סוכה כד ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כד - ב

הרי עשויה בידי אדם, כי יש רוח בידו לנפחו.

אמר מר: משום רבי יוסי הגלילי אמרו: אף אין כותבין עליו גיטי נשים.

מאי טעמא דרבי יוסי הגלילי?

דתניא: כתיב: וכתב לה "ספר" כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו -

אין לי אלא "ספר" [קלף] מנין לרבות כל דבר, כגון לוח עץ ועלה זית שיהא כשר לכתוב עליו את הגט? -

תלמוד לומר: "וכתב לה" מכל מקום, כי היה יכול לומר: ונתן בידה ספר כריתות -

ודרשינן: "וכתב לה" כלל, "ספר" פרט, "ונתן בידה" חזר וכלל, "כלל ופרט וכלל" אי אתה דן אלא כעין הפרט. וכדמפרש ואזיל [תוספות] -

אם כן, מה תלמוד לומר "ספר", כלומר: מה בא פרט ד"ספר" למעט?

לומר לך: מה "ספר" הוא דבר שאין בו רוח חיים ואינו אוכל, אף כל דבר שאין בו רוח חיים ואינו אוכל הוא דכשר לכתיבת הגט, למעט דבר שיש בו רוח חיים או שהוא אוכל.

ומפרשינן: ורבנן - שאינם דורשים כן, וסוברים: כותבין גט על דבר שיש בו רוח חיים - מה טעמם, והרי מידה היא בתורה: כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, ויש לך למעט מה שאינו כעין ספר?

משום: דאי כתב רחמנא "בספר", באמת יש לפרש כדקאמרת שהכתוב בא לפרט במה כותבים -

אבל השתא דכתיב "ספר" ולא כתיב "בספר", משמע: שברי הגט קרויין ספר, ולספירת [סיפור] דברים בעלמא שיכתוב לה דברי כריתות הוא דאתא קרא, ואין כאן פרט כלל. ^[1]

ומקשינן: ורבנן, שלשיטתם "ספר" לא משמע קלף, הרי שלא אמרה תורה כלל במה יכתוב, וממילא משמע בכל דבר; ואם כן האי "וכתב" מאי דרשי ביה? ההוא "וכתב" מיבעי להו לרבנן כדי ללמוד: בכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף, שאם נתן לה כסף ואמר לה: "התגרשי בו" אינה מגורשת [רש"י] -

כי לולי מיעוט הכתוב הוה סלקא דעתך אמינא:

הואיל ואיתקש יציאה [גרושין] להויה [קדושין] כדכתיב: "ויצאה" מביתו והלכה "והיתה" לאיש אחר, נקישם גם לענין כסף, ונאמר: מה "הויה" בכסף שאם נתן לה כסף ואמר: הרי את מקודשת בו הרי היא מקודשת, אף יציאה נמי בכסף -

ולפיכך קא משמע לן הכתוב שאינה מתגרשת בכסף.

ומפרשינן: ורבי יוסי הגלילי הדורש: "וכתב לה" לכלל ופרט וכלל, אם כן האי סברא - שאינה מתגרשת בכסף - מנא ליה?

מ"ספר כריתות" שנכתב "כריתות" בסמוך ל"ספר" הוא דנפקא ליה, שהרי משמע: "ספר" כורתה ואין דבר אחר כורתה.

ומפרשינן: ואידך, רבנן שלא למדו שאינה מתגרשת בכסף מ"ספר כריתות" אלא מ"וכתב לה", מה טעמם שלא למדוהו מ"ספר כריתות"?

כי ההוא "ספר כריתות" מיבעי ליה ללמד שתהא ספירת הדברים דבר הכורת בינו לבינה, שלא יטיל תנאי בגירושין באופו שיאגדם יחד - ולכדתניא: הרי זה גיטיך על מנת שלא תשתי יין ועל מנת שלא תלכי לבית אביך -

אם התנה שלא תעשה את אלו "לעולם", הרי כיון שכל ימיה קשורה בו שמחמתו היא נמנעת מלשתות יין ותנאי זה תלוי ועומד לעולם - אין זה כריתות, דכל ימיה קשורה בו שמחמתו צריכה לעמוד שלא לילך.

אבל אם התנה שלא תעשה את אלו רק "כל שלשים יום" הרי זה כריתות ומותרת מיד להנשא לאחר, כיון שיכול לבוא לידי הפרדה לסוף שלשים יום.

ואידך - רבי יוסי הגלילי, הדורש "ספר כריתות" לענין אחר - דין זה של "דברי הבדלה" מ"כרת כריתות" נפקא, כלומר: הואיל והיה הכתוב יכול לומר: "ספר כרת" ואמר "כריתות", בא ריבוי זה ללמד שיהיו דבר הכורת בינו לבינה.

ואידך - רבנן שאינם לומדים דין זה מריבוי "כריתות" - טעמם:

כרת כריתות לא דרשי ליה לההוא דרשה. ^[2]

מתניתין:

העושה סוכתו בין האילנות ולא סמך את הסוכה עליהם, ^[3] והאילנות דפנות לה לסוכה, הרי הסוכה כשרה.

גמרא:

אמר רב אחא בר יעקב: כל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה שהרוח מוליכה ומביאה אותה [רש"י] אינה מחיצה. ^[4]

ומקשינן עלה: תנן במשנתנו: העושה סוכתו בין האילנות והאילנות דפנות לה, הרי הסוכה כשרה -

ואמאי כשרה הסוכה לדעת רב אחא בר יעקב, הא קאזיל ואתי [דפנות הסוכה הולכים ובאים] ברוח מצויה וכדרך האילנות?! ^[5] ומשנינן: הכא במאי עסקינן: באילנות קשין, שהן זקנים ועבים ואין גיזעם נד ברוח.

ואכתי תמהינן: והאיכא נופו של האילן שהוא בודאי הולך ובא, והרי לפעמים אף הנוף חלק מן הדופן, ואיך כשר הוא?!

ומשנינן: דעביד ליה בהוצא ודפנא, כלומר: אורג את נוף האילן בענפי הוצא ודפנא, ואין הנוף נד ברוח.

ומקשינן עלה: אי הכי שאין האילנות נדים ברוח מאי למימרא, מה חידוש יש בדבר שהאילנות כשרים להיות דפנות?! ^[6] ומפרשינן: החידוש הוא: כי מהו דתימא: ניגזר שלא לשהות ביום טוב ושבת בסוכה שהאילנות דפנות לה משום גזירה דלמא אתי לאישתמושי באילן לשים על האילנות את כליו ואסור משום שבות ביום טוב ובשבת.

קא משמע לן משנתנו שאין גוזרים כן.

תא שמע מברייתא שלמדנו בענין היתר שאיבת מים מבורות שברשות הרבים על ידי מחיצות של דיומדין, שהן זויות שיש בהן אמה לכל רוח בארבע פינות הבור -

אם היה שם באחת מפינות הבור אילן שניתן לחוקקו ולחלקו באופן שיהא בו אמה לכל רוח, או גדר אבנים מרובעת אמה על אמה או מחיצת הקנים [מפרש לה בעירובין, ופליגי אמוראי שם בפירושו] -

הרי כל אחד מאלו נידון משום דיומד -

הרי למדנו שהאילן כשר הוא להיות מחיצה אף שהוא נד ברוח, ותיקשי לרב אחא בר יעקב?!

ומשנינן: התם נמי, משום הכי כשר, כיון דעביד ליה בהוצא ודפנא.

תא שמע: אילן המיסך על הארץ, נופו גדול מאד, וראשי הנוף כפופין סביב על הארץ, ויש חלל גבוה עשרה טפחים מן הקרקע לנוף - אם אין נופו [כלומר: ראשי נופו] גבוה מן הארץ שלשה טפחים, מטלטלין תחתיו בשבת, כי ראשי הנוף חשובין כמחיצה; אבל אם היה גבוה שלשה טפחים אין מטלטלין תחתיו, שהרי מחיצה הגבוהה מן הארץ שלשה טפחים אינה מחיצה -

ולדעת רב אחא בר יעקב תיקשי, אמאי מועילין ראשי הנוף להיות מחיצה, הא קאזיל הנוף ואתי ברוח מצויה?!

ודחינן: התם נמי דעביד ליה בהוצא ודפנא.

ותמהינן: אי הכי שמחיצה טובה היא ניטלטל בכוליה כלומר: יטלטל תחתיו כל כמה שהיקף האילן גדול -

כי הניחא אם מיירי במחיצה שאינה עומדת ברוח מצויה, יש לומר, הואיל ומחיצה גרועה היא, אין היא מועלת אלא להיקף של בית סאתים. ^[7] אבל אם עומדת היא ברוח מצויה, הרי מחיצה גמורה היא ותועיל בכל היקף שהוא -

הערות

^[1] הוסיף רש"י לבאר לפי דעת חכמים מה שאמרה תורה "כריתות", דהיינו שיהא דברים שכורתים ומפרידין ביניהן; כלומר: דאילו לרבי יוסי פירוש כריתות הוא שיתן לה ספר שיעשה כריתות ביניהן.

^[2] כן משמע מדברי התוספות שכתבו, דבמקום דכתיב "לא דרשי" ולא כתיב "לא משמע להו", אין הכוונה שאין זה נחשב אצלם כריבוי.

^[3] הטעם שכתב רש"י ושאר ראשונים שאין הסוכה סמוכה על האילנות, יש לפרשו בשני אופנים: האחד: כי אם סמכה על האילנות הוי ליה כסומך סוכתו בכרעי המטה [לעיל כא ב] למאן דאמר [שם] שהטעם משום מעמיד בדבר המקבל טומאה, והוא הדין אם סמך הסכך על המחובר. השני: משום שהוא משתמש באילן. ובפירוש השני נחלקו המפרשים: יש מפרשים שלא יהא הסכך לבדו נשען על האילנות, ואף בכי האי גוונא מיקרי משתמש באילן [ערוך לנר] ; ויש מפרשים, שקרקעית הסוכה לא תהא נשענת על האילן [משמעות המשנה ברורה]. ראה בכל זה בב"ח סימן תר"ל ובמגן אברהם שם ס"ק יד, ובפרי מגדים באשל אברהם, ובמשנה ברורה ס"ק מו ושער הציון, ובערוך לנר כאן. וכתב בערוך לנר: כי לפי שיטת רש"י, הסובר: שרבנן ורבי יהודה פליגי בדין מעמיד בדבר המקבל טומאה, ולרבנן מסככין בו, על כרחך כוונתו כפירוש השני.

^[4] כתב במשנה ברורה [תרל מח, וציין מקורו מרש"י]: אם מנידה אותם, אפילו אין בכח הרוח להפיל אותה לגמרי, רק שעל ידי הרוח הולך המחיצה ובא, קיימא לן דשוב לא חשיב מחיצה; ואפילו עומדת בבית שאין שם רוח כלל. ובחזון איש [עז ו] הוסיף: היינו דוקא שהרוח מפזר את הענפים באופן שהם מתרחקים שלשה טפחים זה מזה ובטל ליה מחיצה ההיא שעתא, וראה דברי מחצית השקל שהובאו שם, וראה שם בארוכה. אבל בשו"ת משכנות יעקב [או"ח קכג], כתב שלא כדברי החזון איש, אלא צריך שלא ינידנו הרוח כלל; וראה בזה ב"עמק ברכה".

^[5] לפי דעת החזון איש בהערה 4, שאין מחיצה הנדה ברוח בטילה אלא אם כן מתבטלת המחיצה, הא דמשמע כאן שגזע העץ הנד ברוח אינו מחיצה אף שאין שייך בו פיזור שיתרחקו זה מזה יותר משלשה טפחים, ביארו בזה, דהוא משום שהדפנות מתרחקות מן הסכך יותר משלשה טפחים, ונפסלו.

^[6] ביאר בערוך לנר: אי לאו דברי רב אחא בר יעקב הוה אמינא כי חידוש משנתנו הוא שאין האילנות פסולים אף שאינם עומדים ברוח מצויה; אבל לרב אחא בר יעקב שפירש משנתנו באילנות העומדים ברוח מצויה, אם כן תיקשי: מאי למימרא?!

^[7] מצינו במחיצה "גרועה" כגון מחיצה שאינה של שתי וערב, שלא התירו חכמים להקיף בהם אלא שטח של בית סאתים זרע [מקום שניתן לזרוע בו סאתים זרע], ושיטחו כחצר המשכן שהוא מאה על חמשים אמה.

הרי עשויה מחיצה זו בידי אדם שהרוח שבנוד בידי אדם היא.

א אמר מר [החכם] בברייתא בענין שימוש בבעלי חיים. משום ר' יוסי הגלילי אמרו: אף אין כותבין עליו, על דבר שיש בו רוח חיים, גיטי נשים. ושואלים: מאי טעמיה [מה טעמו] של ר' יוסי הגלילי, מהיכן למד הוא איסור זה? ומשיבים: דתניא [שכן שנינו בברייתא]; נאמר: "וכתב לה ספר כריתות" (דברים כד, א), אין לי אלא ספר, כלומר: קלף כתוב וגלול, מנין לרבות כל דבר שאפשר לכתוב עליו — תלמוד לומר: "וכתב לה" משמע מכל מקום, כל דבר שאפשר לכתוב עליו.

אם כן, מה תלמוד לומר "ספר", אם יכול לכתוב על כל דבר? לומר לך ש"ספר" הוא דוגמא לדברים שכותבים עליהם גט, מה ספר — דבר שאין בו רוח חיים, ואינו אוכל (דבר מאכל), אף כל דבר שאין בו רוח חיים ואינו אוכל, ולכן אין לכתוב גט על בהמה.

ושואלים: ורבנן [וחכמים] המתירים לכתוב גט על בעלי חיים, כיצד הם מפרשים? ומסבירים: לדעתם אי כתב [אילו נאמר] בתורה "וכתב בספר", היינו אומרים כדקאמרת [כמו שאמרת]. השתא דכתיב [עכשיו שנאמר] "ספר", אין משמעות "ספר" לשם עצם מסויים אלא הוא שם מופשט, ומשמעו: לספירת (לסיפור) דברים בעלמא [בלבד] הוא דאתא [שבא], ו"ספר כריתות" משמעו סיפור עניין הכריתות.

ושואלים: ורבנן [וחכמים] האי [זה] שנאמר "וכתב" מאי דרשי ביה [מה דורשים הם בו]? כיון שלפירושם "ספר" כולל את ענין סיפור הדברים ואין משמעו דבר שכותבים עליו! ומשיבים: ההוא מיבעיא להו [דבר זה נחוץ להם] ללמוד כי בכתיבה בלבד אשה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף. כי סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ואיתקש [והושוותה בכתוב] יציאה מן הבעל להויה, לנישואין לאיש, היינו יכולים להעלות על הדעת: מה הויה בקידושין נעשית (בין השאר) על ידי מתן כסף, אף יציאה תהא יכולה להתבצע בכסף, קא משמע לן [השמיע לנו] שאין גירושין אלא בכתיבה.

ושואלים: ור' יוסי הגלילי האי סברא מנא ליה [סברה זו מניין לו] שאין גירושין אלא בכתיבה? ומשיבים: מ"ספר כריתת" נפקא ליה [יוצא לו הדבר] שהוא מדייק: ספר — כורתה, ואין דבר אחר כגון מתן כסף כורתה.

ושואלים: ואידך [והאחרים] וחכמים כיצד דורשים הם לשון "כריתות" שבמקרא? ומשיבים: ההוא מיבעי ליה [דבר זה צריך להם] שהגט יהיה דבר הכורת בינו לבינה. כלומר: שנוסח הגט צריך להיות כזה שמנתק לחלוטין את כל הקשרים בינו ובינה. כדתניא [וכפי ששנינו בברייתא]: האומר לאשתו הרי זה גיטך על מנת שלא תשתי יין, ועל מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם — אין זה כריתות, כיוון שהיא נשארת קשורה בו לענין מסויים על ידי התנאי שבגט לכל ימי חייה, ולכן אין אתה יכול להחשיבו כגט כריתות. אולם אם אמר לה: אל תלכי לבית אביך כל שלשים יום — הרי זה כריתות, כיון שלאחר אותו זמן נפסק כל קשר ביניהם.

ושואלים: ואידך [והאחר] ר' יוסי הגלילי מניין למד הוא שאין לעשות תנאי כזה בגיטין? ומשיבים: מ"כרת" "כריתת" נפקא [יוצא הדבר]. שהרי יכול היה לכתוב "ספר כרת", וכיון שאמר לשון "כריתות", למדים אנו מכאן שני דברים. ושואלים: ואידך [והאחר] וחכמים מה למדים הם מהכפילות? ומשיבים: "כרת" "כריתות" לא דרשי [דורשים], שאינם רואים בכך שינוי מהותי בלשון הכתוב שניתן ללמוד ממנו.

ב משנה העושה סוכתו בין האילנות והאילנות משמשים כדפנות לה — הרי זו סוכה כשרה.

ג גמרא אמר רב אחא בר יעקב: כל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה — אינה קרויה מחיצה.

ומעירים: תנן [שנינו במשנתנו]: העושה סוכתו בין האילנות והאילנות דפנות לה — כשרה. ויש לשאול: והא קאזיל ואתי [והרי הולכים ובאים] האילנות מחמת הרוח! ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — באילנות זקנים שהם עבים וקשין ואינם נעים ברוח.

ושואלים: והא איכא [והרי יש] את נופו של האילן שהוא ודאי נע ברוח ואם הוא משמש כחלק מדופן הסוכה יש לפוסלה! ומשיבים: דעביד ליה בהוצא ודפנא [שעושה אותו, קושר אותו, בענפי דקלים ודפנה], עד שנעשה כמחיצה שאינה נעה עוד ברוח. ואומרים: אי הכי [אם כך] שהאילן קשור ואיננו נע כלל, מאי למימרא [מה יש לומר] בכך, מה החידוש שבדבר במשנתנו? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] ניגזר דלמא אתי לאשתמושי [נגזור שמא יבוא להשתמש] באילן בשבת, כיון שהוא משמש כדופן לסוכה, ולכן נאסור אותו בכלל, לכן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין לחשוש לכך.

תא שמע [בוא ושמע] ממקור אחר להוכיח שמחיצה הנעה ברוח קרויה מחיצה, שאמרנו לגבי הפסים המקיפים באר ועושים אותה כרשות היחיד ובכך מתירים לשאוב ממנה בשבת, שאם היה עומד שם באחד מן הזוויות אילן שעוביו אמה לכל צד, או גדר אבנים מרובעת אמה על אמה, או מחיצת הקנים — נידון משום דיומד [עמוד כפול] בצד הבאר ומשמש כמחיצה חלקית לשני צדדים. הרי הוכחה שאף מחיצה העשוייה לנוע ברוח, כגון מחיצת הקנים, נחשבת כמחיצה גמורה! ודוחים: התם נמי [שם גם כן] נחשבת היא כמחיצה גמורה משום דעביד ליה בהוצא ודפנא [שעושה, קושר אותה בעלי דקל ודפנה]

ומציעים שוב: תא שמע: [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו: אילן המיסך על הארץ שנופו רחב וענפיו יורדים וסוככים עד לארץ, אם אין נופו גבוה מן הארץ שלשה טפחים — הריהו יוצר תחתיו כעין סוכה עגולה שלימה ולכן מטלטלין תחתיו כרשות היחיד גמורה. ולכאורה אמאי [מדוע] מתייחסים לנוף האילן כמחיצה הא קא אזיל ואתי [והרי הוא הולך ובא] ברוח? ומשיבים: התם נמי דעביד ליה בהוצא ודפנא [שם גם כן שעושה אותו בעלי דקל ודפנה]

ושואלים: אם מדובר שעשה אותו במחיצה גמורה, אי הכי [אם כן]ניטלטל בכוליה [שיטלטל בכולו] תחת האילן כולו, שהרי הוא כרשות היחיד, אלמה [מדוע] אמר רב הונא בריה [בנו] של ר' יהושע: אין מטלטלין בו תחת אילן זה,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

this partition was established by a person and is therefore fit.

§ The Master said in the baraita that in the name of Rabbi Yosei HaGelili they said: Nor may one write bills of divorce on it. The Gemara asks: What is the rationale for the opinion of Rabbi Yosei HaGelili? It is as it is taught in a baraita with regard to the verse: “When a man takes a wife, and marries her, and it comes to pass if she finds no favor in his eyes, because he has found some unseemly thing in her; that he write her a scroll [sefer] of severance and give it in her hand, and send her out of his house” (Deuteronomy 24:1); from the word scroll, I have derived only that a scroll is fit. From where do I derive to include all objects as fit materials upon which a bill of divorce may be written? The verse states: “That he write her,” in any case, i.e., any surface upon which the formula can be written.

If so, what is the meaning of that which the verse states: Scroll? It is to tell you that a bill of divorce must be written on a surface like a scroll: Just as a scroll is neither alive nor is it food, so too, a bill of divorce may be written on any object that is neither alive nor food. That is why Rabbi Yosei HaGelili invalidates a bill of divorce written on a living being.

The Gemara asks: And how do the Rabbis, who disagree and say that a bill of divorce may be written even on a living creature or on food, interpret the verse? They contend: If the verse had written: That he write for her in the scroll [basefer], it would be as you said, that the bill of divorce may be written only on a scroll. Now that it is written simply: That he write her a sefer, it comes to teach that a mere account of the matters [sefirat devarim] is required. There are no restrictions with regard to the surface on which that account may be written.

The Gemara continues: And what do the Rabbis derive from the phrase: “That he write her”? The Gemara answers: That phrase is required to teach the principle that a woman is divorced only by means of writing, i.e., a bill of divorce, and she is not divorced by means of money. It might have entered your mind to say: Since in the verse, leaving marriage, i.e., divorce, is juxtaposed to becoming married, i.e., betrothal, then just as becoming married is effected with money, so too, leaving marriage may be effected with money. Therefore, the Torah teaches us: “That he write her,” indicating that divorce can be effected only with a written bill of divorce.

The Gemara asks: And Rabbi Yosei HaGelili, from where does he derive this reasoning that a woman cannot be divorced with money? The Gemara answers: He derives it from the phrase: “A scroll of severance,” which teaches that a scroll, i.e., a written document, severs her from her husband, and nothing else severs her from him.

The Gemara continues: And the other tanna, i.e., the Rabbis, requires that verse to teach that a bill of divorce must be a matter that severs all connection between him and her. As it is taught in a baraita: If a man says to his wife: This is your bill of divorce on the condition that you will never drink wine, or on the condition that you will never go to your father’s house, that is not severance; the divorce is not valid. If a bill of divorce imposes a condition upon the woman that permanently binds her to her husband, her relationship with her husband has not been completely severed, which is a prerequisite for divorce. If, however, he imposes a condition for the duration of thirty days, or any other limited period of time, that is severance, and the divorce is valid, as the relationship will be completely terminated at the end of the thirty-day period.

The Gemara continues: And the other tanna, Rabbi Yosei HaGelili, derives that a condition without a termination point invalidates the divorce from the fact that instead of using the term karet, the verse uses the more expanded term keritut. Inasmuch as both terms denote severance, using the longer term teaches two things: Divorce can be effected only by means of writing and not through money, and divorce requires total severance. And the other tanna, the Rabbis, does not derive anything from the expansion of karet to keritut, because the Rabbis do not see this as a significant deviation from the standard language of the verse.

MISHNA: In the case of one who establishes his sukka between the trees, and the trees serve as walls for it, the sukka is fit.

GEMARA: Rav Aḥa bar Ya’akov said: Any partition that is not able to stand in a typical wind, but rather is blown to and fro, is not a partition.

The Gemara asks the following question based on that which we learned in the mishna: In the case of one who establishes his sukka between the trees, and the trees serve as walls for it, the sukka is fit. The Gemara asks: But don’t the trees sway back and forth in the wind? The Gemara answers: With what are we dealing here? The mishna is referring to older trees that are thick and hard and do not sway in the wind.

The Gemara asks: But isn’t there the issue of its foliage, which certainly sways in the wind? If it constitutes part of the wall of the sukka, the sukka should be unfit. The Gemara answers: It is referring to a case where it is a fit wall due to the fact that he established the wall by tying it with hard palm leaves and laurel leaves to tighten it to prevent it from swaying in the wind. And the Gemara says: If it is so that the tree is tied and cannot sway, what purpose is there to state this halakha? It is obvious that it is a fit wall. The Gemara answers: It is lest you say: Let us issue a decree prohibiting its use lest one come to use the tree on Shabbat. Therefore, the mishna teaches us that this is not a concern.

Come and hear a different proof that a partition that is blown to and fro in the wind is a fit partition. The halakha is that double boards positioned in the four corners of an area surrounding a well render the area a private domain in which it is permitted to draw water from the well on Shabbat. If there was a tree there, one cubit thick on each side of one of the corners, or a square stone fence that measures one square cubit, or a partition of reeds, its legal status is assessed like that of a double board positioned at the corners of the area surrounding a well, and serve as a partition for two of the sides. Apparently, a partition that moves in the wind, like the partition of reeds, is considered a full-fledged partition. The Gemara refutes this proof: There, too, it is only considered a full-fledged partition due to the fact that he established the partition by tying it with hard palm leaves and laurel leaves.

The Gemara cites an additional proof. Come and hear that which is taught in a baraita: With regard to a tree whose foliage is broad and its branches reach down and cover the ground, if its foliage is not three handbreadths high off the ground it creates a space similar to a round room; therefore, one may carry beneath it, as it is a full-fledged private domain. Why is the foliage of the tree a fit partition? Doesn’t it sway back and forth in the wind? The Gemara answers: There, too, it is due to the fact that he established the partition by tying it with hard palm leaves and laurel leaves.

The Gemara asks: If so that it is a case where one established the foliage as a complete partition, let him move objects in the entire area beneath the tree, since it is a private domain. Why, then, did Rav Huna, son of Rav Yehoshua, say: One may carry beneath this tree

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דקתני אין כותבין גיטי נשים על מי שיש בו רוח חיים או על מי שהוא אוכל דדייק לספר ורבנן דוחין הכי אי הוה כתיב וכתב לה בספר הוה שמעינן מינה האי סברא השתא דכתיב ספר לספירת דברים בעלמא הוא דאתא כו' ואידך מכרת כריתות כו'. פי' היה לו לכתוב וכתב לה ספר כרת מ"ט כתיב כריתות כו'.

ואידך כרת כריתות לא משמע ליה כלומר טעם אחד הוא:

אמר רב אחא בר יעקב כל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה אינה מחיצה. ואקשי' עלה ממתני' דתנן העושה סוכתו בין האילנות והאילנות דפנות לה כשרה והני ניידי ואזלי ואתו. ומשני האילנות חזקים וקשים דלא ניידי שנינו ונופו עביד ליה בהוצא ודפנא. כלומר נועץ הוצא ודפנא וקושר הנוף בהן כדי שלא יהא מתנודד והולך ובא. והא קמ"ל דלא חייש דילמא אתי לאשתמושי באילן המחובר לקרקע. ת"ש מהא דתניא גבי פסי ביראות היה שם גדר או אילן או מחיצת קנים נידון משום דיומד ושני התם דעביד בהוצא ודפנא. ת"ש מהא דתנן בסוף (עוקצין) [עירובין] אילן המיסך על הארץ אם [אין] נופו גבוה מן הארץ ג' טפחים מטלטלין תחתיו.

ומשני התם נמי דעביד בהוצא ודפנא.

אי הכי מחיצה מעליא היא אמאי אמר רב הונא בריה דרב יהושע התם אין מטלטלין בתוכו יותר מבית סאתים.

מ״ט דרבי יוסי הגלילי דתניא ספר אין לי אלא ספר מנין לרבות כו׳‎ ת״ל ספר. פירוש לאו כלל ופרט הוא דא״כ אין בכלל אלא מה שבפרט ספר אין מידי אחרינא לא אלא רבי יוסי כלל ופרט וכלל דרש וכתב כלל ספר פרט ונתן בידה חזר וכלל והתלמוד קיצר לשונו ודכוותא בתלמודא:

ורבנן אי כתב בספ׳‎ כדקאמרת אבל השתא דכתיב ספר לישנא דספר אינו ענין כתיבה שיהא פרט אחר כלל אלא ענין סיפור דברים של כריתות שיכתוב בגט דברי כריתות וכגון הרי את מותרת לכל אדם:

ורבנן האי וכתב מאי עבדי ליה. פירוש דליכתוב קרא ספר כריתות ונתן בידה והוה משמע שיתן בידה דבר כריתות ואנא ילפינא מקדושין דמתגרשת בשטר א״נ דממילא משמע דמידי בר נתינה הוא ולא דברים בלחוד ופרקינן דאה״נ דשמעינן מהכא דסגי בשטר מיהו הוה ס״ד דסגי בכסף נמי דומיא דקדושין קמ״ל וכתב שהוא מיותר לדרשא דבכתיבה מתגרשת ולא בכסף:

ורבי יוסי הגלילי האי נפקא ליה מספר ספר כורתה ואין ד״א כורתה. ורבנן האי ספר כריתות מאי עבדי ליה. פי׳‎ דאי לספירת דברים לימא ספר גרושין מאי כריתות. ופריק מיבעי להו לדבר הכורת בינו לבינה שלא תהא אסורה מחמתו כל ימי חייה בשום דבר דאלו כל ימי חייו או חיי פלוני כריתות הוא כדפרישית בדוכתה:

דתניא ה״ז גיטך ע״מ שלא תשתי יין כל ימי חייכי לעולם דקתני סיפא אכלהו קאי שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות. וא״ל שלא תלכי לבית אביך לעולם אמאי לא הוי כריתות דהא אם מכר אביה בית זה או נתנו לאחר או שמת יכולה היא לילך שהנודר לבית חברו שלא יכנס שם מת או מוכר מותר ליכנס שם כדאיתא בנדרים ואפי׳‎ אמר לבית זה שהוא של אביך דהשתא אע״ג דמית או מכרו אסורה לילך שם נפיל אזדא כדאמרי׳‎ במשכיר בית זה בפרק המקבל ומותרת לילך שם וכיון שאפשר בנפילה דמשתריא ביה כריתות הוי והכי איתא בירושלמי בהדיא וי״ל דהכא מיירי כשאמר לה שלא תלכי לבית זה של אביך דהשתא מיתסרא בה כל ימי חייה ואפי׳‎ נפל ותנא לא נקט לישנא דבעל בדוקא אלא דקתני שהתנה עליה שלא תלך לעולם בשום צד לבית שהוא של אביה ושאמר זה בלשון מספיק כראוי:

כל ל׳‎ ה״ז כריתות. פי׳‎ ומותרת לינשא מיד ולא חיישינן שתבטל תנאה בידים כדברירנא בדוכתיה בס״ד:

העושה סוכתו בין האילנות והאילנות דפנות לה כשרה. פי׳‎ ואינה סמוכה עליהם כשרה:

א״ר אחא כל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה. פי׳‎ שהרוח מנענע׳‎ פסולה ומתני׳‎ אוקימנא באילנות קשין ודנקיט נופיהן בהוצא ודפנא:

ת״ש היו שם. פירוש בפסי ביראות גדר או אילן כו׳‎ כל דירה שתשמישה לאויר פי׳‎ שאינה עשויה לדור בה קבע אין מטלטל בה מדרבנן אלא בד׳‎ אמות בלבד אלא אם כן הוא בית סאתים בלבד ולא יותר:

האשה מתקדשת ומתגרשת בשטר אבל הכסף מתקדשת בו ואינה מתגרשת בו כמו שיתבאר במקומו ומעיקר הגט שיהיה ענינו דבר הכורת בינו לבינה אמר הרי זה גיטיך על מנת שלא תשתי יין או שלא תלכי לבית אביך כל שלשים יום הרי זה גט שהרי יכול לבוא לידי כריתות לסוף שלשים אבל אם אמר על מנת שלא תשתי יין לעולם או שלא תלכי לבית אביך לעולם אינו גט שהרי כל ימיה בחשש זה ויש שואלים ממה שאמרו במסכת נדרים הריני מודר מביתך מת או מכרו מותר ליהנות בו וא"כ בזו אם מת אביה או מכר את ביתו אין זה ביתו והרי זה כאומר עד שימות פלוני שהוא כריתות ותירצו גדולי הדורות שאילו לא אמר לעולם הדין כן אבל כשאמר לעולם משמע אף לאחר מיתה ומכירה וי"מ אותה בשפירש כן בהדיא ר"ל אף לאחר מיתה ומכירה:

לענין פסי ביראות כל שהיה שם באחת מן הפיאות אילן שהיה עביו אמה לכל צד או גדר מרובע אמה על אמה או מחיצת קנים מחוברים זה לזה ועשויה כמין דיומן נידונת משום דיומד וכבר ביארנוה בשני של עירובין:

אילן המיסך על הארץ ר"ל שהוא גבוה וענפיו מתפשטים אילך ואילך עד שהם סוככים על שטח הארץ הרבה וראשיהם של ענפים מתפשטים וכפופים אצל הארץ אם אין נופו גבוה שלשה טפחים מן הארץ מטלטלין תחתיו שהרי נחשבו שפתות הנופים כלבודים בארץ והרי הן כמחיצות שאע"פ שהענפים נמוכים בראשיהם גבוהות הן באמצע ונמצאו כאן מחיצות עשרה ודוקא כשתקנם בהוצא ודפנא שלא ינדנדם ברוח מצויה וכן דוקא כשאין תחתיו אלא בית סאתים ואפילו נטעו מתחלה לכך שנמצא מוקף לשם הואיל ואינה עשויה לדירת עצמה ואין תשמישה אלא לצורך אויר שחוצה לשמירת השדות אין מטלטלין בה אא"כ היה כבית סאתים ואם יש בה יותר מבית סאתים אין מטלטלין בה אלא בארבע אמות וכבר ביארנוה באחרון של עירובין:

בד"ה ורבנן האי וכתב מאי עביד ליה כו' וא"ת ולר"י הגלילי כו' וי"ל דבפרק המגרש דרשי' וכתב לה ולא לה ולחברתה עכ"ל ובפ"ב דגיטין ובפ"ק דעירובין כתבו דלרבנן מוכתב אחרינא דרשינן בכתיבה מתגרשת ומלה ולא לה ולחברתה עכ"ל ותימה לדבריהם דהכא שכתבו דמההיא דלשמה שפיר ילפינן כלל ופרט דא"כ מאי פריך הכא לר"י הגלילי האי סברא מנליה כו' דלמא קושטא דמלתא דמההוא דלשמה יליף כלל ופרט ומוכתב אחרינא דרש כמו לרבנן בכתיבה מתגרשת ומלה ולא לה ולחברתה וצ"ע:

בד"ה ע"מ שלא תלכי לבית אביך כו' תימה והא אם מת אביה לא חשיבא תו בית אביה עכ"ל כצ"ל מהרש"ל וכ"ה בתוספות פ"ק דעירובין דמאו מכרו שכתוב בנוסחאות התוס' לא תירצו מידי והיינו דלא קשיא להו ממכירה משום דאף אם מכר אביה ביתו אין זה כריתות דאפשר [א]שיקנה בית אחר וק"ל:

תוס' ד"ה ורבנן האי וכתב מאי עביד ליה וכו' עד וי"ל דבפ' המגרש דרשינן וכתב לה ולא לה ולחברתה וי"ל א"כ מאי פריך ג"כ לרבנן הא לרבנן נמי איכא לתרוצי הכי דבעינן תרי קראי חד לכתיבה לשמה וחד ללא לה ולחברתה וי"ל דללה ולא לה ולחברתה דהיינו שאין ב' נשים מתגרשות בגט א' להאי ילפותא לא הוי צריך למכתב וכתב דהא האי מלתא לא בכתיבה תליא ובשלמא לר' [יה"ג] אע"ג דמהאי קרא דלשמה הוי דרשינן גמי שפיר כלל ופרט מ"מ הואיל ובלאו הכי איצטריך למכתב לה למעט ולא לה ולחברתה כתב נמי וכתב למילף מיניה כלל ופרט בפ"ע אבל לרבנן קשה דלמה ליה למכתב האי וכתב כלל וק"ל ובדרך זה יתיישבו קושיות הרבה אשר א"צ בהן להאריך:

רש"י בד"ה הא איכא כו' ופעמים שאף הנוף מן הדופן כצ"ל:

תוס' בד"ה בכתיבה מתגרשת כו' מספר כריתות ספר כורתה כו' כצ"ל:

בד"ה על מנת כו' והא אם מת אביו או מכרו נמחק או מכרו. ונ"ב וכן בתוס' דגיטין ועירובין אינו כי לא פריך מיניה וק"ל (עיין במהרש"א):

גמרא כל מחיצה שא"י לעמוד ברוח מצויה א"מ. כה"ג לעיל (כג א):

רש"י ד"ה השתא ואין הכתוב מדבר מדבר שיהא נכתב כו'. כצ"ל:

רש"י (במשנה) ולא סמכה עליהן. ר"ל דלא ליפסל לר"י לעיל (כא ב) משום מעמיד במחובר עי' ר"ן שם וכן משום שלא ישתמש בסכך כדלעיל (כב ב) בתד"ה שתים:

רש"י ד"ה היה שם. אילן שעוביו אמה לכ"צ. עי' לעיל (ד ב) ברש"י ד"ה כל שאילו יחקקו:

ע"מ שלא תלכי לבית אביך וכו' הרואה יראה דברי הריטב"א בחידושיו בשמעתין ומ"ש בחידושיו לגיטין דף כ"ב ובחידושיו לקדושין דף ה' ובחידושיו לעירובין דלכאורה יש לדקדק מדבריו על דבריו ועמ"ש משם הריטב"א גאון עזנו הרב פרשת דרכים דרוש ח' אשר לפום ריהטא נראה הפך ממ"ש בחידו' לגיטין ע"ש וצריך להתישב קצת בדבר ודוק:

הרי עשויה בידי אדם. דרוח זה בידי אדם בא: ספר. וכתב לה ספר כריתות: אין לי אלא ספר. קלף: מניין לרבות כל דבר. לכותבו עליו כגון לוח עץ ועלה זית: וכתב מכל מקום. דמצי למיכתב ונתן בידה ספר כריתות: אי הוה כתב וכתב לה כריתות בספר כדקאמרת. דהאי ספר קלף הוא: השתא דכתב ספר. אין זה קלף ואין הכתוב מדבר שיהא נכתב עליו אלא דברי הגט קרוי ספר ספירת דברים כריתות דברים שיהו כורתין ומפרידין ביניהן: ורבנן. כיון דספר לאו קלף הוא האי וכתב לה לא אצטריך לרבות כל דבר דמהיכא תיתי לך לייחד דבר לכתיבתו דאיצטריך לאשמועינן שכל דבר כשר לך: ואינה מתגרשת בכסף. ליתן לה כסף לשם גירושין ולומר הרי את מגורשת בו כדרך שנתן בקידושין ואמר הרי את מקודשת בו: ואיתקש יציאה להויי'. ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר (דברים כד): מה הוייה. כשמהווה עצמה לאיש אפשר בכסף כדנפקא לן בקידושין (דף ב.) קיחה קיחה משדה עפרון: מספר כריתות. מדסמך כריתות לספר: לדבר הכורת. שתהא ספירת דברים כורתת ביניהם ולא יהא תנאי האוגדם יחד: אין זה כריתות. דכל ימיה קשורה בו שמחמתו צריכה לעמוד שלא לילך: הרי זה כריתות. דיכול לבא לידי הפרדה לסוף שלשים הלכך מעכשיו מותרת לינשא מן התורה: מכרת כריתות. דמצי למיכתב ספר כרת: מתני' בין אילנות. בארץ ולא סמכה עליהן אבל הן דופנותיה: גמ' שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה. שהרוח מוליכה ומביאה: בקשין. אילנות זקנים ועבים: הא איכא נופו. שהולך ובא ופעמים שאף הנוף מן הדופן: דעביד ליה. אורג הנוף כמין מחיצה שלא יניענו הרוח: לאשתמושי באילן. להניח עליו כליו: היה שם. בפסי ביראות קאי היה באחת הפיאות אילן שעוביו אמה לכל צד: או גדר. מרובע אמה על אמה כל גדר סתם של אבנים הוא וצריך שיהא אמה על אמה כדי לחלקו לשתי מחיצות אמה למזרח ואמה לצפון או לדרום: דיומד. ב' עמודים שהיו מחיצה לכאן ולכאן שבכך הקילו חכמים עליהם: המיסך על הארץ. נופו גדול מאד וראשי הנוף כפופין סביב על הארץ: מטלטלין תחתיו. דאמרינן לבוד ומחיצה זו גבוהה עשרה מבפנים שהנוף ארוך הוא ובגובה האילן הוא: אי הכי. דעשויה בידים היא וראוי לדור תחתיה ולשמור שדה עשאה וכיון דמוקף לדירה הוא: ליטלטל בכוליה. כלומר יטלטל בו כל כמה שהוא גדול אלמה אמר רב הונא אין מטלטלין בו כלל

תלמוד לומר וכתב לה מכל מקום. וא''ת אימא וכתב כלל ספר פרט כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט ועוד האמר בסוטה בפרק היה מביא (ד' יז.) אין כותבין לא על הלוח ולא על הנייר ולא על הדיפתרא אלא על המגילה שנאמר בספר והכא נמי כתיב ספר והכא נמי הוה ליה למיפסל כל דבר חוץ ממגילה ואין לחלק בין ספר לבספר ועוד דהכא נמי אמרינן ורבנן נמי אי כתב בספר כדקאמרת משמע שאז היה לו לרבות כל דבר שאין בו רוח חיים וי''ל דגבי סוטה דכתיב (במדבר ה) וכתב את האלות בספר הוה כלל ופרט אבל הכא ונתן בידה חזר וכלל אע''ג דבברייתא לא מייתי כללא בתרא דכוותה אשכחן בפ''ק דקדושין (ד' כא:) דקתני בברייתא אין לי אלא מרצע מניין לרבות הסול והסירה והמקדח והמכתב ת''ל ולקחת לרבות כל דבר הניקח ביד ומוכחא הסוגיא דמכלל ופרט וכלל דריש דונתת באזנו ובדלת חזר וכלל: מה ספר שאין בו רוח חיים. בפ' בכל מערבין (עירובין דף כז:) גבי מעשר שני דכתיב בבקר ובצאן נקט צד של פרי מפרי וגדולי קרקע ולעיל בפ''ק (ד' יא:) נקט מה חגיגה דבר שאין מקבל טומאה וגידולו מן הארץ בכל אחד כפי מה שדומה לחכמים ענין הראוי לו: ורבנן האי וכתב מאי עביד ליה. אף ע''ג דאיצטריך לשמה תרי קראי כתיבי וא''ת ולרבי יוסי הגלילי אמאי צריכי תרוייהו דמההיא דלשמה דרשינן שפיר כלל ופרט ויש לומר דבפ' המגרש (גיטין ד' פז.) דרשי' וכתב לה ולא לה ולחברתה: בכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף. הך דרשה לרבא אבל לאביי נפקא ליה מסברא בריש קדושין (ד' ה.) יאמרו כסף מכניס כסף מוציא יאמרו סניגור יעשה קטיגור ומ''מ לאביי נמי איצטריך וכתב לה שבכתיבה מתגרשת ולא בחליצה דבריש מסכת קדושין (ד' ג:) דריש לה מספר כורתה ואין דבר אחר כורתה וההיא דרשה כרבי יוסי הגלילי היא כדמשמע הכא וקצת תימה דלא נקיט התם לענין חליצה הך דרשא דכתב דהויא כרבנן וי''ל דאורחא דהש''ס הכי בכל דוכתא להביא דרשה הפשוטה לכאורה כדאשכחן פרק החובל (ב''ק דף פז.) דמייתי שבח נעורים לאביה גבי חבלה ובריש קדושין (דף ג:) משמע דבנעוריה בית אביה בהפרת נדרים כתיב וכן בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לד:) ובפרק בא סימן (נדה דף נ. ושם) דדריש נגעים אין רואין אותן אלא ביום מביום הראות בו בשר חי יטמא כדאביי דפרק קמא דמועד קטן (דף ח. ושם) ושביק דרשה דרבא דדריש דכתיב לי ולא לאורי וכן פרק הקורא את המגילה למפרע (מגילה דף כ.) דדריש ולא מוהלין אלא ביום מדכתיב וביום השמיני ימול ובפרק ר''א אם לא הביא (שבת דף קלב. ושם) מפיק ליה מבן שמונת ימים ולא לילות וביום מוקי לה ביום אפילו בשבת: על מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות. תימה והא אם מת (אביו) לא חשיבה תו בית (אביו) כדתנן בנדרים פרק השותפין (ד' מו.) קונם לביתך שאיני נכנס שדך שאיני לוקח מת או שמכרו לאחר מותר וי''ל דבית אביו קרויין כל יוצאי חלציו של אביו ואע''פ שמת כדאשכחן גבי תמר שהיתה בתו של שם וכתיב (בראשית לח) שבי אלמנה בית אביך וכבר מת אביה כדמוכחי קראי: ואידך מכרת כריתות נפקא. קשיא לרבינו תם דבפ' המגרש (גיטין דף פג:) קאמר על רבנן דרבי אליעזר כרת כריתות לא דרשי ור' יוסי הגלילי בכלל דרבנן ויש לומר דלא קאמר לא משמע ליה אלא לא דריש לההיא דרשה: והא איכא נופו דעביד לה בהוצא ודפנא. תימה דבפרק קמא דעירובין (דף טו.) דאמר רבא מחיצה העומדת מאליה לא שמה מחיצה ופריך מהכא ומשני בשנטעו מתחלה לכך הא על כרחך מוקמי לה הכא דעביד ליה בהוצא ודפנא ותו לא צריכין לנוטעו מתחלה לכך וי''ל דבין הכא בין התם דייק משום דמשמע ליה דאיירי בכל ענין בין היכא דהוי רוב הדופן מעץ האילן הקשה שאין הולך ובא ברוח בין הוי רוב הדופן מן הנוף ופריך התם מן הקשה והכא פריך מן הנוף והא דפריך הכא אי הכי מאי למימרא ולא משני דאשמעינן מחיצה העומדת מאליה שמה מחיצה ולא נטעו מתחלה לכך דכך הוא מסקנא דהתם דכולהו מודו במחיצה לא חשיב זה חידוש משום דקיימא לן כאביי בלחי העומד מאיליו דשמיה לחי וכל שכן מחיצה:

דף כד - ב

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד