סוכה כה ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כה - ב

רבי עקיבא אומר: מישאל ואלצפן היו, שנטמאו, [רש"י] בנדב ואביהוא, שמתו ביום השמיני למילואים, בראש חודש ניסן באותה שנה.

רבי יצחק אומר: אי אפשר לפרש כרבי יוסי הגלילי ולא כרבי עקיבא, שהרי אם נושאי ארונו של יוסף היו, כיון שחדלו לשאת אותו משעה שחנו בהר חורב, באחד בסיון בשנה שעברה, יכולין [היו, רש"י] ליטהר קודם עשיית הפסח, שהרי כבר היה להם אפר פרה אדומה החל מיום שני בניסן.

ואם מישאל ואלצפן היו, שנטמאו בנדב ואביהוא, שמתו באחד בניסן באותה שנה, גם הם יכולין היו ליטהר, שהרי למחרת מיתתם כבר היה להם אפר פרה אדומה. ^[1]

אלא, עוסקין במת מצוה היו.

לא מתי מצוה ממש שאין מי שיטפל בהם, אלא שבעת הקרובים שהכהן מיטמא להם, שעל קרוביהם מוטלת המצוה לטפל בהם.

ולא היו יכולים לעשות הפסח בזמנו, כיון שחל יום השביעי שלהן להיות בערב פסח, ונמצא, שבזמן עשיית הפסח בערב פסח אינם ראויים עדיין להביא קרבן, כיון שלא היזו וטבלו [ריטב"א ^[2]].

שנאמר: ולא יכלו לעשות הפסח "ביום ההוא", ומשמע: ביום ההוא שהוא יום השביעי לטומאה שלהן אין יכולין לעשות, הא למחר, ביום השמיני שלהן, יכולין היו לעשות. ומכאן שחל שביעי שלהן להיות בערב הפסח. ^[3]

הרי למדנו שהעוסק במצוה פטור מן המצוה, שאם לא כן, היה להם לדחות מצוה קלה של קבורה מפני מצות פסח החמורה העתידה לבוא [רש"י]. ^[4]

ומשנינן: צריכא! דאי אשמעינן התם גבי פסח משום דלא מטא זמן חיובא דפסח, לא הגיע עדיין זמן חיוב עשיית הפסח בשעה שנטמאו -

אבל הכא גבי קריאת שמע דמטא זמן קריאת שמע בתוך החופה והוא ראוי לכך [לשון רש"י] ^[5] אימא לא ייפטר ויתחייב לקרות קריאת שמע -

צריכא! ואי אשמעינן הכא גבי קריאת שמע, הוה אמינא הני מילי מקריאת שמע הוא דפטור משום דליכא כרת כשאינו קוראה -

אבל התם גבי פסח דאיכא כרת למי שנמנע מעשות הפסח, ולפיכך אימא לא ייטמאו במת כל שבעה ימים שלפני הפסח -

צריכא לכתוב "ביום ההוא", לאשמועינן דנטמאו תוך שבעה, דעוסק במצוה פטור מן המצוה [רש"י, וראה ערוך לנר].

גופא: אמר רבי אבא בר זבדא אמר רב: אבל חייב בכל מצות האמורות בתורה, חוץ מתפילין שהוא פטור מלהניחן, ^[6] שהרי נאמר בהן "פאר". ^[7]

ומפרשינן המקור לדין זה: מדאמר ליה רחמנא ליחזקאל: "בן אדם הנני לוקח ממך את מחמד עיניך במגפה ולא תספוד ולא תבכה ולא תבוא דמעתך. האנק דום, מתים, אבל לא תעשה, פארך חבוש עליך" - הרי למדנו: את, אתה יחזקאל הנביא, שנצטוית לא להתאבל, הוא דמחייבת להניח תפילין, הנקראות "פאר". אבל כולי עלמא כשהם אבלים, אין פארם חבוש עליהם, אלא פטירי ממצות תפילין. ^[8]

והני מילי שהוא פטור מתפילין ביום ראשון, כיון שבו עיקר המרירות, ^[9] משום דכתיב: ואחריתה כ"יום" [אחד] מר, הרי שעיקר המרירות אינה אלא יום אחד.

ואמר רבי אבא בר זבדא אמר רב: אבל חייב בסוכה.

ותמהינן: פשיטא?!

ומפרשינן: מהו דתימא: הואיל ואמר רבא [ב"ח]: מצטער פטור מן הסוכה, האי נמי מצטער הוא בישיבת הסוכה יותר מבישיבת הבית ^[10], דאבל חפץ הוא להיות מתבודד ויושב במקום צער ואפילה כדי להיות טרוד בצערו [רא"ש] - קמשמע לן רב דחייב, ומשום: דהני מילי צערא דממילא שהסוכה מצערתו, כגון חמה או צינה או סירחון בדברים שסיכך בהן [רש"י], אבל הכא גבי אבל איהו הוא דקא מצער נפשיה, ואיבעי ליה ליתובי דעתיה חובה עליו ליישב דעתו למצוה.

ואמר רבי אבא בר זבדא אמר רב: חתן שכבר כנס והשושבינין וכל בני החופה ^[11], פטורין מן הסוכה כל שבעה ימי המשתה [רמב"ם]. ^[12]

ומפרשינן: מאי טעמא? משום דבעו למיחדי [לשמוח] והעוסק במצוה פטור מן המצוה [ר"ן ומאירי]; או משום מצטער, שאם לא ישמחו עם החתן כל שבעה מצטערים הם והחתן [ראב"ד]. ^[13]

ותמהינן: וליכלו בסוכה וליחדו בסוכה [יאכלו בסוכה ובה ישמחו]?! ומפרשינן: אין שמחה אלא בחופה, ואפילו שהסוכה באותה חצר עצמה [ר"ן].

ואכתי תמהינן: וליכלו בסוכה וליחדו בחופה?!

אין שמחה אלא במקום סעודה. ^[14]

וליעבדו חופה בסוכה [יעשו אף את החופה בסוכה]?!

אביי אמר: משום ייחוד, שסתם סוכה היו עושין בגגותיהן, ואין דרך ביאה ויציאה לרבים שם תמיד מפני הטורח, ושמא ירד החתן לעשות צרכיו ויתיחד אחר עם הכלה.

ורבא אמר: משום צער חתן, שהמקום צר ופתוח שאין לה אלא שלש דפנות, ובוש לשחק עם כלתו [רש"י]. ^[15] ומפרשינן: מאי בינייהו?!

איכא בינייהו: דשכיחי אינשי דנפקי ועיילי להתם [מצויים אנשים הנכנסים ויוצאים לסוכה] -

כי למאן דאמר: משום יחוד, הרי ליכא, שהרי יש שם אנשים.

ואילו למאן דאמר: משום צער חתן, הרי איכא.

אמר רבי זירא: אנא אני כשהייתי חתן אכלי בסוכה וחדי בחופה אכלתי בסוכה ושימחוני בחופה ^[16] ; וכל שכן דחדי ליבאי [אדרבה היתה לי שמחה יתירה], דקא עבידנא תרתי [שהרי עשיתי שתי מצוות], מצות סוכה ומצות נישואין.

הברייתא הבאה מתבארת על פי הבנת הריטב"א ומהרש"א בדעת רש"י

תנו רבנן: חתן שכבר כנס והשושבינין וכל בני חופה פטורין מן התפלה כל שבעה, הואיל והיא צריכה כוונה ואין יכולין לישב דעתם ולכוין -

ופטורין מן התפילין הואיל ושכיח אצלם שכרות וקלות ראש -

וחייבין בקריאת שמע הואיל ואין צריך כוונה אלא בפסוק ראשון, יכולין הם ליישב דעתן לשעה קטנה כדי לקרוא פסוק ראשון; ואם משום שעוסקים במצוה הם, סבירא להו לתנאים שבברייתא זו, שהעוסק במצוה אינו פטור מן המצוה.

הערות

^[1] לשון רש"י: ואם נושאי ארונו של יוסף או מישאל ואלצפן היו, יכולין היו ליטהר, שהרי באחד בניסן הוקם המשכן, ושני לו שרף אלעזר את הפרה, שיזו על טמאי מת שבהן לעשות פסחיהן בטהרה, כדאמר בגיטין: שמונה פרשיות נאמרו ביום שהוקם המשכן, ופרה אדומה אחת מהן; ובאחד בניסן הוקם המשכן, והוא שמיני למלואים, כדקיי"ל אותו היום [ראש חודש ניסן] נטל עשר עטרות [כלומר: ואחד מהן "ראשון לכהונה", ופירש רש"י שם: אותו היום שמיני למילואים, ועבודה באהרן ובניו, ועד עכשיו היו הבכורות], ובו מתו נדב ואביהוא. הלכך מראש חודש ועד הפסח היו יכולין ליטהר, וקרא קאמר "ולא יכלו [לעשות הפסח ביום ההוא] ". ונושאי ארונו של יוסף נמי כבר עברו עליהם עשרה חדשים ויותר שלא נשאוהו משחנו בהר חורב בראש חודש סיון, כדכתיב: בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים, ביום הזה באו מדבר סיני. ולא נסעו משם עד עשרים באייר של שנה הבאה, דכתיב: ויהי בשנה השנית בחודש השני בעשרים בחודש נעלה הענן מעל וגו' ויסעו מהר ה'. וכתב הצל"ח: לדעת רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא, לא נשרפה הפרה בב' בניסן אלא בעשרה בו, ולפיכך לא היו יכולין ליטהר; ואמנם בריטב"א שהובא בהערה לקמן, מבואר, כי אף לדעתם חל שביעי שלהן להיות בערב הפסח.

^[2] כתב רש"י: ואע"ג דחזו לאורתא - לא אישתרו, דקסבר: אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ. ביאור הדברים על פי הריטב"א: א. טמא מת הצריך שבעה ימים לטהרתו, אין שוחטין וזורקין עליו את הפסח. ב. טמא שרץ הנטהר בטבילה ובהערב שמש, או טמא מת בשביעי שלו הנטהר בהזאה טבילה והערב שמש, נחלקו בו במסכת פסחים אם שוחטין וזורקין עליו, כי אף שעדיין טמא הוא בשעת הקרבת הקרבן, הואיל ובידו לטהר עצמו לקראת זמן אכילת הפסח בלילה, יש הסובר ששוחטין וזורקין עליו. ג. טבל לטהרתו, ואינו אלא טבול יום שצריך הערב שמש שהוא בא מאליו, כולי עלמא לא פליגי ששוחטין וזורקין עליו. ואנשים אלו עדיין לא טבלו, ולכן לא עשו את הפסח הראשון, וכמאן דאמר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ. והקשה הריטב"א: תימה, האנשים האלו למה נדחו מפסח ראשון, יהיו טובלין ומזין עליהן, וכיון דלא מיחסרי אלא הערב שמש, שוחטין וזורקין עליהן, דהא קיי"ל: שוחטין וזורקין על טבול יום?! וראה מה שכתבו התוספות בפסחים צ ב ד"ה שחל?! וכתב לתרץ זה, ולתרץ גם מה שהקשה בעיקר הפסוק והברייתא [הובא בהערה בעמוד א]: והנכון הוא, שאנשים הללו שביעי שלהן חל בערב הפסח - וכדדייק רבי יצחק מקרא דכתיב "ביום ההוא", וכולהו תנאי נמי הכי סברי, ורבי יצחק הוא דפריש להו, משום הכי תלו ליה בדידיה. ולפי שהיה שביעי שלהן בערב הפסח והיו ראויים להזות עליהם ולטבול בפסח בלילה, היו סבורין שאין טבילה מעכבתן מלשחוט עליהן את הפסח, ושוחטין את הפסח על טמא שרץ ועל כל שאינו מחוסר אלא טבילה. וזהו שבאו בטענה גדולה ודברי חכמה אל משה. והיתה התשובה להם כיון דמחוסרין טבילה - אין שוחטין עליהן את הפסח. שאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ וכיוצא בו, אע"פ שיהיה טהור לערב. ומפני שבאו בטענה גדולה, הוא ששאלו "מי היו אלו האנשים לבוא בשאלה הזאת". ומפני שהיו סומכין על טענתם, לא באו עד הערב שמש, שלא היה שהות ביום להזות ולטבול בתוך זמן שחיטת הפסח, ולכן היו כטמאי שרץ.

^[3] לפי מה שכתב הריטב"א שלא טבלו והיזו בשביעי, כוונת הגמרא היא, שלמחר היו יכולין לעשותו שהיו יכולים להזות ולטבול, ואף ששחיטת הפסח היא קודם הערב שמש, הרי שוחטין וזורקין על טבול יום אף שעדיין לא העריב שמשו.

^[4] הקשה הריטב"א על פי שיטתו בהערה לעיל: היכי שמעינן מהכא שהעוסק במצוה פטור מן המצוה, הרי אלו כשנטמאו שבעה ימים קודם לפסח ראויין הן לעשות הפסח במועדו, שיטבלו בערב הפסח וישחטו ויזרקו עליהם, שהרי שוחטין וזורקין על טבול יום, וכל שכן לפי מחשבתם שהיו סבורים ששוחטין וזורקין אפילו על טמא שרץ קודם שטבל, והיה דעתם לקיים שתיהם, ואלמלא כן אפשר שלא נטמאו מתחילה? ! יש לומר: מתוך טענתם אנו למדין דין זה מן הכתוב "ביום ההוא", לומר שלא נתעצמו על משה אלא לפי שהיו סבורין שהיה אפשר להם לקיים שתיהם כמו שאמרנו, הא לאו הכי לא נתרעמו עליו מפני שנדחין מן הפסח, שכבר הם יודעים שהעוסק במצוה פטור מן המצוה.

^[5] נראה, דאין עיקר הסברא משום שראוי לכך, שהרי בגמרא ביארו ענין אחר; אלא שהוסיף רש"י לבאר, דודאי אי אפשר לחייבו בקריאת שמע אם אינו יכול לעשות כלל המצוה, ולזה כתב רש"י, דראוי הוא לכך, שאם ירצה יוכל ליתובי דעתיה ולקרוא קריאת שמע.

^[6] בגמרא מועד קטן טו א איתא: אבל אסור להניח תפילין, ויליף לה מהאי קרא; וכתב הריטב"א: וכולה חדא היא, אלא דרב לא אמר אלא פטורא, וכיון דפטור, אסור הוא בהן משום קדושתן.

^[7] ביאר רש"י לעיל בעמוד א: אבל לאו בר פאר הוא, וכשמתפאר מראה בעצמו שאינו אבל, ומשמע מלשונו, שהפטור הוא כדי לקיים דין אבלות; אבל ברש"י ברכות יא א כתב לשון אחר: וכיון דבעו פאר ואבל מתגולל בצערו בעפר, אין זה פאר.

^[8] א. ברש"י לעיל עמוד א נתן טעם לפטור מן התפילין, אע"ג דהכא ילפינן לה מקרא, [ומדברי הריטב"א שם נראה, דהיינו מה שאמרו: "מפני שנאמר בהן פאר", והוא טעם לפטור] ; וכתב הריטב"א שם: הא דאבל פטור מן התפילין, לאו מהכא נפקא לן אלא מקרא כדלקמן בגמרא, אלא טעמא הוא דיהיב, מפני מה יפטר מתפילין יותר מכל מצוות, לפי שנאמר בהן פאר, ואינו ראוי לאבל שיהא מכהן פאר. ובתוספות ברכות יא א כתבו: צריך טעמא של רש"י, כי היכי דלא נילף שאר מצוות מתפילין מקל וחומר; אי נמי, צריך טעמא דרש"י לחייבו בתפילין לאחר יום ראשון, דלא שייך מעולל בעפר קרנו אלא ביום ראשון דוקא.

^[9] בריטב"א ובר"ן מבואר, שאף ביום שני איכא איסור במקצת היום, ראה דבריהם.

^[10] שאם לא כן אין לפוטרו משום מצטער, שאין המצטער פטור אלא אם ינצל עצמו מן הצער, אבל בלאו הכי חייב לישב בסוכה אע"ג דמצטער, כמבואר ברמ"א [תרמ ד] ; והובאו דברי הרא"ש במגן אברהם; אבל הט"ז השיג על הרא"ש וביאר באופן אחר.

^[11] כתב הרא"ש: צ"ע מה היא חופה, אם במקום שמברכים ברכת נשואין דהיינו תחילת נישואין ולהכי קרי ליה חופה, אי אפשר, דפעמים שמברכין אותה ברחוב העיר כשהעם מרובין, אלא במקום עיקר ישיבת החתן והכלה קרי חופה, ולא במקום העשוי לאקראי בעלמא, ונוהגין באשכנז שעושין אפריון למושב החתן והכלה, והוא נקרא חופה.

^[12] כתב הערוך לנר: וכגון שנשא קודם הרגל, שהרי ברגל אסור לישא, וכמו שכתב רש"י בד"ה תרתי. והקשה: אם כן, איך פטורין כל שבעה, שהרי אם הכוונה היא שבעה ימי החג, הרי ביום השביעי אינם פטורים, כי כבר כלו שבעת ימי המשתה; ואם הכוונה שבעת ימי המשתה וכמו דמשמע ברמב"ם, הרי ביום הראשון עדיין לא נפטרו, שהרי יום הראשון הוא ערב הרגל?! וראה מה שתירץ שם.

^[13] הוסיף המאירי: ואף על פי שבענין קריאת שמע לא פטרנוהו מדין עוסק במצוה, מכל מקום קריאת שמע זמנה קבוע וקצר, אבל שמחה אין לה זמן; ואף על פי ששחרית וערבית אינו זמן שמחה, מכל מקום הואיל ועצמו של יום פטורין, נעשה מעיקרו פוטר ברשות, ואין מטריחין.

^[14] וסעודת חתן אין בה זמן קבוע, שכל היום באין לשמח זה אחר זה והוא רוצה להאכילם, מ אירי.

^[15] כתב המגן אברהם: בזמן הזה שמנהגינו לעשות ארבע דפנות, צריך לישב בסוכה. ובשער הציון הביא בשם כמה ראשונים, שצער חתן הוא מפני שאין המקום מרווח, או שאין המקום סגור; וכתב, דלפי זה אף בסוכה בת ארבע דפנות אין צריך לישב שם.

^[16] המאירי הביא גירסא: אמר רבי זירא: אנא אכלי בסוכה וחדי בסוכה, והוסיף: ואף לכתחילה מורין לו כן, והוכיח כן מירושלמי. ואף ברא"ש כתוב כגירסא זו, אלא שהב"ח הגיה שם כגמרא שלפנינו.

ר' עקיבא אומר: מישאל ואלצפן היו אלה שהיו עוסקין בנדב ואביהוא שהרי הם שהוציאום כשנשרפו בקודש הקדשים (ויקרא י, ד). ר' יצחק אומר: שאין מקום לזיהויים הללו, כי אם נושאי ארונו של יוסף היו, כבר היו יכולין להיטהר שהרי חנו במקום די זמן כדי שיוכלו להיטהר. ואם מישאל ואלצפן היו, יכולים היו אף הם ליטהר, שהרי בראש חודש ניסן הוקם המשכן והוא היה יום שמיני למילואים ובו נשרפו בני אהרון ומאז היו להם יותר משבעה ימים, עד ערב פסח שהוא בארבעה עשר בחודש ניסן.

אלא היו אלה אנשים אחרים שלא נתפרשו שמותיהם, ועוסקין במת מצוה היו, שהזדמן להם לקבור מת באותם ימים שחל שביעי שלהן להיות בדיוק בערב הפסח, שנאמר: "ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא" (במדבר ט, ו), וההדגשה היא ביום ההוא, הוא שאין יכולין לעשות, הא [הרי] למחר — יכולין היו לעשות, ולכן באו לשאול אם מותר לשחוט עבורם קרבן פסח, שהרי אף שיוכלו לאוכלו בלילה, מכל מקום בשעת שחיטתו וזריקת דמו עדיין אינם טהורים. ומכל מקום למדנו מכאן שהעוסק במצוה פטור ממצוה אחרת המוטלת עליו. שהרי מוטל היה עליהם לקיים מצוה זו של קבורת המת, אף על פי שבשלה ייאלצו להמנע מהקרבת קרבן פסח שהיא מצוה חמורה!

ומשיבים: צריכא [צריך] לשני המקורות ללמוד מהם, דאי אשמעינן התם [שאילו היה משמיע לנו רק שם] בטמאי מתים, היינו אומרים: משום שלא מטא [הגיע] זמן חיובא [חיוב] הפסח בשעה שעסקו בקבורת המת ומחובתם אכן היה לקיים מצוה זו שהיא באה ראשונה, אבל הכא [כאן] דמטא [שהגיע] כבר זמן קריאת שמע בתוך זמן הנישואין — שמא חלה על החתן חובת קריאת שמע. על כן צריכא [הוצרכה] לומר. ולהיפך: ואי אשמעינן הכא [ואילו היה משמיע לנו רק כאן] בקריאת שמע, היינו אומרים שמתירים שלא לקרוא כיון שאין המצוה חמורה כל כך דליכא [שאין בה] עונש כרת, אבל התם [שם] בפסח שיש בו עונש כרת למי שלא עשאו אימא [אמור] שלא ייפטרו מלעשותו, על כן צריכא [נצרכה] לומר גם בענין זה.

א גופא [לגופו] של דבר, כיון שהזכרנו הלכות אבל, אמר ר' אבא בר זבדא אמר רב: אבל חייב בכל מצות האמורות בתורה, חוץ מתפילין, שהרי נאמר בהן "פאר" ואין ראוי לאבל לפאר את עצמו. והמקור לדבר: מדאמר ליה רחמנא [ממה שאמר לו הקדוש ברוך הוא] ליחזקאל "האנק דום מתים אבל לא תעשה פארך חבוש עליך ונעליך תשים ברגליך" (יחזקאל כד, יז), שיחזקאל נצטווה שלא להתאבל על מות אשתו כשאר בני אדם, ומכאן נלמד: את [אתה] הוא דמחייבת [שמחוייב] להניח תפילין ("פאר") אף בזמן אבלך, אבל כולי עלמא פטירי [כל העולם פטורים].

ומעירים: והני מילי [ודברים אלה] שהאבל פטור מן התפילין, הרי זה דווקא ביום הראשון של האבל, דכתיב [משום שנאמר]: "ושמתיה כאבל יחיד ואחריתה כיום מר" (עמוס ח, י), ומכאן למדו כי עיקר המרירות באבל נמשכת רק יום אחד ("יום מר").

ובענין דומה אמר ר' אבא בר זבדא אמר רב: אבל חייב בסוכה. ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן] ומדוע ייפטר? ומסבירים: מהו דתימא [שתאמר] הואיל ואמר ר' אבא בר זבדא אמר רב: מצטער פטור מן הסוכה, שכל מי שישיבתו בסוכה גורמת לו צער פטור מלשבת בה, הייתי אומר כי האי נמי [זה גם כן] מצטער הוא, ויפטר, קא משמע לן [השמיע לנו] שאף על פי כן חייב הוא במצות סוכה. וטעמו: שאין הדברים דומים, כי הני מילי צערא דממילא [דברים אלה שפטור, אמורים באופן שהצער בא לו מן הדבר] מעצם ישיבתו בסוכה (כגון שקר או חם לו בה, או שהסכך מדיף ריח רע), אבל הכא איהו הוא דקא מצטער נפשיה [כאן, באבל, שהוא הוא שמצער את עצמו], מיבעי ליה ליתובי דעתיה [צריך הוא ליישב את דעתו] ויוכל לקיים את המצווה כראוי.

ב ואמר ר' אבא בר זבדא אמר רב: החתן והשושבינין (רעיו המלוים אותו) וכל בני החופה המשמשים ומסייעים בשמחת החופה — פטורין מן הסוכה כל שבעה ימי משתה החתונה. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? משום דבעו למיחדי [שהם רוצים לשמוח]. ושואלים: אם בשמחה תלוי הדבר, אם כן ליכלו [יאכלו] בסוכה וליחדו [וישמחו] בסוכה! ומשיבים: אין שמחה של חתונה אלא בחופה עצמה. ושואלים: וליכלו [ושיאכלו] כשאר אנשים בסוכה וליחדו [וישמחו] בחופה! ומשיבים: אין שמחה אלא במקום סעודה, ולכן כיון שצריכים לשמוח בחופה, צריכים הם גם לעשות שם סעודתם.

ושואלים: וליעבדו [ושיעשו] חופה בסוכה עצמה? אביי אמר: אין עושים כן משום ייחוד, שאם יעשו כן שמא יזדמן שתשאר הכלה ביחידות עם אדם זר המצוי בסוכה, ויעברו על האיסור להתייחד עם אשת איש. ורבא אמר: הטעם הוא משום צער החתן, משום שהסוכה אינה סגורה מכל צד ולכן לא יוכל החתן להיות ביחידות עם כלתו, וייגרם לו בכך צער. ושואלים: מאי בינייהו [מהו ההבדל המעשי ביניהם]? ומשיבים: איכא בינייהו דשכיחא אינשי דנפקי ועיילי להתם [יש ביניהם, שמצויים אנשים שיוצאים ונכנסים לשם]; למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שהטעם הוא משום ייחוד — ליכא [אין כאן] מקום לחשוש, שהרי תמיד יש שם עוברים ושבים. אולם למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שהטעם הוא משום צער חתן — איכא [יש] טעם לחשוש אף אז.

אמר ר' זירא: אנא [אני] עצמי נשאתי אשה בערב חג הסוכות ואכלי [אכלתי] בסוכה וחדי [ושמחתי] בחופה, וכל שכן דחדי ליבאי דקא עבידנא תרתי [ששמח ליבי שעשיתי שתים], גם חתונה וגם מצות סוכה. אלא שאין הוא מחייב את הכל.

תנו רבנן [שנו חכמים]: החתן והשושבינין וכל בני החופה, פטורין מן התפילה ומן התפילין, שאין דעתם פנויה ומסוגלת לכך מפני השמחה היתירה וקלות הראש העשויה להיות שם, אבל חייבין בקריאת שמע

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rabbi Akiva says: They were Mishael and Elzaphan, who were engaged in carrying the bodies of Nadav and Avihu after they were burned in the Holy of Holies (see Leviticus 10:4). Rabbi Yitzḥak says: These identifications are inaccurate, because if they were the bearers of Joseph’s coffin, they could have already been purified. They were camped at Sinai sufficient time to become purified in time to sacrifice the Paschal lamb. And if they were Mishael and Elzaphan they could have already been purified, as the Tabernacle was erected on the first of Nisan, which was the eighth day of the inauguration, when the sons of Aaron were burned. More than seven days remained until the eve of Passover on the fourteenth of Nisan.

Rather, they were unnamed people who were engaged in tending to a corpse whose burial is a mitzva, i.e., which has no one else available to bury it, and their seventh day of impurity occurred precisely on the eve of Passover, as it is stated: “And they could not observe the Pesaḥ on that day” (Numbers 9:6). The Gemara infers: On that day they could not observe it; on the next day they could observe it. Although they would be purified at nightfall and would then be eligible to partake of the Paschal lamb, at the time of the slaughter and the sprinkling of the blood they were not yet pure. They asked whether the Paschal lamb could be slaughtered on their behalf. Apparently, they were obligated to perform the mitzva of burial of the corpse although it prevented them from fulfilling the mitzva of sacrificing the Paschal lamb, which is a stringent mitzva. This is the source for the principle that one engaged in the performance of a mitzva is exempt from performing another mitzva.

The Gemara answers: Both sources are necessary. As, if it had taught us there, in the case of impurity imparted by a corpse, the conclusion would have been that the exemption from sacrificing the Paschal lamb is due to the fact that the time of the obligation of the Pesaḥ had not yet arrived when they were obligated to bury the corpse, and therefore they proceeded to fulfill the mitzva that they encountered first. However, here, where the time to recite Shema had already arrived during the wedding, say no, that the groom is not exempt; therefore, it is necessary to teach that the groom is exempt. And if it had taught us here, with regard to Shema, the conclusion would have been that the exemption from Shema is due to the fact that it is not a stringent mitzva, as there is no karet administered to one who fails to fulfill it. However, there, with regard to the Paschal lamb, where there is karet administered to one who fails to observe the Pesaḥ, say that one is not exempt from performing it. Therefore, it is necessary to teach both cases.

§ With regard to the matter itself, Rabbi Abba bar Zavda said that Rav said: A mourner is obligated in all the mitzvot mentioned in the Torah except for the mitzva to don phylacteries, from which a mourner is exempt, as the term splendor is stated with regard to phylacteries, and it is not proper for a mourner to adorn himself in this manner. This is derived from the fact that the Merciful One said to Ezekiel: “Sigh in silence; make no mourning for the dead, bind your splendor upon you, and put your shoes upon your feet” (Ezekiel 24:17). Ezekiel was commanded to refrain from mourning for his wife in the manner that others do. God said to Ezekiel: You are obligated to don phylacteries even while mourning; however, everyone else is exempt.

The Gemara comments: This exemption applies only on the first day of mourning, as it is written: “And I will make it as the mourning for an only son, and the end thereof as a bitter day” (Amos 8:10). From this verse it is derived that the primary bitterness of a mourner lasts only one day.

On a similar note, Rabbi Abba bar Zavda said that Rav said: A mourner is obligated in the mitzva of sukka. The Gemara asks: That is obvious; why would he be exempt? The Gemara answers: Lest you say that since Rabbi Abba bar Zavda said that Rav said that one who is suffering due to his presence in the sukka is exempt from the mitzva of sukka, one could have said that this mourner too is one who is suffering and should be exempt as well. Therefore, he teaches us that the mourner is obligated in the mitzva of sukka. These cases are not similar, since this exemption from sukka applies only with regard to suffering that is caused by the sukka itself, e.g., when one is cold or hot or when the roofing has a foul odor. However, here, in the case of a mourner, where he is causing himself to suffer unrelated to his presence in the sukka, he is required to settle himself and fulfill the mitzva.

§ And Rabbi Abba bar Zavda said that Rav said: The groom and the groomsmen and all members of the wedding party who participate in the wedding celebration are exempt from the mitzva of sukka for all seven days of the wedding celebration. The Gemara asks: What is the reason that they are exempt? It is because they wish to rejoice. The Gemara asks: And let them eat in the sukka and rejoice in the sukka. The Gemara answers: The celebration of a wedding is only in the wedding home where the newlyweds reside after the marriage ceremony. The Gemara asks: So let them eat in the sukka like everyone else and rejoice in the wedding home. The Gemara answers: There is joy only in the place where there is a meal. Therefore, since the celebration must be in the home of the newlyweds, the meal must also be there.

The Gemara asks: And let them establish the wedding home in the sukka. Abaye said: This may not be done due to the prohibition against seclusion of the bride with a man other than her husband. As the sukka was often established on a rooftop, if the groom went downstairs at any point, the bride could find herself alone in the sukka with a man. And Rava said: The reason is due to the suffering of the groom. Since the sukka is not enclosed on all sides, he will be unable to enjoy privacy with his bride. The Gemara asks: What is the practical difference between them? The Gemara answers: The practical difference between them is in a case where people regularly enter and leave the sukka. According to the one who said that the reason is due to the prohibition against being alone together, there is no room for concern in that case. However, according to the one who said that the reason is due to the suffering of the groom, there is room for concern in that case as well.

Rabbi Zeira said: I married on the eve of the festival of Sukkot and I ate in the sukka and rejoiced in the wedding home, and all the more so my heart rejoiced as I fulfilled two mitzvot: The mitzva of marriage and the accompanying celebration, and the mitzva of sukka. Nevertheless, he did not require others to do the same.

The Sages taught: The groom and the groomsmen and all the members of the wedding party are exempt from the mitzva of prayer and from the mitzva of phylacteries because they are unable to muster the requisite intent due to the excess of joy and levity; but they are obligated in the mitzva of reciting Shema.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

דברי ר' יוסי הגלילי ר' יהודה אומר מישאל ואלצפן היו שנשאו נדב ואביהוא. ר' יצחק אומר אם נושאי ארונו של יוסף היו יכולין היו ליטהר ואם מישאל ואלצפן היו יכולין היו ליטהר אלא קוברי מת מצוה היו וחל שביעי שלהן להיות ערב פסח שנא' ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא. מכלל המתעסק במצוה פטור מן המצוה האחרת. ושנינן צריכא זו וזו.

דאי אשמעינן גבי פסח כו'.

אמר רב זבדא משמיה דרב אבל חייב בסוכה ולא דמי למצטער דהוא פטור מן הסוכה.

ת"ר חתן וכל השושבינין וכל בני חופה פטור מן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה וחייבין בקריאת שמע משום ר' שילא אמרו חתן פטור וכל השושבינין וכל בני החופה חייבין.

אלא קוברי מת מצוה היו. פירוש לאו דוקא מת מצוה ממש קאמר שאין לו קוברין אלא קרובים של מת קרי מת מצוה לפי שמצות עשה ליטמא בקרובים דנפקא לן מדכתיב לה יטמא:

אמר ר׳‎ אבא בר זבדא אמר רב אבל פטור מן התפלין כו׳‎ והתם במסכת משקין מייתינן מהאי קרא גופיה דאסור להניח תפילין את הוא דמחייבת הא כ״ע פטירי והתם אמרינן הא כ״ע אסירי וכלה חדא היא אלא דרב לא אמר אלא פטורי וכיון דפטור אסור הוא בהן משום קדושתן איכא דמידק הא דאמרינן במסכת משקין מנין לאבל שהוא אסור בשאלת שלום ושהוא אסור בדברי תורה שנאמר האנק דום משמע דגמרינן מינה ואמאי לא אמרינן כי הכא דאיהו הוא דאסור כ״ע שרו וי״ל כיון דאכתי לא א״ל מתים אבל לא תעשה דהכי סדורא דקרא האנק והתאבל כאבלים להיות דומם משאלת שלום ודברי תורה אבל בשאר דברים לא תעשה. ולי נראה דקושיא מעיקרא ליתא שהרי הקב״ה מונע היה ליחזקאל ומיקל בעניני אבלות כלומר שלא היו ראוין לנהוג אבלות בפרהסיא ובמ״ש לו לנהוג אבילות יש לו ללמוד ממנו דכ״ע פטורי אבל במה שחייבו לנהוג אבלות אין לנו להחמיר עליו מה שהקל ופטור:

וה״מ ביום ראשון. פירוש וה״מ דמיפטר ביום ראשון שהוא יום מיתה וקבורה אבל בשאר ימים לא מיפטר כוליה יומא דהא מקצת שני חייב וליכא לפרושי וה״מ דאסור ביום ראשון דמשמע דתו לא מיתסר דהא נמי במקצת יום שני חייב כדאמרן אבל שני ימים הראשונים אסור להניח תפלין משני ושני בכלל מותר להניח תפילין נמצא שבמקצת שני מחייבו ומקצתו אסור בהם וכיון דמחייב במקצת יומא שפיר מצי למימר דלא מפטר אלא ביום ראשון אבל לא מצינן למימר לענין איסור דמיתסר ביום ראשון בלחוד כיון שיש גם כן איסור במקצת יום שני. ומה שכתב רי״ד ז״ל ומסקנא אינו אסור אלא יום ראשון בלבד לא ידענו מנין בא לא דמהכא ליכא למשמע מינה הכי כדפרישנא ושמא דעת רבינו ז״ל שהלילה של יום שני שהוא אינו מניח תפילין עולה לו למקצת היום ואע״פ שהלילה אינו זמן תפילין ולפיכך אמר רבינו ז״ל שאינו אסור אלא יום ראשון לפי שאין מניחין תפילין בלילה והלילה עולה לו למקצת שני והוא מותר בהם יום שני בשחרית וכן כתב בפירוש דבריו רבינו הגדול ז״ל בספר תורת האדם. הא דאמרינן באבל רבתי דמיבעי ליה ליתובי דעתי׳‎ פירש מורי נר״ו שכך ראוי שלא לפוטרו מן הסוכה כדי שיתנחם ומייתב דעתיה לה משא״כ בצערא דעלמא לא מיתבא דעתיה:

אמר רב חתן ושושביניו וכל בני חופה פטורין מן הסוכה כל שבעה משום דבעו למחדי וליחדו בסוכה אין שמחה אלא בחופה. פי׳‎ ואפילו באותו בית עצמו כי הכא שאע״פ שאפשר לעשות סוכה בבית עצמו מיפטרי מהאי טעמא. ומהא שמעינן שאין אומרים ברכת חתנים ואפילו ברכת אשר ברא אלא בחופה ואע״פ שהחתן והכלה שם ואפילו באותה חצר עצמה כדכתיבנא אבל שהשמחה במעונו אומרים דהא איתיה מכי רמו שערי באסינתא דליכא חופה ובלבד שהחתן או הכלה או הארוס או הארוסה שם שבשבילם השמחה וכדכתיב בפ״ק דכתובות וי״א שאפילו שבע ברכות אומרים במקום שיושבים חתן וכלה אע״פ שאינו מקום חופה ולא אמרינן אין שמחה אלא בחופה אלא למעוטי שאין אומרים שבעה ברכות בארוסין. תוספות:

וליכלו בסוכה וליחדו בחופה אין שמחה אלא במקום סעודה אבל בחופה איתא אפילו שלא בשעת סעודה כדברירנא התם:

וליעבדו חופה בסוכה. פירוש שיפסיקו בטלית בנתים שאין צורך לעשות שם כילה הפוסלת בסוכה שאין חופה אלא במקום יחוד חתן וכלה כדכתיבנא התם:

א״ר זירא אנא אכלי כו׳‎. ולית הלכתא כותיה ובירושלמי אמרו שהשושבינין חייבין והיינו כשחוזרין לבתיהם לישן שם בלילה או כשאוכלין שם דומיא דשלוחי מצוה שחייבין בסוכה כשהן פנוין ואין להם עיכוב למצותם כדבעי׳‎ למימר קמן:

ת״ר חתן וכל השושבינין וכל בני חופה פטורין מן התפלה ומן התפילין וחייבים בק״ש פרש״י ז״ל דלא ס״ל העוסק במצוה פטור מן המצוה ולפיכך חייבין בק״ש והא דפטורין מתפלה ותפילין משום דבעו כונה ולאו בני כונה נינהו אבל חנניא בן עקיבא סבר דעוסק במצוה פטור מן המצות וכ״ת והא אבל דלאו בר כונה ואפ״ה חייב בכל המצות דאיבעי ליה ליתובי דעתיה וי״ל דהתם נמי בתפלה ותפילין פטור שאינו בן כונה ול״נ. והנכון דהאי תנא סבר דהעוסק במצוה פטור מן המצוה ולפיכך פטורין מתפלה ותפילין דבעי כונה טובא ולא אפשר לקיימן שתיהן ולא מחייבי ליתובי דעתייהו כיון דטרידי במצוה אבל בק״ש חייבים דלא בעו כונה אלא פסוק ראשון ואפשר לקיימן שתיהן ורש״י סבר דחתן אף בק״ש לא מצי לכווני ואע״פ ששנינו חתן פטור מק״ש התם משום טירד׳‎ דבעילה אבל הכא לבתר בעילה כל שבעה קסברי רבנן שאין שמחת חופה מעכבתו מק״ש והלכתא כרבנן ולפיכך הביאה רי״ף ז״ל דאלו לפרש״י לאו הלכתא היא. ומה שאמרו בברייתא דר׳‎ חנניא בן עקיבא דברי רבי יוסי בן הגלילי לאו למימרא דרבי חנניא הוא דמודה ליה ואידך תנאי פליגי עליה דודאי ליכא תנא דפליג בהא אלא לפי שהכריזו בה לפטור כל העוסקים במלאכת שמים אמרו כן:

אבל חייב בכל המצות האמורות בתורה חוץ מן התפילין ביום ראשון וכבר ביארנוה במסכת מועד קטן ולנדון שלפנינו למדת שהאבל חייב בסוכה ואע"פ שהמצטער פטור דוקא בצער שמחמת הסוכה שאי אפשר לו להפקיעו אבל צער עצמו היה לו ליישב את דעתו וי"מ אותה דוקא בשקבר את מתו ומ"מ לגדולי קדמונינו אשר בנארבונאה ראיתי בתשובת שאלה אף במתו מוטל לפניו הואיל ואין אבלות חלה עליו כלל ולא שום אנינות ואין לבי מתישב בה שהרי מ"מ מתעסק במצות קבורה הוא ואם אמרו במסכת ברכות שאם היה מתו מוטל לפניו בשבת אוכל בשר ושותה יין וחייב בכל המצות שבת שאני שאין בו טרדת קבורה אבל [במקום] שטרדת קבורה עליו ודאי פטור הוא:

טמא מת שחל שביעי שלו ערב הפסח אף על פי שטבל והוזה עליו והרי הוא ראוי לאכול קדשים לערב שהרי טמא מת אינו מחוסר כפרה אין שוחטין עליו אלא נדחה לפסח שני אבל הנוגע בנבלה או בשרץ אין לו אלא טומאת יום [אחד] טובל ושוחטין עליו ואוכל לערב כמו שיתבאר במקומו:

חתן וכל שושביניו וכל בני חופה פטורים מן הסוכה והרי צריך הוא לשמוח עם חביריו וחביריו עמו ואין שמחה אלא בחופה וטעם הפטור בכאן מדין עוסק במצוה ואע"פ שבענין קריאת שמע לא פטרנוהו מדין עוסק במצוה מ"מ קריאת שמע זמנה קבוע וקצר אבל שמחה אין לה זמן ואע"פ ששחרית וערבית אינו זמן שמחה מ"מ הואיל ועצמו של יום פטורין נעשה מעיקרו פוטר ברשות ואין מטריחין שמא תאמר ישמח בסוכה ויאכל בסוכה אין שמחה אלא במקום סעודה וסעודת חתן אין בה זמן קבוע שכל היום באים לשמח זה אחר זה והוא רוצה להאכילם ושמא תאמר יעשה חופה בתוך הסוכה אי אפשר שצער הוא לחתן להתלקט בסוכה אחת עם כל חבורתו ואם רצה לאכול בסוכה ולשמוח שם יפה הוא עושה וכמו שאמרו ר' זירא אכיל בסוכה וחדי בסוכה ואף לכתחילה מורין לו כן וכמו שאמרו בתלמוד המערב ר' מונא הוה שושביניה דר' יעקב אתא שאיל לר' [יוסי] אמר ליה [איזיל] דמיך גו מטללתך ויש גורסין כאן ר' זירא הוה אכיל בסוכה וחדי בחופה וכן המנהג וממה שאמרו כאן אין שמחה אלא בחופה כתבו רבים שסעודה שהחתן אוכל בה אפי' עשאוה אחרים לכבודו או אף שהוא עצמו עשאה אין מברכין בה ברכת חתנים שאין ברכת חתנים אלא במקום שמחה ואין שמחה אלא בחופה אבל שהשמחה במעונו אומרין כל שהיא נעשית לכבוד החתן שהרי אומרין אותו קודם שתהא שם חופה מכי רמי שערי באסיתא הא כל שלא נעשית בשבילו כגון סעודת מילה שהחתן קרוי לשם אין אומרין שם אפי' שהשמחה במעונו ויש נוהגין שמאחר שאף בסעודת מילה היה ראוי לאמרו אי לאו מישום צערא דינוקא כל שהחתן לשם מחזירין אותה לדינה וכן כתבוה קצת חכמי האחרונים שבנארבונאה וחתן האמור בשמועה זו פירושו שכנס ערב הרגל שאלו ברגל אסור לכנוס שאין מערבין שמחה בשמחה:

חתן ר"ל שכבר כנס ואין בו דין עוסק במצוה אעפ"כ הוא וכל השושבינים וכל בני חופה כל שבעה פטורים מן התפלה ולא מדין עוסק במצוה שהרי כבר כנס וכן לא מדין שמחה שתפלת שחרית עדיין לא הגיע זמן שמחה ובערבית כבר עברה אלא מפני שהתפלה צריכה כוונה יתרה ואינה מצויה להם וכן פטורין מן התפילין מפני שצריך להזהר בהם בהם ביותר ושלא יסיח דעתו מהם וחייבים בקריאת שמע שאינה צריכה כוונה כל כך אלא בפסוק ראשון ומ"מ חתן עצמו פטור ולא כל שבעה אלא מקצת הימים כמו שביארנו במסכת ברכות ומה שאמר ר' שילא חתן פטור והשושבינים ובני חופתו חייבים פירושו על קריאת שמע ולא חדש בה אלא שהחתן פטור כל שבעה בקריאת שמע ואין הלכה כדבריו וי"מ בה דרכים אחרים ואין צורך בהם לענין פסק:

בד"ה שחל ז' שלהן בע"פ כו' ואפילו לרבי עקיבא לא יתכן לפי הספרים כו' ומיהו אותה גירסא ליתא אלא ר' יצחק כו' עכ"ל לאותה גירסא דוקא דלר' עקיבא חל ז' שלהן בע"פ דהשתא אפשר דלא נטמאו מישאל ואלצפן בר"ח קאמרי התוס' דא"כ לא יתכן דנאמרה פ' טמאים בר"ח קודם שנטמאו אבל בשמעתין דלא קאמר שחל ז' שלהן בע"פ אלא דנטמאו בר"ח כדקאמר ר"י והלא כבר היו יכולין לטהר דהשתא שפיר מצינן למימר דנאמרה פ' טמאים בר"ח שבו ביום נטמאו מיהו בפרק הנזקין הקשו התוס' ודחו פ"ה (נמי) מר"י הגלילי דקאמר דנטמאו בארונו של יוסף והיינו משום דמשמע להו התם דכיון דמקודם ר"ח נמי היו טמאים לא היה זמן לאומרה פרשת טמאין בר"ח משא"כ לר"ע דבר"ח נטמאו ודו"ק:

תוס' בד"ה משום דלא מטא כו' אפי' לאחר חצות לא קשה דמת מצוה שאני כו' כצ"ל:

גמרא מ"ד הואיל ואראב"ז א"ר מצטער כו'. בגליון בשם מ"א דבמ"מ הגי' הואיל ואמר רבא כו' לא ה"ל להביא ממרחק כי גם ברי"ף ורא"ש הגי' כן וכן לקמן (כו) בגמרא:

רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר: אִם נוֹשְׂאֵי אֲרוֹנוֹ שֶׁל יוֹסֵף הָיוּ, כְּבָר הָיוּ יְכוֹלִין לִטָּהֵר! קשה רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא מה יענו לקושיא זו של רבי יצחק? ולמה לא נטהרו כיון דידעי דצריך להקריב קרבן פסח?
והנה לרבי יוסי הגלילי נראה לי בס"ד דידוע אותה שנה חל ערב פסח בשבת כי אותה שנה היה ראש חודש ניסן באחד בשבת וכמו שאמרו רז"ל שהיה ראשון למעשה בראשית ולכן נושאי ארונו של יוסף לא נטהרו בשביל קרבן פסח כי עדיין לא ידעו דקרבן פסח דוחה שבת וחשבו דאותה שנה כל ישראל לא יקריבו קרבן פסח, כי עדיין לא למדו דין זה מפי משה רבינו ע"ה ולא נודע להם דין זה אלא עד סמוך ליום עשרה בניסן שצוה להם שיכינו בעשור לחודש, על כן אמרו למה להם להטהר ולזרוק עליהם אפר פרה בכדי דקרבן פסח לא יש עתה בשנה זו והם מוכרחים להטמא במסע אשר יסעו לשאת ארונו של יוסף, וכאשר היה באמת שנסעו מאותו מקום ביום עשרים לחודש אייר.
אך תירוץ זה יבא נכון לרבי יוסי הגלילי דסבירא ליה נושאי ארונו של יוסף היו שהם מוכרחים ליטמא אחר כך, אך לרבי עקיבא דסבירא ליה מישאל ואלצפן היו, קשה אפילו אם חשבו דקרבן פסח אינו דוחה שבת ולא יקריבו באותה שנה עם כל זה היה להם ליטהר בלאו הכי דאין להם אחר כך טומאה הכרחית וצריכין הם לטהרה כי אי אפשר שישארו טמאים על חנם?
ונראה לי בס"ד לתרץ לדעת רבי עקיבא והוא דנדב ואביהוא לא קברו אותם במדבר הסמוך להר סיני שהוא היה מקום חנייתם באותו זמן אלא קברום בהר ההר שבו נקבר אהרן הכהן ע"ה בשנת הארבעים וקבורתם שם היתה על פי הדיבור בפירוש או על פי רוח הקודש של משה רבינו ע"ה שידע ששם יקבר אהרן ויש נחת רוח לצדיקים בדבר זה שיהיו הבנים קבורים סמוכים לקבורת אביהם וכן שמעתי מקודם כמה שנים שיש קבלה ביד העולם דנדב ואביהוא נקברו בהר ההר סמוכים למערת אהרן הכהן ע"ה. ולפי זה יש לומר דמישאל ואלצפן לא היו יכולים להטהר כיון דנשאו את נדב ואביהוא למקום רחוק שנשאום ביום ראש חודש ניסן או למחרתו ואחר שחזרו למחנה ישראל לא נשאר שבעת ימים קודם יום י"ד ניסן כדי שתגמר טהרתם ויקריבו קרבן פסח.

רש"י ד"ה טמאי מת מצוה וכו' שהכהן מטמא בו. עיין טורי אבן ר"ה דף טז ע"ב ד"ה חייב אדם:

מישאל ואלצפן שהיו עסוקין בנדב ואביהוא הקשו התוס' למ"ד שנשרפו גופם אמאי נטמאו. והקשה רב אשכנזי דמאי קושיא נטמאו מבגדיהם שנגעו בגופם טרם שנשרף ואדם הנוגע בכלים שנגעו במת טמא. ושמעתי מתרצים דהרמב"ם פ"ה דטו"מ דין י"ג כתב דטמא דוקא במגע אבל לא במשא ונושאי נדב ואביהוא ודאי עשו כדין ולא נגעו ושפיר מקשו התוס'. ועמ"ש הרב טירת כסף. ובס' דעת זקנים פ' שמיני בפי' המיוחס לתוס' הקשו למ"ד שמתו בפנים איך לא נטמא המשכן עש"ב:

אלא עוסקין במ"מ היו שחל ז' שלהם להיות ע"פ וכו' פירש"י שנטמאו ז' ימים לפני הפסח ואעפ"י שטומאה זו תעכב אכילת פסחיהן וכו'. מקשים משם הגאון מהר"ד אופניים דכפי זה נטמאו הם בשאט בנפש על דעת שלא לאכול פסח וא"כ מאי שאלו למה נגרע הלא ע"ד כן נטמאו דהעוסק במצוה פטור מן המצוה כדאמרינן הכא ותירץ הרב החסיד כמהר"ר דוד מלמד כשנדקדק מאמר למה נגרע דמשמע דכלם שוים ולמה יצאו הם בגרעון וזה אינו צודק דישראל טהורים והם בלתי טהורים ומאי קאמר למה נגרע. אכן בו בפרק חל ר"ח ניסן יום א' בשבת כמשז"ל וא"כ ע"פ חל בשבת ורשב"ג ס"ל ב' שבתות שואלין לפני הפסח שכן משה עומד בפסח א' ומזהיר על פסח ב' שנאמר ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו אפי' בשבת במועדו אפי' בטומאה ואותו היום שבת א"כ זו היא העמק שאלה מאחר דתרי במועדו כתיבי לשבת ולטומאה והיום הזה שבת א"כ אנו שוין דכיון שאתם מקריבין בשבת משום במועדו אף אנו נקריב אף בטומאה משום במועדו ולמה נגרע. וא"ל ה' דבמועדו אף בטומאה ברוב הקהל טמאים זהת"ד ויש להרגיש על זה דא"כ כשנטמאו ז' ימים לא היה ברור להם שלא יאכלו פסח ומאי יליף בש"ס. ותו דקושית הגאון הנז' לק"מ דכבר אמרו בספרי דשאלו שיזרק הדם על הטמאים ויאכל לטהורים וזו עיקר שאלתם כמ"ש הרא"ם פ' בהעלותך ע"ש ודוק כי קצרתי:

אביי אמר משום יחוד. עמ"ש אנכי עפר דל בספרי הקטן שער יוסף בקונטריס הסימנים סימן ג' דף ה' בס"ד.

הכי גרסינן בברייתא בסיפרי ר''ע אומר מישאל ואלצפן היו שנטמאו בנדב ואביהוא ר' יצחק אומר אם נושאי ארונו של יוסף היו יכולין היו ליטהר ואם מישאל ואלצפן היו יכולין היו ליטהר אלא מי היו טמאי מת מצוה היו שחל שביעי שלהן להיות בערב פסח שנאמר ולא יכלו וגו': ואם נושאי ארונו של יוסף או מישאל ואלצפן היו יכולין היו ליטהר. שהרי באחד בניסן הוקם המשכן ושני לו שרף אלעזר את הפרה שיזו על טמאי מת שבהן לעשות פסחיהן בטהרה כדאמר במסכת גיטין (דף ס.) שמנה פרשיות נאמרו ביום שהוקם המשכן ופרה אדומה אחת מהן ובאחד בניסן הוקם המשכן והוא ח' למלואים כדקיימא לן (שבת דף פז:) אותו היום נטל עשר עטרות ובו מתו נדב ואביהוא הלכך מראש חדש ועד הפסח היו יכולין ליטהר וקרא אמר ולא יכלו ונושאי ארונו של יוסף נמי כבר עברו עליהם עשרה חדשים ויותר שלא נשאוהו משחנו בהר חורב בראש חדש סיון כדכתיב (שמות יט) ביום הזה באו מדבר סיני ולא נסעו משם עד עשרים באייר של שנה הבאה דכתיב ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש נעלה הענן מעל וגו' ויסעו מהר ה': טמאי מת מצוה. לאו מת מצוה דווקא קאמר דאפי' מתיהן נמי מת מצוה קרי להו דמצוה להתעסק בהן כגון האמורים בפרשת כהנים (ויקרא כא) שהכהן מטמא בו: שחל שביעי שלהן. ואע''ג דחזו לאורתא לא אישתרו דקסבר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ מכל מקום שמעינן מיניה דעוסק במצוה פטור מן המצוה שהרי נטמאו במתיהן שבעה ימים לפני הפסח ואף על פי שטומאה זו תעכב על ידם אכילת פסחיהן אלמא מצוה קלה הבאה לידך אינך צריך לדחותה מפני חמורה העתידה לבוא: דלא מטא זמן חיובא. כשנטמאו עדיין לא הגיע זמן אכילת פסח: אבל. קריאת שמע דמטא זמן חיוב' בתוך החופה והוא ראוי לכך אימא ליחייב: אבל פסח דבכרת הוא אימא לא. יטמאו במת כל שבעה לפני הפסח: צריכא. למיכתב ביום ההוא לאשמועינן דנטמאו תוך שבעה דעוסק במצוה פטור מן המצוה: מדאמר ליה רחמנא ליחזקאל כו'. דקאמר ליה רחמנא הנני לוקח ממך את מחמד עיניך במגפה וגו' האנק דום מתים אבל לא תעשה לא תתאבל עליה פארך חבוש על ראשך שלא כדרך שאר אבלים לפי שאני עושה אותך אות ומופת לישראל שכך עתידין למות מתיהן ואין איש מתאבל עליהם אלמא אבל אסור בתפילין: והני מילי ביום ראשון. דעיקר מררא חד יומא כדכתיב ואחריתה כיום מר: פשיטא. מאי שנא הא משאר מצות דאשמעינן רב לעיל דאבל חייב בכל המצות: צערא דממילא. שהסוכה מצערתו כגון חמה או צינה או סירחה בדברים שסיכך בהן: מיבעי ליה ליתובי דעתיה. חובה עליו ליישב דעתו למצוה: למיחדי. לשמוח: משום ייחוד. דסתם סוכה היו עושין בגגותיהן ואין דרך ביאה ויציאה שם לרבים תמיד מפני הטורח ושמא ירד החתן לעשות צרכיו ויתייחד אחר עם הכלה: צער חתן. שהמקום צר ופתוח שאין לה אלא שלש דפנות ובוש לשחק עם כלתו: תרתי. שתי מצות סוכה ומצות נישואין וכגון שנשא ערב הרגל אבל בתוך הרגל קיימא לן במועד קטן (דף ח:) דאין נושאין נשים במועד: פטורין מן התפלה. דבעיא כוונה: ומן התפילין. משום דשכיחא שכרות וקלות ראש: וחייבין בקרית שמע. דמצות כוונתה אינו אלא פסוק ראשון ויכולים ליישב דעתן שעה קטנה כדי לקרוא פסוק ראשון:

מישאל ואלצפן היו. וא''ת ולמאן דאמר פרק ד' מיתות (סנהדרין דף נב.) דשריפה ממש הואי שנשרפו גופיהן וכן נמי דריש בתורת כהנים אקרא דותאכל אש אותם אמאי נטמאו וי''ל דשמא שלדן היתה קיימת כאילו נשרפו על גבי קטבלא כדאמר פרק המפלת (נדה דף כז:) מת שנשרף ושלדו קיימת טמא: שחל שביעי שלהן בערב הפסח. מכאן קשה להא דא''ר לוי בשילהי הניזקין (גיטין דף ס. ושם) ח' פרשיות נאמרו באותו יום שהוקם המשכן וקא חשיב פרשת טמאים ופירש שם בקונט' ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש וגו' ולא יתכן כדמוכח הכא שהיה בערב הפסח והמשכן הוקם באחד בניסן ואפילו לר''ע לא יתכן לפי הספרים דגרסינן בפסחים בפ' האשה (דף צ:) רב סבר לה כר''ע דאמר מישאל ואלצפן היו שחל שביעי שלהן להיות בערב הפסח ומיהו אותה גירסא ליתא אלא ר' יצחק גרס התם ונראה לפרש פרשת טמאים דשרץ ונבלה וזב וזבה ונדה לפי שהוצרכו ליזהר על טומאת מקדש וקדשיו: משום דלא מטא זמן חיובא. ואין להקשות מהא דדרשינן בריש טבול יום (בזבחים דף ק. ושם) דהולך לשחוט את פסחו מטמא למת מצוה מולאחותו אפי' לאחר חצות דמת מצוה שאני והא דדייק הכא מברייתא דקתני למת מצוה נטמאו לא מת מצוה ממש אלא כלומר לקרובים כדפירש בקונטרס ולאחר חצות הוא דאינו מטמא כדקתני התם אמרת לא יטמא אבל קודם חצות יטמא כדקאמרינן התם ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח ונמנו אחיו הכהנים וטמאוהו בעל כרחו אבל קשה (לרבה) דאמר התם אידי ואידי לאחר חצות כאן קודם ששחטו וזרקו עליו כאן לאחר ששחטו וזרקו עליו אלמא מטמא לקרובים אפי' היכא דמטא זמן חיובא זמן הפסח מאחר שלא שחטו וזרקו עליו ואין לומר דהיא גופא ילפינן מחתן דפטור מק''ש דדלמא שאני ק''ש דלית ביה כרת כדקאמר הכא ולא אתי מיניה פסח דאיכא כרת ומטיא זמן חיובא: אין שמחה אלא בחופה. משמע מכאן דאם יצא חתן מחופתו אפי' כלתו עמו והולכים לאכול בבית אחר דאין מברכין שהשמחה במעונו ולא ברכת חתנים כיון דאין שמחה אלא בחופה ובפ''ק דכתובות (דף ז: ושם) אמרינן נמי מברכין ברכת חתנים בבית חתנים משמע דוקא במקום חופה דהוא בית חתנים ומיהו אין ראיה משם דדלמא לאפוקי מדרבי יהודה קא אתי דאמר אף בבית האירוסין מברכין אותה וצריך לדקדק מה היא חופה דאי במקום שברכו תחלה ברכת נישואין קרי ליה חופה פעמים שאפי' ברחוב העיר מברכין אותה כשהעם מרובין ואין יכולין ליכנס בבית אלא מקום עיקר ישיבת חתן וכלה קרי ליה חופה ולא מקום העשוי לאקראי בעלמא ושם מברכין ברכת חתנים כל שבעה: וחייבין בק''ש. כדפירש בקונט' דמצות כוונתה אינו אלא פסוק ראשון ויכולין ליישב דעתן שעה קטנה כדי לקרוא פסוק ראשון:

דף כה - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד