סוכה ט ע"א

דף ט - א

מתניתין:

במשנה שלפנינו נחלקו התנאים, האם צריך שתהיה הסוכה עשויה לשם חג, או די בסוכה שעשאה לשם צל.

סוכה ישנה, שעשאה להגן מפני החמה בימות הקיץ, ולא עשאה לשם חג, בית שמאי פוסלין, היות ולשיטתם צריך לעשות את הסוכה בכוונה תחילה לשם חג.

ובית הלל מכשירין, ולא הצריכו שיעשה את סוכתו לשם חג דוקא, אלא כל שעשאה לשם צל, הרי היא כשרה, ולהלן יתבאר טעמם. ^[133] ודנה המשנה: ואיזו היא סוכה ישנה, שבה נחלקו בית שמאי ובית הלל?

כל שעשאה קודם לחג שלשים יום. ^[134] אז ודאי לא היתה דעתו בעת עשיית הסוכה, שישב בה בחג הסוכות. אבל אם עשאה תוך שלושים יום לחג, הרי היא כשרה, לפי שנהגו ישראל לדרוש ולעסוק בהלכות החג שלושים יום קודם החג, ^[135] וודאי העושה סוכה בזמן זה, זכור הוא שעליו לעשות סוכה, והיתה דעתו לעשותה גם לשם החג. אבל אם עשאה בפירוש לשם חג, אפילו עשאה מתחילת השנה, הרי היא כשרה אף לדעת בית שמאי.

גמרא:

עתה דנה הגמרא, מהו המקור לדינם של בית שמאי, המצריכים סוכה העשויה לשם חג:

מאי טעמא דבית שמאי, הפוסלים סוכה ישנה?

אמר קרא: "חג הסכות שבעת ימים לה'". ומלשון הפסוק "סוכות לה'" דרשו חכמים: סוכה העשויה לשם חג, בעינן. והיינו, שצריך לעשותה לשם מצות המלך. ^[136]

ודנה הגמרא: ובית הלל, כיצד הם מפרשים את הפסוק? ומבארת הגמרא: ההוא קרא, מיבעי ליה לדעת בית הלל, לכדרב ששת.

דאמר רב ששת משום רבי עקיבא: מנין לעצי סוכה, שאסורין בהנאה כל שבעה ימי הסוכות, ^[137]

תלמוד לומר, "חג הסכות שבעת ימים לה'".

ותניא: רבי יהודה בן בתירה אומר: כשם שחל שם שמים [כלומר חלה קדושה] על שלמי החגיגה, לאוסרן באכילה ובהנאה עד לאחר הקטרת האימורים, ואף לאחר מכן אינם אלא כזוכים משולחן גבוה, כעבד הנוטל פרס מרבו.

כך חל שם שמים על הסוכה, ^[138] ואסור להנות מעציה כל שבעת ימי הסוכות. ^[139]

שנאמר, "חג הסכות שבעת ימים לה'", ודרשו חכמים: מה "חג", כמו שקרבן חגיגה קודש הוא לה', אף סוכה קדושה לה'. ^[140]

ומקשה הגמרא: ובית שמאי נמי, מיבעי ליה פסוק זה להכי?

ומתרצת הגמרא: אין הכי נמי! אכן, גם בית שמאי לומדים מפסוק זה שעצי סוכה אסורים בהנאה כל שבעת ימי החג.

ומבארת הגמרא: אלא מאי טעמייהו דבית שמאי המצריכים סוכה העשויה לשם חג?

כתיב קרא אחרינא, "חג הסכת תעשה לך שבעת ימים", סרס המקרא ודרשהו כך: "סוכות תעשה לחג". ומכאן למדו בית שמאי שסוכה העשויה לשם חג בעינן.

עתה דנה הגמרא: ובית הלל, מה הם למדו מפסוק זה?

ומבארת הגמרא: ההוא קרא, מיבעי ליה ללמוד ממנו שעושין סוכה בחולו של מועד, [אם לא עשאה קודם החג]. וכך היא כוונת הכתוב, "חג הסוכות תעשה", היינו, תוך כדי חג הסוכות, תעשה. ^[141]

ומבארת הגמרא: ובית שמאי, שלא למדו מהפסוק דין זה, הוא משום דסבירא להו כרבי אליעזר, דאמר: אין עושין סוכה בחולו של מועד. ^[142] היות והוא דורש את הפסוק, "חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים", עשה סוכה הראויה לשבעה ימים. ואם יעשה את סוכתו בתוך החג, היא לא תהיה ראויה לשמשו שבעה ימים.

וסברה הגמרא, כי בית הלל שאינם מצריכים סוכה העשויה לשם חג, אמרו את דינם גם לגבי עשיית ציצית וכדומה, ואינם מצריכים שתהיה עשיית הציצית לשם מצוה.

ומקשה הגמרא: ובית הלל, וכי לית להו דרב יהודה אמר רב?

דאמר רב יהודה אמר רב: אם לא תלה ציציות בארבע כנפות בגדו, אלא עשאה לציצית מן הקוצין, הקשרים העשויים בסוף חוטי השתי קרויים קוצים, על שם שבולטים הם כקוצים. ואם עשה מהם, בהיותם מחוברים לבגד, גדיל של ציצית.

או עשאה לציצית מן הנימין, כגון טלית שתפרוה, או עשו בה אימרא במחט, וראשי חוטי התפירה תלויים בה, ומהחוטים הללו עשה גדיל של ציצית.

או שעשאה מן הגרדין, מהחוטים התלויים בסוף הטלית, שהם מותר האריגה, אם עשה מהם בעודם מחוברים, כריכות וקשרים.

פסולה הציצית, היות והיו חוטים אלו תלויים בבגד משעת האריגה, ולא נתלו בו לשם ציצית, ואין כאן עשייה לשמה.

אבל אם עשה את הציצית מן הסיסין, מפקעות של חוט, הרי היא כשרה. שהרי כשנתלו החוטים בבגד, לשם מצות ציצית נתלו. ואף שלא היתה טווית החוטים לשם מצות ציצית, נחשבת היא עשייה לשמה, לפי שאין הטויה חלק מעשיית הציצית, ולא הקפידה התורה אלא שתלית החוטים בבגד תעשה לשם מצות ציצית.

והוסיף רב יהודה ואמר: כי אמריתה כאשר אמרתי שמועה זו של רב, שלא צריך לטוות את החוטים לשם מצות ציצית, קמיה דשמואל, חלק על זה שמואל, ואמר לי: אף אם עשאה מן הסיסין נמי פסולה, היות דבעינן טויה לשמה.

ומכל מקום מבואר, כי בין לרב, ובין לשמואל, ^[143] צריך לתלות את חוטי הציצית לשם מצות ציצית, אם כן הכי נמי, נבעיא סוכה עשויה לשמה?!

ומתרצת הגמרא: שאני התם, בציצית, דאמר קרא, "גדילים תעשה לך", ודרשו חכמים, "לך", לשם חובך, אבל לענין עשיית סוכה, לא חדשה התורה שיש לעשותה לשם חג דוקא. ^[144]

ומקשה הגמרא: הכא נמי, נאמר לגבי סוכה, "חג הסוכות תעשה לך", ומשמע, "לך" לשם חובך?!

ומתרצת הגמרא: ההוא "לך", שנאמר לגבי מצות סוכה, מיבעי ליה, ללמוד למעוטי סוכה גזולה. ^[145] וכך למדו חכמים: "חג הסוכות תעשה לך" - משלך, פרט לסוכה גזולה.

ומקשה הגמרא: התם נמי, לגבי מצות ציצית, נמי מיבעי ליה את הפסוק "גדילים תעשה לך", למעוטי ציצית גזולה?!

ומתרצת הגמרא: התם בציצית כתיב קרא אחרינא, "ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם", ודרשו חכמים: "להם" - משלהם, שלא תהא הציצית גזולה. ולכן הפסוק "גדילים תעשה לך" מיותר, ואפשר לדורשו כדלעיל, "גדילים תעשה לך" - לשם חובך, שתהא עשייה לשמה.

פיסקא סוכה ישנה ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין מתני' בשלא עשאוה לשם סוכה של מצוה לפיכך גרסינן בירושלמי תני צריך לחדש בה דבר חברייא אמרי טפח ר' יוסי אומר כל שהוא.

מ"ט דב"ש דכתיב חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים סוכה העשויה לשם חג בעינן וב"ה האי קרא איבעי להו לעושין סוכה כל שבעה ואפילו לחולו של מועד. ואסיקנא לב"ה עצי סוכה אסורין כל שבעה ושם שמים חל על הסוכה ואקשינן וב"ה לית להו הא דרב יהודה דאמר עשאה לציצית מן הצמר שנסבך בקוצים ונמרט או מן החוטים של גרדי או מן הנימין פסולה מן הסיסין פי' הן פקעיות כש'.

כי אמריתיה קמיה דשמואל אמר לי אף מן הפקעיות נמי פסולה דבעינן טויה לשמה. ובסוכה אמאי לא בעו ב"ה לשמה ושנינן שאני התם לגבי ציצית דכתיב גדילים תעשה לך לשם חובה לכך בעינן עשיה שהיא הטויה לשם גדילים. למעוטי מי שלא נטוה לשם גדילים ועשו להם ציצית דייקינן האי דכתיב להם משלהם למעוטי גזול אבל גבי סוכה דליכא קרא אחרינא למעוטי גזולה ודרשינן חג הסוכות תעשה לך למעוטי גזולה אבל עשויה לשמה לא בעינן לדברי ב"ה וקי"ל בהא כשמואל דבעינן טויה לשמה:

איכא דק״ל והיכא פרכינן לב״ה דהוה תנא מדשמואל דהוא אמורא וזוטר מניה טובא ולאו מלתא היא דאנן לשמואל הוא דפרכי׳‎ מדב״ה היכא קאמר מלתא דלא כב״ה ודכותה בתלמודא ומשום דקי״ל כשמואל הוא דקשיא לן הכי וקשיא להו לרבוותא דהכא משמע דהלכתא כשמואל מדפרכינן הכי היכי אפשר דתהוי מלתיה דלא כב״ה ואלו ל״ל הלכתא כותיה מאי קושיא אדרבה היא הנותנת משום דלית ליה כב״ה דקי״ל כותיה לית הלכתא כותיה אלא ודאי דקים לי׳‎ לתלמודא דהלכתא כשמואל והכי משמע נמי במנחות והכין פסקי כולהו רבנן ז״ל ותמיהא מלתא דהא התם במנחו׳‎ דמייתי תלמודא האי פלוגתא דרב ושמואל אוקי׳‎ כתנאי דתניא ציפן זהב או שהטיל עליהם עור בהמה טמאה פסולות עור בהמה טהורה כשרות אע״פ שלא עבדן לשמן רשבג״א אפילו עור בהמה טהורה פסולות עד שיעבדן לשמן רב דלא בעי טוייה לשמה כרבנן דלא בעו עיבוד לשמן ושמואל דבעי טוייה לשמה כרשב״ג דבעי עיבוד לשמה ולית הלכתא כרשב״ג דהא יחידאה הוא. ועוד דהא אוקי בפרק נגמר הדין דרשב״ג כאביי דאמרינן התם האורג בגד למת אביי אמר אסור רבא אמר מותר אביי אמר אסור הזמנה מלתא היא ורבא אמר מותר הזמנה לאו מלתא היא ואקשינן ליה לאביי מהא דתניא אמר לאומן עשה לי תיק של ספר נרתק של תפילין ורצועותיהן עד שלא נשתמש בו קדש ישתמש בו חול אלמא הזמנה לאו מלתא היא וקשיא לאביי ופרקינן תנאי היא דתניא ציפן זהב כו׳‎ פי׳‎ דאביי דאמר כרשב״ג ורבא דאמר כרבנן וכהאי דהאומר לאומן כיון דכן שמעינן דלית הלכתא כרשב״ג דהא בפלוגתא דאביי ורבא קי״ל כרבא וכיון דלית הלכתא כרשב״ג לית הלכתא נמי כשמואל דקאי כותיה ואיכא דמתרץ דאע״ג דקי״ל כרבנן ולא בעו בתפילין עיבוד לשמן וכרבא דאמר הזמנה לאו מלתא היא גבי ציצית קי״ל כשמואל דבעי טוייה לשמה דשאני ציצית דכתיב בי׳‎ לך לשם חובך והא דאוקי׳‎ במנחו׳‎ כתנאי דשמואל כרשב״ג ולא אוקימנ׳‎ אפילו כרבנן וציצית שאני כדאמרן משום דהתם לא נחתינן אמסקנא דהכא דמפלגינן בין ציצית לסוכה שמעינן דה״ה נמי לתפילין דכתיב והיו לך לאו׳‎ ההוא לא מדרש לך לשם חובך דלא כתיב גבי׳‎ עשי׳‎ ובמנחו׳‎ דרשינן לה למלתא אחריתי לך לאו׳‎ ולא לאחרים לאו׳‎ כנ״ל לפי שיט׳‎ זו מיהא ל״נ חדא מדאוקמינן במנחו׳‎ כתנאי ולא מפלגי׳‎ בינייהו כלל ועוד דגבי מצות שאינן עצמן דבר שבקדושה והן נזרקין בעינן דלכתוב קרא בהדיא דבעינן עשי׳‎ לשמ׳‎ והיכא דלא כתיב לשמה לא בעינן לי׳‎ אבל דברים שבקדושה כגון תפלין ומזוזות וס״ת מסתמא משמע דבעינן להו לשמה כקדשים עד דאיכא קרא או גמרא דלא בעינן לשמה והנכון בפירוק שמועו׳‎ הללו דבתפלין איכא תלת פלוגתי חדא רבנן דפליגי עליה דרשב״ג דס״ל דתפילין לא בעינן לשמ׳‎ כלל ואפילו בקדושה עצמה כגון טלאי של תפלין שהוא עצמו קדוש דומיא דתפלין עצמן וכדמוכח במסכת שבת דאמרי׳‎ שי״ן של תפלין הלכה למ״מ וה״ה דלא בעינן בכתיבת תפלין עצמן לשמן כלל ולאו משום דס״ל דהזמנה לאו מלתא היא דהא אמרי׳‎ בפרק נגמר הדין דבדבר שהוא גופו קדוש דלכ״ע הזמנה מלתא היא דגמרי׳‎ מעגלה ערופה וכל היכא דהזמנה מלתא בעי׳‎ לשמה באותה הזמנה במלתא דאית ביה לשמה כדאית׳‎ הת׳‎ אלא טעמא דרבנן משום דהכי גמירי לה דתפילין א״צ לשמה ובהא קילי ממזוזות וס״ת דבעי׳‎ לשמה לפי דקילי נמי דלא בעו שרטוט ורבנן דמתני׳‎ דאמרי לאומן עשה לי תיק של ספר כו׳‎ סברי דכל דבר שבקדושה שהוא עצמו קדוש ואפילו בתפילין גמרי׳‎ דבעי עבוד לשמן ואצ״ל כתיבה אבל בתיק של תפלין ונרתק ורצועות שאינן אלא משמשין לא בעי׳‎ בהו לשמן כרבא דאמר דמשמשין כגון בגד של מת הזמנה לאו מלתא היא ולא חשיבא למקפד בה למעבדה לשמה ורשב״ג סבר דכיון דבעי׳‎ בתפלין לשמן אפילו במשמשין נמי בעי׳‎ לה דבדידהו נמי הזמנה מלתא כסברא דאביי ואנן קי״ל כרשב״ג במאי דפליג את״ק דידיה למימר דבעי׳‎ בתפלין לשמן בדבר שגופו קדוש בעבור הקלף והטלאי כרבנן דמתני׳‎ דאמר לאומן כו׳‎ ובהא קאי שמואל כותיה דבעי׳‎ בציצית לשמן שהיא גופה של מצוה מדכתיב תעשה לשם חובך ומשום הא גמר דבעי׳‎ טוייה נמי לשמה כיון שהו׳‎ גופו של דבר ולא משמשין ולית׳‎ לדרב ולא דרבנן בר פלוגתייהו דרשב״ג ולא בעו לשמ׳‎ בתפלין ולא בציצית אפי׳‎ בכתיבה של תפלין ועשיה של תפלין ועשיה של ציצית שהיא ככתיבת תפלין וגבי נרתק ותיק ורצועות שהם משמשי׳‎ קי״לן כרבא וכרבנן דמתני׳‎ דאומר לאומן דסברי דהזמנה במשמשין לאו מלתא היא ולא בעי׳‎ להו לשמן ודלא כרשב״ג ואביי דסברי דאפילו בהכי בעינן לשמ׳‎ והזמנה מלתא היא וה״ז מבואר יפה מפי מורי הרב נר״ו. וכבר הארכתי בזה במסכת גטין בס״ד:

והא דאמרי׳‎ עשאה מן הקוצין ומן הגרדין כו׳‎. פי׳‎ קוצין חוטין הניתקי׳‎ מן הבגד כשמעבירין עליו קוצין לתקנו ואם היו במקום הציצית ועשאה מהם הו״ל תעשה ולא מן העשוי ומן הגרדין פרש״י שעשאה מחוטין שאדם מוציא מחתיכה של בגד שקורין פיליר״א ומן הנימין אותן חוטין שנשארים בסוף האריגה וקוצצין אותם והם פסולין מפני שהחוטין חתוכין כבר ולא נחתכו לשם ציצית וליתיה להאי פירושא דהא רב לא בעי לשמה גבי ציצית ואפילו בעשי׳‎ כדכתיב לעיל והנכון דגרדין הן חוטין שנשארים בתפירת הבגד ונימין אותן החוטין שנשארים בסוף האריגה שלא נחתכו ופוסל רב משום תעשה וכו׳‎ אבל אם חתכן ועשה מהן ציצית היינו מן הסיסין דרב מכשר דלא בעי׳‎ לשמן ושמואל פוסל דבעי טויה לשמן וקי״ל כשמואל:

הא דאמרי׳‎ ההוא מיבעי ליה למעוטי סוכה גזולה תמי׳‎ מלתא הא ל״ל קרא ת״ל דה״ל מצוה הבאה בעבירה כדאמרי׳‎ בקרבן ובלולב. תירצו בתוספו׳‎ דל״ל מצוה כו׳‎ אלא בדבר הבא לרצו׳‎ כקרבן ולולב אבל לא בשאר מצות וליתא כדמוכח בירושלמי בפסחים גבי מצה גזולה והתם נמי מוכח קצת דמצוה הבאה בעבירה איסור תורה הוא. וי״ל דאנן השתא לשמואל קיימי׳‎ דלית ליה מצוה הבאה בעבירה ומש״ה אצטריך ליה קרא למעוטי גזולה א״נ דאפילו לכ״ע נמי אצטריכ׳‎ ומשום דבלולב אסר רחמ׳‎ גזול ושאול וחזי׳‎ גבי סוכה דשרא רחמנ׳‎ מדכתיב כל האזרח בישראל כו׳‎ מלמד שכל ישראל ראוין לישב בסוכה א׳‎ כדאיתא לקמן הוה ס״ד דה״ה דשרא גזולה ולא חש משום מצוה הבאה בעבירה כיון שאינה באה לרצו׳‎ קמ״ל לך שלך למעוטי גזולה דאפילו בדבר שאינו בא לרצו׳‎ איכא משום מצוה הבאה בעבירה והאי סוכה גזולה דפסלי הכא לא ידעי׳‎ מאי נינהו דאי בשהוציא חבירו מסכתו הא קי״ל דקרקע אינו נגזלת וה״ל סוכה שאולה כדאיתא בפרק לולב הגזול ולית בה מצוה הבאה בעבירה כיון דברשותיה דמריה איתא ואם בשגזל עצים וסכך בהן הא קי״ל התם נמי דכשרה כדאמרי׳‎ בגמרין. והנכון דהיכא דגזל עצים וסכך בהן מדאורייתא סוכה גזולה ולא קני ליה דליכא יאוש ושינוי רשות מיהו מדרבנן קני ליה מתקנת מריש שתקנו שיתן דמי עצים מפני השבים כדאיתא בפ׳‎ ג׳‎ הלכך סוכה כשרה היא מדרבנן דהפקר ב״ד הפקר ומיהו משכחת לה סוכה גזולה כגון העשויה בראש הספינה או בראש העגלה שהיא מטולטלת וכיוצא בה שהם נגזלות וכדפרש״י ז״ל נמצאו ג׳‎ דינין בדבר דסוכה העשויה בקרקע אינה גזולה אפי׳‎ מדאורייתא וגזל עצים וסכך בהן אינן פסול׳‎ מדבריהם ומטולטל׳‎ פסולה לגמרי וזה ברור:

המשנה השנית והוא מענין החלק הראשון והוא שאמר סוכה הישנה בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין איזו היא הישנה כל שעשאה קודם לחג שלשים יום ואם עשאה לשם החג אפילו מתחלת השנה כשרה סוכה ישנה ופירש בה שעשאה קודם לחג שלשים יום שכל שהוא תוך שלשים מסתמא לשם חג הוא אחר שהגיע זמן ששואלין ודורשין בעניני החג ואינה נקראת ישנה אבל קודם שלשים ושעשאה סתם ולא הזכיר בה שלשם חג הוא עושה אלא שמ"מ לצל עשאה בית שמאי פוסלין שסוכה לשם חג בעינן וכל שמקודם שלשים אין סתמו כפירושו ובית הלל מכשירין הואיל ומ"מ לצל נעשית אין אנו צריכין בה להיות נעשית לשם חג ואם עשאה לשם חג אפילו מתחלת השנה כשרה ואפילו לבית שמאי ומ"מ הלכה כבית הלל ואף מתחלת השנה אין אנו צריכין לעשייתה לשם חג וכשרה אף מחג זה לחג הבא וכן מכמה שנים הואיל ולצל נעשית ונראה שהיא כשרה אף בלא שום חידוש אלא שבתלמוד המערב אמרו צריך לחדש בה דבר חבריא אמרי טפח ר' אסי אמר כל שהוא ובלבד על פני כלה חדוש בגופה הוי חידוש שאין בגופה אינו חדוש וכתבו גאוני הראשונים שדיו בפקפוק ונדנוד הסכך ואף באלו נראה לי שלא נאמר אלא לכתחלה ודרך הדור מצוה אבל לצורך עקר מצוה לא שאם כן לא נשמט התנא שלא להזכירה במשנתנו ובסוכת רקב"ש וגנב"ך שלא הצרכנו שום חידוש בגמרא שלנו:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

עצי סוכה אסורים כל שבעה שנאמר חג הסכות תעשה לך שבעת ימים כשם שחל שם שמים על החגיגה לאסרה עד לאחר הקרבת אימורין ואף לאחר הקטרה דוקא לבעליו ומשלחן גבוה ליאכל בקדושה כך [חל] על הסוכה ואפילו התנה ואמר איני בודל מהם כל בין השמשות אינו כלום שהרי על כרחו חלה קדושה עליהם בין השמשות מחמת קדושת המצוה שהוא צריך לה וי"מ מחמת סתירת אוהל ולא יראה כן שזה שם מוקצה מחמת האיסור יש עליו ולא שם קדושה ושם שמים וכל שמחמת סתירת אהל אף בשאר יום טוב כן אבל כל שמחמת קדושה דוקא בסכת החג ומתוך שחלה קדושתה לבין השמשות חלה לכל החג שכולם כיום אחד הוא הואיל ואין שם הפסק לילות מימים ולא הקלו בתנאי אלא לנויי סוכה והוא הדין לדעת קצת לצורת פתח העשוי לנוי ולא להכשר כגון שיש שם שלש מחיצות שאין בה צורך לצורת פתח אבל של דפנות ושל סכך אסור אף בתנאי למדנו שעצי הסוכה אסורים מן התורה ואע"פ שבמסכת שבת מ"ה ב' אמרו שמשום מוקצה היא ומוקצה מדרבנן הוא ההוא בכל יום טוב אבל בשל חג דוקא משום קדושה ולדעת המפרשה משום סתירת אהל אף אנו מפרשים כן שמוקצה זה אסור מן התורה כמו שביארנו בראשון של ביצה אבל מה שאמרו למטה שאסורין משום בזויי מצוה זו לא נאמרה אלא בנויין וי"מ שמה שאסרוה משום מוקצה פירושו בשמיני אבל כל שבעה אסורים מן התורה בלא סרך מוקצה ועיקר הדברים כמו שכתבנו ומגדולי הדור התירו אף עצי סוכה בתנאי וכבר כתבנו דבריהם במסכת יום טוב:

מי שנפלה לו סוכתו חוזר ועושה אותה בחולו של מועד ולא סוף דבר בשכבר עשאה ונפלה אלא אפי' לא עשאה כלל מתחילת החג ונמלך לעשותה בחולו של מועד אע"פ שאין כאן סוכה לשבעה רשאי כמו שיתבאר במסכתא זו:

מי שעשה ציצית מן הקוצים ומן הגרדים ומן הנימין פסול ודבר זה יש שפירשוהו משום תעשה ולא מן העשוי ושיטת הסוגיא מוכחת כן שהרי הקשו ממנה לבית שמאי כמו שאמרו ובית הילל לית ליה דרב יהודא אמר רב דאמר עשאה מן הקוצים וכו' פסולה מן הציצין כשרה הואיל ואין כאן עשוי אע"פ שלא נטוית לשמה ושמואל אמר אף מן הסיסין פסולה טויה לשמה בעינן ואי אפשר לפרש שלא הקשה לו אלא מן הסיסין מדברי שמואל שמצריך טויה לשמה וכל שכן שפוסל בתעשה ולא מן העשוי שהרי אמרו וב"ה לית להו דרב וכו' שמשמען של דברים שמדבריו של רב הוא מקשה אלמא איסור קוצים וגרדים ונימין איסורן משום תעשה ולא מן העשוי ואחר שכן אתה מפרש מן הקוצים שהרבה פעמים נפסק החוט בשעת אריגה וקושרין אותו ונשאר מן החוט מן הקשר ולמעלה ואם נשאר מאלו בקצה הטלית במקום ציצית ועושה ממנו ציצית פסול שהרי עשוי הוא וקורהו קוצים על שם שהוא בקצה הבגד ומן הגרדים הוא הפסולת הנשאר מן הערב בסוף הבגד אחר אריגה ואם קשרם בחוליות וקשרים פסול הואיל ומעצמם נתלו לשם ומן הנימין הם החוטים הנשארים בקצה הבגד מן התפירה ונמצא שכל אלו מאליהן נפלו ופסולין אבל מן הסיסין והן פקעיות של צמר שכבר נטוה ותלה אותם לשם ציצית כשרה אע"פ שלא נטוה לשם ציצית הואיל ומ"מ נתלה לשם ציצית ושמואל אמר אף מן הסיסין פסול טויה לשמן בעינן ואין גורסין בה מה שנמצא בקצת ספרים אלמא בעינן טויה לשמה הכא נמי בעינן עשיה לשמה שאם כן נמצאת אומר שמדברי שמואל השיבוהו והאיך תמהו לית ליה הרב וכו' ומ"מ הגאונים פירשו מן הקוצים שבשעה שהצאן עוברים בין הקוצים צמר הגס והארוך מסתבך לשם ונימין צמר גס כעין שערות של עזים או של תיש שמתלקטין מבין שאר הצמר ומן הגרדים אותם הבליטות שהגרדי גוזז במספרים אחר אריגתו הנקראים בורילונ"ש וטעם איסורם של אלו מפני שאין ראוים לבגד וכתיב על כנפי בגדיהם וכו' פתיל וכו' פתיל הראוי לבגד ונמצא שאין מזה קושיא לבית הלל שהרי לא משום תעשה ולא מן העשוי נגעו בה כמו שפירשנו וא"כ לא השיבוהו אלא מן הסיסין ומדברי שמואל שפסלם אע"פ שבתלייה מיהא אין כאן עשוי הואיל וטויתם שלא לשמה ואע"פ שאמר תחלה לית ליה דרב יהודה אמר רב על שם סופה נאמרה כלומר לית ליה איסורא במה שנחלקו בו רב ושמואל בענין הסיסין והם גורסין אלמא בעינן טויה לשמה:

ולענין פסק בקוצים וגרדין ונימין הלכה פסול לאיזה פירוש שאתה רוצה לפרש אבל הסיסין לדעת הגאונים הואיל והקשו מדברי שמואל והוצרכו ב"ה לתרץ דבריו לשיטתם אלמא הלכה כשמואל לפסול אף בטויה שלא לשמה וכן פסקוה גדולי הפוסקים והמחברים אלא שגדולי הרבנים פוסקים בה כרב וכל שנתלו לשמן אין לנו ולטוייתם כלום ובמסכת מנחות פרק התכלת מ"ב ב' העמידו מחלוקת זו של רב ושמואל כענין מחלוקתם של חכמים ורבן שמעון בן גמליאל ותורף השמועה ציפן זהב או שטילא עליהם עור בהמה טמאה פסולות עור בהמה טהורה אלא שלא נתעבד לשמה כשר ורבן שמעון בן גמליאל פוסל עד שיעבד לשמה רב כרבנן ר"ל שאינו מצריך טויה לשמה לציצית ושמואל כרשב"ג וגדולי הפוסקים לא פסקו בתפילין הלכה כמי אלא שמאחר שפסקו בציצית כשמואל נראה שבתפילין הלכה כרשב"ג ובששי של סנהדרין נחלקו אביי ורבא באורג למת בגד שלאביי אסור ומטעם הזמנה מילתא היא ולרבא לא מילתא היא והעמידוה במחלקותם של תפילין והוא שם כתנאי ציפן זהב וכו' וגדולי הרבנים פירשו בה אביי כרשב"ג שמצריך עבוד לשמה ועבוד כהזמנה וקשה לדעת שכתבנו שהרי הלכה כרבא ודלא כרשב"ג אלא שהגאונים פירשו שם לפי שיטתם רבא כרשב"ג שמאחר שהוא מצריך עבוד לשמה ולא דיו בהזמנה כלומר שיאמר זה העור יהא לתפילין אלמא הזמנה לאו מילתא היא וכן גדולי הרבנים לשיטתם שפסקו בציצית כרב ובתפילין כרבנן מפרשים דעת רבא בהזמנה לדעת רב בציצית ולדעת חכמים בתפילין ולדעתנו צריך טויה לשמה בציצית ועבוד [לשמה] בתפילין וכתבו גדולי הדורות שאף רבנן לא נחלקו בתפילין אלא ברצועות שהן תשמישי קדושה כעין בגד למת שהם תשמישי מצוה ואע"פ שיש שני קשר אותיות כגון דל"ת ויו"ד משדי מ"מ אין אלו עיקר הקדושה אבל תפילין עצמן ר"ל הקלפים כולם מודים שצריכים בה עבוד לשמה שלא נשתנו מספר תורה שצריך לעבד גוילין שבה לשמה כמו שהתבאר בחמישי של גיטין ומ"מ י"מ שאף ברצועות לא נחלקו שצריכין עבוד לשמה שהרי הן עיקר אות לא נחלקו אלא בעור שהקציצה מחופת בו שלרבנן אין צריך עבוד לשמה ולרבן שמעון בן גמליאל צריך וכן כתבנוה בששי של סנהדרין וגדולי המחברים פסקו בעור קציצה שאינו צריך עבוד לשמה אבל הרצועות צריכות עבוד לשמה וכן במזוזה מחלוקת גדולה שלדעת גדולי המחברים אין צריך עבוד לשמה מפני שלא מצינו מפורש בה כן בתלמוד וכן שאינה חובת הגוף כתפילין וספר תורה שאם אין בית הראוי למזוזה אין מזוזה ורבים חולקים עליהם בזו שאף בציצית תלויה בטלית הראוי לציצית ולרוב גאונים ראיתי שמצריכים עבוד לשמה אף במזוזה:

ציצית שעשאה מצמר הגזול פסול אבל סוכה גזולה כשרה ולא סוף דבר שתקף את חבירו והוציאו מסוכתו שהרי אין קרקע נגזלת אלא אף אם גזל עצים ועשה מהם סוכה תקנת חכמים היא שיתחייב לו בדמי עציו ואפ' גזל נסרים והניחם ולא חברם ולא שינה בהם כלום יצא:

וב"ה ההיא מביעא לי' לעושין סוכה בחולו של מועד פי' דהכי דרשי לי רבנן דפליגי עלי' דר"א בפירקין דלקמן דעשה סוכה בחג מיכן שעושין בחולו של מועד דביו"ט אין לומר שעושין א"ו בחולו של מועד קאמר ומש"ה כתב חג הסוכות שבתוך החג עושין הסוכה ואל כר"א שמחייב לעשותה מערב החג שישב בה כל שבעה:

בד"ה מנין לעצי סוכה כו' ור"ת מפרש דעצים של כדי הכשר סוכה כו' עכ"ל הרא"ש כתב לפר"ת האי דאסירי עצי סוכה היינו דוקא הסכך אבל עצי הדפנות שרו ודלא כהרמב"ם כו' עכ"ל והתימה ממנו דבהדיא כתבו התוס' בפרק המביא לפר"ת דעצים כדי הכשר סוכה היינו ב' דפנות ושלישית טפח כו' והיינו כדברי הרמב"ם:

בד"ה ההוא מבעי ליה למעוטי גזולה כו' ועוד דבפרק מרובה דריש רבא בהדיא דיאוש לא קני מדכתיב קרבנו ולא הגזול כו' עכ"ל דבריהם [א] תמוהים דמלתא דרבא ודאי אינו מוכרח דהא רבה פליג התם ואית ליה דיאוש קני ומוקי קרבנו ולא הגזול בגזל קרבנו דחבריה אבל ה"ל לאתויי מלתא דעולא גופיה דדריש בהדיא התם דיאוש לא קני דגזול דומיא דפסח וכ"ה בתוס' ר"פ לולב הגזול ועיין עוד שם:

בפרש"י בד"ה ב"ש פוסלין כו' כיון דשואלין בהלכות החג קודם לחג ל' יום כו' עכ"ל בפרק קמא דפסחים יליף לה מקרא דשואלין בהלכות פסח קודם לפסח ל' יום ואפשר דילפינן הלכות חג מפסח בשום דרשא ואינו דומה דב"ה הכא לית להו הא דשואלין דבהא לא פליגי אב"ש ומכאן תשובה לב"י בא"ח ריש הלכות פסח שהבין הא דשואלין ל' יום קודם היינו דוקא בפסח ולא בחג:

בתוס' ד"ה ואם עשאה לשם חג וכו' עד ואפי' לא נפקא מינה אלא לב"ש וכו' אלא היכא דפליגי וכו' ולא נ"מ מידי בפלוגתא אליבא דב"ה משמע דהכא נפקא מינה ג"כ אליבא דב"ה ובריש דבריהם אמרו ואפי' לא נ"מ אלא לב"ש וכו' ונראה דבריהם כסותרים אלא שר"ל דבהאי שעשאה לשם חג לא נפקא בדין זה אלא לב"ש אבל מ"מ יש נפקותא בזה שמפרש סברת ב"ש דמינה שמעינן סברת ב"ה דמכלל דבית הלל אפי' לא עשאה לשם חג מכשרי:

ד"ה מנין לעצי סוכה וכו' עד ואפ"ה משמע התם בסוף שמעתין דלא אסירי אלא מטעם מוקצה וכו' התוס' דהכא ס"ל דמדנקיט לישנא דמוקצה עצי סוכה דקאמר אתקצאי לז' ס"ל לגמ' דלא אסירי אלא מטעם מוקצה ועיין בתוס' פ"ב דשבת דף כ"ב דלא מפרשי שם הכי במסקנא:

בא"ד והא דפריך בביצה ומי מהני בה הנאה כו' ומייתי האי דרשא דהכא דחג לה' ומה פריך הא אמרי' דאינו אסור מדאורייתא אלא בשעודה קיימת ושם איירי כשנפלה היינו משום דכיון דאסירא מדאורייתא בעודה קיימת אפי' כשנפלה אסורה מטעם מוקצה ומטעם מוקצה פריך המקשה שתהא אסורה אפי' כשנפלה ולא יהא מועיל בה תנאי והיינו דקאמרי בתר הכי ואע"ג דמעיקרא ידע ה"ט ר"ל דהמקשה לעיל גופיה לא פריך שלא יועיל ביה תנאי כשנפלה אלא מטעם מוקצה וא"כ ל"ק מידי מנוי סוכה כו':

בא"ד ור"ת פי' דעצים של כדי הכשר וכו' עיין בפ' במה מדליקין (שבת דף כ"ב) ושם תמצא מבואר סברת המקשן והתרצן לפי שיטת ר"ת:

רש"י בד"ה אלמא ל"ג כו' נ"פ פי' אלמא טוויה לשמה כו' ודו"ק:

גמרא וב"ה ההוא מב"ל לעושין סוכה בחש"מ. ר"ל דדרשי' ג"כ הקרא בסירוס כב"ש סוכות תעשה בחג וכ"מ להדיא לקמן (כז ב) ודרשה דר"א שם הוא משבעת הימים וחכמים דשם וב"ה דהכא דרשי ליה לדרשה דלקמן (כג) בפלוגת ר"י ור"מ וזה דלא כב"י ססי' תרל"ז שכ' דרבנן ילפי הא דעושין סוכה בחש"מ מדכתיב שבעת ימים דה"ק סוכות תעשה לך באיזה יום מז' הימים דא"כ מ"מ דרשה דב"ש מחג מ"ע ליה ב"ה ועוד דלדבריו המ"ל דב"ש א"ל כרבנן דעושין וזה מדרשה דשבעת ימים ודרשה דידהו מחג:

כְּשֵׁם שֶׁחָל שֵׁם שָׁמַיִם עַל הַחֲגִיגָה, כָּךְ חָל שֵׁם שָׁמַיִם עַל הַסֻּכָּה. נראה לי בס"ד חֲגִיגָה עם הכולל [30] עולה מספר שם הוי"ה עם כולל האותיות, ובזה נרמז שֶׁחָל שֵׁם שָׁמַיִם עַל הַחֲגִיגָה. וכן בְּ'סּוּכָּה' [91] יש רמז למספר שם הוי"ה ככתיבתו וקריאתו שהוא כ"ו ה"ס [אדנ״י 65 + הוי"ה 26 = 91].
אך מקשים למאי הוצרך לדמות הסוכה לחגיגה בענין זה, והלא הסוכה היא בעצמה מצוה רבה וראוי שיחול שם שמים עליה? ונראה לי בס"ד הכונה בדמיון זה הוא לומר כמו שהקרבן המחשבה פועלת בו, שאם חשב חוץ למקומו ושלא לשמו פיגל, ולא יחול שם שמים על הקרבן, כן מצות סוכה המחשבה פועלת דבעינן שיכוין בה לשם מצוה וכמו שכתבו הפוסקים ז"ל אפילו למאן דאמר מצות אין צריכות כונה, מודה במצות סוכה דבעינן כונה.

"חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַה'", סֻכָּה הָעֲשׂוּיָה לְשֵׁם חַג בָּעִינָן. פירש רש"י ז"ל דכתיב סוכות לה' לשם מצות המלך, נראה לי בס"ד דקדק רש"י ז"ל לומר 'לשם מצות המלך' כי בכתוב קאמר לַהֳ', וכתב מהרש"א ז"ל אותיות מִצְוָה הם אותיות שם הוי"ה, כי י"ה בא"ת ב"ש 'מץ' ולכן כתב רש"י 'לשם מצות המלך' כיון דהכתוב נקיט שם הוי"ה ובו נרמז המצוה.

גמ' מנין לעצי סוכה. עי' לקמן דף לז ע"ב רש"י ד"ה אסור להריח:

בתוספות ד"ה סוכה ישנה כו' בירושלמי תנא צריך לחדש בה דבר כו' ובתר הכי איכא התם מצה ישנה פלוגתא דב"ש וב"ה כו' עכ"ל. לכאורה שיטת הירושלמי לא אתיא כסוגיא דשמעתין דמסקינן דב"ש דפוסל בסוכה ישנה מקרא דחג הסוכות תעשה לך וא"כ במצה לא שייך הך מילתא דב"ש כיון דליכא קרא דהא במצה לא כתיב תעשה לך וליכא למימר דטעמא דב"ש במצה משום דכתיב חג המצות לה' דאם כן קשה להיפך דילמא ב"ה נמי מודו במצה מה"ט גופא כיון דבמצה לא איצטריך לה' לדרשא באיסור הנאה כמו בסוכה א"כ נראה מזה דלשיטת הירושלמי הוי טעמא דב"ש מסברא או למצוה דרבנן בעלמא והיינו נמי דמסיק עלה דלב"ה נמי מיהא צריך לחדש בה דבר וע"כ היינו למצוה בעלמא מדרבנן דהא דלב"ה לכ"ע ליכא קרא דאפילו לפי סוגיא דשמעתין דב"ש מקרא ילפי אפ"ה לב"ה לית ליה האי דרשא כלל מדאיצטריך לאוקמיה בשמעתין קרא לדרשא אחרינא ולא מוקי לה להא מילתא גופא דצריך לחדש בה דבר אע"כ כדפרישית ואפשר שלזה בעצמו כוונו תוספות להביא כל לשון הירושלמי כאן דלא תיקשי אשמעתין דלא מוקי לקרא אליביה דב"ה לענין שצריך לחדש דבר וע"ז כתבו דבלא"ה תלמודא דידן לא ס"ל האי דירושלמי במאי דאמר התם מצה פלוגתא דב"ש וב"ה וא"כ ע"כ דהירושלמי סובר דעיקר פלוגתייהו מסברא למצוה דרבנן ומש"ה קתני עלה צריך לחדש בה דבר משא"כ לסוגיא דשמעתין דמדאורייתא פליגי לא שייך לומר דצריך לחדש בה דבר לב"ה כנ"ל לכאורה אלא דכיון דכל הפוסקים כתבו בפשיטות דצריך לחדש בה דבר כדברי הירושלמי ע"כ סברי דתלמודא דידן לא פליג אדירושלמי דלשיטת הירושלמי נמי מדאורייתא פליגי ולענין מצה אפשר דילפינן חמשה עשר מחג הסוכות. מיהו לענין הא דצריך לחדש דבר מסקינן בירושלמי מסברא דאפילו ב"ה מודו דמדרבנן צריך לחדש דבר א"כ לא אשכחן דתלמודא דידן פליג אירושלמי ומש"ה קי"ל הכי להלכה כנ"ל ודו"ק:

בד"ה ואם עשאה לשם חג אפילו לב"ה נ"מ שאין צריך לחדש כו' ואפילו לא נ"מ כו' עכ"ל. נראה שהוצרכו לכך משום דלא פסיקא להו כ"כ דסוגיא דשמעתין ס"ל הא דצריך לחדש והיינו כדפרישית בסמוך דאפשר דהירושלמי לשיטתו דבסברא פליגי משא"כ לתלמודא דידן דבקרא פליגי ועוד נראה דלא פסיקא להו הא מלתא גופא דאפשר דלמ"ד צריך לחדש בה דבר היינו אפילו אם עשאה לשם חג מתחלת השנה אפ"ה צריך לחדש בה דבר סמוך ליום שלשים שחל עליו חיוב עשיית הסוכה כנ"ל:

בגמרא מאי טעמא דכתיב חג הסוכות שבעת ימים לה' כו' ופירש"י דיליף מדכתיב סוכות לה' היינו לשם מצות המלך. ואף על גב דמלישנא דגמ' משמע לכאורה דמחג הסוכות הוא דילפינן סוכה העשויה לשם חג וכדמסקינן נמי בסמוך דטעמא דב"ש מאידך קרא דחג הסוכות תעשה לך אע"ג דלא כתיב לה' מ"מ נראה דפירש"י מוכרח דמקשה הש"ס בפשיטות ההיא מיבעי ליה לכדרב ששת ומייתי מלתא דר"י בן בתירא דקאמר להדיא מה חג לה' אף סוכה לה' אלמא דעיקר ילפותא מלה' דמיותר לחד מהנך דרשות אבל מחג הסוכות לחוד לא שמעינן מידי דאורחא דקרא הוא כדכתיב בדוכתי טובא חג המצות חג השבועות וחג הסוכות והיינו דמקשה הש"ס נמי בסמוך וב"ש נמי מיבעי ליה להכי והיינו ע"כ משום דפסיקא לתלמודא דלכ"ע עצי סוכה אסירי בהנאה מדאורייתא ואכתי מאי קושיא דלמא לב"ש תרתי שמעת מיניה חד מחג הסוכות וחד מלה' אע"כ דמחג הסוכות לא שמעינן שום דרשא אלא מלה' ואע"ג דריב"ב קאמר להדיא מה חג לה' אלמא דמחג יליף לאו משום דחג מיותר אלא כיון דלה' מיותר ע"כ היינו למסמך לה' לחג להאי הקישא וכמו שאבאר עוד בסמוך. ולפ"ז הא דמסקינן נמי בסמוך דטעמא דב"ש מחג הסוכות תעשה לך נמי לאו מיתורא דחג דרשינן אלא מיתורא דתעשה וכמו שמפרש רש"י בסמוך סרס המקרא ודרשהו ובזה נתיישב ג"כ הא דמסקינן לב"ה איצטריך חג הסוכות תעשה לך לעושין סוכה בחש"מ ואכתי ליכתוב סוכות תעשה לך שבעת ימים חג למה לי אע"כ דחג אורחא דקרא הוא כנ"ל בכוונת רש"י ז"ל:

אלא דלכאורה מלשון התוספת לא משמע כן מדכתבו בד"ה מה חגיגה לה' דאי לאו דרשא דחג הסוכות אלא מלה' לחוד הוי מוקמינן לה שפיר לענין סוכה לשם חג דהיינו לשם מצות המלך אלא משום הקישא דחגיגה דרשינן הכי וא"כ משמע לכאורה דחג הסוכות הוי דרשא גמורה להקישא דסוכה לחגיגה דלא אמרינן אורחא דקרא הוא אלא דאכתי לא הוי ידעינן למאי אקשיה רחמנא דע"כ לאו לכל מילי אקשיה רחמנא סוכה לחגיגה כדאיתא לקמן אי מה חגיגה בעלי חיים אף סוכה בע"ח ועיין שם בתוספות ובחידושינו משום הכי איצטריך נמי למיכתב לה' למימרא דהקישא היינו לענין לה' לחוד וא"כ למאי דפרישית בשיטת רש"י אכתי תיקשה דלמא לה' היינו לסוכה לשם מצות המלך ואי משום דכתיב נמי חג הסוכות הא אמרינן דאורתא דקרא הוי אע"כ דהתוס' לא משמע להו לפרש כפירש"י. מיהו למאי דפרישית בסמוך דשיטת רש"י מוכרחת מסוגיא דשמעתין ע"כ צ"ל דלהתוספות נמי הכי הוא דחג הסוכות אורחא דקרא הוא אלא מדכתב רחמנא לה' בהאי קרא דחג הסוכות דוקא אלמא דלה' אהקישא דחגיגה קאי כן נראה לי ועדיין שיטת התוספות צ"ע ודו"ק:

בתוספות בד"ה מניין לעצי סוכה וכו' משמע דאסורין מדאורייתא כו' וי"ל דהא דאסור מדאורייתא כו' אבל משנפלו כו' עכ"ל. ואע"ג דמדמי ליה לחגיגה אפ"ה בקרבנות גופא קיי"ל דקדשים שמתו יצאו מידי מעילה דבר תורה. ועוד דכיון דקדשים שייך בהו קדושת הגוף משעה שהוקדשו תו לא פקעי קדושתן משא"כ בסוכה לא שייך לומר כן. ועיין בט"ז או"ח סימן תרל"ח. ובעיקר דברי התוספות בכל זה הדיבור כבר הארכתי בפרק המביא ובפרק כירה ע"ש:

בגמרא ובית הלל לית להו דרב יהודה אמר רב וכו' אלמא דבעינן טווייה לשמה ה"נ נבעי סוכה לשמה. כבר האריכו כל המפרשים בזה במאי דקשיא להו סוגיא דהכא אסוגיא דפרק התכלת דמוקי התם לדשמואל כתנאי עיין באריכות בלשון הר"ן ז"ל בפרק השולח לענין עיבוד הס"ת לשמה דף מ"ה שלא עלתה לו הסוגיא כהוגן:

אמנם לפע"ד נראה דהא דמקשה הכא בשמעתין מדרב ושמואל דבעינן בציצית לשמה היינו למאי דלא אסיק אדעתיה הך דרשא דגדילים תעשה לך לשם חובך א"כ ע"כ הוי סבר המקשה דהא דרב ושמואל בציצית לאו מקרא ילפי להו אלא מסברא דפשיטא להו טובא דבכל המצות דשייכי בהו עשייה בעינן שיהא עשייה לשמה. אלא דלרב עשייה דציצית היינו בתלייתן בבגד ולשמואל כוליה מילתא דציצית בעינן לשמה משעת טווייה. וא"כ לפ"ז מקשי הכא שפיר אדב"ה דנהי דלית להו הך דרשא דחג הסוכות תעשה לך דבעינן סוכה לשם חג משום דמפקי להאי קרא לדרשא אחריתי אפ"ה אכתי קשיא אדב"ה דמכשרו סוכה ישנה אע"ג דלא נעשית לשמה ומ"ש מציצית ומכל המצות דפשיטא להו לרב ושמואל מסברא דבעינן לשמה:

וע"ז משני הש"ס שפיר בשמעתין דרב ושמואל לאו מסברא פשיטא להו בציצית דבעינן לשמה אלא מדרשא דקרא ילפי להו מדכתיב גדילים תעשה לך לשם חובך. לפ"ז תו לא קשיא אדב"ה דמכשרו בסוכה ישנה כיון דבסוכה ליכא קרא כמו בציצית וסוכה מציצית ודאי לא מצינא למילף בבנין אב דודאי איכא למיפרך טובא דסוכה אינו נוהג אלא מזמן לזמן משא"כ בציצית שנוהג בכל הזמן וציצית לגבי סוכה הוי תדיר:

נמצא דכל זה לא שייך אלא בסוגיא דשמעתין דאיירי לענין סוכה משא"כ בסוגיא דמנחות שפיר מסיק הש"ס דפלוגתא דרב ושמואל אתיא כתנאי בפלוגתא דרשב"ג ורבנן דאיירי לענין תפילין ורשב"ג דמצריך עיבוד לשמה ברצועות דתפילין והיינו משום דסבירא ליה כדשמואל דבציצית בעינן אפילו טוויה לשמה אע"ג דציצית אינן אלא תשמישי מצוה בעלמא אפ"ה בעינן כוליה מילתא לשמה. ומכל שכן בתפילין שהם תשמישי קדושה אפילו הרצועות שבהם כמ"ש התוספות שם דשינין של תפילין הל"מ אם כן כ"ש דבעינן כולה מילתא לשמה אפילו העיבוד. אבל לרבנן דרשב"ג דלא מצרכו עיבוד ברצועות לשמן היינו משום דסבירא להו כרב דבציצית גופייהו דכתיב בהו גדילים תעשה לך לשם חובך אפ"ה לא מצריך רב טווייה לשמה אלא בשעת תלייתן בבגד ממילא דה"ה בתפילין דלא בעינן עיבוד רצועות לשמן אלא במה שעושה השינין של תפילין לשמן סגי כנ"ל נכון בישוב הסוגיא דהכא אדמנחות דלא קשיין אהדדי ואין להאריך כאן יותר ודוק היטב:

בפרש"י בד"ה אלמא לא גרסינן כו' דמאן דגריס אלמא משמע כו' דלא מותיב אלא מדשמואל ולאו מילתא היא דרב נמי עשייה לשמה בעי עכ"ל. וכבר היה נראה בעיני ליישב הגירסא דגרסינן אלמא ועיקר הקושיא היינו מדשמואל משום דלרב נהי דבעי עשייה לשמה אפילו הכי לא פסיקא ליה להקשות אדב"ה דמכשרו סוכה ישנה אדרב דאפשר דב"ה נמי מודו דצריך לחדש בה דבר אפילו מדאורייתא כמ"ש התוספות בשמעתין בשם הירושלמי וכדפרישית. משא"כ מדשמואל מקשו שפיר טובא כיון דכולה מילתא בעינן לשמה בציצית אם כן בסוכה נמי אית לן למימר דלא מהני מה שמחדש בה דבר אלא צריך שיעשה כל הסוכה לשמה. נמצא דלפ"ז שפיר גרסינן אלמא כיון דעיקר הקושיא מדשמואל אלא דמ"מ אתא שפיר נמי הא דקאמר בשמעתין דב"ה לית להו דרב יהודה אמר רב משמע דמקשו נמי מדרב והיינו כדפרישית דלקושטא דמילתא משמע משקלא וטריא דשמעתין דהא דאמרינן דלב"ה צריך לחדש בה דבר לאו מדאורייתא היא אלא מדרבנן כמ"ש הר"ן ז"ל כנ"ל ודו"ק:

בתוספות בד"ה האי מיבעי ליה למעוטי גזולה תימא ת"ל משום דהו"ל מצוה הבאה בעבירה דמה"ט פסלינן אתרוג הגזול בי"ט שני כו' עכ"ל. ונראה דהתוספות מפרשים גם כן סוגיא דשמעתין בין לרב ובין לשמואל דאי כגירסת הספרים דגרסי אלמא ומפרשי דשקלי וטריא דגמרא אינו אלא אליבא דשמואל אם כן לא א"ש מאי שכתבו התוספות דאתרוג הגזול פסול ביום טוב שני ולקמן בפרק לולב הגזול אמרינן משמיה דשמואל דאתרוג הגזול כשר ביום טוב שני:

מיהו בלא"ה מצינן למימר דהתוספות לשיטתייהו שכתבו לקמן בפרק לולב הגזול דדוקא בי"ט שני שהוא מדרבנן לא חייש שמואל למצוה הבאה בעבירה אבל מדאורייתא מודה דפסלינן משום מצוה הבאה בעבירה ועיין מה שכתבתי לקמן ריש פרק לולב הגזול פי' אחר במימרא דשמואל. דלפי זה לא שייך קושיית התוספות כלל אליבא דשמואל. ומתוך כך יתיישב ג"כ קושיא השניה של תוספות ומכ"ש למאי דפרישית בסמוך דלרב מצינן למימר דב"ה דמכשרו בסוכה ישנה אפ"ה צריך לחדש בה דבר מן התורה א"כ לפ"ז אפשר דטעמא דב"ה משום דכתיב חג הסוכות תעשה לך לשם חובך ולא למעוטי גזולה א"כ א"ש טובא ודוק היטב. ומה שיש לדקדק עוד בלשון התוס' בכל זה הדיבור כתבתי בחידושי בבא קמא ע"ש:

תוס' ד"ה ואם עשאה לשם חג. עמ"ש אני בעניי בספרי הקטן ברכי יוסף א"ח סי' תרל"ו על דברי התוס' הללו ומ"ש האחרונים בס"ד:

(ט רע"א תוספות) ד"ה סוכה וכו' צריך לחדש וכו' ובתר הכי איתא שם מצה ישנה וכו'.—הוסיפו כאן בתוס' ענין מצה ישנה, שמזה יש להוכיח דהחידוש אינו אלא לכתחילה, אבל אינו לעיכוב, דהא א"א לחדש שום דבר במצה, וכ"ה דעת הר"נ ריש פרק זה שכתב, דלמצוה מן המובחר צריך לחדש בה דבר (ועי' ב"י א"ח סי' תרל"ו).

מתני' סוכה ישנה. כדמפרש שעשאה קודם לחג שלשים יום ולא פירש שהיא לשם חג: בית שמאי פוסלין. דבעו סוכה לשמה וזו סתם נעשית ואילו תוך שלשים לחג הוה כיון דשואלין בהלכות החג קודם לחג שלשים יום סתם העושה לשם חג הוא עושה אבל קודם שלשים סתמא לאו לחג: ובית הלל מכשירין. דלא בעינן סוכה לשם חג: כשרה. לבית שמאי איצטריך: גמ' סוכה לשם חג. דכתיב סוכות לה' לשם מצות המלך: על החגיגה. שלמי חגיגה שם שמים חל עליהם לאוסרן עד לאחר הקטרת אימורין דזכו בהו בתר הכי משלחן גבוה כעבד הנוטל פרס: חג. חגיגה: חג הסוכות תעשה. סוכות תעשה לחג סרס המקרא ודרשהו: בחולו של מועד. אם לא עשאה מתחילה: פלוגתא דרבי אליעזר בפרק הישן (לקמן כז:): ופרכינן לבית הלל דלא בעו לשמה נימא גבי ציצית נמי לית להו דרב יהודה אמר רב: עשאה. לציצית: מן הגרדין. פרניי''ש שתולין בסוף הטלית מותר האריגה וגדל שם הציצית מינה ובה: מן הקוצין. חוטין שנתקו בשתי וקושרים אותן ותלויין לראשיהן בבגד לאחר שנארג וקרי להו קוצין על שם שבולטין כקוצים: מן הנימין. כגון טלית שתפרוה או שעשו בה אימרא במחט וראשי חוטי התפירה תלויין בה ומהן גדלו הציצית: פסולה. הואיל ותלויין ועומדים כל אלה בבגד ולא נתלו בה לשם ציצית לאו עשיה לשמה היא: מן הסיסין. פקעיות כדוריות של חוט לומשיי''ש: כשרה. הואיל וכשנתלו בבגד לשם ציצית נתלו עשיה לשמה היא דטויה לשמה לא בעינן שאין טויה מן העשיה: כי אמריתה קמיה דשמואל. רב יהודה תלמידו של רב ושל שמואל היה לאחר פטירתו של רב היה אומר שמועות משמו כך אמר לי רב וכשהרצתי דברים לפני שמואל נחלק עליו מ''מ תרוייהו עשיה לשמה בעו: אלמא. לא גרסינן אלא ה''ג אף מן הסיסין פסולה דבעינן טויה לשמה דמאן דגרס אלמא משמע דהאי דמותיב קאמר לה ואם כן לא מותיב אלא מדשמואל ולא מילתא היא דרב נמי עשיה לשמה בעי: למעוטי גזולה. דבעינן תעשה לך משלך:

סוכה ישנה בית הלל מכשירין. בירושלמי תני צריך לחדש בה דבר חבריא אמרין טפח רבי יוסי אמר כל שהוא ומאן דאמר כל שהוא ובלבד שתהא על פני כולה ובתר הכי איתא התם מצה ישנה פלוגתא דבית שמאי וב''ה א''ר דברי הכל הוא מכיון שלא עשאה לשם פסח דבר ברי הוא שלא דקדק בה: ואם עשאה לשם חג וכו'. אפילו לבית הלל נפקא מינה שאין צריך לחדש בה דבר ואפילו לא נפקא מינה אלא לב''ש יש לו לתנא לפרש במה נחלקו ולא שייך לאקשויי טעמא דב''ש אתא לאשמועינן אלא היכא דפליגי תנאי אליבא דב''ש ולא נפקא מינה מידי בפלוגתא אליבא דבית הלל כי ההיא דרבי אליעזר דמילה (שבת דף קלה.) ובפרק ארבעה אחין (יבמות דף כח. ושם) קשיא ובפ' קמא דביצה (דף ז:) וכולן פירשנו במקומם: מנין לעצי סוכה שאסורים כל שבעה. משמע דאסירי מדאורייתא ודרשה גמורה היא מדפריך והא קרא להכי הוא דאתא ותימה דבפרק כירה (שבת דף מה.) משמע שהוא מדרבנן דמייתי התם ראיה דרבי שמעון אית ליה גבי נר מתוך שהוקצה למצותו הוקצה לאיסורו מהא דתניא דאין נוטלין עצים מן הסוכה בי''ט ור' שמעון מתיר ושוין בסוכת החג בחג שהיא אסורה ובפ' המביא כדי יין (ביצה דף ל: ושם) מייתי דרשה דהכא ואפילו הכי משמע התם בסוף שמעתין דלא אסירא אלא מטעם מוקצה דקאמרינן עצי סוכה דחיילא קדושה איתקצאי לשבעה וי''ל דהאי דאסור מדאורייתא היינו בעודה קיימת אסור ליטול ממנה עצים אבל משנפלה דבטלה מצותה לא אסירא אלא מדרבנן והא דפריך בביצה (שם) . וכי מהני ביה תנאה היינו משום דכיון דלא מהני ביה תנאי בעודה קיימת כשנפלה נמי לא יועיל דמיגו דאיתקצאי בין השמשות איתקצאי לשבעה ומשני דסיפא אתאי לסוכה דעלמא והדר פריך מנויי סוכה דמהני ביה תנאה ומשני באומר איני בודל מהם כל בין השמשות דלא הוקצו למצותו ולא דמו לעצים שהם עיקר המצוה ועל כרחך בודל מהם ויש בהם סתירת אהל ואע''ג דמעיקרא ידע האי טעמא אורחא דהש''ס לפרש דבריו דרך קשיא ותירוץ ור''ת מפרש דעצים של כדי הכשר סוכה חיילא קדושה עלייהו ואסירי מדאורייתא אבל היותר מכדי הכשר לא מיתסרי אלא מדרבנן והא דפריך נמי וכי מהני ביה תנאה משום דמסתמא כי היכי דלא מהני תנאה במאי דאסירי מדאורייתא הוא הדין דלא מהני במאי דאסיר מדרבנן ולא מפליג נמי תנא בין צריך לסוכה בין לא צריך ואההיא דביצה קשיא מפרק במה מדליקין (שבת דף כב. ושם) דמשמע דנויי סוכה אסורין משום בזוי מצוה ולא משום מוקצה ובמקומה פירשנוה: מה חגיגה לה' אף סוכה לה'. קסבר רבי יהודה בן בתירא דאי לאו משום חגיגה מוקמינן לה לסוכה לשם חג: ההוא מיבעי ליה למעוטי גזולה. תימה תיפוק ליה משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה דמהאי טעמא פסלינן אתרוג הגזול ביום טוב שני לקמן בריש לולב הגזול (ד' כט:) ובההיא שמעתא גופא קשיא דקאמר בשלמא בי''ט ראשון בעינן לכם משלכם אלא בי''ט שני אמאי ומשני משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה והשתא אם כן ל''ל לכם משלכם ומיהו התם איכא לשנויי דאצטריך למעוטי שאול אבל גבי סוכה ליכא לשנויי הכי לרבנן דאמרי לקמן פרק הישן ('' כז:) דאדם יוצא ידי חובתו בסוכה של חבירו ונפקא להו מדכתיב כל האזרח בישראל ישבו בסוכות מלמד שכל ישראל ראויין לישב בסוכה אחת וי''ל דטעמא דמצוה הבאה בעבירה לאו דאורייתא אלא מדרבנן ומיהו קשה מפרק הניזקין (גיטין ד' נה. ושם) גבי חטאת גזולה שלא נודעה לרבים דאמר עולא בגמרא בין נודעה בין לא נודעה אינה מכפרת מאי טעמא דיאוש כדי לא קני ושמעינן ליה לעולא דיאוש כדי קני גבי עורות של בעל הבית וגנב וגזלן (ב''ק ד' קיד.) ואומר ר''ת דטעמא דעולא בגיטין משום מצוה הבאה בעבירה אלמא דאורייתא היא ומיהו בלאו הכי לא יתכן דהא בהדיא קאמר עולא משום דיאוש לא קני ועוד דבפרק מרובה (שם ד' סז:) דריש רבא בהדיא דיאוש לא קני מדכתיב קרבנו ולא הגזול אלא נראה דההוא דהגוזל בתרא לאו יאוש כדי הוא דאיכא יאוש ושינוי השם כדקאמר התם במרובה (שם סו:) דמעיקרא קרי ליה משכא והשתא קרי ליה אברזא ואע''ג דגבי קרבן נמי איכא שינוי השם כדאמר התם [דף סז:] דמעיקרא חולין והשתא הקדש מכל מקום ממעט מדכתיב קרבנו כיון דקודם הקדש לאו שלו הוא ואף על גב דחל עליו הקדש מחמת שינוי השם דאתי השתא לא חזי להקרבה דבעינן קרבנו בשעה שמקדיש: