סוכה יט ע"ב

דף יט - ב

אמר [מתרץ] רבי יצחק בן אלישב: אין, אכן  יש כדבר הזה! טיט הנרוק [עפר מעורב במים, והוא רך כל כך שאפשר להוריקו מכלי לכלי] יוכיח, שמצטרף הוא לארבעים סאה, להשלמת שיעור מקוה, ואילו הטובל בו במקוה העשויה כולה מטיט הנירוק ^[359] לא עלתה לו טבילה, שאינו נחשב כמים ממש.

מתניתין:

העושה סוכתו כמין צריף [סוכה של ציידים שאורבים בו לעופות, ועשוי בצורה משופעת ככוורת, שגגו וקירותיו אחד הם], והיינו, שהעמיד שתי דפנות ממין הכשר לסיכוך זו כנגד זו כשהם מוטות באלכסון ודבוקות זו לזו בראשן, ואין לסוכה זו גג נפרד מדפנותיה, אלא הכל אחד.

או שסמכה לדופן סוכתו לכותל, שהטה את ראשי הקנים באלכסון, כאשר רגליהן מרוחקות מן הכותל, וראשיהן מונחים בזוית על הכותל.

רבי אליעזר פוסל סוכה זו מפני שאין לה גג, שאינו ניכר מהו הגג שלה ומהן הדפנות. שסבר רבי אליעזר, כמאן דאמר "שיפועי אוהלים לאו כאוהלים". כלומר, דין אוהל הוא רק כאשר יש לה גג רחב טפח, ולא כאשר ראשה משופע. ^[360] וחכמים מכשירין. וטעמם יתבאר להלן בגמרא. ^[361]

גמרא:

תנא, שנינו בברייתא: מודה רבי אליעזר הפוסל במשנתנו סוכה שאין לה גג, שאם הגביהה לסוכתו העשויה כמין צריף, והעמידה על גבי יתידות למעלה מן הקרקע טפח, שהיא כשרה אף שלא סתם אותו טפח במחיצה.

והטעם: משום דאמרינן "לבוד" מתחתיהן של הקנים לקרקע בקו ישר, וממילא נמצא שעל פני הקרקע לפני שמתחיל השיפוע יש דופן גבוהה טפח, ועל כן נחשבת הדופן המשופעת כגג, ודינה כאוהל, ^[362] הואיל וניכר בסוכה מהו הגג ומהן הדפנות. [ומה שצריך שתהיה הדופן טפח דוקא, משום שכן הוא שיעור אוהל בכל מקום].

או שהפליגה [הרחיקה] לדופן סוכתו מן הכותל טפח, וסמך ראשי הקנים ביתדות, ויש אויר טפח בין ראשי הקנים לכותל,

אף בזה מודה רבי אליעזר שהיא כשרה, משום דאמרינן "לבוד" מראשי הקנים לכותל, ונעשה אותו אויר כגג הסוכה, ושאר הצריף נידון כדופן, ומשום כך נידונת היא כאוהל, וכשרה. ^[363]

ומבארת הגמרא: מאי טעמייהו דרבנן שהכשירו סוכה זו אף שאין הגג ניכר בה?

לפי שהם סוברים ששיפועי אהלים כגגות אהלים דמו. כלומר, אין צריך שיהיה ניכר הגג לבדו והדופן לבדה, אלא אף שהכל אחד נחשבת היא כאוהל. ^[364]

אביי אשכחיה [מצאו] לרב יוסף, דקא גני [שהיה ישן] בחג הסוכות, במיטה שהיתה פרוסה עליה כילת חתנים, שאין לה גג רחב טפח אלא עשויה בשיפוע כצריף, בסוכה. וסבר רב יוסף, שאין הכילה חשובה אוהל להפסיק בינו לסוכה, כיון שאין לה גג רחב טפח. אמר ליה אביי לרב יוסף: כמאן? כדעת מי אתה עושה כן? האם כרבי אליעזר במשנתנו, הפוסל סוכה עשויה כצריף משום דשיפועי אוהלים לאו כאוהלים, וכמו כן אין הכילה מפסקת בינו לסוכה, אם כן תיקשי לך: וכי שבקת רבנן ועבדת כרבי אליעזר? וכי מניח אתה את דברי חכמים הסוברים שיפועי אוהלים כאוהלים, ונוהג אתה כשיטתו של רבי אליעזר?! אמר ליה רב יוסף לאביי: אכן, במשנה שנינו כדבריך. אבל בברייתא איפכא תני בה, [כלומר, מחלוקת חכמים ורבי אליעזר נשנית היא להיפך], וכך היא שנויה: רבי אליעזר מכשיר, וחכמים פוסלין, היות ולדעתם שיפועי אוהלים לאו כאוהלים דמו, ולפיכך נהגתי לישן תחת הכילה וכדברי חכמים. השיב לו אביי: אף אם שנינו בברייתא כדבריך, וכי שבקת מתניתין דידן ועבדת כברייתא? האם מניח אתה משנתנו הנוקטת שלדעת חכמים שיפועי אוהלים כאוהלים דמו, ונהגת כברייתא?! אמר ליה רב יוסף: מתניתין, יחידאה היא [תנא יחיד הוא ששנאה כך]. אבל חכמים שבדורו היו חולקים עליו, ושנו: רבי אליעזר מכשיר, וחכמים פוסלים, וכמו ששנינו בברייתא.

וכדתניא: העושה סוכתו כמין צריף, או שסמכה לכותל, רבי נתן אומר: רבי אליעזר פוסל סוכה זו, מפני שאין לה גג ושיפועי אוהלים לאו כאוהלים דמו. וחכמים מכשירין.

מתניתין:

נאמר בתורה [דברים טז יג] "חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים, באספך מגרנך ומיקבך". ודרשו חכמים: בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר. כלומר, בא הכתוב לומר כי סכך הסוכה צריך להעשות רק מהמינים שהם כעין "פסולת גורן ויקב", שיש בהם שני דברים, האחד, שגידולם מן הארץ, והשני, שאינם מקבלים טומאה. ולפיכך, כלים הראויים לקבל טומאה פסולים לסיכוך.

ולא רק כלי העשוי לקבל בתוכו אוכלין או משקין פסול לסכך בו, אלא גם מיטה, המשמשת למשכב, קרויה כלי לקבל טומאה.

מחצלת קנים גדולה, אף שהיא קשה ואינה נוחה כל כך למשכב, ^[365] אם עשאה כדי שתשמש לשכיבה עליה, הרי היא ככלי, הואיל וייחדה לכך בפירוש, ומקבלת טומאה, ולפיכך אין מסככין בה. ^[366]

אבל אם עשאה לסיכוך, אין היא חשובה "כלי", ולכן מסככין בה ואינה מקבלת טומאה. ובגמרא יתפרש מה דין מחצלת שעשאה בסתמא, ולא יחדה בפירוש למשכב או סיכוך.

רבי אליעזר אומר: אחת מחצלת קטנה ^[367] ואחת גדולה, דין אחד להן: אם עשאה לשכיבה, הרי היא מקבלת טומאה ואין מסככין בה. ואם עשאה לסיכוך, מסככין בה ואינה מקבלת טומאה.

ולהלן בגמרא יתפרש במה נחלקו, שהרי ודאי מודים חכמים לרבי אליעזר, שאם עשאה במפורש למשכב, בין קטנה ובין גדולה פסולה. ואם ייחדה לסיכוך, אף קטנה כשרה.

גמרא:

שנינו במשנה: מחצלת קנים גדולה, עשאה לשכיבה, מקבלת טומאה ואין מסככין בה. עשאה לסיכוך, מסככין בה ואינה מקבלת טומאה:

ומקשה הגמרא: הא גופה קשיא [דברי המשנה סותרים עצמם מיניה וביה].

שהרי אמרת ברישא של המשנה: עשאה לשכיבה מקבלת טומאה ואין מסככין בה. ומשמע, טעמא דעשאה לשכיבה, לפיכך נחשבת היא ככלי ומקבלת טומאה. הא אם עשאה בסתמא, ^[368] הרי היא כמי שעשאה לסיכוך בפירוש, ומסככין בה.

והדר תני בסיפא של המשנה: עשאה לסיכוך, מסככין בה ואינה מקבלת טומאה. ומשמע, טעמא דעשאה להדיא לשם סיכוך, הא אם עשאה בסתמא, הרי היא כמי שעשאה לשכיבה?!

מבארת הגמרא: הא לא קשיא:

כאן, ברישא מדובר, במחצלת גדולה, שסתמה לסיכוך, ולפיכך, דוקא אם ייחדה למשכב נעשית היא ככלי לקבל טומאה.

אבל כאן, בסיפא מדובר, במחצלת קטנה, שסתמה למשכב, וראויה היא לקבל טומאה, ^[369] ולפיכך, דוקא אם ייחדה בפירוש לסיכוך בטל ממנה תורת כלי וכשרה לסיכוך. ^[370]

ומקשה הגמרא: בשלמא לרבנן, לא קשיא רישא וסיפא, וכמו שפירשנו. אלא לרבי אליעזר, עדיין קשיא רישא לסיפא?!

דתנן, ששנינו במשנה: רבי אליעזר אומר: אחת מחצלת קטנה ואחת גדולה - אם עשאה לשכיבה, מקבלת טומאה ואין מסככין בה. ומשמע, טעמא דעשאה לשכיבה בפירוש, הא אם עשאה בסתמא, לסיכוך היא עומדת, ואינה נחשבת ככלי לקבל טומאה.

והרי אימא סיפא: עשאה לסיכוך, מסככין בה ואינה מקבלת טומאה. ומשמע, טעמא דעשאה בפירוש לסיכוך, הא אם עשאה בסתמא, לשכיבה היא עומדת, ופסולה לסיכוך?! ולדבריו אי אפשר לתרץ כמו שתרצנו לרבנן - כאן בגדולה כאן בקטנה, שהרי בדברי רבי אליעזר שנינו "אחת קטנה ואחת גדולה", ומבואר, שגם הרישא וגם הסיפא נאמרו בין בקטנה ובין בגדולה.

אלא, אמר רבא, כך יש ליישב את סתירת דברי המשנה מהרישא לסיפא, בין לרבנן ובין לרבי אליעזר, באופן אחר: מה ששנינו במשנה בין בדברי רבנן ובין בדברי רבי אליעזר "לסיכוך", אין פירושו שייחדה בפירוש לסיכוך, אלא שעשאה סתם. ^[371]

וביאור מחלוקתם הוא:

במחצלת גדולה, כולי עלמא לא פליגי דסתמא לסיכוך. שהרי תנא קמא, המדבר במחצלת גדולה, פסלה לסיכוך דוקא אם עשאה בפירוש למשכב, אבל בסתם הרי היא כשרה. ואף רבי אליעזר לא אמר אלא שאם עשאה בפירוש לשכיבה הרי היא פסולה.

כי פליגי - במחצלת קטנה:

תנא קמא, שחילק בגדולה בין אם עשאה לשכיבה לעשאה סתם, סבר, דוקא במחצלת גדולה מחלקים כן, אבל בקטנה סתם מחצלת קטנה לשכיבה היא עומדת, ופסולה לסיכוך.

ורבי אליעזר, שחילק גם במחצלת קטנה בין עשאה לשכיבה לעשאה סתם, סבר, סתם קטנה נמי לסיכוך היא עומדת.

ואמרינן טיט הנדוק יוכיח כו' טיט דק כמים עבים. כדתנן מקוה שיש בו [מ'] סאה מים וטיט רא"א מטבילין במים ולא בטיט ר' יהושע אומר במים ובטיט. באיזה טיט מטבילין בטיט שהמים צפין ע"ג. אם היו [המים] מצד אחד מודה ר"י שמטבילין במים ואין מטבילין בטיט. באיזה טיט בטיט שהקנה יורד מאליו. דברי ר"מ רי"א שאין קנה מדה עומד כו':

[מתני'] העושה סוכתו כמין צריף. פי' צריף כגון הבונה רחב מלמטה ומיצר ועולה עד באמצע נמצא הבנין צר מלמעלה ומשפע ויורד. פירוש שסמכה לכותל שעשה סכך הסוכה צדו אחד למעלה בכותל והצד א' בארץ. ובשתיהן בעשויה כמין צריף. ובסמוכה לגג אין לה גג אע"ג דמתני' ר' אליעזר [פסל] בהני תרתי אבל רבנן פליגי עליה.

ואמרינן מ"ט דרבנן. ואמרינן שיפועי אהלים כאהלים דמי הא פירשה רב יוסף דמתני' רבי נתן היא קתני לה ויחידאה היא ולא משגחינן ביה וקיי"ל כוותייהו דחכמים בסוכה העשויה כמין צריף ובסוכה שצידה א' למעלה ואחרת בקרקע פסולה. וכ"ן הלכ"ה. ולפיכך היה ישן רב יוסף בכילת חתנים שאין לה גג [מפני] שאינה אהל לפיכך אינה חשובה כסוכה בתוך סוכה לפסול הסוכה:

[מתני'] מחצלת גדולה עשאה לשכיבה מקבלת [טומאה] ואין מסככין בה כו'.

ואמרינן הא גופא קשיא כו' ושנינן לא קשיא גדולה סתמא לסיכוך ואינה מקבלת טומאה. ואם פירש שעשייתה לשכיבה [מקבלת טומאה] ואין מסככין בה אבל קטנה לשכיבה סתמא ואם פירש שעשייתה לסיכוך מסככין בהן. ואקשינן אי הכי אימא סיפא דר' אליעזר דתנן ר' אליעזר אומר אחת גדולה ואחת קטנה עשאה לשכיבה מקבלת טומאה בשלמא גדולה פי' כי לשכיבה עשאה מקבלת טומאה ש"מ הא סתמא לסיכוך כדאמרן אלא קטנה קשיא דהא קתני קטנה עשאה לשכיבה מקבלת טומאה ש"מ הא סתמא לסיכוך ואת אמרת סתם קטנה לשכיבה ומשני רבא בגדולה דברי הכל דסתמא [לסיכוך] כי פליגי בקטנה ת"ק סבר קטנה לשכיבה ורבי אליעזר סבר קטנה [נמי] לסיכוך ומקשינן אי הכי ר' אליעזר אחת קטנה ואחת גדולה היה לו לומר.

הא דתנן העושה סוכתו כמין צריף ר״א פוסל וחכמים מכשירין. פירוש מכשירין כשיש בשיפועו י״ז טפחים עשרה למחיצה ושבעה לסכך ועליונים מדבר הכשר לסכך שהרי נידונין כסכך וכן אתה אומר כשיש בה גג טפח שצריך י״ו טפחים בר מיניה ששה טפחים לסכך ועשרה למחיצה וכיון שהסכך סומך על הדפנו׳‎ לגמרי צריך שיהא הכל מדברים הכשרים לסכך. והלכתא שיפועי אהלים לאו כאהלים דמו כלל וכלישנא דרב יוסף דאשכח במתניתא וחכמים פוסלים דמתני׳‎ דקתני וחכמים מכשירין רבי נתן דהוא יחידאה תני לה ואין הלכה כדבריו ועובדא דאביי ורב יוסף כבר פירשתיו למעלה:

הא גופא קשיא אמרת וכו׳‎ כאן בגדולה סתמא לסיכוך כאן בקטנה סתמא לישיבה א״ה אימא סיפא כו'. פירוש א״ה לאו דוקא דהא בלא״ה נמי קשי׳‎ בדר׳‎ אליעזר דיוקא דרישא אדיוקיא דסיפא ואית דלא גרסי ליה אלא תינח לרבנן אלא לר״א כו׳‎ ואי גרסי׳‎ ליה ה״פ א״ה דלא מתרצת ליה אלא כדקא אמרת קשיא דרבי אליעזר כו':

המשנה התשיעית והוא מענין החלק השני העושה סוכתו כמין צריף או שסמכה לכותל ר' אליעזר פוסל מפני שאין לה גג וחכמים מכשירים אמר הר"ם כמין צריף הוא כזאת הצורה שפסל ואם יש לה גג טפח כזאת הצורה ונקרא בערבי מכנס והלכה כר' אליעזר אם הכותל גבוה טפח כזה כשרה:

אמר המאירי העושה סוכתו כמין צריף והם סוכות שציידי עופות עושים רחבות מלמטה ומתחדדות למעלה עד שאין בחדודם שום גג כגון זה שסמכה לכותל כגון זה פסולה שהרי אין לה גג וחכמים מכשירים ונתהפכו בדברים בגמרא לומר שר' אליעזר מכשיר וחכמים פוסלין והלכה כחכמים כמו שביארנו ומ"מ פי' בגמ' שאף לדעת הפוסל אם עשה לה גג טפח כשרה כגון זו וכן בסמוכה לכותל אם הרחיקה מן הכותל טפח כגון זו או שהגביהה מן הקרקע טפח בלא שיפוע כגון זו שדנין בה כאלו בגובה טפח ויש אומרים כן אפי' בשאותו גג הטפח אויר כדרך הגביהו מן הקרקע טפח שאין באותו הטפח כלום אלא מפני שאין השפוע שפוע גמור ונידון כגג וכדופן וצריך שתדע שסוכה זו שמכשירין אותה בגג טפח דוקא בשיש בדפנות שיעור דופן ושיעור השלמת שיעור הסכך והוא שיעור ששה עשר טפחים עשרה לדופן וששה להשלמת רוחב הסכך שאע"פ שאין באותו טפח אויר הרי הוא כלבוד הא בפחות מכן פסולה שהרי אין בה שיעור וכן צריך שיהא הכל סכך כשר או שיהא מיהא מעשרה ולמעלה שבעה טפחים שבה עם טפח הגג סכך כשר ומכאן אתה למד שאם עשה את הדפנות כהלכתן וסיכך עליהן כמין צריף מעוקם כעין גג כגון זו שכשרה אלא שאין הדבר נאה שלא לטעות בה עמי הארץ וכן מאחר שאתה צריך לשיעור אם סיכך באשרה של ישראל פסולה דכתותי מכתת ואף בדפנות כן ואע"פ שבלחי הכשירו לחי אינו צריך שיעור לרחבו אבל דפנות צריכות שיעור לרחבן כמו בגבהן ויש חולקין אף בלחי ומ"מ לדעתנו כל שאנו אומרים כתותי מיכתת אין דנין את הדבר כמו שאינו אלא כמי שהוא תל עפר וא"כ בדפנות כשר ובסכך מיהא פסול וכבר כתבנו בדין זה מה שראוי ממנו לענין לחי וקורה בעירובין בפרק ראשון ובפרק חלון:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנתגלגל עליה בגמרא מענין הישן בכילה בסוכה כבר ביארנוהו ולא נתחדש עליה עוד בגמרא דבר:

המשנה העשירית והכונה בה כשלפניה והוא שאמר מחצלת של קנים גדולה עשאה לשכיבה מקבלת טומאה ואין מסככין בה ולסיכוך מסככין בה ואינה מקבלת טומאה ר' אליעזר אומר אחת גדולה ואחת קטנה עשאוה לשכיבה מקבלת טומאה ואין מסככין בה ולסיכוך מסככין בה ואינה מקבלת טומאה אמר הר"ם מחלקת ר' אליעזר וחכמים במחצלת כי תנא קמא סבר סתם מחצלת קטנה לשכיבה וסתם מחצלת גדולה לסיכוך ולפיכך אמר עשאה לשכיבה מקבלת טומאה ענין זה כי סתמא לעולם לסיכוך עד שיתבאר שהיא לשכיבה ואמר (ר' אלעזר) ולסיכוך מסככין בה הוא במחצלת קטנה שסתמה לעולם לשכיבה עד שיתבאר שהוא לסיכוך ור' אליעזר אומר סתם גדולה נמי לשכיבה עד שיתבאר שהיא לסיכוך ואין הלכה כר' אליעזר:

אמר המאירי מחצלת של קנים וכו' פי' בגמ' לדעת פסק בין בשל קנים ושל חילת שהם קשים לשכיבה בין בשל שיפא או של חלף או גמי שהם רכים ושל חילת הוא עשב גדול וארוך שהקלח שלו עבה ואמר שאם מחצלת זו קטנה ר"ל בכדי שכיבה לבד סתמה לשכיבה ומקבלת טומאת מדרס לכשישכב בה הזב שהרי כלי המיוחד לשכיבה הוא וכל שכן בשאר הטומאות דכלי בעינן בהו אבל מיוחד לשכיבה או לישיבה לא בעינן בהו ואין מסככין בה עד שיעשנה בפירוש לשם סכך ואם היא גדולה סתמה לסיכוך ואינה מקבלת טומאת מדרס שאינה מיוחדת לשכיבה ולא בשאר טומאות שהרי הן פשוטי כלי עץ שאינן כלי ומסככין בה אא"כ עשאה בהדיא לשכיבה ואם יש לה קיר בסביבותיה אפי' גדולה אין מסככין בה שהרי היא ככלי קיבול ולי נראה אף בשאין השפה בארבע רוחותיה אלא משני ראשי הרחב כעין שלנו שאותה שפה עושה אותה כלי ואפי' ניטל הקיר שלה מפני שהיא כבלאי כלים ואין חילוק בדין מחצלת בין שהיא עשויה גדילים ושרשרות והיא הנקראת בגמרא בסוגיא גדולה בשרו"ק הוא"ו ובין שהיא ארוגה אע"פ שהארוגה חלקה יותר ונוחה לשכיבה אלא הכל תלוי או בנעשית לשכיבה או בסתמא לשכיבה הן לקבל טומאה הן שלא לסכך בה וקצת גאונים כתבו שבזמן הזה שעושין תקרה במחצלת של קנים הקרויה קאניס ונותנין עליהם מעזיבה אין מסככין בהם ודנין בהם גזרת תקרה וכן המנהג ואף לי נראה טעם אחר לאיסור הואיל ועשויים למחיצה וכן לקלוט בהם את התבואה תורת כלי עליו וכבר אירע בנרבונאה שסיכך בו אחד וגערו בו הרבה ולא הניחוהו לצאת בה כמו שכתבנו למעלה:

וכן צריך להזהר מתורת בלאי כלים שלא לסכך בארכות המטה או בכרעים שלה אפי' נאבדו או נשברו קצתם אע"פ שאין ראויות עוד להתחבר וכן בלוחות של כלי היין הקרויות דוגאש בלע"ז שהרי כל אלו בלאי כלים הן וכן כל כיוצא בזה:

וכלי קבול שפסלנו לסיכוך דוקא במה שקרוי קבול לענין טומאה ומעתה הקנים אע"פ שיש להם בית קבול טהורות ומסככין בהם שהרי סתומים הם במחיצות הפנימיות המפסיקות בין פקק לפקק ולא עוד אלא אפי' חתכם לקבלה כגון להתקינה ליתן בה כחול והדומה לו עד שיסיר אותם המחיצות בכונת קבלה וזהו שאמרו בי"ו של כלים שפופרת הקנה שחתכה לקבלה טהורה עד שיוציא כל הכוכי שלה ופי' כוכי אותם המחיצות הנעשות בכוונת הקלטת הכחול לשם הא כל שנעשה כן בכוונת קבול ודאי מקבלות טומאה ואין מסככין בהן:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:

לענין ביאור הסוגיא זו שאמרו הא גופא קשיא וכו' ותירץ הא בגדולה הא בקטנה כלומר מחצלת גדולה עשאה לשכיבה וכו' הא סתמא לסיכוך ומה שאמר בסיפא עשאה לסיכוך פירושה בקטנה כלומר ובקטנה עשאה לסיכוך מסככין בה הא סתמא לשכיבה והקשה מיהא לר' אליעזר דקאמר אחת גדולה ואחת קטנה דמשמע דעשאה לשכיבה ועשאה לסיכוך אתרוייהו קאי וא"כ קשיא סתמיהו ותירץ רבא בגדולה כ"ע לא פליגי דסתמא לסיכוך ובקטנה פליגי דלתנא קמא סתמא לשכיבה ופירוש דבריהם גדולה עשאה לשכיבה וכו' הא סתמא לסיכוך ומה שאמר בסיפא לסיכוך מסככין פירושה בקטנה הא סתמא לשכיבה וכדפרישנא ר' אליעזר אומר אחת גדולה ואחת קטנה עשאה לשכיבה וכו' הא סתמא לסיכוך ודאי דקאמ' בתר הכי עשאה לסיכוך לאו למידק דסתמא לשכיבה אלא הכי קאמר הא סתמא הרי הוא כמי שעשאה לסיכוך והקשה לר' אליעזר אחת קטנה ואחת גדולה מיבעי ליה דאקטנה הוא דאיצטריכינן לשמעתיה והלכך הוה ליה לאקדומה וסוגיא בעלמא היא דבכמה דוכתי אשכחן דמקדים להא דפשיטא ליה וכמו שאמרו אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין וכן בכמה מקומות עד שגדולי הרבנים מחליפים גרסת משנתנו לשנות בה אחת קטנה ואחת גדולה ולהקשות בה אחת גדולה ואחת קטנה מיבעי ליה להקדים את הפשוטה לו ואין צורך בכך מטעם שכתבנו ועוד שאף לדרך זה אתה יכול לפרש אחת קטנה מיבעי ליה שעשייתה לשכיבה מחוורת יותר והדר מקשי ליה דהא בברייתא פליגי רבנן ור' אליעזר אסתמא ואגדולה לחוד ור' אליעזר מחמיר בה ותירץ רב פפא דבקטנה כ"ע לא פליגי דסתמא לשכיבה ובגדולה הוא דפליגי דלתנא קמא סתמא לסיכוך ולר' אליעזר סתמא לשכיבה ופי' דברי חכמים גדולה עשאה לשכיבה וכו' הא סתמא לסיכוך ור' אליעזר אחת גדולה ואחת קטנה סתם עשייתן לשכיבה והרי שהקדים את הגדולה שהוצרך ללמדה יותר:

מחצלת קנים ומחצלת גדולה פי' או מחצלת גדולה הואי סתמה לסיכוך כך מחצלת קטנים אע"פ שהאי קטנה סתמה לסיכוך מפני שהיא קשה ור"א לא פליג אלא במחצלת גדולה דסתמה נמי לשכיבה עבודי שהרי ממלאין אותן צמר וגם עושין מהן מחיצות והילכך לאו בתר עשייתן אזלי' שהאומן אינו עושה אלא למוכרן אלא לכל מי שצריך להן כל אחד לפי צורכו א"כ אין לילך אלא לאחר קנייתן שאם קנאן אדם לשכיבה מקבלת טומאה ולצורך אחר אין מקבלת טומאה וא"כ אדם יכול לקנות מחצלת חדשה לשם סוכה ולסכך בה דאע"ג דחזיא לשכיבת בתר מחשבתו אזלי' וכיון דקנאה לצורך סוכה אינה מקבלת טומאה:

בפרש"י בד"ה לא עלתה לו טבילה כו' אלו מעלין ולא פוסלין השלג כו' אשלומי אין בפני עצמו לא עכ"ל צ"ע לפרש"י אמאי נקט טיט הנרוק יוכיח טפי מכל הנך השלג כו' ולפי' התוס' ניחא וק"ל:

תוס' בד"ה כאן בגדולה כאן כו' אלא דנקט ברישא עשאה לשכיבה בכל מחצלות כו' עכ"ל דכיון דברישא הוזכר גדולה ולא נקט לגבי לסיכוך קטנה לא משמע להו לפרש דסיפא ה"ק ואם קטנה היא ועשאה לסיכוך כו' כפרש"י אלא דלסיכוך אגדולה נמי קאי ובכל מחצלות איירי בין ברישא ובין בסיפא ונקט גדולה וה"ה לקטנה ודו"ק:

בד"ה אמר רבא בגדולה כ"ע כו' אבל מלתיה דת"ק לעולם כדשנין כו' עכ"ל ונראה דר"ל כדשנין לעיל היינו דלסיכוך מיירי בקטנה מיהו לאו ממש כדלעיל דמש"ה הוצרך הכא רבא לפרש דברי ת"ק ולא שבק ליה כדשנין לעיל דקאמר רבא הכא וה"ק כו' הא סתמא נעשית כמי שעשאה לסיכוך כו' והיינו משום דבעי לפרש לסיכוך דבמלתיה דת"ק דומה קצת לסיכוך דלר"א דפירושו דסתמא נעשה כלסיכוך דקתני בסיפא דמילתא ה"נ ת"ק קאמר דסתמא דגדולה נעשה כלסיכוך דקטנה דקתני בסיפא וק"ל:

גמ' דתניא העושה סוכתו כו' כצ"ל:

שם בשלמא לרבנן לא קשיא אלא לר"א קשיא דתנן כל זה נמחק וצ"ל אימא סיפא ר"א אומר כו'. נ"ב נ"ל:

רש"י בד"ה טיט הנרוק יוכיח שראוי להריקו מכלי כו'. נ"ב והר"ם פי' הרקיק הרכה כמו הרוק:

בד"ה שאם הגביהה מן הקרקע טפח אתרוייהו קאי דאמרי' כו' כצ"ל. נ"ב פי' בין אעושה סוכתו כמין צריף או סמכה לכותל וק"ל:

בד"ה או אם כו' ולכותל בשוה ולא כו' כצ"ל:

בד"ה ר"א אומר כו' דהא פי' אלא קטנה נראית סתמא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה טיט הנרוק כו' דמה יוכיח הוא זה דאויר נמי בפ"ע לא ואין זה יוכיח כו' למי כיור ולרביעית אינו משלים כו' כצ"ל:

גמרא א"ל כמאן כר"א שבקת כו'. מהתוס' ר"פ חבית משמע דתשובת ר'יוסף היתה כר"א וגרסי א"ל שבקת כו':

תד"ה שאם הגביהה ומתוך לשון הקונ' משמע כו' שהגביה או הרחיק כו'. כצ"ל:

גמרא א"ל כמאן כר"א שבקת רבנן. עיין שבת דף קמג ע"ב תוס' ד"ה ור' יוחנן הגירסא שלהם כאן א"ל שבקת רבנן. וס"ל דהא דאמרינן כר"א היינו דר"י השיב כר"א:

בגמ' אביי אשכח לר' יוסף דקא גני בכילת חתנים בסוכה אמר ליה כמאן כר"א כו' ויש לדקדק דטפי הו"ל למימר כמאן כר' יהודא דמתיר לישן תחת המטה בסוכה דבכה"ג אמרינן בש"ס לעיל דף י"א אהא דדרש רבה בר"ה דמותר לישן בכילה בסוכה ואמרינן כמאן כר"י דבכה"ג א"ש טפי לדמות כילה למטה משא"כ בהא דפוסל ר"א בסוכה כמין צריף לא א"ש כ"כ דא"ל דהא דס"ל לר"א דשיפוע אהלים לאו כאהלים דמיא היינו חומרא בעלמא דפסול מדרבנן אבל לקולא לעולם דכאהלים דמי ומודה ר"א דאסור לישן בכילה כיון דפסול מדאורייתא שהרי האהל מפסיק:

והנראה בזה דאביי סובר בפשיטות דהא דמתיר ר"י לישן תחת המטה לאו משום דלא אתי אהל עראי ומבטל אהל קבע אלא דשאני מטה דלגבה עשויה ואין עשויה לשום אהל כלל דבפרק הישן איכא תרי שינויא בגמרא דלחד שינויא טעמא דר"י משום דמטה לגבה עשויה ולאידך שינויא משום דלא אתי אהל עראי ומבטל אהל קבע כנ"ל:

ועוד י"ל דלא ניחא ליה לאביי לאוקמי טעמא דרב יוסף משום דס"ל כר"י דסוכה דירת קבע בעינן כיון דאביי גופא מסיק לעיל דף ז' ע"ב דהך מילתא דדירת קבע בעינן אוקמוהו בשיטה וקי"ל בכל דוכתי דלית הלכתא כשיטה כמ"ש הפוסקים לעיל ומש"ה משמע ליה לאביי דע"כ טעמא דרב יוסף משום דס"ל כר"א דאמר שיפועי אהלים לאו כאהלים דמי ל"ש לחומרא ל"ש לקולא:

אלא דאכתי קשיא לי טובא דאביי אדאביי דהכא משמע דאביי סבר דטעמא דר"א משום שיפועי אהלים ולעיל דף ז' מסי' אביי גופא דטעמא דר"א נמי משום דסוכה דירת קבע בעינן. וראיתי לבעל המאור שכתב שם בהשגתו על הרי"ף דהנך תרתי טעמי הא בהא תליא דהא דס"ל לר"א בסוכה כמין צריף פסול משום דשיפועי אהלים לאו כאהלים דמי היינו מה"ט גופא דסובר סוכה דירת קבע בעינן כו' ע"ש ולפירושו קשה יותר מסוגיא דהכא דא"כ מאי ס"ד דאביי דלר"א מותר לישן תחת הכילה מה ענין זה לזה דסוף סוף אהל הכילה מפסיק וכבר הרגיש הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות בזה וכתב דטעמא דשיפועי אהלים היינו משום דופן עקומה ולפירושו קשה יותר כמ"ש הר"ן ז"ל שם:

אמנם לענ"ד נראה ליישב דהא דקאמר אביי לעיל דטעמא דר"א משום דירת קבע בעינן היינו לפי שיטתו ששונה ר"א פוסל וחכמים מכשירין ומש"ה לא בעי למימר דפלוגתא דר"א וחכמים היינו בשיפועי אהלים דלכאורה משמע דאיפכא שמעינן לה בפלוגתא דפקק החלון דס"פ כל הכלים וכמ"ש הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות לעיל ע"ש באריכות ומש"ה משמע ליה לאביי דע"כ פלוגתא דר"א וחכמים היינו אי סוכה דירת קבע בעינן או דירת עראי. ועוד דבהכי ניחא ליה לאביי טפי לאוקמי מילתא דרבנן אליבא דהלכתא דסוכה דירת עראי בעינן דהא הנך תנאי דסברי דירת קבע בעינן מוקי להו אביי בשיטה וקיימא לן דאין הלכה כשיטה נמצא דכל זה הוי סבר אביי מעיקרא בסוגיא דלעיל לפי גירסת משנתו ור"א פוסל כדקאמר לעיל להדיא משא"כ לבתר דמסיק ר' יוסף הכא ומהדר ליה לאביי דמתני' איפכא תניא א"כ ודאי טפי אית לן למימר דפלוגתא דר"א וחכמים היינו משום שיפועי אהלים ולאו מטעמא דדירת עראי או דירת קבע בעינן דא"כ הוי מילתא דרבנן דפסלי דלא כהלכתא כן נראה לי נכון ובזה נתיישב היטב לשון הרב אלפסי ז"ל בסוגיא דלעיל ע"ש ודוק היטב:

במשנה מחצלת קנים גדולה עשאה לשכיבה מקבלת טומאה ואין מסככין בה. לכאורה נראה דהא דאין מסככין בה היינו משום דהשתא נמי מקבלת טומאה אף לאחר שסיככו בה ולא דמי לסדין ועשאו וילון שטהור מן המדרס שכבר כתבו התוס' בפ' במה אשה (שבת ד' נ"ח) בסוגיא דעינבל דהתם בסדין ועשאו וילון היינו משום דאיירי בדאיכא שינוי מעשה וא"כ הכא במחצלת דליכא שינוי מעשה עדיין היא בטומאת מדרס. וכ"ש דא"ש למאי דפרישית התם לחלק בין סדין לעינבל משום דבסדין דעשאו וילון איכא שינוי השם דמעיקרא סדין והשתא וילון משא"כ בעינבל ע"ש שהבאתי ראיה מת"כ א"כ במחצלת דהכא ודאי ליכא שינוי השם דהא השתא נמי מחצלת קרי לה:

מיהו נראה דהכא לענין סכך אין צורך לכל זה דבלא"ה אפשר כיון שכבר ירדה לה תורת קבלת טומאה אפילו ע"י מחשבה גרידא שוב אין מסככין בה אע"ג דהשתא אינה מקבלת טומאה כדאיתא לעיל דף ט"ז דשירי מחצלת של שיפה ושל גמי אע"פ שנפחתה מכשיעור אפ"ה אין מסככין בה וה"נ אמרינן לענין סיככה בבלאי כלים שאין בה' שלש על שלש ע"ש ועיין עוד בסמוך:

בגמרא הא גופא קשיא אמרת עשאה לשכיבה כו' הא סתמא לסיכוך. ולכאורה יש לדקדק לפמ"ש הרא"ש ז"ל בסוף פירקין דהאי לשכיבה או לסיכוך היינו דבתר רוב אנשי מקום אזלינן וכמ"ש רמ"א בהגה"ת ש"ע סימן תרכ"ט לענין דין משנתינו עצמה וא"כ תו לא שייך למידק לענין סתמא כיון דבתר רובא אזלינן ונראה דוחק לפרש עיקר הקושיא דסתמא אסתמא לענין מחצה על מחצה דבכמה דוכתי אשכחן דמדייק הש"ס הכי ובהשקפה ראשונה היה נראה לי לפרש דהכא לאו מדיוקא לחוד קשיא ליה אלא משום דבלא"ה ע"כ עיקר מתני' לא אתי אלא לדיוקא דאי לגופה משנה שאינה צריכה היא דמילתא דפשיטא היא כשעשאה בפירוש לשכיבה מקבלת טומאה דמשנה מפורשת היא דכל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה וא"כ ממילא דפשיטא נמי דאין מסככין בדבר המקבל טומאה כדתנן להדיא לעיל במשנה וכ"ש בסיפא דעשאה בפירוש לסיכוך דפשיטא דאין מקבלת טומאה אפילו בקטנה וכ"ש בגדולה אע"כ עיקר מתניתין לדיוקא לענין סתמא אתי כמ"ש הט"ז בסימן תרכ"ט דסתמא היינו באתרא דליכא מנהגא. ועוד נראה לי דסתמא היינו שעשוין לשכיבה ולסיכוך ואע"ג דבכה"ג נראה דפשיטא דטמא מדרס כיון דלא שייך לומר עמוד ונעשה מלאכתינו מ"מ אפשר דהיינו דוקא היכא שישב או דרס עליו הזב משא"כ במחשבה גרידא כך היה נראה לי לכאורה אלא דלמאי דפרישית בסמוך דברישא איכא רבותא בהך מילתא גופא לאשמעינן דכשעשאה לשכיבה אין מסככין בה אע"ג דהשתא אינה מקבלת טומאה כדתניא בברייתא דשירי מחצלת שנפחתו מכשיעור א"כ הדרא קושיא לדוכתא. מיהו אכתי איכא למימר דממילתא דר"א מדייק לה הש"ס דלדיוקא אתי דאי לגופה לא הוי צריך ר"א לומר אלא אחת גדולה ואחת קטנה וממילא ידעינן דקטנה לר"א כמו גדולה לת"ק אע"כ דעיקר פלוגתא דר"א ורבנן היינו לענין דיוקא דסתמא וכדפרישית א"כ מקשה שפיר כן נ"ל ודוק ומה שיש לדקדק עוד בזה יבואר לקמן בשמעתין:

בתוס' בד"ה לסיכוך מסככין כו' דכל היוצא מן העץ כו' עס"ה. ולפי פירושם משמע דמחצלת של שיפה ושל גמי דקתני לקמן בברייתא בגדולים מסככין היינו משום דהנך נמי מין עץ נינהו:

מיהו לא ידענא למה הוצרכו לכך דלכאורה נראה דלאו בטומאת אהלים לחוד תליא מילתא כיון דטומאת אהלים גופא חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו היינו שכבר נעשה אהל למת אבל מ"מ לא שייך לחשבו בשביל כך דבר המקבל טומאה אף קודם שנטמא כיון שאין לו בית קיבול ואינו ראוי לקבל שאר טומאות כך היה נראה לי לכאורה וראיתי לבעל תוי"ט שכתב כן במשנתינו. אמנם לע"ד עדיין צ"ע מהאי דסיכך באניצי פשתן דלעיל דף י"ג ע"ב וע"ש בתו' ובחידושינו ובפרק במה מדליקין בסוגיא דצמר ופשתן ודו"ק:

טיט הנרוק יוכיח. שראוי להריקו מכלי אל כלי כגון שהוא רך: שמצטרף. להשלים שיעור מ' סאה: והטובל בו. במ' סאה שכולו טיט נרוק: לא עלתה לו טבילה. דהכי תנן במסכת מקואות (פ''ז מ''א) אלו מעלין ולא פוסלין השלג והברד והכפור והגליד והמלח וטיט הנרוק ומעלין היינו משלימין אשלומי אין בפני עצמו לא: מתני' כמין צריף. כוך של ציידין שאורבין בה את העופות ועשוי ככוורת שמשפעת והולכת שגגו וקירותיו אחד: או שסמכה לכותל. הטה ראשי קנים על הכותל וראשו אחד על הארץ: לפי שאין לה גג. שאינו ניכר מהו גג ומהו כותל דאהל משופע לאו אהל הוא אלא אם כן יש בו טפח זקוף כדקתני בברייתא: גמ' שאם הגביהה מן הקרקע טפח. אתרוייהו קאי דאמרינן לבוד בזקיפה ויש שם טפח זקוף וניכר הצריף שהוא גג וכיון שיש בו שיעור אהל בזקיפה הוי אהל: או אם הרחיקה כו'. אסמכה על הכותל קאי אם הרחיק ראש הסמוך לכותל מכותל טפח והיתה סמוכה על יתידות אמרינן לבוד ממנה ולכותל בשוה ולא בשיפוע והוא הגג: שיפועי אהלים כאהלים. אע''פ שלא הגביה ולא הרחיקה כשרה: בכילת חתנים. לפי שאין לה גג טפח שוה לא חשיב אהל להפסיק: כר' אליעזר. דאמר אהל משופע לאו אהל הוא: ברייתא איפכא תניא. מצאתי ברייתא ששנויה איפוך בשיטתן רבי אליעזר מכשיר וחכמים פוסלין לפי שאין לה גג: יחידאה היא. מתניתין דתני הכי ר' נתן קתני לה דהוא יחידאה אבל חכמים שבדורו היו חולקין עליו ואומרים רבי אליעזר מכשיר וחכמים פוסלין: מתני' מחצלת קנים. קשה ואין נוחה למשכב: עשאה לשכיבה. הואיל ויחדה לכך עשאה כלי ומקבלת טומאה ואין מסככין בה כו': לסיכוך כו' ואינה מקבלת טומאה. דלאו כלי הוא ובגמרא פריך סתמא אסתמא: רבי אליעזר אומר כו'. בגמרא מפרש מאי קאמרי ומאי פלוגתייהו דהיכא דפריש בהדיא לשכיבה או לסיכוך ודאי אין חילוק בין גדולה לקטנה דהא פירש אלא קטנה נראית סתמא לשכיבה גדולה נראית סתמא לסיכוך: גמ' כאן בגדולה כאן בקטנה. וסיפא לא דמי לרישא דסיפא הכי קאמר ואם קטנה היא ועשאה לסיכוך מסככין בה כו' הא סתמא לשכיבה: אימא סיפא כו'. ודר' אליעזר ליכא לתרוצי כדתנא קמא דהא אחת גדולה ואחת קטנה קתני: אלא אמר רבא בגדולה כ''ע לא פליגי דסתמא לסיכוך. כלומר לא תשני רישא בגדולה וסיפא בקטנה ותרוייהו כדפריש דאם כן דרבי אליעזר לא מיתרצא אלא כל לסיכוך דקתני מתניתין בין בסיפא דמילתיה דתנא קמא בין בדרבי אליעזר אסתמא קאי:

טיט הנרוק יוכיח. פירש בקונטרס כדתנן במסכת מקואות (פ''ז מ''א) ואלו מעלין ולא פוסלין השלג והברד והכפור והגליד והמלח וטיט הנרוק ומעלין היינו משלימין אבל בפני עצמו לא וקשה דמה יוכיח. הוא זה דאויר נמי בפני עצמו לא ואין זה יוכיח דטיט הנרוק בשעה שהוא משלים חזי לטבילה ולא דמי לאויר דאין ישנים תחתיו אפילו בשעה שהוא מצטרף ונראה דטיט הנרוק נמי אפילו בשעה שמצטרף אין מטבילין בו והכי תנן במסכת מקואות פרק שני (מ''י) . מקוה שיש בו ארבעים סאה מים וטיט ר' אליעזר אומר מטבילין במים ואין מטבילין בטיט ר' יהושע אומר במים ובטיט באיזה טיט אמרו בטיט שהמים צפין על גביו ואם היו המים מצד אחד מודה רבי יהושע שמטבילין במים ואין מטבילין בטיט ואיזה טיט אמרו בטיט שהקנה יורד מאליו דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר מקום שאין קנה המדה עומד אבא אליעזר בן דלעאי אומר מקום שהמשקולות יורדות ר''א אומר היורד בפי החביות ר' שמעון אומר הנכנס בשפופרת הנוד רבי אלעזר בר צדוק אומר הנמדד בלוג ומיהו קשה דאמר ר''ל פרק ב' דזבחים (דף בב.) כל המשלים למי מקוה משלים למי כיור ולרביעית אינו משלים ופריך למעוטי מאי אילימא למעוטי טיט הנרוק היכי דמי אי דאין פרה שוחה ושותה ממנו אפילו למקוה נמי אינו משלים והשתא אי איתא דטיט דפליגי ר' אליעזר ור' יהושע הוא טיט הנרוק היכי שביק כל הני שיעורי דר' מאיר ור' יהודה ואבא אליעזר וכולהו תנאי דמקואות ונקט שיעורא דפרה שוחה ושותה ממנו דלא תנן ושמא כל הנך שיעורי דהני תנאי בהכי תלי טעמייהו דמר סבר דבהאי שותה ובהאי אינה שותה ואין שייך לומר ניחזי אנן דאין כל הפרות שוות והא דמשמע בפרק כל הבשר (חולין דף קו. ושם) דמים שנפסלו משתיית בהמה טובל בהן כל גופו לא נפסלו מחמת טיט איירי אלא ממאיס ומסריח ולא חזו לשתיית בהמה אבל אין טיט מעורב בהן ולכך כשרים לטבילה: העושה סוכתו כמין צריף. בכי האי גוונא איירי דלאחר שמשך השיפוע בגובה עשרה איכא עדיין במשך סוכה רוחב ז' דבענין אחר לא מכשרי רבנן דהא בעינן גבוה עשרה במשך ז' בגובה י' ואפשר כשיש שם משך ז' בגובה י' שאף תחת השיפוע שאין גבוה י' כשרה כיון שיש בה ד' ברוחב מידי דהוה אפסל שיוצא מן הסוכה לרבה ורב יוסף דלעיל דמכשרי בקנים היוצאים מלפני הסוכה: שאם הגביה מן הקרקע טפח. ועשה בנין זקוף טפח והושיב עליו ראשו של שיפוע למטה וכן הרחיק מן הכותל טפח שעשה בסמוך לכותל סכך רחב טפח וסמך עליו ראש השיפוע העליון ומתוך לשון הקונטרס משמע דאותו טפח שהגביה הרחיק אפילו הוא אויר כשרה דנחשבו כסתום מטעם לבוד דפירש הקונטרס אם הרחיק ראש הסמוך לכותל מן הכותל טפח והיתה סמוכה על יתידות וקצת משמע כן בירושלמי דגרסינן מודה רבי אליעזר לחכמים שאם היתה נתונה על ארבעה אבנים [ ] או שאם היתה גבוהה מן הארץ פותח טפח כשרה: לסיכוך מסככין בה ואינה מקבלת טומאה. דכל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן דילפינן ממשכן פרק במה מדליקין (שבת דף כח. ושם): כאן בגדולה כאן בקטנה. לא משום דתהוי רישא בחדא וסיפא בחדא אלא נקט ברישא עשאה לשכיבה בכל מחצלות משום דאיכא מחצלת דסתמא לסיכוך ובסיפא נקט עשאה לסיכוך בכל מחצלות משום דאיכא מחצלת דסתמא לשכיבה: אמר רבא בגדולה כולי עלמא לא פליגי דסתמא לסיכוך. ולסיכוך דקתני מתני' בין בסוף מילתיה דתנא קמא בין בר''א אסתמא קאי והכי קאמר עשאה לשכיבה בהדיא מקבלת טומאה ואין מסככין בה ואם אנו יכולין לומר בה שהוא לסיכוך והיכי דמי כגון דלא פריש מסככין בה ואינה מקבלת טומאה כך פירש בקונטרס ודוחק לפרש דלהכי שיירה תנא קמא לקטנה ולא תנייה משום דסבר גדולה דווקא הוא דאמרינן בה סתמא לסיכוך הא קטנה סתמא לשכיבה ואתא ר''א למימר קטנה כגדולה וקשיא דהשתא לא פליג ר''א אעיקר מילתיה דתנא קמא אלא אדיוקא ונראה לפרש דלא אתא רבא לשנויי אלא מילתיה דר''א אבל מילתיה דתנא קמא לעולם כדשנינן ולסיכוך דקאמר ר''א היינו כדפירש בקונטרס אם יכול לומר שהיא לסיכוך כגון בסתם טהורה ומסככין בה: