סוכה יג ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יג - א

כיון דאותם "שווצרי", סרי ריחייהו, ריחם רע, ואם יסכך בהם את סוכתו, שביק להו, ונפיק. יעזוב בעל הסוכה את סוכתו באמצע החג, וילך וישוב לביתו. ועל כן גזרו חכמים ^[227] שלא לסכך בהם לכתחילה. ^[228]

אמר רב חנן בר רבא: הני היזמי והיגי - מיני קוצים הם, מסככין בהו, לפי שאינם אוכל, ואינם מקבלים טומאה.

אביי אמר: בהיזמי מסככינן, אבל במין הנקרא היגי, לא מסככינן.

מאי טעמא? כיון דאותם "היגי", נתרי טרפייהו עליהן נושרים ומצערים אותו. ולפיכך יש לחוש שמא אם יסכך בהם את סוכתו, שביק לה ונפיק. יעזוב בעל הסוכה את סוכתו, וישוב לביתו. לכן גזרו חכמים, שלא לסכך בהם לכתחילה.

אמר רב גידל אמר רב: האי אפקותא דדיקלא, אותם דוקרנים היוצאים מן הדקל סמוך למקום חיבורו לקרקע, מסככין בהו, ואין בהם משום איסור סיכוך בחבילות.

דאף על גב דאגידי, מחוברים הם יחד בצידם התחתון, ועשויים כחבילה, מכל מקום כשרים הם, כי אגד בידי שמים לא שמיה אגד. ואינה קרויה חבילה אלא אם נקשרה בידי אדם. ^[229]

ואף על גב דהדר אגיד להו, שחזר הוא עצמו וקשר אותם מלמעלה כדי שלא יתפצלו לכאן ולכאן, אין הם נאסרים משום חבילה, כי איגד בחד, לא שמיה אגד. דבר יחידי אינו נחשב כאגודה אף אם כורך סביבו חבלים וקושרו, עד שיאגוד דבר אחר עמו. ולכן, "אפקותא דדקלא", הואיל ומחוברים הם זה לזה מצידם התחתון בידי שמים, הרי הם כדבר אחד, ^[230] ואינם נחשבים כאגודה אפילו קשרם מצידם העליון.

אמר רב חסדא אמר רבינא בר שילא: הני דוקרי דקני, [כעין אפקותא דדקלא הוא, אלא זה בשל קנים וזה של דקלים], מסככין בהו, ואין בהם פסול חבילה.

ואף על גב דאגידי נינהו [אגודים הם מצידם התחתון], אגד בידי שמים לא שמיה אגד.

ואף על גב דהדר אגיד להו שחזר וקשרם מצידם העליון, איגד בחד לא שמיה אגד.

תניא נמי הכי: קנים ודוקרנין, מסככין בהן. ואם תפרש כפשוטו, ששתי הלכות לימדתנו הברייתא, והיינו, שמסככין גם בקנים וגם בעצים [דוקרנין זה מין עץ, כמו "יחפור בדקר, ויכסה", ביצה ב א], אם כן קשה, "קנים" שנקט התנא, פשיטא, ומדוע הוצרך התנא להשמיענו שמסככין בהם?

אלא על כרחך, אימא: קנים של דוקרנין, כלומר, "דוקרי דקני" - בחלק התחתון של הקנים סמוך לקרקע יוצאים דוקרנים קטנים המחוברים זה לזה, וקא משמע לן, שאין הם נידונים כחבילה, ולפיכך מסככין בהן.

ואמר עוד רב חסדא אמר רבינא בר שילא [מובא כאן אגב מימרתו הקודמת]: הני מרריתא דאגמא, חזרת הגדילה ב"אגם", באחו, אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח למצות מרור.

ומקשה הגמרא: מיתיבי ממה ששנינו בברייתא: "אזוב" שנאמר בתורה בכל מקום, הוא אזוב "סתם", ולא אזוב יון, ולא אזוב כוחלי [שם מקום ^[231]], ולא אזוב מדברי, ולא אזוב רומי, ולא כל אזוב אחר שיש לו שם לווי, שאינו נקרא "אזוב" סתם, אלא יש לו שם לווי.

וכמו כן לגבי מצות מרור נאמר בתורה, על "מרורים" יאכלוהו, ללא שם לווי, ואם כן, אין לקיים מצות מרור ב"מרריתא דאגמא", הואיל והיא נקראת בשם לווי, ולא "מרור" סתם. ^[232]

אמר אביי: כלל זה יהיה נקוט בידך: כל שנשתנה שמו ואינו "סתמי", אלא יש לו שם לווי, והיה זה כבר קודם מתן תורה, ובאתה תורה והקפידה עליו, שאמרה "מרורים" סתם, ומשמע בלא שם לווי, (בידוע) זהו ^[233] שיש לו שם לווי. כלומר, שם לווי שלו פוסלו למצות מרור, הואיל והזכירה התורה מרור סתם, ולא הזכירה גם אותו. אבל אם נשתנה שמו אחר מתן תורה, אם כן אין ראיה מכך שלא הזכירתו התורה בשמו, הרי הוא בכלל אותו מרור "סתם" שאמרה תורה.

והני "מרריתא דאגמא" לא נשתנה שמייהו קודם מתן תורה כלל. ^[234]

רבא אמר לישב באופן אחר: הני "מרריתא סתמא" שמייהו. כלומר, מרור זה אינו קרוי "מרריתא דאגמא", אלא מרריתא סתם. והאי דקרי להו "מרריתא דאגמא", אין זה אלא ציון מקום, משום דמשתכח באגמא, שמצויים הם באגם.

לעיל נתבאר, כי אם אגד דבר יחידי, אין זו "אגודה" לפוסלה לסכוך משום חבילה.

אמר רב חסדא: כמו כן לענין "אגודת אזוב", האמורה בתורה לענין הזאת "מי חטאת", [מים שמעורב בהם אפר פרה אדומה] שמים אותם על הטמא באמצעות אגודת אזוב, שהיא אגודה של כמה קלחי אזוב -

איגד בחד, אגד בד יחידי - לא שמיה אגד.

שלש בדים קשורים יחד - שמיה אגד.

שנים בדים קשורים - מחלוקת רבי יוסי ורבנן היא, האם נחשבים הם כחבילה ואגודה. ^[235]

דתנן [פרה יא ט]: מצות אזוב להזאת מי פרה שאמרה תורה "ולקח אזוב, וטבל במים איש טהור, והזה על האוהל", נעשית בשלשה קלחים, שורשים של איזוב, ובהן שלשה גבעולין, גבעול לכל קלח. [והלכה זו נלמדת בגזירה שווה, ממה שאמרה תורה בפסח מצרים "ולקחתם אגודת אזוב", ואין אגודה פחות משלושה].

רבי יוסי אומר: מצות אזוב - שלשה גבעולין, ושיריו שנים. כלומר, אם נפל אחד מן שלשת גבעולי האגודה לאחר זמן, ונשארו שני גבעולים בלבד, הרי הם כשרים להזאה.

ו"גרדומיו", שייריו, כל שהוא. כשמזין בו פעמים הרבה, מתוך שגבעוליו רכים הרי הם משתברים. ואם נשאר באגודה אפילו כל שהוא, הרי זה כשר להזאה, ובלבד שישתייר מכל אחד מהם כלשהוא, שתהיה אגודתו קיימת.

קא סלקא דעתין, סברה הגמרא לפרש את דברי רב חסדא, שלשיטת רבי יוסי שנים קרויים אגד, ולרבנן רק שלושה קרויים אגד, וכך למד רב חסדא את המשנה:

מדאמר רב יוסי "שיריו" שנים, ודאי אף תחילתו נמי כשר בדיעבד בשנים. לפי ש"אגודה" דיה בשנים. והאי דקתני "שלשה", אינו אלא לכתחילה, למצוה בעלמא.

ומדרבי יוסי אומר שצריך "שלשה" למצוה, הרי שלרבנן "שלשה" שאמרו הוא לעכב, דסברי שאין אגודה פחות משלושה. שאם לא כן, אלא אף הם לא הצריכו שלושה אלא למצוה, מה בא רבי יוסי לחלוק עליהם? נמצא איפוא, שאגד בשנים, מחלוקת רבי יוסי ורבנן היא. ^[236]

ומקשה הגמרא על הבנה זו בדברי רב חסדא: וכי הכשיר רבי יוסי אף אם אגד מתחילה רק שני גבעולים?

והתניא: רבי יוסי אומר, אזוב שהיה תחילתו שנים, שני גבעולין, ושיריו אחד, שנשר ממנו אחד, הרי הוא פסול. ואינו כשר, עד שיהא תחילתו שלשה - שאין תחילתו כשר אלא בשלושה כי בפחות מכך לאו אגודה היא, ואין שיריו כשרים אלא בשנים, אבל אם לא נשתייר אלא אחד פסולה.

הרי שאינו כשר עד שיאגוד מתחילה שלושה, ובפחות מכך אין זו אגודה, ולא הכשיר רבי יוסי רק אם היו מתחילה שלושה, ונשארו בו שנים, ואיך אמר רב חסדא כי לרבי יוסי אף שנים נחשבים אגד?!

ומתרצת הגמרא: איפוך הבנתנו בדברי רב חסדא, וכך אמר רב חסדא: לרבי יוסי אמרו שלשה לעכב, ואין האגודה כשרה אם לא אגד מתחילה שלושה גבעולין, ואילו לרבנן: שלשה שאמרו הוא רק לכתחילה, למצוה. ^[237]

ולמד זאת רב חסדא, מזה שלא הכשיר רבי יוסי אלא בשהיו שייריו שנים, הרי שבתחילת איגודו צריך שיהיו בו שלושה, וזה מעכב בקיום המצוה.

ומוסיפה הגמרא ומדייקת דבריה מן הברייתא:

והתניא [בניחותא]: אגודת אזוב שתחילתו שנים, הרי היא כשרה, ושיריו אחד, אף הוא כשר. ואינו פסול, עד שיהא תחילתו ושיריו אחד.

ועל כרחנו, שיטת חכמים היא. שהרי לרבי יוסי צריך שיהיו שלושה בשעת האגידה. הרי למדנו, כי לדעת חכמים, אף תחילת איגודו כשר בדיעבד בשנים, ולא אמרו דין שלושה אלא למצוה גרידא.

וסברה הגמרא לפרש, כי מה שאמרו בברייתא "ואינו פסול עד שיהא תחילתו ושיריו אחד", שני דינים נאמרו כאן:

א. אם היה תחילת איגודו אחד, הרי הוא פסול, ואינו נחשב אגודה.

ב. אף אם היה תחילתו שנים או שלושה, ושייריו אחד, הרי הוא פסול, לפי שעתה אינו אגודה.

ולפיכך מקשה הגמרא: האם מברייתא זו דייקת כדבריך, שכאשר היו שיריו אחד, פסול!?

הא אמרת בברייתא זו עצמה, "שיריו אחד, כש ר"?!

הערות

^[227] מוסיף המשנה ברורה: ואם היה ריחם רע כל כך שאין דעת האדם סובלתו, יש לומר דפסול מדאורייתא, דבעינן "תשבו כעין תדורו", ואין המקום ראוי לדיורין.

^[228] וכתב הרמב"ם: אבל אם עבר וסיכך בדבר הנובל ונושר, או בדבר שריחו רע, כשרה. ויתירה מזו כתבו המגן אברהם [סימן תרכט ס"ק יד] וביכורי יעקב [שם ס"ק כה], שאם סיכך סוכתו בדבר שריחו רע, יכול הוא לשבת בסוכה זו לכתחילה, אף אם יכול לשוב ולסככה בסכך אחר. אבל מדברי הרא"ש שכתב, "אבל יצא ידי חובתו אם סיכך בהם", מבואר, שדוקא אם כבר ישב בסוכה זו וקיים מצותו, יצא ידי חובתו, ואינו צריך לחזור ולשבת בסוכה אחרת. אבל אם טרם קיים מצוותו, ויכול לקיימה בסוכה אחרת, עליו לעשות כן לכתחילה. ועיין בכורי יעקב שם. אבל שיטת הריטב"א היא, שסכך זה פסול אפילו בדיעבד, ואפילו כבר ישב בסוכה זו לא יצא ידי חובתו. והוסיף הריטב"א, ד"שוויצרי" שריחן רע פסולים גם לדפנות, הואיל ומחמת ריחם הרע שביק להו ונפיק. אבל "היגי" פסולים רק לסיכוך, הואיל ונושרים העלין על ראשו ושולחנו, אבל בדפנות אין לחוש שמא יצא מן הסוכה מחמת נשירת העלין. וראה ילקוט מפרשים.

^[229] הקשו הראשונים: בגמרא כאן מבואר שאגד בידי שמים אינו חשוב אגד, ואילו לגבי הזאת מי פרה שצריך אגודת אזוב, שנינו במסכת פרה: "אזוב שיש בו שלושה קלחים, מפסגו [מחתכו] ואוגדו. פסגו ולא אגדו, אגדו ולא פסגו, לא פסגו ולא אגדו, כשר". ומבואר, שמעיקר הדין אגד בידי שמים שמיה אגד, ורק לכתחילה למצוה מן המובחר יש לחלקו ולאוגדו? ! וכתב הר"ן, דאכן מעיקר הדין אגד בידי שמים חשוב כאגד, אבל חבילי קש וחבילי עצים, הואיל והם פסולים רק מדרבנן משום גזירת אוצר, לא החמירו עליהם אלא באגד בידי אדם שהוא כעין אוצר, שיש לחוש שמא יעשה סוכתו באוצרו, ותהיה פסולה משום "תעשה ולא מן העשוי". אבל הריטב"א דחה תירוץ זה מדברי הגמרא להלן, שמדמה דין אגד בשנים לענין גזירת חבילין, לדין אגד בשנים באגודת אזוב, ומוכח שלא חילקו בין גזירת אוצר לדין אגודה דאורייתא. ועל כן כתב בשם רבו, שבאגודת אזוב לא צריך אגד בחוט, ודי בזה שאוגדו בידו בשעת ההזאה, ולפיכך אף על פי שאגד בידי שמים לא שמיה אגד, יצא ידי חובתו הואיל ואין אגד חוט מעכב. והוכיח את דבריו, מכך שאפילו פסגו ולא אגדו, שאין כאן לא אגד בידי שמים ולא אגד בידי אדם, גם יצא ידי חובתו, ומוכח שדי בכך שאוגדו בידו.

^[230] בשפת אמת הקשה: אם איגד בחד לאו שמיה אגד, מדוע צריך את הטעם דאגד בידי שמים לאו שמיה אגד, תיפוק ליה שמחוברים הם יחד, וכדבר אחד הם, ואגד בחד לאו שמיה אגד?! ותירץ, דהיינו הך, שאם אגד בידי שמים היה חשוב אגד, לא היה זה אגד בחד, שהרי כל ענף עומד לעצמו אלא שנתאגדו בידי שמים, ורק לאחר שנתחדש דאגד בידי שמים אינו אגד, ממילא רואין הכל כיחידה אחת, ואז גם אם יאגדנו מצידו השני אין זה אגד, כי איגד בחד לאו שמיה אגד.

^[231] כתב מהרש"ל: הרמב"ם בסוף נגעים פירש שהוא שם מקום או מדינה, והערוך פירש שצבעו של אזוב זה הוא כחול.

^[232] הקשה הגאון רבי עקיבא איגר: היאך מדמה הגמרא אזוב למרור, הרי אפשר שדוקא לגבי אזוב שהוא נזכר בתורה וכך הוא שמו, הקפידה תורה על אזוב סתם, ושלא יטול אזוב שיש לו שם לווי, אבל לגבי מרור, הרי כל הירקות שהוכשרו למצות מרור אין שמם מרור, כמבואר במשנה במסכת פסחים שיוצאים ידי חובת מרור בתמכא חרחבינא חזרת וכו', ואינם קרויים מרור רק מחמת מרירותם, ואם כן למה יגרע מרריתא דאגמא משאר מיני ירקות מרים?!

^[233] נתבאר על פי הרש"ש.

^[234] הקשה התפארת ישראל [פרה פרק יא משנה ז]: במסכת שבת דף נו מובא, בשעה שנשא שלמה בת פרעה, בא גבריאל ונעץ קנה בים ועלה בו שירטון, ועליו נבנה כרך גדול של רומי. ומוכח, שקודם לכן לא היתה רומי קיימת, ואם כן מדוע "איזוב רומי" פסול, הרי לא היה לו שם לווי זה קודם מתן תורה?! עוד הקשה: לתירוצו של רבא - "הני מרריתא סתמא שמייהו, והא דקרי ליה מרריתא דאגמא משום דמשתכח באגמא", הרי גם "אזוב יון ורומי" קרויין כך על שם מקום גידולן, ומדוע נפסלו לאגודת אזוב מחמת השם לווי שלהם?! ותירץ: דאזוב רומי ויון היו מיני אזוב שונים מאזוב סתם, ולכך ציינו את שמם על שם מקום גידולם, אבל מרריתא דאגמא, לחינם ציינו אותו על שם מקומו, ולא מחמת שהיה מין אחר, ולכן אפילו שלא היתה רומי קיימת קודם מתן תורה, מן הסתם היה לו כינוי אחר, שהרי מין אחר הוא ואינו אזוב סתם.

^[235] ולמסקנת הגמרא, מחלוקתם היא האם צריך שלושה קלחים לעיכובא, או רק למצוה מן המובחר. והקשה הגאון רבי עקיבא איגר: מה הראיה מחכמים המכשירים אגודה זו בדיעבד, ששנים נחשבים כאגודה, הרי בדיעבד אגד כלל אינו מעכב באגודת אזוב, כמבואר במשנה במסכת פרה: "לא פסגן ולא אגדן כשר", ואפשר שמשום כך הכשירו חכמים בשנים אף ששנים אינם חשובים אגודה?! אכן הריטב"א כתב, דלדעת רבנן אמנם אין האגד מעכב, אבל מכל מקום צריך שיהיה ראוי לאגד, ועל כן נחלקו חכמים ורבי יוסי, כמה קלחים נחשבים אגודה. ועיין עוד שפת אמת, ובילקוט מפרשים.

^[236] מבואר מדברי הגמרא, שאפילו אם לכתחילה צריך שלושה קלחים באגודה, והיינו שעיקר דין אגודה הוא בשלושה, אין אנו אומרים שלא תפסל הסוכה אלא בחבילה גמורה, דהיינו שלושה, אלא אף חבילה של שנים פוסלת את הסוכה, שהרי אף לדעת חכמים עיקר דין אגודה בשלושה, ורק בדיעבד די בשנים.

^[237] כתב הרמב"ם: "מצות אזוב שלושה קלחים, וכל קלח וקלח גבעול אחד. נמצאו ג' גבעולין. ושייריו שנים. או אם לקח ב' בתחילה ואגדן, כשר. נתפרדו הגבעולין ונשארו העלין, אפילו לא נשאר מכל גבעול מהם אלא כל שהוא, כשר, ששיירי האזוב בכל שהוא". וצריך עיון, הרי מסקנת הגמרא היא, שלחכמים גם כשהיתה תחילתה בשני קלחים, האגודה כשרה בדיעבד, ושייריו כשרים אפילו באחד. והרמב"ם פסק כחכמים, המכשירים כשהיתה תחילת אגודתו בשנים, ומאידך פסק, ששייריו כשרים בשנים דוקא, ואם נשתייר אחד פסול?! ועיין ילקוט מפרשים.

דסרי ריחייהו [כיון שמבאיש ריחם] לאחר זמן שביק להו ונפיק [מניח אותם ויוצא מן הסוכה] ואין לעשות סוכה שאי אפשר לשבת בה.

וכעין זה אמר רב חנן בר רבא: הני [אותם] היזמי והיגי שהם מיני קוצים מסככין בהו [בהם]. ואילו אביי אמר: בהיזמי מסככינן [מסככים אנו] בהיגי לא מסככינן [אין אנו מסככים] מאי טעמא [מה טעמו של דבר] — כיון דנתרי טרפייהו [שנושרים עליהם] במשך הזמן ועשויים ליפול לתוך דברי מאכל ולהפריע ליושבי הסוכה, לכך שביק לה ונפיק [עוזב אותה את הסוכה ויוצא].

אמר רב גידל אמר רב: האי אפקותא דדיקלא [ענפי הדקל היוצאים מתחילת הגזע] מסככין בהו כמות שהם יחד. ואף על גב דאגידי [אף על פי שהם אגודים], מכל מקום אגד שנעשה בידי שמים שבדרך הטבע הדברים מחוברים יחד לא שמיה [אין שמו] אגד וכשר. יתר על כן, אף על גב דהדר אגיד להו [אף על פי שהוא חוזר וקושר אותם] מן הצד השני שבו הענפים מפורדים, מכל מקום כשר הוא, כי דבר האגוד כבר מצד עצמו אם הוסיף ואיגד וקשר רק בחד [באחד], כלומר: הוסיף לאוגדו בפני עצמו בלא להוסיף לאגודה זו דבר אחר, לא שמיה [אין שמו, אינו קרוי] אגד ולכך אינו פסול לסיכוך.

וכן אמר רב חסדא אמר רבינא בר שילא: הני דוקרי דקני [אותם קנים היוצאים יחד ממקום אחד] מסככין בהו [בהם] כמות שהם. ואף על גב דאגידי נינהו [אף על פי שאגודים הם] — אגד בידי שמים לא שמיה [אין שמו, איננו נחשב] אגד. ויתר על כן; אף על גב דהדר אגיד להו [אף על פי שהוא חוזר ואוגד אותם בצד האחר] — איגד בחד לא שמיה [קשר בצד אחד אין שמו, איננו נחשב] אגד.

ומעירים: תניא נמי הכי [שנוייה ברייתא גם כן כך]: קנים ודוקרנין מסככין בהן. ויש לתהות: קנים פשיטא [פשוט, מובן] שמסככין בהן, שהרי קיימים בהם כל המידות שמנו חכמים בסכך כשר! אלא אימא [אמור] ותקן כך: קנים של דוקרנין אף שהם צומחים אגודים יחד (דוקרני דקני), בכל זאת מסככין בהן.

א אגב דברים אלה, מביאים דבר אחר שמסר רב חסדא בשם אותו חכם. אמר רב חסדא אמר רבינא בר שילא: הני מרריתא דאגמא [אותו מרור, חזרת של אגם] אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח בקיום מצות מרור.

על כך מיתיביה [מקשים עליו]: הלא שנינו כי בכל מצוה שלשם קיומה דרוש אזוב, יש ליטול לשם כך אזוב סתם דווקא, ולא כל מין אחר אף המינים הקרובים, לא אזוב יון ולא אזוב כוחלי, ולא אזוב מדברי, ולא אזוב רומי ולא כל אזוב אחר שיש לו שם לווי. ומכאן נלמד שכל מין שיש לו שם לווי איננו המין הכתוב בתורה, ואף מרור האגם כיון שיש לו שם לווי אינו מרור האמור בתורה!

על כך אמר אביי: יש לחלק בין הדברים, כל שנשתנה שמו קודם מתן התורה, כלומר: שהחלוקה בין המינים השונים קדומה, והיתה קיימת עוד לפני מתן תורה, ובאתה תורה והקפידה עליה [עליו] לקרוא לו בשם מסויים אחד — בידוע שיש לו מינים קרובים שלהם שם לווי, וכל דבר שיש לו שם לווי פסול, חוץ ממין זה שאמרה התורה במפורש. והני [אלו] לא נשתנה שמייהו [שמם] קודם מתן תורה כלל, שמרור האגם לא היה לו שם מיוחד לפני מתן תורה, ולפי התורה הכל מין מרור ולא הקפידה התורה בפרטיו.

רבא אמר הסבר אחר: הני [אלו המינים] — "מרריתא" סתמא שמייהו ["מרור" סתם שמם], שאינם כלל מין בפני עצמו והאי דקרי להו "מרריתא דאגמא" [וזה שקורים להם "מרור האגם"] — משום דמשתכח באגמא [שהוא נמצא באגם] ואין זה שם מין לעצמו, ואין מקום לאוסרו.

ב אמר רב חסדא איגד בחד [באחד], כלומר: דבר אחד בפני עצמו, גם אם עשה בו קשר — לא שמיה [אין שמו, אינו קרוי] אגד (קשר). אגד של שלש יחידות יחד — לכל הדעות שמיה [שמו קרוי] אגד. קשר בשנים — הרי זו מחלוקת ר' יוסי ורבנן [וחכמים]. דתנן [שכן שנינו במשנה]: כל דין שנאמרה בו בין השאר מצות אזוב, הכוונה היא לשלשה קלחים (צמחים עם שורש) ובהן בכל אחד מהן שלשה גבעולין. ר' יוסי אומר: מצות אזוב מעיקרה צריכה שתהיה בשלשה גבעולין. ושיריו — אם אירע שנפגמה האגודה — אפילו שנים, וגרדומיו אם נשברו הענפים תוך כדי הזייה כשרים כל שהוא.

קא סלקא דעתין [עלה בדעתנו לומר] כיון שאומר ר' יוסי ששיריו של אגד האזוב שנים, תחילתו נמי [גם כן] יספיקו לו בדיעבד שנים, והאי דקתני [וזה ששנה] שלשה אינו אלא למצוה מן המובחר מלכתחילה. ומכיון שלדברי ר' יוסי מה שאמר שלשה הוא דווקא למצוה, מזה נלמד כי לרבנן שלשה שאמרו הוא לעכב. ולפי זה חלוקים ר' יוסי וחכמים אם אגודה היא שלושה דווקא, אם לאו.

על הסבר זה של המשנה מקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] בפירוש לא כן, ר' יוסי אומר: אזוב אם תחילתו שנים ושיריו אחד — פסול, ואינו כשר עד שיהא תחילתו שלשה ושיריו שנים! אלא איפוך [הפוך] את הסבר הדברים במשנה ראשונה ופרש אותה כך: לר' יוסי שלשה לעכב, ואילו לרבנן [לדעת חכמים] שלשה הם רק למצוה.

וראיה לדבר; והתניא [והרי כן שנינו בברייתא מפורשת]: אזוב אם תחילתו שנים ושיריו אחד — כשר, ואינו פסול עד שיהא תחילתו ושיריו אחד ושיטה זו ודאי שיטת חכמים היא.

על עצם לשונה של ברייתא אחרונה זו תוהים: שיריו אחד פסול? הא אמרת [הרי אמרת] בחלקה הראשון של הברייתא ששיריו אחד כשר!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

their odor grows offensive over time, one abandons the sukka and exits. It is inappropriate to establish a sukka in which it is impossible to remain.

Similarly, Rav Ḥanan bar Rava said: With regard to these thorns and shrubs, one may roof the sukka with them. Abaye said: With thorns, one may roof his sukka; with shrubs, one may not roof his sukka. What is the reason for this distinction? Since their leaves fall over time and they are apt to fall into the food and disturb those in the sukka, one abandons the sukka and exits.

Rav Giddel said that Rav said: With regard to this offshoot of the trunk of the palm tree, from which several branches emerge; one may roof the sukka with it. Although the branches are naturally bound, a binding at the hand of Heaven is not considered a binding. Furthermore, although one then binds the branches together at the end removed from the trunk, where they grow apart into separate branches, and roofs with them, the sukka is fit, since if one binds a bundle that is already bound into one unit it is not considered a binding.

Likewise, Rav Ḥisda said that Ravina bar Sheila said: With regard to these offshoots of reeds, one may roof the sukka with them. Although the branches are naturally bound, a binding at the hand of Heaven is not considered a binding. Furthermore, although one then binds the reeds together at the other end, the sukka is fit, since if one binds a bundle that is already bound into one unit it is not considered a binding.

The Gemara notes that this opinion is also taught in a baraita: With regard to reeds and spades, one may roof a sukka with them. The Gemara asks: The fact that one may roof his sukka with reeds is obvious. After all, they meet all the criteria of fit roofing. Rather, say: With regard to these offshoots of reeds, one may roof the sukka with them.

§ Apropos the above halakha, the Gemara cites another statement that Rav Ḥisda said that Ravina bar Sheila said: With these bitter herbs of a marsh, a person fulfills his obligation on Passover.

The Gemara raises an objection to his opinion. With regard to every mitzva that requires use of hyssop, one takes standard hyssop and neither a hyssop that grows in Greece, nor stibium hyssop, nor desert hyssop, nor Roman hyssop, nor any other kind of hyssop whose name is accompanied by a modifier. The same should hold true for the mitzva of bitter herbs; bitter herbs of the marsh, whose name is accompanied by a modifier, are not the bitter herbs mentioned in the Torah.

Abaye said in response: There is a distinction between the cases. Every species whose name was differentiated prior to the giving of the Torah, i.e., the distinction between its different subspecies predated the Revelation at Sinai, and the Torah then came and was particular about one specific subspecies, it is known that the species has other subspecies identified with a modifier that are unfit for use in fulfilling the mitzva. And these bitter herbs, their names were not differentiated prior to the giving of the Torah at all; all the subspecies were known simply as bitter herbs. Therefore, when the Torah requires bitter herbs, one may fulfill the mitzva with all subspecies of bitter herbs.

Rava said a different explanation. Actually, the name of this plant is merely bitter herbs without a modifier. And the fact that one calls them bitter herbs of the marsh is because they are typically found in the marsh. Therefore, there is no reason that they may not be used to fulfill the mitzva on Passover.

§ Rav Ḥisda said: If one bound one item, even if he did so with a knot, it is not considered a binding. If one bound three items together, everyone agrees that it is considered a binding. If one bound two items, it is the subject of a dispute between Rabbi Yosei and the Rabbis, as we learned in a mishna: With regard to all matters that involve the mitzva of hyssop, the requirement is to have three stalks with their roots, and on them three stems, one on each stalk. Rabbi Yosei says: The mitzva of hyssop fundamentally requires three stems. If the bundle of hyssop was rendered incomplete, its remnants are fit for use with two stems. If all the stems broke, the hyssop is fit for use, as long as the stumps of its central stem remain any size.

It enters our minds to say: From the fact that Rabbi Yosei said that for the bundle of hyssop to be fit for the mitzva after the fact its remnants are two, apparently its origins were also two stalks. And the fact that the mishna teaches that the binding includes three plants, that is the requirement for the mitzva to be performed ab initio. And from the fact that Rabbi Yosei requires three plants only for the mitzva to be performed ab initio, conclude that the Rabbis, who disagree with him, hold that failure to include three stalks in the bundle renders it unfit for the mitzva. Apparently, the Rabbis and Rabbi Yosei dispute whether it is two or three items that are necessary to be considered a binding.

The Gemara questions that understanding of the dispute. But wasn’t it taught in a baraita that Rabbi Yosei said: With regard to the hyssop bundle, if its origins were two stalks and its remnants are one, it is unfit. And it is fit only when its origins were three and its remnants are two. Rather, reverse the opinions in the mishna: According to Rabbi Yosei, failure to include three stalks in the bundle renders it unfit for the mitzva; according to the Rabbis, three is the requirement for the mitzva to be performed ab initio.

The Gemara cites a baraita supporting this understanding. And this was taught in a baraita: With regard to the hyssop bundle, if its origins were two stalks and its remnants are one, it is fit. And it is unfit only when its origins and its remnants are one. Clearly, this is the opinion of the Rabbis.

The Gemara questions the end of the baraita: If its remnants are one, it is unfit? Didn’t you say in the first clause of the baraita that if its remnants are one it is fit?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אפקותא דדיקל' פירוש הצואר של דקל שנחתך מן הדקל והחריות עמו דבוקים מסככין ולא גזרינן משום חבילות דהני אגידתן איגוד בידי שמים הוא כלומר ברייתן כך היא ואע"פ שחוזר ואוגדן אינן דומין לחבילות הנאגדין מפני שכל החריות הללו שעיקרן מאפקותא כאחד מהן חשובין. וקיי"ל אגד בחד לא שמיה אגד.

דוקרני דקני. עיקר הקנים שנתלשו ויש להן קנים הרבה דבוקים בעיקרן מסככין בהן. דינם כדין האפקותא. כיון שהזכיר שמועות של רב חסדא משמיה דרב אבינא בר רב שילא הזכיר נמי מרריאתא והאזוב שיש לו שם לווי ופשוטה היא אמר רב חסדא אגד בחד לא שמיה אגד כדאמרן ג' הוי איגוד ב' מחלוקת רבנן סברי הוי איגוד ור' יוסי סבר לא הוי איגוד דכתיב ולקחתם אגודת אזוב וכתיב ולקח אזוב וטבל במים וילפינן לקיחת אזוב כלומר דבעינן איגוד ותנן במסכת פרה פרק י"א מצות אזוב ג' קלחים ובהן ג' גבעולין. רבי יהודה אומר של ג' ג' אזוב שיש בו ג' קלחים מפסגו ואגדו פסגו ולא אגדו אגדו ולא פסגו לא אגדו ולא פסגו [כשר].

ר' יוסי אומר ג' גבעולים ושיריו שנים וגרדומיו כל שהוא.

ואוקימנא לר' יוסי ג' גבעולים לעכב כלומר השנים אינן נאגדין לפיכך פסולין ולרבנן למצוה שלשה ואם עשה שנים כשר. כדתניא אזוב לרבנן תחלתו שנים ושיריו אחד כשר ואינו פסול אלא עד שיהא [בתחלתו] אחד כשיריו:
ירושלמי אין חבילה פחות מכ"ה.

אמר רב גידל אמר רב האי אפקותא דדיקלא. פירוש הדקל שמוציא ענפים בשרשי סביבותיו וכלן אגודות בחוט בידי שמים וקי״ל מסככין בהן ולא מיתסרא משום חבילי עצים דאע״ג דאגידי אגד בידי שמים לא שמיה אגד וק״ל לרבנן ז״ל דהכא אמרינן דאגד בידי שמים לא שמיה אגד ואלו במס׳‎ פרה תנן אזוב שיש בו ג׳‎ קלחים כא׳‎ מפסגו ואוגדו אגדו ולא פסגו לא אגדו ולא פסגו כשר והא התם דכי לא אגדו ולא פסגו אלא שהוא אגוד מעצמו בידי שמים כשר ואע״ג דבאזוב דכ״ע צריך אגד כדאיתא לעיל אלמא אגד ביד׳‎ שמים שמיה אגד ור׳‎ זרחיה תירץ דודאי אגד בידי שמים שמיה אגד אבל הכא בגזירת חבילין אקילו רבנן ולא גזרו באגד בידי שמים משום גזירת אוצר ולא מחוור דהא חזינן בסמוך דמייתינן ראיה לאגד בשנים דהכא אי הוי אגד או לא מפלוגתא דר׳‎ יוסי ורבנן גבי אזוב אלמא כל דגזור רבנן הכא כעין ההוא דאוריי׳‎ גזור. ולפירוש שכתבתי למעלה בשם מורי נר״ו ל״ק דהא אזוב אינו צריך אלא אגד ביד ואין אגד בחוט מעכבו ולפיכך אמרו שאף על פי שפסגו ולא אגדו כשר ואף על פי שאגד בידי שמים לא שמיה אגד לית לן בה דהא אין אגד מעכב תדע דקתני התם בהדי פסגן ולא אגדן כשר דאע״ג דליכא לא אגד שמים ולא אגד אדם כשר ומיהו אנן הא כתיבנא דודאי אזוב דמצרים צריך אגד גמור בחוט כדאיתא לעיל ומתני׳‎ דמסכת פרה באזוב של פרה היא שנויה דלא כתיב ביה אגודה ואע״ג דכתיב קיחה קיחה רבנן סברי דלא גמרי׳‎ קיחה מאזוב דמצרים לאזוב דפרה תדע דהא לא גמרי קיחה קיחה דלולב מאזוב כדאיתא לעיל ואלו הוו גמירי ג״ש דקיחה קיחה בין ללולב בין לאזוב דפרה הוו גמרי ליה לפום מאי דנקטי׳‎ מדרבנן ומוכח בתלמוד בכמה דוכתי דג״ש דגמירי אינה אלא במלות סתם ולא בפרשיות ידועות אלא ודאי דרבנן לא גמירי ג״ש דקיחה קיחה כלל לענין שיהא אגד מעכב אלא לענין שיהא לולב ואזוב פרה ראוי לאגד הן בשלש׳‎ קלחים הן בשנים והיינו דפליגי רבנן ור׳‎ יוסי באזוב דפרה תחלתו כמה כדאיתא לקמן ומאי דתלי תלמודא מלתא באגד לאו משום דאגד מעכב דא״כ לא אגדן ופסגן אמאי כשר אלא לומר דצריך שהיה ראוי לאגד מן התורה א״נ דרבנן ורבי יוסי התם דפליגי אמתניתין דפר׳‎ דס״ל דאזוב צריך אגד ס״ל כרבי יהודה דגמיר קיחה קיחה גבי לולב וה״ה גבי אזוב דכי הדדי נינהו ולדידהו אגד בידי שמים לא שמיה אגד ואם אגדן ולא פסגן פסול וכ״ש פסגן ולא אגדן והרי זה מבואר ואע״ג דאגד להו אגד בחד לא שמיה אגד פירוש אגד בדבר שהוא אחד ואגוד בעצמו כמאן דליתא דמי ולא שמיה אגד ואין בו משו׳‎ גזירת חבילין:

אמר רב חסדא אגד בחד לא שמיה אגד בשלש שמיה אגד. פירוש אם אגד שלשה דברים שמיה אגד ונקרא חבילה לענין סוכה ג״כ שנים פלוגתא דרבי יוסי ורבנן גבי אזוב דפרה ואסיקנא דלרבנן מצות אזוב מן התורה לעכב בג׳‎ דבלאו הכי לא שמיה אגד ולר׳‎ יוסי שנים מן התורה הוי אגודה ושלשה מדרבנן וקי״ל כרבנן הלכך כל שאגד שלשה עצים כאחד הויא חבילה ואין מסככין בו כרב חסדא ופליגא גמר׳‎ דילן אהא דאמרינן בירושלמי הכא שאין חבילה פחותה מעשרים וחמשה זרין ויש שסבורין לומר דלא פליגי דהא רב חסדא נמי כ״ה זרין יש אלא שהם בג׳‎ ענפים כעין אפקותא דדיקלא ואף על גב דיליף דלא ליהוו בענף אחד ולא בשנים לרבנן דאגד בחד או בשנים לא שמיה אגד לא גמרינן מפלוגתא דאזוב אלא לענין ב׳‎ וג׳‎ אבל ג׳‎ דהתם ג׳‎ קלחים ממש והכא ג׳‎ ענפים גדולים בני כ״ה זרין. ול״נ דתנן מצות אזוב ג׳‎ קלחים ובהם ג׳‎ גבעולין פי׳‎ גבעול א׳‎ לכל קלח לאפוקי מדרבי יהודה דבעי התם שלשה גבעולין לכל קלח ודכ״ע אין מזין בקלחים אלא בגבעולין:

שיריו שנים. פירוש אם נפל אחד ונשתיירו שני קלחים כשרה וגרדומיו של גבעול כל שהוא דאע״ג דנשר אם נשאר ממנו כל שהוא כשרה ואית דמפרשי לה אפילו נשאר מן הקלח עצמו כל שהוא ול״נ דקלח בלא גבעול כלל לאו כלום הוא:

היזמי והיגי הם מיני קוצים ומן הראוי לסכך בהם אלא שבהיגי מיהא הואיל ועליהם נושרים אע"פ שאין הנשירה מביאה את הסוכה לידי חמתה מרובה מצלתה מ"מ הוא קץ בהם על שולחנו ויוצא לו ונעשית דירה סרוחה וגדולי המחברים כתבו באלו ר"ל כל שאני באים עליו מצד שריחו רע ושעליו נושרים שבדיעבד כשר וכן הדברים נראין:

אפקותא דדיקלא ר"ל גזע דקל היוצא בתחתיתו והוא שורש אחד המסתעף לכמה ענפים וכן דוקרי דקני והם קנים דקים היוצאים בשרש אחד כעין אפקותא דדיקלא והרי הם כחבילות הואיל והרבה מחוברות בגבעול אחד והיה לנו לדונם כחבילות שפסלנו לסכך בהם מ"מ באלו מותר שכל אגד שאינו בידי אדם אינו אגד ואע"פ שחזר ואגדם למעלה כדי לחברם מלמעלה שהם מתפצלים לכאן ולכאן אגד בחד לא שמיה אגד ר"ל דבר יחידי המחובר יחד והוא קושרו מצד פיסולו אינו אגד עד שיתן דבר אחד עימו ויאגדהו יחד:

כל שאגד שני בדים יחד אינו אגד לא לענין אגדת אזוב ולא לענין חבילות אבל שלשה הרי זה אגד ומקומות שנהגו לאגוד אבל לא על דעת חבילה להטלטל ולכונת אוצר אלא לידע מנינם בכל שעה כדי למכור בשוק בנקל ולא יהו צריכים למנות אחד כעין שאנו רגילים בשומים וכיוצא בהם והוא הרמוז באסורייתא דמחוזא אינו אגד ומסככים בהם אם פסולת מרובה ואין בהם משום גזרת אוצר שאין דרכם של אלו להצניעם באגדם שלא נאגדו אלא להקל בטורח מכירתם והלוקח מתירם ליבשם בהם אין צריך להתיר אגדם:

צריפי דאורבני ר"ל סוכות של ערבה שהציידים עושים להחבא בהם ועושין אותם צרות מלמעלה ורחבות מלמטה כמין צריף ואדם קושר את הענפים מלמעלה בחבל וגודל או קולע ראשי הענפים מלמטה שלא יתפרקו מכיון שהתיר ראשי מדנין שלהם ר"ל הקשרים שקשרם מלמעלה כשרים ואין קליעה של מטה מעכבת שמאחר שאין קשר זה מועיל לטלטלו ביחד מצד אינו הקשר אינו אגד והרי כל שניתר קשר העליון אין קליעתו כדאי לטלטלו שלא יפקע קשר הקליעה ולמדת שכל שלא נקשר דרך חבילה כשר לסיכוך:

כבר ידעת שאין מסככין באוכלין שהרי מקבלין הם טומאה מעתה סוכי תאנים ובהם תאנים פרכלין ובהם ענבים קשים ובהם שבלים מכבדות ובהם תמרים אם פסולת מרובה על האוכל כשרים ור"ל בשצלתם מרובה ואם לאו פסולין וידות האוכלין אינן בכלל האוכל לענין סכך אלא בכלל הפסולת ומסככין בהם אם הפסולת ר"ל הקשין עם הידות והם מקצת הקשין הסמוכות לשבלת בכדי מה שהרוצה בשבלת חותך ממנה לבית אחיזתו מרובות על גופן של שבלים שהוא האוכל ומכאן סמכו רבים לסכך בשומר שהרי הפסולת מרובה על האוכל ומ"מ יש אוסרין שאף עצים שבהם ראויים לאכילה ואין הדברים נראין אלא שלכתחילה ראוי להזהר שמא לא ידקדק בדבר אם צלת הסוכה מרובה מחמתה מצד הפסולת:

חזרת המצויה באגם הרי היא בכלל חזרת לצאת בה ידי חובתו בפסח ולא סוף דבר לצאת שהרי בכל עשב מר יוצאין ידי חובת מרור אלא שממה שאמרו מצוה בחזרת אף זו בכלל חזרת לקיים בה מצות חזרת:

אזוב האמור בתורה הוא עשב הנקרא אזוב בסתם בלא שם לווי ובמקום אחר נתפרש בו שהוא אזוב שבעלי מתבלין בו את קדרותיהם והוא שאמרו אזוב ולא אזוב יון ולא אזוב כוחלית ולא אזוב מדברי ולא אזוב יומי וכל אלו אף בדיעבד פסולים:

מצות אגודת אזוב האמורה בפרה לענין הזאה הוא שיקח ממנו שלשה קלחים ר"ל שרשים ואוגד את שלשתם ובהם שלשה גבעולים גבעול אחד לכל קלח וגבעול הוא הקנה האמצעי שהזרע בראשו נפל אחד מן הקלחים הואיל ונשארו שנים כשר וזהו שאמרו שיריו שנים ולא עוד אלא אף אם לקח שנים מתחלה ואגדם כשר אלא שמצוה בשלשה ואם לרוב הזאתו נפלו הגבעולים מתוך רכותם כל שנשאר בכל גבעול כל שהוא כשר וזהו שאמרו גרדומיו כל שהוא:

יש שואלים והלא במסכת פרה אמרו אזוב שיש בו שלשה קלחים מפסגו ואוגדו ר"ל מחלקו לשלשה ואוגדו פיסגו ולא אגדו אגדו ולא פיסגו לא פיסגו ולא אגדו כשר אלמא אף בלא שום אגד כשר ואם תאמר שהדיקו בידו מ"מ נקרא אגד הרי מ"מ למדת שאגד בחד שמיה אגד ועוד שהרי אי אפשר בלא אגד שהרי אף האומר בלולב שצריך אגד מגזרה שוה של אזוב הוא ואם תפרש אזוב שיש בו שלשה קלחים חלוקים זה מזה אגודים בידי אדם שלא לשם אזוב ומפסגו ר"ל מתיר האגד ועושהו לשמו אף זה אינו שאם כן פסגו ולא אגדו האיך הוא כשר ועל כל פנים אתה צריך לומר שאין הלכה כן ומ"מ י"מ שיש באותה חבילה שלשה קלחים אגודים בידי אדם שלא לשם אגדת אזוב ואמר מפסגו ואוגדו כלומר מפסג האגד העשוי בידי אדם וחוזר לאגדו לכתחלה לשם אזוב אגדו ר"ל אגודות אחרות ולא פיסגו ר"ל שלא התיר את הראשונות או פיסגו ולא אגדו הואיל ואגוד היה מתחלה או שלא פיסגו ולא אגדו אלא שנשארו בו אגודות הראשונות כשר ואף זה אין ראוי לומר כן מיהא בפסגו ולא אגדו אלא שהם מפרשים פיסגו ולא אגדו לשם אזוב אלא שחזר ואגדו שלא לשמו ועיקר הדברים שפיסגו לא נאמר אלא בחיתוך ענף משרשו ואמר שלכתחלה הוא שמצוה לאגדו אבל בדיעבד כשר בלא אגד שאזוב של פרה לא נאמר בו אגד והאומר בלולב שצריך אגד מגזרה שוה של אזוב הוא מאזוב האמור בפסח וסוגיא שבכאן פירושה לענין סוכה כלומר אגד בחד לא שמיה אגד לענין סוכה וכשר שנים מחלוקת ר' יוסי ורבנן דמאחר שמ"מ מצוה לאגדו אע"ג דאגד לא מעכב בפרה ראוי לאגד מיהא בעינן ולמ"ד שלשה לעכב אין לאגד אלא בשלשה ולמאן דאמר שנים אף שנים ראוי לאגד הוא:

בד"ה משום דשכיחן באגמא כו' מ"מ מודה ליה לרבא כו' מכשירין עיזי דבאלא כו' עכ"ל דאוקימתא דאביי לא הוזכרה שם אע"ג דאוקימתא דרבא נמי לא הוזכרה שם אית לן למימר טפי דאביי מודה התם לרבא ולא דרבא מודה לאביי התם דכיון דאיכא למימר שנשתנה שמן קודם מ"ת לא ה"ל לאביי לאשתמוטי מלמימר התם דלא נשתנה שמייהו כדקאמר הכא ובפ' א"ט אבל דרבא ודאי נמי שייכא התם וק"ל:

בד"ה וגרדומיו בכל שהוא כו' א"נ משום אזוב דמצורע איצטריך עכ"ל דהמשנה אינה שנויה אלא לגבי אזוב דפרה ולא ניחא להו דמשום אזוב דפסח מצרים איצטריך דלא שייך למימר גרדומי אזוב כשרין אפסח מצרים דמאי דהוה הוה וק"ל:

גמ' אמר אביי כל שנשתנה שמו וכו' בידוע שיש לו שם לווי וכו' הלשון אינו מדוקדק ור"ל כיון שנשתנה שמו קודם מתן תורה והתורה כתבה סתם אזוב ולא כתיב בשום מקום אותו אזוב שהיה לו שם לווי בידוע שהקפידה התורה למעט אותו אזוב שיש לו שם לווי אבל מרור היו קורים אותו קודם מ"ת מרור סתם ולא היה לו שום שם לווי ולכך לא מצינו לומר שהתורה מיעטו:

גמ' ולא אזוב כוחלי. נ"ב פי' הרמב"ם בסוף נגעים יראה שהוא שם מקום או מדינה כמו אינך והערוך פי' שהוא אזוב שיש בו צבע כמו כחול:

שם והאי דקרי להו מרריתא. נ"ב נ"ל דקאי ארב חסדא ודו"ק:

רש"י בד"ה ומדר' יוסי כו' למצוה מכלל כו' הד"א:

תוס' בד"ה משום דשכיחן כו' מכשירין עיזי דבאלא לגבי מזבח כצ"ל. ונ"ב עיזי הלבנון לבנון מתרגמינן באלא רש"י:

גמרא מיתיבי איזוב ולא איזוב יון כו'. הגרע"א ז"ל בחדושיו תמה מידי שם עצם כתיב בקרא כו' ע"ש ולפלא שנעלם מכ"ת המ"א סי' תע"ג ס"ק ט"ו בסופו:

שם אמר אביי כל כו' בידוע כו'. התוס' בזבחים (כב רע"ב) העתיקו זהו ונכון יותר:

שם אגד שנים מחלוקת ר"י ורבנן. עי' גה"ש מה שהניח בצ"ע והנה לכאורה קשה לפ"ד הכ"מ בשם התוס' (כעת נעלם מאתי מקום התוס') מנ"ל לרבנן באחד ולר"י בשנים דפסול כיון דהג"ש אינו אלא אסמכתא או למצוה וכמו אם לא אגדן דכשר וע"כ צ"ל דכוונתם אינו רק לענין אגודה הוה אסמכתא או למצוה אבל לענין מנין הקלחים הוה ג"ש גמורה ואפי' לעכב הכי גמירי להו והתם באיזוב דפ"מ גופי' מנ"ל מנינם ע"כ מאגודה דכתיבא ביה דלמר בהכי מיקרי אגודה ולמר בהכי וא"כ א"ש בפשיטות הא דקאמר מחלוקת ר"י ורבנן ועי' במאור ולדבריו נמי עולה יפה פי' הגמרא ולהגה"ש אישתמיט דבריו ועמש"כ בב"ר פס"ח אות ט' במ"ת בישוב הרי"ף והרמב"ם והר"ן בסוגיא זו:

שם מצות איזוב ג' קלחים כו'. פרש"י שרשים משמע דבעינן שיקחם עם השרש ונראה דה"ה עץ הארז שמשליכין בשרפתה וכן בטהרת המצורע צריך שיהיה עם השרש והא דאיתא בנגעים פי"ד מ"ו דארכו אמה וכן באזוב בנדה (כו) דשיעורו טפח היינו שלא גדלו יותר (והתוספתא שהביא הר"ש ברה"פ שם בר"ט שלקח מקל ואמר שבו טיהר ג' מצורעים ע"ש לכאורה קצת סתירה לזה אבל יש ליישבה ואכמ"ל) דנראה דכ"ד שצותה עליו התורה לקחתו צריך שיהיה כברייתו ולכן בלולב פירשה כפות דהיינו ענף וכן בהדס ענף כו' וקאי גם על ערבי נחל ולזאת בערבה שמקיפין אה"מ היו מביאין מורביות דפרש"י (מג ב) נטיעות דמשמע כמו שהם גדלים דהלל"מ סתם נאמרה ערבות ולא ענפים והא דלקמן (מ"ד ב) דפליגי ר"נ ור"ש דמשמע שם דכשרה בבדין דהיינו ענפים נ"ל דהיינו בגבולין אבל במקדש היו מורביות כמתניתין אלא שהרמב"ם בפ"ז מהל' לולב פסק כר"ש לגבי מקדש וכ"מ שם מפרש"י ובטלה דעתי. שוב ראיתי בת"כ ר"פ מצורע וז"ל אי ארז יכול טרף (ופי' הק"א עלה) ת"ל ועץ הא כיצד בקעת של ארז וע"ש עוד ונ"ל דט"ס הוא וצ"ל יכול ענף וכדאיתא בספרי פ' פרה ע"ש גם מאי דאיתא שם ובראשה טרף ופי' הר"ש שם והק"א עלה נראה דצ"ל וראשו טרוף כגי' הר"ש וכ"ה בתוספתא שלפנינו ופירושו שחרוץ בראשו כדי שילקוט הדם והמים בין חריציו להזות מהם על המצורע וכמו בטרוף דספ"ג דשבועות בגמרא וכפרש"י שם והר"ן בנדרים [אח"ז ראיתי בערוך ערך מרביות הב' שפירש מרביות של ערבה ענפים גדולים של ערבה. וכן הרע"ב פ"ב דתמיד מ"ג פירש מרביות של תאנה ענפים וכן המפרש שם] :

גמרא שנים מחלוקת ר"י ורבנן כו'. לא זכיתי להבין מה ראיה מחכמים מדמכשירין בדיעבד דמקרי אגד הא בלא אגדו כלל ג"כ כשר בדיעבד כדקתני במתני' לא פסקן ולא אגדן כשר. ובתוס' הקשו דאמאי כשר וכו' ובכ"מ הובא בתי"ט דהגז"ש הוי רק אסמכתא א"נ רק למצוה יהיה איך שיהיה כיון דלא אגדו כשר דיעבד מהיכן נשמע דאגד שנים שמיה אגד וצ"ע:

גמרא מיתיבי אזוב ולא אזוב יון וכו' ולא אזוב שיש לו שם לויי (ה"נ אמאי יוצא במררתא דאגמי כיון דאית ליה שם לויי).
תימא מידי שם עצם כתיב בקרא, והרי אפי' בתמכא וחזרת יוצאין כיון דמרירא, ולמה נגרע מהם מרירותא דאגמא.
ולקמן בפרק לולב הגזול (דף לג ע"א) על מה דסלקא אדעתיה דגמרא דאסא מצראה יהא פסול להושענא הואיל ואית לי' שם לויי, תמהו בתוס' דמאי ס"ד למפסליה מידי הדס כתיב הא אפי' הירדוף מכשירין, אי לאו משום דרכיה דרכי נועם.
ותמיהני למה לא הקדימו להקשות הכא כן:

גמרא אגד ב' מחלוקת ר"י ורבנן.
לא זכיתי להבין איך ראיה מחכמים דמכשרי בדיעבד בשנים דמקרי אגוד, הא בלא"ה גם בלא אגד כלל כשר דיעבד כדקתני בהך מתני' לא פסקן ולא אגדן כשר, ובתוס' הקשו דאמאי כשר הא מכח גז"ש אף דיעבד לפסול ובכ"מ הובא בתוי"ט תירץ דהגז"ש הוא רק אסמכתא, יהיה איך שיהיה כיון דלא אגדו כשר דיעבד מהיכן נשמע דס"ל דאגוד ב' שמיה אגד:

אמר רב גידל אמר רב האי אפקותא דדיקלא כו' אע"ג דאגידי אגד בידי שמים לאו אגד. וכתב הריטב"א ז"ל בחידושיו דקשיא להו לרבנן ז"ל מהא דתנן במס' פרה איזוב שיש בו כו' ולא אגדו ולא פסקו כשר אלמא דאגד בידי שמים שמיה אגד דהא איזוב דפרה צריך אגד ע"ש מה שתירץ באריכות:

אמנם מסתימת לשון התוספת בסוגיין שלא הרגישו בזה אע"ג דמייתי להך מתניתין דמסכת פרה גופא בסמוך בד"ה מצות איזוב משמע דפשיטא להו דלא דמי דדוקא באזוב דפרה ילפינן לה מקרא מג"ש דלקיחה לקיתה מאגודת איזוב דמצרים מש"ה אמרינן שפיר דאגד בידי שמים שמיה אגד מה"ת לחלק ביניהם משא"כ הכא בשמעתין לענין חבילה דלא הוי אלא משום גזירת אוצר שפיר אמרינן דאגד בידי שמים לא שמיה אגד דאין דרך אוצר בכך אלא ע"י אגד בידי אדם כנ"ל ברור. וכ"כ בעל המאור ז"ל אלא שהריטב"א הקשה על זה מהא דאמרינן בסמוך לענין אגד בשנים או שלש תליא בפלוגתא דר"י ורבנן באזוב דפרה א"כ משמע דהש"ס מדמה חבילי דהכא לאזוב דפרה:

מיהו לענ"ד משום הא נמי לא איריא דוודאי לענין עיקר המניין כמה נקרא חבילה צריך ליתן שיעור בדבר דכל מדות חכמים כן הוא ומש"ה כיון דאשכחן דב' או ג' נקראים אגודה אסמכוה רבנן למלתא דחבילי לענין מנין שיהיו דומין לאגודה דמצרים ודפרה משא"כ לענין אגד בידי שמים או בידי אדם דמלתא דתליא בסברא הוא שאין דרך אוצר בחבילין אם לא על ידי מעשה אדם משום הכי אין לדמותם כלל לאגודת אזוב כנ"ל וק"ל:

בתוס' בד"ה בשלש שמיה אגד תימא דבמסכת אבות משמע דפחות מה' לא שמיה אגד כו' עד סוף הדיבור. ולולי דבריהם היה נ"ל ליישב דפלוגתא דתנאי היא דהאי דאמרינן באבות דאין אגודה בפחות מחמשה היינו משום דסתם אגודה שהיתה במצרים אין פחות מג' וס"ל נמי כרבי דעץ ארז ושני תולעת שהיו בפרה היה צריך לאגדן עם האזוב כדאיתא ביומא פרק טרף בקלפי (יומא דף מ"א) דתניא התם למה כרכן שיהא כולן באגודה אחת דברי רבי. וא"כ לפ"ז הרי דאגודה דפרה הוי חמשה שלשה גבעולין דאזוב עצמו ועץ ארז ושני תולעת משא"כ הך מתניתין דפרה דמשמע דבג' הוי אגד היינו דלא ס"ל הך דרבי אלא כר"א בר שמעון דפליג עליה התם ביומא ועיין בפי' משניות במסכת פרה בפ' ר"ש והרמב"ם ז"ל. ועוד מצינו למימר דתליא נמי בפלוגתא דתנאי לקמן דף ל"ד לענין הדס וערבה דמ"ד אגד בשלשה ס"ל כר"ע דכשם שלולב אחד ואתרוג אחד כך הדס אחד וערבה אחת. א"כ לפ"ז כיון דאגד הלולב ילפינן בג"ש לעיל ממילא דג' הוי אגד שהרי אתרוג אינו באגודה ומ"ד בה' ס"ל כמ"ד עץ עבות שלשה וערבי נחל שתים ואף ע"ג דלפ"ז אגד דהתם הוי בששה אפ"ה אמרינן שפיר דחמשה נקראין אגודה כדאשכחן בפרה אליבא דרבי כדפרישית. ועוד י"ל דתליא נמי בפלוגתא דתנאי בפ"ק דסנהדרין דאיכא למ"ד דדיני ממונות בחמשה א"כ מתני' דאבות אתיא כהאי תנא כנ"ל ודו"ק:

בתוס' בד"ה מצות אזוב כו' ותימא דאי ג"ש הוא הא קתני סיפא פרק י"א דפרה לא אגדן כשר מ"ש מלולב כו' עד סוף הדיבור. מיהו למאי דפרישית בסמוך א"ש דנהי דילפינן ג"ש דבעינן אגד בפרה מ"מ מצינו למימר דמה שכורך העץ ארז ושני תולעת והאי דפרה משירי הלשון מקיימי שפיר מצות אגד והיינו כר' דמסכת יומא וכמו שפירש ר"ש בפ"ג דפרה משנה י"א וא"כ משמע דסתם מתני' דפרה היינו כר' ולפ"ז א"ש הך מתניתין דפרה סוף פרק י"א דקתני לא אגדן כשר פי' אפי' לא אגד הגבעולין דאזוב בפני עצמן אפ"ה כשר כיון דבלא"ה מקיימי מצות אגודה בשלשה מינים שאגדן יחד משא"כ במצרים כיון דלא הוי אלא מין אחד הא דכתיב אגודת אזוב היינו שלשה גבעולין שבה דאין אגד פחות מג' וממילא מתרצי נמי שפיר הך דלולב אפי' בדיעבד פסול בלא אגד כנ"ל ודו"ק:

דסרי ריחייהו. מבאיש ריחם: היזמי והיגי. מיני סנה: דנתרי טרפייהו. נושרין עלין שלהן: אפקותא דדיקלא. מוצא הדקל כשהוא סמוך לקרקע יוצאים בו דוקרנין הרבה סביב סביב: ואע''ג דאגידי. שמחוברין ענפי האילן יחד ודמי לחבילין דאמרן אין מסככין בהן: ואע''ג דהדר אגיד להו איהו. הענפים של מעלה כדי להשכיבן מפני שמתפצלין לכאן ולכאן ונוקפין למעלה ואין סותמים הנקב: אגד בחד לא שמיה אגד. כל דבר יחידי המחובר יחד ואוגדו בפני עצמו אינה אגודה עד שיתן דבר אחר עמו ויאגדם יחד: דוקרי דקני. כעין אפקותא דדיקלא אלא שזה של קנים וזה של דקלים: קנים ודוקרנים. משמע תרי מילי ודוקרנים כמו יחפור בדקר (ביצה דף ב.) פל''א בלע''ז: קנים של דוקרנים. שיוצאים בגזעם כמין דוקרנים הרבה: מסככין בהן. ולא משווינן להו כחבילה: מרריתא דאגמא. חזרת של אגם: אזוב. כל היכא דכתיב אזוב דריש ליה הכי: ולא כל אזוב שיש לו שם לווי. הכא נמי מרור כתיב ולא מררתא דאגמא דהוא שם לווי: כל שנשתנה שמו קודם מתן תורה. שיש בו מכמה מינין וכל אחד שם לווי לו כמו אזוב כוחלית וקודם מתן תורה היה זה שמו ובאתה תורה והקפידה שכתוב בכמה מקומות אזוב ולא נכתב באחד מהן אחד משמות הללו ש''מ אסתם אזוב קפיד רחמנא: הני. מרריתא לא נשתנה שמם קודם מתן תורה וכשניתנה תורה לא היו קרויין אלא מרור סתם וכשהזכיר מרורים אף זה היה במשמע: לא שמיה אגד. לא לענין חבילה לסכך ולא לענין אגודת אזוב: שלשה קלחין. שרשין: ובהן שלשה גבעולין. גבעול לכל קלח גבעול הוא קנה האמצעי שהזרע בראשו כקנבוס ופשתן: רבי יוסי אומר. לקמן מפרש פלוגתייהו: שיריו. אם נפל האחד לאחר זמן שיריו כשרים בשנים: גרדומיו. כשמזין בו פעמים הרבה מתוך שגבעוליו רכים משתברים וכל שהוא המשתייר באגודה כשר ובלבד שישתייר מכל אחד ואחד כל שהוא שתהא שם אגודתו קיימת: קא סלקא דעתיה. דהא דאמר רב חסדא שנים מחלוקת רבי יוסי ורבנן הכי מפרש פלוגתייהו והכי שמעינן לה דמדשיריו שנים לר' יוסי תחילתו נמי שנים דיעבד: למצוה. לכתחילה: ומדרבי יוסי. בעי שלש מיהא למצוה מכלל לרבנן דאמרי שלשה לעכב דאי אינהו נמי למצוה ולא לעכב מאי אתא רבי יוסי לאיפלוגי ומאי מחלוקת דקאמר רב חסדא דלרבי יוסי שמיה אגד ולרבנן לא שמיה אגד: אזוב שתחילתו שנים. פסול וכן אזוב שלשה ונפלו שנים מן האגודה ונשתייר אחד פסול: ואינו כשר כו'. כלומר אין תחילתו כשר אלא בשלשה דבציר מהכי לאו אגודה היא ואין שירים כשרים אלא בשנים: איפוך. סברא דידן דאמרן לעיל קא סלקא דעתיה דנפרשה לרב חסדא הכי דלר' יוסי שלשה לעכב כדמפרש הכא בהדיא ומכלל דשלשה (לרבנן שמע רבי יוסי) דקאמרי למצוה ולא לעכב: והתניא. ובניחותא: לרבנן לא גרסינן שאין זו לשון גמרא ומיהו על כרחך רבנן קאמרי לה דהא ר' יוסי שלשה לעכב שמעינן לה: אזוב שתחילתו שנים. כשר: ושיריו אחד. נמי כשר: ולא פסול. בתחילתו עד שיהא אחד וקס''ד דסיפא נמי הכי מיפרשא ואין שיריו פסולים עד שיהא אחד ולהכי פריך שיריו אחד סלקא דעתיך ליפסל והא קתני כשר:

אפקותא דדיקלא. מוצא הדקל כשהוא סמוך לקרקע יוצאין בו דוקרנין הרבה סביב ואע''ג דאגידי שהם מחוברים בענפי האילן יחד כך פירש בקונטרס ואין זה אצוותא דדיקלא דפרק כל שעה (פסחים דף לט. ושם) דההוא עשב הגדל סביב הדקל ויוצאים בו משום מרור ואי מן הדקל הוא הא אמר התם מה מצה מן הזרעים ואפשר דהיינו ערקבלין דסוף עושין פסין (עירובין דף כו:) דמפרש התם בגמרא אצוותא חריותא ופי' שם בקונטרס שהוא סיב הגדל סביב הדקל וצריך לומר דמין זרע הוא ומיהו מדתנן בפרק לולב הגזול (לקמן דף לו:) אין אוגדים את הלולב אלא במינו ואמר רבא בגמרא אפילו בסיב ואפילו בעיקרא דדיקלא שמע מינה דאין זה עשב אלא מן הדקל עצמו הוא ואין זה ערקבלין: מרריתא דאגמא. פי' בקונטרס חזרת של אגם ואין משמע כן בפרק כל שעה (פסחים דף לט.) דאמרינן רבינא אשכחיה לרב אחא בריה דרבא דהוה מחזר אמרריתא אמר ליה מאי דעתיך אי משום דמרירי טפי והאנן תנן חזרת אלמא אין זה חזרת אלא מין אחר הוא ששמו מרריתא ויש ממנו שמגדל באגם ושורש שלו נקרא תיעה בפרק אלו טרפות (חולין דף כט. ושם) מאי תיעה עיקרא דמרריתא: משום דשכיחן באגמא. כי האי גוונא משני רבא פרק אלו טרפות (חולין דף סב:) גבי תורין של רחב' ואביי נמי אף על גב דמשני הכא והתם שינויי אחריני מכל מקום מודה לרבא דהא בפרק אותו ואת בנו (שם דף פ.) מכשירין עזי דבאלא לגבי מזבח: בשלש שמיה אגד. תימה דבמסכת אבות (פ''ג מ''ו) משמע דפחות מחמשה לא שמיה אגד דתנן עשרה שיושבין ועוסקין בתורה שכינה ביניהן שנאמר אלהים נצב בעדת אל ומנין אפילו חמשה שנאמר ואגודתו על ארץ יסדה ומנין שאפילו שלשה שנאמר בקרב אלהים ישפוט ואית ספרים דגרסי איפכא דחמשה נפקא לן מבקרב משום דאעדת דרישיה דקרא קאי ובלשון בקרב משמע אמצע כלומר בחצי עדה דהיינו חמשה ישפוט ושלשה נפקא לן מואגודתו על ארץ יסדה ובפ''ק דברכות (דף ו.) לא משמע כן דאמר התם מנין לעשרה שמתפללין ששכינה ביניהם שנאמר אלהים נצב בעדת אל ומנין לשלשה שיושבין בדין ששכינה ביניהם שנאמר בקרב אלהים ישפוט ולגירסא קמייתא ניחא ושמא דאף על גב דבעלמא חשיבא אגודה בשלשה האי קרא דואגודתו על ארץ יסדה לא מיתוקם אלא בחמשה משום דכתיב אף ידי יסדה ארץ וביד יש בה חמש אצבעות: מצות אזוב שלשה קלחים. גבי אזוב דפרה לא כתיב אגודה אלא גבי אזוב דפסח מצרים כתיב ובסיפרי (פרשת חקת) יליף בג''ש לקיחה לקיחה מה להלן שלשה דאין אגודה בפחות משלשה אף כאן שלשה ורבנן דלא ילפי לעיל גבי לולב לקיחה לקיחה דמכשרי בשאינו אגוד קסברי דמאזוב לאזוב נאמרה גזרה שוה ותימה דאי גזרה שוה היא הא קתני סיפא דהך משנה בסוף פרק אחד עשר דפרה לא אגדן כשר ומ''ש מלולב לרבי יהודה דתניא אגוד כשר שאינו אגוד פסול משום דיליף לקיחה לקיחה: ובהן שלשה גבעולין. גבעול אחד לכל קלח וקלח דאי שלשה לכל קלח וקלח אם כן היינו ר' יהודה דקתני סיפא ר' יהודה אומר שלש על שלש ומשנה זו שנויה באורך במסכת פרה (פי''א מ''ט) אלא שהגמרא קצרה: וגרדומיו כל שהוא. בפרק התכלת (מנחות דף לה:) דאמרי בני רבי חייא גרדומי תכלת כשרין וגרדומי אזוב כשרין אגב תכלת נקט אזוב דגרדומי אזוב תנינא דמשנה היא במסכת פרה (שם) אי נמי משום אזוב דמצורע איצטריך:

דף יג - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד