זבחים ס ע"ב

שלשה זקנים, בשם כל אחד מסר הלכה אחרת, וזה אחד מהן, ר' ישמעאל אומר: יכול יעלה אדם מעשר שני שהפריש מתבואתו לירושלים ויאכלנו גם בזמן הזה שבית המקדש אינו קיים? ולכאורה דין הוא: בכור טעון הבאת מקום (לירושלים) כדי להקריבו ולאוכלו, ומעשר טעון הבאת מקום, מה בכור אינו מובא ונאכל בירושלים אלא בפני הבית, אף מעשר אינו אלא בפני הבית.

ויש לדחות את ההשוואה: מה לבכור שכן טעון מתן דמים והקרבת אימורים לגבי מזבח, ושמא בגלל זה אינו מובא שלא בפני הבית!

ואומרים: ביכורים יוכיחו, שאין בהם מתן דמים למזבח, ובכל זאת אין מביאים בזמן הזה! ודוחים: מה לביכורים שכן טעונין הנחה לפני המזבח, שנאמר "ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה' אלקיך" (דברים כו, ד), ולכן אינם נוהגים אלא בזמן שהמקדש קיים. אבל מעשר שני — הרי אין מביאים אותו אלא לירושלים!

תלמוד לומר: "והבאתם שמה עלתיכם וזבחיכם ואת מעשרותיכם... ובכורות בקרכם וצאנכם" (דברים יב, ו), מקיש מעשר לבכור, מה בכור אינו אלא בפני הבית, אף מעשר אינו אלא בפני הבית. תחילה שואלים על דרך ההוכחה: ומדוע הוצרך להיקש של בכור למעשר?

וניהדר דינא וניתי [ושיחזור הדין ויבוא, ויילמד הדבר] מבכור וביכורים ב"מה הצד", כדרך בנין אב, שאף שיש בכל אחד מהם דין מיוחד, יש בהם צד משותף שטעונים הבאת מקום, ואין מביאים אותם אלא בפני הבית, וממנו נלמד למעשר!

ומשיבים: משום דאיכא למיפרך [שיש מקום לפרוך]: מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן בשניהם צד מזבח כל אחד בעניינו, מה שאין כן במעשר.

ומעתה יש לשאול: מאי קסבר [מה סבור] ר' ישמעאל שהוא מוכיח מבכור למעשר? אי קסבר [אם סבור הוא]: קדושה ראשונה שנתקדש מקום המקדש, קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא גם לאחר החורבן, הרי יש אפשרות לבנות מזבח ולהקריב עליו גם אם בית המקדש אינו בנוי, ואם כן אפילו בכור נמי [גם כן] יביא! ואי קסבר [ואם סבור הוא]: קדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבא, אפילו לגבי בכור נמי תיבעי [גם כן תישאל] השאלה!

אמר רבינא: לעולם קסבר [סבור הוא] לא קידשה לעתיד לבוא, ואף שלדרך זו לא ניתן להקריב בכור, וממילא גם לא לאוכלו, הכא במאי עסקינן [וכאן במה אנו עוסקים]? במקרה מיוחד, בבכור שנזרק דמו קודם חורבן הבית, וחרב הבית ועדיין בשרו של הבכור קיים. ונאסר לאכול את בשרו משום ש

איתקש [הוקש] בכתוב בשרו לדמו, שנאמר "את דמם תזרוק ואת חלבם תקטיר ובשרם יהיה לך" (במדבר יח, יז—יח) — מה דמו במזבח, אף בשרו נאכל רק כשיש מזבח. וכפי שנאמר לעיל, אתי [בא] מעשר ויליף [ולמד] בהיקש מבכור.

ושואלים: וכי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש בקדשים? ומשיבים: מעשר דגן חולין הוא, ולא חל על כך הכלל שאין הלמד בהיקש חוזר ומלמד.

ואומרים: הניחא למאן דאמר בתר למד אזלינן [זה נוח לדעת מי שאומר, לגבי כלל זה, שאחר למד הולכים אנו], והלמד איננו בקדשים, אלא למאן דאמר בתר מלמד אזלינן [לדעת מי שאומר שאחר מלמד הולכים אנו], והמלמד כאן הרי הוא בקדשים, אם כן מאי איכא למימר [מה יש לומר]?

ומשיבים: דם ובשר לא הוקשו בכתוב זה לזה, אלא חדא מילתא היא [דבר אחד הוא], שמובן מעצמו שיש להם אותו דין, וממילא אין כאן אלא היקש אחד מבכור למעשר. ועל כל פנים, מן הבכור למדנו שבזמן שאין מזבח, וכיוצא בזה בזמן שהוא פגום — אין קדשים קלים נאכלים.

מסופר, כי סליק [כאשר עלה] רבין לארץ ישראל אמרה לשמעתא קמיה [לשמועה זו לפני] ר' ירמיה שאף קדשים קלים נפסלים בפגימת המזבח. אמר: בבלאי טפשאי [הבבלים הטפשים], אמטול דיתבי בארעא חשוכא אמרי שמעתא דמחשכא [משום שהם יושבים בארץ חשוכא אומרים הלכות חשוכות]! האם לא שמיע להו הא דתניא [שמעו את זה ששנויה בברייתא]: בשעת סילוק מסעות במדבר, כאשר המחנה הלך במסעותיו, קדשים נפסלין ואינם נאכלים, שהרי המזבח אינו במקומו, ואולם זבים ומצורעים משתלחים חוץ למחיצה (זב חוץ למחנה לויה ומצורע חוץ למחנה ישראל).

ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: בשני מקומות קדשים נאכלים, גם בזמן החנייה וגם בשעת סילוק מסעות. מאי לאו [האם לא] הא [זה] מדובר בקדשי קדשים, שנפסלים ואינם נאכלים כשהמזבח אינו במקומו, הא [זה] בקדשים קלים, שנאכלים גם כשאין מזבח, ושלא כדברי אביי?

אמר רבינא: לא, אין זה הפתרון היחיד. אפשר להסביר כי אידי ואידי [זה וזה] עוסקים בקדשים קלים, ולא קשיא [ואינו קשה]:

three elders, and this is one of them: Rabbi Yishmael says: One might have thought that a person would bring second-tithe produce up to Jerusalem in the present, after the destruction of the Temple, and eat it. And ostensibly, it could be derived by means of a logical inference that one may not do so: A firstborn offering requires bringing it to the place, to Jerusalem, and eating it there, and second-tithe produce requires bringing it to the place (see Deuteronomy 12:17–18); just as the firstborn offering may be eaten there only in the presence of the Temple, so too, second-tithe produce may be eaten there only in the presence of the Temple.

Rabbi Yishmael notes that this derivation can be challenged: What is notable about a firstborn? Bringing the firstborn to Jerusalem is required only in the presence of the Temple, because it is notable in that it requires placement of its blood and its sacrificial portions upon the altar; will you say the same with regard to second-tithe produce, which requires only that it be consumed in Jerusalem?

He continues: First fruits will prove that placement of blood upon the altar is not a factor, as they do not require placement of blood upon the altar, and yet they are brought to Jerusalem only in the presence of the Temple. Rabbi Yishmael counters: What is notable about first fruits? They are notable in that they require placement alongside the altar. Perhaps, since second-tithe produce does not require placement at all, even in the present one must bring it to Jerusalem and eat it there.

Rabbi Yishmael concludes: Therefore, the verse states: “And there you shall bring your burnt offerings, and your sacrifices, and your tithes…and the firstborns of your herd and of your flock” (Deuteronomy 12:6); the Torah juxtaposes second-tithe produce with the firstborn. Just as the firstborn offering may be eaten there only in the presence of the Temple, so too, second-tithe produce may be eaten there only in the presence of the Temple.

The Gemara questions why a verse was needed to teach that second-tithe produce may not be consumed nowadays: But let the logical derivation return and the halakha will be derived from the common element between the halakhot of firstborn animals and first fruits. Although each has a unique factor, they share a common element: They must be brought to Jerusalem and that they may be eaten only in the presence of the Temple. So too, second-tithe produce, which also must be brought to Jerusalem, should be permitted for consumption only in the presence of the Temple.

The Gemara answers: Rabbi Yishmael did not present this derivation because it can be refuted in the following manner: What is notable about the two sources that share a common element? Both firstborn animals and first fruits are notable in that they possess an aspect of being offered upon the altar. Since second-tithe produce does not share this characteristic, its halakhot cannot be derived from those pertaining to firstborn animals and first fruits.

The Gemara asks: What does Rabbi Yishmael hold? If he holds that the initial consecration of the Temple sanctified it for its time and sanctified it forever, then it should be permitted to build an altar and sacrifice offerings even nowadays, and therefore even a firstborn animal may be eaten. And if he holds that the initial consecration of the Temple area did not sanctify it forever, let the dilemma be raised with regard to a firstborn as well.

Ravina said: Actually, Rabbi Yishmael holds that that the initial consecration of the Temple did not sanctify it forever. And al-though one cannot slaughter the firstborn to begin with, here we are dealing with a firstborn that was slaughtered and whose blood was sprinkled on the altar before the destruction of the Temple, and then the Temple was destroyed, and the meat of the firstborn still exists.

It is prohibited to eat the meat of the firstborn in this case because its meat was juxtaposed with its blood, which is mentioned in the previous verse, as it is stated: “You shall sprinkle their blood…and you shall burn their fats…and their flesh shall be yours” (Numbers 18:17–18). The juxtaposition teaches that just as its blood is sprinkled only on the altar, so too, its meat may be consumed only in a time when there is an altar. And the case of second-tithe produce comes and is derived from the case of a firstborn. Consequently, second-tithe produce may not be consumed unless there is an altar.

The Gemara asks: But does a matter derived via a juxtaposition with another case then teach that the halakha applies to a third case via a juxtaposition between the second and third cases? There is a principle that this is not a valid method of deriving halakhot pertaining to consecrated matters. Since the halakha with regard to the meat of the firstborn offering is derived from the juxtaposition of the meat with the blood of the firstborn, one cannot then prove that the same halakha applies to second-tithe produce simply because it is juxtaposed in a verse with the meat of the firstborn. The Gemara answers: Second-tithe grain is non-sacred, and therefore the acceptable methods for deriving its halakhot are not limited in this manner.

The Gemara asks: This works out well according to the one who says: In determining whether the derivation involves consecrated matters or whether it involves non-sacred matters, we follow the matter that is derived from a matter derived from a juxtaposition. Since in this case the matter derived is second-tithe produce, which for these purposes is non-sacred, its legal status may be derived from juxtaposition with the halakhot of sacrificial matters. But according to the one who says: We follow the matter that teaches, i.e., from which the halakha is derived, what is there to say? The status of second-tithe produce may not be derived by means of juxtaposition with the status of the firstborn offering, which itself was derived from the blood of the offering, because the firstborn offering is a sacrificial matter.

The Gemara answers: This is not a matter derived from a matter derived from a juxtaposition, as the status of the firstborn offering is not derived from the status of blood; blood and meat are one matter. There is only one derivation in this case, which is that the status of second-tithe produce is derived from the status of the blood and the meat of the firstborn. In any event, Abaye has proven, quoting Rabbi Yishmael’s statement cited by Rabbi Yosei, that even sacrificial items of lesser sanctity may not be eaten if the altar is missing or damaged.

The Gemara relates: When Ravin ascended from Babylonia to Eretz Yisrael, he stated this halakha, that even items of lesser sanctity are disqualified if the altar is damaged or missing, in the presence of Rabbi Yirmeya. Rabbi Yirmeya said: Foolish Babylonians! Because they dwell in a dark land, they state halakhot that are dim. Have they not heard that which is taught in a baraita: At the time when the Jewish people would dismantle the Tabernacle in order to depart on their journeys in the wilderness, sacrificial food was disqualified from being consumed, since the altar was not in place. Nevertheless, zavim and lepers were sent out of the relevant partition; a zav was sent out of the Levite camp and a leper was sent out of the Israelite camp.

And it is taught in another baraita: Sacrificial food could be consumed in two locations, i.e., one could eat it while the Tabernacle was in place and one could continue eating it after the Tabernacle had been disassembled and transported. What, is it not that this first baraita is referring to offerings of the most sacred order, and that second baraita is referring to offerings of lesser sanctity? Accordingly, Abaye’s statement that offerings of lesser sanctity may not be consumed if the altar is damaged is incorrect.

Ravina said that there is an alternative reconciliation of the two baraitot: Both this baraita and that baraita are referring to offerings of lesser sanctity, and it is not difficult: