זבחים סג ע"א

אמר רמי בר חמא: כל כבשי כבשים כלומר, הכבשים הקטנים, השיפוע שלהם הוא שלש אמות של אורך לאמה גובה, חוץ מכבשו של מזבח, שהיה שלש אמות ומחצה ואצבע ושליש אצבע בזכרותא [בקצה] לכל אמה גובה, שעשו את השיפוע מתון יותר, כדי להקל על הכהנים בנשיאת איברי העולה, ומחשש החלקה.

א משנה מנחות היו נקמצות כלומר, הכהן נוטל קומץ מן המנחה כדי להקטירו על המזבח, בכל מקום בעזרה (ולא רק בצפון), ונאכלות לפנים מן הקלעים של העזרה, לזכרי כהונה לכהנים זכרים, בכל מאכל צלי או מבושל, ליום ולילה עד חצות.

ב גמרא אמר ר' אלעזר: מנחה שנקמצה בהיכל עצמו — כשירה, שכן מצינו מעין קמיצה בהיכל בסילוק בזיכין, שהיו שני בזיכי לבונה מונחים ליד לחם הפנים בהיכל, ובשבת לוקחים (מסלקים) אותם משם כדי להקטירם ובכך להתיר את לחם הפנים באכילה לכהנים. וסילוק הבזיכים הוא, איפוא, כמו קמיצה ללחם הפנים.

מתיב [מקשה] ר' ירמיה ממה ששנינו בברייתא: מה שנאמר לגבי המנחה "והביאה אל בני אהרן הכהנים וקמץ משם" (ויקרא ב, ב), "וקמץ משם", כוונתו — ממקום שרגלי הזר שהביאה עומדות.

בן בתירא דורש באופן אחר, ואומר: מנין שאם קמץ בשמאל שיחזיר את הקומץ לכלי, ויחזור ויקמוץ בימין? תלמוד לומר: "וקמץ משם", ממקום שקמץ כבר. על כל פנים, לדברי התנא הראשון כיצד ניתן לקמוץ בהיכל? והרי זר אינו יכול להיכנס לשם!

איכא דאמרי [יש שאומרים]: הוא מותיב לה [היה מקשה את הקושיה הזו] והוא מפרק לה [היה מתרץ אותה], איכא דאמרי [יש שאומרים]: אמר ליה [לו] ר' עקיבא לר' ירמיה בר תחליפא, אסברא [אסביר] לך: לא נצרכא דרשה זו כדי להגביל את מקום הקמיצה, אלא להיפך, להכשיר את כל העזרה כולה לקמיצה, גם במקום שהותר לזר להיכנס. ומדוע צריך לכך?

כי סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ועולה קדשי קדשים וגם מנחה היא קדשי קדשים, יש לומר: מה עולה טעונה דווקא צפון לשחיטתה, אף מנחה טעונה צפון לקמיצתה.

ומשיבים: לא ניתן היה לומר כך, כי יש לדחות: מה לעולה שהיא חמורה יותר, שכן היא עולה כליל!

ואם תאמר שהיה מקום ללמוד מחטאת שגם היא קדשי קדשים ושחיטתה בצפון ואינה עולה כליל — גם זאת יש לפרוך: מה לחטאת שהיא חמורה, שכן מכפרת על חייבי כריתות!

ואם תאמר: נלמד מאשם, שהוא קדשי קדשים ושחיטתו בצפון — יש לדחות: מה לאשם, שכן מיני דמים, ואין ללמוד מכאן למנחה.

ומוסיפים: מכולהו [מכולם] ביחד גם כן אי אפשר היה ללמוד, מן הצד השווה שבהם, שהם קדשי קדשים, וכן המנחות, משום שמה לכולהו [לכולם] שכן מיני דמים הם!

אלא איצטריך [הוצרך הדבר] להיאמר מפני טעם אחר, סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל וכתיב [ונאמר] במנחה תחילה: "והגישה (הכהן) אל המזבח" (ויקרא ב, ח), ונאמר בקמיצה: "והרים ממנו בקמצו" (ויקרא ו, ח), ו"ממנו" כוונתו מן הכלי בו הגיש את המנחה תחילה אל המזבח, יש לומר:

מה הגשה בקרן מערבית דרומית, אף קמיצה מכלי זה תהיה רק בקרן מערבית דרומית, קא משמע לן [משמיע לנו] שהותרה קמיצה גם במקומות אחרים בעזרה.

ג ובאותו ענין אמר ר' יוחנן: שלמים שמקום שחיטתם בכל העזרה, ששחטן בהיכל — כשרים, שנאמר: "ושחטו (אותו) פתח אהל מועד" (ויקרא ג, ב), ולא יהא טפל חמור מן העיקר, שאם פתח ההיכל ראוי לשחיטת השלמים, כל שכן ההיכל עצמו.

מיתיבי [מקשים] על סברה זו ממה ששנינו, ר' יוחנן בן בתירה אומר: מנין שאם הקיפו גוים את כל העזרה, והיו יורים עליה, עד שאין הכהנים יכולים לשהות שם, שהכהנים נכנסין לשם (להיכל) ואוכלין שם קדשי קדשים? תלמוד לומר: "בקדש הקדשים תאכלנו" (במדבר יח, י).

ואמאי [ומדוע] צריך הוא ללימוד זה? נימא [נאמר] כך, כדרך שנימק זאת ר' יוחנן: הרי נאמר "בחצר אהל מועד יאכלוה" (ויקרא ו, ט), ולא יהא טפל חמור מן העיקר, שאם החצר ראויה לאכילת קדשי קדשים, כל שכן אהל מועד עצמו!

ודוחים: הכי השתא [כך אתה משוה]?! התם [שם] לגבי שחיטה, שמדובר בענין עבודה, ואדם עובד ומשרת את רבו (אדונו) במקום בו רבו נמצא — אמרינן [אומרים אנו] לא יהא טפל חמור מן העיקר. ואילו לענין אכילה, שאין אדם אוכל במקום רבו, שאין זו דרך ארץ, לא יהא טפל חמור מן העיקר לא אמרינן [אין אנו אומרים], ולכן צריך כתוב מיוחד שמלמדנו שמותר לעשות זאת.

ד משנה חטאת העוף היתה נעשית על קרן דרומית מערבית של המזבח. ובכל מקום היתה כשירה, אלא זה היתה מקומה שקבעו לה. ושלשה דברים היתה אותה קרן משמשת מלמטה (בחצי המזבח התחתון, למטה מחוט הסיקרא), ושלשה מלמעלה. מלמטה: מעשה חטאת העוף, והגשות של המנחות בכלי לפני הקמיצה, ושירי הדם ששופכים שם.

ומלמעלן היתה משמשת לניסוך היין שמביאים עם הקרבנות, או כקרבן בפני עצמו, ולניסוך המים בחג הסוכות, שבקרן שבראשה היו נקבים המיועדים לכך. וכן היתה משמשת לעשיית עולת העוף כשהיא רבה במזרח (בקרן דרומית מזרחית, ששם היתה נעשית) שאם היו עולות מרובות, ולא היה שם מקום ליותר מכהן אחד, היו עושים אותה בקרן הדרומית מערבית, כאשר יבואר בגמרא.

כלל אמרו: כל העולין למזבח — עולין בכבש דרך ימין לכיוון קרן מזרחית דרומית,

Rami bar Ḥama says: The slope of each of the minor ramps, was one cubit of rise per three cubits of run; this was true aside from the main ramp of the altar, which rose one cubit in three and a half cubits and one fingerbreadth and one-third of a fingerbreadth, measured by the tip of the thumb. The slope of the main ramp of the altar was slightly less than that of the minor ramps in order to make it easier for the priests to ascend the ramp while holding the sacrificial portions.

MISHNA: Handfuls were removed from the meal offerings in any place in the Temple courtyard and were consumed within the area enclosed by the curtains by males of the priesthood, prepared in any form of food preparation that he chooses, e.g., roasted or boiled, for one day and night, until midnight.

GEMARA: Rabbi Elazar says: A meal offering that had its handful removed in the Sanctuary is valid, as we found with regard to the removal of the two bowls of frankincense that were placed beside the shewbread on the Table, which was located in the Sanctuary. On Shabbat, these bowls of frankincense were removed and burned on the altar, which allowed the shewbread to be eaten. Removal of the bowls of frankincense paralleled the process of removing a handful from a meal offering; just as the removal of the bowls took place in the Sanctuary, so could the removal of a handful of the meal offering be done in the Sanctuary.

Rabbi Yirmeya raises an objection from a baraita: The verse states with regard to the meal offerings: “And he shall bring it to Aaron’s sons, the priests; and he shall take from there his handful” (Leviticus 2:2). The term “from there” indicates that the handful must be taken from a place where the feet of the non-priest who brought the meal offering may stand, i.e., the Temple courtyard, but not the Sanctuary, in direct contradiction to the opinion of Rabbi Elazar.

The baraita continues: Ben Beteira says there is a different explanation of the verse. From where is it derived that if the priest removed a handful with his left hand, that he should return the handful to the vessel and then remove another handful with his right hand? The verse states: “And he shall take from there his handful,” indicating that he may take it from the place where he already removed a handful.

The Gemara answers: There are those who say that Rabbi Yirmeya raises the objection and he resolves it, and there are those who say that Rabbi Akiva said to Rabbi Yirmeya bar Taḥlifa: I will explain to you the solution. The verse that indicates that the handful is taken from a place where non-priests may stand is necessary only to render the entire Temple courtyard valid for removing the handful, but not to indicate that one may not take the handful in the Sanctuary.

This was necessary because it might enter your mind to say that since a burnt offering is one of the offerings of the most sacred order, and a meal offering is also one of the offerings of the most sacred order, just as a burnt offering requires slaughter specifically in the north side of the Temple courtyard, so too, a meal offering requires the taking of the handful specifically in the north side of the Temple courtyard.

The Gemara responds: What is notable about a burnt offering? It is notable in that it is completely burned upon the altar. Therefore, one would not have derived that just as a burnt offering must be slaughtered in the north side of the Temple courtyard, the handful must be taken from a meal offering in the north side of the Temple courtyard.

And if one would attempt to derive that the handful of a meal offering must be taken in the north side of the Temple courtyard from the halakha pertaining to a sin offering, which is an offering of the most sacred order whose slaughtering must take place in the north side, yet is not completely consumed upon the altar, this too can be refuted: What is notable about a sin offering? It is notable in that it atones for those liable to receive karet.

And if one would attempt to derive that the handful of a meal-offering must be taken in the north side of the Temple courtyard from the halakha pertaining to a guilt offering, which is an offering of the most sacred order that must be slaughtered in the north, and that does not share the unique characteristics of the burnt offering or sin offering, this too can be refuted: What is notable about a guilt offering? It is notable in that it is one of the types of offerings whose sacrificial rites are performed with their blood, which is not so with regard to a meal offering.

The Gemara adds: It also cannot be suggested to draw an analogy from the common element shared by all of the offerings mentioned above. What is notable about all of them? They are notable in that they are all types of offerings whose sacrificial rites are performed with their blood.

The Gemara presents a different answer: Rather, it was necessary for the baraita to teach that the handful may be taken from the meal offering anywhere in the Temple courtyard because it may enter your mind to say that since it is written: “And he shall bring it to the altar” (Leviticus 2:8), and then it states: “And he shall take up from there his handful” (Leviticus 6:8), indicating that the handful must be taken from the vessel in which the meal offering was brought near the altar, that the verses also indicate that the handful must be taken in the place where the vessel is brought near the altar.

Therefore, just as one must bring the meal offering to the southwest corner of the altar, so too, the removal of its handful must take place at the southwest corner of the altar. To counter this, the baraita teaches us that the removal of the handful may take place anywhere in the Temple courtyard.

§ Rabbi Yoḥanan says: Peace offerings that one slaughtered in the Sanctuary are valid, as it is stated: “And he shall slaughter it at the entrance of the Tent of Meeting” (Leviticus 3:2), i.e., in the courtyard; and the courtyard, which is of secondary sanctity, should not be weightier than the place of primary sanctity. Accordingly, as the offering is valid if it was slaughtered in the courtyard, it is certainly valid if it was slaughtered in the Sanctuary.

The Gemara raises an objection to Rabbi Yoḥanan’s statement from a baraita: Rabbi Yoḥanan ben Beteira says: From where is it derived that if gentiles surrounded the entire Temple courtyard and were attacking, making it impossible for the priests to remain there, the priests may enter that area, i.e., the Sanctuary, and eat the offerings of the most sacred order there? The verse states: “In a most holy place shall you eat it” (Numbers 18:10).

The Gemara asks: But why is there a need to derive the halakha from this source? Let us say that it can be derived from the verse: “In the court of the Tent of Meeting they shall eat it” (Leviticus 6:9), and the place of secondary sanctity should not be weightier than the place of primary sanctity. Therefore, similar to Rabbi Yoḥanan’s statement, if the sacrificial food can be eaten in the courtyard, it can certainly be eaten in the Sanctuary. The fact that the baraita requires another source indicates that Rabbi Yoḥanan’s method of derivation is not valid.

The Gemara answers: How can these cases be compared? There, with regard to slaughtering offerings, the act of slaughter is a sacrificial rite, and a person serves in the presence of his master. Therefore, we say that the place of secondary sanctity should not be weightier than the place of primary sanctity, and if one can slaughter an offering in the courtyard, he can certainly do so in the Sanctuary. By contrast, in the case of eating sacrificial food, which is different because a person does not eat in the presence of his master, we do not say the rationale that the place of secondary sanctity should not be weightier than the place of primary sanctity. Therefore, a verse was required to teach that the priest may partake of the offerings in the Sanctuary.

MISHNA: The sacrificial rite of a bird sin offering would be performed at the southwest corner of the altar. And if its sacrificial rite was performed in any place on the altar, the offering was deemed valid; but that corner was its designated place. And there were three matters for which the portion of that corner below the red line that served as the demarcation between the upper and lower portions of the altar served as the proper location, and there were three matters for which the portion of that corner above the red line served as their proper location. The following rites were performed below the red line: Sacrificing a bird sin offering, and bringing meal offerings near the altar before removal of the handful, and pouring out the remaining blood.

And the following rites were performed above the red line: The wine libation that is brought together with animal offerings or as an offering by itself, and the water libation on the festival of Sukkot, and sacrificing a bird burnt offering when they were numerous and it was impossible to perform the rite in the east, i.e., the southeastern corner where the bird burnt offering was sacrificed.

All those who ascend the ramp to the altar ascend via the right side of the ramp toward the southeast corner