סוכה לג ע"ב

דף לג - ב

אדרבה, הרי אם היו הענבים בשנים ושלשה מקומות יש לפוסלו יותר משום דהוי מנומר, שהרי העלים ירוקים והענבים שחורים, ופסול משום שאינו הדר?!

אלא, אי אתמר - הכי אתמר:

שנינו במשנה: או שהיו ענביו מרובין מעליו, פסול. אמר רב חסדא: דבר זה רבינו הגדול אמרו, והמקום יהיה בעזרו: לא שנו שהדס זה פסול, אלא כאשר היו ענביו שחורות [שכן דרך ענבים אלו בתחילת גידולם הם ירוקים ולאחר מכן משחירים]. אבל אם היו ענביו ירוקות, מיני דהדס הוא, שהרי נראים הם כחלק מן ההדס ואינו מנומר, וכשר.

אמר רב פפא: ענבים אדומות - כשחורות דמיין, ופסול. דאמר רבי חנינא גבי דם נידה: האי דם שחור - אדום הוא, אלא שלקה ונעשה שחור, ^[73] ולכן הוא מחמשת הדמים הטמאים.

שנינו במשנתנו: אם היו ענביו מרובות מעליו פסול, ואם מיעטן כשר.

והוינן בה: דמעטינהו אימת [אימתי מדובר שמיעטן]?

אילימא מקמיה דלאגדיה, פשיטא דכשר! שהרי אין כאן חסרון של "תעשה ולא מן העשוי", מאחר ונאגד בהכשר, ומשום דיחוי אין לפוסלו, שהרי בשעת הדיחוי טרם חל עליו שם הדס של מצוה. אלא דמעטינהו לבתר דלאגדיה, הרי דחוי מעיקרא הוא, שכבר נקרא עליו שם הדס פסול בשעת אגידתו, ומזה שאפילו הכי הכשירו התנא, תפשוט מינה לכל הפחות לענין דחוי מעיקרא, כלומר, שלא היה ראוי למצוה מעולם, דלא הוי דחוי! ^[74]

אבל אם היה ראוי למצוה בתחילת החג ולאחר מכן נדחה, אין להוכיח מכאן שאין נדחה על ידי כך לעולם, היות ודחוי מעיקרא עדיף מדבר שהיה ראוי ונדחה, דבדחוי מעיקרא אינו נחשב כדחוי כלל, שהרי הוא כקרבן שהוקדש עתה. אבל כאשר נראה כבר למצוה ונדחה ממנה, אפשר שנדחה על ידי כך לעולם.

דוחה הגמרא: לעולם דמעטינהו בתר דאגדיה, וקסבר, אגד הזמנה בעלמא הוא, והזמנה בעלמא לאו כלום הוא. ולפיכך, אין אגידתו של הלולב נחשבת קריאת שם, שיהיה חל עליו שם לולב של מצוה שנדחה ממצותו, ולכן אינו נחשב אפילו כדחוי מעיקרו עד שיקדש עליו היום ויהא עדיין בפסולו, דכיון שבא זמן המצוה והוא אינו ראוי למצוה, נחשב הוא כדחוי. אבל קודם זמן זה אינו דחוי.

שנינו במשנתנו: ואין ממעטין [את ענבי ההדס] ביום טוב: ומדייקת הגמרא: הא אם עבר ולקטן ביום טוב מאי - כשר! ואף שכבר נאגד קודם לכן, שהרי אסור לאוגדו ביום טוב. ויש לדון, דאשחור [שהשחירו הענבים] אימת? [שהרי ענבים ירוקים אינם פוסלים].

אילימא איירי דאשחור מאתמול [קודם יום טוב], דחוי מעיקרא הוא, שהרי כשנכנס יום טוב והגיע זמן המצוה, לא היה ראוי למצותו, ואם כן תפשוט מינה לכל הפחות לגבי דחוי מעיקרא, דלא הוי דחוי!

ואלא לאו איירי דאשחור ביום טוב עצמו, הרי נראה ונדחה הוא, שכבר היה ההדס ראוי למצוה בכניסת יום טוב, ורק לאחר מכן, ביום טוב, נדחה. ואם כן, שמעת מינה דאפילו אם נראה ונדחה [כלומר, אפילו היה ראוי למצוה בתחילת זמן חיובו, ולאחר מכן נדחה], חוזר ונראה!

דוחה הגמרא: לא, לעולם איירי דאשחור מעיקרא [קודם יום טוב], ואכן לגבי דחוי מעיקרא דלא הוי דחוי, תפשוט מינה. אבל לגבי דבר שנראה ונדחה שיהיה חוזר ונראה, לא תפשוט מכאן, כיון שלא דיברה המשנה במקרה כזה, ויותר יש להכשיר דבר הדחוי מעיקרו מדבר שנראה ונדחה, כמבואר לעיל. ^[75]

תנו רבנן: אין ממעטין את הענבים ביום טוב.

משום רבי אליעזר ברבי שמעון אמרו: ממעטין אותם ביום טוב.

ומקשה הגמרא: היאך התיר רבי אליעזר ברבי שמעון למעט אותם ביום טוב, והרי כיון שמכשירם בכך למצוה הא [הרי] קא מתקן מנא [כלי] ביום טוב?! ^[76]

אמר רב אשי: מה שהתיר רבי אליעזר למעטן ביום טוב, הוא דוקא כגון שלקטן [את הענבים] לצורך אכילה, ולא נתכוון להדיא לתקנו למצותו.

ורבי אליעזר ברבי שמעון סבר לה כאבוה [רבי שמעון], דאמר: דבר שאין מתכוין מותר. ולפיכך כיון שלא נתכוון לתקן הכלי, אלא לאכילה מותר לעשות זאת ביום טוב, אף שעל ידי כך ממילא יתוקן ההדס ויוכשר למצוה.

מקשה הגמרא: והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו: אף על גב דסבר רבי שמעון דבר שאין מתכוון מותר, מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות. כלומר, האומר אחתוך ראש בהמה זו בשבת ואיני רוצה שתמות, כיון שאי אפשר שלא תמות, הרי הוא חייב כאילו המיתה במתכוון. וכמו כן כאן, אף שחפץ ללוקטם לצורך אכילה, כיון שבהכרח יתקן בזה את ההדס ויכשירו למצוה, הרי זה כאילו תיקנו בכוונה תחילה.

ומה שאמר רבי שמעון דבר שאין מתכוון מותר, הוא כאשר אפשר שיעשה הדבר בלא האיסור, וכגון, הגורר מיטה וספסל על הקרקע בשבת, שמותר לו לגוררם על אף שיתכן ויעשה חריץ בקרקעו, ובלבד שלא יתכוון לעשות חריץ. כי אף על גב שיתכן ויעשה על ידי כך חריץ בקרקע, כיון שאינו מתכוון לכך, ואפשר שלא יעשה חריץ מחמת גרירת הספסל, אף שלבסוף נעשה חריץ אין בכך כלום. אבל כאשר ברור הדבר שעל ידי מעשהו יעבור באחת מן המלאכות האסורות בשבת, מודה רבי שמעון שאסור.

ואם כן כאן שבודאי יתקן את ההדס על ידי לקיטת הענבים אף רבי שמעון מודה שאסור?!

מתרצת הגמרא: הכא במאי עסקינן, דאית ליה הושענא אחריתי, ואינו צריך בדוקא להדס זה לצורך קיום המצוה, ולכן אין זה נחשב כמתקן כלי. ^[77]

תנו רבנן: הותר אגדו של לולב ביום טוב [שאסור לשוב ולאוגדו בקשר גמור, על ידי שיקשור שני קצות האגד יחד, דעשיית קשר של קיימא אחת ממלאכות שבת היא, וזהו קשר של קיימא שהרי אין בדעתו להתירו לעולם], אוגדו בכריכה בעלמא, שכורך האגד סביבו ותוחב את קצהו בתוך הכרך, כפי שאוגדין אגודה של ירק.

ומקשה הגמרא: ואמאי דחקת לפרש שאוגדו בכריכה בעלמא, ליענביה מיענב [כלומר, שיקשרנו בקשר עניבה שמותר לעשותו ביום טוב], שבאופן זה עדיף טפי, שהרי הוא כקשר ממש ולא ככריכה בעלמא?!

מתרצת הגמרא: הא מני רבי יהודה היא, דאמר [שבת קיג א]: קשר של עניבה - קשירה מעלייתא היא ואסור לעשותה ביום טוב.

מקשה הגמרא: אי סוגיתנו רבי יהודה היא, היאך מועיל לכורכו בלבד, הרי אגד מעלייתא בעי, שהרי לשיטת רבי יהודה לולב שאינו אגוד פסול למצוה כמבואר לעיל?!

מתרצת הגמרא: האי תנא דהכא סבר לה כוותיה דרבי יהודה בחדא מילתא, דסבר שקשר עניבה אסור בשבת, ופליג עליה בחדא מילתא, והיינו דסבירא ליה - לולב אין צריך אגד.

ומכל מקום מבואר, שלאגד הלולב לא די בכריכה גרידא, אלא צריך לעשות לו קשר גמור, שיקשור את שני ראשי החוט יחד. ואף שאין הלכה כרבי יהודה שאגד הלולב מעכב, מכל מקום מודים חכמים שיש לאוגדו למצוה מן המובחר משום "זה אלי ואנוהו", ומן הסתם כוונתם להצריך אותו האגד שהצריך רבי יהודה. ^[78]

מתניתין:

ערבה גזולה פסולה ^[79] מדין "לכם" כשאר מינים. וכן ערבה יבשה - פסולה. [ובטעם הדבר ראה לעיל כט ב].

ערבה של אשרה, וערבה של עיר הנדחת, פסולה. כיון שעומדת היא לשריפה וכתותי מכתת שיעוריה, כמבואר לעיל לא ב.

נקטם ראשה של ערבה או שנפרצו עליה ^[80] - פסולה. ^[81]

וכן הצפצפה שהיא ממין הערבה אלא שעלה שלה עגול - פסולה, כדילפינן בגמרא מקראי.

אבל ערבה כמושה, שלא נתיבשה לגמרי ועדיין יש בה לחלוחית, ושנשרו מקצת עליה, וכן ערבה של בעל, כלומר, שגדלה בשדה ולא על גדות הנחל, כשרה. ^[82]

גמרא:

תנו רבנן: כתיב [ויקרא כג מ]: "ולקחתם לכם וכו' ערבי נחל" - ומשמע, שעיקר מצות לולב היא בערבות הגדילין על הנחל. אלא שאין צריך ליטול דוקא מאלו הגדות על גדות הנחל, ודי בכך שיהיו מהמין שדרכו להמצא על גדות הנחלים, כדילפינן להלן. ^[83]

דבר אחר [באופן אחר ניתן לדרוש את הפסוק]: "ערבי נחל" - שיהיה עלה שלה משוך כנחל, והיינו שלא יהיה עגול, ובא למעט מין הצפצפה שעלה שלה עגול.

תניא אידך: "ערבי נחל", אין לי אלא ערבי נחל, של שדה הבעל ושל הרים [הגדלה בראש ההר] מניין שהיא כשרה [כאשר היא מאותו המין הגדל על גדות הנחל]? תלמוד לומר: ערבי נחל, מכל מקום. כלומר, מזה שנקטה תורה "ערבי" לשון רבים, משמע לרבות ערבי בעל והרים.

ואי כרבנן מאי מצוה לעולם כרבנן. ומצוה משום זה אלי ואנוהו:

פיסקא או שהיו ענביו. פי' פירותיו מרובות מעליו פסול. ואוקימנא בענביו שחורות או אדומות. אבל אם היו ירוקות מינא דהדס אינון וכשר.

אם מיעטן לאלו הענבים כשר. דמעטינהו אימת אי מיקמי דלוגדיה פשיטא. אלא בתר דאגדיה. ש"מ דיחוי מעיקרא אינו דיחוי.

לעולם בתר דאגדיה ולולב אין צריך אגד. ואגד מערב יו"ט הזמנה היא והזמנה לאו מילתא היא:

פיס' אין ממעטין [ביו"ט] הא עבר ומיעטן כשר. ואוקימנ' בדאשחור אלו הענבים מעיו"ט. וש"מ דיחוי מעיקרו לא הוי דיחוי ולא מוקמינן לה בדאשחור ביו"ט ונראה ונדחה חוזר ונראה לא מיבעיא לן:

ת"ר אין ממעטין ביו"ט משום ר' אליעזר ב"ר שמעון אמרו ממעטין כגון שמלקטן לאכילה. ומשום הכי לא אמרינן מתקן מנא הוא וסבר ליה כאבוה דאמר דבר שאין מתכוין מותר.

והוא דאית ליה הושענא אחריתי. ואי לא אמרינן איערומי קא מערים:

תנא הותר אגודו ביו"ט אוגדו כמין אגודה של ירק. פי' שוזר ב' קצות של הוצא ונועצן בהושענא עצמה כדי שלא יתפרדו וכן דרך אוגדי ירק ואמאי לא עניב ליה עניבה שהיא חצי קשר משום דהאי תנא סבר ליה כוותיה דר' יהודה בחדא דעניבה קשירה היא. ובלולב צריך אגד פליג עליה:

מתני' ערבה גזולה ויבישה פסולה כו'.

ת"ר ערבי נחל אין לי אלא ערבי נחל של בעל ושל הרים מנין ת"ל ערבי מכל מקום:

והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר״ש בפסיק רישיה ולא ימות ופרקי׳‎ דא״ל הושענא אחר'. פי׳‎ הרב בעל הערוך ז״ל שאף ע״פ שהוא מתוקן גמור אין דין פסיק רישיה ולא ימות אלא כשהוא נהנה ממלאכתו אלא שעושה בלא מתכוין והביאו ראיות רבות לקיים סברא זו ולא היא כדברירנא בפרק קמא דכתובות אבל ה״פ דהא לא חשוב מתקן אלא כשצריך למצותו אבל כשאינו צריך לו אינו חשוב מתקן עד שיתכוין לו והרי הוא כמלקט אותה מהדס שוטה שאינו מתקן ואדק״ל אמאי לא שרינן ליה לכתחלה דנימא מתוך שהותרה ליקוט ענבים לצורך הותרה נמי שלא לצורך אוכל נפש כשהוא צורך י״ט דהא קי״ל דאית להו מתוך בצורך י״ט י״ל דלא שרינן מדין מתוך אלא מלאכה דעלמא שאינו עושה כלי אבל זה שעושה כלי שהוא דבר מסוים והשתא לא עביד מצוה אלא שמתקנו למצות לא. מפי מורי נר״ו:

ת״ר הותר אגדו אוגדו בחוט שלו או באגוד של ירק. פיר׳‎ בכריכה בעלמא קסבר עניבה קשירה היא וכיון דלולב א״צ אגד בכריכה כל דהו סגי:

ת״ר ערבי נחל כו׳‎. עד הלכתא גמירא לה הקשו בתוספות אמאי לא שיילינן ולאבא שאול דדריש ערבי נחל אחת ללולב ואחת למקדש של בעל ושל הרים מנא ליה כי היכי דשיילינן לרבנן למקדש מנא להו ותירצו דאבא שאול סבירא ליה דשל בעל ושל הרים פסול ופליג אתנא דמתניתין וס״ל כרבנן דמתניתין קמייתא דאמרי ערבי נחל הגדלות על הנחל ממש ולמעוטי של בעל ושל הרי׳‎ ואינו נכון דהא ת״ר לקמן איזו הוא ערבה ואיזו היא צפצפה ערבה קנה שלה אדום כו׳‎ ואם איתא למה להו סימנא אחרינא ת״ל שאינה כשרה אלא הגדלה על הנחל ממש אלא ודאי דכ״ע מכשרי של בעל ושל הרים והא דקתני הגדלות על הנחל פירוש אותן ערבות שדרכן על הרוב להיות גדלות על הנחל ואפי׳‎ הם של בעל ושל הרים והא דלא שיילינן לאבא שאול מנ״ל הא משום דאבא שאול תרתי שמעת מינה מקרא מדכתיב ערבי נפקא ליה אחת ללולב ואחת למקדש ומדכתיב נחל משמע ליה שדרכה ליגדל על הנחל אבל לרבנן דדרשי כוליה קרא לרבות של בעל ושל הרים שיילינן להו ערבה של מקדש מנא להו ואמרינן דהלכתא גמירי לה דאמר רבי יוחנן עשר נטיעות ערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני פירוש עשר נטיעות היינו דתנן עשר נטיעות חורשין כל בית סאה בשבילן פי׳‎ מדאורייתא אסור לעשות עבודת קרקע בערב שביעית דהיינו יום לפני ר״ה ואפ״ה בשיש שם נטיעות ילדות שאם לא יעבדו אותם ימותו הלכה למשה מסיני שחורשין אותם כדי הצריך להם וכשהם מפוזרות בבית סאה חורשין כל בית סאה בשבילן וכן אפי׳‎ הם אלף או יותר לחשבון עשרה לבית סאה אבל כשהן מפוזרות יותר מבית סאה אין חורשין כל בית סאה אלא חורשין תחתיהן כדי הצריך להם ודוקא נטיעות ילדות שרא רחמנא דגמרי לה הלכה למשה מסיני אבל בזקנים אסור לחרוש מה״ת כל ל׳‎ יום וחכמים הוסיפו יותר שאסרו לחרוש בערב שביעית בשדה לבן מן הפסח ובשדה אילן מן העצרת כדאיתא בדוכתה:

המשנה השלישית והכוונה בה בענין החלק הראשון ובפרט בענין הערבה והוא שאמר ערבה גזולה ויבשה פסולה של אשרה ושל עיר הנדחת פסולה נקטם ראשה נפרצו עליה והצפצפת פסולה כמושה ושנשרו מקצת עליה ושל בעל כשרה אמר הר"ם שמא יעלה על הדעת כי ערבה אינה באה אלא ממקום המים למה שאמר הכתוב וערבי נחל לא רצה אלא להודיע המין באיזה מקום שיצמח ואמרו נקטם ראשה פסולה אינה הלכה ר' ישמעאל אומר שלשה הדסים ושתי ערבות לולב אחד ואתרוג אחד אפי' שנים קטומין ואחד שאינו קטום ר' טרפון אומר אפי' שלשתם קטומין ר' עקיבא אומר כשם שלולב אחד ואתרוג אחד כך הדס אחד וערבה אחת דע שיעור ההדס וערבה באורך שלשה טפחים מן הטפחים הידועים שהם ארבע אצבעות בגודל והלכה כר' ישמעאל וכר' טרפון:

אמר המאירי ערבה גזולה ויבשה פסולה של אשרה ושל עיר הנדחת פסולה הכל על הדרך שהתבאר בלולב ויבשות שלה בנפרך ביד כדין הדס נקטם ראשה פסולה ר"ל אף ראש העלים וגדולי הפוסקים והמחברים הכשירוה כמו שכתבנו למעלה אלא שאין הדברים נראין נפרצו עליה פסולה ר"ל שנסדקו עד שהם פונות צדה אחד לכאן וצדה אחד לכאן וכל שכן בנשרו ויש גורסין נפרטו כלומר דדוקא נשרו ובין נסדקו ובין נשרו כל אחד לשיטתו דוקא ברובן כמו שכתבנו בהדס הצפצפה פסולה והיא דומה לערבה ואינה מין ערבה ופי' בגמ' שהערבה מין שרוב מינו גדל על הנחל וקנה שלה אדום ועלה שלה משוך ופיה חלק וכל שסימנין אלו בה אע"פ שהיא במדבר או בהרים כשר וצפצפה היא שרוב מינה גדלה בהרים קנה שלה לבן עלה שלה עגול ופיה דומה למגל שפגימותיה דקות ואפי' היתה גדלה על הנחל פסולה ויש מין ערבה אחר שפיו דומה למגל אלא ששוה לערבה בשאר הסימנים והוא מין ערבה וכשר אע"פ שאינה נקראת ערבה סתם אלא חילפא גילי ואף מין זה אם פיה דומה למסר שפגימותיה גסות פסולה כמושה כשרה וכן הדין בכל שאר מינין אע"פ שלא הוזכרה בהם במשנתנו שמאחר שהוא פוסל בהם את היבש אלמא כמוש כשר ולא הוזכרה בערבה לדעתי אלא מתוך שכמישותה קרוב הרבה ליבשותה והוצרך ללמדה נשרו מקצת עליה כשרה כל שלא נשרו רובן ושל בעל כשרה כלומר שאינה גדלה על הנחל אלא שגדלה לסבת מי גשמים שהמטר קרוי בעל כמו שהתבאר בראשון של מועד קטן:

ר' ישמעאל אומר שלשה הדסים ושתי ערבות לולב אחד ואתרוג אחד וכן הלכה ופי' בגמ' הטעם בהדס דכתיב ענף עץ עבות בשלש תיבות ובערבה דכתיב ערבי נחל ומיעוט ערבי שתים ובלולב דכתיב כפת תמרים והוא חסר וא"ו ונשאר בו לשון יחיד ואתרוג אחד דכתיב פרי עץ הדר אפי' שנים קטומין ואחד שאינו קטום פי' חוזר על ההדס שהצרכנו בו שלשה בדים שמכשירין אותה אפי' בשתים שהן קטומין ר' טרפון אומר אף בשלשתן קטומין וכן הלכה כמו שהתבאר בגמרא ופירשו גדולי הרבנים בקטימה זו נקטם ראשו וא"כ סתם מתניתין דנקטם ראשו בהדס פסול אין הלכה כן אלא כשר וכן פסקוה גדולי הפוסקים והמחברים ולא עוד אלא שאף בנקטם ראשה של ערבה פסקו כן שמאחר שנדחה סתם המשנה בקטימת ראש ההדס כך נדחית בקטימת ראש של ערבה והדברים מתמיהים היאך נדחה סתם המשניות מזו של ר' ישמעאל וכן יש מקשים למה שפירשו בה גדולי הרבנים דהדר לא קאי אהדס והוא הדין אערבה דא"כ יבש אמאי מפסיל בהו אלא שזו לדעתי אינה קושיא דמאחר שיבשותן בפריכה ביד הרי הן כמי שאינן ומ"מ אפשר דהדר לא קאי אלא אאתרוג ולולב דסמיך ליה אבל הראשונה מ"מ קשה אלא שעיקר הדברים הוא מה שפירשו גדולי המפרשים דסתם מתניתין כדקאי קאי ונקטם ראשו פסול בכולן דמאחר שנקטם ראש הפארה פקע הדרו ונקטם ראשו לחוד וקטומין דר' ישמעאל לחוד שקטימה זו של ר' ישמעאל היא שסתם הענף האמצעי שהוא הגזע והוא גוף ההדס יש לו בדים סביבו ור' ישמעאל היה מצריך שיהא אחד מן הענפים הגזע שלו שלם עם הבדים שסביבותיו אבל השנים כשרות אף כשאין שם גזע כלל אלא אותן הפארות הנחתכות מסביבו וכן הגזע עצמו אף כשיהו הפארות והבדים שסביבותיו נחתכות ממנו אבל אחד מהם יהא שלם בעבות עם כל בדיו וכן אמרוה בספרי אפי' שתים דלית ואחת שאינו דלית ודלית פירושו קטוף ולדעת ר' טרפון אפי' שלשתם קטומין ר"ל אף כששלשתם אותם הפארות בעצמם או הגזעים שנחתכו בדיהם ולא נשאר אלא גוף הגזע ביושר בלא שום בד של סביבותיו והוא שאמרו בגמרא תלתא וקטימי שכיחי ר"ל בעבות כלומר שמאחר שנכרתו הבדים הדבר מצוי להיות בד הענף הישר בעבות וכל שכן הפארה עצמה אחת מגזע זה ואחת מגזע זה חד ולא קטים לא שכיח ר"ל שיהא גזעו כולו עם כל בדיו בעבות ואלו היו פירושו בקטימת ראש היאך אמר ולא קטים לא שכיח הרי רוב העבות מצויות בלא קטימת הראש ולי נראה לפרש שלא הצריך ר' ישמעאל אף בגזע אחד שלם עם כל פארותיו שמתוך שאדם צריך בענפים אלו שיהו ישרים כדי שיהו נאגדים יפה עם הלולב ואין זה מצוי אלא בבדים היוצאים מן הענף הגדול היה ר' ישמעאל מצריך שיחזור אחר אחד שיהא ענף גמור וענף האילן ר"ל הגזע אע"פ שבקושי הוא נמצא בלא בדים וכן שהוא נמצא בקושי בעבות וביושר והשנים יהו בבדים שהם מצויים הרבה בעבות וביושר ור' טרפון מיקל אף בכולן בבדין ר"ל שאינן גוף האילן והלכה כדבריו הא נקטם ראשו מיהא פסול כסתם משנתנו ולא כדעת מי שהבין בקטומים אלו נקטם ראשו ודחו משנה ראשונה מטעם זה שאילו כן לא היה בעל התלמוד נשמט מלהקשות מזו לזו:

ר' עקיבא אומר כשם שלולב אחד ואתרוג אחד כך הדס אחד ופירושו בשאינו קטום וערבה אחת ואין הלכה כדבריו אלא כתנא קמא שמצריך בשלשה וכר' טרפון שאפי' שלשתן קטומין כמו שביארנו ומ"מ יש פוסקים כר' עקיבא ממה שאמרו בגמרא אמר שמואל הלכה כר' טרפון ואזדא לטעמיה דאמר להו שמואל להנהו דמזבני אסא אשוו וזבינו כלומר מכרו בדרך השוה ושלא ביוקר ואי לא דרישנא לכו כר' טרפון דאמר אפי' שלשתם קטומין והקשו מאי טעמא משום דמיקל ולדרוש להו כר' עקיבא דמיקל טפי ותירץ תלתא וקטימי שכיחי חד ולא קטים לא שכיח כלומר שענף הגדול שמגוף האילן שיהא נמצא ביושר ובעבות הענף כולו עם בדיו בעבות לפירוש ראשון לא נמצא אלא בקושי ור' עקיבא שמכשיר באחד דוקא בשאינו קטום אלמא שמ"מ הלכה כר' עקיבא שאם לא כן האיך הקשה ולדריש להו כר' עקיבא עד שהוצרך לתרץ חד ולא קטים לא שכיח היה לו לומר מפני שאין הלכה כמותו אלא ודאי הלכה כמותו וכן למדים מכאן שרשאי להוסיף בהדס שהרי הלכה כר' עקיבא שדיו באחד והוא אומר לידרוש להו כר' טרפון שאומר בשלשה ומ"מ לדעתי אין כאן ראיה לאחת מהם וכל עצמך אי אפשר לפרש כן ר"ל שזה שאמר ולידרוש להו כר' עקיבא יהא נאמר בקושיא שמאחר שהוא פוסק כר' טרפון ושאמר להם לידרוש להם כמותו האיך הוא מקשה ולידרוש להו כר' עקיבא והרי הוא סובר כר' טרפון בשלשה קטומין ואינו סובר כר' עקיבא בחד ולא קטים והאיך ידרוש להם כר' עקיבא אחר שאינו סובר כמותו אלא ודאי האי ולדרוש להו כר' עקיבא אינה קושיא כלל אלא סוף הוכחתא דאזדא לטעמיה הוא כלומר ואזדא לטעמיה דהלכתא כר' טרפון דאמר להו וכו' ואי לא דרישנא לכו כר' טרפון דאלמא הלכתא כותיה דאי אמרת [לא] משום דסבירא ליה כותיה קאמר הכי אלא דרך גזום והפחדה מאי טעמא גזים להו כדר' טרפון משום דמיקל בקטימה לגזום להו כדר' עקיבא דמיקל יותר והוא שמיקל במנין והשיבו דאי משום הא לא הוה מוכחנא דכותיה סבירא ליה דהוה אמינא דדרך גיזום נאמרה והוא דגזים להו כדר' טרפון משום דקולא דקטימה עדיפא אלא דאע"ג דהא דאזדא לטעמיה אידחיא הא מ"מ פסק איהו בהדיא כר' טרפון ומצריכין לשלשה אלא שמקילין להיות שלשתן קטומין ושמא תאמר והאיך היה עולה על הדעת שיפחידם במה שאינו סובר והרי היה לו להתירא שמא מתוך דבריו יבואו להקל במה שאינו ראוי אין זה כלום שהרי לא נאמר כן אלא דרך סוגיא ולעיקר הדברים מיהא הרי פסק הלכה כר' טרפון וכן שאף כשתמצא לומר שאין הלכה כן היה יכול לגזם בכך בלא חשש תקלה שהרי לא אמרה אלא למוכרים וסתם מוכרים למצוה בעין יפה משיירים לעצמם ואף כשיארע להם להקל מתוך דבריו כדאי הוא לסמוך עליו בשעת הדחק וכל שהמקח מתיקר להדור מצוה יותר משליש שעת הדחק הוא ומ"מ י"מ בהאי ולידרש להו כר' עקיבא קושיא גמורה משום דהלכתא כותיה ושמואל סובר כמותו וא"ת האיך סובר כמותו וכבר פסק כר' טרפון הם מפרשים שלא פסק שמואל כר' טרפון אלא בקטימה לומר שהקטום הדור אבל במנין הלכה כר' עקיבא וא"כ שמואל סובר כר' טרפון בקטימה וכר' עקיבא במנין ונמצא ששמואל סובר שדיו באחת ואף זו בקטומה אלא שמ"מ לא עלה בדעתו לדרוש להם כדעת עצמו שלא יחשדוהו כמחדש סברא להקל אלא או כר' טרפון בחומר המנין ובקולת קטימה או כר' עקיבא בחומר קטימה ובקולת מנין ובירר לו לדרוש כר' טרפון מפני שקולת הקטימה עדיפא ליה ומ"מ כל שאין מכבידים ביוקר הוא מניחם על מנהגם להדור מצוה ולדעת זה הלכה כר' טרפון בשלשה או כר' עקיבא ובאחד שאינו קטום ובשעת הדחק אף כשמואל באחד ובקטום והדברים זרים אלא שעיקר הדברים כפירוש ראשון וכבר הארכנו בענין זה בפירושנו ובקצת שאר חבורינו וכבר ביארנו שההדס מוסיפים עליו כמה שירצו ושיש אומרים כן אף בערבה כמו שכתבנו למעלה וביארנו לדעתם הטעם שנויי לולב הוא ובטל הנוי אצל העיקר ומפרשים שהזכרנו מביאים בה ראיה מכאן שהרי שמואל ודאי סובר כר' עקיבא מאחר שאמר ולידרוש כר' עקיבא ולא גזם לדרוש להם אלא כר' טרפון שמזקיק בשלש אלמא אע"פ שהוא סובר שדיו באחת היה מכשיר בשלש ולדעתי כשם שאין כאן ראיה לפסוק כר' עקיבא כמו שכתבנו כך אין בה ראיה להוסיף בהדס שאין ביאורה אלא דרך גיזום והטלת אימה כמו שביארנו אלא שמ"מ אף אנו מודים בתוספתו כמו שכתבנו למעלה ויש פוסלין בתוספת הדס שוטה ואין נראה כן הואיל ומין הדס הוא וכבר כתבנו דין זה למעלה:

ואין ממעטין אותן ביו"ט הא אם עבר וליקטן כשר פי' ומש"ה אין ממעטין אותן ביו"ט דקא מתקן מנא דאשחור אימת אילימא דאשחור מאתמול פשיטא דחוי מעיקרא האו אלא לאו דאשחור ביו"ט וש"מ נראה ונדחה חוזר ונראה לא לעולם דאשחור מעיקרא והאי גופא קמ"ל דדיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי כך מצאתי גירסה זו במקצת ספרים והיא גירסא יפה שהוא מתכוין לפשוט מיכן דנראה ונדחה חוזר ונראה והאו דוחה אותו ומעמידה בדיחוי מעיקרא לא הוי דחוי מאי האי דהדר ואמר דאשחור ביו"ט דיוחי מעיקרא לא בעי דנפשיט מינה ופשיט מינה נראה ונדחה שהוא יותר חמור:ד

תוס' ד"ה שנים ושלשה מקומות וכו' ולפי אותה גירסא קשה וכו' ר"ל דאי גרסינן אדרבה משמע דס"ל לגמ' דבב' וג' מקומות מסתבר טפי לפוסלו מבמקום אחד א"כ ה"ל לאסוקי דאסיפא איתמר ואיפכא דבמקום א' כשר ובב' או ג' מקומות פסול כדלקמן גבי חזזית:

בא"ד דמשמע ליה סברא שהכל שוה כצ"ל:

ד"ה לעולם בתר דאוגדן וכו' עד ולא יתכן כלל דאי צריך אגד א"כ מפסיל וכו' אי ילפינן לולב מסוכה כו' י"ל מאי מקשו א"כ לעולם אימא לך דס"ל להאי תנא דלא ילפינן לולב מסוכה ולכך לא מיפסל משום תעשה ולא מן העשוי אע"ג דצריך אגד ונ"ל דצריך להגיה כן דאי צריך אגד א"כ מיפסל משום תעשה ולא מן העשוי דילפינן לולב מסוכה וי"ל דהתוס' תופסים שינויא בתרא דלעיל לעיקר דקאמר ואי בעית אימא אי ס"ל דלולב צריך אגד כ"ע ל"פ דילפינן לולב מסוכה ולכך קאמר השתא דאי גרסי' בגמ' ואת"ל צריך אגד וכו' משמע דמודה השתא דצריך אגד ואפ"ה כשר ואי צריך אגד מיפסל משום תעשה ולא מן העשוי דהא מסקינן לעיל דאי סבירא לן דצריך אגד לכ"ע ילפינן לולב מסוכה:

ד"ה תפשוט מינה וכו' ובעייתא דנקט' נמי לא תפשוט כצ"ל:

ד"ה מודה ר"ש בפסיק רישיה כו' עיקר מילתייהו בפ' ר"א דמילה גבי בשר ערלה וכו' נ"ל הא דהוצרכו התוס' לכתוב דעיקר מלתייהו שם משום דשם מוכח דר"ש מודה בפסיק רישיה דחייב מה"ת משום דשם קא יליף מקרא דמילה דוחה צרעת ואפי' בהרת יקוץ ופריך לר"ש ל"ל קרא תיפוק ליה דהא ס"ל דדבר שאינו מתכוין מותר ומשני אביי ורבא אמרי תרווייהו מודה ר"ש בפסיק רישיה ר"ל ולכך איצטריך קרא אפי' לר"ש ומדאיצטריך קרא ש"מ דבפסיק רישיה חייב מה"ת אפי' לר"ש וא"כ לפי זה יקשה שפיר מההיא דחותה בגחלים כיון דע"כ בפסיק רישיה איירי א"כ לר"ש אמאי פטור הא מודה ר"ש בפסיק רישיה דחייב מה"ת אבל משמעתין לחוד לא הוה קשה מידי דהיינו יכולין לומר דהא דמודה ר"ש בפסיק רישיה היינו לענין שיהא פטור אבל אסור מדרבנן דאילו בדבר שאין מתכוין בעלמא דלא הוי פסיק רישיה ס"ל לר"ש דמותר לגמרי ולכך הוה אתי שפיר ההיא דחותה גחלים דפטור לר"ש ולכך הוצרכו התוס' לכתוב דעיקר מלתייהו שם בפרק ר"א דמילה כדי להקשות וא"ת בסוף פרק ספק אכל וכו':

גמ' מאי כשר ודאשחור אימת כו' ונדחה דחוזר ונראה כו' כצ"ל:

גמרא אילימא דאשחור מאתמול דיחוי מעיקרא הוא כו' אלא לאו דאשחור בי"ט כו'. מלשון זה משמע לכאורה דדיחוי מעיקרא גרע טפי מנראה ונדחה ובאמת הוה איפכא וכדמסיק:

רש"י ד"ה הא מעטינהו ביו"ט ואע"ג דנאגד כבר כו'. לכאורה אפי' לא אגדינהו נמי כיון דמטא זמן מצוה כמש"כ לעיל (בע"א) ואי לא צריך אגד איצטריך למינקט בי"ט כו'. וי"ל דהכא פי' למ"ד דצריך אגד דאי לא אגדינהו לא קבע לי' זמן מצוה כמו קרבן טרם שהוקדש עי' יומא (סד) ובתוס':

רש"י ד"ה תפשוט והוה כקרבן שהוקדש כו'. לכאורה הכי הל"ל והוה כולדות קדשים או כבכור שתחלתו מח"ז כו'. אבל מה שהי' מח"ז בעודו חולין זה לא מיקרי דחוי כמו לולב קודם יו"ט. ועי' ביומא שם ובתד"ה התם:

רש"י ד"ה והא מודה ר"ש. כי עביד נמי חריץ דהוי מלאכה גמורה. צ"ע דעשיית חריץ ע"י גרירה אינה מלאכה גמורה כדמוכח להדיא בשבת (מו ב) וכה"ג השיגוהו התוס' ביומא (לד ב). [ומצאתי לשעה"מ בפכ"ה מהלכות שבת הל' כ"ה שהעתיק דברי רש"י הללו בלי ג"ת אלו "דהוי מלאכה גמורה" ולא עוד אלא שמביא מדבריו ראיה דפסיק רישא אסור אפי' בדרבנן ע"ש. ואגב ראיתי בדבריו דפשיטא ליה דתיקון כלי בהמעטת ענביו אינו אלא מדרבנן ותמה על מוהרמב"ח שכתב דהוי מדאורייתא ע"ש. ונעלם מכ"ת המרדכי בר"פ שכ' ג"כ דאיסור דאורייתא הוא] :

רש"י ד"ה ל"צ דא"ל הושענא. הלכך אין כאן תיקון כלי. נ"ל דלפ"ז תו ל"נ למימר דס"ל כאבוה דאפי' לר"י מותר כיון דלא עביד ול"מ דלדידיה לא הוי כלי ות"ק דאוסר ס"ל דמ"מ הוי כלי למאן דצריך לה ואפי' לר"ש אסור דהוה פס"ר ולכן הלכה כת"ק בזה הואיל דלא תליא בדין דבר שא"מ ונ"ל דזהו דעת הרי"ף והרא"ש והטור שסתמו דבריהם דאין ממעטין ביו"ט דמשמע דאפי' לוקטן לאכילה ואית ליה אחריתא אבל הרמב"ם פסק כראב"ש משמע דמפרש דגם עתה לא הדר ביה מהא דס"ל כאבוה וכ"מ מדל"ק אלא דבזה דלא נצרך לי' עכשיו מועיל דלא הוה פס"ר אבל מ"מ שמא יצטרך ליה לכן לר"י אסור וכ"פ אחריו השו"ע וצ"ע לדינא [ועי' בשבת קג תוד"ה ל"צ וביומא (לה) ד"ה הני מילי ובכתובות (ו) ד"ה האי] :

תד"ה לעולם (בסופו) כדאמרי' לעיל. הוא בהיפוך הדף והמרשים הרחיק אה"ד:

גמרא של בעל ושל הרים מנין כו' נ"ל משום דנחל שני מובנים לו א' נהר ב' עמק (ובנחל איתן יש פלוגתת רש"י ורמב"ם עתוי"ט פ"ט דסוטה מ"ה) ולכן אמר כאן בעל והרים שהם נגד שני המובנים ותנא דמתניתין דלא נקט אלא של בעל משום דס"ל דנחל פי' כאן נהר:

רש"י ד"ה ערבי נחל ומיהו של בעל כשרה כו' ערבי ל"ר. ק"ק א"כ לירבי נמי שאינו משוך כנחל וליתכשר צפצפה. ועי' ברא"ש ולקמן בפרש"י ד"ה מאי קראה:

אין ממעטין וכו' ר"א בר"ש אומר ממעטי'. מדלא נקיט במתני' וברייתא לשון מלקטי' ואין מלקטין נראה דלא מיבעי' אם מלקטין כולם בבת א' דאינו מוכרח שמלקט לצורך תיקון אפשר לאכילה קא בעי להו אלא אפי' ממעטן ומעמידן על מחצה שנראה קצת שכוונתו לתקן מ"מ מתיר רשב"א אם מלקטן לאכילה ונ"ל משו"ה כ' רמב"ם שמלקטן א' א' לאכילה וכ' כ"מ שאינו יודע מ"מ נקיט א' א' ולהנ"ל י"ל דודאי אי מלקט כולם בבת א' לאכילה שפיר דמי אך אם אינו מלקט כולן אלא מלקט א' ואוכל ומלקט א' ואוכל עד לבסוף עמד על מחציתן ואתי ושאיל אי מותר לצאת בו מותר אבל אי מלקט להדי' בפ"ע עד מחציתן דוקא נראה להדי' כהערמה ואסור כנלע"ד:

והא קמתקן מנא. לעיל פירש"י ד"ה עבר ולקטן וכו' דאינו אלא שבות ע"ש ונראה היינו למסקנא דהוה דבר שאין מתכוון א"כ י"ל כ"ע ס"ל דליכא אי' דאורייתא ופליגי רבנן ורשב"א בשבו' דרבנן אי גזרו הכא או לא כמ"ש תוס' סוף ד"ה מודה ר"ש וכו' אבל השתא כדפריך והא קמתקן מנא ס"ל דחיוב סקילה איכא משום מכה בפטיש וכדפסק רמב"ם כר"א בביצה ל"ג ע"ב בקוטם לחצוץ בו שיניו ע"ש מיהו תוס' ביומא ס"ל להדי' דהכא לא הוה אלא תיקון מנא דרבנן ואפשר היינו לרבנן דר"א בביצה ל"ג ע"ב הנ"ל:

ודע תוס' ס"ל פ"ר דלא איכפת לי' כגון דאית לי' הושענא אחריתי נהי דהוה מלאכה שאצ"ל מ"מ מתכוון הוה כיון שהוא פ"ר נמצא לר' יהודה חייב ולר"ש פטור אבל אסור והכא משום מצוה לא אסרו רבנן ולפ"ז מאי דאמרי' ס"ל כאבו' דבר שא"מ מותר ר"ל מלאכה שאצ"ל כמ"ש תוס' בההיא דגחלים דכריתו' דהא הכא פ"ר כמכוון הוא אלא שאצ"ל: אמנם דעת הערוך דכל דלא איכפת לי' יצא מכלל מתכוון ופ"ר והוה כאינו מתכוון דגם לר' יהודה אינו אלא מדרבנן ולר"ש מותר לכתחלה וכ' שיטה מקובצת פ"ק דכתוב' דש"ס חזר ממ"ש בתחלה כאבו' ס"ל אלא לכ"ע פטור מן התורה אלא בדרבנן פליגי ת"ק אוסר מדרבנן ור"ש מתיר ע"ש:

ובחי' ר"ן ר"פ הנחנקי' ביאר לנו שיטת בעלי תוס' דס"ל בכל אי' כרת ומיתה דמצינו בעלמא עונש בשוגג חטאת או גלות (וצ"ל מכה אביו ואמו אביזרהו דרציחה הוא) הני לכ"ע חייב אין מתכוון כמתכוון כי פליגי ר"י ור"ש בחייבי לאווין ר"י אוסר מן התורה אין מתכוון ור"ש מתיר מן התורה כיון דלא מצינו בי' עונש בשוגג ולענין שבת דכתי' מלאכת מחשבת לכ"ע פטור אין מתכוון אלא לר"י דאוסר חייבי לאווין מן התורה גזר גם בשבת מדרבנן ולר"ש מתיר לגמרי וצ"ל י"ט אע"ג דמחייבי לאווין מ"מ י"ט ושבת לענין מלאכה חדא מילתא היא ע"ש:

ורמב"ם לא מייתי מסקנת ש"ס דשמעתין דאית לי' הושענא אחריתי האמנם עיי' מ"ש ה"ה פי"ב משבת גבי מכבה גחלת של מתכת דאי אין מחשבתו לצרף מותר וכ' שאין זה מטעם משאצ"ל דהרי חייב לרמב"ם אלא יש מלאכות שענין המלאכה תלוי ברצונו ואם אין רצונו לצרף המתכת איננו צירף ויצא לרמב"ם מקוטם עץ לחצוץ בו שיניו לר"א דביצה צ"ג ע"ב הנ"ל דפסק רמב"ם כוותי' דחייב חטאת ופשוט דוקא אם מקטם לחצוץ אבל המקטם עץ בעלמא אעפ"י שמ"מ ראוי לחצוץ ופ"ר הוא מ"מ פטור ה"נ דכוותי' ע"ש וא"כ לכאורה לא היה צריכי' לאוקמי' דאית לי' הושענא אפי' לית לי' רק שאין מחשבתו אלא ללקט א' א' לאכילה ממילא לא הוה קיטום הענבי' תיקון מנא ועיי' כפ"ת דמדמה ג"כ קיטום דהכא לדהתם ע"ש וא"כ לא צריך לשינויי' דש"ס אלא ראיתי סברא זו תלי' בפלוגתת ר' יימר ורב אשי במס' שבת קמ"ו ע"ב האי טרפא דאסא אסור ע"ש היטב דלרב אשי גזר שמא יקטום ע"כ ס"ל אם יקטום העלה מן הענף וראוי לחצוץ בו שיניו חייב אפי' אינו עושה ע"מ כן וע"ש היטב בב"י ותראה כי כנים דברי וא"כ הש"ס הכא דאזיל לרב אשי הוצרך לתרץ דאית לי' הושענא אחריתי ושינויי דחיקא הוא ולא סמכי' עלה וזה הטעם בעצמו דפסק רמב"ם כר' יימר דלא כרב אשי ונדחק בב"י שם ולהנ"ל א"ש דלא נצרך לשינויי דחיקא דש"ס:

ועיי' ש"ג סביב הרי"ף ס"פ האורג דעת הרשב"א וסברתו מי שביתו פתוח וחפציו מופקרי' אם לא יסגור בעדם אלא שנכנס צבי לבית והוא אינו צריך לו אך בודאי אם יצודנו אגב ניחא לי' אבל לא עלה על דעתו לצוד צבי וכי מחוייב להפקיר חפציו ולהניח ביתו פתוח כדי שלא יהי' הצבי נצוד ממילא בתמי' זה נ"ל ס' הרשב"א. וה"נ מי שצריך לאכול ענבי ההדס וכו' ע"כ יניחם ויתענה שלא יתוקן מנא עי"ז בתמי' מיהו כיון אי לית לי' הושענא אחריתי ע"כ צריך הוא לתקוני מנא לצורך מצוה אע"ג דאי לא הי' צריך לאכילת ענבים והיה אסור בלקיטתם הי' פטור ממצוה מטעם אונס רחמנא פטרי' מ"מ לא שייך לומר שאינו חושש וצריך לתיקון מנא כמו שאנו אומרים שאינו חושש לצבי משו"ה אסור ללקוט אבל אית לי' הושענא אחריתי דומה ממש לצבי הנ"ל ואין צורך למה שנדחקו תוס' דמשום מצוה הקילו ודוק בכל זה כי הקצרתי מאוד:

הותר אוגדו וכו'. הרמב"ם לא מייתי הך ולע"ד ס"ל לרמב"ם דלא מיקרי קשר של קיימא דאורייתא אלא לתנא דברייתא דאתי' כר' יהודה דס"ל לעיל שמורישי' לבני בניהם ומבואר בר"ן שהי' מורישים כשהוא אגוד באגודו וכמ"ש בחידושי לעיל שם ואע"ג דוקא בני כרכי' עשו כן משום דדחיקא להו מ"מ כל אדם יכול לעשות כן ה"ל קשר של קיימא ומשו"ה גזרו עלי' אבל לדידן אינו עשוי אלא לי"ט של סוכות דהשתא לא הוה קשר של קיימא ומותר ועיי' שיטה זו ר"פ אלו קשרים:

פיסקא ואין ממעטין בי"ט כו' דאשחור אימת אילימא דאשחור מאתמול כו' תפשוט מינה דחוי מעיקרא אלא לאו דאשחור בי"ט נראה ונדחה הוא. מכאן משמע דנהי דלקושטא דמילתא מסקינן הכא דנראה ונדחה חמור מדחוי מעיקרא מ"מ לסברת המקשה דהשתא הוי משמע איפכא דהא למאי דבעי לאוקמי מתני' דאשחור בי"ט דוקא משמע דבאשחור מאתמול טפי אית לן למימר דהוי דיחוי וכדפרישית נמי לעיל בסמוך:

מיהו בעיקר שקלא וטריא דהכא דבעבר ולקטן שייך ענין הדיחוי כבר כתבו התוספות לעיל בשמעתין דלרב אשי דאמר בזבחים כל שבידו לא הוי דחוי א"כ אע"ג דהכא אין ממעטין בי"ט מ"מ מיקרי קצת בידו לענין דחוי מעיקרא אלא דלכאורה סברא זו דחוקה קצת דמאן פלג לן. ולולי דבריהם היה נראה לי דבלא"ה א"ש סוגיא דהכא דהאי שקלא וטריא היינו אליבא דרבא שם בזבחים דלית ליה הא דרב אשי דהא מוקי למתניתין דהתם דקיבל בימין ונטל בשמאל כחנן המצרי דלית ליה דחוי אפי' בנראה ונדחה אפילו בקדשים אע"ג דהוי בידו ממש להחזירן אע"כ דלא שני ליה וא"כ מדייק הכא שפיר דתיקשי מתניתין עליה דרבא או למיפשט מינה דאין דחוי אצל מצות כנ"ל. וא"כ לפ"ז מצינו למימר דלמאי דקי"ל כרב אשי דבתראה הוא וס"ל בזבחים דכל שבידו לא הוי דחוי תו לית לן לחלק בין אשחור מעיקרא לאשחור ביו"ט דבכל ענין כשר בדיעבד דכבידו דמי וכמו שאבאר עוד בסמוך ולפמ"ש א"ש מה שהשמיטו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש לחלק בין אשחור ביו"ט לאשחור מעיקרא וסתמו וכתבו דבכל ענין כשר וקרוב לזה כתב הב"י בטוא"ח בסוף סי' תרמ"ו ע"ש ועיין עוד בסמוך:

שם והא קא מתקן מנא בי"ט. ולכאורה יש לדקדק דהא ודאי האי תיקון דהכא לא הוי אלא שבות בעלמא כמ"ש רש"י לעיל בשמעתין בד"ה עבר ולקטן שדומה למתקן כלי ומכשירו וא"כ הא אשכחן בכמה דוכתי שלא העמידו חכמים דבריהם במקום שבות לבטל מצות עשה וכ"ש בשבות כי האי דלא אתי לידי חיוב חטאת כלל בהך מילתא דהדס. ואפשר דמשמע דהך פלוגתא דרבנן ור"א בר"ש היינו בשאפשר למצוא הדס אחר דאל"כ אפילו ת"ק הוי מודה דשרי ובהכי א"ש הא דמסקינן הב"ע דאית ליה הושענא אחריתי כיון דע"כ בהכי איירי:

אלא דאכתי איכא למידק בהא דמשמע בשמעתין דבדאשחור בי"ט גרע טפי דאפילו בדיעבד פסול אם עבר ולקטן משום נראה ונדחה ולע"ד איפכא מסתברא דבדאשחור בי"ט לא מיקרי דחוי כלל כיון שבידו ללקט בהיתר גמור אפילו לכתחילה דכיון דליכא הכא אלא שבות בעלמא דדמי למתקן כלי ומכשירו הא אפילו בתיקון כלי נמי קי"ל כר"י דמכשירין שאי אפשר לעשות מעי"ט כגון שפוד שנשבר ביו"ט וכיוצא בו מותר לתקן בי"ט א"כ כ"ש הכא דלא דמי לתקון כלי ממש והוי נמי במקום מצוה והוא צורך היום א"כ יש להתיר יותר. ולמאי דפרישית בסמוך בלא"ה א"ש דכיון דלעיל אליבא דרבא דוקא הוא דמוקמינן לה בדאשחור מעיקרא מיהו לרב אשי מתניתין וברייתא איירי בכל ענין בין בדאשחור מעיקרא ובין בדאשחור בי"ט א"כ מקשה שפיר אדר"י בר"ש דבדאשחור מאתמול אמאי שרי הא מתקן הוא שהיה אפשר לעשות מאתמול כנ"ל נכון בעה"י:

ובזה יש ליישב שיטת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור שסתמו וכתבו דבכל ענין שרי. מיהו מה שלא כתבו דבדאשחור בי"ט מותר ללקטן מתחילה למאי דקי"ל כר"י אלא דבהא איכא למימר כיון דלענין מכשירין דקי"ל כר"י אמרינן הלכה ואין מורין כן מש"ה לא כתבוה. ועוד נראה לי ליישב בפשיטות בדרך אחר דהך מילתא דאין דחוי אצל מצות דלעיל ודשמעתין אפילו למאן דסבר דיש דחוי אינה אלא מדרבנן דדוקא בקדשים הוא דגלי קרא כן משחתם בהם מום בם כדאיתא ביומא דף ס"ד וא"כ חולין מקדשים לא ילפינן ומצוה לגבי קדשים כחולין דמי אע"כ דאינה אלא מדרבנן מש"ה כיון דנראה ונדחה איבעיא דלא איפשטא הוא הו"ל ספיקא דרבנן מש"ה פסקו הפוסקים לקולא כנ"ל ודוק היטב ועיין בט"ז בסוף סימן תרמ"ו:

מנומר ופסול. דלאו הדר הוא שהרי הענבים שחורות והעלין ירוקין מנומר. טצ''ש בלע''ז: אלא שהענבים שחורות. שכבר התחילו לייבש ומשחירין ומתחלתן ירוקין הם: מיני דהדס נינהו. שמראיהן שוה לו ואינו נראה מנומר: ואדומות כשחורות דמיין. דלאו מין ירוק הוא וזהו שחרירותן ולכשייבשו מעט יותר יהיו שחורים: דא''ר חנינא. לענין דם נדה: דם שחור. באשה אדום הוא: אלא שלקה. לפיכך טמאוהו כדתנן (נדה דף יט.) חמשה דמים טמאין באשה האדום והשחור כו': פשיטא. אמאי נפסלי' לא מן העשוי יש כאן שהרי נאגד בהכשר ולא משום דחוי יש כאן שהרי לא קרא שם מצוה עליה בדחוי: אלא בתר דאגדיה. ואשמעי' האי תנא דלולב מסוכה לא ילפינן למיפסליה משום מן העשוי בפסול מיהו משום דחוי הוה לן למיפסליה שהרי נקרא עליו שם הושענא פסולה בשעת אגידתו ומדמכשר ליה ש''מ דחוי מעיקרא לאו דחוי הוא ונפשוט מינה פלגא דאיבעיא לן יש דחוי אצל מצות או אין דחוי נפשוט מהכא דדחוי מעיקרא לא אמרי' בה דהוי דחוי ולא הוי דחוי אא''כ נראה ביו''ט ואח''כ נדחה כל שנדחה קודם יו''ט קרי דחוי מעיקרא: הכי גרסינן לעולם בתר דאגדי' וקא סבר אגד הזמנה בעלמא הוא. אין אגודתו קריאת שם להיות חל עליו שם לולב פסול לדחות והלכך אפילו דחוי מעיקרא אין כאן עד שיקדש עליו היום ועודנו בפסולו דכיון דמטא זמן מצוה ולא חזי ליה מיקרי דחוי אבל מקמי הכי לאו דחוי הוא: הא מעטינהו ביו''ט כשר. ואע''ג דנאגד כבר דהא ביו''ט לא אגיד ליה ודאשחור ענבים אימת דאילו ירקות לא פסלי: דחוי מעיקרא הוא. דהא מטא זמן מצוה ולא חזי והוה ליה דחוי מעיקרא: אלא דאשחור ביו''ט. והרי נראה ביו''ט ונדחה כשהשחירו: ש''מ כו'. בתמי': תפשוט מיניה כו'. דודאי דחוי מעיקרא עדיף מנראה ונדחה דמה שלא נראה למצוה מעולם עד עכשיו השתא הוא דמיתחזי והוי כקרבן שהוקדש עכשיו ומתחלתו מחוסר זמן היה אבל נראה למצוה ונדחה ממנה הוה ליה דחוי: מתקן מנא. שהיה פסול ומכשירו: שלקטן. לענבים הללו מן ההדס על מנת לאוכלן ואינו מתכוין להכשירו: והא מודי ר''ש בפסיק רישיה ולא ימות. באומר אחתוך ראש בהמה זו בשבת ואיני רוצה שתמות דכיון דא''א שלא תמות כמתכוין חשיב ליה וכי אמרינן דבר שאין מתכוין מותר כגון היכא דאפשר ליה בלא איסור כגון גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ ואע''ג דאיכא למיחש דלמא עביד חריץ כיון דלא מתכוין להכי ואפשר לגרירה בלא חריץ כי עביד נמי חריץ דהוי מלאכה גמורה לא מיחייב אבל היכא דודאי עביד מודי: לא צריכא דאית ליה הושענא אחריתי. ולא צריך להאי הלכך אין כאן תיקון כלי דלא צריכא ליה לאכשורה ולא דמי השתא לפסיק רישיה דהתם איכא נטילת נשמה ממה נפשך והכא ליכא תיקון כלי אבל אי לא הוי אחריתי משוי ליה מנא דהא צריך להכי ואע''ג דלא מתכוין להכי אסור דהוי פסיק רישיה ולא ימות: הותר אגדו. של לולב ביו''ט אוגדו בכריכה בעלמא יכרוך האגד סביב ויתחוב ראשו בתוך הכרך כמו שאוגדין אגודת ירק ולא יקשור שני הראשים כאחד כשאר קשרים דקשר של קיימא מאבות מלאכות הוא וזה של קיימא הוא שאינו חושש להתירו עולמית: ואמאי. דחקת ליה בכי האי גוונא: ליענביה מיענב. והכי מקיים טפי ואיסור מלאכה ליכא דעניבה לאו קשירה: ר' יהודה היא כו'. במסכת שבת (ד' קיג.) דתניא חבל דלי שנפסק אין קושרו אלא עונבו ר' יהודה אומר כורך עליו פונדא או פסקיא ובלבד שלא יענבנו: אי ר' יהודה קשר מעליא בעי. כדתניא לעיל שאינו אגוד פסול דגמר מאגודת אזוב והאי לאו אגוד הוא: האי תנא סבר לה כוותיה בחדא. דעניבה קשירה היא לענין שבת: ופליג עליה. בלולב דאין צריך אגד שמעינן מהכא דבעינן בלולב קשר גמור שיקשור שני ראשי האגד והאוגדן כאגודה של ירק לאו אגד הוא ואפילו רבנן דפליגי עליה דר' יהודה ואמרי לולב שאינו אגוד כשר מודו דמצוה לאוגדו כדתניא לעיל משום זה אלי ואנוהו ואוקימנא כרבנן: מתני' ערבה גזולה ויבשה פסולה. ללולב דלכם אכולהו קאי: של אשרה ושל עיר הנדחת פסולה. דכיון דלשריפה קאי כתותי מיכתת שיעוריה: צפצפה. מין ערבה ועלה שלה עגול כדאמרינן לקמן ופסיל לה מקרא: כמושה. פלרי''א: ושל בעל. גדילה בשדה שלא על הנחל ובגמ' יליף דכשרה: בעל. קרקע שאינה צריכה להשקות דסגי ליה במטר השמים כדאמרי' במשקין בית השלחין (מ''ק ד' ב.) בעל לישנא דמייתבותא כמו כי יבעל בחור בתולה (ישעיה סב) ומתרגמינן ארי כמה דמתייתב עלם עם בתולתא והאי דפליג להו במתני' בד' בבי ותני לולב באפי נפשיה והדס באפי נפשיה וכן ערבה וכן אתרוג ולא עירב ותני להו משום דיש בכל אחד מה שאין בחבירו דאילו ציני הר הברזל לא שייך אלא בלולב וענביו מרובין מעליו לא שייך אלא בהדס וצפצפה לא שייכא אלא בערבה וערלה ותרומה לא שייכא אלא באתרוג הלכך איצטריכו ארבע בבי: גמ' ערבי נחל הגדילות על הנחל. נחלי מים מצוה בזו ומיהו של בעל כשרה כדלקמן כדכתיב ערבי לשון רבים: משוך. ולא עגול פרט לצפצפה: ושל הרים. ערבה של הרים ולא צפצפה: ערבי מ''מ. לשון רבים:

שנים ושלשה מקומות נמי מתחזי כמנומר ופסול. אית ספרים דגרסי אדרבה כדאשכחן לקמן גבי עלתה חזזית ולפי אותה גירסא קשה דכי מסיק אלא אי איתמר הכי איתמר הוה מצי לאסוקי איפכא אם מעטו כשר לא שנו אלא במקום אחד דאותו מיעוט ענבים הנשארים הוו במקום אחד דכי האי גוונא מסיק לקמן גבי חזזית אבל אי לא גרסינן אדרבה ניחא דמשמע ליה הסברא שהכל שוה לענין ענבים אע''פ שחלוקין לענין חזזית: לעולם בתר דאגדן וקסבר אגד הזמנה בעלמא הוא. זו גירסת הקונטרס ואית ספרים דגרסי וקסבר לולב אין צריך אגד ואת''ל צריך אגד הזמנה בעלמא הוא ולא יתכן כלל דאי צריך אגד א''כ מיפסיל משום תעשה ולא מן העשוי אי ילפינן לולב מסוכה כדאמרינן לעיל (דף יא:): תפשוט מינה דחוי מעיקרא לא הוי דחוי. לענין מצות דוקא כדפירש' לעיל ובעיא דנקטם נמי לא איפשיטא כדפיר' נמי לעיל: מודה ר''ש בפסיק רישיה ולא ימות. עיקר מילתייהו פ' ר' אליעזר דמילה (שבת קלג) גבי בשר . אע''ג שיש שם בהרת יקוץ וא''ת בסוף פרק ספק אכל (כריתות דף כ: ושם) גבי חותה גחלים בשבת והובערו מאליהן אמר דמאן דמחייב סבר לה כרבי יהודה בדבר שאין מתכוין ומאן דפטר כר''ש ועל כרחיך פסיק רישיה הוא מדמחייב לרבי יהודה דבמילתא דלאו פסיק רישיה ליכא אלא איסורא בעלמא וא''כ לר''ש אמאי פטור וי''ל דאין. מתכוין דהתם היינו דאין חושש בהבערתם לכך פטור לר''ש משום דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה כמו חופר גומא ואין צריך אלא לעפרה דפטור לר' שמעון אע''פ דפסיק רישיה הוא וכן הצד חלזון והפוצעו בשילהי כלל גדול (שבת דף עה.) וכן הא דמשני הכא דאית ליה הושענא יתירא היינו משום דאז הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ואע''ג דאפילו לר''ש פטור אבל אסור הכא שרי משום מצוה ובפ''ק דכתובות (דף ו. ושם) גבי מסוכריא דנזייתא הארכנו ובקונטרס פירש כאן דכי אית ליה הושענא אחריתי אין כאן תיקון כלי: