סוכה כח ע"א

דף כח - א

ודחינן: התם הוא - גבי פקק החלון משום כך אין פוקקין בו - דמבטל ליה לפקק גבי החלון וחשוב הפקק כחלק מהכותל עצמו, ולפיכך חשוב מוסיף על האהל. ^[1]

אבל הכא - בסדין שפורשו על גבי סוכה, ודאי דלא מבטל את הסדין לגבי הסוכה וסופו ליטלו משם, ולפיכך לא פשיטא ליה לרבי יוחנן שיהא אסור.

תנו רבנן: מעשה ברבי אליעזר ששבת בגליל העליון, ושאלוהו שם שלשים הלכות בהלכות סוכה.

על שתים עשרה הלכות אמר להם רבי אליעזר: שמעתי מפי רבותי האיך הדין בהם; ואילו על שמונה עשר הלכות אמר להם רבי אליעזר: לא שמעתי מרבותי, ולא פשט להם.

רבי יוסי ברבי יהודה אומר: לא כך היה, אלא חילוף הדברים; שעל שמונה עשר הלכות אמר להם רבי אליעזר: שמעתי! ואילו על שתים עשרה הלכות אמר להם רבי אליעזר: לא שמעתי.

אמרו לו לרבי אליעזר: וכי אטו כל דבריך אינן אלא מפי השמועה?!

אמר להם רבי אליעזר: הזקקתוני לומר דבר שלא שמעתי מפי רבותי, כלומר: צריך אני לענות על שאלתכם בסיפור מדותי, ומידות אלו לא שמעתי מפי רבותי שכך צריך לנהוג; וזו היא תשובתי: ^[2]

א. מימי לא קדמני אדם בבית המדרש, אלא אני הוא שבאתי ראשון, ולא החסרתי דבר מהנאמר שם.

ב. ולא ישנתי בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי, ועל כן שמעתי כל מה שהיו אומרים בבית המדרש.

ג. ולא הנחתי אדם בבית המדרש ויצאתי, אלא אחרון הייתי יוצא מבית המדרש, ולא החסרתי מאומה מכל אשר דברו שם.

ד. ולא שחתי שיחת חולין [דברי הבאי ושחוק].

ה. ולא אמרתי דבר שלא שמעתי מפי רבי מעולם.

כלומר: מה שאיני אומר לכם פסק הלכה בהלכות אלו, הוא מפני שכך היא מדתי, שאיני אומר דבר שלא שמעתי מפי רבי; ואל תאמרו שלא טרחתי לשמוע מה שאמרו רבותי, שהרי באתי ראשון לבית המדרש והלכתי אחרון, ולא ישנתי ולא שחתי שיחת חולין, ואילו היו אומרים רבותי דבר בדינים אלו, ודאי הייתי שומע. ^[3]

אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי:

א. מימיו לא שח שיחת חולין.

ב. ולא הלך ארבע אמות בלא תורה [שהיה הולך ושונה תמיד] ובלא תפילין. ^[4]

ג. ולא קדמו אדם בבית המדרש.

ד. ולא ישן בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי.

ה. ולא הרהר בדברי תורה במבואות המטונפות. ^[5]

ו. ולא הניח אדם בבית המדרש ויצא.

ז. ולא מצאו אדם יושב ודומם [שותק], אלא יושב ושונה.

ח. ולא פתח אדם דלת לתלמידיו, אלא הוא בעצמו היה מקרב עצמו אצל הפתח, כי בתלמידיו היה קנאה וביטול תורה איזה מהם יפתח לחבריו הבאים, [מהרש"א]. ^[6]

ט. ולא אמר רבי יוחנן דבר שלא שמע מפי רבו מעולם.

י. ולא אמר רבי יוחנן "הגיע עת לעמוד מבית המדרש", חוץ מערבי פסחים מפני עשיית פסחיהם ומפני תינוקות שלא יישנו. ^[7] וחוץ מערבי יום הכפורים שצריך לאכול מבעוד יום. ^[8]

וכן היה רבי אליעזר תלמידו של רבי יוחנן נוהג אחריו.

תנו רבנן:

שמונים תלמידים היו לו להלל הזקן.

שלשים תלמידים מהן ראוים שתשרה עליהן שכינה כמשה רבינו.

ושלשים תלמידים מהן ראוים שתעמוד להם חמה מללכת במהלכה הקבוע כשם שעמדה ליהושע בן נון.

ועשרים תלמידים הם בינונים ממוצעים בין אלו הראשונים לאלו האחרונים.

התלמיד הגדול שבכולן, הוא יונתן בן עוזיאל.

והתלמיד הקטן שבכולן, הוא רבן יוחנן בן זכאי.

אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי, שלא הניח מללמוד:

מקרא היא התורה שבכתב.

ומשנה, כגון משנה וברייתא של ששה סדרים.

גמרא, זו היא סברא, שהיו התנאים האחרונים מדקדקים בדברי התנאים הראשונים לפרשם וליתן בהם טעם, כמו שעשו האמוראים אחר התנאים שפירשו דברי התנאים שלפניהם וקבעו בהן גמרא, ואותו דיוק שבימי התנאים נקרא גמרא [רש"ש]. ^[9]

הלכות למשה מסיני, כגון: גוד אסיק ולבוד ודופן עקומה שיעורין חציצין ומחיצין עשר נטיעות ערבה וניסוך המים.

ואגדות מדרשי פסוק, כגון תנחומא ובראשית רבה ויקרא רבה [רשב"ם בבא בתרא].

דקדוקי תורה, ריבוי אותיות שבאין לדרוש בהן ריבויים ומיעוטים כגון "האזרח" להוציא את הנשים מחיוב סוכה, שדקדקה התורה בלשונה לכתוב אות יתירה כדי ללמד.

ודקדוקי סופרים, שהוסיפו חכמים לדקדק אחר מעשה הבריות ולהחמיר ולעשות סייג ואזנים לתורה וגזרו גזרות להרחיק את האדם מן העבירה.

קלים וחמורים, דברים הלמדים בקל וחומר שניתנו לדון מעצמן לכל אדם ולא פירשו כלום בסיני.

וגזרות שוות, דברים הלמדים בגזירה שוה.

תקופות, חשבון הילוך החמה והלבנה.

וגימטריאות, דברים הלמדים בלשון גימטריא, כגון בא"ת ב"ש או במנין האותיות כמו שאמרו על הפסוק שנאמר בנזיר: קדוש "יהיה" שהוא בגימטריא שלשים, ללמד שסתם נזירות שלשים יום. ^[10] שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים ושיחת דקלים. ^[11]

משלות כובסין ומשלות שועלים, משלות שיסדו קדמונים לתת אמתלא לתוכחתם ותולין אותן בכובסים ושועלים, וראה הערה ^[12].

דבר גדול ודבר קטן.

ומפרשינן: "דבר גדול" הוא מעשה מרכבה, "דבר קטן" הוויות דאביי ורבא, כל מה שנסתפקו אביי ורבא נסתפק אף הוא בו ופשטם, אלא שבימי האמוראים נשתכח. ^[13]

לקיים מה שנאמר כלומר: ועל החכמים האלו נאמר הפסוק [ריטב"א]: להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא.

וכי מאחר שקטן שבכולן [רבן יוחנן בן זכאי קטן שבתלמידיו של הלל הזקן] כך, גדול שבכולן [יונתן בן עוזיאל גדול תלמידי הלל הזקן] על אחת כמה וכמה!

אמרו עליו על יונתן בן עוזיאל, בשעה שיושב ועוסק בתורה, כל עוף שפורח עליו מיד נשרף, שהיו מלאכי השרת מתקבצין סביביו לשמוע דברי תורה מפיו [רש"י]. ^[14]

מתניתין:

א. מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית:

בית שמאי פוסלין, שלא יצא ידי חובתו, גזירה שמא ימשך אחר שולחנו לאכול חוץ לסוכה.

ובית הלל מכשירין.

אמרו להם בית הלל לבית שמאי: וכי לא כך היה מעשה, שהלכו זקני בית שמאי וזקני בית הלל לבקר את רבי יוחנן בן החורנית, ומצאוהו שהיה יושב ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית, ולא אמרו לו דבר?!

אמרו להם בית שמאי: וכי משם ראיה?! והרי אף הם - זקני בית שמאי וזקני בית הלל - אמרו לו לרבי יוחנן בן החורנית: אם כן היית נוהג תמיד לישב כשראשך ורובך בסוכה ושולחנך בתוך הבית, הרי לא קיימת מצות סוכה מימיך! ^[15]

ב. נשים ועבדים וקטנים, פטורין מן הסוכה.

ג. קטן שאינו צריך לאמו חייב בסוכה מדרבנן משום חינוך.

מעשה וילדה כלתו של שמאי הזקן, ופיחת את המעזיבה [רצפת העליה מעל גבי מיטת התינוק] וסיכך על גבי המטה בשביל קטן. ^[16]

גמרא:

שנינו במשנה: נשים ועבדים וקטנים פטורין מן הסוכה:

ומפרשינן: מנא הני מילי?

דתנו רבנן: כתיב "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות", ודרשינן:

"אזרח". אילו היה כתוב רק "אזרח", זה אזרח, היה במשמע כל האזרחים ואפילו נשים. ולפיכך אמר רחמנא "האזרח", דמשמע המיומן [החשוב] שבאזרחים, והיינו האיש - בא הכתוב להוציא את הנשים מחיוב ישיבה בסוכה.

וכתב רחמנא "כל האזרח" כדי לרבות את הקטנים לחיוב סוכה [ולקמן פריך עלה].

אמר מר: "האזרח" להוציא את הנשים:

ותמהינן: למימרא ד"אזרח" [בלא ה"א] בין נשים בין גברי משמע, וכפי שנאמר בברייתא, שהוצרך הכתוב לומר "האזרח" כדי למעט את הנשים?!

והתניא: כתיב גבי עינוי ביום הכפורים "תענו את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו, האזרח והגר", ודרשינן:

"האזרח" לרבות את הנשים האזרחיות שחייבות בעינוי.

אלמא "אזרח" גברי בלבד הוא דמשמע, ולפיכך הוצרך הכתוב לומר "האזרח" כדי לרבות את הנשים, ואילו גבי סוכה אמרינן ש"אזרח" משמע בין נשים ובין גברים?!

אמר רבה: הלכתא נינהו, ואסמכינהו רבנן אקראי.

כלומר: אין לדרוש את שני הדינים האלו מן המקראות, שהרי אי אתה יכול לומר פעמים ה"א לרבות הוא בא, ופעמים למעט [רש"י ^[17]], אלא דין אחד מאלו הוא הלכה למשה מסיני ודין שני נלמד מדרש המקרא, ואותו דין שמקורו הוא מהלכה למשה מסיני הסמיכוהו חכמים על הפסוק, ודרשוהו שלא כפי משמעותו.

ותמהינן: א. הי קרא והי הלכתא, איזה דין מדרש הכתוב הוא נלמד, ואיזה יסודו בהלכה למשה מסיני?

ב. ותו, קרא למה לי, וגם הלכתא למה לי, והרי גם בלעדיהם יש לך ללמוד שהאשה פטורה מן הסוכה וחייבת בעינוי!

דהא סוכה מצות עשה שהזמן גרמא היא, וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות, ומכאן אתה יודע שאשה פטורה מן הסוכה.

ואף חיוב האשה בעינוי ביום הכפורים, שמצות לא תעשה היא, וכרת יש בה [רש"י], הרי בין אם הזמן גרמא ובין לא - מדרב יהודה אמר רב נפקא, שהאשה אסורה בה?!

דאמר רב יהודה אמר רב, וכן תנא דבי רבי ישמעאל, אמר קרא "איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם",

אבל הכא דלא מבטל ליה לסדין אימא לא תיבטל נמצא הדבר ספק. וכן שאלו שלשים הלכות את ר' אליעזר בענין סוכה. י"ב השיב להן.

י"ח אמר להן לא שמעתי.

אמרו לו כל דבריך אינן אלא מפי השמועה. אמר להן הזקקתוני לומר דבר שלא שמעתי מפי רבותי ובא להודיע שלא נתרשל בשימוש בהמ"ד אמר לעולם לא קדמני אדם לבהמ"ד ולא ישנתי בו שינת קבע ולא עראי ולא הנחתי אדם בבהמ"ד ויצאתי ולא שחתי שיחת חולין ולא אמרתי דבר שלא שמעתי מרבותי שהיה נוהג ר' אליעזר כמנהג ריב"ז בכל אלו והיה עוד ריב"ז נוהג לא הלך ד' אמות בלא תורה ובלא תפילין.

ולא מצאו אדם יושב דומם אלא שונה ולא פתח אדם דלת לתלמידים אלא הוא. מכלל שהיה משכים ומקדים. ולא אמר הגיע זמן לצאת מבהמ"ד חוץ מערבי פסחים שבתות וימים טובים:
ת"ר פ' תלמידים היו להלל הזקן.

ל' מהן ראוין שתשרה שכינה עליהן כמשה רבינו ול' מהן [ראוין] שתעמוד להן חמה כיהושע בן נון ועשרים בינוניים. הגדול שבכולם יונתן בן עוזיאל אמרו עליו כל עוף שפורח עליו באויר בשעה שהיה עוסק בתורה מיד נשרף כלומר זיו השכינה היה במושבו. קטן שבכולן ריב"ז אמרו עליו על ריב"ז שלא הניח מקרא משנה תלמוד הלכות ואגדות דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים קלין וחמורין וגז"ש תקופות וגימטריא שיחת מלאכים ושיחת שדים ושיחת דקלים משלות שועלין משלות כובסין דבר גדול מעשה מרכבה דבר קטן הויות דאביי ורבא פי' הקושיות שהיו נושאין ונותנין בה עכשיו אביי ורבא פשוטות וסדורות היו ומכוונות ביד ריב"ז וכך היו מתעסקין בהן:
ירושלמי ר' אבדמא מלחא הוה דמוך אחנותיה עבר ר' חייא בר אבא וחזייא א"ל זיל דמוך גו מטללתך וכן א"ר יוסי. ר' זעירא סליק לגזורה. פי' לשבועה בן דר' אולא ולא ולא קיבל עליו מטעים מידי עד דמיפני מוסף או משום שאין שבח לת"ח להניח ביתו (בערב) [ברגל]. תני כל שאומרים עליו ג' ברכות לאחריו אומר לפניו ברכת המוציא כל שאין אומרים עליו ג' ברכות לאחריו אין אומרים עליו המוציא התיבון פחות מכביצה אין אומרים (לפניו) [אחריו] ג' ברכות מעתה אין אומרים לפניו המוציא ושני ר' אחא לשאר המינין נצרכה כלומר כל מין שחייב אחריו ג' ברכות אומרים לפניו המוציא:

מתני' מי שהיה ראשו ורובו בסוכה כו'.

נשים ועבדים וקטנים פטורים כו' מנא לן שהנשים פטורות דת"ר אזרח הייתי אומר אזרח [בין איש] בין אשה.

האזרח להוציא את הנשים.

ואקשינן למימרא דאזרח בין איש ובין אשה משמע. והתניא בענין הכפורים האזרח לרבות הנשים האזרחיות לענוי אלמא אי לאו דמרבי להו לנשים מהאזרח מתוספת ה"א אזרח גברי משמע נשי לא משמע. ומשני רבה הלכתא היא ואסמכוה אקרא. כלומר חדא קרא וחדא הלכתא. ואמרינן איזו היא קרא ואיזו היא הלכתא. ותוב הא תרתי בסוכה שהנשים פטורות וביוה"כ שהנשים חייבות אין צריכות לא קרא ולא הלכתא.

גירסא דיקא ולא אמר הגיע עת לעמוד מבית המדרש חוץ מערבי פסחים וערב יה״כ. פירוש ערבי פסחים משום מצה ועיה״כ משום סעודה שכל האוכל בו כאלו התענה תשיעי ועשירי:

ת״ר שמנים תלמידים היו לו להלל הזקן כו׳‎. דבר גדול מעשה מרכבה פי׳‎ מרכבה העליונה הקדושה שלא נסתכלו בה נביאים מעולם וסודה ידוע לבעלי האמת:

דבר קטן הויות דאביי ורבא. פירו׳‎ דבר קטן הוא לגבי מעשה מרכב׳‎ שאמרנו ולגבי הא נמי לא קרי דבר קטן לתלמוד שהרי קדמו לכלם שלא הניח מקרא משנה ותלמוד הלכו׳‎ והגדות והם יתד שהכל תלוי בו אלא הויות דאביי ורבא הם קושיו׳‎ ותירוצין וספיקות שלהם שלא נתבררו להם מפני שלא ירדו לעומק של תלמוד כחכמים הראשונים ולפי שהיה זה מחסרון ידיעה קרי ליה דבר קטן בחכמת המשנה אבל גדול הוא מכל שאר חכמות העכו״ם וזה הפירוש אמת ונכון לכל המאמין ולא כמו שפירשו אחרים האלקים יכפר:

לקיים מה שנא׳‎ להנחיל אוהבי יש כלו׳‎ על אלו נתקיים המקרא הזה:

אמרו עליו על יונתן בן עוזיאל בשעה שהיה עוסק בתורה כל עוף שפורח מיד נשרף. פי׳‎ שהיו הדברים כמו שניתנו בסיני שהאש היתה שולטת ושאלו בירוש׳‎ התלמיד כך הרב מהו והשיבו שהתלמיד תוך ד׳‎ אמות ברם הרב אפי׳‎ חוץ לד׳‎ אמות:

הא דתנן אמרו לו א״כ היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך לאו דוקא דהא סוכה גדולה וכשרה היא אלא דאסרו רבנן שלא תהא שלחנו בתוך הבית גזירה שמא ימשך אחר שלחנו אלא פירושו לא קיימת מצוה סוכה כראוי וכרצון חכמים. ודכותה בפרק ערבי פסחים מי שלא אמר ג׳‎ דברים אלו בפסח לא יצא י״ח שפירושו שלא קיים מצותו כראוי אבל ודאי אינו מעכב וכן רבים:

אמר מר האזרח להוציא את הנשים למימרא דאזרח בין גברי בין נשי משמע דאצטריך ה״א דהאזרח למעט והתניא האזרח לרבות את הנשים אלמא אצטריך ה״א לרבותא פירוש והשתא קשי׳‎ אזרח אאזרח דאלו ה״א אה״א ל״ק שכן דין תורה דכל היכא דהוה משמע פטורא אתיא ה״א לרבות וכל היכא דהוה משמע חיובא אתיא ה״א למעט תוספות:

אמר רבא הלכתא נינהו וקרא אסמכתא בעלמא. פירוש לאו דהוי תרווייהו הלכתא דהא חד מינייהו שפיר אתי אלא הכי קאמר דחד מנייהו הלכה למשה מסיני ולא אתי מקרא והיינו דשיילינן הי קרא והי הלכתא ותו ל״ל קרא ול״ל הלכתא דהא כלל הוא בכל התורה כלה שכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות וכלל הוא בכל התורה כלה הא דרב שהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה וסוכה ויה״כ בהני כללי נינהו ולמה אצטריך קרא באנפי נפשייהו:

לעולם יהא אדם ירא בהוראה ושלא לסמוך על סברתו אלא אחר העיון הגדול ולא יהא בטוח בעצמו להורות אלא במה ששמע מפי רבו או שהוא מקובל בו מפי חכם דרך הערה אמרו בר' אליעזר הגדול ששאלוהו שלשים הלכות בשתים עשרה אמר להם שמעתי ובשמנה עשרה לא שמעתי עד שאמרו לו וכי כל דבריך אינן אלא מפי השמועה אמר להם מעולם לא קדמני אדם בבית המדרש ולא ישנתי בבית המדרש ולא הנחתי אדם בבית המדרש ויצאתי ולא שחתי שיחת חולין ולא אמרתי דבר שלא שמעתי מפי רבי ונתגלגלו מזה לספר בשבחו של רבן יוחנן בן זכאי שלא שח שיחת חולין מעולם ולא הלך ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין ולא קדמו אדם בבית המדרש ולא ישן בבית המדרש לא שינת עראי ולא שינת קבע ולא הרהר במבואות המטונפות ולא מצאו אדם יושב ודומם אלא יושב ושונה ולא אמר הגיע עת לעמוד חוץ מערבי שבתות וערבי ימים טובים ולא הניח מקרא ומשנה תלמוד הלכות ואגדות דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים קלים וחמורים גזרות שוות תקופות וגימטראות שנכללו בהם חכמות גדולות בשיעור ומספר ותשבורת ממשלות כובסים וממשלות שועלים להדריך במשליהם ההמון שיחת שדים ושיחת דקלים ושיחת מלאכי השרת ר"ל מה שאפשר לדבר עליהן כענין וידבר על העצים ועל האבנים ונכללו באלו חכמות גדולות מענין הטבע ומה שאחר הטבע ומעשה מרכבה ואף דקדוקים קלים העתידים להתחדש עליו בדורות הבאים וזמן האחרונים הכל נתגלה לו לרוב שלימותו ועליו נאמר להנחיל אהבי יש:

המשנה השביעית והכוונה בה בענין החלק הרביעי ג"כ והוא שאמר מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין אמרו להם בית הלל לא כך היה מעשה שהלכו זקני בית שמאי וזקני בית הלל לבקר את יוחנן בן החורונית ומצאוהו ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית אמרו להן בית שמאי משם ראייה אף הם אמרו לו אם כך היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך נשים ועבדים וקטנים פטורין מן הסוכה וכל קטן שאינו צריך לאמו חייב בסוכה מעשה שילדה כלתו של שמאי הזקן ופחת את המעזיבה וסיכך על גבי המטה בשביל (הזקן) [הקטן] אמר הר"ם אמר השם ית' כל האזרח בישראל ישבו בסוכות ובאה הקבלה כי זה להוציא נשים ועבדים וקטנים וקטן שאינו צריך לאמו הוא שאינו קורא לאמו בשעה שעומד משנתו כמנהג הנערים הקטנים ואין הלכה כבית שמאי שהחמיר וחייב בסוכה לזכרים כולם בכל השנים:

אמר המאירי מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין אמרו להם בית הלל לא כך היה מעשה שהלכו זקני בית שמאי וזקני בית הלל לבקר את ר' יוחנן בן החורונית ומצאוהו יושב ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית ולא אמרו לו דבר ואמרו להם [ב"ש משם ראי'] אף הם אמרו לו א"כ היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך וכבר ביארנו שנחלקו בסוכה גדולה ומגזרת שמא ימשך אחר שולחנו ובקטנה ומצד עצמה אם כשרה ואם פסולה ופסקנו כבית שמאי בשתיהן וכבר ביארנו הכל בפרק ראשון ולא נתחדש על משנה זו דבר:

המשנה השמינית והיא חוזרת לענין החלק השלישי ושלא כסדר נכתבה והוא שאמר נשים ועבדים וקטנים פטורים מן הסוכה פי' נשים מצד שהסוכה מצות עשה שהזמן גרמא ואע"פ שחייבות במצה אין חייבות בסוכה ועבדים מפני שהם שוים לנשים וקטנים מפני שאינם בני חיוב ומ"מ באין צריכים לאמן חייבים מתורת חינוך ופי' בגמ' ששיעור זה כל שניעור ואינו קורא אמא אמא והיא הגעת חנוך לענין זה ואע"פ שמצינו בהרבה דברים שיעור אחר לחנוך הכל לפי מה שהוא הענין יודע לנענע בענין לולב יודע להתעטף לענין ציצית וכן הכל לפי מה שהוא כמו שביארנו במסכת חגיגה:

מעשה בשמאי הזקן וכו' כלומר שהוא מחמיר בכל קטן להושיבו בסוכה וכשילדה כלתו פיחת את המעזיבה וסכך עליה והלכה כתנא קמא ובגמרא יתבאר שהנשים חייבות בתוספת עינוי של יום הכפורים אע"פ שאין בו בתורה עונש ואזהרה וסמכוה בגמרא מן המקרא האזרח לרבות נשים אזרחיות שחייבות בענוי ר"ל שאף הן אזרחיות ר"ל מזרע אברהם שנקרא אזרחי:

זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

הזקקתוני לומר דבר שלא שמעתי כו'. דהיינו אגיד לכם מדותי וזו אחת מהן כפרש"י וגם שכל אלו מדות קבל מרבו ריב"ז כדמסיק ור"א תלמידו היה נוהג אחריו מ"מ המדות לא שמען מרבו אלא ראה שנהג רבו כך ונהג גם הוא כן ועי"ל דבלשון תימה קא"ל וכי תזקיקוני לומר דבר שלא שמעתי והרי מדותי כו' וזו אחת מהן ובמדות דריב"ז חשיב הרבה מדות דלא חשיב להו בדר"א. אע"ג דר"א נהג אחריו בכולן כדמשמע לקמן. י"ל דלא חשיב הכא רק הנהו מדות שלא תאמר מה שלא שמעתי מרבותי הוא שהם ודאי אמרו בבה"מ ואני הייתי מתעצל ונמנע מלשמען מפי רבותי אם מפני שהייתי מתאחר מלבא וממהר לצאת מבה"מ או מפני השינה או מפני שהייתי סח שיחת חולין ע"כ אמר שאינו כן אלא מעולם לא קדמני כו' וכן נראה מפרש"י ודו"ק:

ריב"ז מימיו כו'. כל אלו מדות דחשיב נוגעין בלמוד תורה ושאמר בלא תפילין כי היא כתר תורה כמ"ש בקידושין פ' האומר ופרשיותיו ד' מורים על למוד תורה וזה אב לכולן שנאמר ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' וגו'. ואמר

ולא הרהר במבואות כו'. ר"ל אע"פ שהיתה התורה שגורה כל כך בפיו ובלבו היה נזהר מלהרהר במבואות כו'. ואמר

ולא מצאו אדם יושב ודומם כו'. גם שהיה אפשר בלמוד עיוני עיקרא בגירסא שתהא שגורה בפיו ולא תשתכח כדאמרי' בכמה מקומות. ואמר

ולא פתח אדם דלת כו'. שהוא היה מקרב עצמו אצל הפתח דבתלמידיו היה קנאה וביטול תורה איזו מהן יפתח לחבריו הבאים ואשמעינן נמי דלא הניח ר' יוחנן בן זכאי לישב שומר על הפתח שלא יטול שכר ויתעכב מלכנוס מי שאין לו כעובדא דהלל במסכת יומא:

שמנים תלמידים היו לו להלל כו' כל הסוגיא מפורש פ' יש נוחלין ע"ש:

בתוס' ד"ה הלכתא נינהו וכו' ובריש בנות כותים וכו' לפי שמסופק על שניהם וכו' משום דשם אמר רבא הלכתא נינהו והדר מסיק ומפרש שם הי היא הלכתא דמשמע דרבא בעצמו היה מסופק מתחלה איזה מהן הוי הלכתא ומשום דמעיקרא היה רבא מסופק הי מינייהו הוי הלכתא לכך קאמר לישנא נינהו לשון רבים ור"ל חדא מינייהו הוי הלכתא ר"ל וא"צ להגיה הספרים שם אבל הכא אע"ג דפריך נמי גמ' הי קרא והי הלכתא מ"מ לרבא בעצמו לא היה שום ספק בדבר דסוכה הוי הלכתא כדאמר לקמן בסמוך רבא אמר איצטריך וכו' לכך כתבו התוס' דהכא דהלכתא היא גרסי' לשון יחיד ולפי זה נ"ל הא דקאמר התם בפ' בנות כותים הי קרא הי הלכתא אילימא וכו' הכל הוא מדברי רבא ור"ל שמתחלה היה רבא עצמו מסופק הי מינייהו הוי הלכתא ומ"מ דברי התוס' דהכא אינם כדבריהם שם בפ' בנות כותים דשם משמע מדברי התוס' דאף הכא בסוכה גרסי' נינהו לשון רבים וכאן בדבור זה כתבו דגדסי' הכא הלכתא היא לשון יחיד ובספר ח"ש מפרש התוס' דהכא דרצונו לפרש הכא בהאי פירושא דדחו שם בפ' בנות כותים מכח סוגיא דהכא [וז"א] שהרי כתבו שם וא"צ לפרש משום דקאי נמי אקרא דזכרים דלקמן וכו' ע"ש וגם אין במשמעות לשון התוס' דהכא כפי' ספר ח"ש שהרי כתבו לפי שמסופק על שניהם וכו' והאי לישנא דלפי שמסופק לא יתיישב כלל לפירושו אלא כמו שכתבתי ועיין במה שכתבתי שם בפ' בנות כותים:

גמ' ראוין שתשרה עליהם שכינה כו'. נ"ב ראוין שתשרה כו' אלא שעון הדור גורם ואין הדור ראוי לכך שתעמוד להם חמה כיהושע ולמשה נמי עמדה חמה דנפקא לן אחל אחל אלא משום דאין חשובים כל כך כמשה תלאן ביהושע:

רש"י ד"ה גמרא מדקדקים בדברי הראשונים כו' ואותו דיוק כו' נקרא גמרא. כצ"ל:

רש"י ד"ה הלכות כגון גוד ולבוד וד"ע. כ"ז הן בכלל מחיצין שחשב בסמוך עי' לעיל (ו ב):

במשנה מעשה וילדה כו' וסיכך כו' בשביל קטן. הפ"י תמה איך שייך חינוך בקטן ב"י ונעלם מכ"ת דברי מהרש"ל ביבמות (טו) שפי' שהיה לה קטן אחר שהיה צריך לאמו ולא זז ממנה ובשבילו סכך וש"י וכ"מ לשון הר"ן וא"ש דל"ת וילדה בן אך צע"ק הא דאיתא בחגיגה (ו) השיב רבי כו' עד יגמל הנער ופרש"י ומשנה ראשונה הוא יכול לרכוב כו' וי"ל שאני שמואל דחכמה יתירה היתה בו שהרי הורה דשחיטה כשרה בזר בהיותו בן ב' שנים:

גמרא האזרח לרבות אה"נ כו' בעינוי. ל"י מדוע ל"ק ג"כ במלאכה דהא גם תוספתה אימעוט ביומא מעונש ומאזהרה והאזרח סמיך טפי לכל מלאכה ל"ת ואולי מזה יצא לו להרמב"ם דתוספת מלאכה אינה מד"ת אף לאנשים עי' בפ"א מהל' שב"ע ה"ו ובנו"כ בארוכה ואני מסתפק אם נשים חייבות במצות אכילת עי"כ כיון דאינה אלא בעשה מן ועניתם כו' בתשעה או הואיל והוציאה קרא בלשון עינוי כל דאיתא בעינוי איתא באכילה ובפרט לפי מה שהסביר הרא"ש טעם מצותה בפ' יוה"כ סי' כב ע"ש:

מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁשָּׁבַת בַּגָּלִיל הָעֶלְיוֹן, וּשְׁאָלוּהוּ שְׁלֹשִׁים הֲלָכוֹת בְּהִלְכוֹת סֻכָּה. שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, אָמַר לָהֶם: שָׁמַעְתִּי, וּשְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה, אָמַר לָהֶם: לֹא שָׁמַעְתִּי. נראה לי בס"ד דלא על חנם נזדמן כך אלא הוא על פי מה שאמר בגמרא (סנהדרין צז:) דלא פחית עלמין מתלתין צדיקים גמורים רואין פני שכינה לפעמים המה י"ח בארץ ישראל וי"ב בחוץ לארץ ולפעמים להפך יעוין שם. והנה הצדיקים גמורים הם כמו סוכה ממש שמגינים על ישראל והם שלושים צדיקים גמורים לכך נזדמן דשאלוהו שלושים הלכות בהלכות סוכה וכנגד התחלקותם שהם י"ב כאן וי"ח כאן כן אלו השלשים שאלות נחלקו לי"ב וי"ח.

מִיָּמַי לֹא קִדְּמַנִי אָדָם לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. יש להקשות למה הזכיר להם מידות אלו דאין שייכים לענין אטו לשבוחי גרמיה הוא בא? שלא היה צריך לומר להם אלא אחת והוא שֶׁלֹּא אָמַרְתִּי דָּבָר שֶׁלֹּא שָׁמַעְתִּי מִפִּי רַבִּי מֵעוֹלָם?
ונראה לי בס"ד כי על דבר זה 'שֶׁלֹּא יֹאמַר דָּבָר שֶׁלֹּא שָׁמַע מִפִּי רַבִּי' יש להקשות וכי כל האופנים שבעולם שמעם מפי רבו? ולפי מדתו זאת מוכרח שיסתום שערי תשובה בפני רוב השואלים דת ותורה אף על פי שהוא יֵשׁ לְאֵל יָדוֹ להשיב ונמצאת מדה זו קשה דלקו בה כמה וכמה שואלי דת! לכן הגיד להם שלש מדות יקרות אלו 'שֶׁלֹּא קִדְּמַנִי אָדָם לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וְשֶׁלֹּא יָשַׁנְתִּי בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ וְשֶׁלֹּא הִנַּחְתִּי אָדָם בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ וְיָצָאתִי' דמאחר שהיה מחובשי בית המדרש כל כך ודאי שמע כמה וכמה אלפים ורבבות אופני שאלות בדת ותורה, ולכן ודאי רוב הקרוב לכל דאלו השאלות אשר ישאלון ממנו בא כדמותם וצלמם לפני רבותיו ושמעם הוא שבזה יוכל להשיב לשואלים ממנו ונמצא דלא נפיק פסידא כולי האי ממדה זו שהוא מחזיק בה.

וְלֹא יָשַׁנְתִּי בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, לֹא שְׁנַת קֶבַע וְלֹא שְׁנַת עֲרַאי. פירוש שִׁינַת קֶבַע קאי על שינת הלילה שדרכם היה לקבוע לימוד בית המדרש גם בלילות אך היו ישנים שם שלש או ארבע שעות שינת קבע והוא גם בלילה לא היה ישן שם שינת קבע אלא שינת עראי בשביל ההכרח.
ומה שאמר שִׁינַת עֲרַאי קאי על שינה שביום דאף על פי דהיו התלמידים ישנים ביום שינת עראי מחמת דהם נעורים ברוב שעות של הלילה עם כל זה הוא לא היה ישן שינת עראי שדרכם לישן ביום, כלל ועיקר.

וְלֹא אָמַרְתִּי דָּבָר שֶׁלֹּא שָׁמַעְתִּי מִפִּי רַבִּי מֵעוֹלָם. כתב הרב חיד"א ז"ל בספרו שמחת הרגל מהכא מקשו על מה שאמר הרמב"ן ז"ל פרק הזהב גבי תנורו של עכנאי (בבא מציעא נט:) שהחכמים היו אומרים מפי השמועה ורבי אליעזר היה אומר 'כך נראה בעיני' לפיכך לא קבלו ממנו כל ראיות שבעולם ואילו הורה למעשה בזמן הבית היה נעשה זקן ממרא! עד כאן דברי הרמב"ן ז"ל דכתבו בשמו הנימוקי יוסף והריב"ש והדבר קשה דלא אפשר שיאמר רבי אליעזר 'כך נראה בעיני' שהרי לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם! ולכאורה היא קושיא אלימתא וכבר חזינן מאי דתריץ הרב חוות יאיר ולא הרוה צמאונינו כדכתיבנא שם בפרק הזהב, עד כאן לשונו הגאון חיד"א ז"ל.
ולי אנא עבדא נראה דקושיא ליתא מעיקרא דבאמת בהך עובדא דעכנאי שינה רבי אליעזר שיטתו ומנהגו ולא נהג במידה זו שהיתה אתו אותה מעשה אחת היתה ופרסמה הכתוב בתלמוד דהא גדולה מזו עביד שם שהוא היה יחיד ונחלק על רבים ועשה כמה פלילות שיקבלו דעתו בעל כרחם וכן לא יעשה על פי דין תורתינו הקדושה שאמרה (שמות כג, ב) 'אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת' ואם כן אין לתמוה על מה שעבר על מידתו הנזכר וכי מידתו הנזכר עדיפה מהכלל הנאמן שבתורה ד'אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת'? ואיך לא השגיח בו וכל שכן היכא דהרבים מעידים שכך קבלה אצלם מפי השמועה איך עלה על דעתו לחלוק על השמועה מסברה דנפשיה? וראה והבט בדין שדנו אותו שברכוהו ומזה תדע קושי הדבר ששגג בו כמה היה והבן בדברי הרמב"ן ז"ל שכתב ואלו הורה למעשה בזמן הבית היה נעשה זקן ממרא! שרמז בזה לומר אותו היום יצא רבי אליעזר ע"ה מגדר ההלכה ובודאי שנתגלגל הדבר להיות לו כך בשביל איזה טעם כמוס כי לא על חנם בא לידי כך! ובחדושינו עשינו איזה טעמים בדבר זה שנתגלגל בכך ואיך שיהיה אין קושיא מהך עובדא לומר איך שינה מדתו לבלתי יאמר דבר שלא שמע מפי רבו? דגדולה מזו שינה בהך עובדא וזה ברור.
והנה בפתח עינים בפרק הזהב הביא התירוץ מן הגאון חוות יאיר ז"ל כך דכשהיו שואלין ממנו הלכה למעשה אז לא הורה דבר שלא שמע מפי רבו מה שאין כן כשדן עם חביריו בהלכה בתנורו של עכנאי היה אומר דעתו וכתב הגאון חיד"א דבריו קשים לשמוע דהרי הא דתנורו של עכנאי הלכה למעשה היה כדמשמע בסוגיין וכו' עיין שם.
ויש ליישב דבריו דהתם השאלה נשאלה תחלה מן החכמים ולא מן רבי אליעזר והם הורו לטמא ואחר ששמע רבי אליעזר תשובתם נחלק עמהם לסתור דבריהם בדרך שקלא וטרייא וזה בעל התנור כששמע דרבי אליעזר חולק על החכמים ומטהר הלך ועשה מעשה על פי דבריו של רבי אליעזר לטהר אבל הוא לא הורה לבעל המעשה בפירוש לטהר ואחר כך החכמים הביאו כל אותם טהרות שנעשו על פי דברי רבי אליעזר ושרפום.

אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: מִיָּמָיו לֹא שָׂח שִׂיחַת חֻלִּין. הנה נודע (סנהדרין מא.) דרבן יוחנן בן זכאי חי ק"ך שנה וארבעים מהם עסק בפרקמטיא וארבעים למד וארבעים לימד ולכן מה שאמר 'מִיָּמָיו לֹא שָׂח שִׂיחַת חֻלִּין' קאי על אותם השמונים שנה שהם ימים המובחרים שלו ולזה אמר מִיָּמָיו רוצה לומר מימים המובחרים הראויים אליו שנחשבים ימים גמורים. ונרמז גם כן מִיָּמָיו מימי וא"ו רוצה לומר מימי של עסק תורה שבעל פה שהיא ששה סדרים.

וְלֹא הִרְהֵר בִּמְבוֹאוֹת הַמְּטֻנָּפוֹת. קשה מאי רבותיה דרבן יוחנן בן זכאי בזה והלא זה אסור מדינא לכל אדם?
ונראה לי כי בדרך הטבע כל חכם שהוא אדוק בתורה ימים ולילות קשה עליו מאד דבר זה לשמור עצמו לבלתי יהרהר בדברי תורה במבואות המטונפות ומוכרח שישגה בזה ואנוס מקרי וכמו שאמרו בגמרא (זבחים קב:) על רבי אלעזר בן רשב"י שהרהר בדבר אחד מדברי תורה בבית הכסא והקשה בגמרא איך יעשה כן ומשני דאנוס היו ואם כן כפי הטבע קשה לשמור עצמו בדבר זה והיינו שבחו של רבן יוחנן בן זכאי דאף על פי שהיה אדוק בתורה הרבה וקשה לשמור עצמו בדבר זה עם כל זה היה שולט בטבעו ונזהר מאד לבלתי ישגה בשום פעם להרהר בדברי תורה במקום מטונף.

וְלֹא מְצָאוֹ אָדָם יוֹשֵׁב וְדוֹמֵם, אֶלָּא יוֹשֵׁב וְשׁוֹנֶה. קשה כיון שסיפר בשבחו דְלֹא הָלַךְ אַרְבַּע אַמּוֹת בְּלֹא תּוֹרָה וּבְלֹא תְּפִלִּין אם כן כל שכן שלא היה 'יוֹשֵׁב וְדוֹמֵם'! ומאי חידוש קא משמע לן בזה?
ונראה לי בס"ד מה שאמר 'יוֹשֵׁב וְדוֹמֵם' אין הכונה לומר שלא היה בטל מדברי תורה דזה פשיטא ואין זה חידוש אלא הכונה דיש אדם שיגע מגרסתו והוא יושב ודומם לשמוע דברי תורה מאחרים דגרסי לפניו או דומם ומהרהר דברי תורה בלבו אך רבן יוחנן בן זכאי לא מצאו אדם יושב ודומם באופן זה אלא תמיד יושב וגורס שמוציא דברי תורה מפיו אף על פי שהיה יגע מאד כמו שאמרו (עירובין נד.) 'כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם' (משלי ד, כב) למוציאהם בפה.
ומה שאמר לֹא פָּתַח אָדָם דֶּלֶת לְתַלְמִידָיו אֶלָּא הוּא בְּעַצְמוֹ קשה וכי יש בית המדרש בלא שמש ולמה היה עושה מלאכתו של שמש? ונראה לי דביום היה פתח בית המדרש פתוח תמיד אך בלילה סוגרים אותו וכל אדם שיבא פותחין לו וסוגרין אותו תכף בעת שנכנס ורבן יוחנן בן זכאי היה דרכו לבא לבית המדרש קודם חצות קודם כל התלמידים ואחר שנכנס סוגר השמש הדלת והולך לישן וכשיבאו אחר כך תלמידים ודופקים על הפתח ליכנס היה רץ ופותח להם קודם שיקיץ השמש לפתוח להם.

תָּנוּ רַבָּנָן: שְׁמוֹנִים תַּלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְהִלֵּל הַזָּקֵן. נראה לי בס"ד זכה לשמונים תלמידים כנגד שמונים שנה אשר למד ואשר לימד כי הוא חי ק"ך שנים ובן ארבעים שנה עלה מבבל לארץ ישראל ללמוד תורה וארבעים שנה למד וארבעים שנה פרנס את ישראל בנשיאותו וכנזכר בסדר הדורות עיין שם.
ונראה לי בס"ד לרמוז כל זה בשמו הטוב דאות ה"א שבשמו מורה שלמד תורה לשמה כאשר ביאר רבינו האר"י ז"ל בסוד לשמה שהוא לשם ה"א שהוא סוד לאה כנודע ואות למ"ד מורה על ארבעים שלמד הוא עצמו ואות למ"ד השני יורה על לימוד התורה שלימד לאחרים בזמן נשיאותו גם הלמ"ד עצמו יש במילואו מ' להורות על ארבעים שלמד וארבעים שלימד ונשאר כאן ד' וכאן ד' לרמוז על ד' חלקי התורה שהם פרד"ס [פשט רמז דרש סוד] אשר למד ואשר לימד.
ועוד נראה לי בס"ד לרמוז בשמו הטוב דאות ה"א שבשמו יורה שלמד תורה לשמה שהוא לשם ה"א כאמור לעיל ונשארו שני למדי"ן שכל אחד מספרו שלושים לרמוז על תלמידיו שהיו שלושים ראויין שתשרה שכינה עליהם ושלשים ראויין שתעמוד להם חמה ונקודה שתחת הלמ"ד דהלל היא ציר"י שהוא שני יודי"ן שמספרם עשרים כנגד עשרים תלמידים הבינונים וסימן זה כלל גדול בתורה כלל עשרים ושלשים ושלשים.

שְׁלֹשִׁים מֵהֶם רְאוּיִין שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה עֲלֵיהֶם כְּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ. כתב הגאון חיד"א ז"ל בפתח עינים מקשים והא כתיב (דברים לד, י) 'וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה'? עיין שם. ולא קשה מידי ד'רְאוּיִין' קאמר אבל באמת לא הוו נביאי אפילו במדרגה הקטנה כי פסקה הנבואה אחר חגי זכריה ומלאכי וקרא אמר 'וְלֹא קָם כְּמֹשֶׁה' קימה בפועל.
או נראה לי לענין ההתמדה מדמי להו כי מצינו במשה רבינו ע"ה לא זזה שכינה ממנו אפילו שעה אחת כן הם היו ראויים להשראת שכינה בתמידות אבל במדרגת הנבואה והשראת שכינה לא איירי הכא דאין הכי נמי היו זוכין למדרגה כפי ערכם דוקא אבל למדרגת נבואה של משה רבינו ע"ה אי אפשר להגיע.
אי נמי השראת שכינה דנקיט הכא על רוח הקודש ולא על נבואה וכמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בריש שער רוח הקודש שזכה דוד המלך ע"ה לרוח הקודש למדרגה גדולה כמו מדרגת משה רבינו ע"ה בנבואה שהיתה קול בקול וכמו שהיה משה רבינו ע"ה רבן של כל נביאים בנבואה כן היה דוד המלך ע"ה רבן של כל בעלי רוח הקודש שלא יש צדיק שזכה למדרגתו ברוח הקודש.

וּשְׁלֹשִׁים מֵהֶם רְאוּיִין שֶׁתַּעֲמֹד לָהֶם חַמָּה כִּיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן. הא דנקט יהושע משום דשעות של יהושע נפישי משעות דמשה רבינו ע"ה וכנזכר בגמרא ובזה הוי רבותא טפי. ועוד דיהושע אית ביה רבותא טפי שגזר על השמש דום לעיני כל ישראל דכתיב (יהושע י, יב) 'וַיֹּאמֶר לְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם' ואיתא במדרש תנחומא (מדרש תנחומא פרשת אחרי מות, סימן יד ובילקוט שמעוני על נ"ך כב) אָמַר לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ לִיהוֹשֻׁעַ: אַתָּה אוֹמֵר לִי 'דּוֹם'?! יֵשׁ קָטָן פּוֹתֵחַ פִּיו וְאוֹמֵר לְגָדוֹל הֵימֶנּוּ 'דּוֹם'? אֲנִי נִבְרֵאתִי בָּרְבִיעִי וְאַתָּה נִבְרֵאתָ בַּשִּׁשִּׁי וְאַתָּה אוֹמֵר לִי 'דּוֹם'? אָמַר לוֹ יְהוֹשֻׁעַ: בֶּן חוֹרִין קָטָן שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֶבֶד זָקֵן אֵינוֹ אוֹמֵר לוֹ שְׁתֹק! לֹא קָנָה אַבְרָהָם אָבִינוּ הַשָּׁמַיִם וְכָל מַה שֶׁבְּתוֹכוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יד, יט) 'בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ'? וְלֹא זוֹ בִּלְבַד אֶלָּא שֶׁנִּשְׁתַּחֲוִיתָ כְּעֶבֶד לִפְנֵי יוֹסֵף שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית לז, ט) 'וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי' אָמַר לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ אַתָּה אוֹמֵר שֶׁאֱדוֹם וּמִי אוֹמֵר קִלּוּסוֹ שֶׁל הקב"ה? אָמַר לוֹ שְׁתֹק! וַאֲנִי אוֹמֵר, שֶׁנֶּאֱמַר 'אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ' וְאֵין אָז אֶלָּא שִׁירָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות טו, א) 'אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה' עיין שם. נמצא דאיכא רבותא גבי יהושע בעמידת השמש שהעמידו בעל כרחו בטענה גדולה שבירר שהוא גדול ממנו ולכך אמר רְאוּיִין כִּיהוֹשֻׁעַ.
ובני ידידי כה"ר יעקב הי"ו תירץ איכא רבותא ביהושע שפני יהושע כפני לבנה ועם כל זה העמיד החמה מה שאין כן משה רבינו ע"ה פניו כפני חמה עד כאן דבריו נר"ו.

רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁלֹּא הִנִּיחַ מִקְרָא, מִשְׁנָה וכו'. נראה לי מִקְרָא דזכר כאן היינו חכמת הדקדוק שבמקרא שהיא גם כן חכמה גדולה ונמצא מנה כאן י"ח חלוקות כי קַלּוֹת וַחֲמוּרוֹת הם דבר אחד שהוא ענין קל וחומר.
ונראה לי בס"ד כי היה צדיק חי לכך זכה לי"ח הנזכרים פה ונרמזו בשמו ששמו הוא ח"י נו"ן שזכה לבינה שיש בה נו"ן שערים ולכך זכה לח"י לימודים הנזכר. או נו"ן הוא דג שהחכם מכונה בשם נונא רבא כנזכר בזוהר הקדוש וכיון דרבן יוחנן בן זכאי שהוא קטן שבכולם זכה לי"ח לימודים הנזכר ודאי כולם זכו להם.
ובזה יובן בס"ד (תהלים קמה, טז) 'וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן' תיבת לְכָל [80] רמז לשמונים תלמידים של הלל ע"ה שהיתה חלוקתם שלשים ועשרים ושלשים שהם אותיות 'לְכָל' וְהִשְׂבִּיעַ השי"ת את 'לְכָל' הם השמונים תלמידים חַי רָצוֹן, 'חַי' לימודים של רָצוֹן.
ומה שאמר גִימַטְרִיָּאוֹת עיין פירוש רש"י ז"ל. וקשה לפי זה אמאי נקיט להא בתר תְּקוּפוֹת והוה ליה לה למנקט בהדי הדומין לה?
ונראה לי בס"ד גִימַטְרִיָּאוֹת הוא חכמת המספר ותשבורת ובכללה חכמת המדידה. ושוב נזכרתי משנה סוף פרק ג' דאבות (משנה אבות ג, יח) 'תְּקוּפוֹת וְגִמַטְרְיָאוֹת, פַּרְפְּרָאוֹת לַחָכְמָה' ופירש רבינו יונה ז"ל מפני שיש בהם חשבונות רבים וחכמת החשבון מחדדת האדם עיין שם. ועיין בתוספות יום טוב שם מה שאמר על ההנדסה ועיין מה שאמר על דבריו הגאון יעב"ץ ז"ל בפירושו על אבות שם יעוין שם.

וְשִׂיחַת דְּקָלִים. הנה בתשובות הגאונים סימן ע"ד יש תשובה לרבינו האי גאון ז"ל שכתב וז"ל וששאלתם שיחת דקלים אמרו כי יום שאין בו נשיבת הרוח דכשאתה פורש סדין אינה מתנענעת והיודע עומד בין ב' דקלים שהם קרובים זה לזה ורואה איך ינועו זה לזה יש בו סימן שמכירין בהם כמה דברים. ואמרו כי מר אברהם קבאסי גאון זצ"ל שהיה בשנת אלף ק"מ לשטרות היה מכיר בשיחת דקלים והיה מודיע פליאות גדולות שמכירין בהם האמת לבני אדם, עד כאן לשונו יעוין שם. וגם רבינו האר"י ז"ל זכה להכיר בשיחת דקלים כאשר העיד עליו רבינו מהרח"ו [מורנו הרב רבי חיים ויטאל] ז"ל בהקדמתו לשער ההקדמות יעוין שם.

דָּבָר גָּדוֹל, מַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה, וְדָבָר קָטָן, הֲוָיוֹת דְּאַבַּיֵי וְרָבָא. נראה לי בס"ד מַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה הוא ענין היחודים הנמצא מהם בשער רוח הקודש לרבינו האר"י ז"ל וקרי להו 'מַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה' שמרכיב הספירות והשמות והעולמות זה בזה בכונתו והם דבר יקר מאד. ואמר רבינו האר"י ז"ל למהרח"ו ז"ל דלענין היחודים הוא גדול יותר מלימוד הסודות כנזכר בשער רוח הקודש ולהיות כי ענין לימוד זה הוא בסוד עולם האצילות שהוא הגדול, לכך קרי ליה 'דָּבָר גָּדוֹל' אך הֲוָיוֹת דְּאַבַּיֵי וְרָבָא הם הקושיות והתירוצים בפלפולים ואלו הם בסוד העשיה דידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל דקושיות ותירוצים הם משברים הקליפות שבעשיה ולהיות כי תיקון שלהם בעשיה ששם עיקר הקליפות לכך קרי להו 'דָּבָר קָטָן' כי העשיה הוא קטן שבארבע עולמות.
ועוד נראה לי בס"ד לפרש הטעם דקרי להויות דאביי ורבא 'דָּבָר קָטָן' על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בריש שער רוח הקודש דהתנאים הם מבחינת זמן דגדלות והאמוראים הם מבחינת זמן הקטנות הנקרא יניקה יעוין שם. ובזה מובן היטב מה דקרי לדברי האמוראים 'דָּבָר קָטָן'. וראיתי בשער הגלגולים לרבינו האר"י ז"ל (בהקדמה ל"ו דף מ.) שכתב דאביי היה גלגול שלישי לנשמה שהיתה בריב"ז ולכך אמרו רז"ל על רבן יוחנן בן זכאי שֶׁלֹּא הִנִּיחַ מִקְרָא וּמִשְׁנָה וכו' וְהֲוָיוֹת דְּאַבַּיֵי וְרָבָא יעוין שם. והשתא לפי דברי רבינו האר"י ז"ל הנזכר מובן הטעם דקרי להוויות דאביי ורבא בשם 'דָּבָר קָטָן' כי הם של גלגול שלישי שהוא קטן לגבי רבן יוחנן בן זכאי ודו"ק.

לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: (משלי ח, כא) "לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא". פירוש אל תחשוב דרבן יוחנן בן זכאי איבד זמן כדי לידע חכמות אלו שהם שִׂיחַת שֵׁדִים וְשִׂיחַת דְּקָלִים מְשָׁלוֹת כּוֹבְסִים מְשָׁלוֹת שׁוּעָלִים אלא באמת הוא כל זמנו עשאו קבע ללמוד התורה דוקא ושאר חכמות הנזכר קלט אותם בסייעתא דשמייא שפתח לבו להבינם במהרה הואיל ויש בהם צורך לענייני תורה ולכך אמר 'וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא' אני בעצמי אמלא אוצרות מוחם ולבם ולא על ידי יגיעה שלהם.

גמ' כל לרבות את הקטנים. עיין פסחים דף מג ע"ב תוס' ד"ה מאן שמעת:

במשנה מי שהיה ראשו ורובו בסוכה כו' לבקר את רבי יוחנן בן החורנית כו' עיין בחידושי הריטב"א ובחידושינו לעיל דף ג' ובחידושי ברכות דף י"א הארכתי יותר ע"ש ותמצא נחת:

בגמרא מנא הני מילי דת"ר אזרח כו' הא דמקשה מנא הני מילי אף ע"ג דמילתא דפשיטא בכולה תלמודא דכל מ"ע שהז"ג נשים פטורות ומשנה ערוכה היא בקידושין דף כ"ט ובפרק היה קורא במשנה דנשים ועבדים אלא דאפ"ה פריך שפיר משום דהוי מסיק אדעתי' דיש לחייבן בסוכה מתשבו כעין תדורו או מג"ש ט"ו ט"ו מחג המצות. ואפשר נמי דמעיקרא ס"ד דיש לחייבן מהאי קרא גופא דהאזרח כדאשכחן לענין תוס' יה"כ או מריבויא דכל דהא אשכחן נמי בפרק אלו עוברין דאיכא למ"ד דמה שהנשים חייבות במצה לילה ראשונה היינו מריבוי' דכל ע"ש ומה שיש לדקדק בסוגיא זו דהאזרח כבר כתבתי באריכות בחידושי קידושין ל"ד בלשון התוס' שם עיין עליו:

נשים עבדים וקטנים פטורין מן הסוכה. שמעתי שחכמי המערב שאלו דכיון דע"י מצות סוכה ולולב נמשכות הארה למ' אמאי נשים פטורות הרי כתב ר"מ דכלהו נשי ישראל אחוזות במ' ואליהם יאתה לקיים מצות אלו להגדיל הארות המ' דאחיזות בה. ואני עני יישבתי לזה כמ"ש בקונטריס זה בריש שבועות בס"ד ע"ש:

אמרו על ריב"ז מימיו לא שח שיחת חולין וכו' הר"מ פ"ב דדעות כתב כן על רב ומרן כ"מ כתב דהכא אמרו כן על ריב"ז אבל על רב לא ידע מקומו ואין ספק דהרמב"ם מצא כן ברז"ל אבל ק"ק דמנו לרב עשר קדושות והביאם ספר יוחסין וכן ראיתי בס' הפרדס לרש"י כ"י ולא מנו הא דלא שח שיחה בטלה ומ"ש בשו"ת מקום שמואל סוף סי' ס"ה אין דבריו מחוורים כמ"ש בהגהות הר"מ בס"ד: [עיין מ"ש בעניותי בקונטריס זה סוף מנחות בס"ד]:

האזרח לרבות הגרים ודברי התוס' והריטב"א עמ"ש בראש דוד דף פ"ט:

(כח א משנה) אמרו להם ב"ה לב"ש וכו' לבקר את ר' יוחנן בן החורנית וכו' ולא אמרו לו דבר. פי' ור' יוחנן בן החורנית היה מתלמידי שמאי כדמשמע בתוספתא פ"ב^*ובלי ספק שהביאו בתוספתא שם המעשה בר' יוחנן, שאין לה ענין כל עיקר להלכות סוכה אלא כדי להודיענו, שר' יוחנן בן החורנית היה מתלמידי שמאי. ומזה נבין הוכחתם של ב"ה לב"ש מר"י בן החורנית במשנתנו. וכ"כ במנחת בכורים שם, וכ"ה דעת רז"פ בדרכי המשנה, ולהוציא מדעת התוס' ביבמ' טו ב ד"ה אמר ויוחסין וסה"ד ערך ר' צדוק וספר דד"ו ח"א רפי"ט. ויבמות טו ב. וכיון שזקני ב"ש לא אמרו לו כלום - ש"מ שאף הם סוברים כבית הלל. ואם היה ר' יוחנן מב"ה אין שום ראיה מזה שלא אמרו לו זקני ב"ש כלום.

התם מבטל ליה. להאי פקק לגבי חלון וחשיב ליה מכותל עצמו הלכך הוי מוסיף אבל סדין אנן סהדי דלא מבטיל ליה לגבי סוכה וסופו ליטלו הלכך לא פשיטא לרבי אליעזר דליהוי מוסיף: אינן אלא מפי השמועה. בתמיה: הזקקתוני. כלומר תזקיקוני לומר דבר כו' אגיד לכם את מדותי וזו אחת מהן: שיחת חולין. דברי הבאי ושחוק כלומר מה שספק בידי לא מפני (שטרחתי) בכל אלה ואי אפשר שאמרו רבותי דבר בבית המדרש ולא שמעתיו ומה שלא שמעתי לא אומר שכך היא מדתי: בלא תורה. בלא גירסא שהיה הולך ושונה תמיד: חוץ מערבי פסחים. מפני עשיית פסחיהם ומפני התינוקות שלא ישנו כך מפורש בפסחים (דף קט.): וערב יום הכפורים. שצריך לאכול מבעוד יום: משנה. כגון משנה וברייתא של ששה סדרים: גמרא. זו היא סברא שהיו התנאים אחרונים מדקדקים בדברי הראשונים הסתומים לפרשם וליתן בהן טעם כמו שעשו האמוראים אחר התנאים שפירשו דברי התנאים שלפניהן וקבעו בהן גמרא ואותו דיוק שבימי התנאי' נקרא הש''ס: הלכות. הלכה למשה מסיני כגון גוד ולבוד ודופן עקומה שיעורין חציצין מחיצין עשר נטיעות ערבה וניסוך המים: דקדוקי תורה. ריבויי אותיות שבאין לדרוש בהן ריבוים ומעוטים כגון האזרח להוציא הנשים שדקדקה התורה בלשונה לכתוב אות יתירה ללמד: דקדוקי סופרים. שהוסיפו לדקדק אחר מעשה הבריות ולהחמיר ולעשות סייג ואזנים לתורה וגזרו גזרות להרחיק את האדם מן העבירה ודכוותה בבכורות (ד' ל:) גר הבא לקבל תורה עליו חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו ר' יוסי אומר אפילו דקדוק אחד מדקדוקי סופרים: קלים וחמורים. דברים הלמדין בק''ו שניתנו לדון מעצמן לכל אדם ולא פירשו כלום בסיני: וגזרות שוות. דברים הלמדין בג''ש: תקופות. חשבון הילוך חמה ולבנה: וגימטריאות. דברים הלמדין בלשון גימטריא כגון (ירמיהו כה) שש''ך בבל בא''ת ב''ש כשדים (שם נא) לב קמי בא''ת ב''ש סהדה מנון (לקמן ד' נב:) בא''ט ב''ח וכן לפי מנין האותיות כגון סתם נזירות שלשים יום (נזיר ד' ה.) מקדוש יהיה יהי''ה בגימטריא שלשים הוו: שיחת מלאכי השרת שיחת שדים שיחת דקלים. לא ידענא מאי היא: משלות כובסין ומשלות שועלים. שיסדו קדמונים לתת אמתלא לתוכחתם ותולין אותן בכובסים ובשועלים כגון (סנהדרין לט.) מאזני צדק אבות אכלו בוסר: הויות דאביי ורבא. כל איבעי' להו לאביי ורבא הוה מספקא להו ובכולן נתן את לבו ונתן בהן טעם ובימי אמוראים נשתכחו: נשרף. שהיו מלאכי השרת מתקבצין סביביו לשמוע דברי תורה מפיו: מתני' משם ראיה. בתמיה: נשים ועבדים. מפרש בגמרא: גמ' האזרח. בבני ישראל ישבו בסוכות: אזרח זה אזרח. אי הוה כתיב אזרח הוי משמע כל תולדות ישראל אנשים ונשים: כתיב האזרח. מיומן שבאזרחים להוציא את הנשים: לרבות את הקטנים. לקמן רמינן מתניתא עלה: בעינוי. יום הכפורים דכתיב תענו את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו האזרח והגר אלמא ה' לרבויי אתא: אמר רבה הלכתא נינהו ואסמכינהו רבנן אקראי. הנך תרי מילי ליכא למידרשינהו לתרוייהו מקראי דאם זו ה' לרבות אף זו ה' לרבות ואם זו למעט אף זו למעט אלא על פי הלכה שנאמרה למשה מסיני באחד מהן לחילוף נאמרו שני דברים הללו זו לחיוב וזו לפטור וחדא מינייהו לאו ממשמעותא אלא רבנן אסמכינהו אקראי חדא ממשמעותא וחדא אסמכתא בעלמא דאלו קרא חילופא משמע ולמילתא אחריתי אתא: ה''ג הי קרא והי הלכתא ותו למה לי קרא למה לי הלכתא. הי קרא הי מינייהו ממשמעותא והי לאו ממשמעותא דקרא דאלו קרא חילופא משמע אלא מהלכתא הוא דאתמר ותו למה לי קרא למה לי הלכתא לא בסוכה לפטור ולא בעינוי לחיוב: נשים פטורות. בפ''ק דקדושין (ד' לד.) מפרש: ויום הכפורים. לא תעשה הוא וכרת הוא וכל מצות לא תעשה בין זמן גרמא בין לא זמן גרמא נפקא לן בקדושין (ד' לה.) מדרב יהודה דחייבות:

כל עוף שפורח עליו מיד נשרף. שהדברים שמחים כנתינתם בסיני שנתנה תורה באש וכענין זה מצינו במדרש בעובדא דרבי אליעזר ורבי יהושע שהיו מסובין בסעודה וליהטה האש סביבם: הלכתא נינהו. הלכתא היא גרסינן לשון יחיד דחדא מינייהו הלכתא ותו לא ובריש בנות כותים (נדה דף לב.) גבי אין לי אלא אשה נקט לשון רבים לפי שמסופק על שניהם הי מינייהו הלכתא: