זבחים נו ע"ב

לגופיה [לגופו], שנאמר: "ביום הקריבו את זבחו יאכל וממחרת", לומר שזמן אכילת שלמים הוא לשני ימים! ודוחים: אם כן, נימא קרא [שיאמר הכתוב] רק: "ביום זבחו יאכל וממחרת", "ביום הקריבו את זבחו" למה לי? מדוע נתלה הדבר ביום ההקרבה? שמע מינה [למד מכאן]: ביום שאתה זובח (שוחט) אתה מקריב (זורק את הדם), ביום שאי (אין) אתה זובח אי אתה מקריב.

ומקשים: אם כך, שיום ההקרבה הוא העיקר, ודילמא הכי קאמר רחמנא [ושמא כך אמרה התורה]: אי קריב [אם קרב, נזרק] הדם האידנא [עכשיו] כלומר, ביום השחיטה — ניתאכיל [שייאכל] הבשר האידנא [עכשיו] היום ולמחר, אי קריב [אם קרב] הדם למחר ביום שלאחר השחיטה — ניתאכיל [שייאכל] הבשר למחר כלומר, ליום הזריקה, וליומא אוחרא [וליום שאחריו]! ומשיבים: אם כן, נימא קרא [שיאמר הכתוב]: "ביום הקריבו יאכל וממחרת", "זבחו" למה לי? שמע מינה [למד מכאן] שהאכילה תלויה בשני הדברים גם יחד, ולכן ביום שאתה זובח אתה מקריבו, ביום שאי אתה זובח, כלומר, שכבר שקעה החמה — אי אתה מקריבו.

א איתמר [נאמר] שחלקו אמוראים בבעיה הבאה: השוחט את השלמים ומחשב לאוכלם לאור (בליל) היום השלישי, ודינם להיאכל רק לשני ימים — חזקיה אמר: כשר הוא, ואין בזה משום מחשבת חוץ לזמנו, ר' יוחנן אמר: פסול. ומסבירים: חזקיה אמר כשר — דהא [שהרי] לא אינתיק [ניתק] לשריפה, שאין לשורפו אלא בבוקר יום השלישי (ויקרא יט, ו). ר' יוחנן אמר פסול — דהא אידחי ליה [שהרי משנגמר היום השני נדחה לו] כבר מאכילה.

ועוד נחלקו במחלוקת דומה: האוכל מן הבשר שנשאר לאור שלישי — חזקיה אמר: פטור מכרת על אכילת נותר, משום שלא אינתיק [ניתק עדיין] לשריפה. ר' יוחנן אמר: חייב, דהא אידחי ליה [שהרי נדחה לו] מאכילה.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר' יוחנן: קדשים הנאכלין ליום אחד, אם מחשבין בדמן לזורקו משתשקע החמה, וכן אם מחשבים בבשרן ובאימוריהן לאכול את הבשר או להקטיר את האימורים משיעלה עמוד השחר — הרי זה פיגול. ואילו קדשים הנאכלין לשני ימים ולילה אחת, מחשבין בדמן לזורקו משתשקע החמה, ובאימוריהן — משיעלה עמוד השחר, ואילו בבשרן — משתשקע החמה של שני ימים (של היום השני). ומביאים ברייתא נוספת בענין זה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: יכול יהו שלמים נאכלין גם לאור שלישי? ולכאורה דין הוא שיהא כך: יש זבחים נאכלין ליום אחד (כגון תודה) ויש זבחים שנאכלין לשני ימים (שלמים), מה זבחים הנאכלין ליום אחד יש לילה אחריהן, שאף הלילה כשר לאכול בזבחים אלה, אף זבחים הנאכלין לשני ימים יהיה לילה אחריהן!

תלמוד לומר: "ביום זבחכם יאכל וממחרת והנותר עד יום השלישי באש ישרף" (ויקרא יט, ו) — בעוד יום הוא נאכל, ואינו נאכל לאור שלישי.

יכול ישרף מיד לאחר שקיעת החמה? ודין הוא: יש זבחים נאכלין ליום אחד ויש זבחים נאכלין לשני ימים, מה זבחים הנאכלין ליום אחד, תיכף לגמר זמן אכילה — שריפה, אף זבחים הנאכלין לשני ימים תיכף לאכילה שריפה!

תלמוד לומר: "והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף" (ויקרא ז, יז) — ביום אתה שורפו, ואי (אין) אתה שורפו בלילה.

ב משנה הבכור והמעשר והפסח קדשים קלים הם, שחיטתן בכל מקום בעזרה, ודמן טעון רק מתנה אחת על המזבח, ובלבד שיתן כנגד היסוד, כלומר, שיזה את המתנה במקום שיש בו יסוד למזבח.

ואף שלענין עבודתם שווים הם, שינה באכילתן, כלומר, בכל אחד מהקרבנות האלה יש דרך אחרת של אכילה, כיצד? הבכור נאכל לכהנים, והמעשר נאכל לכל אדם, ושניהם נאכלין בכל העיר ירושלים, בכל מאכל, לשני ימים ולילה אחד. ואילו הפסח אינו נאכל אלא בלילה, ואינו נאכל אלא עד חצות הלילה, ואינו נאכל אלא למנויו כלומר, לאלה שנמנו מראש שיאכלו ממנו, ואינו נאכל אלא צלי ולא בכל מאכל, שאין אוכלים אותו מבושל או נא.

ג גמרא על מה ששנינו שדמם של הבכור והמעשר והפסח טעון זריקה על המזבח, שואלים: מאן [מיהו] התנא שלשיטתו נאמרה משנה זו? אמר רב חסדא: שיטת ר' יוסי הגלילי היא. דתניא [ששנויה ברייתא], ר' יוסי הגלילי אומר: בכתוב "אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז... את דמם תזרוק על המזבח ואת חלבם תקטיר" (במדבר יח, יז), "חלבו" לא נאמר אלא "חלבם", "דמו" לא נאמר אלא "דמם", לימד על בכור וגם על מעשר ופסח שטעונין מתן דמים ואימורין לגבי מזבח.

ועוד שואלים: וממה ששנינו שהדם הזה צריך להינתן כנגד היסוד מנא לן [מנין לנו]? אמר ר' אליעזר: אתיא [באה, נלמד] בגזירה שווה מהמלים "זריקה" "זריקה" מעולה, שכשם שהעולה נזרקת במקום שיש בו יסוד למזבח, כך הבכור והמעשר והפסח נזרק דמם במקום כזה.

for the matter itself, to teach that a peace offering may be eaten for only two days? The Gemara answers: If so, let the verse state: On the day he slaughters it shall it be eaten, and the following day. Why do I need the verse to add the term “that he sacrifices it”? Conclude from the wording of the verse that on the day that you slaughter the offering you sacrifice the blood on the altar, but on a day that you do not slaughter the offering you do not sacrifice the blood on the altar.

The Gemara questions this proof: But perhaps this is what the Merciful One is saying: If the blood is sacrificed today, i.e., the day the offering was slaughtered, the meat may be eaten today and tomorrow. If the blood is sacrificed tomorrow, the meat may be eaten tomorrow and the following day. The Gemara answers: If so, let the verse state: On the day it is sacrificed it shall be eaten, and the following day. Why do I need the verse to state: “That he sacrifices his offering”? Conclude from the wording of the verse that on the day that you slaughter the offering you sacrifice the blood on the altar, but on a day that you do not slaughter the offering you do not sacrifice the blood on the altar.

§ It was stated: With regard to one who slaughters a peace offer-ing and intends to eat it on the evening preceding the third day, Ḥizkiyya says: The offering is valid, and it is not disqualified due to his intention to eat it after its designated time [piggul]. And Rabbi Yoḥanan says: It is disqualified. The Gemara explains: Ḥizkiyya says that the offering is valid because on the evening preceding the third day, the peace offering has not yet been removed from its previous status and designated for burning. A peace offering is not burned until the third morning, as the verse states: “It shall be eaten the same day you offer it, and on the following day; and if anything remain until the third day, it shall be burned with fire” (Leviticus 19:6). Rabbi Yoḥanan says it is disqualified, because it has been rejected from being eaten.

These two amora’im have the same dispute concerning a similar matter: With regard to one who eats a peace offering on the evening preceding the third day, Ḥizkiyya says: He is exempt from karet, because the offering has not yet been removed from its previous status and designated for burning. And Rabbi Yoḥanan says: He is liable to receive karet, because it has been rejected from being eaten.

It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan: With regard to sacrificial animals that may be eaten for one day, if one intends to present their blood after sunset, or if one intends to eat their meat or to sacrifice their sacrificial portions after the first rays of dawn, the offering is considered to be piggul and is disqualified. With regard to sacrificial animals that may be eaten for two days and one night, if one intends to present their blood after sunset, or if one intends to sacrifice their sacrificial portions after the first rays of dawn, or if one intends to eat their meat after sunset following the second of the two days, the offering is considered to be piggul and is disqualified.

The Gemara cites another baraita on this topic. The Sages taught: One might have thought that peace offerings, which may be eaten for two days, may also be eaten on the evening preceding the third day. And this is the conclusion of a logical inference: Other offerings, e.g., thanks offerings, are eaten for one day, and peace offerings are eaten for two days. Just as with regard to offerings that are eaten for one day, the night follows the previous day, i.e., the offering may be eaten during the day and the subsequent night, so too, with regard to peace offerings that are eaten for two days, say that the night follows the day, and rule that they may be eaten on the night after the second day.

To counter this logic, the verse states: “And when you sacrifice a peace offering to God, you shall sacrifice it of your own will. It shall be eaten the same day you sacrifice it, and on the next day; and if any remains until the third day, it shall be burned with fire” (Leviticus 19:5–6). This teaches that it may be eaten while it is still daytime, i.e., during the second day, but it may not be eaten on the evening preceding the third day.

The baraita continues: If a peace offering may not be eaten beyond the second day, one might have thought that it should be burned immediately after the conclusion of the second day, and this too is the conclusion of a logical inference: Other offerings are eaten for one day, and peace offerings are eaten for two days. Just as with regard to offerings that are eaten for one day, immediately after the conclusion of their permitted time for eating should their burning commence, on the morning of the second day, so too, with regard to peace offerings that are eaten for two days say that immediately after the conclusion of their permitted time for eating should their burning commence, at night after the second day.

To counter this logic, the verse states: “And if any remains of the flesh of the sacrifice on the third day, it shall be burned with fire” (Leviticus 7:17), meaning: You must burn it during the day, but you may not burn it during the night.

MISHNA: The firstborn offering, the animal tithe offering, and the Paschal offering are offerings of lesser sanctity. Their slaughter is anywhere in the Temple courtyard, and their blood requires one placement, provided that the priest places it so that the blood goes on the base of the altar.

The halakha differs with regard to their consumption. The firstborn offering is eaten by the priests, and the animal tithe offer-ing is eaten by any person, i.e., any ritually pure Jew. And they are eaten throughout the city of Jerusalem, prepared in any manner of food preparation, for two days and one night. The Paschal offering is eaten only at night, and it is eaten only until midnight, and it is eaten only by its registrants, i.e., those who registered in advance to partake of the offering, and it is eaten only roasted, not prepared in any other manner.

GEMARA: Who is the tanna who taught that the blood of these offerings is placed, not poured, so that it goes on the base of the altar? Rav Ḥisda says that it is Rabbi Yosei HaGelili, as it is taught in a baraita: Rabbi Yosei HaGelili says: The verse states: “But the firstborn of an ox, or the firstborn of a sheep, or the firstborn of a goat, you shall not redeem; they are sacred; you shall sprinkle their blood upon the altar and you shall burn their fat for an offering made by fire, for a pleasing aroma to the Lord” (Numbers 18:17). It is not stated: Its fat, but rather: “Their fat.” Similarly, it is not stated: Its blood, but rather: “Their blood.” This teaches with regard to a firstborn offering, which is mentioned explicitly in the verse, and an animal tithe offering, and a Paschal offering, which are similar in their sanctity to a firstborn offering, that they all require placement of their blood and the burning of their sacrificial portions on the altar.

The Gemara asks: From where do we derive that their blood must be placed so that it goes on the base of the altar? Rabbi Eliezer says: This is derived by way of a verbal analogy, with the meaning of the word “sprinkling” stated here derived from the meaning of the word “sprinkling” stated with regard to a burnt offering.