סוכה כט ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כט - א

וכי הא שמצינו שיש בגמרא מרוצת לימוד בלא טירחה ולימוד עיוני, ויש לימוד שיש בו טירחא, כמו שמצינו דרבא ורמי בר חמא, כי הוו קיימי מקמיה רב חסדא [כשהיו עומדים משיעורו של רב חסדא], בתחלה מרהטי בהדי הדדי [בתחילה היו חוזרים במרוצה ובלי עיון] על דברי רב חסדא, ששמעו מפיו שדבר זה אסור ודבר זה מותר. והדר מעייני בסברא [ואחר כך היו מעייינים מה טעמו של כל דבר].

אמר רבא: מאני משתיא כלי שתיה מותר להשהותם במטללתא בסוכה לאחר ששתו בהם, ואין צורך לפנותם מהסוכה, היות ואינם מאוסים.

אבל מאני מיכלא כלי אכילה, לאחר האוכל הם מאוסים, ולכן יש להוציאם בר ממטללתא, אל מחוץ לסוכה.

וכן חצבא כלי חרס ששואבים בו את המים, וכן שחיל, דלי העשוי מעץ, יש להוציאם בר ממטללתא, אל מחוץ לסוכה, לאחר שהשתמשו בהם.

ואילו שרגא נר של חרס מותר להשהותו במטללתא.

ואמרי לה, ויש אומרים שאת נר החרס יש להוציאו בר ממטללתא לאחר שכבה.

ומבארת הגמרא: ולא פליגי היש אומרים על דברי התנא קמא.

אלא, הא שהתיר התנא קמא להשהות את נר החרס גם לאחר השימוש בו, מדובר בסוכה גדולה שיש בה מקום ברווח.

הא שאמרו היש אומרים שיש להוציאו מחוץ לסוכה מדובר בסוכה קטנה ששטחה מצומצם ויש להוציא ממנה כל דבר התופס מקום ללא צורך.

שנינו במשנה: ירדו גשמים מאימתי מותר לפנות משתסרח המקפה:

תנא: משתסרח המקפה של גריסין.

אביי הוה יתיב קמיה דרב יוסף במטללתא, נשב זיקא רוח וקא מיתי ונשרו ציבותא קסמי עץ על המאכל.

אמר להו רב יוסף: פנו לי מאני את כלי מהכא.

אמר ליה אביי: והא תנן במשנתנו "משתסרח המקפה"?! אמר ליה רב יוסף לאביי: לדידי, כיון דאנינא דעתאי, שאני אנין דעת ורגיש, כמי שתסרח המקפה דמי לי.

תנו רבנן: היה אוכל בסוכה וירדו גשמים, וירד מסוכתו לביתו, אין מטריחין אותו לכשיפסקו הגשמים לעלות שוב לסוכתו עד שיגמור סעודתו.

היה ישן תחת הסוכה וירדו גשמים, וירד מסוכתו, אין מטריחין אותו לכשייפסקו הגשמים לעלות לסוכתו עד שיאור, ומפרש לה ואזיל.

איבעיא להו: מהי כונת הברייתא?

האם אין מטריחין אותו לעלות עד שיעור משנתו, או עד שיאור היום?

תא שמע: אין מטריחין אותו לעלות עד שיאור, ויעלה עמוד השחר.

והלוא תיקשי: תרתי?! כלומר סתירה יש בדברים, שהרי "יאור" משמע שהאיר לו המזרח, בשעת הנץ החמה, ושוב קתני "עד שיעלה עמוד השחר", שהיא שעה מוקדמת יותר?!

אלא, על כרחך אימא, הכי קתני בברייתא: עד שיעור משנתו ויעלה עמוד השחר.

שנינו במשנה: משל למה הדבר דומה, לעבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו:

איבעיא להו: מי שפך למי?

האם פירוש המשנה: משל לעבד שהיה עושה לרבו עבדות שלא כהוגן, כגון ששפך העבד לרבו קיתון על פניו של רבו, כך בידוע שאם ירדו גשמים שאין ישראל עובדין כשורה, וישיבת הסוכה שלא כהוגן משולה לשפיכת הקיתון על פני הרב.

או כך פירוש המשנה: ושפך לו רבו קיתון על פניו של עבדו. דהיינו, שאומר האדון לעבדו: צא מלפני כי אי אפשי בשימושך! וירידת גשמים משולה היא לשפיכת הקיתון עלינו.

תא שמע: דתניא ברייתא בהדיא: שפך לו רבו קיתון על פניו, ואמר לו: אי אפשי בשמושך.

ואגב שדיברה הגמרא מעניני סימן קללה מביאה הגמרא גם את הענין הבא:

תנו רבנן: בזמן שהחמה לוקה, סימן רע הוא לכל העולם כולו. משל למה הדבר דומה: למלך בשר ודם שעשה סעודה לעבדיו, והניח פנס לפניהם כדי שיאיר להם, כעס עליהם ואמר לעבדו: טול פנס מפניהם והושיבם בחושך; כך כשהחמה לוקה אינה מאירה כל כך.

תניא: רבי מאיר אומר: כל זמן [כל פעם] שמאורות לוקין, סימן רע לשונאיהם של ישראל [לשון סגי נהור, והיינו ישראל], מפני שישראל מלומדין במכותיהן, שהם רגילים ללקות יותר מכולם.

משל לסופר [מלמד תינוקות] שבא לבית הספר ורצועה בידו, הרי מי דואג? ודאי מי שרגיל ללקות בכל יום ויום, הוא זה שדואג.

תנו רבנן: בזמן שהחמה לוקה, סימן רע הוא לעובדי כוכבים.

ואם הלבנה לוקה, סימן רע הוא לשונאיהם של ישראל.

מפני שישראל מונין את חדשיהם ללבנה, ועובדי כוכבים מונין את חדשיהם לחמה.

אם לוקה החמה בבוקר כשהחמה במזרח, סימן רע הוא ליושבי מזרח.

ואם לוקה בערב כשהחמה במערב, סימן רע הוא ליושבי מערב.

ואם לוקה באמצע היום כשהחמה באמצע הרקיע, סימן רע הוא לכל העולם כולו.

אם פניו דומין לדם, חרב בא לעולם.

ואם פניו דומין לשק עשוי מנוצה של עיזים והוא דומה לשחור, חיצי רעב שמשחירין את הפנים באין לעולם.

ואם פניו דומין לזו ולזו, חרב וחיצי רעב באין לעולם.

אם לקה בכניסתו [בשקיעת החמה], סימן הוא שהפורענות שוהה לבא.

ואם לקה ביציאתו [בזריחתו], סימן הוא שהפורענות ממהרת לבא.

ויש אומרים: חילוף הדברים, שאם לקה בשקיעתו פורענות ממהרת לבוא, ואם בזריחתו פורענות שוהה לבא.

ואין לך כל אומה ואומה שלוקה, שאין אלהיה לוקה עמה, שנאמר: ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים.

ובזמן שישראל עושין רצונו של מקום אין מתיראין מכל אלו, שנאמר "כה אמר ה': אל דרך הגויים אל תלמדו, ומאותות השמים אל תחתו, כי יחתו הגויים מהמה!"

הרי למדת: עובדי כוכבים יחתו, ואין ישראל יחתו.

תנו רבנן: בשביל ארבעה דברים חמה לוקה:

א. על אב בית דין שמת ואינו נספד כהלכה.

ב. ועל נערה המאורסה שצעקה בעיר ואין מושיע לה.

ג. ועל משכב זכור.

ד. ועל שני אחין שנשפך דמן כאחד.

ובשביל ארבעה דברים מאורות [ירח וכוכבים] לוקין:

א. על כותבי פלסתר, שטרות מזוייפים ומכתבי עמל לשום דופי על אדם לכתוב בשמו מה שלא צוה.

ב. ועל מעידי עדות שקר.

ג. ועל מגדלי בהמה דקה בארץ ישראל, שמחריבין את הארץ, שאין יכולין לשומרם מלרעות בשדות חבריהם.

ד. ועל קוצצי אילנות טובות ואפילו הן שלהן, שמשחיתין הן ונראין כבועטין בהקב"ה ובברכתו שמשפיע טובו.

ובשביל ארבעה דברים נכסי בעלי בתים נמסרין למלכות:

א. על משהי שטרות פרועים אצלם כדי לחזור ולגבות פעם אחרת.

ב. ועל מלוי ברבית לישראל.

כי הא [כמו זו] של רבא ורמי בר חמא, כי הוו קיימי מקמיה [כאשר היו קמים מלפני] רב חסדא אחרי שלימדם הלכה, מרהטי בגמרא בהדי הדדי [היו עוברים במהירות בשמועה, בלימוד יחד] כדי לחזור על לימודם, והדר מעייני בסברא [[אחר כך היו שבים ומעיינים בסברה שבדבר]. הרי שאף בתלמוד יש לחלק בין לימוד בקיאות ולימוד לעיון.

לענין דירה בסוכה אמר רבא: מאני משתיא [כלי שתיה] כגון כוסות, שהם כרגיל נקיות — מכניסים במטללתא [בסוכה] עצמה. מאני מיכלא [כלי אוכל] לאחר שאכלו בהם — צריך להוציאם בר ממטללתא [מחוץ לסוכה]. אולם חצבא ושחיל [כד חרס וכד עץ] העשויים לשאיבת מים ואינם נאים — בר ממטללתא [מחוץ לסוכה]. ושרגא [ונר] — במטללתא [בתוך הסוכה], ואמרי לה [ויש אומרים]: בר ממטללתא [מחוץ לסוכה]. ומעירים: ולא פליגי [ואין חלוקות] הלשונות; אלא הא [זו] שאמרנו בתוך הסוכה, מדובר בסוכה גדולה שאין הנר וריחו מפריעים, הא [זו] שאמרנו שמקום הנר הוא מחוץ לסוכה, מדובר בסוכה קטנה, שראוי שיהא הנר מבחוץ כדי שלא יסריחנה.

א שנינו במשנה שאם ירדו גשמים בסוכה עד כדי שתסרח המקפה — מותר לצאת ממנה. תנא [שנה החכם] בתוספתא: משתסרח המקפא של גריסין, ובה משערים.

מסופר: אביי הוה יתיב קמיה [היה יושב לפני] רב יוסף במטללתא [בסוכה], נשב זיקא וקא מייתי ציבותא [נשבה הרוח והביאה קיסמים דקים] מן הסכך ונשרו על המאכל, אמר להו [להם] רב יוסף: פנו לי את מאני מהכא [כלי מכאן], שאינני יכול לאכול כאן, אלא אצא ואוכל בביתי. אמר ליה [לו] אביי: והא תנן [והרי שנינו במשנתנו]: משתסרח המקפה, ובודאי לא הגיעו הדברים עד כדי כך! אמר ליה [לו]: לדידי [לי], כיון דאנינא דעתאי [שאנינה, מפונקת, דעתי] — כמי [כאילו] שתסרח המקפה דמי [נחשב] לי אפילו בלכלוך מעט, ולכן אינני צריך לשבת שם.

תנו רבנן [שנו חכמים]: היה אוכל בסוכה וירדו גשמים וירד מן הסוכה ואכל בביתו — אין אנו מטריחין אותו לעלות חזרה לסוכה מיד כשפסקו הגשמים, עד שיגמור סעודתו. וכן אם היה ישן בסוכה תחת הסוכה (הסכך) וירדו גשמים וירד לישון בביתו — אין מטריחין אותו לעלות חזרה לסוכה כדי לסיים את שנתו, עד שיאור.

איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים כיצד היתה הגירסה המדוייקת בברייתא זו, האם שנינו "עד שיעור" ב"ע", כלומר: עד שיתעורר משנתו ואפילו היה זה באמצע הלילה, או עד שיאור (יאיר) היום שלמחרת בעלות השחר? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר, ממה ששנינו במקום אחר: עד שיאור ויעלה עמוד השחר. ויש לתמוה על הלשון: תרתי [שנים]?! כלומר: לכאורה הם שני מושגים סותרים, שהרי לשון "יאור" מורה על שהאיר המזרח ואילו "יעלה עמוד השחר" משמע קודם לכן! אלא אימא [אמור] שכך יש לתקן: עד שיעור [יתעורר] ויעלה עמוד השחר. ואם כן שתי הגירסות נכונות, כלומר: אין מעוררים אותו בתוך שנתו כדי שיחזור לישון בסוכה גם אם כבר עלה עמוד השחר, וגם אם מתעורר מעצמו באמצע הלילה אינו מחוייב לחזור לישון בסוכה עד שיעלה עמוד השחר.

ב שנינו במשנה: משל למה הדבר דומה, לעבד המוזג לרבו כוס ושפך לו קיתון על פניו. איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים ביחס לפירושו של משל זה: מי שפך למי? לפי שלשון המשנה משתמעת לשני צדדים. ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע] דתניא [ממה ששנינו בברייתא] בהרחבה: שפך לו רבו קיתון על פניו, ואמר לו: אי אפשי [אינני רוצה] בשמושך שאתה משמש אותי.

כיון שהוזכר כאן ענין גשמים בחג שהם כסימן נזיפה משמים, מביאים כמה עניינים דומים; תנו רבנן [שנו חכמים]: בזמן שהחמה לוקה — סימן רע הוא לכל העולם כולו, משל למה הדבר דומה — למלך בשר ודם שעשה סעודה לעבדיו והניח פנס לפניהם, כעס עליהם ואמר לעבדו: טול פנס מלפניהם והושיבם בחושך: כך ליקוי חמה ("פנסו" של העולם) הוא כסימן נזיפה לעולם.

תניא [שנויה ברייתא]; ר' מאיר אומר: כל זמן שמאורות (השמש והירח) לוקין — הרי זה סימן רע לשונאיהם של ישראל (כלומר: לישראל, בלשון סגי נהור), מפני שמלומדין במכותיהן. שכיון שרגילים ישראל ללקות ולסבול הרבה יסורים, מן הסתם כל מכה הבאה על העולם, כדי להלקות בה את ישראל היא באה. משל הדבר לסופר (למלמד תינוקות) שבא לבית הספר ורצועה בידו, מי מן הילדים דואג — מי שרגיל ללקות בכל יום ויום הוא דואג.

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא אחרת: בזמן שהחמה לוקה — סימן רע הוא לגויים, לבנה לוקה — סימן רע הוא לשונאיהן של ישראל (כלומר: לישראל), מפני שישראל מונין את שנתם בעיקר ללבנה, וגויים לחמה. לוקה הלבנה בצד מזרח — הרי זה סימן רע ליושבי ארצות המזרח, אם לקתה בצד מערב — הרי זה סימן רע ליושבי ארצות המערב. לקתה באמצע הרקיע — הרי זה סימן רע לכל העולם כולו.

אם בשעת הליקוי פניו של החמה דומין לדם שצבעם אדום — הרי זה סימן כי חרב (מלחמה) בא לעולם. אם דומה הליקוי לשק (העשוי משיער העז וצבעו נוטה לשחור) — סימן הוא שחיצי רעב באין לעולם, שהרעב משחיר פניהם של האנשים. דומה גם לזו לדם, וגם לזו לשק — הרי זה סימן שחרב וחיצי רעב באין לעולם יחד. לקה בכניסתו, כלומר: סמוך לעלייתו — סימן הוא לכך שהפורענות שוהה לבוא ולא תבוא מיד. לקתה החמה ביציאתו סמוך לסוף היום — סימן הוא לכך שהפורענות ממהרת לבוא. ויש אומרים חילוף הדברים. שליקוי בכניסתו מרמז שמיד באה הפורענות ולא תמתין וביציאתו הריהו מרמז כי שוהה היא לבוא.

ועוד אמרו: ואין לך כל אומה ואומה שלוקה, שאין אלהיה לוקה עמה, שנאמר: "ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ה'" (שמות יב, יב). ומוסיפים: ובזמן שישראל עושין רצונו של מקום הרי אין הם מתיראין מכל אלו, מהסימנים של ליקויי המאורות וכיוצא בהם. שנאמר: "כה אמר ה' אל דרך הגוים אל תלמדו ומאתות השמים אל תחתו כי יחתו הגוים מהמה" (ירמיה י, ב) — גויים יחתו, ואין ישראל יחתו. ומשמעות הפסוק לפי זה היא, שאם "אל דרך הגויים אל תלמדו", שלא תעשו כמעשיהם — הרי "מאותות השמים אל תחתו", שאין לכם לחשוש מכך.

תנו רבנן [שנו חכמים]: בשביל ארבעה דברים חמה לוקה: על אב בית דין שמת ואינו נספד כהלכה וכאילו סופדים לו משמים, ועל נערה מאורסה שצעקה בעיר על שאנסו אותה ואין מושיע לה, ועל משכב זכור, ועל שני אחין שנשפך דמן כאחד.

ובשביל ארבעה דברים מאורות (ירח וכוכבים) לוקין: על כותבי פלסתר (שטרות מזוייפים וכתבי מלשינות), ועל מעידי עדות שקר, ועל מגדלי בהמה דקה בארץ ישראל במקום ישוב, ועל קוצצי אילנות טובות היכולים לתת פרי.

ועוד: בשביל וכעונש על ארבעה דברים נכסי בעלי בתים נמסרין למלכות: על אותם אנשים משהי שטרות פרועים (שנפרעו כבר) בבתיהם ואינם קורעים או מוסרים אותם ללווים, ועשוים להביא למכשול. ועל מלוי ברבית,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

As in that situation involving Rava and Rami bar Ḥama, when they would stand before Rav Ḥisda, after he taught them a halakha they would quickly review the tradition that they heard from him together and only then analyze the rationale of the tradition that they had received. Apparently, in the study of Mishna and the amoraic commentary on the Mishna there is a distinction between extensive and intensive study.

With regard to residence in the sukka, Rava said: Drinking vessels such as cups, which are usually clean, remain in the sukka. Eating vessels are taken out of the sukka after use. An earthenware jug and a wicker basket [shaḥil ] that are used for drawing water are taken outside the sukka. And a lamp remains inside the sukka, and some say it is taken outside the sukka. The Gemara comments: And they do not disagree. Rather, this opinion, that a lamp remains inside the sukka, is referring to a large sukka, where the lamp and its odor do not disturb those residing in the sukka. And that opinion, that the lamp is taken outside the sukka, is referring to a small sukka, where the lamp’s odor is offensive.

§ The mishna stated: If rain fell, it is permitted to leave the sukka from the point that it is raining so hard that the congealed dish will spoil. It was taught in the Tosefta: The measure is from when a congealed dish of pounded grain, a dish ruined by even slight rainfall, will spoil.

Abaye was sitting before Rav Yosef in the sukka. The wind blew and brought with it splinters from the roofing, and they fell onto the food. Rav Yosef said to him: Vacate my vessels from here, and I will eat in the house. Abaye said to him: Didn’t we learn in the mishna that one remains in the sukka until the congealed dish will spoil? That is not yet the case. He said to him: For me, since I am delicate, this situation is as if the congealed dish will spoil.

The Sages taught: If one was eating in the sukka, and rain fell, and he descended from the sukka on the roof to eat in his house, one does not burden him to ascend back to the sukka once the rain ceases until after he finishes his meal. Similarly, if one was sleeping under the roofing of the sukka, and rain fell, and he descended to sleep in the house, one does not burden him to ascend back to the sukka once the rain ceases; rather, he may sleep in the house until it becomes light.

A dilemma was raised before the Sages: Is the correct reading of the baraita: Until one awakens [sheyeor], spelled with an ayin, and once he awakens he returns to the sukka even in the middle of the night? Or is the correct reading: Until it becomes light [sheyeor], spelled with an alef, and he need not return to the sukka until morning? Come and hear a proof that will resolve the matter from a related baraita: One need not return to the sukka until it becomes light [sheyeor], spelled with an alef, and dawn arrives. The Gemara asks: Why did the baraita repeat the arrival of light two times (Ritva)? Rather, say instead: Until he awakens [sheyeor], spelled with an ayin, and the dawn arrives. Both of the readings are accurate, as until one awakens and it becomes light he may remain in the house.

§ The mishna continues: The Sages told a parable: To what is this matter comparable? It is comparable to a servant who comes to pour wine for his master, and he pours a jug of water in his face. A dilemma was raised before the Sages: Who poured the water in whose face? Come and hear a proof, as it is taught explicitly in a baraita: His master poured a jug of water on his face and said to him: I do not want your service.

Apropos the fact that rain on Sukkot is an indication of divine rebuke, the Gemara cites several related topics. The Sages taught: When the sun is eclipsed it is a bad omen for the entire world. The Gemara tells a parable. To what is this matter comparable? It is comparable to a king of flesh and blood who prepared a feast for his servants and placed a lantern [panas] before them to illuminate the hall. He became angry at them and said to his servant: Take the lantern from before them and seat them in darkness.

It is taught in a baraita that Rabbi Meir says: When the heavenly lights, i.e., the sun and the moon, are eclipsed, it is a bad omen for the enemies of the Jewish people, which is a euphemism for the Jewish people, because they are experienced in their beatings. Based on past experience, they assume that any calamity that afflicts the world is directed at them. The Gemara suggests a parable: This is similar to a teacher who comes to the school with a strap in his hand. Who worries? The child who is accustomed to be beaten each and every day is the one who worries.

The Sages taught in another baraita: When the sun is eclipsed, it is a bad omen for the other nations. When the moon is eclipsed, it is a bad omen for the enemies of the Jewish people. This is due to the fact that the Jewish people calculate their calendar primarily based on the moon, and the other nations calculate based on the sun. When the sun is eclipsed in the east, it is a bad omen for the residents of the lands of the east. When it is eclipsed in the west, it is a bad omen for the residents of the lands of the west. When it is eclipsed in the middle of the sky, it is a bad omen for the entire world.

If, during an eclipse, the visage of the sun is red like blood, it is an omen that sword, i.e., war, is coming to the world. If the sun is black like sackcloth made of dark goat hair, it is an omen that arrows of hunger are coming to the world, because hunger darkens people’s faces. When it is similar both to this, to blood, and to that, to sackcloth, it is a sign that both sword and arrows of hunger are coming to the world. If it was eclipsed upon its entry, soon after rising, it is an omen that calamity is tarrying to come. If the sun is eclipsed upon its departure at the end of the day, it is an omen that calamity is hastening to come. And some say the matters are reversed: An eclipse in the early morning is an omen that calamity is hastening, while an eclipse in the late afternoon is an omen that calamity is tarrying.

The Sages said: There is no nation that is afflicted whose god is not afflicted with it, as it is stated: “And against all the gods of Egypt I will mete out judgment; I am God” (Exodus 12:12). The Gemara adds: When the Jewish people perform God’s will, they need not fear any of these omens, as it is stated: “Thus says the Lord: Learn not the way of the nations, and be not dismayed at the signs of Heaven; for the nations are dismayed at them” (Jeremiah 10:2). The nations will be dismayed, but the Jewish people will not be dismayed, provided they do not follow the ways of the nations.

The Sages taught that on account of four matters the sun is eclipsed: On account of a president of the court who dies and is not eulogized appropriately, and the eclipse is a type of eulogy by Heaven; on account of a betrothed young woman who screamed in the city that she was being raped and there was no one to rescue her; on account of homosexuality; and on account of two brothers whose blood was spilled as one.

And on account of four matters the heavenly lights are eclipsed: On account of forgers of a fraudulent document [pelaster] that is intended to discredit others; on account of testifiers of false testimony; on account of raisers of small domesticated animals in Eretz Yisrael in a settled area; and on account of choppers of good, fruit-producing trees.

And on account of four matters the property of homeowners is delivered to the monarchy as punishment: On account of those keepers of paid promissory notes, who keep these documents instead of tearing them or returning them to the borrowers, as that would allow the lender to collect money with the note a second time; and on account of lenders with interest;

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מתני' כל שבעת הימים עושה אדם סוכתו קבע יש לו כלים נאים ומצעים נאות מעלן בסוכה אוכל ושותה בסוכה ומשנן בסוכה ואוקימנא למגרס ולעיוני בסברא דצריך קבע בסוכה וכן מקרא ומשנה אבל תנויי לארהוטי לישנא דגמרא בר ממטללתא ולא חיישינן כי הא דרבא בהדי רמי כי הוו קיימי מקמי רב חסדא הוו מרהטי לישנא דגמ' והדר יתבי ומעייני בסברא. אמר רבא מאני משתיא במטללתא מאני מיכלא בר ממטללתא. שרגא. שרי בסוכה גדולה בסוכה קטנה חוץ לסוכה.

ירדו גשמים מאימתי מותר לפנות כו' תנא משתסרח המקפה של גריסין. וכן אי הוה נשיב זיקא וקא מייתי ציבי באפיה מותר לפנות:

ת"ר היה אוכל בסוכה וירדו גשמים וירד ופסקו גשמים אין מטריחין אותו לעלות עד שיאור ויעלה עמוד השחר:
ירושלמי לא סוף דבר שתסרח מקפת גריסין אלא אפי' מקפת כל דבר. תני כשם שמפנין מפני הגשמים כך מפנים מפני השרב ומפני היתושין. רבן גמליאל ור' אליעזר היו נכנסין ויוצאין כל הלילה חד מתלמידיהון דר' מנא הורי לחד מן קרובוהי דנשיא יצא אין מטריחין אותו לחזור ולא שמע הא דרבן גמליאל ור' אליעזר:
פיסקא לעבד שבא למזוג כוס ושפך הקיתון לפניו.

תנא אמר לו אי אפשי בשמושך. תני מפני ד' דברים בעלי בתים לוקין ונמסרין למלכות. על שמשהין בידם שטרות פרועין. ושמלוין ברבית. ושפוסקין צדקה ואינן נותנין. ושספק בידו למחות ואינו מוחה.

בזמן שמאורות לוקין סימן רע לעובדי כוכבים מלה"ד למלך שעשה סעודה.

בזמן שהחמה לוקה סימן רע לעובדי כוכבים [וכו'] שהאומות מונין לחמה. לבנה לוקה סימן רע לשונאי ישראל. שישראל מונין ללבנה. לקו במזרח סימן רע לבני מזרח. במערב לבני מערב. באמצע לכל העולם. לקה כמין דם חרב בא לעולם.

כמין שק רעב בא לעולם. לקה בכניסתו פורענות שוהה לבוא. ביציאתו פורענות ממהרת לבוא. וי"א חילוף. ובזמן שעושין רצון מקום אין מתיראין מכל אלו שנאמר ומאותות השמים אל תחתו וגו' עובדי כוכבים יחתו ולא ישראל יחתו:

ת"ר בשביל ד' דברים חמה לוקה על אב ב"ד שמת ולא נספד כהלכה. ועל נערה המאורסה שצעקה בעיר ואין מושיע לה. ועל משכב זכור. ועל ב' אחים שנשפך דמן כאחת. ועל ד' דברים מאורות לוקין על כותבי פלסטר.

ועל מעידי שקר.

אמר רבא מאני משתיי׳‎ במטללתא. פירוש רשאי לנותנן שם דהכי אורחא לפעמים בביתו מאני מיכלא בר ממטללתא כלומר אינו רשאי ליתנם בבית שהוא אוכל וכענין תשבו כעין תדורו וזו סברת הרי״ף ז״ל שכתב לענין פסול סוכה בי״ט האחרון דפסיל לה במאני דמיכלא דמעייל לגוה משמע דבתוך החג מעכבין בידו מלהניחם שם ויש שפירשו מאני משתייא מצוה ליתנם בסוכה אבל מאני מיכלא אינו חייב להניחם בסוכ׳‎ שאין דרך להניח׳‎ בבית שהוא אוכל אעפ״כ אם רצה להניח שם הרשו׳‎ בידו:

שרגא אמרי לה כו׳‎. ולא פליגי כאן בסוכה גדולה כאן בסוכה קטנה בר ממטללתא דקא ממעטא ודאי בתשמישתא שצריך האדם להתרחק מהם ואסור להניחם שם:

תנא משתסרח המקפה של גריסין.‎ פירוש שממהרת ליפגם יותר וקולא היא והיכא דנשבא זיקא ומייתי צבוותא ואנינא דעתיה בהו מצי נפיק מהתם כדתי׳‎ בעובדא דרב יוסף וטעמא משום תשבו כעין תדורו:

ת״ר היה אוכל בסוכה וירדו גשמים וירד אין מטריחין אותו לעלות ומינה שאם היה אוכל עדיין וראה גשמים באין ושמים מתקדרין בעבים שאוכל חוץ לסוכ׳‎ ואין מטריחין אותו לעלות עד שיגמור כל סעודתו:

היה ישן בסוכה וירדו גשמים וירד ופסקו גשמים אין מטריחין אותו לעלות עד שיאור איבעיא להו עד שיאור או עד שיעור. פירוש ואפילו בתוך הלילה שלא גמר שינתו ת״ש עד שיאור ויעלה עמוד השחר ואתמהינן תרתי פירוש דאי חד שיעורא נינהו למה לי למתנינהו בחד מינייהו סגי ואי לאו חד שיעורא נינהו כ״ש דקשיא דהוה תרתי דסתרי אהדדי. וגירסת הרב בעל המאור אימא עד שיעור משיעלה עמוד השחר אבל בספרים שלנו גרסי עד שיאור וכן היא בפי׳‎ ר״ח ובספרי הגאונים ז״ל כלומר עד שיאור משיעלה עמוד השחר שמתחיל האור שלא תאמר היינו כאור היום אח״כ וקודם עלות השחר אע״פ שניעור אין מטריחין אותו לעלות וה״ה שאם לא נעור אין מטריחין אותו אף משיעלה עמוד השחר עד שיגמור שינתו דלא גרע מסעודה דאמרי בה עד שיגמור סעודתו וכן דעת מורי נר״ו:

מי שפך למי כו׳‎. ק״ל דהא לפום לישנא דרישא משמ׳‎ להדיא דהרב שופך לעבד וי״ל דדלמא ה״ק מותר לפנות מן הדין מיהו העושה כן דומה לעבד שמשמש לרבו וכיון שרואה שרבו אינו מסביר לו פנים שופך לו מיד קיתון לו׳‎ איני רוצה לשמשך ואלו כן היה ראוי שלא יפנה מיד משתסרח המקפה אבל למאי דמסקי שהרב שופך לעבד אין לו להמתין מלפנות:

מאני מיכלא כגון קערות אחר שנשתמשו בהם אין לו לשהותם בסוכה אלא יניחם בחוץ לסוכה מתוך מיאוסן ושאין לו עוד צורך בהן מאני משתיא כגון כוסות וכלי זכוכית אין צריך להוציאם שהרי דרכו של אדם לשתות אף שלא בשעת אכילה ואין כאן מיאוס בהנחתם בסוכה ומ"מ הכד או הכלי שבו שואבים המים והם הקרויים כאן חצבא ושחיל חוץ לסוכה וקצת רבני צרפת פירשו מאני מיכלא כגון עריבות וקדרות שאין זה כעין תדורו שהרי אין דרך להעמידם במקום אכילתו אלא בבית מיוחד לאפות ולבשל אבל קערות ושפודים ושאר כלים הדקים אין צריך להוציאם ואף לפירוש ראשון אומר אני שאין צריך להוציאם עד שיגמור סעודתו שהוא צריך לישן ולטייל ולשנן וכל כלי מאכל מאוסים שם מתוך זוהמתם:

המנורה אם בסוכה גדולה היא בסוכה ואם קטנה חוץ לסוכה וי"מ נר של חרס הנקרא קורושו"ל ואין נראה לי שזה ודאי מקומו מועט ואף בקטנה בסוכה ומנורה זו יש אומרים שבקטנה אף כשהיא דולקת לצורך אכילה ובשעת סעודה דוקא חוץ לסוכה ומפני שמתירא שלא להתאחז בעצי הסוכה וי"מ שכל שהוא דולק לסעודה ודאי בסוכה ולא נאמר חוץ לסוכה אלא אחר סעודה ושכבתה ונראה כפירוש ראשון ממה שאמרו בפרק לולב וערבה אין לו מקום להוריד כליו האיך יעשה שלא יהא כעובר על בל תוסיף ותירץ בגדולה מעייל בה מאני מיכלא בקטנה מדליק בה את הנר אלמא אף בהדלקה נפסלה בכך וי"מ קטנה ששיעורה מצומצם והמנורה ממעטת בו:

בתלמוד המערב אמרו כשם שמפנין לגשמים כך מפנין מפני השרב או מפני היתושים וכן מפנין לנשירת העלין וההוצים מצד רוח כל שנופלים מהם כל כך שהתבשיל מתלכלך בהם בכדי שאדם מואס בו וזה שאמרו משתסרח המקפה לא סוף דבר שתסרח אלא בכדי שתסרח ר"ל שנפלו מים לתוכה שאילו נפלו לתוך הקערה היה התבשיל נפסד וכן פירשוה בתלמוד המערב ונוסח דבריהם לא סוף דבר שתסרח אלא בכדי שתסרח לא סוף דבר של גריסין אלא אף של כל דבר:

ירד מן הסוכה לסבה מן הסבות שהזכרנו והיה אוכל [בבית] ועברה אותה סבה קודם שיגמור סעודתו אין מטריחין אותו לעלות עד שיגמור סעודתו וכן אם ירד לו וישן לו בבית ועברה הסבה אין מטריחין אותו לעלות כל אותה הלילה עד שיאור היום ואף לכשיאור אין מעירין אותו אלא לכשיעור אחר שיעלה עמוד השחר חוזר ומעלה לסוכה: ונשלם הפרק תהלה לאל:

בפרש"י בד"ה איבעיא להו עד שיאור עד שיעלה עמוד השחר עכ"ל הכא דלא קאמר אלא עד שיאור ודאי דאית לן לפרושי עד שיאור קצת היום דהיינו עמוד השחר אבל לקמן דקתני עד שיאור וקתני נמי ויעלה עמוד השחר ע"כ דעד שיאור לאו היינו עמוד השחר דתרתי למה לי אלא משהאיר המזרח כפירוש רש"י ומש"ה קא מקשה תרתי דסתרי כו' וק"ל:

איבעיא להו מי שפך כו'. פרש"י מבעיא ליה שפיכת הקיתון מאי היא ישיבת סוכה או ירידת גשמים עכ"ל ואין זה נראה שיהא שפיכת קיתון משל לישיבת סוכה ולולי פירושו דגם לפום מאי דבעי למימר דעבד לרבו הוה שפיכת קיתון ירידת גשמים דגם שמן השמים הגשמים באים מ"מ ע"י חטא האדם באה קללה זו בחג דה"נ בשפך העבד קיתון אינו של עבד אלא של רבו ודו"ק:

בזמן שהחמה כו' מלה"ד למלך ב"ו שעשה סעודה לעבדיו כו'. זהו המשל בעצמו שאמרו בפ' אד"מ אדם נברא בע"ש מפני מה כו' כדי שיכנס לסעודה משל למלך ב"ו שבנה פלטרין והתקין סעודה ואח"כ הכניס אורחים כו' ואמר בכעס כו' טול פנס והושיבם בחושך כו' כדאמרי' פ' יוה"כ אינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאין רואה ואוכל ומכאן לסומין שאינן שבעין כו':

כל זמן שהמאורות לוקין סימן רע לשונאיהם כו'. מאורות בלשון רבים היינו ירח וכוכבים כפרש"י לקמן אבל בחמה לוקה סימן רע לאומות העולם כדלקמן:

משל לסופר כו' מי שרגיל ללקות בכל יום דואג כו' ור"ל דהיינו אותו שיש בידו לב ללמוד ולא למד אבל מי שאין בידו ללמוד אין משגיחים בו להלקותו אם אינו לומד כך ישראל יש בידם התורה ללמוד ממנה ואם אינן לומדין יש להם לדאוג ביותר:

מפני שישראל מונין ללבנה ואו"ה לחמה כו'. ובמדרשות נתנו לזה הרבה דמיונים אקרא דהחודש הזה לכם ולא לנכרים עשו שהוא גדול מונה לגדול שהוא החמה יעקב שהוא הקטן מונה לקטן ללבנה והוא סימן טוב גדול שליט ביום ולא בלילה כך עשו שליט בעוה"ז ולא בעוה"ב קטן שולט ביום ובלילה כך יעקב שולט בעוה"ז ובעוה"ב. ואמרו אם זכיתם למלאותו אברהם כו' עד ט"ו דורות ואם לאו לפגמו רחבעם כו' עד ט"ו דורות כו' ע"ש:

לשק חצי רעב כו'. פרש"י דומה לשחור חצי רעב משחירין כו' ע"ש והוא דחוק אלא דבשק דרך להניח תבואה כמ"ש ויפתח האחד את שקו ליתן מספוא וגו' ויהי הם מריקים שקיהם וגו' וכשנראה בחמה דומה לשק ריקן סימן לרעב:

ואין לך כל אומה כו' שאין אלהיה לוקה עמה כו'. לפרש"י לא שייך כ"כ הכא ונראה לפרש דקאי אדלעיל דחמה לוקה סימן רע לעובדי כוכבים לפי שהם מאמינים בשמש כמ"ש וראית את השמש וגו' אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים וגו' דהיינו לאלהות שלא מנען מלטעות אחריהן כמפורש פ' ר"י וע"כ אם האומה לוקה גם החמה לוקה עמה שנאמר ובכל אלהי מצרים וגו' וע"ז אמר ובזמן שישראל עושין רצונו של מקום אין להם לירא מאותות השמים שלא נתנו להם לאלהות אבל יש להם לירא מעונותיהם אם אין עושין רצונו של מקום והיינו ע"ד הגוים שעושין להם צבא השמים לאלהות אל תלמדו לעשות כמעשיהם כי הם יחתו שעובדים אותן ואלהיהן לוקה עמם ואין ישראל יחתו כי ה' הוא אלהיהם:

על ד' דברים חמה לוקה על אב"ד שמת כו'. פרש"י לא שמעתי טעם בדבר עכ"ל ונראה במקצת מהם יש לתת טעם כי האב"ד דומה לחמה שמאיר לכל בתורה וע"כ משה שהיה אב"ד אמרו בו פניו כפני חמה:

ועל נערה מאורסה שצעקה כו'. דהיינו שהיה ברור לכל כשמש צעקתה ולא היה מושיע לה:

ועל ד' דברים מאורות לוקין כו'. דהיינו לבנה וכוכבים כפרש"י יש לתת טעם ע"פ מ"ש ספ"ק דשבת מאן דנולד בלבנה רזוהי כסן אם גנב מצלח והשתא ד' דברים דחשיב כותבי פלסתר ומעידי שקר ומגדלי בהמה דקה וקוצצי אילנות אינן דברים מפורסמים ובכלל רזוהי כסן וגניבה הן וע"כ מזלו שהן הלבנה וכוכבים לוקין:

על ד' דברים נכסי בעלי בתים כו'. יש לדקדק שאמר על משהי שטרות פרועים פרש"י כדי לגבות פעם אחרת עכ"ל והא ודאי גזילה גמורה ולא היה לו לומר על משהי אלא על הגובין שטרות פרועין. וכן מלוה ברבית איסור גמור הוא.

גמרא היה ישן תחת הסוכה כו'. בתוספתא ורי"ף ורא"ש הגי' בסוכה כברישא:

שם במזרח ס"ר ליושבי מזרח כו'. ק"ל דזה ידוע דלהיושבים באופק המזרחי (היינו בצ' מעלות מאתנו למזרח) עת נה"ח אצלנו אז להם חצי היום וכשאצלנו חצי היום אז להם השקיעה ועוד היינו במזרח היינו ביציאתו דלקמן ובמערב היינו הכנסתו לכן הנלע"ד לפרש במזרח פי' בקצה החמה שלצד מזרח במערב בקצה החמה המערבי באמצע פי' באמצעית החמה ותיבת הרקיע ט"ס גם בתוספ' ליתא:

רש"י ד"ה מפני שמלומדים כל סימני פורעניות כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה לשק של עזים והוא דומה לשחור. עי' שבת (עז ב) ומנחות (ג):

גמרא ושחיל. נ"ב תרגום משיתיהו שחלתיה (שמות ב):

בִּזְמַן שֶׁהַחַמָּה לוֹקָה, סִימָן רַע לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים. פירוש חַמָּה אותיות חֵמָה בציר"י תחת חי"ת והיינו רוצה לומר סימן חֵמָה בציר"י נראה בְּחַמָּהּ. ומה שאמר בלבנה רמז לדבר לְבָנָה אותיות בֶּן לָהּ כלומר ישראל שנקראו בן למקום כדכתיב (שמות ד, כב) 'כֹּה אָמַר הֳ' בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל' הם חלקה שמונין לה. גם לְבָנָה אותיות הֵן לֵב כי ישראל הם לב ועשו כבד כנזכר בזוהר הקדוש.
והנה מקשים דלקות חמה ולבנה הוא טבעי ונודע לתוכנים קודם שיתראה? ונראה לי דודאי הוא בטבע אך בזמן שיהיה לקות יתעוררו המקטרגים לקטרג ולכן הוא סִימָן רַע כי על ידו יתעוררו לקטרג כן דרכם. ועוד נראה לי דלעולם גוף הלקות טבעי אך כשיהיה יתהווה איזה שינוי מראה בחמה או בלבנה וזה השינוי אינו ניכר לכל אדם ורק לחכמים שיש להם סימנים וכללים בדבר זה ובזה השינוי יש סִימָן רַע לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים.
ובזה ניחא גם מאמר השני [בִּזְמַן שֶׁמְּאוֹרוֹת לוֹקִין, סִימָן רַע לְשׂוֹנְאֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל] והיינו כי לתירוץ ראשון צריך לומר כשלוקה בטבע יתעוררו המקטרגים לקטרג ולתירוץ השני יש לומר שיתהווה בחמה מראות קשים ונודעים לבעלי חכמה.

בִּשְׁבִיל אַרְבָּעָה דְּבָרִים חַמָּה לוֹקָה; עַל אַב בֵּית־דִּין שֶׁמֵּת וְאֵינוֹ נִסְפָּד כַּהֲלָכָה. כתב רש"י 'לא שמעתי טעם בדבר' ונראה לי בס"ד אַב בֵּית־דִּין הוא דוגמת השמש המאיר לעולם אך כתיב (קהלת א, ה) 'וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ' עַד שֶׁלֹא שָׁקְעָה שִׁמְשׁוֹ שֶׁל עֵלִי זָרְחָה שִׁמְשׁוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל הָרָמָתִי (בראשית רבה נח, ב) וכתבו המפרשים ז"ל דאף על גב דודאי זָרַח הַשֶּׁמֶשׁ דהיינו כשנפטר צדיק זה נולד צדיק אחר צריכים אנשי עירו להספידו לצדיק שנפטר מתרי טעמי חדא דזה הנולד הוא עודנו קטן ועד שיגדל הנה הם יושבים בחושך ועוד מי יאמר שנולד בעירם ושמא נולד במקום אחר ונמצא דהם חסרים מאור הצדיק לעולם עד כאן דבריהם. ולכן אַב בֵּית־דִּין שצריכין להספידו ולא הספידוהו כהלכה מוכרח לומר דהם חשבו כיון דזרח השמש שנולד אחר במקומו אין צריכין לבכות ולהספיד דנמצא לא חסרו כלום, ובאמת זה טעות דעל כל פנים עתה הם יושבים במחשך לכך לוקה חמה שתהיה חשוכה להם לרמוז להם טעותם שבאמת עתה הם בחושך וחסרים אור ולמה לא הספידו ובכו על חסרונם.
ומה שלוקה נמי עַל הַנַּעֲרָה הַמְאֹרָסָה שֶׁצָּעֲקָה בָּעִיר וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל כל ארוסה נותן לה הבעל בקידושין אור מקיף ובביאתו עליה נותן לה אור פנימי. ובזה פרשתי בס"ד טעם נכון למה שנוהגים לקדש בטבעת והיינו לרמוז כי עתה נותן לה אור מקיף נמצא התקשרות נערה מאורסה בבעלה בעודה ארוסה הוא באור מקיף דוקא לכך לוקה חמה שהיא אור מקיף לעולם כי השמש מקפת כל הכדור כולו בכ"ד שעות.
ומה שלוקה על עון מִשְׁכָּב זָכוּר נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל שעון משכב זכור פוגם בתפארת שיתבטל כוחו ח"ו וכנזכר בשער רוח הקודש תיקון כ"ג דף כ' יעוין שם. וידוע כי החמה רומזת לתפארת שנקרא חמה ולכן לוקה חמה לרמוז על קלקול זה שנעשה בתפארת.
ומה שלוקה בעבור שְׁנֵי אַחִים שֶׁנִּשְׁפַּךְ דָּמָם כְּאֶחָד נראה לי דידוע דחמה ולבנה נחשבים שני אחים והלבנה מקבלת אורה מן החמה ולכן קלקול שיהיה בחמה מגיע ללבנה גם כן ונמצא בלקות החמה הוא דוגמה לִשְׁנֵי אַחִים, שֶׁנִּשְׁפַּךְ דָּמָם כְּאֶחָד. ונראה לי זה באותיות חַמָּה כי ה' דחמה תחלקנה לשתי אותיות שהם א"ד ובזה יהיה אותיות חַמָּה 'דם אח'.

וּבִשְׁבִיל אַרְבָּעָה דְּבָרִים נִכְסֵי בַּעֲלֵי בָּתִּים נִמְסָרִין לַמַּלְכוּת; עַל מַשְׁהֵי שְׁטָרוֹת פְּרוּעִים. פירש רש"י 'כדי לגבות פעם אחרת' והקשה מהרש"א דהא ודאי גזלה גמורה היא ולא היה לו לומר על משהה אלא הוה ליה למימר על הגובין שטרות פרועים?
ונראה לי בס"ד דהמלוה אינו משהה שטר פרוע כדי שהוא עצמו יגבה בו דלא חציף אינש להעיז פניו לגבות מן הלוה שתי פעמים אך הוא משהה אצלו שטר פרוע כדי שאחר שיפטר יהיו בניו גובים אותו בחשבם שעדיין לא נפרע ולכן מדה כנגד מדה נמסר למלכות ואז לוקחת כל ממון הנמצא אתו וממילא תקח גם שטרות נמצא זה חשב להוסיף לבניו ממון בשטרות אלו באיסור אז גם ממונו העקרי ניטל ואבד מידו וכמו שאמרו (סנהדרין קו.) 'גַּמְלָא אָזְלָא לְמִיבָּעֵי קַרְנֵי, אוֹדְנִי דְּהָווּ לֵיהּ גְּזִיזַן מִינֵּיהּ'.
והא דנקיט בלשונו בַּעֲלֵי בָּתִּים ולא אמר עשירים ללמד דכל ארבעה דברים אלו נעשים משום חימוד ממון ואם האדם רואה עולם הזה בסוג אושפיזא שאינה שלו לא יבא לידי ארבעה דברים אלו, אך הרואה עולם הזה בסוג בית שהוא קיים אצלו יהיה לו חימוד ממון ביותר וממילא יבא לידי ארבעה דברים אלו ולכן לעושי אלה קראם 'בַּעֲלֵי בָּתִּים', וכיוצא בזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב (ויקרא יד, לה) 'וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת' ודוק.

יוֹרְדִין לְטִמְיוֹן. הא דנקיט לשון זה נראה לי בס"ד מטמונים ראשם מם פתוחה לקבל השפע וסופם מ"ם סתומה לשמור בתוכה השפע שלא יצא ויתאבד ונשאר באמצע אותיות טִמְיוֹן ונמצא אם יסתלקו ממטמונים שני כלים אלו שהם כלים של השפע מ"ם פתוחה המקבלת ומ"ם סתומה השומרת אז ישאר טִמְיוֹן לכך אמר 'יוֹרְדִין לְטִמְיוֹן' שיסתלקו מן מטמונים שלהם שני מימי"ן שהם כלים של השפע כלי המקבל וכלי השומר.

עַכּוּ"ם יֵחַתּוּ וְלֹא יִשְׂרָאֵל יֵחַתּוּ. מקשים מה מחדש המאמר על מה שפירש הכתוב עצמו? ונראה לי בא ללמד אל תחשוב כיון דעכו"ם יחתו יגיע פחד גם לישראל הדרים עמהם כמו עץ הלח אם תשמהו עם עץ יבש שנשרף, לזה אמר ולא ישראל יחתו כלל, יען כי העכו"ם יונקים מהמה רוצה לומר מן גלגלי השמים מה שאין כן ישראל ולכך לא יחתו כלל ועיקר.

אֲבָל בַּעֲנָוִים כְּתִיב: (תהלים לז, יא) "וַעֲנָוִים יִירְשׁוּ אָרֶץ וְהִתְעַנְּגוּ עַל רֹב שָׁלוֹם". נראה לי בס"ד דידוע הארץ עומדת וקיימת על ידי הגבורות דשם אֱלֹקִים דכתיב (בראשית א, א) 'בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ' ולכן מלוי אותיות הָאָרֶץ כזה ה"א אל"ף רי"ש צד"י עולה מספר תל"ה [435] כמנין חמשה שמות אֱלֹקִים [86] עם שורשן שהוא חמשה.
ובזה פרשתי בס"ד (תהלים מו, ט) 'לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת הֳ' אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ' אך אי אפשר שתתקיים בגבורות דשם אֱלֹקִים בלבד אלא צריך שימתקו הגבורות דשם אֱלֹקִים בשמות ההוי"ה שהם חסדים ולכן הגם דבתחלה כתיב 'בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים' לבסוף כתב (בראשית ב, ד) 'בְּיוֹם עֲשׂוֹת הֳ' אֱלֹקִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם' ששתף שם הוי"ה עם שם אֱלֹקִים שמספר שניהם עולה מספר יב"ק [112] ומפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים ששמות יב"ק הנזכר הם שלשה כי צריך ששלשה שמות אלקים יתמתקו בשלשה שמות הוי"ה ובזה יהיו ג' פעמים יב"ק אשר סך כולם הוא של"ו [336]. ולזה אמר איוב (איוב טז, יב) 'שָׁלֵו הָיִיתִי וַיְפַרְפְּרֵנִי' דבזמן עשרו בראשונה היה אצלו הארת ג' פעמים יב"ק שהם של"ו ולזה אמר 'שָׁלֵו' הָיִיתִי אך אחר כך 'וַיְפַרְפְּרֵנִי' שנפרדו שמות ההוי"ה משמות אלקים ושלטה בו הגבורה דשם אלקים בלתי מיתוק ולכך ראה כל אותם יסורין קשין עד כאן דבריו ז"ל יעוין שם.
ובזה פרשתי בס"ד מאמר רז"ל על יוסף הצדיק ע"ה בזמן שעלה לגדולה יוסף 'משלו' נתנו לו רוצה לומר 'מן של"ו' שהם הארת ג' פעמים יב"ק נתנו לו גדולה ועושר. והנה אותיות שלום המה ארבעה אותיות ואם תקח רובם של אותיות המה יהיו של"ו.
ובזה יובן (תהלים לז, יא) 'וַעֲנָוִים יִירְשׁוּ אָרֶץ' שבניינה על ידי הגבורות דשמות אלקים שרמוזים במלוי אָרֶץ כנודע אך גבורות אלו לבדם אי אפשר לסבול אותם בלי שמות הוי"ה ולזה אמר 'וְהִתְעַנְּגוּ עַל רֹב שָׁלוֹם' כלומר רוב אותיות שלום שהם של"ו שרומזים על ג' פעמים יב"ק שהם מספר של"ו.

בִּזְמַן שֶׁהַחַמָּה לוֹקָה, סִימָן רַע לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים לְכָל הָעוֹלָם. בסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע פרשתי בס"ד אף על גב דהלקות הוא טבעי ונודע לתוכנים קודם שיהיה בכמה שנים, אין הכונה לומר דגוף הלקות הוא מורה סימן רע אלא הכונה לומר בעת שיהיה הלקות אז עלול אותו זמן שיהיה בו איזה סימן רע בר מינן, גם הכונה בזמן שיהיה לקות יתעוררו המקטרגים לקטרג על הדור, כך הוא מנהגם וטבעם ומדתם דכאשר יראו מראהו נוטה לדם יתעוררו לקטרג בעבור עונות הדור להביא חרב לעולם, ואם יראו מראהו דומה לשחור יתעוררו לקטרג בעבור עונות הדור להביא רעב לעולם, ואם נראה לזה ולזה יקטרגו להביא זה וזה.
ושוב ראיתי להרב בכורי יעקב ז"ל שפירש כיוצא בזה והוא דקדק לחזק ביאור זה ממה שאמר 'בִּזְמַן שֶׁהַחַמָּה לוֹקָה סִימָן רַע' ולא אמרו 'חַמָּה לוֹקָה סִימָן רַע' כדי להודיע שאין גוף הליקות בא לסימן רע, אלא הכונה בזמן שיהיה הליקות יתעוררו המקטרגים לקטרג על דבר רע, ואז יהיה סימן רע בר מינן עיין שם.

בִּשְׁבִיל אַרְבָּעָה דְּבָרִים חַמָּה לוֹקָה; עַל אַב בֵּית־דִּין שֶׁמֵּת וְאֵינוֹ נִסְפָּד כַּהֲלָכָה. לא קאמר שזה הלקות הנראה בחמה הוא נעשה בשביל ארבעה דברים אלו, כי באמת הלקות הזה הוא טבעי, אלא הכי קאמר בִּשְׁבִיל אַרְבָּעָה דְּבָרִים ראוי היה שתהיה הַחַמָּה לוֹקָה בשביל איזה סימן רע בר מינן, כלומר לא יהיה בה לקות טבעי דוקא אלא לקות בעבור סימן רע גם כן, וכהאי לישנא נמצא בנביאים מה שאמר דוד המלך ע"ה (שמואל ב' יב, ה) 'חַי הֳ' כִּי בֶן מָוֶת הָאִישׁ הָעֹשֶׂה זֹאת', ופירש רד"ק ז"ל הכונה ראוי להיות בן מות אך אין שורת הדין מתייבתו במות דממון בלבד חייב לו, וכיוצא בזה גם כן דברו רז"ל (פסחים מט:) באומרם 'עם הארץ מותר לנחרו אפילו ביום הכפורים שחל בשבת' ואין הכונה שמותר לעשות לו כן, וכן הענין כאן, רוצה לומר ראוי שתהא חמה לוקה.
והנה בסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע, פרשתי בס"ד טעם נכון השייכות שיש לארבעה דברים אלו בחמה, וכאן אוסיף לבאר בס"ד יותר בענין הרביעי שהוא על שני אחים שנשפך דמם כאחד, דנראה הקפידה יותר היא בעבור שהם שני אחים, וגם על אשר נשפך דמם כאחד ולא בזה את זה, ולכאורה אין נראה הפרש בזה.
ונראה לי בס"ד בהקדים מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים הקדמה כ"ו על שני אחים פפוס ולוליאנוס הנקראים הרוגי לוד שהם היו משני טיפות של עת מנחה שהם דינים קשים מאד, לכך קרה להם המקרה הזה שנהרגו ביחד, עד כאן לשונו עיין שם. וידוע כי הסיבה הגלויה והפשטית שנהרגו שני צדיקים הנזכרים הוא בעבור דבתו של מלך נהרגה ועשו עלילה להמית כל היהודים אם לא ימצא ההורג ולא יודע מי הוא, ולכן אמרו שהם הרגוה בשביל הצלת ישראל שניצולו על ידי כך וכמו שכתב רש"י ז"ל, ולכאורה קשא לפי ענין זה שהביא רש"י ז"ל היה די שאחד מהם יאמר שהרג ולמה הוצרכו שניהם ולפי דברי רבינו ז"ל ניחא דאלו השני אחים באו משני טיפות של עת מנחה שהם דינים קשים מאד, ולכן מן השמים היתה סיבה שיהיו נהרגים שניהם, ויתכן כל אחד רץ לבית המלך להגיד על עצמו ולא ידע ולא חשב שגם אחיו בא להודות, וכל זה היה סיבה מן השמים, כדי שיהיו שניהם נהרגים ביחד להיות שניהם ממקום דין קשה, ועל זה נאמר (משלי יג, כג) 'וְיֵשׁ נִסְפֶּה בְּלֹא מִשְׁפָּט' שהיה מספיק להצלת ישראל באחד ונהרגו השניים.
והנה כיוצא בזה ימצא בשאר דורות שיהיו ב' צדיקים שהם כמו אחים דמשרש אחד הם, נהרגים בשביל לכפר על עון הדור, ואף על גב דהיה מספיק לכפר באחד מהם וכמו שנאמר 'יֵשׁ נִסְפֶּה בְּלֹא מִשְׁפָּט', ולכן על זה הענין וכיוצא בו קאמר ראוי שתהיה החמה שהיא אותיות חמה לוקה משום דנמצא בזה יֵשׁ נִסְפֶּה בְּלֹא מִשְׁפָּט.
ומה שאמר 'אַחִים' אינו דוקא אחים מאב ואם, אלא אחים שהם בשורש אחד ודומין זה לזה בעניינים ובחינתם. ומה דנקיט זה על חמה פרשתי בסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע משום דחמה היא מאירה להעולם, וגם החמה יש לה אחות שהיא הלבנה שיונקת ממנה.

וּבִשְׁבִיל אַרְבָּעָה דְּבָרִים נִכְסֵי בַּעֲלֵי בָּתִּים נִמְסָרִין לַמַּלְכוּת. אין הכונה שלוקחים ממונם לאוצר המלכות כי זה נזכר אחר כך בארבעה דברים שיורדין לטמיון שפרש הערוך לטמיון לאוצר המלך, והכריח דבר זה מכמה מקומות עיין שם, על כן צריך להבין מה הכונה בזה דקאמר נמסרים למלכות?
ונראה הכונה דהערכאות הממונים מן המלכות לוקחים כל ממון ונכסים ושטרות שלו, וגם פנקסיו בשביל שיש לו יתומים קטנים או סיבה אחרת ונמצא נגלים לעיני הכל כל ענייניו וכל מה שיש לו וכמה עושרו, וזה יזדמן הן בעודו בחיים הן אחר מותו, ולכן אם הוא היה מַשְׁהֵי שְׁטָרוֹת פְּרוּעִים שלא קרעם והלוין האמינו בו שיקרעם, ואמר לו שיקרעם ושיקר, ויש לו עתה בזיון הרבה בעיני הכל שידעו שהוא משהה שטרות פרועים ויחשדו אותו שבמזיד עשה כן כדי לגזול, וכן הַמַּלְוֶה בְּרִבִּית לישראל ואומר שהם של גוי, ועתה כשפותחין פנקסיו נודע דמן ממונו הלוה לישראל ברבית, ולקח רבית קצוצה, ואותם שספק בידם למחות ולא מיחו שרצו להרבות להם אוהבים עתה יקרה להם שיהיה הכל שונאים אותם, וּפּוֹסְקֵי צְדָקָה בָּרַבִּים וְאֵין נוֹתְנִין כונתם להרבות להם כבוד בשקר, הנה עתה נפתחים פנקסים שלהם ונודעים שאין להם ממון משלהם אלא כל עסקם משל אחרים ויתבזו בר מינן.

כי הא כו'. דבשמעתא איכא נמי ריהטא בלא טרחא ואיכא עיון בטרחא: כי הוו קיימי מקמיה דרב חסדא. בתר דאגמרינהו שמעתתא: מרהטי בגמרא. מה ששמעו מפיו דבר פלוני אסור דבר פלוני מותר: והדר מעייני בסברא. מה טעמו של דבר ואם יש להשיב כלום: מאני משתיא. כוסות: במטללתא. לפי שאינן מאוסים: מאני מיכלא. קערות לאחר שאכלו בהן צריך להוציאן: לבר ממטללתא. חוץ לסוכה: חצבא. כד של חרס ששואבין בו המים: ושחיל. דלי של עץ: שרגא. נר של חרס שקורין קרושיי''ל: סוכה קטנה. של שיעור מצומצם ז' טפחים אסור להניחן בתוכה: מקפה של גריסין. ממהרת לקלקל בגשמים מעט: ציבותא. קסמין של סכך היה משיר על המאכל: רב יוסף מאניני דעת הוה דתניא בפ' ערבי פסחים (פסחים קיג:) שלשה חייהן אינן חיים הרחמנין והרתחנין ואניני הדעת שאינם יכולין לסבול שום דבר מיאוס ואמר רב יוסף כולהו איתנהו בי: וירדו גשמים. וירד מן הסוכה לגמור סעודתו בבית וכשישב לו פסקו גשמים אין מטריחין אותו להפסיק ולעלות עד שיגמור: איבעיא להו עד שיאור. עד שיעלה עמוד השחר: או עד שיעור. משינתו הא אם הקיץ אפילו היה בחצי הלילה יקום משינתו ויעלה וישן בסוכה: תא שמע עד שיאור ויעלה עמוד השחר. ועל כרחיך עד שיעור הוא דתניא בה דאל''כ מאי ויעלה עמוד השחר: תרתי. בתמיה שני דברים אלו הן סותרים זה את זה שיאור משמע שהאיר לו המזרח ועלה עמוד השחר משמע קודם לכן: אלא. על כרחך שיעור קתני וה''ק עד שיעור משיעלה עמוד השחר לאפוקי אם הקיץ משינתו בלילה דאין מטריחין ואם עלה השחר ולא ניער אין מקיצין אותו: מי שפך למי. עבד לרבו והכי קאמר משל לעבד שהיה עושה לרבו עבדות שאינו עובדו כהוגן כך בידוע שאין ישראל עובדין כשורה או דלמא הכי קאמר ושפך לו רבו קיתון על פניו לומר צא מלפני דאי אפשי בשמושך וירידת גשמים היא שפיכת קיתון ומכל מקום סימן קללה הוא ומיהו פירושא דמתניתין מיבעיא לן שפיכת הקיתון מאי היא ישיבת הסוכה או ירידת גשמים: בזמן שהחמה לוקה כו'. משום דאיירי הכא בסימני קללה נקט לה: והניח פנס. לנטירנ''א: והושיבם בחשך. כך כשהחמה לוקה אינה מאירה כל כך: מפני שמלומדים במכותיהם. כל מיני פורעניות הבאין בעולם יש להם לישראל לדאוג ולומר לא בא סימן זה אלא בשבילנו יותר משאר אומות מפני שהן רגילין ללקות יותר מכולם: משל לסופר. מלמד תינוקות: ורצועה בידו. להכות: מי דואג. אי זה מהן ירא שרגיל ללקות: לוקה במזרח. בבקר כשהחמה במזרח: באמצע הרקיע. בחצות היום כשעומדת בראש כל אדם: לשק. עשוי מנוצה של עזים והוא דומה לשחור: חיצי רעב. משחירין פנים: לקה בכניסתו. בשקיעתו: פורענות שוהה לבא. כדרך ששוהה הסימן להראות עד כלות היום: ביציאתו פורענות ממהרת לבא. כדרך שמיהר הסימן לבא: ויש אומרים חילוף הדברים. לקה בכניסתו ערבית פורענות ממהרת לבא שהסימן כשם שאין לו שהות לשמש ביום שסמוך לשקיעתו הוא כך אין שהות לפורענות לבא ביציאתו שחרית פורענות שוהה לבא כשם שיש לחמה עוד שהות ביום: אלהיה. שרה המליץ בעדה כגון סמאל שהיה שר של עשו: אל דרך הגוים אל תלמדו. לעשות כמעשיהם ומשתעשו רצונו מאותות השמים אל תחתו: בשביל ד' דברים. לא שמעתי טעם בדבר: מאורות. ירח וכוכבים: כותבי פלסתר. שטרות מזויפים ומכתבי עמל לשום דופי על אדם לכתוב בשמו מה שלא צוה: מגדלי בהמה דקה. מחריבין את הארץ שאין יכולין לשמרם מלרעות בשדה חביריהם: ועל קוצצי אילנות טובות. ואפילו הן שלהן שמשחיתין הן ונראין כבועטין בהקב''ה ובברכתו שמשפיע טובו: על משהי שטרות פרועים. אצלם כדי לחזור ולגבות פעם אחרת: ועל מלוי ברבית. שמלוין בעלי בתים לישראל ברבית וכתיב (משלי כח) מרבה הונו בנשך ותרבית לחונן דלים יקבצנו ואמרינן בב''מ (ד' ע.) כגון שבור מלכא שחונן בהן עניי נכרים:

מנא דמיכלא. קערות לאחר שאכלו בהן צריך להוציאם מן הסוכה משום מיאוס כך פירש בקונטרס וי''מ כגון קדירות ואגני דלישא וטעמא דכעין תדורו בעינן והני אין רגילין להיות בבית דירה אלא בית יש להם לבדם וכן פירש בה''ג כגון קדרי ושפודי ובי טוי ובי תפי: ואמרי לה בר ממטללתא. אין שרגא מעניינא דאחרים דמנא דמיכלא בר ממטללתא היינו בשעה שאין משתמש בהן דבשעת סעודה אוכל בקערה בסוכה אבל שרגא בעודו דולק ומשתמש לו לאורו אסור כדמוכח לקמן פרק לולב וערבה (ד' מח. ושם) דתנן גבי שביעי של חג גמר מלאכול לא יתיר סוכתו משום דאי מתרמי ליה סעודתא אכיל בגווה אבל מוריד את הכלים מן המנחה ולמעלה מפני כבוד יום שמראה כמכין עצמו לקראתו למקום שיסעוד שם הלילה ואמרינן בגמרא אין לו מקום להוריד כלי וצריך לאכול בה ביום טוב האחרון מה יעשה ויוכיח שאינו כמוסיף על המצוה לעשות סוכה שמונה ימים מדליק בה את הנר ומדחשיב לה היכירא בשעת הדלקה שמע מינה דאסור בחג ושמא היינו טעמא דמשום דמוקמינן בסוכה קטנה וחיישינן שמא תשרף סוכתו ותדע דהדלקה דוקא מדלא נקט מעייל את הנר כדנקיט התם מעייל בה מאני מיכלא:

דף כט - א

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד