סוכה כה ע"א

דף כה - א

ואלמה אמר רב הונא בריה דרב יהושע: אין מטלטלין בו  אלא אם אין עולה היקף האילן על בית סאתים [שטח שזורעין בו סאתיים זרע, וגודלו מאה על חמשים אמה כחצר המשכן]?! ומשנינן: משום דהוה דירה שתשמישיה לאויר שחוצה לה. כלומר, אינה עשויה הדירה שתחת האילן אלא לצורך אויר שחוצה לה, לשמור את השדות. וכל דירה שתשמישיה לאויר שחוצה לה אין חשוב ההיקף כהיקף לדירה.

והיקף שאינו לדירה אין מטלטלין בו אלא בית סאתים.

תא שמע מברייתא בענין תחום שבת:

א. העומד בשעה שקידש יום השבת מחוץ לעיר, במקום שאינו מוקף מחיצות, יש לו ארבע אמות כ"מקום שביתתו" שהן נחשבות "מקומו של אדם". שהרי אמרה תורה "שבו איש תחתיו, אל יצא איש ממקומו ביום השבת". ומאותן ארבע אמות הרי הוא מונה תחום שבת, אלפיים אמה.

ב. השובת במקום מוקף מחיצות, כל המקום המוקף נחשב לו כארבע אמות, והרי הוא מונה תחום שבת אלפיים אמה מגבול ההיקף ואילך.

ג. היקף שאינו עשוי לדירה אינו נחשב "היקף" אלא אם היה ההיקף קטן מבית סאתים, וכפי שנתבאר.

ד. תל גבוה עשרה טפחים הרי הוא חשוב כמוקף מחיצות, מפני שאומרים "גוד אסיק מחיצתא".

אדם אשר שבת בכניסת השבת בתל שהוא גבוה עשרה טפחים, והוא [שטחו] יותר מארבע אמות ^[1] עד בית סאתים. ^[2]

וכן השובת בנקע, שקע באדמה העשוי מששת ימי בראשית, שהוא עמוק עשרה טפחים, ושטחו הוא מארבע אמות עד בית סאתים.

וכן השובת בתוך קמה קצורה, בקרחת שנוצרה בתוך קמה, לאחר שנקצרה הקמה שבאמצע, ושבולות מקיפות אותה, והיה גודל הקרחת מארבע אמות ועד בית סאתים [רש"י].

הרי זה מהלך בשבת את כולה [את כל שטח ההיקף] כדין שובת באויר מחיצות, שאינו מונה תחום שבת אלא מהמחיצות ואילך, וחוצה לה עוד אלפים אמה, שיעור תחום שבת.

הרי למדנו שהשיבולות חשובות כמחיצה, אף על גב דקאזיל ואתי [הולכים ובאים ומתנועעים ברוח מצויה], ותיקשי לרב אחא בר יעקב?!

ודחינן: התם נמי דעביד ליה בהוצא ודפנא, חיזק באמצעותם את השיבולות כדי שלא ינודו ברוח.

מתניתין:

א. שלוחי מצוה ההולכים בדרך מצוה, כגון מי שהולך ללמוד תורה או להקביל פני רבו, או לפדות שבויים [רש"י], הרי אלו פטורין מן הסוכה ^[3] אפילו בשעת חנייתן, לפי שכל העוסק במצוה פטור מן המצוה אם אינו יכול לקיים את שתיהן [רש"י ותוספות]. ^[4]

ב. חולין ומשמשיהן פטורין מן הסוכה -

החולים פטורים משום שהם מצטערים בישיבתם בסוכה, וכתיב: בסוכות "תשבו" שבעת ימים, ובעינן "תשבו כעין תדורו", ואין דירה במקום שמצטער [ריטב"א]. ^[5] והמשמשין פטורין משום שהעוסק במצוה פטור מן המצוה [משנה ברורה]. ^[6]

ג. אוכלין ושותין עראי חוץ לסוכה, לפי שאדם אוכל אכילת עראי חוץ לביתו [ריטב"א].

גמרא:

והוינן בה: מנא הני מילי שהעוסק במצוה פטור מן המצוה? ^[7] דתנו רבנן: כתיב "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, ושננתם לבניך ודברת בם. בשבתך בביתך, ובלכתך בדרך, ובשכבך ובקומך". ויתור יש כאן, שלא היה לו לומר אלא: ודברת בם בשכבך ובקומך [ריטב"א]. אלא בא הכתוב ללמד:

"בשבתך בביתך" - פרט לעוסק במצוה, שהוא פטור מקריאת שמע.

"ובלכתך בדרך" - פרט לחתן, שהוא פטור מקריאת שמע הואיל והוא טרוד במחשבת בעילת מצוה.

ומפרשת הגמרא האיך דינים אלו נדרשים מן המקראות. ^[8]

מכאן אמרו: הכונס את הבתולה ועדיין לא עשה מעשה [שו"ע], שהוא טרוד טרדה דמצוה, שמחשב על עסק בתולים [משנה ברורה], הררי הוא פטור מקריאת שמע.

ואילו הכונס את האלמנה, שאינו טרוד במחשבת בעילתה, הרי הוא חייב בקריאת שמע!

מאי משמע, האיך משמע ממקראות אלו לפטור את העוסק במצוה? אמר רב הונא: לפי שנאמר "בשבתך ובלכתך", הוקשו לדרך [רש"י ברכות], כדי לומר לך: לא חייבה תורה אלא כ"דרך" של ההולך בסחורה: מה דרך רשות, אף כל רשות. לאפוקי האי, עוסק במצוה, וחתן שהוא טרוד בטירדא של מצוה, דבמצוה עסוק.

ותמהינן: מי לא עסקינן דקאזיל [הולך] לדבר מצוה? וכי אינך יכול לכלול במקרא דרך מצוה עם דרך הרשות? והרי "דרך" סתם כתבה תורה, ואפילו הכי קא אמר רחמנא: ליקרי קריאת שמע?!

ומפרשינן: אם כן שהמקרא מדבר אף בדרך של מצוה, לימא קרא [יאמר הכתוב]: "בשבת ובלכת".

מאי "בשבתך ובלכתך"?

ללמדך: בלכת דידך - דרך רשות שהיא לך ולצורכך - הוא דמחייבת, הא בלכת דמצוה - שאינה לך ולצורכך אלא לצורך המקום - פטירת.

ותמהינן: אי הכי, שהעוסק במצוה פטור מן המצוה, אפילו כונס את האלמנה נמי יהא פטור מקריאת שמע, כי אף שאינו טרוד, הרי עוסק הוא במצוה!

ומפרשינן: כונס את הבתולה פטור משום דלבו טריד במחשבת בעילה, ואינו יכול לקיים את שתיהן. אבל כונס אלמנה הרי לא טריד בכך, ויכול לקיים את שתיהן. ^[9]

וקא סלקא דעתין לפרש, כי חתן פטור לאו משום דין עוסק במצוה, אלא משום שעל ידי הטירדא אינו יכול לכוין דעתו ולקרות, ולפיכך תמהינן:

וכל היכא דטריד, האם הכי נמי דפטור?!

אלא מעתה, אם טבעה ספינתו בים, דטריד בצערו, האם הכי נמי נימא דפטור?!

וכי תימא הכי נמי, שמא תאמר: אכן הטרוד בצערו פטור מקריאת שמע -

והאמר רבי אבא בר זבדא אמר רב: אבל חייב בכל המצוות האמורות בתורה, חוץ מן התפלין, שהרי נאמר בהן "פאר". כדכתיב ביחזקאל: "פארך חבוש עליך", ואבל לאו בר פאר הוא, וכשמתפאר מראה בעצמו שאינו אבל [רש"י]. ^[10]

הרי למדנו שאפילו אבל שהוא טרוד בצערו חייב בקריאת שמע, שהרי אינו פטור אלא מתפילין?!

ומשנינן: הא דפטור חתן מקריאת שמע אינו משום שאינו יכול לכוין לבו, אלא:

הכא, בחתן הטרוד במחשבת בעילה, הרי טריד הוא בטירדא דמצוה, ולכן פטור הוא. וללמדך בא הכתוב, שאינו מחויב להסיר דעתו ממחשבת מצוה ראשונה בשביל מצוה זו הבאה עליו, אלא יעסוק בראשונה, ויתן לבו להיות בקי בדבר -

אבל התם, באבל [או מי שטבעה ספינתו בים], הרי טריד טירדא דרשות. שאף על פי שהוא חייב לנהוג אבלות של נעילה רחיצה וסיכה כדי להראות כבוד מתו, הרי אינו חייב להצטער, וכיון שכן חייב להסיר מחשבותיו ולכוין.

ותמהינן: וכי דין העוסק במצוה פטור מן המצוה מהכא, מ"בשבתך בביתך" הוא דנפקא? והרי מהתם נפקא, מפסוק אחר אפשר ללמוד שהעוסק במצוה פטור מן המצוה?!

דתניא: כתיב גבי קרבן פסח שעשו ישראל בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים: "ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא".

ומפרשת הברייתא: אותם אנשים מי היו? ^[11]

נושאי ארונו של יוסף היו אותם אנשים, דברי רבי יוסי הגלילי.

ושנינן התם כדקתני טעמא משום דהויא תשמישתיה לאויר כלומר אין שם בית. וכל דירה שתשמישה לאויר אין מטלטלין בה יותר מבית סאתים.

ת"ש שבת בתל שגבוה כו' פשוטה היא:

מתני' שלוחי מצוה פטורין מן המצוה מנא לן דת"ר בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה.

ובלכתך בדרך פרט לחתן ודייקי' מדהיה ליה לקרא למיכתב ובלכת בדרך דמשמע אע"ג דאזיל לדבר מצוה חייב וכתב בלכתך במשמע בלכת דידך דהוא רשות מיחייבת למקרי ק"ש אבל בלכת דמצוה פטירת ש"מ העוסק במצוה פטור מן המצוה אחרת. הא דתניא פרט לחתן והוא דכנס בתולה דטריד טירדא של מצוה. ולפיכך פטור אבל מאן דטריד טירדא דרשות כגון שטבעה ספינתו וכיוצא בו חייב בכל מצות.

ואפי' אבל חייב דאמר מר אבל חייב בכל המצות האמורות בתורה חוץ מן התפילין מפני שנא' בהן פאר והני מילי ביום ראשון בלבד וכן הכונס את האלמנה חייב לקרוא ק"ש.

הא מהתם נפקא ויהי אנשים אשר היו טמאים וגו' נושאין ארונו של יוסף היו.

מתני׳‎ שלוחי מצוה פטורים מן הסוכה. פירוש משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה ומייתי לה בגמרא מקרא וא״ל דהא ודאי לא אמרו העוסק במצוה פטור מן המצוה אלא בשא״א לקיים שתיהן כי בעודו בסוכה או שמניח תפילין או שמתעטף בציצית או שישי׳‎ מזוזה בפתחו אין לפטרו מכל המצות ומ״ש בשומר אבדה שפטור מלתת פרוטה לעני היינו בשעה שמנערה ומטפל בה והיינו דאמרי׳‎ ופרוטה דרב יוסף לא שכיחא כדפרישי׳‎ בדוכתה וכיון דלא מיפטר אלא בעודו עוסק במצוה זו ל״ל קרא פשיטא למה יניח מצוה זו מפני מצוה אחרת. וי״ל דהא קמ״ל דאפי׳‎ בעי להניח מצוה זו לעשות מצוה אחרת גדולה הימנה אין הרשו׳‎ בידו סד״א איפטורי הוא דמיפטר מינה אבל אי בעי למשבק הא ולמיעבד אידך הרשות בידו קמ״ל דכיון דפטור מן האחר׳‎ הרי היא אצלו עכשיו כדבר של רשות ואסור להניח מצותו מפני דבר שהיא של רשות ועוד למדנו הכתוב דאע״ג דאיכא עליה מצוה קבועה לזמן ודאי כגון ק״ש ושחיטת הפסח וקודם לכן באת לו מצו׳‎ אחר׳‎ שתבטלנו מן האחרת אם יתחיל בה רשאי הוא להתחיל בזו שבאה לידו עכשיו ואם יבטל מן האחרת יבטל ואינו חשוב פורק עצמו ממנה כשפורקה מעליו מחמת דבר מצוה שאין חיוב המצוה עליו עד שיגיע זמנה וראשונה קודמת כנ״ל:

חולין ומשמשיהן פטורין מן הסוכה אסיקנא אפילו חש בראשו בלבד ומצטער בה פטור וטעמא משום דכתיב תשבו כעין תדורו ואין כאן דחי׳‎ שאין דחוי במצוה משום מיחושין וחולי אלא בשא״א לקיימן:

אוכלין ושותין עראי חוץ לסוכה.‎ פי׳‎ ‎שכן אדם אוכל אכילת עראי חוץ לביתו. ומעשה והביאו לריב״ז וכו׳‎ פרישנא בגמרא דחסירי מחסרא וה״ק ואם רצה להחמיר על עצמו רשאי פי׳‎ ולא חשוב כמי שאינו מצווה בדבר ועושהו שנקרא הדיוט ובתר הכי קתני מעשה ברבי צדוק שלא החמיר על עצמו לומר שאם רצה חכם או תלמיד שלא להחמיר רשאי ואינו חשוב כאינו מדקדק במצוה והא דחשבינן לאכילת עראי טעימת התבשיל היינו מפני מיעוט שיעורו ושתיית כלי של מים חשוב עראי מפני גריעותן שאין שתיית קבע במים ושאר משקין אלא ביין בלבד כדי רביעית ודקתני שתי כותבות שהוא עראי פריש רבא בפ״ב דיומא דלאו משום מיעוט השיעור אלא משום דפירי לא בעו סוכה אמרינן התם דאמר רבא כותבת הגסה שאמרו יתירה מכביצה ואותבינן ליה מהא דתנן שהביאו לר״ג שתי כותבות ואכלם עראי ומדחשיב לעראי אלמא לית בהו יותר מכביצה והיכי אפשר דליכא בשתי כותבות בלא גרעינתן כשיעור הכותבת גסה וכגרעינתה ופריק דהתם לאו משום דבצר ליה שיעורא אלא משום דהוו להו פירי ופירי לא בעו סוכה ולא הביאו הרי״ף ז״ל נראה דסבירא ליה ז״ל דליתיה לההוא פירוקא משום דאתמר למאי דקסבר רבא דכותבת הגסה יתירה מכביצה אבל לדידן דקי״ל דכותבת הגסה פחותה מכביצה וטעמא דמתניתין משום דשתי כותבות ליכא יותר מכביצה וכביצה לא בעי סוכה ומורי נר״ו אמר בשם רבותיו דאע״ג דרבא פריק הכא פירוקא לפום אוקמתא דיליה לישנא דיליה יוכיח דלאו בדרך דחויא אמר הכי אלא דהכי קים ליה דפירי לא בעו סוכה והיינו דקאמר התם משום דפירי נינהו ופירי לא בעו סוכה וכיון שכן הלכתא כרבא דהוא בתרא כ״ש דלא אשכח מאן דפליג עליה:

וכשהביאו לו לרבי צדוק אוכל פחות מכביצה נטלו במפה ואכלו חוץ לסוכה ולא בירך אחריו פרישנא בגמרא דהה״נ דכביצה נמי לא בעו סוכה והא דנקט פחות מכביצה משום נט״י ובה״מ דכביצ׳‎ בעי נט״י ובה״מ ולית הלכתא כותי׳‎ בחדא מינייהו דאפי׳‎ כזית בעי ברכה וה״ה נ״י לחולין מינה ר׳‎ צדוק כהן היה אוכל חולין בטהרת תרומה וקי״ל התם במסכת חולין דהתירו במפה לאוכלי תרומה ולא התירו במפה לאוכלי חולין דבתרומה זהירי טפי ולא חיישי דנגעי בפת וכיון שכן אפילו יותר מכביצה אינו צריך נטילת ידים:

גמרא מה״מ דת״ר בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה שהו׳‎ פטור מק״ש כשא״א לקיים שתיהם כדכתיבנא ומיותר הוא לדרשא דלא מיבעי ליה למיכתב אלא ודברת בם ואלו בשכבך ובקומך אתי לזמן ק״ש ואידך מייתרי לדרשא דהכא:

ובלכתך בדרך פרט לחתן. פירוש לאו כשעוסק בנשואין דהיינו עוסק במצוה דנפקא מבשבתך אלא כי אצטריך קרא לחתן שהולך לעשות מצות נשואין או שחוזר משום דהוא טרוד מחמת מצוה זו והגיע זמן ק״ש שהוא פטור משום דטריד בטרדא דמצוה וא״א לו לקיים שתיהם יפה והיינו פירוקא דפרקינן בסיפא דשמעתא אלא דמברר לה ואזיל ולהכי לא אמרינן בה אלא משום דלאו אוקמתא אחריתי וכ״ת כיון דכתיב ובלכתך בדרך שנפטר בלכתו לדבר מצוה ממילא שמעינן כשעוסק במצוה ממש וכ״ש הוא ולמה לי בשבתך י״ל דאלו לא כתב אלא בלכתך בלחוד הוה מוקמינן ליה כשהמצוה היא בהליכה עצמה שהוא עוסק במצוה ממש כגון ההולך להוצאת המת ולהכנסת כלה ועולה לרגל אבל הולך לדבר מצוה שאין ההליכה גופה של מצוה לא מיפטר מק״ש ושאר מצוה אבל השתא דכתיב בשבתך לעוסק במצוה מייתר ובלכתך בדרך להולך לדבר מצוה ופרכינן ומנא להו דייתורא ובלכתך לפטור הולך למצוה מק״ש דלמא איפכא הוא דמיותר לחייב בק״ש כיון שאינה עוסק במצוה ממש והיינו דאמר מי לא עסקינן דאזיל לדבר מצוה קאמר רחמנא דלחייב ומהדרינן דעל כרחין ייתורא לפטורא הוא מדלא כתיב בלכת וכתיב ובלכתך הדר אקשינן א״ה כונס אלמנה נמי דהא אזיל לדבר מצוה וקס״ד דאיהו פטור כל דאזיל לדבר מצוה ולהכי פריך בשלמא לדידי שניהם חייבים דבלכתך לחיובי אתא אלא לדידך דדרשת ליה לפטור מ״ש כונס את האלמנה דהא איהו נמי לדבר מצוה אזיל ופריק דהאי טריד וא״א לקיימן שתיהן וכו׳‎ וקס״ד דטעמא משום טרוד בלחוד ואע״ג דליכא מצוה. ופריך ליה אלא מעתה טבעה ספינתו בים הכי נמי דפטור מק״ש והא קי״ל אבל חייב בכל מצות האמורות בתורה ואין לך טרוד בדעתו גדול ממנו. ופריק דהכי קאמינא דכונס את האלמנה לא טריד לאחר נשואיו בטרדא דמצוה ולהכי מחייב דמיבעי ליה לייתובי דעתיה לקרוא ק״ש ולשאר מצות מה שאין כן בטרדא דמצוה דלא מחייב לאהדורי בתרוייהו כדרך שמחזירין על המצוה ולא מחייב ליתובי דעתיה וכיון דהשתא לא מצו למיקרי ק״ש פטור ממנה הלכך תרתי בעינן דלהוי טרוד שאינו יכול לקיים שתיהם ושתהא טירדא דמצוה וזה נכון וברור כנ״ל:

והא דאמרינן שאבל פטור מן התפלין מפני שנאמר בהן פאר לאו מהכא נפקא לן אלא מדכתיב פארך חבוש עליך כדלקמן אלא טעמא הוא דקא יהיב מפני מה יפטר מתפילין יותר מכל המצות לפי שנאמר בהן פאר ואינו ראוי לאבל שיהא מכהן פאר:

והא מהכא נפקא מהתם נפקא ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם אנשים נושאי ארונו של יוסף היו כו'. תמיהא מלתא מאי היא דמהדרי תנאי באותן אנשים מי היו והלא היה ראוי בששים ריבוא שימותו מהם בכל יום ויהיו שם טמאי מת ועוד מה זה נתרעמו ובאו בגלוי פנים אל מרע״ה ואמרו לו למה נגרע לבלתי הקריב כו׳‎ וכי לא היו יודעים שטמאי מת אסורין בקדשים עד שהוצרך מרע״ה לשאול מהשם על שאלתם והנכון שאנשים אלו שביעי שלהם חל בערב הפסח וכדדייק רבי יצחק מקרא דכתיב ביום ההוא וכלהו תנאי נמי הכי סברי ור׳‎ יצחק הוא דפריש להו משום הכי תלו לה בדידיה במסכת פסחים משום דאיהו אמרה בהדיא ואיכא דכותיה בתלמודא טובא. ולפי שהיה שביעי שלהם בערב הפסח והיו ראוין להזות עליהן ולטבול בפסח בלילה היו סוברין שאין טבילה מעכבתן מלשחוט עליהן את הפסח דמזין ושוחטין את הפסח על טמא שרץ ועל כל שאינו מחוסר אלא טבילה וזהו שבאו בטענה גדולה ודברי חכמה על משה והיתה התשובה להם דכיון דמחוסרין טבילה אין שוחטין עליהם את הפסח שאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ וכיוצא בו אע״פ שיהיה טהור לערב ומפני שבאו בטענה גדולה הוא ששאלו מי היו אלו האנשים לבא בשאלה הזאת ותירץ האנשים האלו למה נדחו מפסח ראשון יהיו טובלין ומזין עליהם וכיון דלא מחסרי אלא הערב השמש שוחטין וזורקין עליהם דהא קי״ל דשוחטין וזורקין על טבול יום וי״ל כי מפני שהיו סומכין על טענתם לא באו עד הערב שמש שלא היה שהות ביום להזות ולטבול בתוך זמן שחיטת הפסח וא״ת והיכי שמעינן מהכא שהעוסק במצוה פטור מן המצוה שהרי אלו כשנטמאו ז׳‎ ימים קודם לפסח ראוין הם לעשות הפסח במועדו שיטבלו בערב הפסח וישחטו ויזרקו עליהם וכ״ש לפי מחשבתם שהיו סוברין ששוחטין וזורקין על טמא שרץ והיה דעתם לקיים שתיהם ואלמלא כן אפשר שלא נטמאו מתחלה. תירצו בתוספו׳‎ שאין אנו למדין מטענתם אלא ממה שהשיב משה אליהם איש איש כי יהיה טמא לנפש ואמר שכל א׳‎ רשאי לטמא את עצמו אפילו ביום י״ד ולדחות את הפסח לגמרי ולא מחוור מדלא מייתי לה תלמודא הכא אבל כך י״ל כי מתוך טענתם אנו למדין זה מן הכתוב ביום ההוא לומר שלא נתעצמו על משה אלא לפי שהיה סבורין שהיה אפשר להם לקיים שתיהם כמו שאמרנו הא לאו הכי לא נתרעמו עליו מפני שנדחין מן הפסח שכבר הם יודעים שהעוסק במצוה פטור מן המצוה כנ״ל:

ר׳‎ יצחק אומר נושאי ארונו של יוסף יכולין היו ליטהר שהיה קרוב לעשרה חדשים שלא נשאוהו שהיו בהר חורב בר״ח סיון דכתיב ביום הזה באו מדבר סיני ולא נסעו עד כ׳‎ באייר של שנה הבאה שנאמר ויהי בשנה השנית בחדש וגומר נעלה הענן וגו׳‎ ויסעו מהר ה׳‎ דרך שלשת ימים ואם מישאל ואלצפן היו יכולין היו לטהר שהרי בא׳‎ בניסן מתו נדב ואביהוא וכיון שהיה להם פנאי לא היו פושעין כל כך:

מי שקדש עליו היום בתל שגבוה עשרה וקנה שביתה לשם אם יש באותו תל מארבע אמות עד בית סאתים וכן קמה קצורה שהשבלים שסביבותיה בשאר השדות לא נקצרו והן מקיפות אותו מקום הקצור ויש בגובה השבלים עשרה טפחים והחלל שבתוכו מארבע אמות עד בית סאתים מהלך כל אותו תל או נקע או מקום הקצור כברשות היחיד שמחיצה הנעשית מאליה מחיצה היא ומהלך חוצה לה אלפים אמה לכל צד בלא עירוב ובלא הזכרת קנין שביתה כיוצא מרשות היחיד גמורה ושבלים אלו פירושו שמלאן בהוצא ודפנא שלא ינידם הרוח:

המשנה הרביעית והכונה בה בביאור החלק השלישי והוא שאמר שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה חולים ומשמשיהן פטורין מן הסוכה אמר הר"ם ועוד עקר אחר אצלנו העוסק במצוה פטור מן המצוה ואמרו חולים פטורין מן הסוכה אפי' חולי קל יותר:

אמר המאירי שלוחי מצוה כגון הולכי דרכים ללמוד תורה ולישא אשה ולהקביל פני רבו ולפדיון שבוים וכיוצא באלו פטורים מן הסוכה שהעוסק במצוה פטור מן המצוה ואפי' בשעת חנייתם בלילה או ביום אין צריכין לקנות עצים לעשות בהם סוכה ולא עוד אלא שלדעתנו אף אם היו מוצאים סוכה עשויה באותו העיר שהם חונים בה אין צריכין לטרוח אחריה כמו שכתבנו בפרק ראשון בסוגיית המשנה השלישית וכן כתבנוה שם אף בשאין להם שום עיכוב בהליכתם אצל הסוכה:

חולים ומשמשיהם פטורים מן הסוכה אפי' חולה שאין בו סכנה ופי' בגמ' שאף מצטער מפני החמה או היתושים פטור אלא שמשמשיו חייבים וטעם כולם תשבו כעין תדורו והרי אין מטריחין לאדם בהיותו בחליו לעמוד במקום שמזיק לו:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

אף לענין קריאת שמע אמרו שהעוסק במצוה פטור ממנה והחתן פטור בה ולא משום עוסק במצוה שאם כן לא הוצרכו להביאה לחתן מפסוק בפני עצמו ר"ל ובלכתך בדרך פרט לחתן שהרי עוסק במצוה הוא כגון שהולך לכנוס או עוסק עדיין במצות כניסה כבר יצא לו מבשבתך בביתך כשאר עוסק במצוה אלא זו של חתן בלא עיקר מצוה היא כגון שכבר כנס ונעשית עיקר מצותו שאלו הולך לכנוס או עוסק עכשיו במצות כניסה היה פטור מדין עוסק במצוה ואף באלמנה כן הא לא נאמר בחתן שפטור אלא משום טירדא ולא כל טירדא בכלל שאילו טבעה ספינתו בים ודאי חייב אלא טירדא שיש בה סרך מצוה ומתוך כך לא נפטר אלא בכונס את הבתולה אבל בכונס את האלמנה חייב הואיל וכבר כנסה וכבר הארכנו בזה במסכת ברכות פרק שני:

כל שביארנו בעוסק במצוה שפטור מן המצוה פירושה שבעוד שהוא עוסק בה או טרוד בה פטור ממצוה אחרת המזדמנת לו שאי אפשר לו לעשותה אא"כ במניעתה של זו או בעכובה אבל כל שהוא מקיים מצוה ובקיומה יכול לעשות אחרת המזדמנת לו שהוא חייב בה לא נאמר בזו שפטור עליה שאם כן כל שציצית בבגדו או תפילין בראשו פטור מכל המצות ורחמנא ליצלן מהאי דעתא שמשהניח תפלין או התעטף בטליתו אע"פ שמקיים מצוה אינו טרוד במצוה ולא עוסק בה ומה שאמרו ב"מ כ"ט א' בשומר אבדה שהוא שומר שכר ממה שהוא פטור בה מנתינת פת לעני פירושו באבדה הצריכה שימור תמיד כגון בהמה או באבדה אחרת שהוא עמה עדיין ומוליכה לביתו לשמרה אבל כל שהאבידה בת שמירה וכבר הוליכה לביתו במקום המשתמר ודאי משם ואילך חייב לתת פת לעני אלא שאף זה לא נפקע מתורת שומר שכר מצד אותה חתיכה שנפטר ממנה בשעה שהיה מוליכה בביתו ומשתדל להעמידה במקום המשתמר ושיעור זמן שהחתן פטור מקריאת שמע משום טירדא זו כבר ביארנוה בשני של ברכות:

בד"ה קמה קצורה כו' לא שייך כאן לאקשויי אי הכי ניטלטל כו' עכ"ל ובהך דלעיל היה שם אילן או גדר כו' דמוקי לה בהוצא ודפנא לא תקשי להו לאקשויי דא"ה מאי למימרא כו' כדפריך בהך דלעיל משום דבהך שינויא דקאמר דלמא אתי לאשתמושי כו' לא מתיישב אהך כמ"ש התוס' פ"ק דעירובין מיהו ק"ק [ב] אמאי לא מסיק מאי למימרא בהך שינויא דמסיק התם דקא משמע לן דמחיצת קנים פחות מג' טפחים:

בד"ה בלכתך בדרך פרט לחתן כו' וסוגיא דשמעתין משמע דמבלכתך בדרך ממעט האי דבמצוה קעסק כו' עכ"ל כ"ה בנוסחת תוס' ישנים אך חדשים מקרוב באו שהגיהו בתוס' וסוגיא דשמעתין משמע דמבשבתך בביתך ממעט האי דבמצוה קעסק כו' והיינו משום דמשמע להו דסוגיא דשמעתין היינו הא דקתני בברייתא בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה כו' ואינו כן דלא הול"ל סוגיא דשמעתין משמע דבהדיא קתני הכי בברייתא אבל נוסחת התוספות הישנות ישרות דסוגיא דשמעתין משמע דמבלכתך בדרך ממעט האי דבמצוה קעסק והיינו ממאי דקאמרי' בשמעתין בלכת דידך הוא דמחייבת הא בלכת דמצוה פטירת ואהא קמייתו ראיה דבברכות הגירסא להפך כו' וה"נ ראוי להיות בברייתא דמייתינן הכא ואף שבברכות הגירסא שלפנינו הוא כדהכא נוסחת התוס' לא היה שם כך:

בתוס' ד"ה בלכתך בדרך וכו' עד וסוגיא דשמעתין משמע וכו' ר"ל דמפרש"י משמע דגריס בברייתא בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה ובלכתך בדרך פרט לחתן אבל סוגיא דשמעתא לא משמע הכי דקאמר מאי משמע אמר רב הונא כדרך מה דרך רשות וכו' משמע דמבלכתך בדרך ממעט פרט לעוסק במצוה ובשילהי פ"ק דברכות הגירסא להיפך בברייתא ממה שמשמע מפרש"י הכא ואתיא שפיר נמי כסוגיא דשמעתין דהכא דמשמע דמבלכתך בדרך ממעט פרט לעוסק במצוה וגם קושית רש"י לא תקשה הכא דמיעוטא דחתן כתיב ברישא בקרא ומחתן לא הוי ידעינן שאר עוסק במצוה דדלמא שאני חתן וכו' וק"ל:

רש"י בד"ה והוא מארבע כו' בית סאתים וכן כו' הד"א:

בד"ה שלוחי מצוה כו' ואפי' בשעת חנייתן. נ"ב פי' אף בלילה:

תוס' בד"ה שהרי נאמר כו' שאר אבלים כיחזקאל כו'. נ"ב פי' א"כ גבי תפילין נמי ניעביד שאר אבלים כיחזקאל אבל לא להיפך ודו"ק:

גמרא וכן קמה קצורה ושיבולות מקיפות אותה כו'. עמש"כ בעירובין (טו) בס"ד:

שם נושאי ארונו של יוסף היו. במ"ר שמות ספ"כ איתא לנפש אדם ואין אדם אלא יוסף שנאמר אהל שכן באדם וכתיב וימאס באהל יוסף ע"ש:

אוֹתָם אֲנָשִׁים מִי הָיוּ? נוֹשְׂאֵי אֲרוֹנוֹ שֶׁל יוֹסֵף הָיוּ, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מִישָׁאֵל וְאֶלְצָפָן הָיוּ. הקשה הריטב"א ז"ל מאי קשיא ליה מִי הָיוּ, וכי סלקא דעתך דלא הוו בישראל טמאי מתים? עיין שם.
ונראה לי בס"ד דבכתוב יש לשון יתר דאמר (במדבר ט, ו) 'וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם', ותיבות 'אֲשֶׁר הָיוּ' יתרין דסגי לומר 'וַיְהִי אֲנָשִׁים טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם', לכן דייק לומר דהם היו טמאים ידועים דידועה ומפורשת טומאתם לכל, וחד אמר נוֹשְׂאֵי אֲרוֹנוֹ שֶׁל יוֹסֵף, וחד אמר מִישָׁאֵל וְאֶלְצָפָן אשר נטמאו על פי הדיבור וטומאתם ידועה לכל ישראל.
ועוד נראה לי בס"ד דקשיא ליה מכתוב שאחריו שאמרו 'לָמָּה נִגָּרַע' דתיבת לָמָּה לשון תרעומת הוא ואם היו טמאי מתים כדרך כל הארץ על מה מתרעמים דמזלם גרם שנטמאו ושנו ולא נזהרו מלשמור עצמן מן הטומאה של מת, או בהכרח של טומאת קרובים דגזרת הכתוב הוא דטמא לא יקריב ולא שייך להתרעם בזה ולומר 'לָמָּה נִגָּרַע'? לכן פירש חד אמר נוֹשְׂאֵי אֲרוֹנוֹ שֶׁל יוֹסֵף הָיוּ, דנטמא על פי הדבור שצוה ה' לישא ארונו, וחד אמר מִישָׁאֵל וְאֶלְצָפָן הָיוּ, דגם כן נצטוו להטמאת על פי הדיבור, ולכן אמרו 'לָמָּה נִגָּרַע' כי דבר זה הפסדנו על ידי קיום המצוה של הקב"ה, ולמה נגרע להפסיד בזה המצוה היקרה של קרבן פסח, וכי בשביל שאני זכר לקיים מצוה הפסדתי מצוה אחרת? ועוד כי זו מצוה וזו שכרה שנפסיד בה מצוה אחרת יקרה?!

במשנה שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה. ויש לדקדק דכיון דשלוחי מצוה פטורין מכל מצות האמורות בתורה כדמשמע בשמעתין דילפי' לה מק"ש ומפסח אע"ג דאיכא כרת א"כ אמאי נקיט לה הכא בסוכה טפי מבשאר מצות וטפי הוי ליה למיתני בפסחים לענין פסח גופא ומצה וכיוצא בו. ונראה דודאי הכא נמי לאו לגופא איצטריך למיתני דכיון דתנן בברכות דחתן פטור מק"ש אע"ג דאית בה מלכות שמים מה"ט דהו"ל כעוסק במצוה א"כ כ"ש לשאר מצות (וכמו שאבאר עוד לקמן במסקנא בשמעתין) ולענין פסח גופא נמי לא איצטריך למיתני דמילתא דפשיטא היא דלא גרע מדרך רחוקה כיון דלא מטא זימניה אלא הא דקתני לה הכא היינו דלא זו אף זו קתני לא מיבעיא שלוחי מצוה דפטורין אלא אפילו חולין ומשמשיהן אף על גב דאין בהם שום סכנה אפ"ה פטורין מטעמא דמצטער פטור מן הסוכה דילפינן לה מתשבו כעין תדורו. ועוד נראה לי דלענין סוכה איכא רבותא טפי דאע"ג דבכל שעה ושעה עובר על מצות עשה דסוכה. ועוד דלא דמי לשאר מצות עשה שאינן אלא בשב ואל תעשה כשבטל מהם משא"כ בסוכה איכא נמי איסורא בקום עשה כשאוכל ושותה וישן חוץ לסוכה ואפשר נמי דעכ"פ הוי לן לחייבו משום מראית עין שלא יחשדנו כפושע ומבטל בידים דלאו כ"ע ידעו שהוא עוסק במצוה אלא דאפ"ה פטור כיון דכל מצטער בעלמא פטור מן הסוכה מתשבו כעין תדורו דמה"ט פטרינן לקמן אפילו הולכי דרכים בעלמא א"כ תו לא שייך הך טעמי דמראית עין ואינך טעמי דפרישית כן נראה לי:

בגמרא מנא הני מילי דת"ר בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה כו' נראה דלעוסק במצוה ממש בשאר מצות פשיטא דפטור ממצוה אחרת דמאי אולמא האי מהאי ודוקא לענין ק"ש איצטריך קרא כיון דאית בה עול מלכות שמים אלא דעיקר קרא היינו אפילו בשעה שאינו עוסק במצוה ממש אלא שהולך לעשות מצוה כהאי שלוחי מצוה דמתניתין או שטרוד לעשות מצוה אפ"ה פטור מדכתיב תרי קראי בשבתך בביתך ובלכתך בדרך וכמו שהארכתי בזה בחידושי ברכות ד' י"א ובר"פ מי שמתו ע"ש במ"ש בכל הסוגיא השייכא לשמעתין דהכא ובפרש"י וליישב היטב שיטת רש"י והתוספת דשמעתין:

שם הא מהכא נפקא מהתם נפקא דתניא ויהי אנשים כו' אותן אנשים מי היו. ולכאורה לשון מי היו תמוה כיון שהכתוב מכסה אותן משמע שאין צורך לפרש מי היו דלא איכפת לן בהו וראיתי שהריטב"א בחידושיו הרגיש ג"כ בזה ע"ש שישבו בדוחק. ועוד דיותר קשה דעיקר פלוגתא דהנך תנאי דלכאורה אינן אלא דברי נביאות לידע מי ומי היו. והנלע"ד בזה דודאי מיתורא דקרא קשיא להו דכתיב ויהי אנשים אשר היו ולשון כפול הוא לא היה צריך לכתוב אלא ויהי אנשים טמאים לנפש אדם אע"כ דלשון אשר היו היינו שהכתוב בא לומר שהאנשים האלה כבר ידועים בתורה שהיו טמאים ואין צורך לפורטן וע"ז מקשה שפיר מי היו ומש"ה משמע ליה לרבי יוסי הגלילי דנושאי ארונו של יוסף היו שדבר זה ידוע ומפורסם שהיו נושאין ארונו של יוסף במדבר והכתוב בא ללמדנו בזה הלכתא רבתי דאע"ג דארונו של יוסף קבר שלפני הדיבור היה אפ"ה מטמא במגע ובמשא כדאיתא בנזיר (דף נ"ד ע"א) (ובפרק חזקת הבתים (בבא בתרא ד' נ"ח) בתוספת בהא דר' בנאה הוי מציין מערתא) זהו סברת רבי יוסי הגלילי דלא מסתבר ליה לאוקמי במישאל ואלצפן שנתפרש שמותם יותר בתורה שנתעסקו בנדב ואביהוא דאפשר דר' יוסי סובר דשריפה ממש הוי ולא היתה שלדן קיימת וא"כ לא קרינן בהו טמאים לנפש אדם:

מיהו ר"ע לא ניחא ליה לאוקמי בנושאי ארונו של יוסף דאפשר דסובר דהאי דמרבינן קבר שלפני הדיבור היינו דוקא היכא שנגע בהם אדם לאחר הדיבור. וא"כ כיון שלא נשאו ארונו של יוסף מר"ח סיון שהוא קודם מתן תורה עד ר"ח אייר א"כ לא מצינו שנטמאו לאחר הדיבור. (מיהו ר"י הגלילי מצי סבר כיון דבמרה נאמרה להם פרשת פרה דכתיב בה אדם כי ימות באהל שפיר קרינן בה לאחר הדיבור) ומש"ה ע"כ מוקי לה ר"ע במישאל ואלצפן ששלדן קיימת. והיא גופא אתי קרא לאשמעינן דמתים שנשרפו ושלדן קיימת טמא' משא"כ ר' יצחק דלא מצי לאוקמי כרבי יוסי הגלילי וכר"ע כדקאמר יכולין היו להטהר מש"ה ע"כ מוקי לה האי קרא בטמא מת שחל ז' שלו בע"פ. ולפ"ז האי יתורא דכתיב אשר היו טמאים אע"ג דאכתי לא ידעינן מי היו מ"מ שפיר אשמעינן בלשון אשר היו טמאים שהיו מטמאין עצמן לנפש אדם במזיד אע"פ שכבר ידעו דאפשר שלא יהיו יכולין לעשות הפסח ומינה ילפינן דעוסק במצוה פטור אפילו לגבי פסח דאיכא כרת כן נראה לי נכון ובדרושים הארכתי יותר:

שם כבר היו יכולין להטהר. מיהו ר"י הגלילי ור"ע נראה דלית להו הך מימרא דבשני לא נשרף הפרה שאינו אלא לדרשא בעלמא וכבר הארכתי בזה בפ"ק דפסחים דף ו' בסוגיא דשואלין ודורשין ע"ש ותמצא נחת שנתיישב ג"כ מה שהקשו התוספת כאן בד"ה שחל ז' שלהן על פירש"י:

בפרש"י בד"ה חל ז' שלהם כו' מ"מ שמעינן מינה דעוסק במצוה פטור שהרי נטמאו ז' ימים לפני פסח כו' עס"ה. נראה מפירושו דעיקר קושיא דמקשה הש"ס והא מהכא נפקא מהתם נפקא היינו אליבא דר' יצחק דמהתם שמעינן לה וא"כ תקשי לדרבי יצחק האי בשבתך בביתך מאי עביד ליה וקשיא לי טובא דהא ודאי מהאי קרא דטמאים לנפש אדם אפילו אליבא דרבי יצחק לא שמעינן לה מהאי קרא דעוסק במצוה פטור כיון דאפשר דטומאה באונס באה להם. ועוד דאפילו את"ל דודאי טמאו עצמם במזיד כדפרישית בסמוך מלשון אשר היו טמאים מ"מ הא שפיר מצינן למימר דטמא מת מצוה ממש היו כדאמר ר' יצחק להדיא תו קשיא לי היאך שמעינן מהכא דעוסק במצוה פטור ממה שטמאו עצמן ז' ימים קודם פסח שהרי הם היו סוברים שיהיו יכולין לעשות הפסח שהרי בשעת מעשה בע"פ אמרו למשה למה נגרע ומכ"ש דקשה טפי לפמ"ש התוספת בפסחים בפרק האשה דף צ' ע"ב דלמ"ד שוחטין וזורקין אותן אנשים טבלו באמת בע"פ בשביעי שלהם ועשו פסחיהם. ולולי פירש"י והתוס' היה נראה לי דאדרבה מדר"ע דאמר מישאל ואלצפן היו מקשה הש"ס שפיר טפי דכיון דמשה רבינו היה סובר שלא יהיו יכולין לעשות פסחיהם כמו שאמרו לו לבסוף למה נגרע א"כ למה ציוה להם משה בתחילה שיתעסקו עצמם בנדב ואביהוא אע"פ שעי"כ יתעכבו מלעשות הפסח ויותר היה ראוי לצוות לנושאי ארונו של יוסף או שאר טמאים או נשים וקטנים דלאו בני כרת נינהו אם לא יעשו פסח כנ"ל ובדרוש הארכתי דאפילו לר"י הגלילי נמי מקשה הש"ס שפיר וכאן אין להאריך יותר:

בתוס' בד"ה משום דלא מטא זמן חיובא כו' אבל קשה לרבה כו' אלמא מטמא לקרוביו אפילו היכא דמטא זמן חיובא כו' ואין לומר דהיא גופא ילפינן דלמא שאני ק"ש דלית ביה כרת כו' עס"ה. נראה דהא לא משמע להו לומר דפסח בדמטא זימני' ילפינן מבינייהו דהיינו מק"ש ומטמאים לנפש דאי פרכת מה לק"ש דליכא כרת טמאים לנפש יוכיחו ואי פרכת מה לטמאים לנפש דלא מטא זימניה ק"ש יוכיח דהא ודאי ליתא דנהי דאשכחן ילפות' כהאי בכמה דוכתי דאע"ג דאיכא בכל חד צד חמור אפ"ה קי"ל דצד חמור לא פרכינן מ"מ נראה דהיינו דוקא היכא דהפירכות הן מענין קולא וחומרא בדבר אחר ולא מן הנדון עצמו משא"כ הכא דהך פירכא דלא מטא זמן חיובא היא מן הנדון עצמו א"כ תו לא שייך לומר חזר הדין כמו בשאר דוכתי דודאי לא שייך כלל למילף פטור דמטא זימני' מהיכא דלא מטא זימני' א"כ ע"כ דמק"ש לחוד בעינן למילף פסח דמטא זימנא א"כ קשיא להו שפיר מה לפסח שכן כרת כן נראה לי בכוונת התוספת:

מיהו לפמ"ש בחידושי ברכות בר"פ מי שמתו דבלא"ה הוי קשיא לי היכי מצינן למילף שאר מצוות מפסח וק"ש דמה להנך שכן הזמן גרמא ונשים פטורות והו"ל עשה שאין שוה בכל משא"כ שאר מצות דלאו זמן גרמא שפיר מצינן למימר דחייב וכתבתי שם דכולה מילתא ילפינן מק"ש לחוד דכתיב בהו בשבתך בביתך ובלכתך בדרך וכיון דק"ש ותפילין איתקשו בהאי פרשה גופא ובלא"ה אפשר דאכולהו מילתא קאי א"כ ממילא פשיטא דעוסק במצוה פטור מן התפילין וכיון דפטור מן התפילין ממילא דפטור מכל מצות האמורות בתורה דאיתקשו לתפילין כדאיתא בקידושין דף ל"ד דפפונאי אמרו הך מילתא א"כ לפ"ז היינו נמי טעמא דרבה דס"ל כפפונאי מש"ה העוסק במצוה פטור לגמרי אפילו בפסח. ועוד דאדרבה עיקר היקישא דתפילין שייך טפי לגבי פסח דכתיב בהאי ענינא גופא למען תהיה תורת ה' בפיך שהוא היקישא דפפונאי כן נראה לי נכון ודו"ק:

בגמ' ואמר רבי אבא בר זבדא אבל חייב בסוכה פשיטא כו' שמעתי מקשים מאי מקשה הכא פשיטא אדרבה תיקשי לאידך גיסא למה יהא אבל חייב בסוכה הא בעינן תשבו כעין תדורו איש ואשתו ומה" ט אמרינן ברפ"ק דעירובין שהיה בדין לומר דהכהנים פטורין מן הסוכה כיון דאסורין בתשמיש המטה אלא הא דחייבין היינו משום דשלא בשעת עבודה מיהא מותרין וא"כ באבל לא שייך האי טעמא דהא כל ז' אסור בתשמיש המטה ולע"ד נראה דלא קשה מידי דדוקא בכהנים דבשעת עבודה אסורין מדאורייתא מש"ה ס"ד דפטורין מן הסוכה משא"כ באבל דאיסור תשמיש אינו אלא מדרבנן שפיר מקשה הכא פשיטא דאין סברא לדחות מצות עשה דאורייתא בשביל איסורא דרבנן היכא דלא שייך חשש איסור דאורייתא כלל. ועוד דבלא"ה קי"ל דאין אבילות ברגל מה"ט גופא דלא אתי עשה דיחיד ודחי עשה דרבים ה"נ דכוותיה אע"ג דקי"ל דדברים שבצנעה נוהג אפילו ברגל מ"מ כיון דכ"ע ישבו בסוכה והוא יושב בבית הוי כדבר שבפרהסיא כן נראה לי ועיין בתשובת שער אפרים שכן הקשה לו חכם אחד ולמאי דמקשה ליה איהו לאו שפיר משני מסוגיא דערכין:

מיהו בלא"ה נלע"ד שאין לו מקום לקושיא זו כלל דאטו מי שאשתו נדה יהא פטור מן הסוכה אע"כ שאין זו ענין כלל לתשבו כעין תדורו כיון דהאי איסורא שייך נמי בביתו וא"כ ה"נ דכוותיה באבל אלא הא דאמרינן בערכין הך סברא לענין כהנים היינו משום דסד"א דלא רמיא מצות סוכה כלל אכהנים כיון דלעולם לא קיימינן בהו תשבו כעין תדורו וקמ"ל דאפ"ה שפיר קרינן בהו תשבו כעין תדורו שלא בשעת עבודה וזה נראה לי יותר נכון:

אלא אם כן אינו הוה אלא כשיעור בית סאתים כחצר המשכן ששיעור זה נתנו חכמים לכל היקף שאינו לדירה ואם גדול הוא מכאן הוי כרמלית ואין מטלטלין בו אלא בתוך ארבע אמותיו של אדם והאי כיון דבידים הוקף ולדירה אפילו הוא יותר מבית סאתים ליטלטל ביה: שתשמישה לאויר. אינה עשויה דירה זו אלא לצורך אויר שחוצה לה לשמור השדות ואינה חשובה דירה להתיר היקף גדול: שבת בתל. קדש היום על האדם והוא בתל גבוה עשרה וקנה שם שביתתו: והוא מארבע אמות עד בית סאתים. גדול הוא מארבע אמות אבל אינו יותר על בית סאתים: וכן בנקע. גומא העשויה מששת ימי בראשית ווליא''ה: וקמה קצורה. באמצעה: ושבולות. גבוהות עשרה מקיפות אותה סביב כל הני מחיצות נינהו להיקף בית סאתים ולא ליותר מכאן דלא נעשית לדירה הלכך מהלך את כולה למחר וחוצה לה אלפים דכל חללה הואיל ושבת זה באוירה מבעוד יום הוה כארבע אמות של מקום שביתה ולהכי נקט והוא מארבע אמות דאי לא הוה יותר מארבע אמות מאי מהלך את כולה איכא בלא מחיצות נמי ארבע אמות מקום שביתה אית ליה דהיינו שבו איש תחתיו וחוצה להן אלפים אמה דכתיב אל יצא איש ממקומו ואסמוך רבנן למילף מקום ממקום ומקום מניסה כו' כדאמרינן בעירובין (דף נא.) ותל מוקף מחיצות הוא דכל שגבוה עשרה אמרי' גוד אסיק מחיצות שלו והקף בהן את ראשו: ושבולות מקיפות. ואע''ג דאין עומדות ברוח: דעביד ליה. למחיצות השבלים בהוצא ודפנא משבולת לשבולת עד שאגדן וגדלן יחד סביב ומחזיקות זו את זו: מתני' שלוחי מצוה. הולכי בדרך מצוה כגון ללמוד תורה ולהקביל פני רבו ולפדות שבויים: פטורין מן הסוכה. ואפי' בשעת חנייתן: גמ' בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה. שאינו חייב בקריאת שמע ולקמן מפרש מאי משמע: ובלכתך בדרך פרט לחתן. ואע''ג דהוא נמי במצוה טריד איצטריכי להו תרי קראי דאי הוה כתיב חד כיון דחתן לאו בהדיא כתיב בקרא הוה אמינא לא פטר הכתוב אלא טורח ועושה מלאכת מצוה בידים או מהלך למצוה אבל חתן שהוא יושב ובטל ואינו עוסק אלא טריד במחשבת בעילה לא פטר הכתוב הלכך מקרא יתירא אשמעינן דפטור מק''ש דטריד במחשבת בעילה: מאי משמע. מהני קראי פרט למצוה: כי דרך. הולך בדרך סחורה: מי לא עסקינן כו'. וכי אינך יכול לכלול במקרא דרך מצוה עם הרשות והא דרך סתמא כתיב ומשמע נמי דרך מצוה וקאמר רחמנא ליחייב לקרות: אם כן. דבדרך מצוה נמי קאי לכתוב בלכת בדרך: טריד. לבו טרוד במחשבת בעילה ומסתברא כי פטריה קרא משום טירדא פטריה ואינו יכול לעסוק בשנים כאחד: כונס אלמנה לא טריד. ויכול לקיים את שתיהן: אי משום טירדא כו'. האי דפריך משמע ליה דטרדתו פוטרתו לפי שאינו יכול לכוון את לבו והלכך אפי' טבעה ספינתו דטרוד בצערו ליפטר: שנאמר בהן פאר. כדלקמן ואבל לאו בר פאר הוא וכשמתפאר מראה בעצמו שאינו אבל: חתן טריד טירדא דמצוה. ואשמעינן קרא דלא מיחייב להסיר דעתו ממחשבת מצוה ראשונה בשביל זו הבאה עליו אלא יעסוק בראשונה ויתן לבו להיות בקי בדבר: טירדא דרשות. שאף על פי שהוא חייב לנהוג אבילות של נעילה רחיצה וסיכה להראות כבוד מתו אינו חייב להצטער: והעוסק במצוה דפטור ממצוה מהכא נפקא. משבתך בביתך: ויהי אנשים וגו'. בפסח מדבר קרא בשנה השנית ליציאת מצרים:

קמה קצורה ושבולות מקיפות אותה. אע''ג דמוקי לה במסקנא דעביד לה בהוצא ודפנא לא שייך כאן לאקשויי אי הכי ניטלטל בכולה כדאקשי לעיל דהתם באילן המסכך על הארץ שיש בו סכך וחשיב כמוקף לדירה אבל הכא ליכא סכך אלא אויר ואפי' הקיף ולבסוף פתח לא חשיב מוקף לדירה כדאיתא פרק עושין פסין (עירובין דף כד.): שלוחי מצוה. הולכי בדבר מצוה כגון ללמוד תורה או להקביל פני רבו ולפדות שבויין פטורין מן הסוכה ואפילו בשעת חנייתן כך פי' בקונטרס וכן משמע בגמרא דקאמר הולכי לדבר מצוה פטורין מן הסוכה בין ביום ובין בלילה ומשמע אע''פ שאין הולכין אלא ביום דאי דאזלי ביממא ובלילה אפי' לדבר הרשות נמי פטירי כדקתני בברייתא ועוד עובדא דרב חסדא ורבה בר רב הונא דגנו ארקתא דסורא ותימה אם יכולין לקיים שניהם אמאי פטורין דאטו אדם שיש לו ציצית בבגדו ותפילין בראשו מי מיפטר בכך משאר מצות ובפ' אין בין המודר (נדרים ד' לג:) גבי המודר הנאה דמחזיר לו אבידתו אע''פ דמהני ליה פרוטה דרב יוסף משום דלא שכיחא ואי כל זמן שאבידה בביתו מיפטר מלמיתב ריפתא לעני אם כן שכיחא היא אלא ודאי לא מפטר אלא בשעה שהוא עוסק בה כגון טלית של אבידה ושוטחה לצורכה או בהמה שנותן לה מזונות דלא שכיחא שבאותה שעה יבא עני לשאול ממנו וצריך לומר דהכא נמי איירי בכי האי גוונא דאי מיטרדי בקיום מצות סוכה הוו מבטלי ממצות: ובלכתך בדרך פרט לחתן. ואף על גב דהוא נמי במצוה טריד איצטריך תרי קראי דאי הוה כתיב חד כיון דחתן לאו בהדיא כתיב בקרא הוה אמינא לא פטר הכתוב אלא טורח ועושה מצוה בידים או מהלך במצוה אבל חתן שהוא יושב ובטל ואינו עוסק אלא מחשב בבעילה לא פטר הכתוב הלכך מקרא יתירא אשמעינן דפטור מק''ש דטריד במחשבת בעילה כך פי' בקונטרס וסוגיא דשמעתין משמע דמובלכתך בדרך ממעט האי דבמצוה קא עסיק ובשילהי פ''ק דברכות (דף יא.) הגרסא להפך דגרס התם בשבתך פרט לחתן ובלכתך בדרך פרט לעוסק במצוה וגירסא זו נראה דהכי משמע קרא בשבת דידך הוא דמיחייבת בק''ש ולא בשבת דמצוה שאתה יושב ומחשב בבעילת מצוה ובלכתך ממעט עוסק במצוה דמשמע בלכת דידך ולא בלכת מצוה ומחתן לא הוה ידעינן שאר עוסק במצוה דדלמא שאני חתן שאין נקל לו כל כך להסיר הטירדא מלבו אע''פ שבטירדא דרשות מיבעי ליה ליתוביה דעתיה ולהסיר מחשבת טרדתו: שהרי נאמר בהן פאר. לקמן בשמעתין מפרש מדקא אמר ליה רחמנא ליחזקאל פארך חבוש עליך את הוא דמיחייבת אבל כולי עלמא פטירי והא דמשמע לישנא שהטעם תלוי משום דאיקרו פאר ואבל לאו בר פאר הוא וכשמתפאר מראה בעצמו שאינו אבל לא אתא למימר אלא דלא ילפינן מהכא לפוטרו משאר מצות דשאני תפילין דאיקרו פאר וא''ת ומאי שנא גבי תפילין דאמרינן דדוקא ליחזקאל קאמר ליה ולא לשאר אבלים וגבי תלמוד תורה אמרינן פ''ק דמועד קטן (דף טו.) אבל אסור בת''ת מדאמר ליה רחמנא ליחזקאל האנק דום דעבדי שאר אבלים כיחזקאל ויש לומר דבדברי תורה ששינה בו הכתוב מכ''ע אית לן למימר משום דאבל אסור בדברי תורה אבל בתפילין אמאי הוצרך לומר לו שיניח תפילין אם לא בשביל שהייתי סבור לאוסרו: