סוכה יא ע"א

דף יא - א

ומוסיפה הגמרא: ובית נמוך נמי, ערום המוציא ראשו ממנו, לא יקרא קריאת שמע, אף על פי שאין גבוה הבית עשרה טפחים, כיון דקביע למקומו - אוהלא הוא. דלא גרע מקינופות, שנחשבות כאוהל, אף שאינן גבוהות עשרה טפחים.

לעיל אמרה הגמרא בשם שמואל, שכילה אינה קבועה כקינופות, ומשום כך מותר לישן תחתיה אם אינה גבוהה עשרה. עתה מביאה הגמרא לישנא אחרינא בהבנת דברי שמואל, הסוברת ששמואל אמר את דינו בכילת חתנים דוקא, שאין לה גג רחב טפח למעלה, אלא היא עשויה כנקליטין.

לישנא אחרינא: אמרי לה, אמר רב יהודה אמר שמואל: מותר לישן בכילת חתנים בסוכה, לפי שאין לה גג [שהרי יש לה נקליטין] אף על פי שגבוהה עשרה. אבל שאר כילה, שיש לה גג רחב טפח, אסור לישן בתוכה בסוכה, על אף שהיא אינה קבועה כקינופות.

ומקשה הגמרא: מיתיבי, שנינו בברייתא, הישן בכילה בסוכה, לא יצא ידי חובתו. והניחה הגמרא, שגם כילת חתנים במשמע.

ומתרצת הגמרא: הכא במאי עסקינן, בכילה שיש לה גג, ולא בכילת חתנים העשויה כנקליטין.

ומקשה הגמרא: תא שמע ממה ששנינו בברייתא: נקליטין הם שנים, שני עמודים, היוצאין אחד מראש המיטה, והשני למרגלותיה, וקינופות הם ארבעה עמודים, הנתונים לארבעת רגלי המיטה.

פירס סדין על גבי קינופות, פסולה. כלומר, היושב בתוכה לא יצא ידי חובתו. אבל אם פירס סדין על גבי נקליטין, כשרה. ובלבד שלא יהו נקליטין גבוהין מן המטה עשרה טפחים.

ומשמע, הא אם היו הנקליטין גבוהין מן המטה עשרה טפחים, פסולה, כלומר, לא יצא ידי חובתו, ואף על פי שאין לה גג. וקשה לשמואל, המתיר לשבת תחת כילת חתנים אפילו היתה גבוהה עשרה טפחים.

ומתרצת הגמרא: שאני נקליטין, דקביעי במיטה יותר מכילת חתנים. ולכן, אם גבוהין עשרה, הם נחשבין כאוהל, על אף שאין להן גג. אבל כילת חתנים שאינה קבועה, ואין לה גג רחב טפח, מותר לשבת תחתיה בסוכה, והיא לא נחשבת כאוהל.

ומקשה הגמרא: אי קביעי הנקליטין במיטה, להוי כקינופות, שנחשבות כאוהל, גם אם אינם גבוהין עשרה טפחים. ^[186] ומתרצת הגמרא: לגבי קינופות, הנקליטין לא נחשבים קביעי, ולכן, אם אינם גבוהים עשרה, הם לא נחשבים אוהל להפסיק בין היושב בתוכן לחלל הסוכה. אבל לגבי כילה, נקליטין נחשבים קביעי, ולכן אם גבוהים עשרה דינם כאוהל. ^[187]

דרש רבה בר רב הונא: מותר לישן בכילה, אף על פי שיש לה גג רחב טפח, אף על פי שגבוהה עשרה טפחים.

ומקשה הגמרא: כמאן אמר רבה בר רב הונא את דבריו, האם כרבי יהודה, דאמר להלן במשנה, שאוהל עראי אינו מפסיק בין היושב בסוכה לחלל הסוכה, משום דלא אתי אהל עראי, ומבטל אהל קבע. [ולשיטתו סוכה היא אוהל קבע, דסוכה דירת קבע בעינן, כמבואר לעיל דף ו ב].

דתנן, אמר רבי יהודה: נוהגין היינו לישן תחת המטה בסוכה בפני הזקנים, על אף שהיתה המיטה גבוהה עשרה טפחים, וטעם ההיתר הוא, לפי שהמיטה נחשבת כאוהל עראי, הואיל והרגילות היא להזיזה ממקומה ממקום למקום, ולא אתי המיטה שהיא אוהל עראי, ומבטל את הסוכה, שהיא דירת קבע.

אם כן, ולימא, הלכה כרבי יהודה, ומדוע אמר הלכה זו בשם עצמו?! ^[188]

ומתרצת הגמרא: אי אמר רבה בר רב הונא הלכה כרבי יהודה, הוה אמינא הייתי אומר, הני מילי מטה, הוא דמותר לישן תחתיה, והיא לא נחשבת כאוהל, משום דלגבה עשויה, לשכב עליה, ואינה עשויה להשתמש תחתיה כאוהל, ועל כן מותר לישן תחתיה. ואין טעמו של רבי יהודה משום דלא אתי אוהל עראי ומבטל אוהל קבע.

אבל כילה, דלתוכה עשויה, להאהיל על הישן תחתיה, אימא לא, ואסור לישן תחתיה, על אף שהיא אוהל עראי. לכן קא משמע לן רבה בר רב הונא, דטעמא דרבי יהודה, משום דלא אתי אהל עראי, ומבטל אהל קבע. ולכן, לא שנא מטה, ולא שנא כילה, מותר לישן תחתיה, משום דלא אתי אוהל עראי ומבטל אוהל קבע.

מתניתין:

המשנה מביאה אופן נוסף של סיכוך בסכך פסול הפוסל את הסוכה:

הדלה העלה עליה, על גג הסוכה, את הגפן, שסידר חוטים שבאמצעותם תטפס הגפן ותכסה את גג הסוכה, וכן אם הדלה עליה את הדלעת, ואת הקיסוס, שהן צמחים המטפסים, ^[189] וסיכך בהן על גבה, הסוכה פסולה. ^[190] כיון שאין מסככין בדבר המחובר לקרקע. והלכה זו למדו חכמים, מהפסוק "חג הסוכות תעשה לך, באספך מגרנך ומיקבך" - בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר, שהן תלושים, ולא מן המחובר.

ואם היה שם סיכוך כשר, שהיה הרבה מהן, יותר מן הסכך הפסול, בטל הסכך הפסול בסכך הכשר המרובה ממנו, והסוכה כשרה. ^[191] או שקצצן לגפן, הדלעת, והקיסוס, ועשאן תלושין וכשרים לסיכוך, הסוכה כשרה.

זה הכלל בפסולי הסכך: כל דבר שהוא מקבל טומאה, וכן דבר שאין גידולו מן הארץ, ^[192] אין מסככין בו. וכל דבר שאינו מקבל טומאה, וגידולו מן הארץ, מסככין בו. ^[193]

גמרא:

יתיב [ישב] רב יוסף קמיה [לפני] דרב הונא, ויתיב וקאמר, שנה לפניו את הנאמר במשנתנו "או שקצצן כשרה".

והוסיף רב יוסף: ואמר רב, אף שאין צריך לסתור את הסכך כולו, מכל מקום, צריך לנענע מעט את הסכך שנתן על גבי הסוכה במחובר. אבל אם לא ינענע מעט את הסכך, לא תהיה הסוכה כשרה על יד קציצה גרידא.

לפי שנאמר "חג הסוכות תעשה לך", ומכאן למדו חכמים, שתעשה הסוכה על ידי מעשה, ולא תעשה מאליה. ולכן, כבר בעת עשייתה, צריך שתהיה ראויה למצות סוכה. אבל אם נעשתה הסוכה בפסול, ולאחר מכן תיקנה תיקון מועט, וכגון, מחובר שקצצו, נמצא שנעשתה מאליה. שהרי בשעת עשייתה לא היתה הסוכה כשרה, וכשהוכשרה, כבר היתה עשויה. אבל אם לאחר קציצתה נענע מעט את הסכך, אפילו שלא סתר את הסכך ממש והניחו שנית, הסוכה כשרה. לפי שהנענוע קרוב לסתירה הוא, ודי בזה. ^[194]

אמר ליה רב הונא לרב יוסף, שאמר חידוש זה בשם רב: הא, חידוש זה, שמואל אמרה, שמואל אמרו, ומדוע אתה אומרו בשם רב?!

אהדרינהו רב יוסף לאפיה, החזיר רב יוסף פניו מרב הונא בכעס. ואמר ליה לרב הונא: אטו מי קאמינא לך דלא אמרה שמואל? וכי אמרתי לך שלא אמר שמואל הלכה זו. אכן אמרה רב, ואמרה גם שמואל.

אמר ליה רב הונא לרב יוסף: הכי קאמינא לך כך היתה כוונתי לומר, דשמואל אמרה, ולא רב!

דרב לא סבר כך, אלא אכשורי מכשר את הסוכה בקציצה לבד, ואינו מצריך לנענע את הסכך. ולא חשש רב לפסול סוכה זו, משום "תעשה ולא מן העשוי", היות וסבר שקציצתו של הסכך היא גמר עשיית הסוכה. ונחשב הדבר כאילו נעשתה כל הסוכה בהכשר.

והפסול של "תעשה ולא מן העשוי", נאמר רק כאשר לא נעשה כלל מעשה בסכך כדי להכשירו. וכגון, החוטט בגדיש לעשות לו סוכה, שהסיכוך נעשה מאליו, על ידי שחפר בגדיש ויצר חלל בתוכו, ולא עשה שום מעשה בסכך. אבל כאן, שעשה מעשה בגוף הסכך, שקצצו, נחשב הדבר כאילו סיכך את הסכך בהכשר.

והראיה לכך שזוהי שיטת רב: כי הא דרב עמרם חסידא [רב עמרם החסיד], רמא תכלתא הטיל ציצית לפרזומא דאינשי ביתיה, לאנשי ביתו, והיינו, בבגדה של אשתו, ^[195] וכאשר הטילן, נטל חוט ארוך וכפלו לארבעה חלקים, כך שאם יחתכם, יהיו שמונה חוטים, ותלאן, ולא פסק, לא חתך ראשי חוטין שלהן מיד שהטילן בבגד כדי לעשותן שמונה חוטין, אלא תחילה עשה את כל הגדילים והקשרים. ^[196] ונמצא איפוא, שנעשתה הציצית בפסול, שהרי בשעת קשירת החוטין לא היו אלא חוט אחד ארוך. [והלכה זו של תעשה ולא מן העשוי נאמרה גם בציצית. שנאמר "גדילים תעשה לך"].

ואתא רב עמרם חסידא לקמיה דרב חייא בר אשי, ושאלו, האם ציצית זו כשרה.

אמר ליה רב חייא בר אשי, הכי אמר רב: מפסקן, חותך את החוטים לאחר הקשירה, והן כשרין, ואינם פסולים משום "תעשה ולא מן העשוי".

אלמא, סבר רב, פסיקתן זו היא עשייתן.

ואם כן לדעת רב, הכא נמי בסוכה, לא צריך לנענע את הסכך לאחר קציצתו, הואיל וקציצתן זו היא עשייתן, ורואין כאילו נעשתה הסוכה כולה בהכשר.

ומקשה הגמרא: כיון שאנו מדמים את קציצת הסכך לפסיקת חוטי הציצית, אם כן, כמו שבסוכה סבר שמואל שלא אומרים קציצתן זוהי עשייתן, ועליו לשוב ונענע את הסכך כולו, אף בציצית צריכים אנו לומר שדעתו של שמואל היא, שלא תועיל פסיקתן, כי לא אומרים פסיקתן זוהי עשייתן, ואם כן קשה:

וכי סבר שמואל, לא אמרינן לגבי ציצית פסיקתן זו היא עשייתן?

והא תני שמואל משום רבי חייא: הטיל ציצית לשני קרנות [כנפות הבגד] בבת אחת, שעשה מאותו חוט ארוך ארבעה כפלים ארוכים ^[197] כשיעור שתי ציציות, ותחב ראשם האחד בכנף זה, וראשם השני בכנף אחר, ואחר כך פסק ראשי חוטין שלהן, כלומר, חתכן באמצע, עד שנעשו שמונה חוטים לכל כנף, הרי אלו כשרין.

מאי לאו, מדובר באופן שקושר את הקשרים ואת גדילי הציצית, ואחר כך פוסק, והן כשרים על אף שנעשו בפסול.

ומוכח, שלדעת שמואל אומרים בציצית פסיקתן זוהי עשייתן. שאם לא כן, יפסלו הציציות משום "תעשה ולא מן העשוי". וקשה, אם כן, מדוע בסוכה לא מכשיר שמואל בקציצת הסכך לחוד.

דוחה הגמרא: לא מדובר כאשר פירשת, שקושר את הגדילים ואחר כך חותכן, אלא שפוסק את החוטין תחילה, ואחר כך קושר את הגדילים. ^[198] ואם כן, היתה עשייתן בהכשר גמור.

ומקשה הגמרא: אם כדבריך, שפוסק את החוטים, ואחר כך קושר, מאי למימרא? מה צורך יש לשמואל להשמיענו דין פשוט זה?!

ומתרצת הגמרא: מהו דתימא,

דייקינן מנה מדקתני למה זה דומה לעומד בבית דבית אע"פ שאינה גבוהה עשרה טפחים אסור להוציא ראשו חוץ לחלון ויקרא שם בית נמי כדאית ביה י' טפחים למה לי למימר אלא ש"מ אפילו פחות מי' טפחים כיון דקביעא אהלא הוא דלא גרע מקינופות.

לישנא אחרינא אמר רב יהודה אמר שמואל מותר לישן בכילת חתנים בסוכה לפי שאין לה גג. ואע"פ שגבוהה י' טפחים.

מיתיבי הישן בכילת חתנים כו' ואסיקנא נקליטין לגבי קנופות לא קביעי נקליטין לגבי כילה קביעא.

דרש רבא בר רב הונא מותר לישן בכילה בסוכה ואע"פ שיש לה גג ואע"פ שגבוהה י' טפחים. כמאן כר' יהודה דאמר נוהגין היינו שהיינו ישנים תחת המטה בסוכה כו' קסבר לא אתו אהלי עראי ומבטלי אהלי קבע לא שנא כילה ולא שנא מטה לא מבטלי סוכה:

הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת כו' יתיב רב יוסף וקאמר הא דתנן או שקצצן כשרה אמר רב עלה וצריך לנענע אחר שקצצן כלו' צריך מעשה לשם סוכה בסכך עצמה.

א"ל רב הונא שמואל אומר צריך לנענע אף על פי שחתכם אבל רב מכשר אפילו בלא נענוע אלא כיון שקצצו והוציאו מתורת מחוברין דיו. כי הא דרב עמרם חסידא תלה ציצית בטלית בני ביתו. זה פי' בפרוזמא דאינשי ביתיה ותלאם קודם שחתך ראשי החוטין ויפריד החוטין זה מזה.

אתא לקמי' דרב חייא בר אשי. א"ל הכי אמר רב מפסיק ראשי חוטין וכשירה ש"מ מדקאמר רב גבי ציצית פסיקתן זו היא עשייתן. כך ש"מ דגבי סוכה קציצתן מן הקרקע של גפן ושל דלעת ושל קיסוס היא עשייתן. ואקשינן על שמואל מהא דתני ר' חייא הטיל ציצית לב' קרנות והחוטין מתוחין מזה הקרן לזה הקרן כמתחיות חוטין במסכת ואח"כ פיסק באמצע ונתפזרו הקרנות כשירין שנמצא בכל קרן ציצית כמצותן הנה בפסיקה בלבד [כשרין] דלא בעינן מעשה אחר אלא אמרינן זה מעשה הוא חשוב.

דרש רבה בר רב הונא מותר לישן בכילת חתנים בסוכה אע״פ שיש לה גג וגבוהה עשרה ואמרי׳‎ כמאן כר״י לימא הלכה כר״י אי אמר הלכה כר״י כו׳‎ לכאורה היה נראה מכאן דכיון דפריש תלמוד׳‎ דרשא דדריש רבה בר רב הונא בפירק׳‎ כר׳‎ יהודה דאלמא כר״י ס״ל דסבר דירת קבע בעי׳‎ ותנאי דסברי דירת קבע בעי׳‎ שיטה נינהו וי״ל דלרווחא דמלתא הוא דשני תלמודא דאפי׳‎ אמרה רבה בר רב הונא כר״י לא יכול למימרא הלכה כר״י מטעם דמפרש ואזיל אבל איהו כרבנן אמרה דאע״ג דסוכה דירת עראי הוא כילת חתנים אינה לעולם אפי׳‎ אהל ארעי משום דלא קביעא ולא מבטל לסוכה דהוי׳‎ אהל עראי מיהת ולית הלכת׳‎ כותיה אלא כשמואל דפסיל בשיש לה גג גבוה י':

מתני׳‎ הדל׳‎ עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסו׳‎ וסיכך על גבן פסולה מדקתני הדלה ואח״כ סכך דייק ר׳‎ יעקב דדוקא שתחלתו בפיסול דתו לא מכשרה בסכך כשר אבל תחלתה בכשרות שסכך מתחלה סוכתו בסכך כשר כראוי אע״פ שהדלה עליה אילן אח״כ כשרה ולא מיפסל׳‎ משום סוכה שתחת האילן דאי לא ליתני סיכך ואח״כ הדלה וכ״ש הדלה ואח״כ סיכך. והאי דיוקא ליתא אפי׳‎ לפום דעתיה דמרן ז״ל דהא רישא אע״פ בשאין הסכך הכשר רבה על הפסול הוא ואין צלתו מרובה מחמתו וא״כ היכי אפשר דמתכשר כשסיכך ואח״כ הדלה דהא אינה מסוככת כהלכתה ומצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר ובזה אף הרב ז״ל מודה וליכא לפרושי דרישא נמי בסיכוך מרובה אלא שלא חבטן דהא ודאי מאי דחדית מתניתין בסיפא היינו רבוי הסכך דקתני בהדיא דאלו חבטן ממיל׳‎ משמע והדלה עליה אף כשחבטן נמי משמע אלא ודאי דהאי דיוקא ליתא ומתני׳‎ תרתי קתני הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת או סיכך על גבן כלומר בין שקדם הסכך כדקתני הדלה עליה את הגפן בין שקדם האילן וסיכך עליו פסולה ואפי׳‎ חבטן בדליכ׳‎ רוב׳‎ ואם היה סיכוך מרובה וחבטן כשרה בשניהם באיזה מהם שקדם וכן אם קצצן דהוו להו תלושין וצריך לנענע משום תעשה ולא מן העשוי כדאיתא בגמ':

גמרא יתיב רב יוסף קמיה דרב הונ׳‎ וקאמר או שקצצן כשרה אמר רב וצריך לנענע. פי׳‎ שצריך שיעשה בה מעשה לאחר הכשרה דאי לא הוי׳‎ לה תעשה ולא מן העשוי דקציצתן אין זו עשיתן ולפיכך צריך לנענע אותם לשם צל דלשם חג לא בעיא וכי אמרי׳‎ תעשה ולא מן העשוי היינו בתרי אנפי חדא כגון הא שתחלתה בפסלות גמור דהוי מחובר ולא חשיב׳‎ סוכה כלל ואי קייץ להו ומתכשרי והוי׳‎ סוכה נעשית מאליה ולפיכך צריך מעשה אח״כ ואידך כגון חבילי עצים וכיוצא בהם פסולים לסכך וכגון תקרה דאסרי׳‎ לסכך בהם שמא יעשה סוכה מחבילין שהניח כבר על גגו ותקרה שהניחו בביתו וה״ל תעשה ולא מן העשוי כדאיתא לקמן וכ״ת בשלמא אנפ׳‎ קמא דהוה מעיקרא פסול איכא למימר דאי לא עביד בה מעשה אחר הכשרה ה״ל תעשה ולא מן העשוי אלא חבילי עצים ותקרה שהם כשרים לסכך מאי מעשה בעו דהא כשרים הם מתחלתם אליבא דב״ה דלא בעו סוכה לשם חג אלא לשם צל והויא לה כסוכת יוצרים החיצונה או כסוכת גנב״ך ורקב״ש דלא בעינן בהו נענוע ולא שום מעשה כלל ולא חיישינן בהו משום תעשה ולא מן העשוי ומ״ש א״ל דחבילי עצים ותקרה נמי פסולה בתחלתה במעשה הראשון משום דלא אתעבידא לצל דחבילים ניתנו על גגו לייבש ותקרה ניתנה לביתו לדירה ושתיהן פסולות משום דבעינן סוכה לשם צל ולא לשם דירה כדבעינן בסוכת גנב״ך הלכך כשמחשב עליהם לסוכה ולצל אי לא עביד בהו מעשה הו״ל סוכה מן העשוי שלא לשם צל וסוכה מכבר והתורה אמרה תעשה שיהא בה מעשה לשם צל וזה נכון ומבו׳‎ וגדולים ורבים נשתבשו בזה ולפיכך הוצרכתי לבאר כנ״ל:

תלאן ולא פסק ראשי חוטין שלהם. פירוש תלאן לאו היינו נתינת חוטין בכנף בלבד בחוט אחד הכפוף לארבעה שנעשה אח״כ לשמנה דבהא מאי קפיד׳‎ איכא כיון דקייץ להו מקמי קשרים הא איכא עיקר מעשה דקשרים לאחר קציצה ותעשה קרינא ביה שפיר דקשרים היינו מעשה שבציצית אלא לומר שעשה הקשרים קודם שיפסוק ראשי כל החוטין ואח״כ גמר פסיקתם דהא אפשר למעבד הכי שפיר נמצא כי כשגמרו הקשרים לא היו הציציות ראוים שלא היו פסוקים ובפסיקתם הוכשרו ולא נעשה בה מעשה לאחר הקשרים וכיון דאמר רב שהם כשרים אלמא ס״ל דפסיקתן דקעביד לאכשורינהו זו היא עשייתן. והא דקתני רבי חייא הטיל לשתי קרנות בבת אחת כשרים היינו שהכניס החוט כפול לד׳‎ בשתי קרנות כעין קרן אחד ואח״כ משכו מן הקרנות וכשנתרחבו בנתיים נעשו שמנה. ואוקימנא דאי קשר ואח״כ פסק שלא גמר פסיקת החוטין כלם עד שקשר פסולים דה״ל ולא מן העשוי דגמר פסיקתן לאו זהו עשייתן אבל מתני דרב חייא כשפסק כל החוטים בנתים ונעשו ח׳‎ לכאן וח׳‎ לכאן ואח״כ קשר בכשרות והא קמ״ל דאע״ג דבשעת נתינת החוטין לא היה כל כנף עומד לעצמו ובשניהם ביחד הטיל החוטים ולא קרינ׳‎ ביה ונתנו על ציצית הכנף קמשמע לן דלא בעינ׳‎ כנף מיוחד בפני עצמו בשעת פתיל וכי פסיק להו מקמי קשרים היינו כנף בשעת פתיל וקי״ל כשמואל ולוי דלא אמרינן קציצתן זו היא עשייתן ובציצית קשר ואח״כ פסק פסולים לעולם דליכא מעשה דלעביד בהו בתר הכי וה״ל מן העשוי ובסוכה דאפשר בנענוע מנענען וכשרה:

הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסוס ר"ל מלשון קשואים והוא הדין לכל מחובר ומדכתיב באספך מגרנך ומיקבך דבר הנאסף מן הגורן ומן היקב אלא שהוא תופש את אלו מפני שדרכם בזמורות ארוכות שאדם יכול להדלותם כרצונו על כל משך הסוכה ואמר עליהם שאם סכך על גבם פסולה ואם היה הסיכוך הרבה מהם וכשחבטם או קצצם ונענעם אח"כ כשרה הכל כמו שפירשנו למעלה וי"מ וסיכך על גבם או סכך על גבם שתחילה הוא פוסל סיכוך במחובר ולבסוף אף בתלוש עם עירוב מחובר על הדרכים שביארנו ואף בתלוש צריך נענוע אחר שלא נעשה בשעת עשייתו לשם צל זה הכלל כל דבר שמקבל טומאה וכן כל דבר שאין גידולו מן הארץ ר"ל בצמיחה כגון מתכות ועצמות ועורות ואבנים וצרורות אין מסככין בו שאין מסככין אלא בדבר שיש בו שני דברים אלו ר"ל שיהא גידולו מן הארץ ושיהא דבר שאינו מקבל טומאה והוא שאמרו בתלמוד המערב בעורות שאינן עבודים שאע"פ שאין מקבלין טומאה מצד שאינן עבודין אין מסככין בהם אחר שהעור אין גידולו מן הארץ ואע"פ שלענין מעשר אמרו מה הפרט מפורש פרי מפרי וגדולי קרקע דאלמא שבקר וצאן גדולי קרקע מ"מ גדולי קרקע לחוד וגדולו מן הארץ לחוד ואין גדולו מן הארץ נאמר אלא בדבר הצומח וכעין מה שאמרו מירבא מארעא רבו מינק מארעא לא ינקי והוא שאמרו במציעא פרק פועלים פ"ט א' מה דיש דבר שגדולו מן הארץ וכו' יצא החולב והמחבץ והמגבן אלמא בהמה אינה בכלל גידולו מן הארץ אע"פ שהיא בכלל גידולי קרקע ומה שאמרו בסוגיא זו מה חגיגה דבר שאינו מקבל טומאה וגדולו מן הארץ פירשו גדולי הרבנים שזו היא שהשיבוהו אי מה חגיגה בעלי חיים וכו' עד שהביאוה מבאספך וכו' ומאחר שנדחית אף היא נדחית לענין שאינה נקראת גידולו מן הארץ אלא שהיא קרויה גידולי קרקע על צד שהיא גדלה בארץ ובמרעה שלה לפרנסתה מה שאין כן בדגים ומלח וכמהין ופטריות כמו שביארנו בשלישי של עירובין ומ"מ יש גורסין במשנתנו זה הכלל דבר שאינו מקבל טומאה ואין גידולו מן הארץ מסככין בו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ אין מסככין בו ודבר המקבל טומאה כגון כלים ואוכלין ובגדים וגידולו מן הארץ פירושו שהוא מחובר כגון גפן ודלעת שהם מחוברים והדלן על הסכך ולשיטה זו מסככין בעורות קודם עיבודן שהרי אין מקבלין טומאה ואין גידולן מן הארץ ומ"מ סוגיא זו שוברת דבריהם לגמרי שהרי נאמר בה ואיד יעלה וגו' מה איד דבר שאין מקבל טומאה וגידולו מן הארץ וכו' אלא שהם משבשים אותה וגורסין כשיטתם ואין הדברים נראין:

זהו ביאור המשנה וכולה על הצדדים שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

נויי סוכה אסור להסתפק מהם עד מוצאי יו"ט אחרון של חג ר"ל שמיני עצרת ולקצת גדולי הדור ראיתי שאסרום בחג עצמו משום בזויי מצוה וביום טוב אחרון משום מוקצה שמאחר שהוקצה לבין השמשות של שמיני הוקצה לכל היום שאיסור מוקצה של בין השמשות אסור לכל יומא בשבת או יום טוב ואם התנה עליהם הכל לפי תנאו והוא שיאמר מערב יו"ט איני בודל מהם כל בין השמשות שנמצא שלא חלה עליהם קדושה בין השמשות כלל ובעצי סוכה לדעתנו אין תנאי מועיל בהם כמו שכתבנו במסכת ביצה ולקצת חכמי הדור ראיתי כמכריעים שעצי סוכה אין תנאי מועיל בהם לחג הסוכות ומ"מ מועיל הוא לשמיני שאין איסורם בו מן התורה אלא מתורת מוקצה שמתוך שהוקצה לבין השמשות של כניסת שמיני הוקצה לכל היום ובגולה אף בתשיעי כן אלא שאף הם פירשוה בסוכה רעועה ושנפלה מאליה שאם לא נפלה הרי יש כאן סתירת אהל ואין תנאי לסתירת אהל ואם נפלה והיתה בריאה מקודם נפילתה אין תנאי מועיל בה למה שאין דעתו של אדם כלל עליו והרי זה ככוס וקערה ועששית שאסורים אף לר' שמעון אף לאחר שכבו ולדעתנו אף בחג הוא מתורת מוקצה למצותו ומוקצה זה מן התורה כמו שביארנו במסכת יו"ט:

נויי סוכה היורדים לתוך עשרה אין ממעטין שהנוי שלהם מפקיע שם דירה סרוחה מהם אבל מן הצד אם מיעטו את רחבה משבעה על שבעה ממעטין ופסולה שהרי עכשיו אינה ראויה לישב בה כלל:

נויי סוכה המופלגין ממנה ארבעה ר"ל שרחוקים מן הסכך ארבעה טפחים ויש בהם רוחב שבעה על שבעה וצלתן מרובה מחמתן אין אלו טפלים אצל הסכך ליקרא נויי סוכה אלא מקום חשוב הם בפני עצמם והרי זה סוכה תחת הסוכה וכל שכן שהוא סכך פסול ואין בזה חלוק בין סוכה גבוהה הרבה לשאינה גבוהה אלא עשרה טפחים וגדולי הרבנים פירשוה בגבוהה עשרה ויורדים לתוך ששה ואין הדברים נראין:

חכם שדעתו באיזה דבר לאיסור ויש חכם אחר שכמותו שהוא מתיר ונתארח זה האוסר עם המתיר והניח לפניו מאותו דבר שנחלקו עליו אין יוהרא אצל זה אם אינו אוכל ממנו וכן כל כיוצא בזה והוא שאמרו כאן ברב נחמן שהיה מכשיר בנויי סוכה המופלגין מפני שהיה סובר שאף בריחוק ארבעה הם טפלים אצל הסכך ונתארחו עמו רב חסדא ורבה שהיו פוסלים והאכילם בסוכה שנוייה מופלגים ולא אמרו לו דבר ושאל להם הדרי רבנן משמעתייהו ואמרי אנן שלוחי מצוה אנן ופטירינן כלומר שאלמלא כן לא היינו אוכלים או ישנים בה:

ולמדנו ממנה גם כן שכל שלוחי מצוה אע"פ שבמקום שמתעכבים לאכול מוצאים סוכה לאכול בה אין צריכין לטרוח בכך שהרי אלו ודאי במקומו של ריש גלותא סוכה אחרת היו מוצאים ואעפ"כ לא טרחו בכך ולא סוף דבר בשהליכתם אצל הסוכה מעכבתם מן המצוה שהם הולכים לעשותה או מאחרתם אלא אף כשאינם מתאחרים בהליכתם אצל הסוכה כלל שהרי אלו ודאי מן הסתם לא היו מתעכבים בסוכה אחרת יותר ממה שהיו מתעכבים באותה סוכה של ריש גלותא ואעפ"כ לא טרחו בכך:

הישן בכילה בסוכה לא יצא ידי חובתו מטעם סוכה בתוך סוכה שהרי לצורך הוא מניחה ודוקא בשיש לה גג ושגבוהה עשרה הא אם אין לה גג אין שם סכך עליו ואפילו גבוהה עשרה מותר וכן אם אינה גבוהה עשרה אין לה חשיבות כלל להיות עליו שם סכך ומותר אף ביש לה גג נמצא שאין פיסולה אלא ביש לה גג וגבוהה עשרה ומה שאמרו הישן תחת המיטה לא יצא פירושו בגבוהה עשרה ומ"מ נקליטין קבועים חמורים יותר מכילה וכל שגבוהים עשרה אע"פ שאין להם גג פסול וכן קינופות קבועים אף יותר מנקליטין ויש להם גג כמו שביארנו ואע"פ שאין גבוהים עשרה פסולה וכן סוכה על גבי סוכה אע"פ שאין התחתונה גבוהה עשרה פסולה כמו שביארנו למעלה מפני שהיא קבועה הרבה ומ"מ נקליטין שאינן קבועים אע"פ שגבוהים עשרה כשרים וזהו לדעתי מה שכתבו גדולי המחברים שאם העמיד שני עמודים ופרש סדין על גביהם אע"פ שגבוהים הרבה מותר לישן בתוכו:

הישן בכילה ערום מוציא ראשו חוץ לכילה וקורא את שמע ודוקא בשאינה גבוהה עשרה שחושבים אותה כטלית רחבה שאין צריך להדקה כנגד לבו אלא שיוציא ראשו חוץ לטלית אבל אם גבוהה עשרה הרי זה כעומד בבית ערום שלא יוציא ראשו חוץ לחלון ויקרא ובבית מיהא אע"פ שאין גבוה עשרה כן שקרקעיתה עושתה אהל בלא גובה עשרה וכבר ביארנוה בשלישי של ברכות:

ציצית מצות עשה שהזמן גרמא הוא שהרי לילה אינה זמן ציצית וכדכתיב וראיתם אותו ומה שאמרו כאן רמא תכלתא בפרוזמא דאינשי ביתיה ור"ל בטלית של אשתו שמא היה סובר לילה זמן ציצית ומפרש וראיתם אותו פרט לסומא ואין הלכה כן או שמא לאנשי ביתיה לאנשים:

מצות ציצית הוא שכופל חוט אחד לארבעה כשיעור ציצית של כנף אחד ותוחב ראשו אחד בכנף זה וכופלו ופוסק ראשיהן ונעשין שמנה ואח"כ קושר ואם תלאן וקשרן ואח"כ פסק ראשיהם פסולים שהרי בשעת קשירה לא היה אלא חוט אחד דכתיב גדילים תעשה לך ולא מן העשוי וכן אם הטיל ראשו לשני קרנות בבת אחת כגון שלקח חוט כשיעור שתי ציציות של שני כנפים וכפלו לארבעה והעבירו בשני כנפים דכופל חציין לקרן זה וחציין לקרן זה כל שיפסוק של כל כנף לעצמו עד שיהו שמונה קודם הקשירה כשר אע"פ שבשעת הפתיל לא היה כאן כנף אלא כנפים שאין הדבר תלוי אלא בשעת קשירת הציצית הא קשר עד שלא פסק פסולין כמו שביארנו:

תוס' בד"ה אי קביעי להוי כו' מ"מ לא חשיב גג כיון דאין גבוהין י' ובשניהם אית ביה חדא לריעותא כו' עכ"ל אין דבריהם מובנים במה שאמרו ובשניהם אית ביה חדא לריעותא דאדרבה מהאי טעמא לית לן למפסל נקליטין באינן גבוהין י' דהא אית ביה תרתי [לטיבותא] ועוד כילה מאן דכר שמיה וראיתי בגמרא מאבא מורי ז"ל שהגיה בכאן להקדים המאוחר ולאחר המוקדם ונקליטין במקום כילה וכצ"ל אי קביעי להוי כקינופת אע"פ שזו יש לה גג וזו אין לה גג ובשניהן אית ביה חדא לריעותא דנקליטין אין לה גג וגבוה י' ובקינופת יש לה גג ואינה גבוה י' מ"מ לא חשיב גג כיון דאין גבוהים י' עכ"ל ובזה יבואו דבריהם על נכון בלי גמגום וק"ל:

בתוס' ד"ה אי קביעי להוי כקינופות וכו' דברי התוס' בדבור זה הן מגומגמים וטורח ליישבן כפשוטן וראיתי מי שהגיה בלשון זה אע"פ שזה יש לה גג וזה אין לה גג ובשניהם אית בהו חדא לריעותא דהנקליטין אין לה גג וגבוהה עשרה ובקינופות יש לה גג ואין גבוה עשרה מ"מ לא חשיב גג כיון דאין גבוהים עשרה ולגירסא זו מיושב קצת דהא דקאמרי דבשניהם אית ביה חדא לריעותא הכל לשון קושיית התוס' הוא דמקשי מה פריך המקשה אי קביעי להוי כקינופות הא הוי ודאי כקינופות דבכל חדא אית ביה חדא לריעותא וכו' ומ"מ לא חשיב גג וכו' תירוצא דתוס' היא אבל האמת שגם לפי גירסא זו קשיא דלמה להו להתוס' למינקט הקושיא בלשון אריכות זה היה די למבין במה שאמרו אע"ג דזה יש לה גג וזה אין לה גג כמנהגם בכל המקומות לקצר בלשונם לכן נראה שכוונת התוס' כאן הוא בדרך תדע וק"ל:

רש"י בד"ה הטיל לשני קרנות כו' וכפף הראשין עד שהגיעו זה לזה נ"ב כזה*:

גמ' נשיב זיקא וקא מייתי ציבותא. נ"ב בערוך גריס וקמבלבל מצובייתא ע"ש:

רש"י בד"ה כי הא כו' ואיכא עיון טירחא כצ"ל:

בד"ה רב יוסף כו' דתניא בפסחים כו' כצ"ל:

בד"ה איבעיא להו עד שיאור עד שיעלה עמוד השחר. נ"ב אפשר שרש"י סובר שלשון שיאור סתם משמע עד שיעלה עמוד השחר אם לא היכא שנאמר אצלו עמוד השחר אזי בהכרח משמע עד שיאור המזרח וק"ל:

בד"ה מי שפך למי כו' מאי היא ישיבת סוכה כו'. נ"ב פי' שאתה יוצא הימנה ומבטלה:

בד"ה וי"א כו' לבא ביציאתו כו' הד"א:

גמרא מטה דלגבה עשויה. לקמן כ"א ב':

במשנה וסכך על גבה. לעיל (ט ב) הגי' על גבן ועתוי"ט ומש"כ בס"ד ומיהו על גבה נמי ניחא וקאי על דלעת וקיסם ר"ל שהן ל"נ משא"כ אילן שהוא ל"ז בכ"ד אבל גם גפן הוא ל"נ הגפן תתן פריה והיא כפורחת עלתה נצה ועוד טובא ומ"מ לפי' הר"ן גי' על גבן עולה טפי דקאי אשלשתן:

רש"י ד"ה הטיל וכפף הראשין. כצ"ל:

רש"י "הס קיסוס אידרא. כצ״ל (וכ"ה ברש״י לעיל ט' ב'):

רש"י ד"ה לפרזומא כו' אבל כסות לילה חייב. עי' בשער המלך פ"ג מהלכות ציצית:

בגמרא לישנא אחרינא אמרי לה אמר רב יהודא אמר שמואל מותר לישן בכילת חתנים כו' ת"ש נקליטין שנים כו' ובלבד שלא יהא גבוה עשרה. ולכאורה יש לתמוה דמאי מקשה מהך ברייתא לשמואל דהא מצינו למימר דהאי תנא דברייתא סבר ליה כהאי תנא דלקמן שלהי פרקין דשיפוע אהלים כאהלים דמי ומש"ה פסול בגבוה יו"ד דשפיר קרי גג משא"כ שמואל סבר כחכמים דלקמן דפסלי בעושה סוכתו כמין צריף וכדמסקי' התם להדיא דהכי הלכתא דשיפוע אהלים לאו כאהלים דמי אם כן שפיר מתיר שמואל לישן בכילת חתנים שאינה גבוה יו"ד. ונראה לענ"ד בזה דודאי בלא"ה מגופא דמימרא דשמואל מוכח דסבירא ליה כי הך ברייתא דנקליטין פסולין בגבוה יו"ד דאל"כ תיקשה הך מימרא דשמואל מאי קמ"ל דמותר לישן בכילת חתנים מתני' היא הפורס ע"ג נקליטי המטה כיון דנקליטין שרי כ"ש כילת חתנים וליכא למימר דהך גופא איצטריך שמואל לאשמעי' דלא תימא דנקליטין דמתני' היינו פחות מיו"ד א"כ הכי הוי ליה למימר אמתניתין גופא פורס ע"ג נקליטין אפילו גבוה י' אע"כ דשמואל גופא לא שרי אלא בכילת חתנים דוקא אבל בנקליטין מודה דאסור בגבוהין יו"ד כהך ברייתא דקתני הכא להדיא והא דאיצטריך לאתויי הך ברייתא ולא דייק ממימרא דשמואל גופא היינו משום דניחא ליה לאותבי מברייתא כדאשכחן בכמה דוכתי כיון דשמואל גופא הכי סבירא ליה. ועוד דאי לאו הך ברייתא הוי מצינו למימר דלעולם דשמואל בנקליטין נמי הוי שרי אפילו בגבוהין יו"ד אלא הא דלא קבעי מימרא דידיה אמתניתין גופא דנקליטין היינו משום דלא שכיח כלל נקליטין שיהיו גבוהין יו"ד דבכה"ג כתבו כמה מפרשים הרי"ף והרמב"ן לפי שיטתם אבל מברייתא דהכא מקשה שפיר דאשכחן מיהת דנקליטין גבוהין יו"ד. ואם כן ע"כ דשמואל נמי סבר ליה כהך ברייתא מדלא קבע למילתיה אמתניתין דנקליטין כנ"ל נכון ודו"ק:

בתוס' בד"ה אי קביעי כו' עד סוף הדיבור כל מפרשי התוס' נלאו למצוא הפתח ליישב דבריהם לנכון עיין במהרש"א שכתב בשם אביו ז"ל שהגיה בהיפוך דברי תוספת ובכל זה לא נתיישב לנכון כמ"ש בחדושי מהר"ם ז"ל ע"ש. ומ"ש מהר"ם ז"ל שדברי התוספות הם בלשון תדע קיצר במובן ודבריו כדברי ספר החתום:

ועוד דיותר יש לתמוה על דבריהם ופירושם בעיקר דברי התוס' שכונתם לומר דמכל מקום לא חשיב גג כיון שאין גבוהין עשרה ומש"ה גרע טפי מאין לה גג וגבוה' יו"ד ובזה עיקר כוונת המקשה דקאמר ולהוי כקינופות משום דאין לחלק כלל בין יש לה גג לאין לה גג בדלא גביהי יו"ד וזה תימא דא"כ מאי ענין הך קושיא בשקלא וטריא דהכא ובמימרא דשמואל דמוקמינן אליביה שאני נקליטין דקביעי ואהא מקשה אי קביעי להוי כקינופות ותיפוק ליה אפילו בלא מימרא דשמואל ושקלא וטריא דהכא תיקשה ליה הכי אגופא דברייתא מ"ש נקליטין דבעינן עשרה ומ"ש קינופות דפסולה אפילו בפחות מיו"ד אע"כ דטעמא רבה איכא לחלק ביניהם לפי שקינופות יש להן גג ונקליטין אין להן גג וזה עיקר חילוק ביניהם:

לכך נלע"ד ליישב דברי תוספת בלי שום הגה"ה אלא כמו שכתוב בספרים שלפנינו ואדרבה עיקר המשך לשון התוספות הם ע"ז הדרך שכתבתי דהא דקשיא להו וכתבו אע"פ שזה יש לה גג וזה אין לה גג וכוונתם בזה שכן מוכח בלשון הברייתא עצמו בלא מימרא דשמואל וא"כ מאי האי דקאמר אי קביעי להוי כקינופות וע"ז כתבו שפיר דמכל מקום לא חשיב גג כיון דאין גבוהין יו"ד וכוונתם דוודאי כל מידי דלא גביהי יו"ד לאו אהל הוא מדאורייתא כמ"ש רש"י לעיל במימרא דשמואל וכן כתבו התוספות בד"ה ובלבד שלא יהא נקליטין כו' דבין קינופות דלא גביהי עשרה ובין נקליטין דאין גבוהין יו"ד לא מפסלו אלא מדרבנן. וזהו שכתבו כאן ובשניהם אית בהו חדא לריעותא וכוונתם דמש"ה החמירו לפסול מדרבנן. נמצא דלפ"ז לא שייך אברייתא גופא בלא מימרא דשמואל משא"כ השתא דאמר שמואל דמותר לישן בכילת חתנים אע"פ שגבוהה יו"ד הרי לפנינו דשמואל לית ליה הך סברא לפסול בחדא לריעותא ומקשינן עליה מברייתא דנקליטין כיון דשמואל נמי הכי סבירא ליה לפסול בנקליטין כדפרישית בסמוך. ואהא משני אליביה שאני נקליטין דקביעי ולפי פשטא דמילתא משמע שעיקר הטעם דכל מידי דקביעי אינו בטל כלל לגבי הסוכה ומש"ה פסול לפי שאינו יושב בסוכה ואפי' מדאורייתא פסול מה"ט ומש"ה מקשה הש"ס שפיר אי קביעי ליהוי כקינופות. ועוד דאפילו את"ל דמידי דקביעי לאו פסולא מדאורייתא אלא מדרבנן אפ"ה לא משמע לחלק בין תרתי לריעותא ובין תלתא לריעותא ואהא משני הש"ס שפיר לגבי קינופות לא קביעי פירוש דמש"ה לא הוי נקליטין פסולין דאורייתא דנהי דנקליטין הוי קביעות שאינה בטל לגבי סוכה אפ"ה כיון שאין לה גג בטל לגבי האדם שהן צורך תשמישיו ומש"ה לא הוי הפסק בינו לבין הסוכה אבל בגבוהין יו"ד אינם בטילין לא לגבי סוכה ולא לגבי האדם מש"ה פסול כנ"ל נכון בכוונת התוס' ונתיישב' היטב שיטת הגמ' על מכונו לפי שיטה זו ודו"ק:

אמנם לענ"ד יתכן יותר ליישב שיטת הגמרא ע"פ שיטת הרי"ף והרא"ש ז"ל שהבאתי לעיל דלדידהו טעם הפסול במידי דקביעי וכן במידי דגבוה יו"ד ולא קביעי לא הוי משום הפסקה בינו לבין הסוכה אלא משום דנעשה כסוכה בתוך סוכה ונ"ל דלשון נעשה היינו מדרבנן ותדע שכן הוא לשיטת הרי"ף דאי ס"ד דהוי כסוכה בתוך סוכה ממש א"כ למה כתב בריש פרק הישן תחת המטה דלא יצא ידי חובתו דאיירי דוקא בגבוה עשרה ומסיק שם דנעשה כסוכה בתוך סוכה א"כ תיקשי מדידיה אדידיה אמאי בעינן עשרה והרי בסוכה בתוך סוכה פסק הרי"ף ז"ל בהדיא כמ"ד בד' טפחים סגי לפסול ודלא כשמואל. ולפ"ז הא דתרגמה שמואל במטה גבוה עשרה אזיל לטעמיה ולא הוה ליה לרי"ף להביאו בהלכותיו אע"כ דכל מידי דלא הוי כסוכה ממש לא מיפסל אלא מדרבנן. וא"כ לפ"ז מקשה הש"ס שפיר טובא אמימרא דשמואל דמפרש טעמא דברייתא דנקליטין משום דקביעי א"כ להוי כקינופות דכיון דקביעי אע"ג דלא גבוה יו"ד נעשה כסוכה בתוך סוכה דסוכה נמי קביעי אע"כ דליתא לדשמואל אלא הא דפוסל בברייתא בנקליטין גבוהין יו"ד היינו משום דברייתא סברה דשיפועי אהלים כאהלים דמי דמה"ט מכשיר בעושה סוכתו כמין צריף. וא"כ לפ"ז כשנקליטין גבוהין יו"ד הוי כסוכה בתוך סוכה ממש:

ובזה נתיישב היטב מה שכתב הרי"ף ז"ל דנקליטין אפילו גבוהין י' כשירין והיינו משום דסוגיא דהכא היינו דווקא אליבא דשמואל דמפרש טעמא דברייתא דפסלי בנקליטין גבוהין יו"ד לאו משום דשיפועי אהלים כאהלים דמי אלא משום דקביעי לגבי כילה משא"כ למאי שפסק הרי"ף כהנך אמוראי דלעיל דבסוכה בתוך סוכה בד' טפחים נמי מיקרי קביעי מדפסלי בסוכה בתוך סוכה ממש בד' אע"ג דתרוייהו סכך כשר נינהו ולפ"ז תו לא מצינו לפרש טעמא דברייתא בנקליטין גבוהין יו"ד משום דקביעי דא"כ אפילו בד' טפחים ליפסלו אע"כ טעמא דברייתא משום דסבירא ליה דשיפועי אהלים כאהלים דמי והוי כסוכה בתוך סוכה ממש ובסוכה כמין צריף כשירה וא"כ לדידן דקי"ל דשיפועי אהלים לאו כאהלים דמי אלא הו"ל כדופן עצמו ולא מן הסכך וא"כ אין שום טעם לפסול נקליטין שאין להם גג מה"ט דנעשה כסוכה בתוך סוכה כיון שאין שם סכך עליה אלא כדופן בעלמא כנ"ל נכון וברור בשיטת הרי"ף ז"ל שכל דבריו הם כפתור ופרח לפי שיטתו. ועוד אבאר בזה לקמן בשילהי פרקין גבי העושה סוכתו כמין צריף ע"ש ודו"ק היטב:

בגמרא דריש רבה בר רב הונא מותר לישן בכילה כו' כמאן כר"י כו'. וקשיא לי דאמאי פשיטא ליה לסתמא דתלמודא דמלתיה דרבה בר רב הונא לא מתוקמי אלא כר"י דלכאורה אפילו כרבנן דר"י נמי מצי לאוקמי דהא דאמרו חכמים דהישן תחת המטה לא יצא י"ח היינו משום דקביעי דאע"ג דמטה לתוכה עשוייה אפ"ה הוי שפיר אהל כיון דמגינה על מנעלים וסנדלים שתחתיה כדאיתא שם בש"ס להדיא דאף ע"ג דמשמע התם דהש"ס הדר ביה מהך סברא למאי דמסיק רבא דטעמא דשוורים נמי לאו משום דמגינים על הרועים בחמה דבשביל כך לא הוי אהל אלא מטעמא אחרינא וא"כ במטה נמי לא חשיב אהל במה שמגינה על מנעלים וסנדלים מכל מקום למאי דמסיק סתמא דתלמודא התם דר"י לטעמיה דמכשיר במטה משום דסוכה דירת קבע בעינן ומטה דירת עראי. וא"כ לפ"ז משמע למאי דקי"ל סוכה דירת עראי בעינן לא יצא י"ח תחת המטה ולעולם דטעמא משום דמגינה על מנעלים וסנדלים שתחתיה משו"ה הוי קביעי וא"כ שפיר מצינו למימר דרבה בר רב הונא דהכא דמתיר בכילת חתנים היינו אפילו כרבנן דפרק הישן והיינו כדפרישית דדוקא במטה אסרי משום דקביעי אפילו לענין מה שתחתיה לפי שמגינה על מנעלים וסנדלים אבל כילה דלא קביעי כלל אפילו לגבי נקליטין שפיר מקשה רבה בר רב הונא אפילו בגבוה יו"ד אף על פי שיש לה גג דהכל תלוי בקבוע. והנלע"ד ליישב בזה דהא דקאמר הכא כמאן כר"י היינו משום דבלא"ה א"א לאוקמי מילתא דרבה בר ר"ה אליבא דכ"ע דהא אשכחן לעיל בשמעתין דמייתי הש"ס ברייתא דהישן בכילה ערום לא יוציא ראשו חוץ לכילה ויקרא קריאת שמע ומוקמינן לה בגבוה יו"ד. ואם כן הך ברייתא ודאי דלא כרבה בר ר"ה דהא סוכה וק"ש משמע בשמעתין דכהדדי נינהו דהא בהא תליא כדמסיק הש"ס בהדיא דבית נמי לענין קריאת שמע אע"פ שאין גבוה י' אסור ומסיק דלא גרע מקינופות אע"ג דקינופות לא איירי לענין ק"ש אלא לענין סוכה אלמא דפשיטא ליה להש"ס דהא בהא תליא. וא"כ ע"כ דהא דפליג רבה בר ר"ה אברייתא דלעיל לענין כילה היינו משום דסבירא ליה דתליא בפלוגתא דר"י ורבנן במטה כנ"ל נכון ודו"ק:

במשנה הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת כו' וסיכך ע"ג פסולה. כתב הר"ן ז"ל בשם ר"ת שדקדק מכאן מדקתני הדלה ואח"כ סיכך ולא קתני איפכא סיכך ואח"כ הדלה והוי רבותא טפי ע"כ דלקושטא דמלתא לא מפסל אלא דוקא בכה"ג שתחלת הסיכוך היה בפסול אבל היכא דתחילת הסיכוך היה בהכשר תו לא מפסל ע"י סכך פסול שעל גביו וכן כתב הריטב"א ז"ל בחדושיו והקשה ע"ז כיון דרישא איירי כשאין הסכך פסול מרובה על הכשר א"כ אין צילתה מרובה מחמתה אלא ע"י הגפן ודלעת והאיך אפשר שיתכשר בכה"ג בסיכך ואח"כ הדלה ע"ש באריכות. ולענ"ד משום הא לא איריא דשפיר מצינו למימר דצל הסוכה כשירה בעצמה מרובה מחמתה אלא דאפ"ה כיון דמתניתין איירי בחבטן וערבן בענין שאינו ניכר ומש"ה ודאי כשצל הסכך פסול מרובה על צל הסכך הכשר א"כ הוי רובא סכך פסול ומשו"ה פסולה וכן משמע לשון המשנה דקתני סיפא ואם היה סיכוך הרבה מהן ולא קתני סתמא ואם היה סיכוך הרבה אלמא דלא לענין צילתה מרובה מחמתה איירי אלא שעיקר הסכך הכשר מרובה מהפסול דבכה"ג אזלינן בתר רובא בין להקל ובין להחמיר. מיהו בלא"ה מה שכתבו הר"ן והריטב"א ז"ל דהא דקתני וסיכך ע"ג היינו או סיכך ע"ג ותרי בבי נינהו דברישא הדלה ואח"כ סיכך ובסיפא סיכך ואח"כ הדלה לא עמדתי לסוף דעתם דכיון דלמסקנא דלעיל מוקמינן לסיפא דמתניתין דהכא דקתני ואם היה סיכוך הרבה מהן כשחבטן וערבן בענין שאין ניכרות. ולפ"ז רישא דמתניתין נמי איירי כשחבטן ועירבן כמ"ש הר"ן והריטב"א ז"ל בעצמם כאן וא"כ לא שייך כאן תרי בבי אלא חדא והיינו בענין שסיכך תחילה סכך הכשר ואח"כ השפיל ענפי הגפן והדלעת למטה ועירבן היטב בענין שאינן ניכרות ובענין אחר לא משכחת לה וכה"ג יש לי לדקדק קצת בעיקר פירושו של ר"ת. ועוד יתכן יותר למאי דפרישית לעיל דאדרבה לעולם אזלינן בתר סכך העליון שעיקר הצל תלוי בו והוא המגין מן החמה ומן הצינה. ולפ"ז ודאי איכא רבותא טפי כשהדלה ואח"כ סיכך דאע"ג שהסכך העליון כשר אפ"ה פסולה וצ"ע ודו"ק:

שם ואם היה סיכוך הרבה מהן כו' גם בזה כתב הר"ן ז"ל לעיל בסוגיא דהעושה סוכתו תחת האילן דקשיא ליה אמאי בעינן הכא סיכוך הרבה מהן ולא סגי ליה בפלגא ופלגא הא תנן לקמן המקרה סוכתו בשפודין או בארוכות המטה אם יש ריוח ביניהן כמותן כשירה וע"ש מה שתירץ בזה מסברא דנפשיה. ומיהו למאי דפרישית בסמוך אין צורך בזה כיון דמתניתין איירי בסיכך תחילה בסכך כשר ואח"כ חבטן והשפיל הענפים למטה אף ע"ג שעירבן אפ"ה כיון שהענפים מוטלין על הסכך א"כ אפילו אם בשיעור כמות הסוכה הוי פלגא ופלגא אפ"ה כיון שהעליון מוטל על התחתון ודאי סתמא דמלתא העליון מרובה וכה"ג אמרינן לקמן במעדיף כמו שאבאר שם משו"ה קתני שפיר ואם היה סיכוך הרבה מהן והיינו שהסכך הכשר מרובה על כל ממשות סיכוך הענפים שלמעלה מהן כנ"ל. ובלא"ה לא ידענא מעיקרא מאי קשיא להו להר"ן והריטב"א ז"ל מהך מתני' דלקמן דקתני המקרה סוכתו בשפודין דאם יש ריוח ביניהן כמותן כשירה כו' ות"ל דלקושטא דמלתא מסקינן לקמן דהאי ריוח כיניהן כמותן דקתני היינו בנכנס ויוצא או במעדיף וא"כ הכא נמי מצינן לפרושי בכה"ג וצ"ע:

בגמרא אמר ליה ר"ה כו' דשמואל אמרי ולא רב דרב אכשורי מכשיר כו' כי הא דרב עמרם חסידא רמא תכלתא כו'. ולכאורה אין הדמיון עולה יפה דשפיר מצינו למימר דהא דמכשיר רב בציצית היינו משום שכבר עשה מעשה ממש בגוף הציצית במה שתלאן בבגד דהא בכה"ג אשכחן דרב גופא לעיל דף ט' דאמר עשאה מן הקוצים ומן הגרדין פסולה ומן הסיסין כשירה והיינו משום דאע"ג דכתיב תעשה לך ודרשינן לשום חובך אפ"ה לא בעינן טוויה לשמה דעיקר קפידא דקרא בתלייתן בבגד כמ"ש רש"י שם וכדמשמע נמי מלשון התוס' כאן בד"ה פסיקתן וא"כ בכה"ג גופא מצינן למימר נמי לענין הך דרשא דתעשה ולא מן העשוי דבשעת תלייתן בבגד צריך שיעשה מעשה וכ"ש דקשה יותר לפי מ"ש תוספות במנחות בשם רש"י דטעמא דרב דאמר מן הגרדין פסולה היינו משום תעשה ולא מן העשוי וע"ש בתוס' משמע מיהא דלפירש"י עיקר העשייה לענין תולמ"ה אתלייתן בבגד קאי דהיינו מעשה דידהו אפילו לשיטת התוס' שהקשו שם על פירש"י מסוגיא דהכא אכתי היא גופא תיקשה מ"ש לענין לשמה דקאמר רב דאשעת תלייתן בבגד קאי ומ"ש לענין תולמ"ה מוקי לה אשעת קשירה. וא"כ לפ"ז לעולם אימא לך דרב מודה בסוכה דצריך לנענע כיון דלא שייך עיקר המעשה אלא במה שמסכך כדכתיב חג הסוכות תעשה לך והקציצה לאו מעשה סכך הוא. ואף דלכאורה נראה לישנא דרב גופא הכי דייק דקאמר פסיקתן זו היא עשייתן אלמא דלא סגי במה שנתנה בבגד לאחשבינהו מעשה כיון דבהאי שעתא לא הוי שמנה חוטין מ"מ אין מוכרח כ"כ דאפשר דלכתחילה מודה רב דיש להצריך בכל עשיית הציצית שלא יהא מן העשוי כל היכא דשייך עשייה ממש בגוף המצוה משא"כ הקציצה בסוכה לאו עיקר מעשה הסכך הוא אלא להכשיר הפסול ותו קשיא לי דלקמן בסמוך אמאי מסקינן לרב בקושיא מהך ברייתא דתניא תלאן ואח"כ פסקן פסולין לעולם ומאי קושיא הא מסקינן במנחות דעיקר פלוגתא דרב ושמואל בעיקר עשיית ציצית לשמן דלשמואל בעינן כל העשייה לשמן ולרב בחדא עשייה סגי דפליגי בפלוגתא דתנאי גבי ס"ת לענין עיבוד וא"כ משמע לכאורה לענין תולמ"ה נמי שייך הך פלוגתא וע"כ שכן הוא לפירש"י שהביאו התוס' במנחות:

והנראה לענ"ד ליישב בזה היינו משום דלענין לשמה ליכא לרב אלא חד קרא דכתיב גדילים תעשה לך לשם חובך דאידך קרא דכתיב ועשו להם ציצית מוקי לרב למעוטי גזולה כדמשמע לעיל משא"כ לענין דרשא דתעשה ולמ"ה ודאי איכא תרי קראי דכתיבי ועשו להם ציצית וכתיב נמי גדילים תעשה ומשו"ה ודאי בעינן בשני העשיות שלא יהא מן העשוי בין בשעת תליה ובין בשעת קשירה וכיון דאפ"ה קאמר רב דפסיקתן זו היא עשייתן שפיר דייקינן הכא לענין סוכה נמי אית לן למימר דרב אכשורי מכשיר דקציצתן זו היא עשייתן כנ"ל ודו"ק היטב:

בתוספות בד"ה דר"ע חסידא כו' וכן רב יהודה פרק התכלת דקסברי לילה זמן ציצית כו'. לכאורה אין זה מוכרח כ"כ שהרי כתבו התוס' בשלהי ר"ה דף ל"ג דקי"ל כמ"ד נשים סומכות רשות ומשו"ה יכולין הנשים לברך על מצות עשה שהז"ג א"כ שפיר מצינו למימר בהך עובדא דר"ע חסידא הכי דאע"ג דלא מחייבי מדאורייתא אפ"ה רמי להו תכלתא ואפ"ה קפיד שפיר ר"ח בר אשי דכיון דהציצית פסולות בכה"ג שתלאן ולא פסקן א"כ מברכות הנשים ברכות לבטלה ויש ליישב וק"ל:

בא"ד וקי"ל דק"ש דרבנן עיין מה שכתבתי בזה שם בפרק מי שמתו ויבואר עוד לקמן בפרק הישן ועיין בכל זה באריכות בסוטה בריש פרק אלו נאמרין:

ה''ג ובית נמי אע''ג דלא גבוה עשרה כיון דקביע הוי אוהלא דלא גרע מקינופות. והך מלתא שמעתא באפי נפשה הוא דלא תימא בית ככילה דאי לא גבוה לישתרי להוציא ראשו חוץ לחלון: כילת חתנים. אינה כשאר כילה ואין עושין לה גג והיא סביבות המטה וגגה משופע כשל נקליטין: ליהוי כקינופות. וליפסלא אף בפחות מי': לגבי קינופות לא קביעי. לחשוב כמותה ליפסול אף בפחות מי': לגבי כילה קביעי. הלכך אינהו פסלי בי' אפילו לית להו גג וכילה לא פסלה אפילו בי' כי לית לה גג: כר' יהודה. לקמן מפרש בפרק הישן: נוהגים היינו ישנים תחת המטה. דמטה לגבי סוכה אהל עראי הוא שמסלקין אותה ממקום למקום: דלגבה עשויה. לשכב על גבה ולא תחתיה להיות לו אהל הלכך לאו שם אהל עליה וטעמא לאו משום עראי הוא אלא לאו שמה אהל: אבל כילה דלתוכה עשויה. ולאהל הלכך שם אהל עליה ואע''ג דעראי הוא לא מיפקע שמיה קמ''ל רבה דטעמא דרבי יהודה התם כו': מתני' הדלה. טרלי''ד בלע''ז: קיסוס. איר''א בלע''ז והוא נדלה כגפן: פסולה. שאין מסככין במחובר דאמר מר (דף יב.) באספך מגרנך ומיקבך בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר: הרבה מהן. ומבטלן ברוב: או שקצצן. אף לאחר שסככה בהן ולא אמרינן תחילת עשייתה בפסול ופסולה: זה הכלל כו'. בגמרא יליף לה: ואין גידולו מן הארץ. כגון עורות בהמה ואפילו לא מקבלי טומאה כגון שמחוסרין מלאכה: גמ' ויתיב. רב יוסף וקאמר הכי הא דתנן או שקצצן כשרה אמר רב עלה נהי דאין צריך לחזור ולסותרה כולה אבל צריך הוא לנענע קצת אותם שהוסככו במחובר לאחר קציצתן דתהוי להו הך כעשייה דאי לא פסולה משום תעשה ולא מן העשוי דהכי משמע סוכות תעשה כשאתה עושה אותה תהא ראויה לסוכה ולא מן העשוי בפסול שאינו ראוי לסוכה ואתה מתקנו בתיקון מועט כי האי דמכשר לה בקציצה ולא הדר סתר לה ומיהו נענוע קרוב לסתירה הוא שמגביה כל אחד לבדו ומניחו וחוזר ומגביה את חבירו ומניחו: אהדרינהו רב יוסף לאפיה. בכעס: אכשורי מכשר. בלא נענוע דקסבר קציצתה זו היא גמר עשייתה והיכי דמי תעשה ולא מן העשוי כגון החוטט בגדיש לעשות לו סוכה שהסיכוך היה מאליו ואינו נוגע בו לעשות שום מעשה אלא פוחת אחת מדפנותיו ונכנס לעומקו ונוטל העומרים ומשליך והסוכה נעשית מאליה דופנותיה וסככה אבל זה שקיצצן זהו מעשה שלה שנגמר בהכשר: רמא תכלתא. הטיל ציצית: לפרזומא דאינשי ביתיה. לטלית אשתו דקסבר לילה זמן ציצית הוא וראיתם אותו (במדבר טו) פרט לכסות סומא אבל כסות לילה חייב והויא מצות עשה שלא הזמן גרמא ונשים חייבות: תלאן. לציציות בכנפות הטלית חוט אחד כפול ד' ותוחבו בכנף ועודנו חוט א' כופלו והרי הן שמנה כפלים ופוסק ראשין שלהן ונעשין שמנה חוטין ורב עמרם שכח ולא פסקן עד שעשה כל הגדילים וקשריהם ונמצאת עשוין בפסול דאין בה אלא חוט אחד ואתא לקמיה כו': הטיל לב' קרנות בבת אחת. שעשה ארבע כפלים ארוכין כשיעור שתי ציציות ותוחב ראשו אחד בכנף זה וראשו אחר בכנף זה וכפף הראשין עד שהגיעו זה לזה לאמצע ארכה: מאי לאו קושר. עשה הגדיל בזו ובזו ואחר כך פסק אמצעה ונעשו שתים ואע''פ שנעשו בפסול דכולה קודם שנפסקה חוט אחד הוא:

אי קביעי להוי כקינופות. אע''פ שזה יש לה גג וזה אין לה גג מ''מ לא חשיב גג כיון דאין גבוהין עשרה ובשניהם אית ביה חדא לריעותא דנקליטין אין לה גג וגבוה עשרה וקינופות יש לה גג ואין גבוהים י': מותר לישן בכילת חתנים בסוכה אע''פ שיש לה גג ואע''פ שגבוהה עשרה. אין הלכה כן דאמרינן בסוף פירקין (דף יט:) אביי אשכחיה לרב יוסף דגני בכילת חתנים בסוכה אמר כמאן כר''א משמע דלא שרי אלא בלא גג ואמר בפרק הישן (לקמן דף כו.) רב שרא ליה לרב אחא ברדלא למיגני בכילת חתנים בסוכה משום בקי כלומר דמצטער פטור מן הסוכה משמע דהא לאו הכי אסור בשיש לה גג או כאידך לישנא דשמואל בגבוה עשרה ואע''פ שאין לה גג: דרב עמרם חסידא רמא תכלתא לפרזומא דאינשי ביתיה. וכן רב יהודה פרק התכלת (מנחות דף מג.) דקסברי לילה זמן ציצית ולא מצות עשה שהזמן גרמא הוא ונשים חייבות כרבנן דפרק התכלת (שם) דאמרי הכל חייבין בציצית נשים ועבדים ור''ש פוטר בנשים וכוותיה קי''ל מדדחיק גמרא בריש פרק שני דזבחים (דף יח:) לאוקומי תנאי התם כולהו כר' שמעון דממעט כסות לילה ומרבי כסות סומא ועובדא דר' יהודה בר אילעאי פ' במה מדליקין (שבת ד' כה: ושם) שהיו תלמידיו מחבין ממנו כנפי כסותן דאמרינן ואינהו סבור גזרה משום כסות לילה ואיכא טעמא אחרינא פ' התכלת (מנחות מ:) ומדנקט האי טעמא שמע מינה דהוא עיקר ועוד בפרק במה מדליקין (שבת כז:) גבי האי דפריך דכי היכי דמרבי שאר בגדים לענין טומאה נרבי נמי לענין ציצית מאשר תכסה בה ומשני דההוא מיבעי לרבות כסות סומא ומייתי ברייתא דר''ש שמע מינה דכן הלכה וסתם ברייתא דפ''ק דקדושין (דף לד: ושם) גבי מצות עשה שהזמן גרמא דקחשיב ציצית ועוד דרבנן דר''ש מוקי פרק התכלת (מנחות דף מג:) וראיתם אותו לכדתניא וראיתם וזכרתם ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת התלויה בה ואיזו זו קריאת שמע אלמא קסברי קריאת שמע דאורייתא וקיימא לן דקריאת שמע דרבנן בפ' מי שמתו (ברכות דף כא.) ומיהו מזה אין ראיה דהא רב יהודה דאמר ק''ש דרבנן ואשכחן דרמא תכלתא לפרזומא דאינשי ביתיה דפרק התכלת והוא דריש כאידך תנא דדריש וזכור מצוה אחרת ואיזו זו כלאים ועוד יש ראיה מפרק שני דברכות (דף יד:) דאמר רב יוסף כמה מעליא הא שמעתא דבמערבא (אמרי) לא (. אמר) מצות ציצית בלילה ומסיק דאתחולי הוו מתחלי וכיון דמתחלינן גמרינן משמע מהא דלילה לאו זמן ציצית: פסיקתן זו היא עשייתן. גרע עשאה מן הקוצים ומן הגרדין דלעיל (דף ט.) דאף על פי שעושין אחרי כן הציצית לגמרי לא חשבינן ליה עשייתן משום דבעינן תלייה לשם מצוה: