דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 218ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כו - ב

וחכמים אומרים: ישן אדם בתפילין שינת עראי, אבל לא שינת קבע.

כלומר: ביום ישן אדם שינת עראי, כי אין לחוש שמא ימלך ויישן שינת קבע, אבל בלילה אין ישנין אפילו שינת עראי, הואיל ויש לחוש שמא ימלך ויישן שינת קבע [תוספות עפ"י מהרש"ל] [1]

וכמה שינת עראי: כדי הילוך מאה אמה.

אמר רב: אסור לאדם לישן ביום יותר משינת הסוס משום ביטול תורה.

וכמה שינת הסוס? כדי שיעור שיתין נשמי [ששים נשימות]. [2]

אמר אביי: שנתיה דמר [שינתו של רבה בר נחמני] ביום - כדרב.

ממנו למד אביי מידת שינתו, שהיה ישן רב ביום כשיעור זה.

ושינתו דרב - כדרבי, רב למדה מרבינו הקדוש, שגדל רב אצלו, והיה ישן רבי ביום כשיעור זה.

ושינתו דרבי - כשינתו דדוד. כך קיבל רבי מאבותיו שזו היתה שינת דוד מלך ישראל. [3]

ודדוד - כדסוסיא [כשינת הסוס].

ודסוסיא - שיתין נשמי.

אביי הוה נאים ביום [רש"י] כדמעייל מפומבדיתא לבי כובי [ישן היה ביום כשיעור מהלך מפומבדיתא לבי כובי] שהוא ששה פרסאות [רש"י]. [4]

קרי עליה רב יוסף את הפסוק: "עד מתי עצל תשכב, מתי תקום משנתך".

תנו רבנן: הנכנס לישן שינת עראי ביום, רצה חולץ את תפיליו, רצה מניח. לפי שביום אין דרכו של אדם לשמש מיטתו ולא לישון שינת קבע.

ואילו בלילה הרי זה חולץ תפיליו אפילו לשינת עראי, ואינו מניח שמא ימלך ויישן שינת קבע, דברי רבי נתן.

רבי יוסי אומר: הילדים [בחורים] לעולם, ואפילו ביום ולשינת עראי - חולצין ואינן מניחין, מפני שרגילין בטומאה.

והשתא סלקא דעתין לפרש, שהרהור מצוי בהן ושמא יראו קרי.

ומקשינן: האם לימא דקסבר רבי יוסי: בעל קרי אסור להניח תפילין?! שאם אמנם כן היא שיטתו של רבי יוסי, יש לנו לפסוק הלכה כמותו, דקיימא לן: רבי יוסי נימוקו עמו. [5] אמר פירש אביי דברי רבי יוסי: בילדים ונשותיהן עמהן עסקינן, שמא יבואו לידי הרגל דבר לשמש כשהתפילין בראשן. והא ודאי אסור לבזותן לנהוג בהן קלות ראש.

תנו רבנן: שכח ושימש מטתו בתפילין, אינו אוחז לא ברצועה ולא בקציצה, עד שיטול ידיו, ואז יטלם לתפילין מפני שהידים עסקניות הן, ושמא נגעו במקום הטינופת. [6]

מתניתין:

מעשה והביאו לו לרבן יוחנן בן זכאי בחג הסוכות לטעום את התבשיל, ששיעור מועט הוא ואינו חייב בסוכה [ר"ן], ולרבן גמליאל הביאו שני כותבות [7] ודלי של מים, שאינו חשוב [ר"ן].

ואף על פי כן אמרו: העלום לסוכה! שלא רצו לאכול ולשתות שום דבר חוץ לסוכה.

וכשנתנו לו לרבי צדוק אוכל [מאכל] פחות מכביצה, נטלו במפה. כלומר: לא נטל ידיו, אלא כרך ידיו במפה משום נקיות [רש"י]. [8]

ואכלו חוץ לסוכה היות ואכילת עראי היא.

ולא בירך אחריו ברכת המזון, דסבר כרבי יהודה, שאינו חייב בברכת המזון אלא על אכילה שיש בה שביעה דהיינו כביצה, וכדכתיב "ואכלת ושבעת וברכת". [9]

גמרא:

שנינו במשנה לעיל: אוכלין ושותין עראי חוץ לסוכה, ושנינו כאן: מעשה והביאו לו לרבן יוחנן בן זכאי לטעום את התבשיל, ואמרו העלום לסוכה.

ותמהינן: הרי נמצא מעשה ששנינו במשנה, בא לסתור את תחילת דברי המשנה. שהרי לא אכלו תנאים אלו אפילו אכילת עראי חוץ לסוכה, וכי אטו דרך המדברים להביא אחר דבריהם מעשה הסותר דבריהם?!

ומשנינן: חסורי מחסרא והכי קתני: אוכלין ושותין עראי חוץ לסוכה, אבל אם בא להחמיר על עצמו הרי זה מחמיר, ולית ביה משום יוהרא [אין בו משום גאוה]. [10] ומעשה נמי, והביאו לו לרבן יוחנן בן זכאי לטעום את התבשיל, ולרבן גמליאל שני כותבות ודלי של מים  ואמרו: העלום לסוכה.

הערות

[1] והריטב"א מפרש מחלוקת רבי יעקב וחכמים, שלרבי יעקב מותר לישן בתפילין אפילו שינת קבע, ואילו לחכמים אסור לישון בהם שינת קבע, שמא יפיח ושמא יראה קרי.

[2] בשולחן ערוך או"ח סימן ד מבואר, שדוד לא היה יושן כלל שיעור שתין נשמי בבת אחת, כדי שלא יטעום טעם מיתה. וכתב בביאור הלכה שם: רבו בו הדיעות בשיעור זה, יש אומרים שהוא שלש שעות, וראיה, מהא דהאר"י ז"ל היה ישן בשבת שתים ושלש שעות; ויש דוחין, דשאני תלמיד חכם בשבת דמצוה לענג השבת, ועוד אינו מוכרח כלל, דשמא היה ניעור כמה כמה פעמים בתוך שינתו ולא היה ישן שתין נשמי בבת אחת; ויש אומרים דהוא יותר מחצי שעה; ויש אומרים שהוא שיעור מעט יותר משלשה מינוט.

[3] בשולחן ערוך [ד טז] כתב: דוד היה נזהר שלא לישן שיתין נישמין כדי שלא יטעום טעם מיתה; ומבואר שסובר: שזו היתה שינתו של דוד אפילו בלילה. והרמ"א כתב שם, דמסוגייתנו משמע שרק ביום היה נזהר כן. וכתב המגן אברהם, שבסוגייתנו לא נמצא כן אלא על האמוראים, אבל דוד המלך עצמו אפילו ביום היה נזהר, וכמבואר בברכות ג ב.

[4] לשון רש"י: דמפרש במקום אחר דהוו שיתא פ רסי. והאחרונים תמהו על זה שלא נמצא כן, ואדרבא משמע שהיה קרוב יותר?! עוד יש להעיר, שאם כן היה יושן אביי ביום מהלך עשרים וארבעה מילין שהם יותר משבע שעות לפי חשבון המועט של חי דקות למיל, ותורתו מה תהא עליה?! וראה אוצר מפרשי התלמוד.

[5] כתב הריטב"א: מדלא דחי ליה דלעולם מותר בתפילין לאחר שראה קרי, אבל בעודו רואה קרי אסור, שמעינן, דמאן דאמר בעל קרי מותר להניח תפילין, אפילו בעודו רואה קרי קאמר. ומיהו רבי יעקב דלעיל דסבר דכשהוא בעל קרי צריך להסיר תפיליו, סובר בודאי דעל כל פנים בשעה שהוא רואה קרי אסור בתפילין, ולפיכך צריך להסיר תפיליו; וראה שם בריטב"א ובמה שכתב הערוך לנר בדבריו, ובהערות על הריטב"א הנדמ"ח.

[6] והני מילי כששימש מיטתו, אבל אם ראה קרי לבד, בזה לא חיישינן כל כך שמא נגעו במקום הטינופת, ולכך הקילו לעיל לאחוז ברצועה ולהסירה, כדי לא להשהות התפילין על עצמו בעוד שהוא מטונף בהקרי, משנה ברורה.

[7] החידוש במשנתנו הוא, שאף על פי שכל אלו חשובין אכילת עראי, מכל מקום החמירו על עצמם לאוכלם בסוכה, וכדמפרש בגמרא. ובענין שתי כותבות דחשבינן לה אכילת עראי, יש לפרשו בשני אופנים: האחד: מפני שהוא פחות מהשיעור, דשיעור אכילת עראי היא עד כביצה ושתי כותבות הם פחות מכביצה. השני: שהכותבות הואיל ופירות הן, לעולם חשוב אכילת עראי ואפילו אוכל מהם הרבה. ונחלקו בו הראשונים, ראה רמב"ן במלחמות ובדברי הר"ן; ויסוד דבריהם בסוגיית הגמרא ביומא עט, ראה שם.

[8] כתב הר"ן על פירוש רש"י: ולא היה צריך לפרש האי דנטלו במפה משום נקיות, דרבי צדוק כהן היה והיה אוכל על טהרת תרומה, וידים שניות הן ופוסלות את התרומה, שזו אחת מי"ח דבר, ואפילו פחות מכביצה מקבל טומאה.

[9] כתב רש"י: אבל לפניו בכל שהוא בעי ברכה, שהרי נהנה ואסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה.

[10] לשון הר"ן: אם רצה להחמיר על עצמו רשאי, כלומר: דלא חשיב כמי שאינו מצווה בדבר ועושהו שנקרא הדיוט, [ונראה, שאינו גורס בגמרא: ולית ביה משום יוהרא] ; ובתר הכי קתני: ומעשה ברבי צדוק שלא החמיר על עצמו, לומר, שאם רצה תלמיד חכם שלא להחמיר על עצמו בכך, רשאי, ולא הוי כמי שאינו מדקדק במצוות.

ואינו אוחז בקציצה בגוף התפילין עצמן, שלא יגע בהן בעודו טמא, אלו דברי ר' יעקב. וחכמים אומרים: ישן אדם בתפילין שינת עראי אבל לא שינת קבע, וממילא אינו יכול להגיע לקרי. וכמה שינת עראי — כדי הילוך מאה אמה.

אגב הדברים שנאמרו בשינת עראי, מביאים מה שאמר רב: אסור לאדם לישן ביום יותר משינת סוס והישן יותר מזה הרי הוא כמבטל תורה. וכמה היא שינת הסוס — שיתין נשמי [שישים נשימות].

אמר אביי: שנתיה דמר [שנתו של אדוני, רבה] היתה כשנתו של רב, ורב היה ישן כשנתו של רבי (ר' יהודה הנשיא), וזו של רבי היתה כשל דוד המלך, ושנתו של דוד היתה כדסוסיא [כשינת הסוס], ודסוסיא [ושל הסוס] היא בת שיתין נשמי [שישים נשימות].

מסופר: אביי הוה ניים כדמעייל [היה ישן ביום כזמן הכניסה, ההליכה] בין פומבדיתא לבי כובי. קרי עליה [היה קורא עליו] רב יוסף את הפסוק: "עד מתי עצל תשכב מתי תקום משנתך" (משלי ו, ט), שראה בכך כבר ביטול זמן מיותר.

תנו רבנן [שנו חכמים]: הנכנס לישן ביום, רצה — חולץ תפילין מעליו, רצה — מניח אותן על ראשו. ההולך לישון בלילה — חולץ את התפילין ואינו מניח, אלו דברי ר' נתן. ר' יוסי אומר: הילדים (אנשים צעירים), לעולם חולצין ואינן מניחים בשנתם, מפני שרגילין בטומאה. שעלולים לבוא לידי קרי וכיוצא בו.

ושואלים: לימא קסבר [האם נאמר שסבר] ר' יוסי שבעל קרי אסור להניח תפילין? אמר אביי: לא כן, אלא בילדים (אנשים צעירים) ונשותיהן עמהן עסקינן [עוסקים אנו], שמא יבואו לידי הרגל דבר. שעלולים הם לשכוח שהתפילין בראשם ויבואו כשעדיין התפילין בראשם לידי תשמיש, ודבר זה בודאי גנאי הוא.

תנו רבנן [שנו חכמים]: שכח שהיו תפילין עליו ושמש מטתו בתפילין — אינו אוחז לא ברצועה של תפילין ולא בקציצה (גוף התפילין), כדי להסירן מראשו, עד שיטול ידיו תחילה ואז יטלם מעליו מפני שהידים עסקניות הן ויש לחשוש שנגעו במקום מטונף שבגוף, גם אם אינו זוכר בבירור שעשה כן.

א משנה בהמשך לאמור במשנה הקודמת בדין אכילה בסוכה מסופר: מעשה והביאו לו לרבן יוחנן בן זכאי לטעום את התבשיל, ולרבן גמליאל הביאו שני כותבות (תמרים) ודלי (ספל) של מים. ואמרו שניהם: העלום לסוכה ושם נאכל.

ולעומת זאת מספרים סיפור מנוגד: וכשנתנו לו לר' צדוק אוכל (פת) שיעור פחות מכביצה, נטלו במפה משום נקיות. ולא נטל ידיו, משום שלדעתו אין צורך בנטילת ידים לאכילה של פחות מכביצה. ואכלו חוץ לסוכה, ולא בירך אחריו, משום שלדעתו אין לברך אלא על שיעור המשביע (שנאמר: "ואכלת ושבעת וברכת") ואין בפחות מכביצה כדי שביעה. וכאשר יבואר שכל אלה עשה כדין.

גמרא על המעשה הראשון המסופר במשנה תוהים: וכי מביאים מעשה לסתור?! שהרי במשנה הקודמת שנינו שמותר לאכול ארעי חוץ לסוכה, וכאן מביאים מעשה שממנו למדים לכאורה שאין אוכלים כלל חוץ לסוכה! ומשיבים: חסורי מחסרא והכי קתני [חסרה המשנה וכך יש לשנותה], שצריך להבינה כאילו היו בה דברי ההשלמה הבאים: אם בא להחמיר על עצמו שלא לאכול כלל מחוץ לסוכה — מחמיר, ולית ביה [ואין בכך] משום יוהרא, שמראה שנוהג מנהג חסידות יוצא מגדר הרגיל. ומובא ומעשה נמי [גם כן] לראיה, שהביאו לו לרבן יוחנן בן זכאי לטעום את התבשיל ולרבן גמליאל שני כותבות ודלי של מים בחג הסוכות,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and does not grip the box of the phylacteries, which he may not touch while impure. This is the statement of Rabbi Ya’akov. And the Rabbis say: A person may take a brief nap with his phylacteries, but substantial sleep is not permitted, and he will thereby avoid a seminal emission while donning phylacteries. And how long is the duration of a brief nap? It is equivalent to the time required for walking one hundred cubits.

Apropos the duration of a brief nap, the Gemara cites that Rav said: It is prohibited for a person to sleep during the day longer than the duration of the sleep of a horse. One who sleeps for longer is derelict in the study of Torah. And how long is the duration of the sleep of a horse? It is sixty breaths long.

Abaye said: The sleep of the Master, Rabba, is like that of Rav, and that of Rav is like the sleep of Rabbi Yehuda HaNasi. And that of Rabbi Yehuda HaNasi is like that of King David, and that of King David is like that of a horse. And that of a horse is sixty breaths.

The Gemara relates: Abaye would sleep during the day for a period equivalent to the time it takes to enter from Pumbedita to Bei Kuvei. Rav Yosef read the following verse as pertaining to Abaye: “How long will you sleep, sluggard? When will you arise from your sleep?” (Proverbs 6:9). Rav Yosef considered this dereliction in the study of Torah.

The Sages taught in a baraita: With regard to one who enters his bed to sleep during the day, if he wishes, he may remove his phylacteries, and if he wishes, he may leave them in place. One who enters to sleep at night removes his phylacteries and may not leave them in place. This is the statement of Rabbi Natan. Rabbi Yosei says: The young men must always remove them and not leave them in place while sleeping because they are accustomed to impurity, as they are more likely to experience a seminal emission.

The Gemara asks: Let us say that Rabbi Yosei holds that it is prohibited for one who experienced a seminal emission to don phylacteries. Abaye said: This is not so; rather, we are dealing with young men whose wives are with them, and the concern is lest they overlook the fact that they are donning phylacteries and inadvertently come to engage in matters to which they are accustomed, i.e., relations with their wives, which is certainly demeaning to the phylacteries.

The Sages taught in a baraita: If one forgot that he was donning phylacteries and engaged in relations with his phylacteries in place, he may grip neither the strap nor the box until he washes his hands, and only then may he remove the phylacteries. This is because the hands are active and tend to inadvertently touch parts of the body that are unclean.

MISHNA: Apropos eating in the sukka, which is discussed in the previous mishna, this mishna relates: An incident occurred where they brought a cooked dish to Rabban Yoḥanan ben Zakkai for him to taste, and to Rabban Gamliel they brought two dates and a bucket of water. And they each said: Take them up to the sukka and we will eat them there.

In contrast, the mishna relates: And when they gave Rabbi Tzadok less than an egg-bulk of food, he took the food in a cloth for cleanliness; he did not wash his hands because in his opinion, one is not required to wash his hands before eating less than an egg-bulk. And he ate it outside the sukka and did not recite a blessing after eating it. He holds that one is not required to recite a blessing after eating less than an egg-bulk, as it is not satisfying, and it is written: “And you shall eat and be satisfied and bless the Lord your God” (Deuteronomy 8:10). The Gemara will explain the halakhic rationale for each of these actions described.

GEMARA: The Gemara wonders: Is the mishna citing an incident to contradict the halakha cited in the previous mishna that one may eat or drink in the context of a casual meal outside the sukka? The incident involving Rabban Yoḥanan ben Zakkai and Rabban Gamliel indicates that one may eat nothing outside the sukka. The Gemara answers: The mishna is incomplete, as it is lacking a significant element, and it teaches the following: If one seeks to impose a stringency upon himself and eat nothing outside the sukka, he may be stringent, and there is no element of presumptuousness in adopting that stringency. And there was also an incident supporting that ruling: They brought a cooked dish to Rabban Yoḥanan ben Zakkai for him to taste, and to Rabban Gamliel they brought two dates and a bucket of water,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

פי' היא הטבלא דברי ר' יעקב וחכמים אומרים ישן אדם שינת עראי והוא כדי הילוך מאה אמה. אבל שינת קבע יותר מזה [אסור].

אמר רב אסור לאדם לישן ביום יותר משינת הסוס והוא שתין נשמי תניא ר' יוסי אומר הילדים בזמן שנשותיהן עמהם חולצין בין ביום ובין בלילה ואח"כ ישנים. ואקשי' ש"מ בעל קרי אסור בתפילין ושנינן מפני שרגילין בטומאה.

ת"ש בעל קרי אינו אסור בתפילין.

ת"ר שכח ושימש מטתו בתפילין אינו אוחז לא ברצועה ולא בקציצה עד שיטול ידיו ויסירם מראשו מפני שהידים עסקניות הן:
מעשה שהביאו לריב"ז לטעום התבשיל כו'. תניא לא שהלכה כן אלא שרצו להחמיר על עצמן אבל הלכה אוכל אדם אכילת עראי חוץ לסוכה והרוצה להחמיר על עצמו מחמיר.

מעשה והביאו לו לרבן יוחנן בן זכאי לטעום את התבשיל ר"ל אכילה מועטת עם מעט תבשיל כעין הבא לטעימה ולרבן גמליאל שתי כותבות ודלי של מים ואמרו העלום לסוכה ושאלו בגמרא מעשה לסתור ותירצו בה שהמשנה חסרה וכך היא שנויה ואם רצה להחמיר על עצמו רשאי ואין בה משום יוהרא שהרי רבן גמליאל החמיר על עצמו אף בפירות עראי היא וכן המיקל אין בו נדנוד עבירה כלל שהרי כשנתנו לו לר' צדוק אוכל פחות מכביצה נטלו במפה ואכלו חוץ לסוכה ולא בירך אחריו ואתה למד מדבריו חמשה דינין בכל אוכל שהוא פחות מכביצה אחד שאינו צריך סוכה והשני שאינו צריך נטילת ידים והשלישי שצריך מיהא כריכת מפה והרביעי שאינו צריך ברכה לאחריו ר"ל ברכת המזון והחמישי שצריך ברכה לפניו הא כל שהוא כביצה צריך נטילת ידים וברכה לאחריו ואף מכלל דבריו היה נראה שכל כביצה יהא צריך סוכה אלא שבגמרא שאלו בה הא כביצה בעי סוכה לימא תהוי תיובתיה דאביי ורב יוסף דקאמרי דכביצה לא בעי סוכה ואע"ג דרב יוסף אמר תרתי או תלת ביעי מ"מ הואיל והקשה לו אביי והא זימנין דקבע איניש סעודתיה עלייהו ואמרינן אלא אמר אביי כד טעים בר בי רב וכו' ודאי הדר ביה רב יוסף ותירץ דכי נקט פחות מכביצה לא משום סוכה שאף כביצה פטור מן הסוכה אלא משום נטילה וברכת המזון שאלו היה כביצה היה צריך נטילה וברכת המזון אבל סוכה לא ונמצא שהכל מודים באכילת עראי שהוא כביצה ואין אנו צריכים לפרשה לא בפחות מעט ולא ביתר מעט ומ"מ למדנו מדבריו לענין סוכה שכל אכילת עראי מותר לאכול חוץ לסוכה בלא שום פקפוק ונדנוד עבירה שאלמלא כן אפי' פחות מכביצה לא היה אוכל כל שיש בו אכילת כזית וזו ודאי הלכה אלא שאנו צריכים לחזור ולדון על זו של נטילת ידים ושל ברכת המזון אם הלכה כדבריו אם לאו ונדון תחלה בזו של נטילת ידים והוא שהיו מפרשים שאוכל זה של תרומה היה שר' אליעזר בר' צדוק כהן היה ואוכל תרומה ובתרומה מותר לאכול בלא נטילת ידים על ידי כריכת מפה שמתוך חומר שבה אדם נזהר שלא ליגע בה ולא יבאו לטמאה בטומאת ידים שבהם אבל בחולין אם היו נאכלים על טהרת הקודש או על טהרת תרומה אסור עד שיטול את ידיו שאינו מקפיד על נגיעתו ולדעתנו אף בחולין גמורים צריך נטילה ולפירוש זה של תרומה היה ומתוך כך היה מיקל לאכלו בכריכת מפה ולדעת זה מ"מ במה שדקדק שבכביצה צריך נטילה אין הלכה כן שכל שבתרומה אף ביתר כמה אין צריך נטילה:

ומ"מ גדולי המחברים וגדולי הרבנים פירשו שבאכילת חולין גמורים אין צריך נטילה ולא אמרו מפה אלא לאוכלי תרומה בלבד אלא למעט חולין שנעשו על טהרת הקדש או על טהרת תרומה אבל חולין גרידא לא אלא שלדעת גדולי המחברים כריכת מפה דיו אף באכילת קבע והרי היא במקום נטילת ידים המתוקנת לסעודה בלא חשש טומאה שהרי משום טומאה בחולין אינו צריך נטילת ידים לסתם שהידים שניות ואין שני עושה שלישי בחולין אלא שתקנת סעודה היא וכריכת מפה במקומה וא"כ לדעתם זו של ר' אלעזר שהיה מחייב נטילה בכביצה אינה הלכה שכריכת מפה בחולין במקום נטילה היא ואף לדעת גדולי הרבנים שפירשו שאכילת חולין היתה ואע"פ שנתקנה בה נטילה ושאין כריכת מפה במקומה דוקא בכביצה אבל בפחות מכביצה אין שם תקנת נטילה ולא כרכו במפה אלא דרך נקיות אף זו אינה הלכה שמאחר שאין כריכת מפה עומדת במקום נטילה כל שאוכל דבר הטעון המוציא צריך נטילה בכזית וא"כ לאיזה שיטה שתפרש אין הלכה כדבריו אלא שלענין פירוש מיהא נוח לפרש שתרומה היתה ומשום חשש טומאת ידים שמא יגע שאף אוכל פחות מכביצה מקבל טומאת אוכלין לא אמרו טומאת אוכלין בכביצה אלא לטמא אחרים אבל לקבל טומאה אף בכל שהוא כמו שכתבנו בהרבה מקומות בחבור זה ואף לענין פסק בחולין שנעשו על טהרת תרומה מיהא אסור מכביצה בכריכת מפה:

ולענין מה שלא בירך אחריו הוא מפני שהוא סובר כר' יהודה שאינו מזקיק לברכה אלא באכילה שיש בה כדי שביעה דהיינו כביצה הא לפניו אף בכזית או אף בפחות מכזית לדעת קצת שהרי נהנה ואסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה וזו ודאי אין הלכה כן אלא אף בכזית טעון ברכה לאחריו ומ"מ יש למדים מכאן ראיה לדברי הפוסקים שכתבו בפרק כיצד מברכין שאף פחות מכזית טעון ברכה לפניו וכמו שכתבוה גדולי הרבנים כאן שהרי פחות מכזית לדידן כפחות מכביצה לר"א ב"ר צדוק ולא נמנע מלברך אלא לאחריו וכבר כתבנוה שם אלא שלא החזקנוה בראיה מוכרחת כמו שביארנוה שם:

ומה שביארנו שהפירות אכילת עראי הם פירושו אפי' בכמה שהרי שתי כותבות יתר מכביצה בהם וכל יתר מכביצה יצא לו מדין עראי אלמא שכל אכילתם עראי היא והוא שאמרו במסכת ברכות שחומרתו של רבן גמליאל לא היה מצד מיעוט השיעור שלא יהא כביצה או יתר אלא משום דפירי לא בעי סוכה והכל נמשך לטעם אחד שלא נאמר אלא מפני שאף אכילת כמה מהם חשובה עראי ויש פוסקים שאף הפירות יש בהם חילוק בין קבע לעראי ודחו מה שתירצו במסכת יומא שחומרתו של רבן גמליאל לא מצד שפירות צריכות סוכה אלא מתורת שיעורן ועל דרך מי שתירץ שם שכותבת בגרעינה יתרה משתים בלא גרעינה ואין הדברים נראין:

ולענין מה שפירשנו שכביצה אכילת עראי היא יש שואלין בה במה שאמרו בשמועה שרמזנו עליה באחרון של יומא כותבת הגסה שאמרו כלומר לחיוב שיעורה ביום הכיפורים יתרה מכביצה והקשו בה ממעשה הנזכר שהביאו לרבן יוחנן בן זכאי לטעום את התבשיל ולרבן גמליאל שתי כותבות ודלי של מים ואמרו העלום לסוכה ולא מפני שהלכה כן אלא שהחמיר על עצמו וכשנתנו לו לר' צדוק אוכל פחות מכביצה נטלו במפה ואכלו חוץ לסוכה הא כביצה בעי סוכה והיה המקשה סבור שאף שתי הכותבות שאמרו עליהם לא מפני שהלכה כן מצד השיעור היה שלא יהא בהם כביצה והוא שאמר שם ואי סלקא דעתך כותבת יתרה מכביצה השתא שתי כותבות בלא גרעינתן לא הוו כביצה ככותבת וגרעינתה יתרה מכביצה ושני ליה אין כלומר שהכותבת בגרעינתה יתרה הרבה על שתים בלא גרעינתן ונהי דהאי תירוצא לא קים לן אלא כאוקימתיה דרבה שפירש בה דמה שהחמיר על עצמו לא מצד השיעור היה אלא מפני שהפירות אין טעונות סוכה מ"מ מתוך הקושיא אתה למד לפי דרכך אלמא שאילו היתה כביצה היתה צריכה סוכה וגדולי הדורות תירצו בה שלרווחא דמילתא הוא שאמרה ומ"מ עיקר הקושיא כך היא השתא שתי כותבות בלא גרעינתן אינן יתר מכביצה כותבת בלא גרעינתה יתר מכביצה ולא אמרה פחות מכביצה אלא לרווחא דמילתא מצד שהדבר פשוט לכל שפחות מכביצה אכילת עראי היא ולא להפקיע שכביצה לא תהא אכילת עראי אלא אף כביצה אכילת עראי היא כמו שביארנו והראיה שהרי דקדקו שם הא כביצה בעי סוכה מדברי ר' אליעזר ב"ר צדוק וכבר פירשנום כאן דסוכה הוא דלא בעי הא נטילת ידים וברכה בעי ובסוף אותה הסוגיא תירץ רבא הא דרבן גמליאל משום דהוו פירי ופירי לא בעו סוכה ואמרו שם לימא מסייע ליה אם השלים במיני תרגימא יצא ואי סלקא דעתך פירי בעי סוכה לישלים בפירי ותירץ באתרא דליכא פירי אי נמי מאי מיני תרגימא פירי ומאחר שפסקנו פירי לא בעי סוכה למדת שמיני תרגימא אינן פירות שבודאי צריך הוא להשלים בדבר הצריך סוכה וא"כ מיני תרגימא הם מיני לפתן כגון בשר ודגים וביצה וגבינה ולמדנו על אלו ודומיהם שהם צריכים סוכה כל שיש בהם יתר מכביצה:

זהו ביאור דברי המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

מי שהתפילין בידו אסור לו לישן בהם אפי' שינת עראי שמא יפלו בארץ היו מונחות לו בראשו דרך הנחתם ישן בהם שינת עראי שלא חששו לשמא יפיח בהם בשינת עראי הניחם תחת מראשותיו או באיזה מקום ופרס סודר עליהם ישן עמהם אפי' בקבע שהרי מה לו עוד לעשות ולא נתנה תורה למלאכי השרת ויש פוסקים במונחים בראשו שלא התירו בהם שינת עראי אלא במוסר שנתנו לאחרים או במניח ראשו בין ברכיו שחוששים לשמא ירדם כברייתא האמורה למעלה אלא שאנו פוסקים כתירוץ אחרון שאין קבע לשינה אבל לשמא ירדם אין חוששין כלל ובסוכה אסור אף במוסר שנתו לאחרים ואף במניח ראשו בין ברכיו ובתפילין מותר בארעי בלא מסירת שינה ובלא הנחת ראשו בין ברכיו ויש אוסרים בכל שינה שבעולם ממה שאמרו במס' שבת פרק במה טומנין מ"ט א' תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים ופרשוה שלא יישן בהם ולא חלקו בה בין קבע לעראי ואף גדולי הפוסקים הביאוה סתם שלא יישן בהם ולא חלקו בה בין קבע לעראי ולא פירשוה בדנקיט ליה בידיה ואין הדברים נראין לדחות סוגיות שבשמועה זו וכשנאמרה במקום אחר בסתם על סמך ברייתא זו נאמרה ושינת עראי שיעורה כדי הילוך מאה אמה:

לדעת האומר שחוששין לשמא ירדם יש מי שאומר שמי שמוטל עליו בשבועה לעשות איזה דבר בשליש הלילה או בחצי הלילה אסור לו לישן אף קודם הזמן באותה עונה שמא ירדם לאותה שעה ואין הדברים כלום שלא נאמרה אלא בשהשינה עצמה יש בה איסור אלא שמ"מ בזו וכיוצא בה ישתדל בעצמו שיתעורר באותה שעה או סמוך לה ואם לאו הרי זה אונס ופטור:

היה ישן בתפיליו וראה קרי ורוצה לסלקם אוחז ברצועה ולא בקציצה ומ"מ בעל קרי מותר בתפילין ואינו צריך לסלקם אם אינו רוצה והנכנס לישן ביום רצה חולץ רצה מניח שסתם שינת היום שינת עראי היא ובלילה חולץ שסתמה שינת קבע היא והילדים המצויים אצל נשותיהם ורגילים בטומאה לעולם חולצין אם נשותיהם עמהם שמא יבואו לידי קלות ראש ואם גרם העון ושכח ושמש מטתו בתפיליו אינו אוחז לא ברצועה ולא בקציצה עד שיטבול ידיו מפני שהידים עסקניות הם:

אין ראוי לאדם לקבוע שינה ביום אלא שישן עראי ויתחזק באומנותו או בתורתו לפי מה שהוא דרך הערה אמרו אביי הוה נאים כמיזל מבי רב לפומבדיתא קרא עליה רב [יוסף] עד מתי עצל תשכב ובשבת מיהא מותר משום עונג שבת והוא שאמרו בתלמוד המערב במה מענגו מר אמר בשינה ומר אמר בתלמוד תורה ולא פליגין כאן בתלמיד כאן בבעל הבית וכבר ביארנוה בשבת בפרק כל כתבי הקודש:

נטלו במפה פי' מפני שאכלו בלא נטילת ידים נטלו במפה שלא יטמאנו בידים מסואבות ואע"ג דידים שניות הויין ואין שני עושה שלישי בחולין יש לומר אוכל חולין בטהרה הי' על טהרת תרומה או על טהרת הקודש שהשני עושה בהן שלישי ואע"פ שלא הי' בו כביצה מקבל טומאה בכל שהו כדתנאי בסיפרא וההיא טומאה האי מדרבנן ולא רצה לאכול אוכל טמא אפ'י בפחות מכביצה הא כביצה בעי נט"י ואע"פ שאוכלו במפה כדאמרי' בפ' כל הבשר דאוכל מחמת מאכל אע"פ שאינו נוגע בעי נט"י וה"נ אע"פ שאוכלו במפה בעי נט"י ובעי ברכה לאחריו אבל פחות מכביצה לא בעי ברכה לאחריו משום דס"ל כר' יהודא דתנן בפ' שלשה שאכלו כאחת עד כהמ מזמנין עד כזית ר' יהודא אומר עד כביצה אבל מיהו אע"ג דר' צדוק ס"ל כר' יהודא הלכה כר"מ משום דתני' לי' בסתמא דמשמע שכל החכמים היו סוברים כך ורבי יהודא בלחודי' האו דפליג ובעי כביצה וכך פסק שם רבינו יצחק זצוק"ל הלכה כת"ק ור"ח זצוק"ל כתב נמי התם וקיי"ל כר"מ בה אמדפסיק ר' יוחנן כי הא דאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן ולהוציא אחרים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגם וה"נ אמר רב הונא בר יהודא משמי' דר' נתן שאינו מוציא אחרים עד שיאכל כזית דגם דקי"ל כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא אחרים י"ח וכ"כ גם בטל הלכות גדולות אע"ג דר"מ ור' יהודא הלכה כר' יהודא הכא הלכה כר"מ דקאי ר' יוחנן בשטיתי' דאמר ר' חייא בר אבא אני ראיתי את ר' יוחנן שאכל זיח מלוח ובירך עליו תחלה וסוף וכ' עוד בה"ג וכד אכיל כזית דגן מפיק י"ח מאן דאכלו שיעורא דרבנן כותי' או כזיית או כביצה אבל אינהו אכלי עד שבעא ואיהו אכיל דאורייתא לא מפיק כזית שיעורא דאורייתא אלא מברך מאן דאכל ושבע:

בפרש"י בד"ה לימא קסבר רבי יוסי כו' ומבעי לן למעבד כוותיה כו' עכ"ל דמש"ה לא קמבעי לן לעיל לרבי יעקב לימא סבר ר"י כו' דלא אכפת לן בהכי כיון דלית הלכתא כוותיה:

תוס' בד"ה ולא בירך אחריו כו' מלתיה דר' יוחנן אמר. נ"ב פי' כמו זאת אומרת וק"ל:

תד"ה ולא בירך וזית דירושלמי קטן מזית בינוני הוה. עמש"כ ביומא (עט) ע"ד בזה:

בא"ד אבל לפניו מברך אפילו בפחות מכזית כו'. כצ"ל:

בסה"ד לגרמיה הוא דעביד משום דאין כו'. כצ"ל:

ד"ה ולא יאחז כו׳ ורצוען. צ"ל ורבוען:

ד״ה כמיעל כו' שיתא פרסי. נ"ב עיין מגילה (ו' א'):

אָמַר רַב: אָסוּר לְאָדָם לִישֹׁן בַּיּוֹם יוֹתֵר מִשְּׁנַת הַסּוּס, וְכַמָּה שְׁנַת הַסּוּס? שִׁיתִּין נִשְׁמֵי. ונראה לי בס"ד נרמז מספר השיתין באותיות שמו של סּוּס כי אות ס' מספרו שיתין וגם מלוי הסמ"ך גם כן הוא מספר שיתין וכן אות וא"ו הוא ששה עשרות שהם שיתין.
ובזה יובן בס"ד הכתוב בזכריה (זכריה יד, כ) 'בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה עַל מְצִלּוֹת הַסּוּס קֹדֶשׁ לַיְיָ' ודרשו רז"ל (פסחים נ.) מצילות הסוס הוא התכשיט שנותנין לסוס בין עיניו, וקשה מאי רבותיה דתכשיט זה שמגיד עליו הכתוב שיהיה 'קֹדֶשׁ לַיְיָ'? ובזה ניחא דמאמר רז"ל זה הוא לשון מליצה כי בסוס נמצא דבר פאר שיתפאר בו הסוס על שאר בריות והוא בשינת עיניו שאינו ישן יותר משיתין נשמי ועל זה אומרו תכשיט שנותנין לסוס בין עיניו פירוש מה שמשבחין ומפארין החכמים לסוס בשינה שבעיניו דעל זה השיעור אמרו מותר לתלמידי חכמים שישן ביום ועם כל זה לעתיד גם זה השיעור יהיה קודש לה' אצל התלמידי חכמים שלא ישן ביום אפילו שיתין נשמי אלא יעסוק בתורה ולא ישן רגע אחד ביום.

רש"י ד"ה כמיעל וכו' דמפרש במקום אחר. עיין בתשובת נודע ביהודה מהדורא תניינא חא"ח סי' כ:

במשנה מעשה והביאו לר"י ב"ז כו' וכשנתנו לר' צדוק כו' נטלו במפה ופירש"י משום נקיות וכתבו התוס' דבחנם פי' כן דר' צדוק כהן היה כו' היה אוכל על טהרת תרומה כו' דאפילו פחות מכביצה. ולע"ד דברי התוספת תמוהים כיון דלפי פירושם אין לחלק בין כביצה לפחות מכביצה לענין אכילת תרומה במפה ולקמן בשמעתין מסקינן להדיא דיש לחלק בין כביצה לפחות מכביצה וכמ"ש התוס' עצמן בד"ה הא כביצה והניחו בתימא הך קושיא דר' צדוק כהן היה והותרה לו באכילת מפה אפילו בכביצה:

מיהו לולי דבריהם היה נראה לי דמה שהתירו מפה לאוכלי תרומה היינו דוקא באכילת תרומה ממש כיון דכהנים זריזין הם ליכא למיחש דלמא נגע בתרומה בידים מסואבות משא"כ באכילת חולין לא פלוג רבנן בין כהנים לשאר בני אדם בדבר שצריך נטילה שלא הותרה להם לאכול במפה לכך הוכרח רש"י לפרש דבאמת נטילה זו של ר' צדוק אינה אלא משום נקיות דאע"ג דכהן הוי והיה אוכל על טהרת תרומה אפ"ה איכא למימר דנטילה זו דחולין על טהרת תרומה לא שייך אלא בכביצה דוקא שהוא שיעור אכילת רוב בני אדם וטומאתו נמי חמירא כיון שמטמא אוכלים אחרים משא"כ בפחות מכביצה אפילו חומרא בעלמא לא שייך בהו להצריך נטילת ידים כן נראה לי נכון ליישב שיטת רש"י ודו"ק:

אחר זה ראיתי בתוספת דיומא דף ע"ט כתבו להדיא אהאי דרבי צדוק גופא שלא התירו מפה לאוכלי תרומה אלא בתרומה ממש ולא בחולין שנעשה על טהרת תרומה וכדפרישית אלא דלא נחתו התם ליתן טעם לחלק בין כביצה לפחות מכביצה כמו שדקדקו כאן דאף פחות מכביצה מקבל טומאה. והנראה בזה דהתוספת דיומא היינו לפי שיטת ר"ת דר"פ המצניע ובפרק כל שעה דף ל"ג ע"ב שסובר דפחות מכביצה אין מקבל טומאה מן התורה משא"כ התוספת דהכא הן בשיטת רש"י דפרק המצניע דאוכל עצמו נטמא אפילו בכל שהו כן נראה לי ודו"ק:

בתוס' בד"ה ולא בירך אחריו סבר לה כר"י דפרק ג' שאכלו דדריש ואכלת ושבעת כו' ונראה מכל דבריהם כאן דפלוגתא דר"מ ור"י לאו בברכת המזון לחוד איירי אלא בכל דיני ברכה אחרונה דז' מינים ושאר דברים דאע"ג דעיקר טעמא דר"י דאמר כביצה היינו מדרשא דואכלת ושבעת דכתיב בבה"מ לחוד אפ"ה משמע להו דכיון דבבה"מ בעי ר"י כביצה כל שכן בשאר מינים דברכה אחרונה דידהו מדרבנן דאסמכינהו אברכת המזון אם כן לא יהא הטפל חמור מן עיקר. אם כן לפ"ז מדר"י שמעינן לרבי מאיר לענין כזית:

מיהו בפרק כיצד מברכין (ברכות דף ל"ט) כתבו בשם ר"י דברכת בורא נפשות אפי' בפחות מכשיעור ע"ש בחידושינו. וא"כ לפ"ז משמע דלא נחתו להך סברא דלא יהא טפל חמור מן העיקר אלא לענין ברכה מעין ג' דז' מינים לחוד והיה נראה לכאורה בזה דטעם הדבר משום דסברי דברכה מעין ג' נמי דאורייתא דואכלת ושבעת עלייהו נמי קאי וכשיטת בעל ה"ג שהביא הטור א"ח בסימן ר"ט והב"י בשם הרשב"א אלא דמלשון הטור והב"י והש"ע משמע דאין שיטת התוספת כן ע"ש. ולכאורה מלשון משנתינו במעשה דר' צדוק דקאמר ולא בירך אחריו משמע נמי לכאורה שלא בירך כלל אפילו בנ"ר דנראה דוחק לומר דרבי צדוק לא קאי אלא אפת או אכותבות דלעיל שהוא מז' מינים ולענין ברכת ג' או מעין ג' לחוד ולא לענין בנ"ר דהא אוכל פחות מכביצה סתמא קתני ופשטא דלישנא דלא בירך אחריו נמי הכי דייק אם כן ע"כ צריך לומר דהיינו טעמא דרבי צדוק ודר"י משום שלא יהא טפל חמור מן העיקר. ולפ"ז מדר"י נשמע לר"מ דבעינן כזית בכל הברכות ופחות מכזית אפילו בנ"ר לא בעי וכדמשמע מלשון התוספת כאן כן נראה לי ודו"ק:

ולא יאחז בקציצה. הן תפילין עצמן דפוס מושבן ורצוען ודומה לו במס' גיטין בהניזקין (דף נח.) ארבעים סאה קצוצי תפילין: ליישן ביום. מפני ביטול תורה: דמר. רבה בר נחמני: כרב. דממנו למד מדת שינתו שהיה ישן רב ביום כשיעור זה: דרב כרבי. ורב למדה מרבינו הקדוש שגדל אצלו: ורבי כדוד. כך קבל מאבותיו שזו היתה שינת דוד מלך ישראל: שיתין נשמי. אלצ''ש: הוה ניים. ביום: כמיעל מפומבדיתא לבי כובי. דמפ' במקום אחר דהוו שיתא פרסי: הנכנס לישן. שאין כוונתו אלא לישן ואינו מהרהר לדבר אחר: רצה חולץ. תפילין: רצה מניח. לפי שביום אין דרכו לשמש עם אשתו ולא לישן קבע: בלילה חולץ. אפי' לשינת עראי דלמא מימלך וישן קבע: הילדים. בחורים: לעולם חולצין. ואפי' ביום: שרגילין בטומאה. קס''ד שמא יראו קרי שהרהור מצוי בהן: לימא קא סבר רבי יוסי כו'. ומיבעי לן למיעבד כוותיה שהלכה כמותו ברוב מקומות דקיימא לן נימוקו עמו (גיטין דף סז:): שמא יבאו וכו'. והא ודאי אסור לבזותן לנהוג בהו קלות ראש: עסקניות הן. ושמא נגעו במקום הטינופת: מתני' אוכל פחות מכביצה. מאכל פחות מכביצה: נטלו במפה. לא נטל ידיו אלא כרך במפה ידיו משום נקיות דקסבר פחות מכביצה לא בעי נט''י ולא בעי סוכה ולא בעי ברכת המזון לאחריו דדריש כרבי יהודה (ברכות דף מט.) ואכלת ושבעת וברכת אכילה שיש בה שביעה והיינו כביצה אבל לפניו בכל דהו בעי ברכה שהרי נהנה ואסור ליהנות מן העוה''ז בלא ברכה: גמ' מעשה לסתור. וכי דרך המדברים להביא אחר דבריהם מעשה הסותר דבריהם דקתני רישא אוכלין ושותין עראי חוץ לסוכה ומביא מעש' דלטעימ' תבשיל צריך סוכ':

נטלו במפה. פירש בקונט' משום נקיות ובחנם פירש כן דרבי צדוק כהן הוה כדמוכח פ' מי שמתו (ברכות דף יט:) ובסוף פרק כל פסולי המוקדשין (בכורות דף לו.) והיה אוכל על טהרת תרומה וידים שניות הן ופוסלות את התרומה שזו היא אחת מי''ח דבר דבפ''ק דשבת (דף יד.) דאפי' פחות מכביצה מקבל טומאה כדמוכח פרק שני דמס' טהרות (מ''א) דתנן אין בו כביצה הוא טמא והכל טהור: ולא בירך אחריו. סבר לה כרבי יהודה דפרק שלשה שאכלו (ברכות דף מט:) דדריש ואכלת ושבעת וברכת אכילה שיש בה שביעה דהיינו כביצה ור''מ פליג ואמר דמברכין בכזית ונראה הלכה כוותיה מדאמרי' פרק כיצד מברכין (שם דף לח: ושם) א''ר חייא בר אבא אני ראיתי את ר' יוחנן שאכל זית מליח ובירך עליו תחלה וסוף ועוד אמרי' פרק שלשה שאכלו (שם דף מח. ושם) א''ר חייא בר אבא א''ר יוחנן לעולם אינו מוציא רבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן וכן אמר רב הונא בר יהודה משמיה דרב ומתוך הירושלמי משמע דבבריה לא בעינן כזית דאפילו פרידה אחת של ענב או פרידה אחת של רימון טעונה ברכה לפניה ולאחריה והכי איתא בירושל' בריש כיצד מברכין ר' יוחנן נסב זיתא וברך לפניו ולאחריו והוה ר' חייא בר אבא מסתכל ביה ואמר ליה ר' יוחנן בבלאה מה את מסתכל בי לית לך כל שהוא ממין שבעה טעון ברכה לפניו ולאחריו אית ליה ומה צריכא ליה מפני שגרעינתו ממעטתו ולית ליה לרבי יוחנן שגרעינתו ממעטתו מה עבד ליה ר''י משום בריה מילתיה דרבי יוחנן אמרה שכן אפילו פרידה אחת של ענב או פרידה אחת של רימון שהיא טעונה ברכה לפניו ולאחריו ובהש''ס שלנו יש כעין מעשה זה פרק כיצד מברכין (שם דף לח:) דא''ר חייא בר אבא אני ראיתי את ר' יוחנן שאכל זית מליח וברך עליו תחילה וסוף א''ל ר' ירמיה לר' זירא היכי בריך ר' יוחנן אזית מליח כיון דשקליה לגרעינתיה בצר ליה שיעורא אמר ליה מי סברת כזית גדול בעינן בינוני בעינן וההיא זית דאתא לקמיה דר' יוחנן זית גדול הוה דאע''ג דשקליה לגרעינתיה פש ליה שיעורא והשתא אי הוה עובדא דהש''ס שלנו היינו ההיא דירושל' א''כ חולק על שלנו ולא סמכינן עליה מדלא שני ליה משום דבריה הוא אבל שמא שני מעשים היו וההיא דירושל' היה זית שלם ואכלו עם הגרעין דהוי בריה אבל ההוא דהש''ס שלנו לא היה בו גרעין שכן סתם זית מליח בלא גרעין הוא ולא הוה בריה ולהכי הוצרך לתרץ דגדול היה וזית דירושלמי קטן מזית בינוני היה והרוצה להוציא עצמו מספיקא צריך שיאכל כזית אפילו בדבר שהוא בריה ודוקא לענין ברכה שלאחריה אבל לפניו מברך אפי' פחות מכזית בכל דבר דלפניו לא בעינן שיעור דאסור ליהנות בעוה''ז בלא ברכה כדמשמע מעובדא דר' צדוק דקאמר ולא בירך אחריו כדפרי' משום דסבר לה כר' יהודה משמע הא לפניו בירך וכן פירש בקונט' ואמרינן בירושלמי בתחלת פרק כיצד מברכין כל שאומר עליו שלש ברכות אומר לפניו המוציא לחם מן הארץ וכל שאין אומר עליו ג' ברכות אין אומר עליו המוציא לחם מן הארץ התיבון הרי פחות מכזית דאין אומר עליו שלש ברכות מעתה לא יאמרו לפניו המוציא לחם מן הארץ הא א''ר יעקב בר אחא לשאר מינים נצרכא פי' לא אתא לחלק בין דבר שיש בו כשיעור לדבר שאין בו כשיעור אלא אתא לחלק בין פת לשאר מאכל של חמשת המינים כגון מעשה קדירה שאין מברכין אחריו ג' ברכות וכן כובא דארעא ופת הבאה בכיסנין כי לא קבע סעודתיה עילויה ופת אורז ודוחן שאין מברכין אחריהם שלש ברכות אין אומרים עליהם המוציא לחם מן הארץ ואע''ג דבריש כיצד מברכין (שם דף לה. ושם) נפקא לן ברכה בתחלה בק''ו מבסוף כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כ''ש מ''מ לא שייך למימר דיו ובמשהו מברך בתחלה אע''ג דלא מברך בסוף דאותו ק''ו אינו אלא גלוי מלתא בעלמא דברכה לפניו לאו דאורייתא כדתנן פרק מי שמתו (שם דף כ:) בעל קרי על המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו וכן בפ' היה קורא (טם דף טז. ושם) תניא הפועלים שהיו עושין מלאכה אצל בעל הבית אוכלין פתן ואין מברכין לפניה אבל מברכין לאחריה שתי ברכות ולענין שתיה נראה שמברכין אכזית יין על הגפן ועל פרי הגפן אע''ג דלגבי יוה''כ לא הוי שיעור חשוב בפחות ממלא לוגמא כדאמר פ' בתרא דיומא (דף עג: ושם) לא ילפינן מיניה ברכת היין לאחריו תדע דלענין אכילה הוי שיעורא ביום הכפורים ככותבת ולענין ברכה מיחייב לאחריו בכזית דהלכה כרבי מאיר כדפרישית ואית למ''ד לענין קידוש דא''צ מלא לוגמא הלכך לברך אחריו נמי יכול להיות דלא בעי מלא לוגמא ומיהו קצת היה נראה לדקדק דמודי ר' מאיר בשתיה דבעי כביצה דבפרק שלשה שאכלו (ברכות דף מט. ושם) דריש ר''מ ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתיה ואכילה בכזית ור' יהודה דריש ואכלת ושבעת זו אכילה שיש בה שביעה ואי זו זו כביצה וכיון דנפקא לן לר''מ שתיה מושבעת א''כ בעי כביצה דלא הוי שביעה בפחות ושמא יש לחלק בין שתיה לאכילה דדלמא שביעה בשתיה הוי בפחות מכביצה וכל הני שיעורין דרבנן נינהו כדמוכח פרק מי שמתו (שם דף כ: ושם) דאמרי' הכא במאי עסקינן דאכל שיעורא דרבנן ולענין ברכה דלאחריו לא מצינו שום שיעורא אלא כזית לר''מ וכביצה לר' יהודה וקרא אסמכתא בעלמא דמדאורייתא בעינן שביעה גמורה והא דאמרי' פרק שלשה שאכלו (שם דף מח.) שמעון בן שטח לגרמיה הוא דעבד משמע דאינו מוציא אחרים ידי חובתן עד שיאכל כזית הא בכזית דגן מוציא אע''פ שהמלך והמלכה מסתמא אכלו כדי שובען לא דמי גדול דרבנן לקטן דרבנן דלא מפיק דאורייתא דהא גדול אפילו לא אכל כלל היה ראוי (להו) להוציא אחרים וכן פירש שם בקונטרס:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד