סוכה כ ע"ב

דף כ - ב

שהן טמאות טומאת מדרס הואיל והן מיוחדות לשכיבה ולא לתשמיש אחר.

ולא נחלקו על מחצלות של טבריא, שהן טהורות מטומאת מדרס הואיל וקשות הן ואין דרך לשכב עליהן.

על מה נחלקו? - על מחצלות של שאר מקומות.

מר סבר, כיון דליכא דיתיב עלייהו, כלומר, כיון שרוב בני אדם אינם רגילים ליחד מחצלות אלו לשכיבה, לפיכך כדמחצלות של טבריא דמיין. ומר סבר, כיון דמקרי ויתבי עלייהו, יש מיעוט אנשים שיושבים עליהן, כמחצלות דאושא דמיין העשויות לשכיבה.

אמר מר: כל החוצלות מטמאין טמא מת, דברי רבי דוסא.

ומקשה הגמרא: והרי התניא, שנינו בברייתא שהובאה לעיל: וכן היה רבי דוסא אומר כדבריו של רבי ישמעאל ברבי יוסי, הסובר שמחצלת של קנים וחילת אינה מקבלת טומאה ומסככין בה, לפי שאין דרך לשכב עליה. ואם כן מוכח, שמחצלת שאינה מיועדת לשכיבה אף שמקצת אנשים שוכבים עליה אין היא ככלי לקבל טומאה.

ומתרצת הגמרא: לא קשיא:

הא דאמר רבי דוסא כל החוצלות טמאין טמא מת, מדובר במחצלת דאית ליה גדנפא. שיש לה שפה סביב גבוהה מעט ועשויה כבית קיבול העשוי לקבל פירות, ולפיכך דינה ככלי גמור לקבל טומאה.

והא דאמר רבי דוסא מחצלת מסככין בה, מדובר בדלית ליה גדנפא, ולפיכך אינה חשובה כלי לקבל טומאה אלא אם כן עשויה ממש לשכיבה, שאז נחשבת היא ככלי גם לענין טומאת מת.

מקשה הגמרא: מיתיבי לרבי שמעון בן לקיש, המפרש שחוצלות היינו מחצלות, ממה ששנינו: חוצלות של שעם [מין קנים], ושל גמי ושל שק [שערות עיזים], ושל ספירא [שערות סוס שמספרין מצוארו וזנבו], מטמא טמא מת, דברי רבי דוסא.

וחכמים אומרים: אף מדרס.

בשלמא למאן דאמר שחוצלות היינו מרזובלי, ילקוטי הרועים העשויים ככלי קיבול, ובזמן שאין הרועים שוכבים עליהם הם משמשים ככלי קיבול ממש, לפיכך חוצלות של שעם ושל גמי מטמאין טומאת מת, כי אף על פי שהם אינם ארוגים יפה, ויש בהם רווח בין קנה לקנה, מכל מקום, חזו לכינתא דפירי, ראויים הם לקבלת פירות גדולים.

וכמו כן מובן, שמחצלת של שק ושל ספירא טמאין טומאת מת הואיל וחזו לגולקי וצני. ראויים הם לשמש כשקים לקטניות ופירות דקים.

אלא למאן דאמר חוצלות היינו מחצלות ממש, ^[383] אם כן, בשלמא מחצלות של שק ושל ספירא, חזו לפרסי [ראויים הם לפורסן כוילון כנגד הפתח], שכן במסכת ביצה דף יד ב מבואר, שוילון נידון ככלי לקבל טומאה ואינו נחשב כחלק מקירות הבית, ^[384] וכמו כן ראויים הם לשמש כנפוותא [נפות לנפות בהן את הקמח].

אלא מחצלות של שעם ושל גמי, למאי חזו? ^[385] ומתרצת הגמרא: חזו לנזיאתא. ראויות הן לכסות את הגיגית שעושים בה את השיכר.

איכא דאמרי [יש להקשות להיפך]: בשלמא למאן דאמר חוצלות היינו מחצלות ממש,

של שעם ושל גמי - חזו לנזיאתא. של שק ושל ספירא - חזו לפרסי ונפוותא.

אלא למאן דאמר מאי חוצלות, מרזובלי, בשלמא של שק ושל ספירא - חזו לגולקי וצני. אלא של שעם ושל גמי, למאי חזו?

ומתרצת הגמרא: חזו לכינתא דפירי.

תניא: אמר רבי חנניה: כשירדתי לגולה [לבבל] מצאתי זקן אחד, ואמר לי: מסככין בבודיא [מחצלת], כיון שסתמה לסיכוך ולא לשכיבה ואין היא חשובה כלי לקבל טומאה. וכשבאתי אצל רבי יהושע אחי אבא הודה לדבריו.

אמר רב חסדא: והוא דלית ליה לאותה מחצלת גדנפא, שאם יש לה שפה סביב, הרי היא כשאר כלים העשויים לתת בתוכן פירות וכדומה, שמטמאין במת.

אמר עולא: הני בודיתא [מחצלות] דבני מחוזא, אלמלא קיר [גדנפא] שלהן - מסככין בהו.

תניא נמי הכי: מסככין בבודיא, ואם יש להן קיר - אין מסככין בהן.

הדרן עלך פרק סוכה

פרק שני - הישן תחת המטה

מתניתין:

הישן תחת המטה בסוכה לא יצא ידי חובתו, הואיל ואוהל מפסיק בינו לבין הסוכה ונמצא שאינו יושב בסוכה [רש"י וריטב"א ^[3]].

אמר רבי יהודה: נוהגין היינו, שהיינו ישנים תחת המטה בפני הזקנים ולא אמרו לנו דבר, ובגמרא יתבאר טעמו של רבי יהודה.

אמר רבי שמעון: מעשה בטבי עבדו של רבן גמליאל שהיה ישן תחת המטה בסוכה, ואמר להן רבן גמליאל לזקנים: ראיתם טבי עבדי שהוא תלמיד חכם, ויודע שעבדים פטורין מן הסוכה כנשים הואיל ומצות עשה שהזמן גרמא היא, לפיכך ישן הוא תחת המטה. ^[4]

ולפי דרכינו למדנו, כלומר: אף על פי שלא אמר לנו לשם לימוד, אלא לשיחת חולין בעלמא שהיה משתבח בעבדו לבדיחותא בעלמא, למדנו על פי דרך בדיחותו: שהישן תחת המטה לא יצא ידי חובתו.

גמרא:

שנינו במשנה: הישן תחת המטה בסוכה לא יצא ידי חובתו:

ומקשינן: והא סתם מטה ליכא עשרה טפחים תחתיה, ואמאי אסור לישון תחתיה ^[5]?!

תרגמא שמואל למשנתנו: במטה גבוהה עשרה.

תנן התם לגבי אוהל המביא את הטומאה:

אחד חור שחררוהו מים, כגון שהיתה שפה גבוהה על הנהר, והמים נכנסים ועושים נקב ארוך -

או חור שחררוהו שרצים [כגון חולדות ותנשמת] -

או שאכלתו מלחת, הארץ מליחה ומתבקעת מאליה -

וכן מדבך של אבנים אבנים גדולות ערוכות זו על זו, ופעמים שהאחת סדורה על שני אבנים המופרדות זו מזו, ונעשה שם חלל -

וכן סואר של קורות, קורות ערוכות על גבי קרקע זו על גב זו ועומדות לבנין, ויש שם הרבה נקבים ביניהם -

אם יש באחד מאלו טפח על טפח ברום טפח או יותר כשיעור אהל לטומאה, ויש שם כזית מן המת וכלים מן הצד האחר תחתיו, הרי זה מאהיל על הטומאה לטמא את הכלים מדין אוהל [ריטב"א].

רבי יהודה אומר: כל אהל שאינו עשוי בידי אדם המתכוין לעשותו אוהל אינו אהל; אינו מאהיל על הכלים כלל, והרי הטומאה בוקעת ועולה כנגדה עד לרקיע, [ריטב"א].

ומפרשינן: מאי טעמא דרבי יהודה?

וכך אמרו לא נחלק ר' דוסא וחכמים על המחצלות של אושא שהן טמאות ועל של טבריא שהן טהורות.

ועל מה נחלקו על שאר מקומות.

ר' דוסא סבר כיון דליכא דיתיב עליהן אע"ג דמיטמו טמא מת לא מיטמו מדרס. דגרסינן (בפרה) [בנדה] כפרק בא סימן התחתון יש שמטמא טמא מת ואינו מטמא מדרס לאתויי סאה ותרקב דתניא והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב יכול כפה סאה או תרקב וישב עליו יכול יהא טמא ת"ל אשר ישב עליו הזב יטמא מי שמיוחד לישיבה יצא סאה ותרקב שאם ישב עליהן אומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו. וחכ"א כיון דאיכא דמיקרי ויתבי עלייהו כדאושא דמיין שהן עשויות לישיבה. ואקשינן עלה וכי סבר ר' דוסא שהחוצלות מקבל טומאה והתניא וכן היה ר' דוסא אומר כדברי ר' ישמעאל כי המחצלות מסככין בהן בין (ארוכה) [ארוגה] בין גדולה וכל שמסככין בה אינה מקבלת טומאה. ושנינן הא דתניא מיטמאין טמא מת בדאית להו גדפא. ומותבינן על ר"ש בן לקיש חוצלות של שעם ושל גמי חזו לתופרן ולעשות מהן בנאתא. פי' כלכלה דפירי.

של שק ושל תפירה חזו לעשות בו כסוי לגואלקי וצני שקים של שער שפרופות. אלא לר' שמעון בן לקיש דאמר מחצלות ממש. בשלמא של שק ושל ספירא חזו לפרסי ונפוואתא. פי' כמו נפה וכברה. כלומר הנה כלים הן לפיכך מקבלי טומאה אלא של שעם ושל גמי למאי חזו. ושני חזו לנזיאתא פירוש בלשון טייעות (סדנאת) [סודנאתא] כסוי קנקנים של יין. כדגרסינן לכי נזייתא ריהטא.

איכא דאמרי בשלמא למ"ד מחצלת כו'. תניא א"ר חנינא כשירדתי לגולה מצאני זקן אחד ואמר לי מסככין בבודיא וכשבאתי כו'.

רב חסדא אמר והוא דלית לה [גדנפא] וכן הלכתא:
ירושלמי מודה רבי אליעזר לחכמים שאם היתה נתונה על ד' אבנים או שהיתה גבוהה מן הארץ טפח כשירה. תנא העושה סוכתו בבית יער הלבנון שבירושלים כשירה. למי נצרכה לר' אליעזר. רבה בר בר חנה בשם ר' יוחנן במחצלות אושא [שנו]. א"ר אליעזר סתם מחצלות אושא טמאים עד שיעשום אהלים. סתם מחצלות טבריא טהורות עד שיעשום לשכיבה. רבנן הורו באלו שעל פתח החנויות שטהורות. הורי ר' אבא ארוגה טמאה מהו לסכך בה מחלוקת ר' אליעזר וחכמים. ר' יצחק ברבי אליעזר הורי מדוחק להתיר ראשי מעדנים ולסכך בהן. תנינן וכן המתיר ראשי מעדנים [טהורות] ותמר הכן:

הדרן עלך סוכה שהיא גבוהה.

פ"ב הישן תחת המטה לא יצא ידי חובתו.

תרגמה שמואל במטה עשרה נעשה אהל והיושב בה אינו ישן בסוכה:

תנן התם באהלות פ"ג [מ"ז] טפח על טפח על רום טפח מרובע מכיא את הטומאה כו' עד אחר [חור] שחררוהו מים או שניקבוהו מים או שרצים או אכלתו מלחת ארץ מליחה וכן מדבך של אבנים. וכן צבר של קורות צבורות זו על זו.

ר' יהודה אומר כל שאינו בידי אדם אינו אהל ומודה בשקיפין ובסלעין.

פרק ב הישן
הישן תחת המטה בסוכה לא יצא ידי חובתו אוקימנא בגמרא במטה גבוהה עשרה ואע״ג דמטה קבועה בעיא י׳‎ ולא דמיא לקינופו׳‎ דפסלי בפחות מעשרה ופרישנא טעמא בפרק קמא דקביעי דהתם הוא בקינופו׳‎ דלתוכן עשויות אבל מטה דלגבה עשויה גבוהה עשרה חשיבא אהל ואי לא לא:

א״ר יהודה נוהגין היינו שהיינו ישנים תחת המטות בפני הזקנים. פי׳‎ ואע״פ דגבהי י׳‎ ופרישנ׳‎ טעמא משום דסבר סוכה דירת קבע ולא אתי אהל עראי דמטה ומבטל אהל קבע ור״ש סבר דאתי אהל עראי ומבטל אהל קבע והיינו דקאמר מעשה בטבי עבדו של ר״ג שהיה ישן תחת המטה פירוש דאי לא״ה יצא ידי חובתו ובירושלמי משמע להו דמשום אימתו של ר״ג הוא שנכנס תחת המטה שהיה פטור מן הסוכה אלו היה יושב בסוכה היה מוחה בו ר״ג לפי שאסור לו לישב שם שאלמל׳‎ היה מותר לישב שם לא היה לו לישב תחת המטה לפי שפטור מן הסוכה וזו שמשבחו ר״ג שישב לו תחת המטה לפי שפטור מן הסוכה והיינו דגרסינן התם מחלפא שטתיה דר״ג דתני טבי עבדו של ר״ג הניח תפילין לפניו ולא מיחה בו כה אתמר הכין פירוש דהא עבדים פטורין מן התפילין ואפ״ה לא מיחה בו כשהניח תפילין ואלו הכא משמע שימחה בו אם היה יושב שלא תחת המטה ופריק שלא לדחוק את החכמים פיר׳‎ שלא נכנס תחת המטה מפני שהוא אסור לישב בסוכה אלא מפני שלא ידחוק את החכמים. ופריך וישב לו חוץ לסוכה ומהדר רוצה טבי לשמוע דברי חכמים. וקשיא לן אהאי ירושלמי למאי דקס״ד דמעיקרא דמשום דאסור לישב בסוכה ישב לו תחת המטה למה לי׳‎ למיפרך מההיא דתפילין דאפי׳‎ מאן דאסר התם מודה דהכא שרי דע״כ לא איפליגו התם בנשים סומכות רשות או לא אלא במצות עשה שיש בעשייתן צד איסור כשהוא שלא במקום מצוה כגון סמיכה בקרבן שהוא סומך עליו בידיו וכל גופו ומשתמש בקדשים ומש״ה אסר בה מאן דלית ליה נשים סומכות רשות דכיון דלא מפקדי כלל ולית להו אגרא איכא איסורא וכן בתקיעת שופר איכא שבות דרבנן וכן הנחת תפילין איכא איסורא שלא במקום מצוה מפני קדושתן והיינו דאמרינן התם מיכל בת שאול היתה מנחת תפילין ולא מיחו בה ואתיא כמ״ד נשים סומכות רשות דכיון דאיכא מצוה בעשייתו שרי לה לאנוחי הא לאידך אסירי וכן מה שאמרו באשתו של יונה שהיתה עולה לרגל כמ״ד נשים סומכות רשות אבל לאידך היתה אסורה לפי שהיתה מקרבת שלמי חגיגה ויש בדבר איסור שלא במקום מצוה אבל בסוכה וכיוצא בו דליכא בה צד איסור שלא במקום מצוה דכ״ע אם רצו לעשות אותם הרשות בידם ואין מוחין בהן וא״כ למה להו לבני מערבא למיפרך הכא מתפילין. וי״ל דאה״נ דלא צריכי למיפרך מההיא דתפילין אלא דאלומי מאלמי בה פירכא דידהו דהשתא ומה תפילין דאית בהו איסורא שלא במקום מצוה לא מיחה בו הכא דליכא איסורא מיחה ופריק שלא לדחוק את החכמים כו׳‎ ובגמרא דילן ל״ק להו הא כלל דלא משמע להו ממתני׳‎ שיהא טבי אסור לישב בסוכה אלא שבא ר״ג לומר שטבי עבדו מפני שיודע שפטור מן הסוכה הוא ישן תחת המטה שאלמלא היה חייב בסוכה לא היה עושה כן וסבר׳‎ דכלהו רבוותא ז״ל דקי״ל כמ״ד נשים סומכות רשות ואפי׳‎ במצות שיש בהם צד איסור שלא במקום מצוה רשאות לעשותן אע״פ שאין חייבו׳‎ בדבר יש להם מצוה ונוטלו׳‎ עליהן שכר ולפיכך אם רצו לברך עליהן הרשות בידן ושפיר מצו למימר אקב״ו וכדברירנא במסכת קדושין בס״ד:

גמרא והא ליכא עשרה תרגמה שמואל במטה י'. כתב הרי״ף ז״ל דהו״ל כסוכה תחת סוכה וכן גבי קינופות והקשה עליו הרז״ה מה ענין סוכה תחת סוכה לכאן שהרי אין כאן שם סוכה ולא ענין סוכה תחת סוכה והכי הול״ל שלא יצא ידי חובתו לפי שיושב תחת האהל ולא תחת סוכה ורבינו הגדול כתב שדעת רי״ף דפיסלא דהכא לא משום אהל דהא טפח על טפח חשיב אהל לענין שבת ולענין טומאה ולא פסילי הכא אלא דהכא ליכא טעמא דאהל דהא דין הוא שיהא סכך עליון מבדיל כל מה שהוא תחתיו לפי שהעליון הוא העושה הצל אלא דכיון דחזינן דקפיד רחמנא למפסל סוכה שתחת סוכה ששתיהם סכך כשר והיה ראוי שלא תפסול זו לזו ילפינן מינה דקפיד רחמנא לפסול סוכה שיש תחתיה אהל חשוב כעין סוכה שפוסל אותו מלמעלה ואשתכח דפיסולא דהכא מדין סוכה שתחת סוכה נפקא ויפה למד עליו זכות כמשפטו אבל עדיין דברי הרב ז״ל אינן מתוקנין בעיני רבינו נר״ו כל הצורך דהא חזינן דהתם בסוכה שתחת סוכה איפליגו אמוראי כמה יהא בין סוכה לסוכה ותפסל התחתונה חד אמר טפח וחד אמר עשרה ואלו הכא לא איפליגו כלל ומודו כלהו דלא מיפסלא לעולם באהל טפח ולא באהל ד׳‎ ואפילו עשוי לתוכו כדמוכח בפ״ק אלא ודאי דטעמי דפליגן נינהו ודין הוא דמה ענין זו שפסולה מחמת אהל שתחתיה לזו שפסולה מפני סוכה כשרה שעלי׳‎ ואלו הכא כל כמה שקרוב לסכך פוסל יותר אפי׳‎ אינו אהל כענין פירס תחתיה סדין מפני הנשר משא״כ באידך אלא כך ענין הדבר דסוכה שתחת הסוכה אין פסולו מדין בטול שהרי שניהם סכך כשר ומין במינו ואינו חוצץ לא מבטל כלל אלא שגזה״כ הוא שלא תהא למעלה מן הסוכה דבר שהוא חשוב אהל אפילו ממינה ומפני זה נחלקו בה שמא הקפיד הכתוב או בטפח או בד׳‎ אלא הכא מדין בטול שאינו יושב תחת הסוכה ולפי שהדין נותן שלא יהא תחתון מבטל העליון והרי הכל כבגדים וכלים שהעליון מיסך עליהם היה בדין שלא תפסל בטפח ולא בד׳‎ ובעו אהל חשוב וקבוע ואי לא הרי הם כבגדיו שאינם מבטלים כלומר מן העליון וזה מבואר מפי ר׳‎ נר״ו:

תנן התם חור שחררוהו מים או שרצים או שאכלתו מלחת וכן נדבך של אבנים או צואר של קורות. פי׳‎ יש באחד מאלו טפח על טפח ברום טפח או יותר כשיעור אהל לטומאה ויש שם כזית מן המת וכלים מן הצד האחר תחתיו הרי זה מאהיל הטומאה לטמא את הכלים כדין אהל כדפרישנא בפ״ק:

רבי יהודה אומר כל אהל שאינו עשוי בידי אדם אינו אהל ואינו מאהיל על הכלים כלל אלא טומאה בוקעת ועולה כנגדה עד לרקיע מ״ט דר״י יליף אהל אהל ממשכן כתיב הכא אדם כי ימות באהל וכתיב התם ויפרוש את האהל. פי׳‎ ושניהם מיותרים ומופנים לג״ש מה להלן עשוי בידי אדם אף כאן עשוי בידי אדם ורבנן אמרי אהל אהל ריבה דהא כתיב נמי כל הבא אל האהל וכל אשר באהל לרבות וקשיא לן טובא הא דאמרי׳‎ במסכת שבת פרק במה מדליקין גבי הא דתנן כל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן מ״ט יליף אהל אהל ממשכן כתיב הכא אדם כו׳‎ מה להלן פשתן אף כאן פשתן ופרכי׳‎ אי מה להלן שזורין וחוטן כפול ששה אף כאן שזורין וחוטן כפל ששה ופרקי׳‎ אהל אהל ריב׳‎ ופרי׳‎ אי אהל אהל רב׳‎ הכתו׳‎ אפילו כל מילי נמי ופרקי׳‎ א״כ ג״ש מאי אהני לן אלא גמרינן בג״ש דלהוי מפשתן בלחוד ומהני לן ריבוייא דלא בעינן שזורין וחוטן כפול ששה ואילו הכי אמרי רבנן דאהל אהל ריבה כל דבר ולדידהו ג״ש מאי אהני לן ותו לרבי יהודה נמי היכי יליף בג״ש כל דבר שהו׳‎ עשוי בידי אדם מיהת ואלו התם לא ילפינ׳‎ בג״ש אלא פשתן ועור בהמה טהורה דגמרינן ליה מקראי אחרי׳‎ שהיא אהל כדאיתא התם. והנכון דלגבי אהל המת יש שני ענינים חלוקין הא׳‎ טומאת אהל עצמו שהוא מטמא וצריך הזאה כדכתיב והזה אל האהל והשני טומאת כלים ודברים הנאהלים תחתיו ושמעתא דפ׳‎ במה מדליקין מיירי לענין טומאת אהל ובהאי ילפינן בג״ש ממשכן שאינו מטמא אלא אהל של פשתן או של עור בהמה טהורה ושמעתא דהכא מיירי לענין הדברים הנאהלים תחת האהל והכא לא גמרינן ג״ש דמשכן לגמרי שלא יטמא כלים אלא אהל של פשתן משום דאיכא מצורע שהוא קל ממת והוא מטמא כל הדברים הנאהלים תחת אהלו ואפי׳‎ באהל שאינו עשוי בידי אדם דהא כתיב בי׳‎ מושבו דמשמע כל מידי וכדאמרי׳‎ התם בת״כ ומנין לעשות כל המאהילין באהל לטמא מה שתחתיהן ק״ו ממצורע ומה מצורע הקל עשה בו כל המאהילין כאהל מת חמור לא כ״ש והיינו דפליגי הכא רבי יהודה ורבנן דרבי יהודה סבר אע״ג דגמרי ממצורע אהני ג״ש ורבנן ס״ל לא אהני לן הכא ג״ש כלל דלא אתיא ג״ש אלא לענין טומאת האהל עצמו אבל לדברים הנאהלין ממצורע גמרינן לגמרי והא דנקטי רבנן אהל אהל ריבה אע״ג דדינא ממצורע הוא דאתיא להו א״ל דאינהו סברי דריבויא דאהל אהל דכתיב בדברים הנאהלין מדכתיב כל הבא אל האהל וכל אשר באהל דמצי למיכתב כל הבא אליו וכל אשר בו גלי לן דליגמר ממצורע גבי נאהלין ולא נגמר ממשכן כלל גבי דידהו ואהל קמא ריבה לאהל עצמו כל שהו׳‎ מפשתן אע״פ שאינו שזור וכפול ואהל בתר׳‎ ריבה בנאהלי׳‎ כל דבר פירוש דאשמועינן דגמרינן ממצורע א״נ משום דג״ש דאהל אהל משמע מיעוטא ואנן נפקא לן ממצורע ריבוייא לכל דבר נקטי רבנן דמשמע דקשיא לן למימרא דהכא אהל אהל ריבוייא הוא ודכותה הא דאמרינן בקדושין ועבדו לעולם ואמרינן בפ״ק דפסחים ת״ל לא ימצא וכדכתיב התם וזה מבואר ונכון:

הישן תחת המטה וכו' כבר ביארנו על החלק הראשון שבזאת המסכתא שהוא בא לבאר עניני הלכות סוכה בשלימות וביארנו קצת פרטי זה החלק בפרק ראשון וזה הפרק אמנם יסוב לבאר עניני זה החלק בשלימות ורובו יסוב על ארבעה ענינים הראשון לבאר בו מה שהותחל ביאורו בפרק ראשון בישן באהל הסוכה על איזה צד יצא ועל איזה צד לא יצא השני בצדדים מצד הדפנות שמעמידין אותם בהם והצדדים בה לכתחילה אע"פ שבדיעבד כשרה ואיזו עולין לה ביום טוב ואי זו אין עולין לה ביום טוב ודין דפנות של אילן השלישי לבאר בו איזה דברים פוטרין מן הסוכה הן מחמת עצמן הן מחמת סיבה שבהם הרביעי זמן חיוב אכילתו לסוכה ומה הוא רשאי לאכול חוץ ממנה ותכונתו עמידתו לשם היאך היא ראויה לו:

והמשנה הראשונה ממנו תיוחד לבאר החלק הראשון והוא שאמר הישן תחת המטה לא יצא ידי חובתו אמר ר' יהודה נוהגין היינו שהיינו ישנים תחת המטות בפני הזקני' אמר ר' שמעון מעשה בטבי עבדו של רבן גמליאל שהיה ישן תחת המטה אמר רבן גמליאל לזקנים ראיתם טבי עבדי שהוא תלמיד חכם יודע שעבדים פטורין מן הסוכה וישן לו תחת המטה לפי דרכנו למדנו שהישן תחת המטה לא יצא ידי חובתו אמר הר"ם וצריך שתהיה המטה עשרה טפחים שהוא שיעור סוכה ותהיה סוכה בתוך סוכה והלכה כר' יהודה:

אמר המאירי הישן תחת המטה בסוכה לא יצא ידי חובתו ופירשוה בגמ' בגבוה עשרה שאם אין לה עשרה אע"פ שיש לה גג אין זו קרויה אהל לענין זה והוא הדין לכילה שאין לה גג אע"פ שגבוהה עשרה שאינה אהל לענין זה שאין פסול אהל לענין זה אלא בגבוהה עשרה ושיש לה גג כמו שכתבנו למעלה ואע"פ שפירשנו שם שהקינופות הואיל וקבועות הן אע"פ שאין גבוהים עשרה פוסלים את הסוכה ומטה קבועה היא שאני מטה הואיל ולגבה עשויה ולא לתחתיה אין קביעותה מפקיעתה מתורת עראי הואיל ואינה גבוה עשרה הא כל שיש לו גג וגבוה עשרה מבטל את הסוכה ואע"פ שהמטה אהל עראי הרי הסוכה גם כן עראי ואתי עראי ומבטל עראי שהרי אהל בפני עצמו הוא ונמצא יושב בצל אהל זה ולא בצל סוכה והוא הדין דהויא ליה כסוכה בתוך סוכה אלא דעדיפא מינה נקט דראשונה בטלה לגמרי:

אמר ר' יהודא נוהגים היינו שהיינו ישנים תחת המטות בפני הזקנים והוא נמשך למה שאמר סוכה דירת קבע ואין עראי מבטל קבע:

אמר ר' שמעון מעשה בטבי עבדו של רבן גמליאל שהלך וישן לו תחת המטה בסוכה ואמר להן רבן גמליאל לזקנים ראיתם טבי עבדי שהוא תלמיד חכם ויודע שהעבדים פטורין מן הסוכה והלך וישן לו תחת המטה ור' שמעון סובר דירת קבע בעינן כמו שאמר שלש כהלכתן אלא שאעפ"כ הוא סובר שעראי מבטל קבע והלכה כתנא קמא ומ"מ יש שואלים על עבדו של רבן גמליאל אע"פ שפטור היה מן הסוכה מפני שהיא מצות עשה שהזמן גרמא הואיל ומ"מ מצד סרך מצוה היה נכנס בה לישן למה לא היה נכנס בה בצד מצוה ומה ענין לישן בדרך שאינו מצוה ולא עוד אלא שלדעת קצת אף הנשים והעבדים אע"פ שפטורים יש בהם צד מצוה שהרי אמרו נשים סומכות רשות ואלמלא יש בהם צד מצוה היה אסור שהרי אסור לסמוך על קרבן שאינו שלו מפני שמשתמש בקדשים ואע"פ שיש נוטים לדעת אחרת כמו שביארנו במסכת חגיגה ובהרבה מקומות מ"מ אף בזה מה ראה לעמוד במקום הפסול תדע שבתלמוד המערב שאלוה בנוסח זה מיחלפא שיטתיה דרבן גמליאל דתני טבי עבדו היה מניח תפילין ולא מיחה בידו וכאן מיחה בידו כלומר שבודאי רוצה היה טבי לישן בהכשר אלא שרבן גמליאל מיחה בידו ותירץ בה שלא לדחוק את התלמידים ושאל א"כ ישב לו מבחוץ ומה לו לדחוק עצמו ליכנס בה אחר שאינו יכול לעמוד במקום הכשר ותירץ רוצה היה טבי לשמוע דבריהם של תלמידי חכמים:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

כבר ידעת שאהל טפח על טפח מביא את הטומאה ר"ל שאם יש כאן כזית מן המת ובצדו מחטין וצנורות ואין נוגעין בטומאה אם האהיל עליהם אהל שיש בו טפח על טפח הרי זה מביא את הטומאה לכלים וכן חוצץ בפני הטומאה ולא סוף דבר כשנעשה האהל על ידי אדם להאהיל אלא אף בשנעשה מאליו כגון שחררוהו מים ר"ל כגון שפה גבוהה סמוכה לנהר וכשהמים רבין חוטטין תחתיה או שחררוהו נמלים או שרצים כגון חולדה ואישות או שאכלתו מלחת כגון שהארץ מלחה ומתבקעת מאליה מתחתיה וכן נדבך של אבנים או סואר של קורות כגון שסדרן אחת על גבי שתים ותחתונות מפורדות זו מזו באהל טפח:

תוס' בד"ה ראיתם טבי עבדי שהוא ת"ח כו' דהא הכא גבי סוכה מיחו בידו חכמים כו' עכ"ל למאי דס"ד השתא [לא] שמיחו בידו חכמים ממש דא"כ מאי קאמר ר"ג ראיתם שהוא ת"ח ויודע שעבדים פטורים אלא דה"פ דמשמע ליה למקשה דהעבד מעצמו עשה כן מפני אימתו של ר"ג שאילו היה יושב בסוכה היה מוחה בו ר"ג ומש"ה קאמר שפיר דמחלפא שיטתיה דר"ג ועיין בר"ן וק"ל:

בתוס' ד"ה ראיתם טבי עבדי וכו' עד דהא הכא מיהו בידו חכמים מלישב בסוכה שהרי היה ישן תחת המטה וכו' ואע"ג דמלשון המשנה דקתני ראיתם טבי עבדי שהוא ת"ח כו' משמע שמעצמו היה עושה זאת שהיה ישן תחת המטה כמובן מעצמו צ"ל דה"ק שהוא ת"ח ויודע שהעבדים פטורים מן הסוכה ואם ישב בסוכה ממש ימחו בידו כמו שמוחים בידו מלעשות שאר המצות לפיכך ישן הוא תחת המטה מ"מ נשמע מינה שהיו מוחים בידו מלקיים המצות:

בא"ד ופריך אי שלא לדחוק וכו' ישב לו חוץ לסוכה יש לדקדק דקושיא זו אין ענינה הכא דהא אפי' לפי מאי דס"ד דמשום דמיהו בידו היה ישן תחת המטה תקשה נמי ישב לו בחוץ וי"ל בדוחק דבשלמא לטעמא דמיחו בידו נוכל לתרץ דמש"ה ישן תחת המטה ולא יצא לחוץ כדי שיהא היכרא שאסור לו לקיים המצות ולכך היה ישן תחת המטה וק"ל:

רש"י בד"ה גדנפא כו' ועשויה לתשמיש כו' כצ"ל:

בד"ה חנניה בן אחי ר' יהושע הס"ד:

ד"ה מעשה. דמ"ע שהז"ג נשים פטורות כו'. לכאורה קשה דהא לקמן (כח) ממעטינן נשים בסוכה מהלכתא ע"ש אמנם עי' במל"מ פ"י מהל' מלכים ה"ז (סד"ה ודע ובדבור הסמוך עוד ראיתי) [ד"ה הכלל העולה] ותעמוד על עומק כוונת רש"י ז"ל:

גמרא וכן מדבך. נ"ב כמו נדבך. אותיות האף מתחלפות:

במשנה הישן תחת המטה ופירש"י דאהל מפסיק בינו לסוכה וכן נראה מלשון התוספות. אבל הרי"ף והרא"ש ז"ל נראה שמפרשים בענין אחר דלמאי דמוקי שמואל מתניתין במטה שגבוה' עשרה שהיא שיעור סוכה נעשה כסוכה בתוך סוכה ונראה שהוכרחו לפרש כן משום דלפירש"י והתוס' משמע דהא דמוקי שמואל בגבוה' עשרה היינו משום דאזיל לטעמיה בפ"ק דף י' אבל לאינך אמוראי דהתם אפילו בפחות מעשרה ולהרי"ף והרא"ש ז"ל לא ניחא להו לפרש כן. מדמקשה סתמא דתלמודא בפשיטות והא ליכא עשרה אלמא דקושטא דמילתא הכי הוא אליבא דכו"ע משום שאין הטעם משום דאהל מפסיק אלא משום דנעשה סוכה בתוך סוכה והיינו דוקא בגבוה' עשרה וכבר הארכתי בזה לעיל בסוגיא דכילה וקינופות וטעם מחלוקת הפוסקים ומפרשים בזה וכתבתי שם ג"כ דהאי נעשה כסוכה בתוך סוכה שכתבו הרי"ף והרא"ש ז"ל היינו מדרבנן ועיין מה שאכתוב בזה בסוגיא דלקמן בסמוך ועיין בחידושי הריטב"א באריכות:

בגמרא תנן התם אחד חור שחררוהו מים כו' מאהיל על הטומאה כו'. זה הלשון דמאהיל על הטומאה לא נמצא במשנה דפ"ג ולא בפי"ג אלא דבפ"ג דאהלות משנה ז' שנינו טפח על טפח על רום טפח מביא את הטומאה וחוצץ בפני הטומאה כיצד ביב שהוא קמור כו' ועלה קתני בסיפא אחד חור שחררוהו מים א"כ ממילא משמע דקאי ארישא דמתניתין דקתני מביא את הטומאה וכיון שדרך הש"ס לקצר המשניות של סדר טהרות כמ"ש התוס' בכמה דוכתי משו"ה קיצר ושנו מאהיל על הטומאה והיינו מביא היינו מאהיל וניחא ליה למיתני לשון מאהיל כיון דעיקר פלוגתא דר"י ורבנן בלשון אהל תליא דר"י יליף אהל אהל ממשכן ורבנן דרשי אהל אהל ריבה כנ"ל ועיין מה שאכתוב עוד בזה בסמוך בלשון רש"י:

מיהו מ"ש רש"י כאן בד"ה תנן התם באהלות קחשיב את המביאין טומאה לא ידעתי לפרשו דבפ"ט דאהלות קחשיב אלו מביאין טומאה כו' עד סוף הפרק לא נמצא מזה כלום ואולי נתכוין להך בבא דכיצד ביב שהוא קמור בפ"ג דאהלות וכמ"ש ג"כ התוס':

בד"ה וכן סואר של קורות כל אלו אם כזית מת בתוך האהל בראשו א' וכלים בראשו שני נטמאו באהל המת עכ"ל. כבר כתבתי דלשון מאהיל על הטומאה הכי משמע דאי להביא טומאה מבית לבית לא שייך לשון מאהיל אלא מביא ולפ"ז ע"כ הא דקתני ברישא טע"ט על רום טפח מביא את הטומאה היינו נמי באותו אהל עצמו אע"ג דלפ"ז לא א"ש האי כיצד ביב שהוא קמור דקתני עלה דבכל הנך בבי דהתם לא איירי מהך ענינא שהטומאה והטהרות הן במקום א' בביב או בבית אלא שהטומאה בביב והטהרות בבית או להיפוך אלא דבלא"ה כבר כתבו המפרשים שם דהאי כיצד ביב אחוצץ לחודא קאי (וכבר הארכתי בזה בקונטרס דטומאת כהנים בכוונת הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה) ויתכן יותר לפמ"ש לעיל דף י' בלשון רש"י ד"ה טפח על טפח שיטת רש"י דעיקר טומאת אהל דאורייתא אינה אלא כשהטומאה והטהרות הן באהל א' ממש משא"כ מאהל לאהל אחר או מבית לבית דרך פתחים וחלונות אינה אלא מדרבנן וכמ"ש הש"ך בכוונת מהרי"ל ומהרי"ו בש"ע י"ד בסימן שע"ב. וא"כ לפ"ז הוכרח רש"י לפרש כאן בענין זה שהוא מדאורייתא כיון דפלוגתא דר"י ורבנן ושקלא וטריא דשמעתין מדרשא דקראי מייתי להו אלמא דמדאורייתא איירי כן נראה לי ודו"ק:

בתוס' בד"ה תנן התם באהלות פ"ג כו' ארישא קאי דאיירי בביב שהוא קמור כו' עס"ה. נראה דמה שהוצרכו התוס' לפרש כן ולא ניחא להו לפרש דאטפח ע"ט מביא את הטומאה דרישא קאי היינו משום דלכאורה הוי משמע דהא דקאמר ר"י כל אהל שאינו עשוי בידי אדם אינו אהל היינו דוקא לענין להביא את הטומאה דאיירי בי' קרא דאהל אהל משא"כ לענין לחוץ בפני הטומאה אפשר דמודה ר"י דבכל ענין חוצץ וכמו שאבאר ובאמת בשקלא וטריא דשמעתין דשוורים ודלתות וסוכה משמע דלענין חציצה פליג נמי ר"י לכך הוצרכו התוס' לפרש דכיון דהאי אחד חור אביב שהוא קמור מייתי לה בהך בבא דביב עיקר לענין חציצה איירי וכדפרישית בסמוך בשם רוב המפרשים וכמ"ש התוס' בס"פ המוכר פירות במשנה דכוכין ע"ש. א"כ ע"כ דר"י לענין חציצה נמי פליג כנ"ל ודוק ועיין עוד בסמוך:

ראיתם טבי עבדי שהוא ת"ח ויודע שהעבדים פטורים מן הסוכה לפיכך ישן הוא תחת המטה. אפשר לומר דרך דרש דאע"ג דהיה יכול לישן בסוכה כסברת רבי יוסי דאמר נשים סומכות רשות דלרוב הפוסקים כן הלכה ולדעתם נאמר דגם רבן גמליאל ורבנן דעמיה הכי סברי. והיינו דקאמר רבן גמליאל ראיתם טבי עבדי דהיה יכול לישן בסוכה ולא רצה לישן להורות שהוא עבד. ומה שלמד תורה לא למדו רבו בקביעות כפי מ"ש בשיטה מקובצת סוף פ"ב דכתובות בשם תלמידי רבינו יונה ז"ל. א"נ למדו לפי שהיה כשר. ולפי שהיו שם חכמים הרבה רצה להראות שעדין הוא עבד וזהו דרך דרש ועמ"ש בענין זה בקונטריס יוסף אומץ סימן ל"ג בס"ד:

אמר שמואל הישן בכילה ערום וכו' עמ"ש הרא"ש פ' מי שמתו שהביא מימרא זו דשמואל וכתב דלא קי"ל הכי. וק' על הרב מגן אברהם סי' ר"ע דכתב על דברי הרא"ש פ' הרואה דאשתמיטיה גמרא דקמן וכבר אני בעניי כתבתי על דברי קדשו של הרב מגן אברהם על הברכי' שם וע"ש בס' הקטן מחב"ר מה שכתבתי בס"ד:

ראיתם טבי עבדי וכו' עמ"ש הר"ן אמאי דאתמר עלה בירושלמי ולכאורה יקשה על הר"ן ממ"ש הוא עצמו פ"ג דר"ה וכמו שכתבתי אנכי עפר בס' הקטן מחב"ר א"ח סי' תקי"א דרך אגב בס"ד ע"ש:

(כ רע"ב) והתניא וכן היה ר' דוסא אומר כדבריו וכו'.—עי' מ"ש על סה"ד ח"ב בערך ר' דוסא.

(כ ע"ב רש"י) ד"ה כשירדתי וכו' לעבר שנה כדאמרינן בברכות וכו'.—עי' מ"ש בברכ' סג א.

שהן טמאות. אף מדרס דמיוחדות לשכיבה הן ולא לתשמיש אחר: ועל של טבריא. קשות הן ואין לך אדם שוכב עליהן: כיון דליכא דיתיב עלייהו. אין רוב בני אדם רגילין לייחדן לכך: דמקרי ויתיב. ומייחדן לכך: והתניא. לעיל: וכן היה ר' דוסא אומר כדבריו. של ר' יוסי דזו וזו מסככין בה אלמא לאו כלי הוא לקבל טומאה: גדנפא. כעין שפה סביב גבוה מעט לקבל מה שנותנין בהו ועשויה לתשמיש לתת פירות על גבה: דלית ביה גדנפא. אפילו כלי לא הויא דלסכך על גבי אהלים עשויה: שעם. פוויי''ל מין שיפה: של שק. מנוצה של עזים: של ספירא. ממה שמסתפר מצואר הסוס ומזנבו: מטמאין טמא מת. ולא מדרס דכלי הן ולא לישיבה: בשלמא למאן דאמר. חוצלות היינו מזבלי איכא למימר בכל הני דכי לא עבידן לשכיבה כלי הם לתשמיש אחר: של שעם ושל גמי. אף על פי שאין נארגים היטב ויש הפרש בין בית ניר לבית ניר: ראויין הן לכנתא דפירי. פירות גסין שאין יוצאין דרך נקב קטן: של שק ושל ספירא. שנארגים יפה: חזו לגולקי וצני. כלים כעין שקין שנותנין בהן קטניות ופירות דקין: אלא למאן דאמר מחצלות ממש. שהן פשוטין ואין להן בית קיבול: בשלמא של שק ושל ספירא. לר' דוסא אע''ג דלאו לשכיבה עבידי: חזו לפרסי ונפוותא. לוילון כנגד הפתח כדמתרגם מסך הפתח (שמות לה) פרסא דתרעא: נפוותא. לנפות בהן הקמח כמות שהן נותנין עליו קמח וכופלין אותן וקושרין בראש הכפל כעין בויטי''ל שלנו: למאי חזיין. אליבא דרבי דוסא דאמר לאו לשכיבה עבידן אמאי טמאות שום טומאה: לנזייתא. לכסות בהן גיגית שעושין בהן שכר: חנניה. בן אחי רבי יהושע: כשירדתי לגולה. כשירד לגולה לעבר שנה כדאמרינן בברכות בהרואה (דף סג.): בודיא. מחצלת: מסככים. דסתמא לסיכוך ואינה כלי לתשמיש: קיר. הוא גדנפא: מתני' הישן לא יצא. דאהל מפסיק בינו לסוכה ועיקר ישיבת הסוכה אכילה שתיה ושינה: נוהגין היינו כו'. טעמא מפרש בגמרא דלא אתי אהל עראי ומבטל אהל קבע: מעשה בטבי עבדו. ועבדים פטורין מן הסוכה דמצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות וכל שהאשה חייבת עבד נמי חייב כדאמרי' בחגיגה (דף ד.): ולפי דרכינו למדנו. כלומר אע''פ שלא אמר לנו לשם לימוד אלא לשיחת חולין בעלמא שהיה משתבח בעבדו לבדיחותא בעלמא למדנו ע''פ דרך בדיחותו שהישן תחת המטה לא יצא ידי חובתו: גמ' תנן התם. באהלות קא חשיב את המביאין טומאה: שחררוהו המים. כגון בשפה גבוהה על הנהר והמים חוטטין מתחתיה ונכנסין ועושין נקב ארוך: או שרצים. כגון חולדות ואישות: או שאכלתו מלחת. שהארץ מליחה ומתבקעת מאיליה: וכן מדבך. אבנים גדולות הערוכות זו על זו ופעמים שהאחת סדורה על גבי השנים והתחתונות שוכבות זו אצל זו ומפרידות זו מזו ויש שם אהל טפח: וכן סואר של קורות. אף הן קורות הערוכות על גבי קרקע זו על גב זו ועומדות לבנין ויש שם הרבה נקבים ביניהם ויש בהן אהל כל אלו אם כזית מת בתוך האהל בראשו אחד וכלים בראשו שני נטמאו באהל המת: בידי אדם. מתכוין לעשותו אהל: אינו אהל. לטומאה:

חזיין לפרסי. מסך לפני הפתח ומקבל טומאה הוא כדאמרי' סוף פרק קמא דביצה (דף יד: ושם) מפני מה אמרו וילון טמא: חזיין לנזייתא. פי' בקונטרס לכסות בהן גיגית שעושין בה שכר ואי אפשר לומר כן דשעם וגמי לא מקבלי טומאה אלא מתורת כלי עץ דאיתקש לשק ובמסכת כלים פי''ו [מ''ח] תנן גבי כלי עור וכלי עץ זה הכלל העשוי לתיק טמא ולחיפוי טהור ותנן נמי פכ''ו [מ''ו] במס' כלים עור שעשאו חיפוי לכלים טהור דהא דפליגי התם למשקולת טמא ורבי יוסי מטהר משום דהעשוי לכסות משקולת פעמים שמקבלין בו דבר ור' יוסי מטהר משום דעיקרו לכסוי וצריך לומר הכא שעושין לקבל בהן דבר: מסככין בבודיא. עשויה היא לקבל תמרים כדאשכחן בכתובות פרק נערה (דף נ:) זיל הב ליה מתמרי דעל בודיא וא''ת אם כן מקבלת טומאה מדרבנן כדף של נחתומין פרק המוכר את הבית (ב''ב דף סו.) והיאך מסככין בה ויש לומר דההיא דאית ליה גדנפא היא העשויה לקבל תמרים והך מוקמינן בדלית ליה גדנפא דההיא ודאי עשויה לסיכוך וטהורה: מתני' הישן תחת המטה בסוכה לא יצא ידי חובתו. בגמרא מוקי לה שמואל בגבוהה עשרה דפחות מכאן לא חשיב אהל להפסיק ומצינן למימר דשמואל לטעמיה דמכשר בפרק קמא (דף י.) תחתונה כשאין בעליונה עשרה אבל לאינך אמוראי דפסלי משום דעליונה חשיבא אהל אע''פ שאינה גבוהה י' הוא הדין דחשיב אהל להפסיק ושמא מטה שאני כדאמר בגמרא דהויא לה מטה אהל עראי הלכך כולהו מודו דבפחות מעשרה לאו כלום היא: ראיתם טבי עבדי שהוא תלמיד חכם. עבד כשר היה כדאיתא בפרק שני דברכות (דף טז:) ובירושלמי תני שהיה מניח תפילין ולא מיחו בידו חכמים ופריך מחלפא שיטתי' דרבן גמליאל דהא הכא גבי סוכה מיחו בידו חכמים מלישב בסוכה שהרי היה ישן תחת המטה ומשני שהיה עושה כן שלא לדחוק את חכמים שהיו ישנים בסוכה ופריך אי שלא לדחוק את חכמים ישב לו חוץ לסוכה ומשני דרוצה היה לשמוע דברי חכמים: תנן התם. באהלות פ''ג [מ''ז] אחד חור שחררוהו מים ארישא קאי דאיירי בביב שהוא קמור תחת הבית וקמ''ל אע''פ שנעשה ע''י מים או שרצים: