סוכה יא ע"ב

דף יא - ב

בעינן כנף אחד ולא שנים אף בשעת פתיל, היינו, גם בשעת הטלתם בבגד צריך שיהיו הציציות תלויין בכנף אחד, ולא יהיה מונח חוט אחד על שתי כנפות, ולא נאמרה הלכה זו רק בשעת קשירתם, והרי ליכא [שהרי הוא לא עשה כן].

להכי קא משמע לן שמואל, שהלכה זו נאמרה רק בשעת קשירתם, אבל לתלותן מותר על שתי כנפות כאחד.

ומקשה הגמרא על שיטת רב:

מיתיבי ממה ששנינו בברייתא: תלאן לציציות בכנף הבגד, כשהן עדיין חוט אחד הכפול לארבעה, וקשרן, ולא פסק ראשי חוטין שלהן קודם הקשירה, הרי הן פסולין.

ומדייקת הגמרא: מאי לאו, פסולין לעולם, ולא מועיל לחותכם לאחר הקשירה. ותיובתא דרב, המכשיר כשפסקן אחר קשירתם משום "דפסיקתן זוהי עשייתן", וכאילו נעשו עתה בהכשר גמור?! ומתרצת הגמרא: אמר לך רב: מאי "פסולין" שנאמר בברייתא? פסולין עד שיפסקו. אבל אחר שנפסקו, אפילו פסקן אחרי הקשירה, הרי הם כשרים, הואיל ופסיקתם זוהי עשייתם.

ושמואל אמר: אם לא פסקן קודם הקשירה פסולין לעולם, ולא מועיל לפוסקן לאחר מכן.

וכן אמר לוי: פסולין לעולם.

וכן אמר רב מתנה אמר שמואל: פסולין לעולם.

איכא דאמרי: לא אמר רב מתנה מימרא זו בשם שמואל, אלא כך אמר רב מתנה: בדידי הוה עובדא, אצלי היה המעשה, שתליתי וקשרתי את חוטי הציצית קודם הפסיקה, כשהיו חוט אחד הכפול לארבעה חלקים, ואתאי לקמיה דמר שמואל, לשואלו האם כשרים הם, ואמר לי: פסולין לעולם, ולא מועיל לפוסקם אחר כך.

מיתיבי לרב, הסובר שמועיל לפוסקם אחר הקשירה, משום שפסיקתם זוהי עשייתן, מהברייתא ששנינו בה:

תלאן לחוטי הציצית וקשרן, ואחר כך פסק ראשי חוטין שלהן, הרי הן פסולין.

ומוכח, שלא מועיל לפוסקם אחר הקשירה, ופסולים לעולם, כדעת שמואל.

ועוד קשיא לרב, דהא תניא גבי סוכה: נאמר בתורה, "חג הסוכות תעשה לך".

ודרשו חכמים, "תעשה" [סוכה זו יש לעשותה בהכשר], ולא מן העשוי בפסול.

מכאן אמרו: הדלה עליה על גג הסוכה את הגפן, ואת הדלעת, ואת הקיסוס, הפסולים לסיכוך הואיל והם מחוברים לקרקע, ולאחר מכן סיכך על גבן בסכך כשר, הסוכה פסולה, לפי שנעשו בפסול.

והרי, היכי דמי, באיזה אופן מדברת הברייתא הפוסלתן רק משום "תעשה ולא מן העשוי"?

אילימא בשלא קצצן, ועדיין מחוברים הן, אם כן מאי איריא, מדוע אמרה הברייתא שהן פסולין רק משום "תעשה ולא מן העשוי", דמשמע שעכשיו הם כשרים ורק בשעת עשייתם היו פסולים? הרי תיפוק ליה דעכשיו מחוברין נינהו, ופסולין לסיכוך משום מחובר לקרקע?! ^[199] אלא על כרחך, מדברת הברייתא בשכבר קצצן לאחר שהדלה אותם על גבי הסוכה. ומכל מקום נפסלו משום "תעשה ולא מן העשוי", הואיל ובשעת עשייתם היו פסולים, וכשהכשירם לאחר מכן, נמצאת הסוכה נעשית מאליה. ולכך קתני פסולה.

ושמע מינה, דלא אמרינן קציצתן זו היא עשייתן. כי אם היתה נחשבת קציצתם כעשיית הסכך, לא היינו רואין את הסוכה כאילו נעשתה מאליה. ותיובתא דרב?!

אמר לך רב, ליישב את הקושיא השניה: אכן אם היה קוצצם מן הקרקע לגמרי, הרי הם כשרים, דקציצתן זוהי עשייתן.

אלא הכא, בברייתא הפוסלת סוכה זו משום תעשה ולא מן העשוי, ולא משום מחובר, במאי עסקינן? דשלפינהו שלופי. תלש את הענפים מן האילן, ועדיין עומדים הם בסמוך למקום חיבורם לאילן, ^[200] דלא מינכרא "עשיה" דידהו, שאינה נכרת עשייתן, הואיל וסמוכין הם למקום חיבורם הקודם, ונראים כמחוברים לקרקע. ולכן קציצה זו אינה נחשבת כעשיית הסכך מתחילה, אלא עדיין נחשבת הסוכה כנעשית בפסול, ופסולה משום "תעשה ולא מן העשוי".

ומקשה הגמרא: מכל מקום, קושיא ראשונה, מהברייתא ששנינו בה, תלאן ואחר כך פסק ראשי חוטין שלהם פסולים, עדיין קשיא לרב?!

ומסקנת הגמרא: אכן קושיא זו קשיא לרב. ^[201]

ודנה הגמרא: לימא מחלוקת רב ושמואל בקציצה, האם נחשבת היא כעשייה, היא כמחלוקת תנאי:

שנינו במשנה לקמן [לב ב]: הדס שהיו ענביו [פרי ההדס דומה לענב] מרובות מעליו, הרי הוא פסול. ואם מיעט את הענבים, שלא ירבו על עליו, הרי הוא כשר. ואין ממעטין את ענבי ההדס ביום טוב, שהרי הוא כמתקן כלי בכך שמכשיר את ההדס הפסול.

ומוסיפה הברייתא: ואם עבר על דברי חכמים שאמרו אין ממעטין ביום טוב, וליקטן את ענבי ההדס ביום טוב לאחר שאגדן עם הלולב [כי ביום טוב ודאי לא אגדו, שהרי מלאכת קושר היא], הרי הוא פסול, דברי רבי שמעון בר יהוצדק.

וחכמים מכשירין.

סברוה, סברו בני הישיבה לפרש במה נחלקו רבי שמעון בר יהוצדק וחכמים, דכולי עלמא סוברים כי לולב צריך אגד, שיש לאגוד את שלושת המינים יחד.

וסוברים כולם כי ילפינן בלימוד של "מה מצינו", לולב מסוכה, דכתיב גבי סוכה "תעשה", ולא מן העשוי. שהוא הדין לולב שאגדו בפסול, יש בו את הפסול של "תעשה ולא מן העשוי". וכיון שנאגד הלולב בערב יום טוב עם הדס פסול, יש לפוסלו משום "תעשה ולא מן העשוי".

ואם כן, מאי לאו, בהא קא מיפלגי: דמאן דמכשיר [חכמים] סבר: אמרינן גבי סוכה קציצתן זו היא עשייתן. ולכן גבי לולב נמי אמרינן לקיטתן של ענבי ההדס, זו היא עשייתן. וכאילו נאגדו עתה בהכשר.

ומאן דפסיל [רבי שמעון בר יהוצדק] סבר: לא אמרינן גבי סוכה קציצתן זו היא עשייתן, וכדעת שמואל. ואף לאחר הקציצה הסוכה פסולה משום "תעשה ולא מן העשוי". וממילא, גבי לולב נמי לא אמרינן לקיטתן זו היא עשייתן.

דוחה הגמרא: לא. דכולי עלמא סברי כשמואל, דלא אמרינן גבי סוכה קציצתן זו היא עשייתן. והכא, שנחלקו האם איגוד הלולב כשר לאחר שליקט את ענביו של ההדס, במילף לולב מסוכה לדין "תעשה ולא מן העשוי", קמיפלגי.

מאן דמכשר סבר: לא ילפינן לולב מסוכה. ואף שלולב צריך אגד, אין חסרון בכך שנעשה האגד בפסול.

ומאן דפסל סבר: ילפינן לולב מסוכה.

ואי בעית אימא, אכן אי סבירא לן דלולב צריך אגד, כולי עלמא לא פליגי דילפינן לולב מסוכה, ופסול גם לאחר לקיטת הענבים, משום תעשה ולא מן העשוי בפסול.

והכא, בהא קמיפלגי:

מר סבר: לולב צריך אגד, ומר סבר: לולב אין צריך אגד. והואיל ואינו צריך אגד, לכן אף אם אגדו ביום טוב לא אכפת לן שנאגד בפסול.

ונחלקו בפלוגתא דהני תנאי, דתניא: לולב, בין אגוד בין שאינו אגוד כשר.

רבי יהודה אומר: לולב אגוד הרי הוא כשר, אבל לולב שאינו אגוד הרי הוא פסול. הרי שנחלקו, האם צריך לאגוד את הלולב עם ההדס והערבה, או לא.

ומבארת הגמרא: מאי טעמא דרבי יהודה המצריך לאוגדם יחד?

יליף "לקיחה לקיחה" מאגודת אזוב שלקחו אבותינו במצרים, ונתנו בו מדם הפסח על המשקוף ושתי המזוזות. ^[202]

וכך דרש: כתיב התם בפסח מצרים, "ולקחתם" אגדת אזוב, וכתיב הכא גבי לולב, "ולקחתם" לכם ביום הראשון פרי עץ הדר.

מה להלן, בפסח מצרים, נטלו את האזוב באגודה, שהן שלושה קלחי אזוב אגודים יחד, וכמו שנאמר "אגודת" אזוב. אף כאן נמי, נטילת הלולב היא באגודה.

ורבנן, שאינם מצריכים לאגוד את שלושת המינים, טעמם: לקיחה מלקיחה לא ילפינן.

כלומר לא קיבלו גזירה שווה זאת מרבותיהם, ואין אדם דן גזירה שווה מעצמו, אלא אם כן קיבלה מרבותיו, איש מפי איש עד משה רבינו.

ודנה הגמרא: כמאן אזלא, כמי מהתנאים לעיל הא דתניא: לולב מצוה לאוגדו, ואם לא אגדו הרי הוא כשר.

אי מדברי רבי יהודה היא הברייתא, קשה, כי לא אגדו אמאי כשר, הרי לולב צריך אגד?

ואי מדברי רבנן היא הברייתא, אמאי מצוה לאוגדו, והרי הם סוברים שלולב אינו צריך אגד!?

ואין לומר שאף לרבנן לכתחילה מצוה לאוגדו, כי היכן מצינו במצוות דאורייתא, שאמרה תורה לעשותם רק למצוה בעלמא, ואינם מעכבים בקיום המצוה?! ^[203]

ומתרצת הגמרא: לעולם, רבנן היא. שמעיקר דין לולב לא נאמר ליטלו באגודה דוקא. והטעם לכך שלכתחילה מצוה לאוגדו, משום שנאמר "זה אלי ואנוהו". ודרשו חכמים, התנאה לפניו במצות. ונוי מצוה הוא לאוגדם יחד. ^[204]

שנינו במשנה: זה הכלל, כל דבר שמקבל טומאה, ואין גידולו מן הארץ, אין מסככין בו:

ומבארת הגמרא: מנא הני מילי?

אמר ריש לקיש: נצטוינו לשבת בסוכה זכר לענני הכבוד שהיו במדבר. שנאמר "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל", ותרגם אונקלוס, "ארי במטלות ענני". היינו, בצל ענני הכבוד.

ואמר קרא, "ואד [ענן] יעלה מן הארץ", מכאן למדנו, שהענן גידולו מן הארץ.

וילפינן, מה אד, הוא דבר שאינו מקבל טומאה, שהרי לא נאמרה טומאה אלא באוכלין, משקין, כלים, ואדם. וכן גידולו של האד הוא מן הארץ, אף סוכה, שהיא זכר לענני הכבוד, מצוה לעשותה מדבר שאין מקבל טומאה, וגידולו מן הארץ.

דוחה הגמרא: הניחא למאן דאמר סוכות שהושיב בהם הקב"ה את ישראל בצאתם ממצרים, ענני כבוד היו.

אלא למאן דאמר סוכות ממש עשו להם מפני החמה, כשהיו חונים במדבר, ולזכרם הוא שציוה הקב"ה לעשות סוכה, מאי איכא למימר?

דתניא: נאמר בתורה [ויקרא כג] "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות, למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל". אותן סוכות, ענני כבוד היו, דברי רבי אליעזר. רבי עקיבא אומר, סוכות ממש עשו להם. ^[205] וכיון שכן, הניחא לרבי אליעזר, שענני הכבוד היו, מובן מנין למדנו שיש לעשות את הסוכה מדבר שאינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ. אלא לרבי עקיבא, שסוכות ממש עשו להן, מאי איכא למימר?

כי אתא כאשר בא רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר בשם רבי יוחנן מקור אחר להלכות אלו:

אמר קרא "חג הסכות תעשה לך", ונדרשת המילה "חג" לקרבן חגיגה. מקיש הכתוב סוכה לקרבן חגיגה.

מה קרבן חגיגה, הוא דבר שאינו מקבל טומאה, וגידולו מן הארץ [בהמה נחשבת לדעת רבי יוחנן כדבר שגידולו מן הארץ, הואיל והיא ניזונית מן הארץ, וגדילה ממנה]. ^[206] אף סוכה, דבר שאינו מקבל טומאה, וגידולו מן הארץ.

ודחינן להאי דתני ר' חייא כגון שקישר ועשה מעשה אחר שפסק ביניהן והא אתא לאשמעינן מהו דתימא בעינן ענף נוטף בשעת נתינת פתיל בכנף הבגד וליכא. דהוא מתוח הוא ואינה ענף נוטף קמ"ל דלא חיישי'.

ת"ש תלאן ולא פיסק ראשי חוטין שלהן פסול מאי לאו פסול לעולם. ומשני רב פסולה עד שיפסיקו ולוי תני פסולה לעולם אמר רב מתנה בדידי הוה עובדא ואמר שמואל פסולה לעולם. ואע"ג דמשני רב בהודלי' על הגפן וכו' דשלפינהו שלופי [דלא מנכרא] עשיה דידהו ולפיכך קתני פסולה כו' קיי"ל פסולה לעולם. חדא דהא לוי ושמואל פליגי עליה דרב והם רבים לגביה. ותוב דהא עלתה ליה בקושיא ואתינן לאוקמי שמעתא דרב כתנאי ר"ש בר' [יהוצדק] דא' עבר וליקט ביו"ט הענפים של הדס כגון שהיו ענביו מרובין מעליו אע"פ דמיעטו היום בפסילתו עומד דילפינן לולב מסוכה. ת"ק דפסיל כשמואל ולוי חכמים שמכשירין כרב דאמר קציצתן זו היא עשייתן.

ודחינן לא כ"ע והן ת"ק וחכמים כולהו סבירא להו גבי סוכה בעינן מעשה לשם סוכה (דמובא) דקיי"ל תעשה ולא מן העשוי ולא אמרינן קציצתן זו היא עשייתן. אלא בהא פליגי ת"ק סבר ילפינן לולב מסוכה כשם דלגבי סוכה לא אמרינן קציצתן זו היא עשייתן כך גבי לולב לא אמרינן לקיטתן זו היא עשייתן וחכמים סברי הני מילי סוכה אבל לולב אמרינן לקיטתן זו היא עשייתן. איבעית אימא בהא פליגי ת"ק סבר לולב צריך אגד. ואגודתו זו היא עשייתו. ויליף לולב מסוכה.

וחכ"א לולב אין צריך איגוד ולקיטתו זה הוא עשייתו וכפלוגתא דהני תנאי חכמים דמכשירי אם מיעטו כת"ק דתני לולב בין אגוד בין לא אגוד כשר ואוקימנא נמי דהא דתניא סתמה לולב מצוה לאוגדו לא אגדו כשר כרבנן דמכשרי כשאינו אגוד אבל מצוה לאוגדו משום זה אלי ואנוהו ות"ק דתני עבר וליקטו פסול כר' יהודה דתני אגוד כשר שאינו אגוד פסול. וסוגיא כרבנן.

זה הכלל [כל דבר] שאינו מקבל כו' פירוש אליבא דר' אליעזר דאמר הא דכתיב כי בסוכות הושבתי אותם סוכות ענני כבוד היו. בעינן סוכה כעין אותם הסוכות מה ענני כבוד שהן עולים מן הקרקע ואין מקבלים טומאה כדכתיב ואד יעלה מן הארץ הנה הענן שהוא גדולי קרקע ואינו (ככלי) המקבל טומאה אף סוכה כמו כן בעינן שפיר. אלא לר' עקיבא דאמר סוכות ממש היו מנא ליה דבר שגידולו מן הארץ ואינו מקבל טומאה ואתינן לפרושא מהאי קרא מדכתיב חג הסוכות (המצות).

היכי דמי אלימא בשלא קצצן מאי אירי׳‎ משום תעשה ולא מן העשוי ת״ל דמחוברין נינהו לפום האי לישנ׳‎ משמע דפסול׳‎ דאיכא במחובר לאו משום תעשה ולא מן העשוי הוא ותמיה מלתא א״כ מהיכא נפיק פסוליה ומ״ט דהא גידולו מן הארץ ואינו מקבל טומאה ואע״ג דאיכא למימר דדומי׳‎ דפסולת גורן ויקב בעי׳‎ שהוא תלוש מ״מ מ״ט פסל ר״ח למחובר טפי מתלוש דכותיה ונראה לומר דפסול מחובר היינו משום תעשה ולא מן העשוי דאלו מחובר דנפיק מגורן ויקב לא נעשה בו מעשה כלל מתחלתו לשום ענין אבל תלוש שנעשה בו מעשה אדם לשם דירה וכיוצא בו הוי ס״ד דכשר כל היכא דהוי דומי׳‎ דגורן ויקב שגדולו מן הארץ ואינו מקבל טומאה ואת׳‎ קרא ואסרום והיינו דפרכי׳‎ הכא מאי אירי׳‎ משום תעשה ולא מן העשוי ת״ל משום מחובר דפסול טפי שהוא מן העשוי מעצמו שלא נעשה בו מעשה כלל כתלוש:

אמר לך כגון דשלפינהו שלופי דלא מנכר עשיה דידהו מסתברא דהא ודאי כיון שקצצן לגמרי עד שאינם יונקים כלל ה״ל תלושין גמורין אע״פ שמחוברין קצת במקום עיקרן באילן לאו כלום היא וה״נ איכא למימר דקציצתן שהוציאתן מהכשר לפסול זו היא עשייתן מדאורייתא אליבא דרב אלא דהשתא הכי קאמרינן דאע״ג דמדאורייתא כשרה פסולה מדרבנן משום דלא מינכר׳‎ עשיה דידהו ודמיא מן העשוי וקרא דנקיט מתנית׳‎ מדרבנן וקרא אסמכת׳‎ בעלמא משום תעשה ולא מן העשוי שאמרה תורה הפריזו חכמים ואסרו אף זו משום דלא מנכר׳‎ עשיה דידהו איכא נוסחי דגרסי בסיום פירכא דפרכי׳‎ לרב מקמי האי פירוק׳‎ אמר לך רב ולטעמיך תקשי לך מתני׳‎ דתנן או שקצצן כשרה אלמא קציצתן זו היא עשייתן ולא דייק דמאי קושיא הא אוקמה שמואל דהיינו בשנענע ובנוסחי דוקאני ל״ג ליה אלא ה״ג אמר לך רב כגון דשלפינהו שלופי:

לימא כתנאי עבר ולקטן.‎ פי׳‎ ‎הדס שענביו מרובין מעליו אין ממעטין אותו בי״ט דקא מתקן מנא דמעיקר׳‎ פסול והשתא כשר ואם עבר ולקטן ולא נעשה בו שום מעשה אחר הכשרו פסול דברי ר״ש בן צדוק וחכמים מכשירין סברוה דכ״ע וכו׳‎ דכ״ע לא אמרינן קציצתן זו היא עשייתן פי׳‎ בכלהו אוקימתי מוקים לה דהכי דינ׳‎ לכ״ע כשמואל משום דהלכת׳‎ כותיה דאלו רב הא אתותב וכ״ע פליגן עליה:

והכא בלולב צריך אגד קמיפלגי מר סבר צריך אגד. פי׳‎ וכיון דלא אגדי׳‎ בתר הכשר דידיה ה״ל מן העשוי ומ״ס א״צ אגד ולית ביה שום מעשה לעכב שלא יהא מן העשוי ובפלוגת׳‎ דהני תנאי דתני׳‎ לולב בין אגוד בין אינו אגוד כשר ר״י אומר אגוד כשר שאינו אגוד פסול ואסיקנ׳‎ לכ״ע אזוב של מצרי׳‎ צריך אגד דכתיב ביה ולקחתם לכם אגודת אזוב ובהא פליגי ר״י ס׳‎ ילפינן קיחה קיחה מהתם מה להלן צריך אגד אף כאן צריך אגד ורבנן סברי לא ילפינן קיחה קיחה מהתם דלא גמרי להאי ג״ש וקשיא לן דהכא משמע דאזוב צריך אגד ואם לא אגדו פסול דומיא דלולב דגמר מינה ר׳‎ יהודה הכא ואלו התם במסכת פרה תנן אזוב שיש לו ג׳‎ קלחים כאחד מפסגן ואוגדן פסגן ולא אגדן אגדן ולא פסגן לא פסגן ולא אגדן כשר אלמא אין אגד מעכב בהן תירץ מורי נר״ו דב׳‎ מיני אגד הם אגד בחוט והשני אגד ביד שיטלם כלם כאחד ויהיו בידו לאגודה וכי אמרינן התם מצוה לאגדן ואם לא אגדן כשר היינו בחוט ודאמרינן הכא דאזוב צריך אגד היינו אגד בידו ובהא הוא דקאמר ר״י דלולב שאינו אגוד שלא נטל כל שלשת המינין באגודה אחת בידו אלא בזה אחר זה פסול כלומר שלא יצא בו ומאי דקאמר לישנא דפסיל משום דכל אחד בפני עצמו פסול לצאת בו ואינו נכשר עד שיאגד עם חברו ביד ורבנן סברי דאפי׳‎ לא אגדם ביד אלא שנטלם בזה אחר זה כשרה וקי״ל כרבנן דלולב אין צריך אגד ואם כן שמעינן שאפי׳‎ נטלן זה אחר זה כל אחד בפני עצמו יוצא ובלבד שיהיו כולן לפניו אבל לכתחלה מצוה לאגדו ביד או בחוטין משום זה אלי ואנוהו. ומסתברא לי דמהא ליכא למשמע מינה דלעולם אימא לך דאגד דאמרי׳‎ הכא היינו דאינו אגוד בחוט ולרבי יהודה פסול דגמרינן מאזוב ולרבנן כשר אף על פי שאינו אגוד בחוט אבל אגוד ביד בעינן אפילו בדיעבד והא דמשמע במסכת פרה באזוב אין צריך אגד י״ל דלא קשיא דהכא איירינן באזוב דמצרים דבדידיה כתיב קיחה והוא צריך אגד בחוט כדכתיב אגודת אזוב ומתניתין דמסכת פרה באזוב דפרה דלא ילפי׳‎ קיחה קיחה לגבי לולב דהא באזוב דפרה לא כתיב בה אגודה ועוד דפריך כמאן אזל׳‎ הא דתניא לולב מצוה לאגדו לא אגדו כשר אי כר״י היכי קתני לא אגדו כשר דילמא שלא אגדו בחוט ש״מ דרב יהודה פוסל כשלא אגדו בחוט אע״פ שאגדו ביד והיינו דקשיא ליא מתניתא דקתני לא אגדו כשר וצ״ת:

ואי רבנן מאי מצוה.‎ פי׳‎ ‎דליכא למימר דמצוה לאוגדו לכתחלה מן התורה אלא דיעבד אם לא אגדו כשר דהא כל בדאורייתא לא שאני לה בין לכתחלה בין בדיעבד ופרקינן דהיינו מצוה מדרבנן משום שנאמר זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות:

מתני׳‎ זה הכלל כל דבר המקבל טומאה ואין גדולו מן הארץ אין מסככין בו כך הגירס׳‎ במשניות המדוייקות וכן עיקר דהא ודאי לא מצי למתני כל דבר שגדולו מן הארץ ואינו מקבל טומאה מסככין בו דהא לאו בכלל׳‎ דוקא הוא דהא איכא מחובר ונסרין וחבילין שגידולן מן הארץ ואינן מקבלין טומאה ואין מסככין בהן אבל השתא הוא מתני כלל׳‎ דוקא דאע״ג דאיכא פסולי אחרינא דלא הוו מהאי אפי׳‎ הכי כלל׳‎ הכא הוא דוקא והאי דקתני זה הכלל איידי דקתני הדלה עליה את הגפן דהוי סכך פסול נקט זה הכלל מיהו אין זה דומה לזה כלל דאמרי׳‎ בעלמא דבעלמא הוי הכלל מעין הפרט ואלו הכא אין הכלל מעין פסול הפרט דקתני מעיקרא אלא דשו׳‎ בפסול׳‎ בלחוד ולא בטעמא. ויש עוד זה הכלל בענין שלישי שאין הכלל מרב׳‎ כלום על הפרט דקתני אלא דהוי סימנ׳‎ בעלמא כדאיתא במסכת מגילה:

חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים אין מסככין בהם. פי׳‎ הני כשרים לסכך מדאורייתא דהא גדולן מן הארץ ואין מקבלין טומאה אלא דרבנן פסלינהו משום גזירות אוצר דה״ל תעשה ולא מן העשוי וכבר פירשתי דמאי דאמרינן ולא מן העשוי אין פירושו ולא מן העשוי שלא לשם מצוה דהא סוכה לא בעינן לשמה ואית בה משום תעשה ולא מן העשוי והיינו מן העשוי בפסלות כגון ציצית שנעשו קשריו קודם פסיקת חוטין וסוכה שסככה במחובר וכן סוכה שנעשית מתקר׳‎ הבית או מחבלים שנתנן לגג לאוצר בפסלות היא דבעינן סוכה לשם צל ואילו תקרת הבית לשם דירה וחבלים בגג ניתנו לייבשם ולא לצל כדקתני בברייתא לקמן בהדי׳‎ מפני מה אמרה חבילי קש כו׳‎ והאי פיסולה דאורייתא ולהכי גזרו רבנן בכל חבילין וגזרו נמי בנסרים משום גזרת תקרה וכן החוטט בגדיש פיסולה דאורייתא הוא שלא נעשה סכך זה מתחלתו כשהגדישו לשם צל אלא לאסוף עמרים שלו אבל סוכת גנב״ך כשרה שנעשית לשם צל מבואר בעיני אלא שראיתי גדולים טועים בדבר זה:

ואם התירן כשרות. פירוש כולן כשרות ואפי׳‎ אותן שהניח לייבש דהא עבד בהו מעשה בכשרות לשם צל וכלן כשרות לדפנות יש שפרשו בשאינו סומך עליהם דאסור לסמוך בדבר שאין מסככין בו גזירה שמא יסכך בהם כדאי׳‎ לקמן במכלתין ואין צורך אלא מתניתין כפשטא דבזו שאיסורן מדרבנן לא גזרו סמיכה ואפי׳‎ כשפסול לסכך מן התורה לא גזור רבנן אלא בדבר שדרך בני אדם לסמוך בכותלים אע״פ שעפר פסול לסכך כדבעי׳‎ למימר קמן מפי מורי הרב נר״ו:

מה״מ אר״ש בן לקיש דאמר קרא כו׳‎. מקיש סוכה לחגיגה מה חגיגה דבר שאינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ אף כל דבר שאינו מקבל טומאה וגדולו מן הארץ תמי׳‎ מלתא דהכא משמע דבעלי חיים חשיב גדולו מן הארץ והכא נמי משמע הא דתניא ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך כלל בבקר ובצאן ביין ובשכר פרט ובכל אשר תשאלך חזר וכלל כלל פרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש פרי מפרי וגדולי קרקע אף כל פרי מפרי וגדולי קרקע ואלו בעלמא אמרינן דבעלי חיים לא הוו גדולי קרקע דאמרי׳‎ בפ״ק דקדושין גבי הענקת עבד עברי אי כתב רחמנא צאן ולא כתב גורן ה״א בעלי חיים אין גדולי קרקע לא כתב רחמנא גורן ואי כתב רחמנא גורן הוה אמינא גדולי קרקע אין בעלי חיים לא כתב רחמנא צאן. ואמרינן נמי בפרק השוכר את הפועלים מה דיש מיוחד שהוא גדולי קרקע אף כל שהוא גדולי קרקע יצא החולב והמגבן ואמרינן בברכות פרק כיצד מברכין על דבר שאין גדולו מן הארץ כגון בשר בהמה חיה ועוף ודגים אומר שהכל. ותירוצן של דברים דגדולי קרקע נאמר על שני פנים הא׳‎ גדולי קרקע ממש שצומח ויונק מן הקרקע כגון פירות וכל דבר צומח ואין בכלל זה בעלי חיים ואינו ראוי לקרותן פרי האדמה ולפיכך אמרו עליהם שהכל והשני דבר שהוא גדל ורבה על ידי הארץ אבל אינם יונקים ממנו וזה נאמר על ב״ח ואינו ראוי ליאמר על הצומח ולפיכך כל שאמרה תורה בפרט פירות וב״ח כגון מעשר אתו מינייהו כל שני מיני גדולי קרקע אבל כל שלא כתב אלא אחד מהם לא אתי אידך מיני׳‎ והיינו הנהו דמסכתא קדושין ודבב׳‎ מציע׳‎ והא דהכא נמי אתינן למימר מעיקרא דנילף מחגיגה שהוא כל גדולי קרקע ואפי׳‎ הצומח ולהכי פרכינן ליה דלא אפשר דלא ילפי׳‎ מינה אלא בעלי חיים בלחוד והיינו דפרכינן אימ׳‎ חגיגה בעלי חיים אף סוכה נמי ב״ח וזה מבואר ונכון:

הדס שהיו ענביו מרובות מעליו אם ירוקות כשר אם אדומות או שחורות פסול ואם מיעטן כשר אלא שאין ממעטין ביום טוב מפני שהוא כמתקן ואם עבר ולקטן כשר ואין כאן משום תעשה ולא מן העשוי שהרי לולב אין צריך אגד שאילו היה צריך אגד על כל פנים כבר נאגד מבערב ושלא כתקנו שהרי פסול מצד ענביו וכשעבר וליקטם נשאר נאגד כתקנו מאליו והיה בדין תעשה ולא מן העשוי שמאחר שצריך אגד הרי שייכא ביה עשייה אלא שלולב צריך אגד ר"ל שיהי' שלשת מינים שהם הלולב הדס וערבה עמו נאגדים זה בזה ולא שייכא ביה עשייה כלל כדי לפסלו מדין תעשה ולא מן העשוי אלא שמצוה לאגדו לכתחילה מטעם זה אלי ואנוהו:

בד"ה דשלפינהו שלופי ק"ק דהא מפרש טעמא כו' וי"ל אסמכתא כו' עכ"ל קצת נראה דלא הוי גרסי בגמרא דשלפינהו שלופי דלא מינכרא עשייה דידהו דהשתא ודאי שפיר קאמר טעמא משום תעשה כו' וק"ל:

בד"ה והכא במילף לולב מסוכה קמיפלגי והא דאפלגו בעבר וליקטן כו' עכ"ל למאי דסברו מעיקרא דפליגי אי אמרינן דלקיטתן זו היא עשייתן נמי צ"ל כן אלא דסמכו דבריהם אמסקנא דפליגי בע"א ודו"ק:

בד"ה מקיש סוכה לחגיגה הכא מייתי קרא דחג הסוכות תעשה לך ולעיל דאסרינן עצי סוכה כו' עכ"ל אע"ג דמקרא דחג הסוכות תעשה לך נמי דרשינן מיניה לעיל לב"ש דבעינן סוכה לשם חג ולב"ה לעושין סוכה בחש"מ מ"מ היקשא דמה חגיגה כו' לא דרשינן לעיל מהאי קרא וק"ל:

רש"י בד"ה ואי בעית אימא כו' דכ"ע ילפי לולב כו' כצ"ל:

גמרא א"ד א"ר מתנה בדידי הוה עובדא כו'. כה"ג עירובין (ו ב):

שם הב"ע דשלפינהי שלופי. עפרש"י ולע"ד נל"פ דעקרן משרשן כמו דקא משליף קטיני (ב"מ פט) ונשארו עומדים על מקומן על עקרן דלא מינכרא עקירתן כ"כ:

שם ורבנן לקיחה מלקיחה לא ילפינן. הב"א מביא דמצינו שנתקבל תיבה למידרש בה גז"ש במקום זולת מקום והוא דבפ' ע"פ (קטז ב) משמע דרבה ור"י לא גמירי גז"ש בעבור זה דגבי הגדה מבננו זה דבן סו"מ ואילו בשבת אמר דכ"ע בר"ח אתו למ"ס כתיב הכא ביום הזה כו' ול"ד הרב ז"ל. א' דבע"פ לא נזכר רבה ובשבת איתא רבא. ב' דא"ל הזה נתקבל ולא זה. ג' לפמש"כ בע"פ בס"ד אף ראב"י לא בגז"ש יליף שם אלא דמביא כמו דדרשינן שם גבי בסו"מ זה למעוטי סומין ה"נ איכא למידרש הכא בהגדה ע"ש וע"ש (ו ב) בתד"ה ממאי בסופו:

רש"י סד"ה ואד יעלה כו׳ במטלת עננין. כצ"ל:

ד"ה כי חגיגה." דלא קמה מילתיה." כצ״ל (וכ״ה בדפו"י):

בגמ' והכא במילף לולב מסוכה קמיפלגי ופירש"י דהך ילפותא היינו בבנין אב אלא דאכתי לא מפרש במאי קמיפלגי הנך תנאי. ועוד דהאיך שייך למילף לולב מסוכה בבנין אב הא איכא למיפרך מה לסוכה שכן נוהגת בלילות כבימים משא"כ בלולב דכה"ג איתא בש"ס בפרק ר' אליעזר דמילה דמייתי הך פירכא גופא וכן בדוכתי טובא ונ"ל דהאי בנין אב היינו דילפינן מסוכה ומציצית דתו ליכא למיפרך הך פירכא דהא קי"ל לילה לאו זמן ציצית ואם כן אמרינן שפיר ציצית יוכיח. ולפי זה א"ש דהאי תנא דאמר לולב לא מיפסל משום תעשה ולא מן העשוי והיינו משום דס"ל דלילה זמן ציצית כמו שהובא בתוס' לעיל וא"כ תו לא שייך הך ילפותא בנין אב מסוכה לציצית דאכתי איכא למיפרך מה לשניהם שכן נוהגות בלילות כבימים כן נ"ל וק"ל: