סוכה כו ע"א

דף כו - א

משום רבי שילא אמרו:

חתן פטור אפילו מקריאת שמע כיון שהוא טרוד יותר מהם, ואינו יכול לכוין אפילו פסוק ראשון.

והשושבינין וכל בני החופה בלבד חייבין בקריאת שמע, הואיל ואינם טרודים כל כך שלא יוכלו לכוין אפילו שעה קלה. ^[1]

תניא: אמר רבי חנניא בן עקביא: כותבי ספרים תפילין ומזוזות, הן ותגריהן [לוקחים מהן כדי למכור ולהמציאן לצריך להם, רש"י] ^[2] ותגרי תגריהן [הקונים מן הקונים למכור מעט מעט] וכל העוסקין במלאכת שמים לאתויי מוכרי תכלת [ציצית] - פטורין מקריאת שמע, ומן התפלה, ומן התפילין, ומכל מצות האמורות בתורה - לקיים דברי רבי יוסי הגלילי.

שהיה רבי יוסי הגלילי אומר: העוסק במצוה פטור מן המצוה. ^[3]

תנו רבנן:

א. הולכי דרכים ביום, פטורין מן הסוכה ביום, דכתיב: בסוכות תשבו כעין ישיבת ביתו, וכשם שכל השנה אינו נמנע מללכת בדרך לסחורה, כך כל ימות החג לא הצריכו הכתוב לימנע מלילך בדרך [רש"י], וחייבין בלילה.

ב. הולכי דרכים בלילה, פטורין מן הסוכה בלילה וחייבין ביום.

ג. הולכי דרכים בין ביום ובין בלילה, פטורין מן הסוכה בין ביום ובין בלילה.

אבל הולכין לדבר מצוה ביום, פטורין בין ביום ובין בלילה, ואף על פי שאין הולכין אלא ביום [תוספות לעיל], משום דטרודים ודואגים במחשבת המצוה ותיקוניה, פטורין מן המצוה. ^[4]

כי הא דרב חסדא ורבה בר רב הונא, כי הוו עיילי בשבתא דרגלא לבי ריש גלותא [כשהיו באים בשבת של סוכות לריש גלותא] שהיה גר בסורא, הוו גנו ארקתא דסורא [היו ישנים על שפת הנהר] -

כי אמרי [היו אומרים]: אנן שלוחי מצוה אנן שבאנו לשמוע הדרשה ולהקביל פני ריש גלותא, ופטורין מן הסוכה. ^[5]

תנו רבנן:

א. שומרי העיר מגייסות שלא יבואו עליהם וצריכין לילך סביב העיר לשומרן ואין יכולין לעשות סוכה במקום אחד [משנה ברורה] -

אם שומרין ביום פטורין מן הסוכה ביום, וחייבין בלילה. ^[6]

ב. שומרי העיר בלילה, פטורין מן הסוכה בלילה וחייבין ביום.

ג. שומרי העיר בין ביום ובין בלילה, פטורין מן הסוכה בין ביום ובין בלילה.

וכן שומרי גנות ופרדסים שאינם זזין משם פטורין בין ביום ובין בלילה.

ומפרשינן: למה פטורים הם, וליעבדי סוכה התם וליתבו, יעשו סוכה במקום שמירתם וישבו בה?!

אביי אמר: תשבו כעין תדורו, כדרך שהוא דר כל השנה בביתו הזקיקתו תורה להניח דירתו ולדור בסוכה עם מטותיו וכלי תשמישו ומצעותיו, וזה אינו יכול להביאן שם מפני הטורח. ^[7] רבא אמר: פרצה קוראת לגנב, אם יראהו הגנב יושב בסוכה, יכנס הגנב מרוח אחרת ויגנוב הפירות. ^[8]

מאי בינייהו:

איכא בינייהו: דקא מנטר כריא דפירי [שומר כרי של פירות] שהוא תמיד לפניו ויכול לשומרן מתוך סוכתו, ואין כאן פירצה קוראת לגנב.

שנינו במשנה: חולים ומשמשיהם פטורין מן הסוכה:

תנו רבנן: חולה שאמרו שהוא פטור מן הסוכה, לא רק חולה שיש בו סכנה, אלא אפילו חולה שאין בו סכנה, ואפילו חש בעיניו ואפילו חש בראשו וישיבת הסוכה קשה לו [משנה ברורה].

אמר רבן שמעון בן גמליאל: פעם אחת חשתי בעיני בקיסרי, והתיר רבי יוסי בריבי [רבי יוסי בן חלפתא החכם חריף שבדורו] לישן אני ומשמשי חוץ לסוכה.

רב שרא לרב אחא ברדלא למגנא בכילתא בסוכה [התיר לו רב לישון בכילה שבסוכה] שיש לה גג וגבוהה עשרה טפחים, והיושן בה כיושן חוץ לסוכה - משום בקי [יתושים, ר"ן].

רבא שרא ליה לרבי אחא בר אדא, למגנא בר ממטללתא משום סירחא דגרגישתא, התיר לו רבא לישון חוץ לסוכה, משום שהיה מצטער מהריח של קרקע לבנה שהיו טחין בה קרקעית הסוכה. ^[9]

ומפרשינן: רבא לטעמיה דאמר רבא: מצטער שהסוכה מצערתו [רש"י] פטור מן הסוכה.

ותמהינן על רבא: והא אנן תנן במשנתנו: "חולין" ומשמשיהם פטורין מן הסוכה, והרי משמע: חולה אין אכן פטור הוא מן הסוכה, אבל מצטער לא פטור.

אמרי בני הישיבה לשנויי: "חולה" הוא ומשמשיו פטורים, ואילו "מצטער" הוא אמנם פטור, אבל משמשיו לא פטורים; ועל כן במשנתנו הפוטרת אף את המשמשים קתני: חולין ומשמשיהן.

שנינו במשנה: אוכלים אכילת עראי חוץ לסוכה:

וכמה היא אכילת עראי המותרת חוץ לסוכה?

אמר רב יוסף: תרתי או תלת, שתים או שלש פעמים יתן לתוך פיו [רש"י] והוא שתים או שלש ביצים [תוספות].

אמר ליה אביי: והא זמנין סגיאין סגי ליה לאיניש בהכי [הרי פעמים רבות שדי לו לאדם באכילה כזו], והוה ליה סעודת קבע?!

אלא אמר אביי: שיעור אכילת עראי היא: כדטעים בר בי רב ועייל לכלה [כשיעור שטועם תלמיד בבוקר כשהולך לבית המדרש], שדואג שמא יימשכו השמועות וטועם מלא פיו [רש"י], והיינו כביצה שהוא אוכל הנאכל בבליעה אחת [רש"י כז א].

תנו רבנן: אוכלין אכילת עראי חוץ לסוכה, ואין ישנים שינת עראי חוץ לסוכה.

ומפרשינן: מאי טעמא?

אמר רב אשי: גזירה שמא ירדם, שמא תחטפנו שינה, ויישן שינת קבע.

אמר ליה אביי לרב אשי: לדבריך שאתה חושש שמא ירדם, אלא הא דתניא: ישן אדם שינת עראי בתפילין, אבל לא שינת קבע שמא יפיח בהן -

והרי ליחוש שמא ירדם?!

אמר משני רב יוסף בריה דרב עילאי: הברייתא דתפילין מדברת במוסר שינתו לאחרים, אומר לחבירו: אם אירדם העירני!

מתקיף לה רב משרשיא: והרי ערביך ערבא צריך [הערב שערב לך אף הוא צריך ערב להתחייבותו] כלומר: הרי יש לחוש שמא אף השומר ישכב ויישן. ^[10]

אלא אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן ביאור אחר בבריתא דתפילין: במניח ראשו בין ברכיו עסקינן, ואין לחוש שמא ירדם באופן זה.

רבא אמר טעם אחר במה שאין ישנין שינת עראי חוץ לסוכה, ולא משום שמא ירדם כרב אשי, כי אין חוששין לזה והיינו טעמא דתפילין [רש"י] ^[11], אלא:

משום דאין קבע לשינה ואין בה חילוק בין קבע לעראי לענין סוכה, שאין אדם קובע עצמו לשינה, שפעמים שאינו אלא מנמנם מעט ודיו בכך, הילכך זו היא שינתו; ורק גבי תפילין דטעמא משום שמא יפיח בהם ולאו משום איסור שינה, לפיכך כשהוא מנמנם מעט לא יבוא לידי הפחה.

תני חדא [למדנו בריתא אחת]: ישן אדם בתפילין שינת עראי, אבל לא שינת קבע.

ותניא אידך: ישן אדם בתפילין בין קבע בין עראי.

ותניא אידך: לא יישן אדם בתפילין לא קבע ולא עראי.

ומפרשינן לכל הברייתות שלא יסתרו זה לזה, לא קשיא:

הא - דאסור לישן בהם לא עראי ולא קבע - מיירי: דנקיט להו בידיה [אוחז התפילין בידיו], הואיל ויש לחוש שמא יפלו מידו לא יישן בהם כלל.

הא - דמותר לישן בהם עראי ולא קבע - דמנחי ברישיה [תפילין בראשו, כדרכם].

הא - דמותר לישן בהם בין עראי ובין קבע - דפריס סודרא עלויה [כיסה את התפילין בסודר] והניחם אצל מראשותיו, ומותר לישן כיון שלא ניתנה תורה למלאכי השרת [רש"י]. ^[12]

ומפרשינן: וכמה שינת עראי?

תני רמי בר יחזקאל: כדי הילוך מאה אמה.

תניא נמי הכי ששיעור שינת עראי הוא כדי הילוך מאה אמה:

הישן שינת עראי [תוספות ^[13]] בתפילין ורואה קרי צריך לסלקן מראשו בעוד הקרי עליו, והרי זה אוחז ברצועה של התפילין  ואינו אוחז בקציצה, בתפילין עצמן, מפני שהיא קדושה עצמה מפני שי"ן של תפילין [ריטב"א], דברי רבי יעקב.

תניא ר' חנניא בן עקביא אומר מוכרי ספרים ותפילין ומזוזות הן ותגריהן ותגרי תגריהן וכל העוסקים במלאכת שמים לאתויי מוכרי תכלת שחייבין בק"ש ופטורין מן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה לקיים דברי ר' יוסי הגלילי דאמר העוסק במצוה פטור מן המצוה:

ת"ר הולכי דרכים ביום פטורים מן הסוכה ביום וחייבים בלילה. הולכי דרכים בלילה פטורים בלילה וחייבים ביום הולכי לדבר מצוה פטורים ביום ובלילה. כדרב חסדא ורבה בר רב הונא הוו אתו לשבתא דרגלא הוו גנו ארקתא דנהרא אמרי אנן שלוחי מצוה אנן ופטרינן:

ת"ר שומרי העיר ביום פטורים מן הסוכה ביום וחייבין בלילה שומרי העיר בלילה פטורים מן הסוכה בלילה וחייבים ביום שומרי גנות ופרדסים פטורים ביום ובלילה:

חולין ומשמשיהן פטורין מן הסוכה:
ת"ר לא חולה שיש בו סכנה אלא אפי' חולה שאין בו סכנה ואפי' חש בעיניו או בראשו וכן הלכה. ואסיקנא חולה הוא ומשמשיו פטורים מן הסוכה אבל המצטער הוא לבדו פטור. ואפי' אינו מצטער אלא משום בקי או משום סירחא וכיוצא בה פטור. וכ"ש אם מצטער בדבר של מעלה מאלו:

כמה היא אכילת עראי ששנינן שאוכלין חוץ לסוכה. רב יוסף אמר ב' וג' לגימות. אביי אמר כדטעים בר בי רב מידי ועייל לכלה.

תני הדא ישן אדם בתפילין שינת עראי אבל לא שינת קבע כדמניחי ברישיה ישן בין קבע בין עראי כדמפריש סודרא עלייהו לא קבע ולא עראי כדנקיט להו בידים.

תניא הישן בתפילין וראה קרי אוחזן ברצועה ולא אוחזן בקציצה.

ת״ר הולכי דרכים ביום כו׳‎. הולכי לדבר מצוה פטורים בין ביום בין בלילה פירוש כשהוא בענין שאם יעכבו ליישב בסוכה שמא יארע להם ביטול במצוה כי הא דרב חסדא ורבה בר ר״ה דגנו על שפת הנהר כדי שימהרו לבא בבקר לבית המדרש לשמוע דרשא דרגלא:

ת״ר שומרי העיר ביום פטורים מן הסוכה ביום כו׳‎. פי׳‎ טעמא משום תשבו כעין תדורו כי בזמן שרגילין לשבת בבתיהן חייבין בסוכה. שומרי פירות גנות ופרדסין פטורין בין ביום ובין בלילה שאין רגילין לבא לבתיהם כלל ופרכינן וליעבדו סוכה התם אמר אביי תשבו כעין תדורו וכיון שאין דרך לקבוע שם אינו חייב לעשות שם סוכה:

פרצה קורא לגנב.‎ פי׳‎ ‎ואם ישב בסוכה יגנבו מן הפירות ויבא לו הפסד תמיה מלתא וכי לית ליה לרבא תשבו כעין תדורו והא טעמא דחולה ומצטער והולכי דרכים מש״ה הוא ולקמן נמי דרשי׳‎ תשבו כעין תדורו מכאן אמרו כל ז׳‎ הימים אדם עושה סוכתו קבע ותו היכי פטר ליה מסוכה משום חשש הפסד ממון וכי יש אדם נפטר מן המצוה בכך וי״ל דתרווייהו משום תשבו כעין תדורו אלא דאביי דריש ליה טפי דפטר ליה אפילו שלא במקום הפסד כיון שאין דרכו לעשות דירתו שם ורבא ס״ל דכולי האי לא דרשינן תשבו כעין תדורו שלא לעשות סוכה אלא במקום שדרכו לקבוע שם ביתו אבל כשיש לו הפסד בדבר ואית ליה צערא ופסידא בהא פטרינן ליה משום תשבו כעין תדורו ומאי דדרשינן בכל דוכתא תשבו כעין תדורו לאו מלישנא דתשבו נפקא לן דאדרבה מדלא כתיב תדורו וכתיב תשבו משמע איפכא אלא שאנו למדין כן מכונת המצוה שאמרה תורה בסוכות תשבו ז׳‎ ימים כלו׳‎ כמו שהייתם יושבים בבתיכם א״נ מדכתיב האזרח בישראל דמייתר להכי כדבעיא למימר קמן:

אוכלין עראי חוץ לסוכה וכמה א״ר יוסף תרתי תלת ביעי מתקיף לה אביי וכולי אלא אמר אביי כדטעים בר בי רב ועייל לכלה ולא ידעינן כמה הוי מיהו נקטי רבנן ז״ל דהיינו כביצה דלא בעי סוכה אלא ליותר מכביצה והיינו דאמרינן לקמן הא כביצה בעי סוכה לימא תהוי תיובתא דרב יוסף ודאביי דאלמא אפילו לאביי כביצה לא בעי סוכה ורש״י ז״ל כתב בדרב יוסף תרתי תלת ופי׳‎ תרתי תלת פרוסות קטנות ובדאביי לא ידעינן כמה ואפשר דשיעורא דרב יוסף לא נפיש ולא הוי שיעורא דאביי כביצה וכביצה לדידיה בעי סוכה וגריס לקמן לימא תהוי תיובתא דרב יוסף ולא גרסינן ודאביי. והראשון יותר נכון והוא שטת הגאונים ז״ל:

ת״ר אוכלין אכילת עראי חוץ לסוכה ואין ישנין שינת עראי חוץ לסוכה מאי טעמא אמר רבא גזירה שמא ירדם אמר ליה אביי אלא הא דתנן ישן אדם בתפיליו שינת עראי אבל לא שינת קבע. פירוש שמא יפיח בהם ותמיהא מלתא לי היכי לא חיישינן להיסח הדעת ונאסור אפילו שינת עראי יש לומר דלהיסח הדעת לא קפדי׳‎ אלא כשהוא ער ולבו פונה בדברים בטלים דבעינן שתהא כל מחשבתו בהם אבל כל שאינו מפנה דעתו לדברים של חול אע״פ שאין דעתו על התפילין מותר ומן הטעם הזה הוא קורא בתורה ומתפלל בתפילין בראשו אף על פי שאין דעתו עליהם בודאי כנ״ל ופרכינן ליחוש שמא ירדם וישן קבע ויפיח בהם א״ר יצחק במוסר שינתו לאחרים ואדחייא לה ואוקמה רבי יוחנן במניח ראשו בין ברכיו:

רבא אמר אין קבע לשינה. פירוש דטעמא דסוכה לאו משום גזי׳‎ תרדמה הוא אלא לפי שכל שינה חשובה קבע ואין לה שיעור לקבע וכן אמרו בירושלמי שכן אדם ישן עראי ודיו הלכך אף במניח ראשו בין ברכיו אינו ישן חוץ לסוכה אבל בתפלין דטעמא משום הפחה ליכא למיסר אלא בקבע ממש שיש לחוש בהפחה ולפיכך שינת עראי מותר ובלבד במניח ראשו בין ברכיו כרבי יוחנן דההיא לא דחי לה רבא דהא מלתא דשכיחא הוא ואית לן למיחש לה ולא אתא רבא אלא לפרושי טעמא דסוכה ויש למדין מכאן שהנודר או הנשבע שיעשה דבר בחצי הלילה שאין לו לישן עראי קודם לכן שמא ירדם באותה שעה ולא יעשה מצותו וליתא שאין אומרין כן אלא בדבר שהוא אסור בגוף השינה כשיאריך בשינתו כהני דהכא אבל בנשבע זה שאין השינה אסורה לו כלל אלא שצריך לעשות מצותו באותה שעה אין לנו למונעו קודם לכן משינה מפי מורי נר״ו ורי״ף ז״ל לא כתב כלום מסוגיא זאת בהלכות תפילין משמע דסבר דהאי סוגיא דחויה היא מהא דאמרינן בפרק במה טומנין תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים מאי היא דבי רבי ינאי אמרי שלא יפיח בהם רבא אמר שלא ישן בהן ונראה לרבינו ז״ל דרבא קאמר שלא ישן בהם כלל אפי׳‎ שינת עראי כי להחמיר על דברי ר׳‎ ינאי בא ול״נ לדחויי כלה שמעתא וכמ׳‎ מתניתא ומימרי דאמוראי בכדי אלא ודאי דרבא לא פליגא דאיהו שינת קבע אמר ומשום דבי רבי ינאי לא אסרי אלא הפחה ממש ולא אסרי שינה כלל משום גזרת הפחה בא רבא ולמד שאף שינה אוסרין דאיכא למיחש להפחה והיינו כשהיה שינת קבע או כשאין מניח ראשו בין ברכיו והמחמיר תע״ב:

תניא נמי הכי הישן בתפילין וראה קרי לא יאחז בקציצה. פי׳‎ שהיא קדושה עצמה משום שי״ן של תפלין אלא אוחז ברצועה דלא הויא אלא תשמיש קדושה כדאי׳‎ במ׳‎ מגלה דברי ר׳‎ יעקב וחכמים אומרים ישן אדם בתפיליו שינת עראי אבל לא שינת קבע ודאי רבנן פליגי. וליכא למימר דס״ל בעל קרי אסור בתפלין דהא קי״ל שהוא מותר בתפלין ולא הויא דלא כרבנן. אלא בהא פליגי דרבי יעקב סבר לא אסרינן ליה אפי׳‎ שינת קבע לא משום חשש הפחה ולא משום חשש קרי רבנן סברי דאסרי׳‎ ליה שינת קבע משו׳‎ האי חשש׳‎ שנית מיהו אפשר דמודו רבנן דאם ראה קרי מותר להניח תפילין:

ת״ר הנכנס לישן ביום רצה חולץ וכו׳‎ ש״מ בעל קרי אסור בתפילין ומדלא דחי ליה דלעולם מותר בתפלין לאחר שראה קרי אבל בעודו רואה קרי אסור שמעי׳‎ דמ״ד בעל קרי מותר להניח תפלין אפי׳‎ בעודו רואה קרי קאמר ורבנן דשרו ביום משום דלא שכיחא ביום שינת קבע אבל בלילה שכיחא ור׳‎ יוסי לא חלק אלא דקאמר אלא דבילדי׳‎ ונשותיהן עמהם חיישינן שמא יבואו לידי הרגל עבירה עמהם:

כותבי ספרים תפילין ומזוזות הם ותגריהם ותגרי תגריהם וכל העוסקים במלאכת שמים כגון מוכרי תכלת ודומיהן פטורין מקריאת שמע ומן התפילה ומן התפילין ומכל המצות האמורות בתורה שהעוסק במצוה אפי' בקלה פטור מן המצוה אפי' בחמורה כל שאי אפשר לו לקיים את השניה אלא בקצת בטול של ראשונה כמו שביארנו ממה שכתבנו למדת ששמועות אלו כלם מסכימות לדעת שהעוסק במצוה פטור מן המצוה וקצת גדולי הראשונים כתבו בחבוריהם דברים שלא נראו לנו:

הולכי דרכים לדבר הרשות אם הולכין ביום פטורים מן הסוכה ביום וחייבים בלילה בשעת מנוחתם והולכי דרכים בלילה פטורים מן הסוכה בלילה וחייבים ביום והולכי לדבר מצוה פטורים בין ביום ובין בלילה ומ"מ יש אומרים שאף הולכי לדבר מצוה דוקא כל שאם ישבו בסוכה יארע להם קצת בטול באותה מצוה וכמעשה שהוזכר ברב חסדא ורבה בר רב הונא דכי הוו עיילי בשבתא דרגלא פי' לשבת של רגל שהיו באים לשמוע הדרשה הוו גנו ארקתא דסורא כדי שיהא מעברם מצוי להם ומזומן שם וכן כתבו שהולכי דרכים לדבר הרשות חייבים בשעת חנייתם אף לעשות סוכה מתחלה שאם בסוכה מצויה אף לדבר מצוה כן כל שאין בטול אצל המצוה בכך ומ"מ אנו מפרשים שלדבר מצוה אף בסוכה מזומנת להם כן ולדבר הרשות אין שם חיוב אלא בשיש שם סוכה במקום חנייתם לא שיהו חייבים לעשותה מתחלה וכן המנהג ויש לנו ראיה בשתיהן על דבר הרשות ממה שאמרו בפרק לולב וערבה מ"ז א' גמירי דמאפר קאתי כלומר שממקום מרעה בהמותיהם באו ושם עמדו להם כל ימי החג ולא ישבו בסוכה עד שמיני ספק שביעי שבאו בשביעי סמוך לחשיכה והרי שהלכו לדבר הרשות ולא עשו שם סוכה כלל ועל דבר מצוה ממה שאמרו בפרק ראשון י' ב' אגנינהו בסוכה שנויה מופלגין ארבעה ואמרו שלוחי מצוה אנן אלמא אף במקום שיש שם סוכות הרבה אין צריכין לילך לשם הואיל ולדבר מצוה הולכים כמו שכתבנוה שם:

שומרי העיר ביום פטורים מן הסוכה ביום וחייבים בלילה שומרי העיר בלילה פטורים בלילה וחייבים ביום ואע"פ שאין כאן מצוה מ"מ צד הכרח יש בכך מצד המלכות או ראשי העיירות שומרי גנות ופרדסים שאין זזים משם ביום ובלילה פטורים בין ביום בין בלילה ואפי' היו שלהם שאין כאן לא מצוה ולא הכרח ועל זה שאלו בגמרא מאי טעמא כלומר שמאחר שאין כאן לא מצוה ולא הכרח והם קובעים דירתם לשם יעשו סוכה לשם ותירץ אביי תשבו כעין תדורו כלומר שמאחר שזה קובע דירתו לשם שלא להניח פירותיו למקרה אם יעשה סוכה לשם אף הוא צריך להביא שם מטתו וכלי תשמישו שהתורה אמרה תשבו כעין תדורו כלומר שצריך להביא מטתו בסוכתו וכלי תשמישו כאלו הוא בביתו ואם יעשה כן וירדו גשמים אין לו מקום לפנותם והרי הוא כמורשה מעיקרו מתורת הטרחה יתרה שבפנויו שאין לו מקום לשם לפנותם ורבא תירצה משום פירצה קוראה לגנב כלומר מאחר שדירתו קבועה לשם לא הזקיקוהו לישב בסוכה שיהא נותן בה מקום לאבד את שלו והרי אם עושה שם סוכה הגנבים מכירים שהוא בתוכה וגונבים ממקום אחר ומכאן סמכו בקצת מקומות שכל שיש בישיבתם בסוכה חשש גנבים או לסטים עושין סוכה בחצר בית הכנסת ומברכין ברכת לישב בסוכה לשם והולכים בבתיהם לישן ולאכול בלא סוכה ואף אנו נוהגים להקל שלא ליתן מטות שלנו בסוכה ולשכב שם מפני סכנת הצנה שהיא מצויה בלילות במחוזות הללו וכן שהם עלולים בגשמים הרבה באותו זמן והרי אנו כמורשים מעיקרא אלא שאבותינו ורבותינו היו נוהגים בלילות הראשונים ובימים הראשונים שישנים שם קימעא בבגדיהם דרך חבוב מצוה וכמה פעמים ראיתי באבותי וברבותי שלילה הראשונה אף בגשמים הרבה שהיו נותנין כובע של לבד בראשיהם ואוכלים לשם:

ונשוב לדברי הסוגיא והוא שלטעם רבא שהלכה כמותו למדנו שכל שאין שם חשש גנבה חייב ומעתה אם היה שומר כרי של פירות חייב ועושה לו פתח הסוכה בצדו של כרי שהרי אין לו חשש לגנוב ממקום אחר:

כבר ביארנו שלא סוף דבר בחולה שיש בו סכנה שפטור מן הסוכה אלא אף בשאין בו סכנה ולא עוד אלא אפי' חש בראשו או בעיניו או באבר מאבריו פטור הוא ומשמשיו ומצטער הוא פטור ומשמשיו חייבים מאיזה צער שיהיה הן משום באקי והוא צער זבובים הן סירחא דגירגשא והוא צער כח האדמה שהיו טחים בה את הכותלים וי"מ בה ריח עצים שהיו קרויים כן ויש שואלים בה והאיך מסככין בה והלא אמרו כיון דסני ריחיהו וכו' פירושו שלא היה ריח שנמאס אצל הכל אלא שהוא היה מואס בו:

חכמי לוניל כתבו שכל שפטרנו את המצטער דוקא בשאר הימים אבל לילה הראשונה הואיל והכתוב קבעו לחובה כמצה לעולם חייב וראיה לדבר דטעם מצטער שהוא פטור הוא מטעם תשבו כעין תדורו ואמרינן גבי לילה הראשונה מה דירה אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל ומקשי אי הכי לילה הראשון נמי ומשני לילה הראשון הכתוב קבעו חובה דגמרי חמשה עשר מחמשה עשר דחג המצות אלמא לילה הראשון אין בו דין תשבו כעין תדורו והדברים מחוורים ואף הם כתבו במשמשי חולה שאינם פטורים אלא בעת שהם צריכים לחולה ואין לבי מתישב בה שהמשמשים אף הם אינם יודעים בתשמישם זמן:

המשנה החמישית והכונה בה בענין החלק הרביעי והוא שאמר אוכלין ושותין עראי חוץ לסוכה מעשה שהביאו לרבן יוחנן בן זכאי לטעום את התבשיל ולרבן גמליאל שתי כותבות ודלי של מים ואמרו העלום לסוכה וכשנותנין לר' צדוק אכל פחות מכביצה נוטלו במפה ואוכלו חוץ לסוכה ולא בירך אחריו אמר הר"ם ואכילה עראי הוא שיאכל אדם שיעור מעט לא יחשוב עליו לסעודה אבל אוכלו לדחות תאוותו עד שיגמור סעודתו אחר כך וזה המעשה הביאו ללמדך כי המדקדק על עצמו ואינו אוכל ושותה דבר חוץ לסוכה הרי זה משובח ואע"פ שאין בו חיוב:

אמר המאירי אוכלין ושותין עראי חוץ לסוכה שאכילת עראי [לא] חשובה אכילה ופירשוה בגמרא שיעורא כדטעים בר בי רב ועייל לכלה והיינו כביצה שהוא טועמו במלא פיו בבת אחת ושותה מעט והולך לו לבית המדרש ששיעור כביצה הוא אוכל הנאכל בבליעה אחת וכמו שאמרו באחרון של יומא שאין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת ולענין שתיה לא הוזכר בה שיעור קבע ועראי ויש אומרים שכל שתיה בלא אכילת דבר המחויב לסוכה עראי היא ועם אכילה היא נגררת אחר האכילה אם האכילה קבע אף היא קבע ואם אין האכילה קבע אף היא אינה קבע וכן נראה מלשון גדולי הרבנים שכתבו בכדטעים בר בי רב ועייל לכלה שטועם מלא פיו ושותה כמו שכתבנו ולדעת זה מיהא לא היה צריך להזכיר במשנתנו שתיה כלל שהרי בכלל האכילה היא ושמא אשגר לישן הוא וגדולי המחברים כתבוה בשתיית מים ומ"מ נראה ששתיה בלא שום אכילה אפי' פרי או מרקחת עראי היא אפי' ביין אבל כשבא לשתות עם אכילת פירות או מרקחות ודברים שאין צריכין סוכה נעשו קבע מצד היין וכמו שאמרו למטה שהביאו לרבן גמליאל כותבות ודלי של מים על דעת שיאכל וישתה חוץ לסוכה ואילו היה היין מותר לו חוץ לסוכה ודאי יין היו מביאים לו אלא שאסור מצד אכילת הכותבות וכל שהיא באה עם אכילת דברים המחויבים בסוכה הרי הוא נגרר אחר הסעודה על הדרך שכתבנו תחלה ומ"מ לענין שינה פי' בגמ' שאין ישנין עראי חוץ לסוכה והוזכרו בה שני טעמים אחד שמא ירדם ר"ל שלפעמים הוא סבור לישן ותרדמה נופלת עליו וישן הרבה ולדעת זה אם מסר שנתו לאחרים שהוא בוטח בהם שלא יישנו או שהניח ראשו בין ברכיו מותר אלא שהוזכר בה טעם אחר והוא שאין קבע לשינה ופירושו שאין בו חלוק בין קבע לעראי שלפעמים מתנמנם אדם מעט ודיו וכן אמרוה בתלמוד המערב חברייא אמרין שכן אדם ישן קימעא ודיו והילכך אין ישנים בשום צד חוץ לסוכה אף במוסר שנתו לאחרים ואף במניח ראשו בין ברכיו:

והא דפריש סודרא עלייהו פי' המורה והניחן אצל מראשותיו ואניו נ"ל דאם סילקן מעליו ושם אותם אצל הראשותיו פשיטא ואמאי לא פריס סודרא עלייהו ונ"ל דאינקיט לי' בידי' קאי דאי פריס סודרא ונקיט לי' בידי' ישן בהן אפילו קבע שאם יפלו מידיו לארץ מה בכך הרי הן כרוכים בסודר ולא חיישי' אלא כדנקיט לוה בלא כיוסי שלא ישן בהן קבע שמא יפלו לארץ:

בד"ה חתן פטור מק"ש דטריד כו' לית להו להני תנאי העוסק במצוה כו' וקשיא דאי לית להו אם כן יתחייב חתן בסוכה כו' עכ"ל לפום ריהטא וכמו שהבין בעל המאור פרש"י אין מקום לקושייתם שכתב לפרש"י דהני תנאי בין לת"ק בין לרבי שילא לית להו העוסק במצוה פטור מן המצוה ול"ג בהא ומכל המצות האמורות בתורה כו' וטעמא דת"ק דפוטר החתן וכל בני החופה מן התפלה ומן התפילין משום דבעי כוונה יתירתא ושכיחא שכרות כו' עכ"ל דהשתא קושטא דמלתא הוא בין לת"ק בין לרבי שילא החתן וכל בני החופה חייבין בסוכה ובכל המצות דהעוסק במצוה אינו פטור מן המצוה אלא שהתוס' הבינו מפרש"י דהני תנאי היינו תנאי שאמרו משום ר' שילא אית להו העוסק במצוה אינו פטור מן המצוה מדאית להו דכל בני החופה חייבין בכל המצות אבל ת"ק דרבי שילא דפוטר בבני החופה מן התפלה ומן התפילין אית להו דהעוסק במצוה פטור מן המצוה ואין חילוק בין תפלה ותפילין לשאר מצות ואפשר דהוו גרסי נמי בהדיא בדברי ת"ק ומכל מצות האמורות בתורה כנראה מדברי בעל המאור דאיכא דהוו גרסי הכי ואהא שפיר קשיא להו דאי לית להו להני תנאי שאמרו משום רבי שילא דהעוסק במצוה פטור מן המצוה א"כ יתחייב לדידהו החתן בסוכה ובכל המצות ובהא פליגי נמי את"ק דפוטר ומשמע דלא לחיובי לחתן טפי אתו לאפלוגי את"ק אלא לפטור החתן יותר מת"ק אתו לאפלוגי ומיהו ממה שפרש"י בדברי ת"ק טעמא דפטור מן התפלה משום דבעי כוונה ומן התפילין משום שכרות הוא מוכרע כדברי בעל המאור דת"ק נמי לית ליה עוסק במצוה פטור מן המצוה דאל"כ לא הוה צריך להאי טעמא ואולי שבפ"ה שלפניהם לא היה כל זה כנראה שכתבו כל פ"ה דבשמעתין ולא כתבו זה והדברים ברורים ודו"ק:

בגמ' שומרי גנות ופרדסים פטורים בין ביום ובין בלילה וכו' פי' משום דצריכים לשמור בין ביום ובין בלילה:

בתוס' ד"ה חתן פטור מק"ש וכו' וקשיא דאי לית להו וכו' דברי התוס' צ"ע אבל צריך לפרש דהתוס' ס"ל לפי פרש"י פירוש הברייתא כך חתן והשושבינים פטורים וכו' וחייבים בק"ש כולן חייבים אפי' חתן משום ר' שילא אמרו חתן פטור פי' מהכל אפי' מק"ש והשושבינים וכל בני החופה חייבין פי' אפי' בתפלה ותפילין ולכך פרש"י לית להו להני תנאי דאמרן משום ר' שילא העוסק במצוה פטור מן המצוה דהא אמרו דהשושבינים חייבים בכולן והקשו א"כ לחייב חתן בסוכה וכי תימא דלדידיה אין ה"נ דמחייב דהא משמע דאינהו פטרי בחתן יותר מת"ק דהא אפי' מק"ש פטרי ליה וא"כ הא דאמר ר' אבא בר זבדא דחתן ושושבינים פטורים מן הסוכה כמאן אתיא לכך נראה דקסבר חתן אין יכול לכוין דעתו וכו' ר"ל דלעולם קסברי העוסק במצוה פטור מן המצוה במקום שיתבטל ממצותו אם יתקיים האחרת אלא שק"ש דמצות כוונתו אינו אלא בפסוק ראשון ויכולין לכוין דעתן שעה קטנה כזו וגם אינו כ"כ שיהוי ואינן מתבטלין כ"כ ממצותן ולכך חייבין אבל חתן אינו יכול לכוין דעתו כלל ולכך פטור אבל בתפלה ותפילין דיתבטלו ממצותן על ידיהם אפי' השושבינים פטורין והא דקאמרי והשושבינים וכל בני החופה חייבים אק"ש לחוד קאי ופליגי את"ק אבל בכולהו אחריני מודו כנ"ל:

ד"ה הישן בתפילין וכו' עד ור' יעקב לא חייש וכו' פי' אבל חכמים פליגי וס"ל דבלילה אפי' עראי אסור לישן בהן דחיישי' דלמא ישן שינת קבע והא דקאמרי חכמים אבל לא שינת קבע פי' כל מקום דאיכא למיחש לשינת קבע כגון בלילה אסור בכל ענין:

תוס' בד"ה משום בקי כו' אין הלכה כך כדפרישית שם כצ"ל:

בד"ה הישן בתפילין כו' ור' יעקב לא חייש דלמא ממליך. נ"ב וחכמים חוששין וה"ק אין ישנים שינה שיבא לידי קבע דהיינו בלילה דלמא ממליך וק"ל:

גמרא אמר אביי תשבו כעין תדורו. עפרש"י ול"נ דר"ל דלא חייבה תורה לישב בסוכה אלא תחת דירתו בביתו ולא תחת ישיבתו בבורגין כי איננו לדירה והוא קרוב לפרש"י או י"ל דלפי דמשמע מטעמא דרבא דבכה"ש יושב באויר ומשמר לא בבורגין א"כ יל"פ כאן כפרש"י לעיל גבי הולכי דרכים:

שם ר' יוסי ברבי. פרש"י חריף שבדורו וקשה דמשמע בעירובין (יג ב) ובסנהדרין (כד) דר"מ שהי' בדורו הוה חריף טפי ואולי שאחר פטירת ר"מ שהוא נפטר קודם ר' יוסי כדאיתא בקדושין (נב ב) נשאר ר' יוסי החריף שבדור. ועוד יל"פ חריף בדורו כמו שפי' בס"ד במ"ר פ' תבוא בהא דאיתא שם יחזקאל גדול בנביאים ע"ש וכה"ג פרש"י ותוספות בסנהדרין (ר"ד פז) במופלא שבב"ד:

שם אר"י תרתי או תלת ביעי. ק"ל הא תלת ביעי הוא שיעור סעודה לעני העובר (פ"ח דפאה מ"ז) ומשמע שם שהוא כדי שביעה ע"ש בפי' הרע"ב ולעיל שם (מ"ה):

שם הא דנקיט להו בידיה. לרבב"ח אר"י לעיל ה"מ לאוקמי דמנחי ברישיה ובאיננו מניח ראשו בין ברכיו:

שם תני רמבי"ח כדי הילוך מאה אמה תנ"ה כו'. עמש"כ בביצה טז בס"ד:

תד"ה ואפי' דסכנת אבר כסכנת נפשות כו' כדמוכח פא"מ כו'. משם אדרבה מוכח להיפך מדקא יהיב טעמא דשוריינא דעינא באובניתא דליבא תלו וכ"כ הרא"ש שם והר"ן בפ' ח' שרצים וכ"כ שאר פוסקים ונראה דט"ס הוא וצ"ל דסכנת עין כסכ"נ כו' וכ"מ בפסקי תוס':

גמרא מוכרי תכלת. נ"ב כל הציצית קרויה ע"ש תכלת כדאיתא פ"ק (י"א א') רמא תכלתא ודכוותה טובא. וה"ה ללבן:

שם תרתי או תלת. נ"ב ל"צ לומר כאן כדאמרי אנשי (ואפילו טובא פשיטא דל"ל הכא) אלא בדוקא. אלא תרתי לברייתא דפכמ"ש (עירובין פ"ג א') דהו"ל חצי פרס ותלת למ"ד אכילת פרס הוי כשלש ביצים. א"נ תרי למ"ד ביצה ומחצה שוחקות דהו"ל תרי ביעי בלא קליפתם ותלת לשתיית עראי דשעורה לפי דעתי אליבא דר"י ג' ביצים בלח כמ"ש בס״ד במור וקציעה םק״ן. היינו דקא״ל אביי והא סגי ליה לאינש בהכי:

רש"י ד"ה הולכי דרכים כו' כשם שכ"ה א"נ מלכת בדרך בסחורה כך כו׳. נ״ב לאו דוקא דה"ה בח"ה כל פרגמטיא אסורה:

מַתְקִיף לָהּ רַב מְשַׁרְשִׁיָּא: עַרְבָךְ, עַרְבָא צָרִיךְ. יש להבין לפי זה גם באור הנר לא יוכל לאמר לאחר 'תן דעתך עלי' דדילמא גם זה השומר ישכח שהוא יום שבת?
ונראה לי בס"ד השינה היא הכרחית מצד הטבע מכח האידים ואין אדם יכול לדחותה כשתבא אבל שכחה אינה הכרחית אדרבה הטבע מחייב אם האדם מופקד על דבר אחד לשומרו לא ישכח שמירתו ולא יסיח דעתו מן שמירתו המופקד עליה בשעה קלה. ומה שאמר לִיִחוּשׁ שֶׁמָּא יֵרָדֵם לא הוי גזרה לגזרה משום דזה קרוב לודאי ממש שיפיח בשינה וגם יהיה קבע.

בְּמוֹסֵר שְׁנָתוֹ לַאֲחֵרִים. נראה אף על גב דאמר 'לַאֲחֵרִים' לשון רבים סגי בחד, וכמו שכתב רש"י ז"ל, אבל בשנים לאו משום דכל אחד סומך על חבירו ואינו נותן דעתו עליו היטב, ונמצא קרח מזה ומזה. אך קשא מה יענה רב יוסף לקושיא דרב משרשייא דהקשה עַרְבָךְ, עַרְבָא צָרִיךְ?
ונראה לי בס"ד דסבירא ליה לרב יוסף כיון דזה דבר מצוה שלובש תפילין לא גזרו שמא השומר ישכב וישן, וכהאי גונא מצאתי להרב מג"א ז"ל (סימן ער״ה ס״ק ד) בדין קורא לאור הנר בליל שבת שתירץ לקושית מהרי״ל על פי סברא זו שכתב דוקא בקריאה התירו, אבל מילי של רשות לאו, עיין שם וכן סבר רב יוסף, אבל רב משרשייא סבירא ליה דאין לחלק בין מצוה למצוה.
וראיתי להרב תוספת שבת (סימן ער״ה) שכתב על דברי המג"א ז"ל דאין זה מספיק, דאם כן רכיבה לדבר מצוה כגון שרוצה לילך לדבר מצוה לשתרי! ודוחק לומר דגבי רכיבה שאני, כיון דאיכא רכיבה של רשות אבל קריאה לא שייך אלא בהמצוה דהא ליתא, דהא איכא נמי קריאת אגרת שלומים דשרי עד כאן עיין שם, ולפי דברי הרב תוספת שבת הא דידן ניחא, דבתפילין ליכא לבישת תפלין של רשות אלא הכל מצוה ולהכי לא גזרו בה.
עוד ראיתי להרב ברכי יוסף ז"ל (סימן ער״ה) שהביא קושיא על המג"א ז"ל מסימן תקפ"ו בשופר של ראש השנה אינו עולה באילן ואינו שט במים להביאו, וכיון שהוא למצוה אמאי לא שרינן דיעלו שנים או ישוטו כי היכי דשרינן לקרות שנים לאור הנר? עיין שם. ואנא עבדא תרצתי בס"ד לקושיא זו דלא קשה מידי דהתם בעולין באילן ושטין במים, כיון דהם עולין ביחד ושטין ביחד שמא זה השומר גם כן יצטרך לזמורה ולעשות חבית של שייטין, דאם נאמר להתיר כגוונא דזה עומד על שפת הנהר ורואה את חבירו השט, וכן זה עולה באילן וזה עומד תחת האילן לשמרו לא תתקיים גזרת חכמים בזה, ומוכרח לאסור בכל גוונא בין אם שט עמו לשמרו ועולה עמו לשמרו, בין אם עומד תחת האילן לשמרו ועומד על שפת הנהר לשמרו, מה שאין כן בקורא לאור הנר זה השומר אין בידו ספר לקרות ואינו קורא כלל, ודאי יוכל לשמור את זה הקורא דליכא לחוש שמא זה השומר יצטרך לקרות וישכח ויטה, דחששה זו אינה אלא בנשמר, מה שאין כן באילן ושט כמו שתחוש בנשמר תחוש בשומר, בהיכא דעולה עמו לאילן או שט עמו בנהר, ואם יעשו חילוק בהיתר בהיכא דעומד על שפת הנהר והוא נהר קטן שאין בו שיעור הרבה לא פלוג רבנן, ועוד בעולה באילן ודאי אם לא יעלה עמו, איכא למיחש אם הוא אילן גדול וענפיו מרובים, דאפשר שיחתוך ואין השומר רואהו, לכך גזרו בכל גוונא.
פש גבן לבאר מה דקשיא לן בדברי רב משרשייא דסבירא ליה 'עַרְבָךְ, עַרְבָא צָרִיךְ' דדילמא השומר ישן, אם כן בהך דנר אמאי התירו בשומר ולא גזרו שמא ישן השומר? ונראה לי בס"ד דגבי נר הם שני מיגי גזרות דגבי הקורא הגזרה שמא יטה, וגבי השומר הגזרה שמא ישן והוה ליה כעין גזרה לגזרה ולא גזרי בהכי, אך גבי תפילין חד מין גזרה היא דהן גבי הלובש והן השומר חד מין גזרה היא, דהיינו שמא ישן השומר.

בפירש"י בד"ה משום ר' שילא אמרו התם כו' ולית להו להנך תנאי כו' עכ"ל. ובתוספת הקשו על פירושו ועיין במהרש"א שדבר זה תלוי בחילופי נוסחאות בלשון רש"י דלפי נוסחאות שלנו ודאי דברי מהרש"א ז"ל מוכרחים בכוונת רש"י מ"ש דלית להו להנך תנאי את"ק נמי קאי אלא משום דלת"ק לא פסיקא ליה כל כך לכך מפרש לה רש"י בדר' שילא דע"כ הכי ס"ל ומדר' שילא נשמע לת"ק כמ"ש התוספת. ובעיקר לשון רש"י דלית להו להנך תנאי עוסק במצוה פטור מן המצוה כבר כתבתי בחידושי ברכות בפרק היה קורא ובר"פ מי שמתו ע"ש:

בתוס' בד"ה פירצה קוראה לגנב לאו משום דלית ליה לרבא דרשא דתשבו כעין תדורו דברייתא היא לקמן בפירקין עכ"ל. ולכאורה מברייתא לקמן לחוד אין כל כך ראיה דהתם לענין עיקר חיוב ישיבת הסוכה איירי דלשון תשבו משמע שבא ללמד על עיקר מצות ישיבת הסוכה שדרך אדם לעשות בביתו כגון אכילה ושתייה ושינה ולעטרה בכלים נאים אבל לפטור מן הסוכה מי שאינו יכול לקיים תשבו כעין תדורו כגון מצטער ושומרי גנות אפשר דרבא סובר דלא שייך בהו הך דרשא דברייתא. ובאמת שאי אפשר לפרש כן בכוונת התוספת דודאי לא פליג רבא אהא דפשיטא לן דמצטער פטור מן הסוכה ורבא גופא איירי בה לעיל בהא דחתן פטור מן הסוכה אלא דאפ"ה לענין שומרי גנות ופרדסים לא משמע ליה לרבא האי טעמא דתשבו כעין תדורו כיון שאין זה מצטער כל כך אי לאו משום דפירצה קוראה לגנב כן נראה לי וק"ל:

משום ר' שילא אמרו חתן פטור. מקריאת שמע דטריד ושאר בני חופה חייבין ולית להו להני תנאי העוסק במצוה פטור מן המצוה: תגריהן. הלוקחין מהן כדי למכור ולהמציאן לצריך להם: מוכרי תכלת. לציצית: הולכי דרכים ביום פטורין מן הסוכה ביום. דכתיב בסוכות תשבו כעין ישיבת ביתו כשם שכל השנה אינו נמנע מלכת בדרך בסחורה כך כל ימות החג שאינו יום טוב לא הצריכו הכתוב למנוע: הולכים לדבר מצוה פטורין ביום ובלילה. אף על פי שאין הולכין אלא ביום ומשום דטרידים ודואגים במחשבת המצוה ובתיקוניה פטורין מן המצוה: שלוחי מצוה אנן. שבאנו לשמוע הדרשה ולהקביל פני ריש גלותא: ארקתא. על שפת הנהר: שומרי גנות ופרדסין. אין זזין משם: כעין תדורו. כדרך שהוא דר כל השנה בביתו הזקיקתו תורה להניח דירתו ולדור כאן בסוכה עם מטותיו וכלי תשמישו ומצעותיו וזה אינו יכול להביאן שם מפני הטורח: פרצה קוראה לגנב. משל הדיוט הוא ואף כאן הגנב רואה אותו יושב בסוכה בלילה והוא נכנס וגונב הפירות לרוח אחרת: כריא דפירי. כרי של פירות שהוא תמיד לפניו ויכול לשומרן ואין כאן פרצה קוראה לגנב: רבי יוסי בריבי. יוסי החכם חריף שבדורו והוא ר' יוסי בן חלפתא: למגנא בכילתא. ואע''פ שיש לה גג וגבוהה עשרה והוי כאילו חוץ לסוכה: משום בקי. צינצל''ש: סרחא דגרגישתא. קרקע לבנה שהיו טחין בה קרקעית הסוכה: מצטער. שהסוכה מצערתו: תרתי או תלת. שתים או שלש פעמים יתן לתוך פיו מורשייל''ש: כדטעים בר בי רב ועייל לכלה. בבוקר כשהולכין לבית המדרש ודואג שמא ימשכו השמועות וטועם מלא פיו ושותה: ירדם. שמא תחטפנו שינה וישן קבע: אבל לא שינת קבע. שמא יפיח בהן: מוסר שינתו לאחר. אומר לחברו אם ארדם העירני: ערביך ערבא צריך. שמא אף הוא ישכב וישן: בין ברכיו. דודאי לא ירדם: רבא אמר. לשמא ירדם לא חיישינן הלכך בתפילין שרי וסוכה היינו טעמא דאסור שינת עראי לפי שאין קבע לשינה ואין בה חילוק בין קבע לעראי לענין סוכה שאין אדם קובע עצמו לשינה שפעמים שאינו אלא מנמנם מעט ודיו בכך הלכך זו היא שינתו וגבי תפילין דטעמא שמא יפיח בהם ולאו משום איסור שינה בניים פורתא לא אתי לידי הפחה: דנקיט להו בידיה. לא קבע ולא עראי שמא יפלו מידו: דמנחי ברישיה. עראי מותר וקבע אסור שמא יפיח: דפריס סודרא עלייהו. הניחם אצל מראשותיו בין קבע בין עראי דלא נתנה תורה למלאכי השרת: וראה קרי. צריך לסלקן מראשו בעוד הקרי עליו:

חתן פטור מקריאת שמע. דטריד ושאר בני חופה חייבין לית להו להני תנאי העוסק במצוה פטור מן המצוה כדפירש בקונט' וקשיא דאי לית להו א''כ יתחייב חתן בסוכה ומשמע דבחתן פוטר יותר מת''ק לכך נראה דקסבר חתן אין יכול לכוין דעתו כלל אפי' בפסוק ראשון אבל שאר בני חופה יכולין לכוין ואקריאת שמע לחודיה קאי ובכולהו אחריני מודי לת''ק: ומכל מצות האמורות בתורה. .. מאי דאיצטריך למיחשב הני אגב דחשבינהו בברייתא קמייתא: הולכי דרכים ביום. כל זה נפקא מתשבו כעין תדורו שכשם שאדם בביתו אינו נמנע מלצאת לדרך. וכן מצטער דפטרו לעיל מן הסוכה היינו מתשבו כעין תדורו דאין אדם דר במקום שמצטער: וחייבין בלילה. כשאדם לן בלילה ביישוב: פרצה קוראה לגנב. לאו משום דלית ליה לרבא דרשה דתשבו כעין תדורו דברייתא היא לקמן בפירקין (דף כח:): ואפילו חש בעיניו. אע''פ שאין בו סכנת עין דסכנת אבר כסכנת נפשות אפילו לחלל עליו את השבת כדמוכח פרק אין מעמידין (ע''ז דף כח.) גבי עין שמרדה: משום בקי. ואע''פ שבפ''ק (דף יא.) דרש רבה בר רב הונא מותר לישן בכילת חתנים אע''פ שיש לה גג ואע''פ שגבוהה עשרה אין הלכה (כרבה) כדפירשתי שם: תרתי (או) תלת. פירש בקונט' שתים או שלש פעמים יתן לתוך פיו מורשי''ל בלע''ז ויש ספרים שכתוב בהן תרתי תלת ביעי והכל אחד כדמוכח לקמן גבי לימא תיהוי תיובתיה דרב יוסף ואביי דשיעור בית הבליעה כביצה ולבסוף מסיק כדטעים צורבא מדרבנן ואזיל לכלה שזה מלא פיו דהיינו כביצה ושיעור זה דוקא בפת דפירי לאו בעו סוכה כדמסיק פרק בתרא דיומא (דף עט: ושם) דקבע דידהו כאכילת עראי דפת: אבל שינת קבע לא. והא דאמרי' פרק במה טומנין (שבת דף מט. ושם) תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים ואמר אביי שלא יפיח בהן ורבא אמר שלא ישן בהן לאו דשרי אביי לישן דהא אסר אביי גופיה הכא אלא קסבר אע''פ שאינו זהיר בשינה כאלישע מניחן כיון דזהיר שלא יפיח דשינה גופה אינה אלא גזרה שמא יפיח: הישן בתפילין. מתוך הלשון משמע דרבי יעקב שרי אפי' שינת קבע דאי לאו הכי במאי פליגי וי''ל דכולהו מודו בשינת קבע דאסיר ופליגי במילתיה דרבי נתן דבסמוך דשרי. לישן בתפילין ביום שאין דרכו לישן שינת קבע ובלילה חולץ אפילו לשינת עראי דלמא ממליך וישן שינת קבע ור' יעקב לא חייש דלמא ממליך: