דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סג - א

אמר רמי בר חמא: כל כבשי כבשים [שהם הכבשים הצדדיים שהובילו לכבש של המזבח] היה השיפוע שלהם ביחס של שלש אמות אורך לאמה גובה. חוץ מכבשו של מזבח שעשו את שיפועו יותר נמוך כיון שהיו הכהנים נושאים עליו איברין כבדים ולפיכך עשו את שיפועו נמוך שיהיה נוח לעלות עליו, שהיה שיפועו ביחס של אמה גובה לשלש אמות ומחצה ואצבע ושליש אצבע בזכרותא באורך.

[באמה יש ששה טפחים ובכל טפח יש רוחב של שש אצבעות רגילות או ארבע אגודלים. כשהיו משתמשים במידת האגודל למדידת רוחבו של טפח היה זה נקרא שמודדים במידת אצבע של "זכרותא"].

וכך הוא החשבון: בתחילה נכפיל את שלשת האמות והמחצה של האורך בתשע אמות של הגובה ונקבל שלשים ואחד ומחצית האמה. וכשנכפיל את תוספת האצבע בתשע נקבל תשע אצבעות וכשנכפיל את תוספת שליש האצבע בתשע נקבל שלש אצבעות וביחד שתים עשרה אצבעות. וכיון שהמדובר באגודלים, שהם ארבעה בטפח, נמצא שיש בידינו שלשה טפחים שהם חצי אמה.

וכשנצרף את חצי האמה הזאת לשלשים ואחת ומחצית האמה נקבל שלשים ושתיים אמות אורך לעומת תשע אמות גובה!

מתניתין:

המנחות אע"ג דדינן כקדשי קדשים, וקדשי קדשים נשחטין בצפון דווקא, וקמיצה במנחות הרי היא כשחיטה בזבחים, אפילו הכי היו נקמצות בכל מקום בעזרה ולאו דווקא בצד צפון. ונאכלות לפנים מן הקלעים בתוך קלעי חצר אהל מועד שבמשכן, וכיוצא בו בבית המקדש בתוך העזרה, לזכרי כהונה, בכל מאכל ולאו דווקא צלי כקרבן פסח. זמן אכילתן של המנחות מדאורייתא הוא ליום ולילה, וחכמים עשו סייג שיהיה זמן אכילתן בלילה עד חצות ותו לא כדי להרחיק את האדם מן העבירה.

גמרא:

אמר רבי אלעזר: מנחה שלא קמצה הכהן בעזרה כדינה אלא קמצה בהיכל בפנים הרי היא כשירה, שכן מצינו שקמיצה כשרה בהיכל בסילוק בזיכין של הלבונה מעל שולחן לחם הפנים העומד בהיכל, דסילוק הבזיכין חשיב כקמיצה במנחות, משום דמתיר את לחם הפנים לאכילה כשם שקמיצת הקומץ מתירה את שיירי המנחה לאכילה.

מתיב רבי ירמיה: אמאי כשרה קמיצה בהיכל, הא תניא בברייתא: כתיב בהבאת קרבן מנחה "והביאה [הזר המביא את הקרבן] אל בני אהרן הכהנים וקמץ משם מלא קומצו", וילפינן שמקום הקמיצה הוא ממקום שרגלי הזר עומדות דהיינו בעזרה. [71] דברי תנא קמא.

בן בתירא אומר וילפינן מהאי קרא - "וקמץ משם". מנין שאם קמץ בשמאל שאע"ג שהקמיצה אינה כשרה, המנחה לא נפסלה ודינו שיחזיר ויקמוץ בימין, תלמוד לומר "משם" - ממקום שקמץ כבר, וקא סלקא דעתין דתנא קמא בעזרה דווקא קאמר, ששם מקום דריסת רגלי ישראל, ולמעוטי היכל ואולם שישראל היו אסורין ליכנס שם, והוי תיובתא דרבי אלעזר.

ומשנינן: איכא דאמרי: הוא, רבי ירמיה, מותיב לה, והוא מפרק לה. ואיכא דאמרי: אמר ליה רבי יעקב לרבי ירמיה בר תחליפא אסברא לך הברייתא כדי דלא תקשי לרבי אלעזר. לא נצרכה הילפותא ד"משם" אלא להכשיר כל העזרה כולה לעבודת הקמיצה ולא תיפוק מיניה דקמיצה בתוך ההיכל פסולה. דלולי קרא סלקא דעתך אמינא: הואיל ועולה קדשי קדשים ומנחה קדשי קדשים מה עולה טעונה שחיטתה צפון אף מנחה טעונה בקמיצתה, הדומה לשחיטה, צפון.

ופרכינן: כיצד סלקא דעתך למילף קמיצת מנחה משחיטת עולה שצריכה להעשות בצפון, הא איכא למיפרך: מה לעולה שכן היא מוקטרת כליל לה' ואין בה חלק הנאכל מה שאין כן במנחה ששייריה נאכלין!?

ומשנינן: אלא קא סלקא דעתין למילף מנחה מחטאת הנשחטת בצפון.

ופרכינן: גם מחטאת לא מצי סלקא דעתך דהא איכא למיפרך: מה לחטאת שכן מכפרת על חייבי כריתות שוגגין!?

ומשנינן: אלא סלקא דעתין למילף מאשם ששחיטתו בצפון.

ופרכינן: מהא נמי לא סלקא דעתך, שהרי מה לאשם שכן מיני דמים, שעבודתו נעשית בדם ועיקר הכפרה בדם היא, וליכא למילף מיניה למנחה שאין מעשיה בדם.

ומשנינן: אלא קא סלקא דעתין דנילף למנחה מכולהו קדשי קדשים, מעולה מחטאת ומאשם ונימא דחזר הדין - מה להצד השווה שהן קדשי קדשים וטעונין צפון אף מנחה שהיא קדשי קדשים טעונה צפון.

ופרכינן: אי אפשר למילף מכולהו דמה לכולהו שכן מיני דמים מה שאין כן מנחה.

אלא דבעל כרחך הא דבעי קרא ד"וקמץ משם" להכשיר כל העזרה לקמיצת מנחה לאו משום דקא סלקא דעתך דמקדשי קדשים ילפינן דבעינן צפון דווקא אלא איצטריך קרא משום דסלקא דעתך אמינא הואיל וכתיב "והגישה אל המזבח" ובתר הכי כתיב "והרים ממנו בקומצו" וקא סלקא דעתך דנימא מה הגשה שנאמרה במנחה שהיה הכהן מוליכה קודם קמיצה ומגיע אותה למזבח, נעשית בקרן מערבית דרומית של מזבח אף קמיצה תיעשה דווקא בקרן מערבית דרומית ולא בשאר העזרה, קא משמע לן קרא דכל העזרה כשרה לקמיצה.

אמר רבי יוחנן: שלמים, שדינן להישחט בעזרה, ששחטן בהיכל - כשרים! [72] שנאמר: "ושחטו פתח אהל מועד", ומהא דקרא הכתוב לעזרה "פתח אהל מועד" שמע מינה דאהל מועד הוא העיקר, והעזרה טפל, ומשום הכי מכשרינן היכל לשחיטת שלמים, וסברא היא דלא יהא עזרה שהיא טפל חמור מן ההיכל שהוא העיקר. [73]

מיתיבי: רבי יהודה בן בתירא אומר: מנין שאם הקיפו עובדי כוכבים את כל העזרה להלחם עליה, ואי אפשר לאכול שם קדשי קדשים שהכהנים נכנסים להיכל ואוכלין שם קדשי קדשים [74] ושירי מנחות [וכשירה אכילתם שם, ואין הבשר נפסל ביוצא משום דגם ההיכל הוא מקום אכילתן - רש"י מנחות ח - ב], תלמוד לומר "בקדש הקדשים תאכלנו", לרבות היכל.

ותיקשי: ואמאי בעי ריבוייא מקרא להכשיר היכל לאכילת קדשים, נימא מדכתיב "בחצר אהל מועד יאכלנה" שמעינן דחצר טפל ואהל מועד עיקר, וגם בלי ילפותא נכשיר היכל לאכילת מנחה משום הסברא דולא יהא טפל חמור מן העיקר?!

ומשנינן: הכי השתא דאינו דומה כלל דין שחיטה בפנים לדין אכילה בפנים. התם בשחיטה עבודה היא, וכיון דאדם עובד במקום רבו ואין סברא למעט היכל, אמרינן לרבות היכל מטעמא דלא יהא טפל חמור מן העיקר, אבל אכילה אי לאו קרא לרבויי קא סלקא דעתך דאין אוכלים בפנים משום דאין אדם אוכל במקום רבו דאין זה דרך כבוד ומשום הכי קא סלקא דעתך דלענין אכילה לא אמרינן דלא יהא טפל חמור מן העיקר, קא - משמע - לן קרא "בקדש הקדשים" דאוכלים שם.

מתניתין:

חטאת העוף היתה נעשית הזאתה ומיצוי דמה על קרן דרומית מערבית של המזבח.

ובכל מקום במזבח שהיו מולקים אותה היתה כשירה.

מקום מליקתה במזבח הוא בין למעלה מחוט הסיקרא ובין מתחתיו, אלא שבהזאת דמה של חטאת העוף נאמר שזה היה מקומה מחוט הסיקרא ולמטה וזה מעכב!

ושלשה דברים היתה אותה קרן דרומית מערבית משמשת מלמטה מחוט הסיקרא, ושלשה דברים היתה משמשת קרן זו מלמעלה מחוט הסקרא, ושלשה דברים היו נעשין בה מלמעלה מחוט הסיקרא.

ואלו הן השלשה שנעשו למטה מחוט הסיקרא:

א. חטאת העוף, שהיה דם חטאת העוף מוזה על הקרן הדרומית מערבית למטה מחוט הסיקרא.

ב. והגשות [75] של המנחות, שלפני הקמיצה היו מגישים את המנחה לאותה קרן למטה מחוט הסיקרא.

ג. ושירי הדם של חטאת בהמה הנעשית בחוץ לאחר שניתן מהדם על ארבע הקרנות נשפכים על יסוד קרן זו למטה.

ואלו הן שלשה דברים שהיתה משמשת הקרן הזו מחוט הסיקרא ומלמעלן: א. לניסוך היין [76] מפני שהיו בה השיתין למעלה, בראש המזבח, שלתוכם נכנס היין של הנסכים.

ב. ניסוך המים בחג הסוכות.

ג. עולת העוף שעיקר מקום עבודת מליקתה ומיצוי דמה הוא בקרן דרומית מזרחית. אך כשהיו הרבה כהנים עסוקין בעולות בקרן המזרחית, ולא היה מקום לכהן זה הבא למלוק עולה לעמוד שם בסובב, היה מולקה בקרן דרומית מערבית למעלה.


הערות

[71] במשנה בריש כלים מבואר שאסור לזר ליכנס לעזרת כהנים שלא לצורך סמיכה ותנופה, והמשנה למלך [סוף ביאת מקדש] כתב שאיסור זה אינו אלא מדרבנן, אבל מהמזבח ולפנים הוא שנוי במחלוקת הראשונים, שלהרמב"ם הוא מן התורה, ולהתוס' והרמב"ן כשנכנס בלא עבודה אינו אלא מדרבנן, עכ"ד, ולכאורה משמע כאן שלהיכל לכו"ע אסור ליכנס מן התורה, ולכן סבר רבי ירמיה שההיכל קרוי מקום שאין רגלי הזר עומדות בו ואין קומצין שם, [ויעוי' רש"י [ד"ה אלא להכשיר] שמשמע מדבריו שאפילו לעזרת כהנים הוא מן התורה].

[72] הרמב"ם כתב בפירוש המשניות בפרקין שבשעת הדחק כשר לשחוט קדשים קלים בהיכל, לפי שאמרנו בכל מקום עכ"ד, ומבואר מדבריו ב' חידושים, א', שאין מותר לכתחילה לשחוט בהיכל, ולכאורה טעמו כמו שכתב רש"י לעיל [יד א ד"ה שאי] דלאו אורח ארעא לשחוט שם, והעולת שלמה כתב משום שזה נחשב כביאה ריקנית להיכל, שהרי יכול הוא לשחוט בעזרה, ב', שדוקא קדשים קלים משום שכשרין בכל מקום בעזרה, אבל קדשי קדשים הטעונים צפון אם שחטן בהיכל פסולים, שאין זה קרוי צפון, אולם בדברי רש"י שם מבואר שההיכל נחשב כצפון, וכמו שהתוס' בסוגיין דקדקו מדבריו, עיי"ש, ויתכן שנידון זה תלוי בעיקר גדר דין צפון, שדנו האחרונים האם הוא משום שצפון מקודש יותר לדבר זה, או שהוא דין מסויים ולא מחמת קדושתו, עיי' מה שהובא בזה ריש פ' איזהו מקומן, שאם הוא מחמת הקדושה, הרי ודאי שההיכל יש בו כל קדושת העזרה, אבל אם הוא דין מסויים התלוי בשם צפון, אין עדיפות לההיכל בזה.

[73] ולא יהא טפל חמור מן העיקר. לעיל [נה] למדנו ששלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולין, משום שנאמר "פתח אהל מועד", בזמן שהוא פתוח ולא כשהוא נעול, והמקדש דוד [כז ב] נסתפק האם כששחט בהיכל עצמו קודם פתיחת הדלתות יהיה כשר, משום שההיכל הרי אינו קרוי "פתח אהל מועד", ורצה להוכיח ממה שמבואר ביומא [סג] שהשוחט בחוץ קודם פתיחת דלתות ההיכל פטור, משום שאינו ראוי בזמן זה לפתח אהל מועד, ואם היה כשר אז לשחוט בתוך ההיכל, אם כן הרי הוא ראוי לפתח אהל מועד, שישחטנו בהיכל, וע"כ שבכל ענין יהיה פסול, וביאר שמאחר והלימוד הוא שלא יהא טפל חמור מהעיקר, משום כך צריך שיהיה בפועל הכשר שחיטה בהטפל, כלומר פתיחת דלתות ההיכל, כדי שיהיה ע"י כך הכשר שחיטה בהעיקר גם כן.

[74] הרמב"ם בפירוש המשנה בפרקין כתב שנאכלין שם קדשי קדשים מדוחק, וכמו שמשמע בגמרא, וכן כתב הרמב"ן [במדבר יח], ונתן טעם משום שנאמר "בחצר אהל מועד", הרי שבעזרה הוא עיקר מקום אכילתן, והרדב"ז [מעשה הקרבנות י ג] הוסיף עוד טעם, שהרי למדנו בגמרא שאכילת הקרבנות קרוי צרכי העבד ואינו אוכל במקום רבו. עוד כתב שם הרמב"ן שעיקר הפסוק "בקדש הקדשים תאכלנו" בא לומר שאם הקיפו נכרים את ההיכל שאוכלין בקדש הקדשים, ומכל שכן שאפשר לאכלן בהיכל, עכ"ד, ומה שמותר ליכנס ולאכול בקדש הקדשים, אולי משום שאינו יכול לאכול במקום אחר אינו חשוב ביאה ריקנית. והרדב"ז [מעשה הקרבנות יא ז] כתב שקדשים קלים אינם נאכלים כלל בהיכל, משום שהפסוק "בקדש הקדשים תאכלנו" הלא נאמר בקדשי קדשים, וכ"כ האור שמח שם.

[75] הלימוד בגמרא על הגשת מנחה מלמד רק שצריך להגיש אל קרן דרומית מערבית, אך דין הגשה למטה מחוט הסיקרא לא נזכר כלל. ומנין למדים שהגשת מנחה נעשית למטה? התוס' להלן הביאו דברי רבינו חיים הגורס בגמרא "מה חטאת טעונה ייסוד אף הגשת מנחה טעונה ייסוד". והוכיחו כדבריו מסוגיא מפורשת במנחות שהגשת מנחה צריכה להיות כנגד הייסוד. ובשיטה מקובצת הקשה על רבינו חיים למה צריך פסוק מיוחד שתהיה הגשה כנגד הייסוד. הלא כבר למדים מפסוק אחר שההגשה היא בקרן דרומית מערבית. והיא יש לה ייסוד. ותירוץ השטמ"ק שהלא היה אפשר לומר שתהיה ההגשה כשרה בקרן דרומית מערבית למעלה. ובאה הדרשה שצריך ייסוד ללמדנו שתהא ההגשה למטה. וביאור הדברים על פי מה שביאר הגרי"ז ודייק זאת מהרמב"ם, שחציו התחתון של המזבח שייך ומתייחס לייסוד [מה שאין כן חציו העליון, שאינו מתייחס לייסוד אלא לקרנות המזבח] וזוהי כוונת השטמ"ק שכיון שצריך הגשה לייסוד, צריכה ההגשה להיות בחצי המזבח התחתון דווקא. שהוא המתייחס לייסוד.

[76] ופירש רש"י שאי אפשר לנסך רק שם. ויש להקשות בזה. הלא הניסוך לא היה לשיתין. אלא היו מנסכים לספלים ומהם היה הולך לשיתין. ואדרבא, מבואר שבשעת הניסוך היו סותמים את נקבי השיתין כדי שיתמלא גגו של המזבח מהנסכים. ורק אחר כך פתחו את השיתין שירד הניסוך לתוכם. ואם כן הרי היה אפשר לקבוע את הספלים בשאר קרנות המזבח ומשם ילך הניסוך לשיתין. ומה טעם היה הניסוך בקרן דרומית מערבית דווקא. ואולי כוונת רש"י לבאר רק מדוע הניסוך בראש המזבח ולא למטה. ועל זה ביאר שכיון שנקבי השיתין למעלה חייב הניסוך להעשות למעלה.

אמר רמי בר חמא: כל כבשי כבשים כלומר, הכבשים הקטנים, השיפוע שלהם הוא שלש אמות של אורך לאמה גובה, חוץ מכבשו של מזבח, שהיה שלש אמות ומחצה ואצבע ושליש אצבע בזכרותא [בקצה] לכל אמה גובה, שעשו את השיפוע מתון יותר, כדי להקל על הכהנים בנשיאת איברי העולה, ומחשש החלקה.

א משנה מנחות היו נקמצות כלומר, הכהן נוטל קומץ מן המנחה כדי להקטירו על המזבח, בכל מקום בעזרה (ולא רק בצפון), ונאכלות לפנים מן הקלעים של העזרה, לזכרי כהונה לכהנים זכרים, בכל מאכל צלי או מבושל, ליום ולילה עד חצות.

ב גמרא אמר ר' אלעזר: מנחה שנקמצה בהיכל עצמו — כשירה, שכן מצינו מעין קמיצה בהיכל בסילוק בזיכין, שהיו שני בזיכי לבונה מונחים ליד לחם הפנים בהיכל, ובשבת לוקחים (מסלקים) אותם משם כדי להקטירם ובכך להתיר את לחם הפנים באכילה לכהנים. וסילוק הבזיכים הוא, איפוא, כמו קמיצה ללחם הפנים.

מתיב [מקשה] ר' ירמיה ממה ששנינו בברייתא: מה שנאמר לגבי המנחה "והביאה אל בני אהרן הכהנים וקמץ משם" (ויקרא ב, ב), "וקמץ משם", כוונתו — ממקום שרגלי הזר שהביאה עומדות.

בן בתירא דורש באופן אחר, ואומר: מנין שאם קמץ בשמאל שיחזיר את הקומץ לכלי, ויחזור ויקמוץ בימין? תלמוד לומר: "וקמץ משם", ממקום שקמץ כבר. על כל פנים, לדברי התנא הראשון כיצד ניתן לקמוץ בהיכל? והרי זר אינו יכול להיכנס לשם!

איכא דאמרי [יש שאומרים]: הוא מותיב לה [היה מקשה את הקושיה הזו] והוא מפרק לה [היה מתרץ אותה], איכא דאמרי [יש שאומרים]: אמר ליה [לו] ר' עקיבא לר' ירמיה בר תחליפא, אסברא [אסביר] לך: לא נצרכא דרשה זו כדי להגביל את מקום הקמיצה, אלא להיפך, להכשיר את כל העזרה כולה לקמיצה, גם במקום שהותר לזר להיכנס. ומדוע צריך לכך?

כי סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ועולה קדשי קדשים וגם מנחה היא קדשי קדשים, יש לומר: מה עולה טעונה דווקא צפון לשחיטתה, אף מנחה טעונה צפון לקמיצתה.

ומשיבים: לא ניתן היה לומר כך, כי יש לדחות: מה לעולה שהיא חמורה יותר, שכן היא עולה כליל!

ואם תאמר שהיה מקום ללמוד מחטאת שגם היא קדשי קדשים ושחיטתה בצפון ואינה עולה כליל — גם זאת יש לפרוך: מה לחטאת שהיא חמורה, שכן מכפרת על חייבי כריתות!

ואם תאמר: נלמד מאשם, שהוא קדשי קדשים ושחיטתו בצפון — יש לדחות: מה לאשם, שכן מיני דמים, ואין ללמוד מכאן למנחה.

ומוסיפים: מכולהו [מכולם] ביחד גם כן אי אפשר היה ללמוד, מן הצד השווה שבהם, שהם קדשי קדשים, וכן המנחות, משום שמה לכולהו [לכולם] שכן מיני דמים הם!

אלא איצטריך [הוצרך הדבר] להיאמר מפני טעם אחר, סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל וכתיב [ונאמר] במנחה תחילה: "והגישה (הכהן) אל המזבח" (ויקרא ב, ח), ונאמר בקמיצה: "והרים ממנו בקמצו" (ויקרא ו, ח), ו"ממנו" כוונתו מן הכלי בו הגיש את המנחה תחילה אל המזבח, יש לומר:

מה הגשה בקרן מערבית דרומית, אף קמיצה מכלי זה תהיה רק בקרן מערבית דרומית, קא משמע לן [משמיע לנו] שהותרה קמיצה גם במקומות אחרים בעזרה.

ג ובאותו ענין אמר ר' יוחנן: שלמים שמקום שחיטתם בכל העזרה, ששחטן בהיכל — כשרים, שנאמר: "ושחטו (אותו) פתח אהל מועד" (ויקרא ג, ב), ולא יהא טפל חמור מן העיקר, שאם פתח ההיכל ראוי לשחיטת השלמים, כל שכן ההיכל עצמו.

מיתיבי [מקשים] על סברה זו ממה ששנינו, ר' יוחנן בן בתירה אומר: מנין שאם הקיפו גוים את כל העזרה, והיו יורים עליה, עד שאין הכהנים יכולים לשהות שם, שהכהנים נכנסין לשם (להיכל) ואוכלין שם קדשי קדשים? תלמוד לומר: "בקדש הקדשים תאכלנו" (במדבר יח, י).

ואמאי [ומדוע] צריך הוא ללימוד זה? נימא [נאמר] כך, כדרך שנימק זאת ר' יוחנן: הרי נאמר "בחצר אהל מועד יאכלוה" (ויקרא ו, ט), ולא יהא טפל חמור מן העיקר, שאם החצר ראויה לאכילת קדשי קדשים, כל שכן אהל מועד עצמו!

ודוחים: הכי השתא [כך אתה משוה]?! התם [שם] לגבי שחיטה, שמדובר בענין עבודה, ואדם עובד ומשרת את רבו (אדונו) במקום בו רבו נמצא — אמרינן [אומרים אנו] לא יהא טפל חמור מן העיקר. ואילו לענין אכילה, שאין אדם אוכל במקום רבו, שאין זו דרך ארץ, לא יהא טפל חמור מן העיקר לא אמרינן [אין אנו אומרים], ולכן צריך כתוב מיוחד שמלמדנו שמותר לעשות זאת.

ד משנה חטאת העוף היתה נעשית על קרן דרומית מערבית של המזבח. ובכל מקום היתה כשירה, אלא זה היתה מקומה שקבעו לה. ושלשה דברים היתה אותה קרן משמשת מלמטה (בחצי המזבח התחתון, למטה מחוט הסיקרא), ושלשה מלמעלה. מלמטה: מעשה חטאת העוף, והגשות של המנחות בכלי לפני הקמיצה, ושירי הדם ששופכים שם.

ומלמעלן היתה משמשת לניסוך היין שמביאים עם הקרבנות, או כקרבן בפני עצמו, ולניסוך המים בחג הסוכות, שבקרן שבראשה היו נקבים המיועדים לכך. וכן היתה משמשת לעשיית עולת העוף כשהיא רבה במזרח (בקרן דרומית מזרחית, ששם היתה נעשית) שאם היו עולות מרובות, ולא היה שם מקום ליותר מכהן אחד, היו עושים אותה בקרן הדרומית מערבית, כאשר יבואר בגמרא.

כלל אמרו: כל העולין למזבח — עולין בכבש דרך ימין לכיוון קרן מזרחית דרומית,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rami bar Ḥama says: The slope of each of the minor ramps, was one cubit of rise per three cubits of run; this was true aside from the main ramp of the altar, which rose one cubit in three and a half cubits and one fingerbreadth and one-third of a fingerbreadth, measured by the tip of the thumb. The slope of the main ramp of the altar was slightly less than that of the minor ramps in order to make it easier for the priests to ascend the ramp while holding the sacrificial portions.

MISHNA: Handfuls were removed from the meal offerings in any place in the Temple courtyard and were consumed within the area enclosed by the curtains by males of the priesthood, prepared in any form of food preparation that he chooses, e.g., roasted or boiled, for one day and night, until midnight.

GEMARA: Rabbi Elazar says: A meal offering that had its handful removed in the Sanctuary is valid, as we found with regard to the removal of the two bowls of frankincense that were placed beside the shewbread on the Table, which was located in the Sanctuary. On Shabbat, these bowls of frankincense were removed and burned on the altar, which allowed the shewbread to be eaten. Removal of the bowls of frankincense paralleled the process of removing a handful from a meal offering; just as the removal of the bowls took place in the Sanctuary, so could the removal of a handful of the meal offering be done in the Sanctuary.

Rabbi Yirmeya raises an objection from a baraita: The verse states with regard to the meal offerings: “And he shall bring it to Aaron’s sons, the priests; and he shall take from there his handful” (Leviticus 2:2). The term “from there” indicates that the handful must be taken from a place where the feet of the non-priest who brought the meal offering may stand, i.e., the Temple courtyard, but not the Sanctuary, in direct contradiction to the opinion of Rabbi Elazar.

The baraita continues: Ben Beteira says there is a different explanation of the verse. From where is it derived that if the priest removed a handful with his left hand, that he should return the handful to the vessel and then remove another handful with his right hand? The verse states: “And he shall take from there his handful,” indicating that he may take it from the place where he already removed a handful.

The Gemara answers: There are those who say that Rabbi Yirmeya raises the objection and he resolves it, and there are those who say that Rabbi Akiva said to Rabbi Yirmeya bar Taḥlifa: I will explain to you the solution. The verse that indicates that the handful is taken from a place where non-priests may stand is necessary only to render the entire Temple courtyard valid for removing the handful, but not to indicate that one may not take the handful in the Sanctuary.

This was necessary because it might enter your mind to say that since a burnt offering is one of the offerings of the most sacred order, and a meal offering is also one of the offerings of the most sacred order, just as a burnt offering requires slaughter specifically in the north side of the Temple courtyard, so too, a meal offering requires the taking of the handful specifically in the north side of the Temple courtyard.

The Gemara responds: What is notable about a burnt offering? It is notable in that it is completely burned upon the altar. Therefore, one would not have derived that just as a burnt offering must be slaughtered in the north side of the Temple courtyard, the handful must be taken from a meal offering in the north side of the Temple courtyard.

And if one would attempt to derive that the handful of a meal offering must be taken in the north side of the Temple courtyard from the halakha pertaining to a sin offering, which is an offering of the most sacred order whose slaughtering must take place in the north side, yet is not completely consumed upon the altar, this too can be refuted: What is notable about a sin offering? It is notable in that it atones for those liable to receive karet.

And if one would attempt to derive that the handful of a meal-offering must be taken in the north side of the Temple courtyard from the halakha pertaining to a guilt offering, which is an offering of the most sacred order that must be slaughtered in the north, and that does not share the unique characteristics of the burnt offering or sin offering, this too can be refuted: What is notable about a guilt offering? It is notable in that it is one of the types of offerings whose sacrificial rites are performed with their blood, which is not so with regard to a meal offering.

The Gemara adds: It also cannot be suggested to draw an analogy from the common element shared by all of the offerings mentioned above. What is notable about all of them? They are notable in that they are all types of offerings whose sacrificial rites are performed with their blood.

The Gemara presents a different answer: Rather, it was necessary for the baraita to teach that the handful may be taken from the meal offering anywhere in the Temple courtyard because it may enter your mind to say that since it is written: “And he shall bring it to the altar” (Leviticus 2:8), and then it states: “And he shall take up from there his handful” (Leviticus 6:8), indicating that the handful must be taken from the vessel in which the meal offering was brought near the altar, that the verses also indicate that the handful must be taken in the place where the vessel is brought near the altar.

Therefore, just as one must bring the meal offering to the southwest corner of the altar, so too, the removal of its handful must take place at the southwest corner of the altar. To counter this, the baraita teaches us that the removal of the handful may take place anywhere in the Temple courtyard.

§ Rabbi Yoḥanan says: Peace offerings that one slaughtered in the Sanctuary are valid, as it is stated: “And he shall slaughter it at the entrance of the Tent of Meeting” (Leviticus 3:2), i.e., in the courtyard; and the courtyard, which is of secondary sanctity, should not be weightier than the place of primary sanctity. Accordingly, as the offering is valid if it was slaughtered in the courtyard, it is certainly valid if it was slaughtered in the Sanctuary.

The Gemara raises an objection to Rabbi Yoḥanan’s statement from a baraita: Rabbi Yoḥanan ben Beteira says: From where is it derived that if gentiles surrounded the entire Temple courtyard and were attacking, making it impossible for the priests to remain there, the priests may enter that area, i.e., the Sanctuary, and eat the offerings of the most sacred order there? The verse states: “In a most holy place shall you eat it” (Numbers 18:10).

The Gemara asks: But why is there a need to derive the halakha from this source? Let us say that it can be derived from the verse: “In the court of the Tent of Meeting they shall eat it” (Leviticus 6:9), and the place of secondary sanctity should not be weightier than the place of primary sanctity. Therefore, similar to Rabbi Yoḥanan’s statement, if the sacrificial food can be eaten in the courtyard, it can certainly be eaten in the Sanctuary. The fact that the baraita requires another source indicates that Rabbi Yoḥanan’s method of derivation is not valid.

The Gemara answers: How can these cases be compared? There, with regard to slaughtering offerings, the act of slaughter is a sacrificial rite, and a person serves in the presence of his master. Therefore, we say that the place of secondary sanctity should not be weightier than the place of primary sanctity, and if one can slaughter an offering in the courtyard, he can certainly do so in the Sanctuary. By contrast, in the case of eating sacrificial food, which is different because a person does not eat in the presence of his master, we do not say the rationale that the place of secondary sanctity should not be weightier than the place of primary sanctity. Therefore, a verse was required to teach that the priest may partake of the offerings in the Sanctuary.

MISHNA: The sacrificial rite of a bird sin offering would be performed at the southwest corner of the altar. And if its sacrificial rite was performed in any place on the altar, the offering was deemed valid; but that corner was its designated place. And there were three matters for which the portion of that corner below the red line that served as the demarcation between the upper and lower portions of the altar served as the proper location, and there were three matters for which the portion of that corner above the red line served as their proper location. The following rites were performed below the red line: Sacrificing a bird sin offering, and bringing meal offerings near the altar before removal of the handful, and pouring out the remaining blood.

And the following rites were performed above the red line: The wine libation that is brought together with animal offerings or as an offering by itself, and the water libation on the festival of Sukkot, and sacrificing a bird burnt offering when they were numerous and it was impossible to perform the rite in the east, i.e., the southeastern corner where the bird burnt offering was sacrificed.

All those who ascend the ramp to the altar ascend via the right side of the ramp toward the southeast corner

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

גמרא חוץ מכבשו של מזבח כו'. עי' רש"ק. ועמש"כ עליו בעירובין (נח ב):

במשנה המנחות כו'. קשה מ"ט מפרשן קודם לקרבנות העוף הלא הם קודמין להן כדלקמן פ"י. ועי' לקמן (סד ב) תד"ה חטאת. ואולי משום דזוטרן מילייהו הכא דכל פרטי דינייהו מפורשין במקומן במס' מנחות והכא לא תני להו רק אגב דתני בפרק דלעיל מקומן של עבודות הזבחים ומקום אכילתן דהנאכלין וזמנן ולמי. פסיק ושדי להו. וק"ל דלא תני בחטאת העוף דיני אכילתה:

רש"י ד"ה לפנים מן הקלעים. דכתיב כו' וסמיך ליה כו'. הן בפרשת וזאת תורת המנחה גופה כתיב תאכל במקום קדוש בחצר א"מ כו' כל זכר כו'. וכה"ג דקדק התוי"ט אחריו בפרק דלעיל גבי אשם. ואולי י"ל (גם דקדוק התוי"ט) משום דהכא כתיב ולכל גבייהו:

במשנה (הב') ושירי הדם. ופרש"י של חטאות החיצונות וכ"כ התו' לקמן (סד). ולכאורה ה"נ כיון דתני סתמא משמע אף מחטאות הפנימיות. וכמ"ק בגמרא דמביא ע"ז קרא דכתיב בפהע"ד לבד. וס"ל להאי תנא דכוליה מזבח בצפון העזרה קיימא ולכן נותן על יסוד מערבי שבקרן דרומית עי' לעיל (נג סע"א):

שם עולין דרך ימין ומקיפין. נראה פי' הגם שא"צ אלא לקרן דרומית מזרחית כגון בעולת העוף. לאחר שיגמור עבודתו שמה אינו חוזר על העקב אלא מקיף כל המזבח לימינו אף לחנם משום כל פינות כו' וכ"נ מפרש"י בסוכה. וכמ"ק מהא דלג"ד אלו אי לאו טעמא דיתעשנו הי' מקיף דרך ימין חנם כל הרוחות השלשה. ופרש"י בכאן בשביל צרכי עבודה כו' תמוה בעיני. וכן אינו מדוייק לשונו ביומא (מג ב) במשנה ד"ה בכל יום כהנים שכ' ומקיף את המזבח לעבוד:

גמ' כל כבשי כבשים. עיין תשובת מעיל צדקה סימן כח:

תוס ד"ה חוץ וכו' ותירץ ר' נתן וכו'. עיין בתשובת מהר"ם בר ברוך דפוס פראג סימן רל"ט ועיין בערוך ערך כבש. ועיין מנחות דף מא ע"ב תוספות ד"ה ד' בגודל:

ה''ג אמר רמי בר חמא כל כבשי כבשים שלש אמות לאמה חוץ מכבשו של מזבח שהיה ג' אמות ומחצה ואצבע ושליש אצבע. כל כבשים גדולים וקטנים שהיו שם היה להן שיפוע שלש אמות לאמה גובה חוץ מכבש הגדול של מזבח שעולין בו במשא איברים כבידים והוא חלק צריך שיהא משופע ביותר ונוח לעלות לכך האריכוהו ל''ב שיפוע לט' אמות הרי לכל אמה שלש אמות ומחצה ואצבע ושליש אצבע כשתתן לכל אמה שלש ומחצה הרי ל' ואחת ומחצה תן עוד ט' אצבעות וט' שלישי אצבע הרי י''ב אצבעות שהן ג' טפחים והן חצי אמה: מתני' היו נקמצות בכל מקום. ואין טעונין צפון: לפנים מן הקלעים לזכרי כהונה. דכתיב לכל קרבנם ולכל מנחתם ולכל חטאתם וגו' וסמיך ליה בקדש הקדשים תאכלנו כל זכר יאכל אותו (במדבר יח): ליום ולילה עד חצות. דילפינן ממנחת לחמי תודה: גמ' שכן מצינו בסילוק בזיכין. שהן אזכרה למנחת לחם הפנים כדכתיב והיתה ללחם לאזכרה (ויקרא כד) ומתירין את הלחם וסילוקן מעל שלחן הפנים שבהיכל במקום קמיצה דמנחות הנקמצות: ממקום שרגלי הזר עומדות. לעיל קאי והביא הזר אל בני אהרן הכהנים וקמץ משם מלא קומצו משמע ממקום שהבעלים עומדין שם וקס''ד השתא לאסור בין האולם קאתי שאין זר נכנס לשם: שיחזיר. הקומץ לתוך השירים ולא אמרי' כבר נפסלה: לא נצרכא. הא ממקום רגלי הזר דקאמר: אלא להכשיר. דלא ליבעי על ירך המזבח צפונה אלא כל מקום דריסת רגלי ישראל כשר לקמיצה וכל שכן עזרת כהנים והיכל: שכן כליל. והיכי הוה ילפינן מיניה וקרא למעוטי למה לי: מחטאת. אי לאו דמיעטה הוה ילפינן לה מחטאת: ופרכינן מה לחטאת שכן מכפרת כו': ה''ג מה לאשם שכן מיני דמים: מכולהו. בעיא למגמריה במיהדר דינא ותיתי במה הצד: מה הגשה בקרן מערבית דרומית. קודם קמיצתה מגיעתה בתוך כליה לקרן מערבית דרומית של מזבח כדלקמן: שנאמר ושחטו פתח אהל מועד וכו'. אלמא מדתלה הכשר עזרה לשלמים בפתח אהל מועד שמע מינה אהל מועד עיקר ועזרה טפל: ולא יהיה טפל חמור מן העיקר. דכיון דטפל חזי להו כ''ש עיקר: הקיפו עובדי כוכבים. למלחמה ויורים חיצים ואבני בליסטראות לתוך העזרה: בקדש הקדשים. היכל במשמע: ואמאי. אם איתא דאמרי' לא יהא טפל חמור מן העיקר למה לי למיכתב האי קרא לאכשורי היכל לאכילת קדשים הא כתיב בהו בחצר אהל מועד ונימא לא יהא טפל חמור מן העיקר: אכילה דאין אדם אוכל במקום רבו. דזילותא דרביה היא לעשות צרכי עבד לפניו לא יהא טפל חמור ליכא למימר דלאו חומרא היא אלא קולא וכן הדין שיהא טפל חמור מן העיקר: מתני' חטאת העוף היתה נעשית כו'. בגמ' יליף מנא ליה: בכל מקום היתה כשירה כו'. בגמ' פריך מאי קאמר: מלמטה. למטה מן החוט: חטאת. יליף בגמרא שהיא למטה: הגשות. של מנחות קודם קמיצתן כדכתיב והגישה ובגמ' יליף הא קרן מנא ליה: ושירי הדם. של חטאות החיצונות ובגמ' מפרש לה: ניסוך המים והיין. ששם היו שיתין ואי אפשר לנסך כי אם שם: ועולת העוף כשהיא רבה במזרח. דעיקר מקומן בקרן דרומית מזרחית כדמפרש טעמא בגמרא מפני שקרובה לבית הדשן לזרוק שם מוראה ונוצה כדכתיב והשליך אותה וגו' אל מקום הדשן (ויקרא א) וכשהיא רבה שם שיש כהנים הרבה באותו הקרן עסוקין בעולות ואין לזה מקום בסובב לעמוד שהעולה נעשית למעלה בא לו לקרן מערבית דרומית שאף היא סמוכה לבית הדשן משאר שתי הקרנות שבית הדשן סמוך לכבש היה במזרחו של כבש ולדרומו של מזבח:

כל כבשי כבשים שלש אמות לאמה. למ''ד (לעיל דף נח:) כוליה מזבח בדרום קאי יש תימה על מזבח הנחשת למ''ד גובהו עשר לא משכחת לכל היותר כי אם כ' אמות לט' אמות דחצר שלפני המשכן חמשים אמה כ''ה אמות חצי החצר וה' אמות מקום מזבח פש ליה כ' אמה עד כותל דרומי כי מטי כבש עד הכותל לא משכחת לאמה אלא שתי אמות וטפח ואצבע ושליש אצבע והוה ליה הילוך על ידי הדחק כדמוכח בשבת (דף ק.) ובעירובין (דף נח:) במתלקט עשרה מתוך ארבע דהוי רשות היחיד ולמ''ד דמזבח רחב עשר אמות לא הוו אלא ט''ו אמה עד הכותל ורבי יוסי דאמר לעיל (דף נט:) מזבח גבוה עשר אמות ורחב חמש לטעמיה דאמר כוליה מזבח בצפון קאי והיה משוך כל כך לצד צפון עד דמשתיירי ל''ב אמה לכבש ומיהו א''כ לא היה כלל מן המזבח לפני פתח המשכן אי מזבח משוך יותר מכ''ה אמה דמסתמא משכן הוה כמו בית עולמים דגחלי יום הכיפורים צריך לפני ה' ולרבי יהודה דאמר עשר רחבו יש לומר דלדידיה שלש אמות קומתו ולא יותר כדתניא לעיל (דף נט:): חוץ מכבשו של מזבח שהיה שלש אמות ומחצה ואצבע ושליש אצבע בזכרותא. זו היא גירסת הקונטרס ומכוון חשבון לט' אמות של מזבח ורבותיו גורסים ג' אמות ומחצה וחצי טפח ואצבע ושליש אצבע בזכרותו ופירש בקונטרס דלחשבון זה לא היה ראש הכבש שוה לראש המזבח אלא נמוך ממנו רביע אמה דלחשבון גובה ט' יש לכבש יותר מל''ב אמה ולא דק בקונטרס דאין גבוה אלא חומש אמה חסר משהו והקשה בקונטרס הרי אמרה תורה לא תעלה במעלות על מזבחי ותירץ רבי נתן מדודיא דבפרק שתי הלחם (מנחות צז:) אמרינן דאמה של [יסוד] גובה באמה בת חמשה ולפירוש הקונטרס [קשה] דנמצא ראש הכבש גבוה מראשו של מזבח ומיהו אין לחוש אי נמי לפירוש הקונטרס אמות של כבש לפי אמות של מזבח: שכן מצינו בסילוק בזיכין. ולא שייך למימר כאן טעם אחר ולא יהא טפל חמור מן העיקר כדקאמר בשלמים דשלמים תלאן הכתוב בפתח אהל מועד ואם תאמר ל''ל טעמא דבזיכין אמאי ס''ד למיפסל לפי מה שפירש בקונטרס לעיל ספ''ק (דף יד.) מודה ר''ש בחטאות הפנימיות דעבודה שאין יכול לבטלה משום דלאו אורח ארעא לשחוט בהיכל דמשמע דאי לאו הכי היה יכול לשחוט בהיכל אע''ג דחטאת בעי צפון ואם כן קמיצה תתכשר וי''ל דסלקא דעתך לפסול דדרשינן מקום שרגלי הזר עומדות להכשיר כל מקום שזר יכול לעמוד דה''א לפסולי היכל קאתי שאין זר יכול לעמוד שם סלקא דעתך אמינא אף מנחה טעונה צפון לכך אתא קרא דממקום שרגלי הזר עומדות להכשיר כל מקום שזר יכול לעמוד אפי' בדרום אבל אין לפרש דדריש דרום מטעם דאין זר יכול לעמוד בצפון חדא דלעיל בפרק ב' (דף כ.) מוסיף אף מקום דריסת רגלי ישראל דחשוב צפון ועוד אפי' למ''ד מרחק צפון לא מסתבר שיהא זר אסור בצפון כנגד המזבח אלא מדרבנן מעלה בעלמא:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד