הבית ושושן הבירה מצויירת בו הניחא לר''מ שהשוה כל האמות איכא למילף כדילפת דל י' לארון וכפורת פשו להו עשרה מכנפיהם עד מקום מושבם: מאי איכא למימר. אי מינה ילפת בעי חללה חד סרי ופלגא דארון וכפורת תמניא ופלגא הוא דהוו וכיון דכרובים בשליש הבית עומדין דהיינו לסוף עשרים פשו חד סרי ופלגא תחת כנפיהם: לרבי יהודה. דלא מצי יליף מקראי כל שיעור מחיצה הלכתא גמירי לה מסיני וגמירי דבציר מעשרה לבר מסככה לאו מחיצה היא ובהכי הויא מחיצה: שיעורין. של איסורין כגון כזית לכל אכילת איסור וככותבת ליום הכפורים: חציצין. שהחציצה פוסלת בטבילה: ומחיצין. הלכות מחיצה: לשיעורין נאמר. הפסוק מדבר בשבחה של ארץ ישראל שאפילו בדברי תורה צריכין לשער בפירותיה איסורין שבתורה: כליו על כתפיו. שאינו לבוש בהן: וסנדליו וטבעותיו בידו. אחוזין בידו טבעותיו דומיא דסנדליו: טמאין מיד. בלא שהייה דכתיב (ויקרא יד) והבא אל הבית יטמא וכולהו בא אל הבית קרינא בהו:

הציץ דיש מקום בראש שראוי להניח בו שני תפלין כדאמרינן בריש המוצא תפילין (עירובין דף צה:) ואע''ג דגבי ציץ כתיב מצח. ומתרגמינן בין עינוהי ואמרינן פרק האומר (קידושין סו.) גבי ינאי המלך הקם להם בציץ שבין עיניך והאי בין עיניך משמע כמו בין עיניך דכתיב גבי תפלין שהכל בגובה של ראש ומיהו אינו מתישב כל כך משום דתפלין יליף בסוף הקומץ רבה (מכחות דף לז:) בגזרה שוה שבין עיניך בגובה הראש מלא תשימו קרחה בראשם במקום שער ומ''מ אפילו היה ציץ על המצח ממש מ''מ היה צריך לקשור הציץ והתפלין מאחורי ראשו והיו שניהם דוחין שם את המצנפת והא דאמרינן בפרק ראשון דיומא (דף יב:) דבגדי כה''ג ביה''כ כשרין לכהן הדיוט אע''ג דבבגדי לבן כתיב מצנפת בשאר בגדים איירי חוץ מן המצנפת ומיהו בלשון גמ' אשכחן דקרי מצנפת לההיא דכהן הדיוט דאמרינן בפ' בראשונה (שם כה. ושם) גבי פייס שנוטל מצנפתו של אחד מהם ועוד קשה דלא היה ציץ ביוה''כ בבגדי לבן ולמה קרי ליה מצנפת ושמא אעפ''כ היתה קטנה כמצנפת של כל השנה [ועי' תוסשות עירובין צה: ד''ה מקום]: תפשת מרובה לא תפשת: יש מפרשים לפי שמדה מרובה אין לה סוף וכאן אי אפשר לומר כן דעל כרחיך לא אפשר ללמוד אלא מפנים שיכולין ליכנס במשכן וכן בפרק קמא דר''ה (דף ד: ושם) ובחגיגה (דף יז.) גבי עצרת דיש לה תשלומין כל שבעה דיליף מחג המצות ופריך ונילף מחג הסוכות ומשני תפשת מרובה לא תפשת והתם יש לדבר סוף ועוד מוכח בהדיא בתורת כהנים דכתיב (ויקרא טו) כי יזוב זוב דמה ימים רבים ימים שנים יכול ימים הרבה אמר ר' עקיבא כל שמשמעו מועט ומשמעו מרובה תפשת מרובה לא תפשת תפשת מועט תפשת רבי יהודה בן בתירה אומר שתי מדות אחת מדה כלה ואחת מדה שאינה כלה מודדין במדה כלה ואין מודדין במדה שאינה כלה אמר רבי נחמיה וכי למה בא הכתוב לפתוח או לנעול והלא לא בא לנעול אלא לפתוח אם אתה אומר ימים עשרה או אינו אלא מאה או מאתים או אלף או ריבוא וכשאתה אומר ימים שנים פתחת וזהו פירושו של תפשת מרובה דאם אתה תופש את המועט אין מוציאין אותו מידך שהמועט בכלל המרובה אבל באת לתפוש המרובה אומר לך הבא ראיה וטול ורבי יהודה בן בתירה בא ללמוד ממנהג העולם שתופסין את המדה כלה ומניחין את המדה שאינה כלה אף כאן תופסין החשבון המועט שיש לו סוף ור' נחמיה בא ללמוד מדרך המקראות שלא בא לסתום אלא לפרש והכא גבי תשלומין צריכין כולן לטעמיה של רבי עקיבא: [ועי' תוספות יומא עב. ד''ה נעביד] בשליש הבית הן עומדין. דקומת הכרובים עשר אמות והבית שלשים אמות והא דכתיב (מלכים א ו) ולפני הדביר עשרים אמה אורך ועשרים אמה רוחב ועשרים אמה קומתו היינו משפת הכרובים ולמעלה כדאיתא בפ' המוכר פירות (ב''ב צט:) ולא כמו שפירש בקונטרס בפירוש מלכים (שם) דעליית בית קדשי הקדשים נמוכה משל היכל:

דף ה - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד