דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סא - ב

וגם לאחר שיפרקו הלוים את המשכן שפירקו את הקרשים ואת קלעי החצר ועדיין מזבח במקומו עומד, קדשי קדשים נאכלין, ואשמועינן הברייתא דנאכלים, ואע"ג שפירקו הלוים את הקרשים קדשים נאכלים, מהו דתימא איפסיל להו קדשי קדשים כשפירקו את הקרשים ביוצא דמקום אכילתן הוא רק בחצר המשכן, וכשיצאו משם נפסלין ביוצא, קא משמע לן דאין כאן פסול יוצא.

ואימא הכי נמי דיפסלו בכי האי גוונא ביוצא, אמר קרא "ונסע אהל מועד" ומהכא ילפינן דלא נפסלו ביוצא דאף על פי שנסע אהל מועד הוא [48]. אמר רב חסדא אמר רב: מזבח של שילה של אבנים היה.

תניא [נמי הכי]: רבי אליעזר בן יעקב אומר: מה תלמוד לומר "אבנים - אבנים - אבנים" דכתיבי בקראי דבניית המזבח שלש פעמים, ללמדך ששלש מזבחות היו של אבנים - אחד של משכן שילה, ואחד של נוב וגבעון, ואחד שהיה בבית עולמים [49].

מתיב רב אחדבויי בר אמי: תניא אש שירדה מן השמים בימי משה לא נסתלקה אפילו בשעת מסעות מעל מזבח הנחושת אלא בימי שלמה, שעשה שלמה מזבח אבנים ונסתלקה האש לשם, ואש שירדה בימי שלמה על מזבח האבנים לא נסתלקה עד שבא מנשה וסילקה [כמבואר בגמרא סנהדרין דף ק"ג עמוד ב']. ואם איתא דהיה מזבח אבנים בשילה, כדברי רב, אם כן, קשה, מעיקרא, עוד לפני שבנה שלמה, הוא דאיסתלק לה האש ממזבח הנחושת למזבח אבנים שבשילה!?

ומשנינן: רב הונא אמר רב הוא דאמר כרבי נתן. דתניא: רבי נתן אומר: מזבח של שילה של נחושת היה חלול ומלא אבנים ואם כן מצאנו תנא שאומר שמזבח של שילה של אבנים היה, וכדברי רב, ואמנם בבריתא הקודמת מוכח שבשילה היה מזבח הנחשת, אבל רבי נתן חולק בזה [50].

רב נחמן בר יצחק אמר: מאי לא נסתלקה האש אלא בימי שלמה דקאמר בברייתא דמשמע דעד ימי שלמה היתה האש על המזבח, היינו דלא נסתלקה לבטלה שלא נתבטלה לגמרי.

היכי הוי? רבנן אמרי: שביבא הוה משדרא זיקי אש שמים היו יוצאים בשעת הקטרה ממזבח של משה שהיה מונח בשילה למזבח של אבנים שעליו היו מקטירים.

רב פפא אמר: אושפיזא הוה נקיט היתה האש כולה מדלגת כאורח המדלג מהכא להתם, כך האש זימנין היתה הכא על גבי מזבח הנחושת וזימנין היתה הכא על גבי מזבח האבנים.

תנן התם במסכת מדות: בתחלה היה מזבח האבנים של שלמה כ"ח אמה על כ"ח אמה, ומתוך אותם כ"ח אמות מגרעים אמה מכל צד של מקום יסוד, ואמה מכל צד מקום הסובב, ואמה מכל צד מקום הקרנות, ואמה מכל צד מקום הילוך רגלי הכהנים, נמצא מקום המערכה כ' אמה על כ' אמה, וכשעלו בני הגולה ובנו בית שני הוסיפו עליו על המזבח ד' אמות מן הדרום וד' אמות מן המערב כמין גמא כמין גימל יונית כזו והיה המזבח כולו ל"ב אמה על ל"ב אמה ומקום המערכה כ"ד אמה על כ"ד אמה.

ומבארינן: מאי טעמא הוצרכו להוסיף על מדות המזבח?

אמר רב יוסף: משום דלא ספיק מקום המערכה לכל הקרבנות.

אמר ליה אביי: היכי אמרת דלא הספיק מקום הקרבנות, השתא מקדש ראשון דכתיב ביה "יהודה וישראל רבים כחול אשר על הים" ספיק להם מקום המערכה, מקדש שני, דכתיב ביה "כל הקהל כאחד ארבע רבוא" ותו לא, לא ספיק להם מקום המערכה?

אמר ליה רב יוסף לאביי: התם במקדש ראשון הספיק להם מקום המערכה משום דאש של שמים מסייעתן ונתאכלו הקרבנות מהר על גבי המזבח, אבל הכא בבית שני אין אש של שמים מסייעתן, לפיכך הוצרכו להרחיב את מקום המערכה [51].

כי אתא רבין אמר רבי שמעון בן פזי לפרש הא דהוסיפו בני הגולה על המזבח משום שיתין, בורות לנסכים הוסיפו, כלומר משום דמעיקרא בימי שלמה סבור לפרש הא דכתיב "מזבח אדמה", פירושו שהוא [המזבח] יהא אטום באדמה ולא חלול, והבור של הנסכים היה על יד המזבח, ולא תחתיו כדי שיתקיים דין "מזבח אדמה", והיו הנסכין שותתין לרצפה אל הבור שליד המזבח. ולבסוף בימי בית שני כשעלו בני הגולה סבור דשתיה כאכילה היינו דניסוך הנסכים הוא כהקטרת חלבים, מה אכילה צריכה להיות מתאכלת במזבח, כלומר על האש, אף שתית הנסכים צריכה להבלע במזבח, ומשום כך הוסיפו בבנין המזבח כדי שהבור שעשו בימי שלמה יהיה בתוך שטח המזבח, ונקבים עשו בראש המזבח עד לבור כדי שירדו הנסכים לשם. ומאי פירושא ד"מזבח אדמה" לדבריהם? לא שיהא חלול, אלא ילפינן שהוא, המזבח, יהיה מחובר באדמה, שלא יבננו לא על גבי כיפים  ולא על גבי מחילות אלא על האדמה, ובור של מזבח לא חשוב כיפין לפי שהוא צורך מזבח, כן כתבו התוס'.


הערות

[48] הגרי"ז [פרשת ויקרא] מפרש שנתחדש כאן רק שבשעת המסע הרי המשכן עדיין עומד בקדושת אהל מועד שהיה בו אף על פי שכבר נתפרק, כל זמן שעדיין הקלעים עומדים, ולכן יש גם כן קדושת מחנה שכינה בחצר ומותר להקריב אז, אבל בעיקר הדין, קדושת המחנה שכינה שיש בחצר המשכן הרי היא תלויה בהמשכן, ואם מסיבה אחרת נתפרק המשכן, וכגון שהרוח גללה את היריעות, נפקע קדושת אהל מועד, וממילא נפקע גם כן קדושת החצר אף על פי שהקלעים קיימים, ואי אפשר להקריב באותו הזמן.

[49] רש"י בסוגיין מפרש שר"א בן יעקב לא נתכוון לומר שחובה לעשותו של אבנים, אלא שהיה אפשר בשילה לעשות מאבנים, אבל אם רצו עושים מנחשת, וכבר הובא לעיל מהמכילתא [סוף יתרו] שהפסוק "ואם מזבח אבנים תעשה לי" הוא לחובה, אולם הרמב"ן מפרש שם שהכונה היא בבית הבחירה, ואם כן יתכן שר"א בן יעקב מודה שבבית המקדש הוא חובה בשל אבנים, וכמו שמשמע בגמרא לעיל [נט ב] יעויי"ש בהערות, ורק הדרשה של שלש פעמים "אבנים" הוא רשות, והר"י קורקוס [בית הבחירה א יג] נוקט בפשיטות שלר"א בן יעקב הוא חובה, ויעוי' עוד בהערות לקמן.

[50] לפירוש רש"י סובר רבי נתן שבשילה היה מזבח מנחשת ומלאוהו באבנים, ואין זה כלל אותו מזבח נחשת שעשה משה, ונחלק על הבריתא שהאש שירדה בימי משה נסתלקה בימי שלמה, [ומכח זה הוצרך רש"י לומר שר"א בן יעקב לאו חובה קאמר, עיי' בדבריו], וכן מבואר מדברי התוס' [נט ב ד"ה והלא]. אולם השפת אמת מפרש שלרבי נתן היה בשילה מזבח נחשת שעשה משה, ורק שמילאוהו באבנים, ואם כן אין שום מחלוקת בדבר, וכן לר"א בן יעקב הוא חובה בשל אבנים, והמלבי"ם [סוף יתרו] כתב שלרבי נתן היה מזבח של אבנים רק בשילה ולא בנוב וגבעון, ומשום כך לא הזכיר רק שילה, וכן רב שנקט שילה גם כן כונתו להוציא נוב וגבעון, והיינו משום שלדעתם לא היה חובה בהם לעשותו של אבנים, רק רשות, ולכן עשו כן רק בשילה, אבל ר"א בן יעקב שדורש "שלש פעמים אבנים" סובר שהוא חובה בשלשתם. והנה התוס' לעיל שם הביאו מהפסוק בדברי הימים ששלמה הקריב אלף עולות על מזבח הנחשת שעשה בצלאל, וזה היה בימי גבעון, ועל כרחנו לומר או כפירוש רש"י שר"א בן יעקב לאו חובה קאמר, או כהשפת אמת שהיה שם מזבח של משה ומלאוהו באבנים, אבל לפי פירוש המלבי"ם שלר"א ב"י הוא חובה, ולא היה בנוב וגבעון מזבח שעשה בצלאל, יקשה לכאורה.

[51] כתב השפת אמת שאף על פי שלעתיד בבית השלישי שיבנה בב"א יהיה בודאי אש של שמים מסייעתן, מכל מקום לא יפחתו מל"ב אמה אורך ורוחב, כמבואר ברמב"ם [בית הבחירה ב ג], ומשום דמעלין בקדש ואין מורידין.

והמקום האחר — לאחר שיפרקו הלוים את המשכן, הואיל ועדיין מזבח במקומו — מותר לאכול שם קדשי קדשים.

מהו דתימא [שתאמר]: הואיל והמשכן מפורק איפסיל להו [נפסלו להם הקדשים] בדין יוצא, שהרי שוב אין שם מחיצות לאכילת קדשים, קא משמע לן [משמיע לנו] שניתן לאכול כך קדשים.

ושואלים: ואימא הכי נמי [ואמור שכך הוא גם כן] שייפסל ביוצא! ומשיבים: אמר קרא [הכתוב]: "ונסע אהל מועד" (במדבר ב, יז), לומר אף על פי שנסע — אהל מועד הוא, ולא בטלה קדושתו.

א ועוד בענין המזבח, אמר רב הונא אמר רב: מזבח של המשכן שהיה בשילה של אבנים היה, ולא מזבח מיטלטל כשל משה. דתניא [ששנויה ברייתא]: ר' אליעזר בן יעקב אומר, מה תלמוד לומר "מזבח אבנים" (שמות כ, כב), "אבנים" (דברים כז, ה), "אבנים" (דברים כז, ו), שלש פעמים? לרמז שהיו שלושה מזבחות אבנים, אחד של שילה, ואחד של נוב וגבעון, ומזבח של בית עולמים, של המקדש.

מתיב [מקשה] על כך רב אחא בר אמי ממה ששנינו: אש שירדה מן השמים בימי משה בחנוכת המשכן (ראה ויקרא ט, כד) לא נסתלקה מעל מזבח הנחושת אלא בימי שלמה כשבנה מזבח אבנים במקומו, ואש שירדה בימי שלמה על מזבח האבנים שבנה, לא נסתלקה עד שבא מנשה וסילקה, שהרס את המזבח. ואם איתא [יש] מקום לדברי רב הונא, שמזבח של שילה של אבנים היה — מעיקרא הוא דאיסתלק ליה [מתחילה הוא שהסתלקה לה] כבר, כאשר נבנה המזבח בשילה במקום מזבח הנחושת, ולא בימי שלמה!

ומשיבים: הוא, רב הונא, שאומר כדברי ר' נתן. דתניא [ששנויה ברייתא], ר' נתן אומר: מזבח של שילה של נחושת היה, חלול ומלא אבנים.

רב נחמן בר יצחק אמר: מאי [מה פירוש] "לא נסתלקה"? כוונתו לא נסתלקה לבטלה, שאף שנבנה מזבח של אבנים בשילה, נשאר שם המזבח של משה, ולא בטלה ממנו האש לחלוטין, גם כשהיה מזבח אחר. ושואלים: מאי היא [מה הוא] שלא נסתלקה לגמרי? רבנן אמרי [חכמים אומרים]: שביבא הוה משדרא [ניצוץ היתה שולחת] האש ממזבח משה אל המזבח הגדול. רב פפא אמר: אושפיזא הוה נקט [כאורח היה נעשה] וזימנין הכא וזימנין הכא [ופעמים כאן, במזבח הנחושת, היתה האש, ופעמים כאן, במזבח האבנים].

ב ועוד בענין המזבח, תנן התם [שנינו במשנה שם] במסכת מדות: מתחילה היה המזבח בגודל עשרים ושמונה על עשרים ושמונה אמה. וכשעלו בני הגולה מגלות בבל, הוסיפו עליו על מידות המזבח שהיה בבית ראשון, עוד ארבע אמות מן הדרום (לכל אורכו) וארבע אמות מן המערב כמין צורת גמא יוונית, זוית ישרה. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? אמר רב יוסף: משום שלא ספק [הספיק המזבח], והיה צריך לעשות לו מקום מערכה גדול יותר.

אמר ליה [לו] אביי, השתא [עכשיו, הרי] מקדש ראשון דכתיב ביה [שנאמר בו]: "יהודה וישראל רבים כחול אשר על (שפת) הים" (מלכים א ד, כ) — ספק [הספיק] המזבח, מקדש שני דכתיב ביה [שנאמר בו]: "כל הקהל כאחד ארבע רבוא אלפים ושלושים" (עזרא ב, סד), לא ספק [הספיק]? אמר ליה [לו]: אין זו קושיה, התם [שם] בבית ראשון אש של שמים מסייעתן, לכן היה הכל נשרף אף במערכה קטנה יותר, הכא [כאן] בבית שני אין אש של שמים מסייעתן.

כי אתא [כאשר בא] רבין אמר ר' שמעון בן פזי משום (בשם) בר קפרא בטעם הדבר, מדוע הגדילו את שטח המזבח: את מקום השיתין, הבורות, לשם היו הנסכים יורדים מאותה קרן, הוסיפו על המזבח בבית שני, וכשבנו את התוספת עשו שם נקבים בראש המזבח, משם הגיעו עד לאותו בור. ומדוע? מעיקרא סבור [מתחילה סברו]: מה שנאמר "מזבח אדמה תעשה לי" (שמות כ, כ) כוונתו — שהוא אטום באדמה, שאין בו נקבים וחללים בכלל.

ולבסוף סבור [סברו]: שתיה של מזבח, הנסכים הנשפכים עליו, צריכה להיות כאכילה שגם הנסכים צריכים להינתן במזבח עצמו, ולא לנזול לצידו. ולפי זה מאי [מה פירוש] מזבח אדמה? לומר שהוא מחובר באדמה, שלא יבננו לא על גבי כיפים (קשתות),

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and, when they are leaving the camp, after the Levites dismantle the Tabernacle but before they remove the altar. Since the altar has not yet been moved, it is still permitted to consume the sacrificial food.

The Gemara continues: It was necessary to state this halakha lest you say that once the partitions surrounding the courtyard have been taken down, the sacrificial food has been disqualified because it is considered to have left the courtyard of the Tabernacle. Therefore, the baraita teaches us that the food is permitted for consumption as long as the altar remains in place.

The Gemara challenges: And say it is indeed so, that the sacrificial food should be disqualified because it is no longer within the partitions surrounding the courtyard. The Gemara explains: The verse states: “Then the Tent of Meeting shall travel” (Numbers 2:17). This verse indicates that even though it traveled it is still considered the Tent of Meeting. Therefore, the sacrificial food is not considered to have left its designated area.

§ The Gemara raises another discussion concerning the altar: Rav Huna says that Rav says: The altar in Shiloh was fashioned of stones, unlike the portable altar constructed in the time of Moses, which was fashioned from copper. This is as it is taught in a baraita: Rabbi Eliezer ben Yaakov says: Why must the verses state that the altar must be fashioned from stones (Exodus 20:22), and state again that the altar must be fashioned from stones (Deuteronomy 27:5), and mention yet again the word stones (Deuteronomy 27:6), with regard to the altar, for a total of three times? These allude to three different stone altars: One in Shiloh, and one in Nov and Gibeon, and one in the Eternal House, i.e., the Temple.

Rav Aḥa bar Ami raises an objection based on a baraita: The fire that descended from Heaven upon the altar in the days of Moses (see Leviticus 9:24) departed from atop the copper altar only in the days of Solomon, when he replaced the copper altar with a stone altar, and the fire that descended upon the altar in the days of Solomon did not depart until Manasseh came and removed it by destroying the altar. And if it is so that the altar in Shiloh was fashioned of stones, it emerges that the fire departed the copper altar earlier, when the stone altar in Shiloh replaced the copper altar of Moses, many years before King Solomon.

The Gemara explains: Rav Huna stated his opinion in accordance with the statement of Rabbi Natan, as it is taught in a baraita that Rabbi Natan says: The altar in Shiloh was fashioned of copper; it was hollow and full of stones.

Rav Naḥman bar Yitzḥak says there is an alternative answer: What is the meaning of the statement in the baraita that the fire did not depart until the days of Solomon? It means that it did not depart in a manner in which it was nullified; it was still somewhat present in Shiloh on the copper altar, which stood together with the stone altar. The Gemara asks: What is it, i.e., what does it mean that the fire did not depart a manner in which it was nullified? The Gemara answers: The Rabbis say: The fire on the copper altar would emit sparks toward the stone altar when the priests would sacrifice offerings on the stone altar. Rav Pappa says: The fire was as a guest; sometimes it was here, on the copper altar, and sometimes it was there, on the stone altar.

§ The Gemara continues discussing the altar: We learned in a mishna there (Middot 35b): The altar in the First Temple was twenty-eight by twenty-eight cubits. When the members of the exile ascended to Jerusalem in the beginning of the Second Temple period, they added four cubits to it on the south and four cubits on the west sides of the altar, like the shape of the Greek letter gamma, i.e., the additions made a right angle. As a result, the altar in the Second Temple was thirty-two by thirty-two cubits. The Gemara asks: What was the reason for this expansion? Rav Yosef said: Because the size of the altar from the First Temple was not sufficient.

Abaye said to him: Now, if in the First Temple era, about which it is written: “Judah and Israel were many as the sand that is by the sea” (I Kings 4:20), the altar was sufficient, how could it be that in the Second Temple era, about which it is written: “The whole congregation together was forty and two thousand three hundred and sixty” (Ezra 2:64), the altar was not sufficient? Rav Yosef said to Abaye: There, in the First Temple, a heavenly fire would assist them and consume the offerings. Here, in the Second Temple, there was no heavenly fire that would assist them. Therefore, they needed a larger area in which to burn the offerings.

When Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia, he reported that which Rabbi Shimon ben Pazi says in the name of Bar Kappara with regard to the expansion of the altar: They expanded the altar to extend over the underground cavities into which the libations flowed. Initially, in the First Temple era, they held that when the verse states: “An altar of earth you shall make for Me” (Exodus 20:21), it means that it should be completely filled with earth.

But ultimately, in the Second Temple era, they maintained that the altar’s drinking is like its eating, i.e., just as the offerings are burned upon the altar, so too, the libations must be poured onto the altar itself and not down its side. Consequently, they expanded the altar to cover the underground cavities, and created holes in the altar so that the libations could be poured on top of the altar and flow into the underground cavities. And according to this, what is the meaning of the phrase “an altar of earth”? It teaches that the altar must be attached to the earth, so that one may not build it on top of arches

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

גמרא מעיקרא סבור כו' אטום כאדמה. כצ"ל בכף וכן העתיק הרע"ב בפ"ג דמדות מ"א:

אֵשׁ שֶׁל שָׁמַיִם. נמצא בבית ראשון שהיה המזבח כ"ח על כ"ח היה מספיק להם מפני דאש שמים מסייעת ובזה יובן בס"ד (שמות טו, ו) יְמִינְךָ הֳ' נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ כלומר בזמן שהיה המזבח כ"ח אמה יְמִינְךָ הֳ' נֶאְדָּרִי וכו'.

מהו דתימא כו'. כלומר ולא אכילה משנעקר המזבח אתא לאשמועינן אלא אכילת קדשי קדשים בלא קלעים אתא לאשמועינן דלא תימא כיון שנסתלקו קלעים יש כאן פסול יוצא: אבנים ג''פ. אם מזבח אבנים וגו' מזבח אבנים לא תניף [וגו'] אבנים שלמות תבנה וגו': נוב וגבעון. חד חשיב להו דשניהם במה ואינן קדושים: לא נסתלקה. שבשעת המסעות כופין עליו פסכתר ומניחין אותה במקומה: אלא בימי שלמה. שנסתלקה משם למזבח אבנים שעשה שלמה: עד שבא מנשה וסילקה גרס: ואם איתא מעיקרא הוא דאיסתלק. משהוקם המשכן בשילה ובנו מזבח אבנים הוזקקה להסתלק ממזבח של נחשת: הוא דאמר. רב הונא דאמר כרבי נתן והא דלא אמרי' הוא דאמר כר''א בן יעקב משום דר' נתן הוא דשמעי' ליה בהדיא מעשה היה כך אבל מדר''א בן יעקב לא שמעינן אלא דהוכשר בשל אבנים: לא נסתלקה לבטלה. שתהא בטילה ממזבח הנחושת לגמרי: שביבא הוה משדרא. כשהיו מקטירין על של אבנים היו זיקים ולהבות יוצאות מאש שמים שעל מזבח הנחשת של משה שאף הוא מונח שם: תנן התם. במסכת מדות ר' יוסי אומר בתחילה בימי שלמה לא היה אלא כ''ח כונס ועולה יסוד וסובב ומקום קרנות ומקום הילוך עד שהיה מקום המערכה כ' על כ' וכשעלו בני הגולה הוסיפו עליו כו' נמצא יסודו ל''ב על ל''ב ומקום מערכתו כ''ד על כ''ד: גמא. גימל יוונית עשויה כמין כף פשוטה שלנו כדפרישית דרום ומערב: הכא. במקדש שני אין אש של שמים מסייעתן כדילפינן בפ''ק דיומא (דף כא:) וארצה בו ואכבד מחוסר ה' אלו ה' דברים שחסר מקדש שני ואש אחד מהן ואמרינן התם מיהוי הוה סיועי לא מסייעא: שיתין הוסיפו. קרן מערבית דרומית הוסיפו למשכה לדרום ולמערב ששם היו מנסכין נסכים כדאמרינן (התם) במתני' דלקמן (דף סג.) ובימי שלמה היה כמין בור כרוי אצל המזבח באותה זוית לירד הנסכים בתוכו ויורדין מן המזבח ולרצפה ושותתין שם והם קלטו אותו הבור לתוך המזבח ועשו נקבים כנגדן בראש המזבח לירד הנסכים שם: אטום באדמה. שלא יהא חלול: שתיה כאכילה. מה אכילה מתעכלת במזבח אף שתיה תבלע במזבח:
ולאחר שיפרקו הלוים את המשכן. אבל המזבח וקלעי החצר במקומן אבל נסע מכל וכל אין מחנה שכינה קיים לגבי קדשי קדשים כדפרי' ולחם הפנים נפסל ביוצא כדאמר התם במסולק מסידור השלחן דכ''ע לא פליגי דנפסל ביוצא ועוד דאי נפרק מכל וכל תיפוק לי דמיפסל מטעם פגימת המזבח וא''ת ובמנחות (דף צה.) אמאי תלי טעמא ביוצא בלחם הפנים תיפוק לי משום פגימת המזבח ואי חזר והעמידו בו ביום ואז יאכלוהו הא כיו שנדחה אינו חוזר ונראה לאכול וכ''ת חד מתרי טעמי נקט א''כ היכי דייק התם ש''מ יש סילוק מסעות בלילה דאי ס''ד ביום מאי איריא משום יוצא תיפוק לי דאיפסול ליה בלינה וי''ל דודאי סילוק מסעות פוסל או משום יוצא או משום פגימת המזבח והתם דייק אם היה נפסל משום לינה קודם סילוק נמצא דלא היה המסע פוסל: אע''פ שנסע אהל מועד הוא. וא''ת בפ' שתי הלחם (מנחות דף צה.) דמעיקרא פליגי בלחם הפנים במסולק אם נפסל במסעות דמ''ד אינו נפסל דרש מדכתיב ונסע אהל מועד אע''פ שנסע אהל מועד הוא אפילו למחנה שכינה ואידך ההוא לדגלים אתא אמאי לא משני דאיצטריך לדרשא דהכא או. למחנה ישראל דקיים כדאמר פ' בתרא (לקמן קיז:) ותירץ ה''ר חיים דלפי סברתו קמהדר ליה דס''ל דלא צריך קרא לדרשא דהכא ולדרשא דפ' בתרא כיון דאית ליה דאפי' כי ליכא לא מזבח ולא קלעים אפי' לחם הפנים שהוא קדשי קדשים לא מיפסיל דקרינא ביה מחנה שכינה קיים ולכך משני דלדגלים הוא דאתא וא''ת היכי תיסק אדעתא למימר התם דמסולק כשר ביוצא מ''מ הא מסולק מיפסיל בפגימת מזבח וכי תימא כשחזרו והעמידו המשכן בו ביום ואיך יאכלוהו הא כיון דנדחה שוב אינו חוזר ונראה וי''לע דלא קיימא ההיא מסקנא א''נ אפי' בשעת שנשאו בכתף מזבח הוא . כיון דאמר אע''פ שנסע אהל מועד הוא: ארבע אמות מן הדרום וד' אמות מן המערב. כך גירסת הקונטרס וקשה לר''ת דא''כ היה המזבח ד' אמות בחלקו של יהודה דמסתמא בבית ראשון לא היה יסוד לקרן דרומית מזרחית לפי שלא היה בחלקו של טורף כדאמר פ' איזהו מקומן (לעיל נג:) ואם בבית שני הוסיפו בדרום א''כ בנו בחלקו של יהודה וגרס ר''ת מן הצפון מן המערב והכי תנן במס' מדות (פ''ג מ''א) וקשה דהא מסקי' הכא דמשום שיתין הוסיפו שיהא הבור קלוט מתוך המזבח ושיתין בדרום היו כדתנן בפירקין (לקמן כג.) בג' דברים היתה קרן מערבית דרומית משמשת למעלה ניסוך המים והיין ועוד תנן במסכת מדות (פ''ג מ''ג) מקום היה שם אמה על אמה וטבלא של שיש עליה שבה יורדין לשיתין ומצינו למידחק ברוח מערבית היה לצד קרן דרומית אבל קשה עוד תניא במעילה פרק ולד חטאת (דף יא:) ומייתי לה בסוכה פרק לולב (דף מט.) לול קטן היה בצד מערבו של כבש אחד לשבעים שנה פרחי כהונה יורדין לשם ומביאין משם יין קרוש לכך נראה כגירסת הספרים דגרסי דרום ומערב ובבית ראשון היה להם יסוד לדרום שהיה משוך בחלקו של טורף חוץ מרוח מזרחית שלא נשתנה שהיה בלא יסוד (עד) חלקו של יהודה כמו בבית שני וקראי דממעטי בפרק איזהו מקומן (לעיל דף ע:) קרן. שאין לה יסוד משום בית שני נאמרו אי נמי אף בבית ראשון לא חשיב קרן דרומית קרן כיון דלא הוה ליה יסוד משני צדדין כגון בצד מזרח אי נמי לפי שהיה עתיד להיות בלא יסוד בבית שני לא היו נותנין דמים בו כמו במזבח של משה לפי שהיה עתיד להיות בלא יסוד בבית עולמים:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד