זבחים סח ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סח - ב

ג. מליקה בעופות שאינם ראויים להקרבה:

מלק תורין קטנים שלא הגיע זמנן, ואינם ראויים להקרבה, ונחשבים כמליקת חולין, כיון שצריך להביא תורים גדולים ולא קטנים, ובני יונה גדולים שעבר זמנן. לפי שצריך להביא בני יונה קטנים ולא גדולים, מדכתיב "בן יונה" ולא "מן היונה", וכן כתיב "תורים" ולא "בני תורים", ללמד שצריך להביא דווקא תורים גדולים ובני יונה קטנים. ^[4]

מלק עוף שיבשה גפה, שנתיבש כנף העוף, ^[5] ושנסמית עינה, שנחסרה עינה, ^[6] ושנקטעה רגלה, דהוי מחוסר אבר. כי אף על פי שאין כל המומין פוסלים בעופות, אבל מחוסר אבר פוסל בקרבן העוף. ^[7]

בכל המקרים הללו מטמא בבית הבליעה דלא הועילה מליקתן כלל, ואפילו אם עלו למזבח ירדו, משום שלא נפסלו בעזרה, וכיון שאין המליקה מתרת את האיסור לא הועילה גם להוציאן מידי טומאת נבלה.

זה הכלל: כל שפסולו בקודש, קדשים הראויים שבאו לעזרה בהכשר אלא שנפסלו בעבודותיהם, ^[8] אינו מטמא בבית הבליעה. שהמליקה מועילה להוציא מידי טומאת נבלה משום שהועילה מליקתן לכך שאם עלו על המזבח לא ירדו, ונמצאת מליקה זו מתרת את האיסור.

אך אם לא היה פסולו בקודש, שנפסל העוף קודם שבא לעזרה, כגון שהיה מחוסר אבר שאינו ראוי לקרבן או שנפסל משום שמליקתו אינה מליקה, ^[9] מטמא בבית הבליעה כיון שאינו ראוי לכלום ואם עלה למזבח ירד, ואינה מתרת שום איסור, ומטמאת כנבלת עוף.

גמרא:

אמר רב: שמאל ולילה אין מטמאים בבית הבליעה. אם מלק בידו השמאלית או בלילה, נפסל בכך הקרבן, אך מועילה המליקה להוציא מידי טומאת נבלה. אך מליקה על ידי זר וסכין, או שנמלקה בסכין ולא בציפורן, מטמאים בבית הבליעה, כיון שנפסל ולא מהני המליקה להוציא מידי נבלה.

ודנה הגמרא: מאי שנא, מה ההבדל בין שמאל ולילה, דנחשבים מליקה המתרת איסור, שאם עלו לא ירדו, לבין זר וסכין, שלא נחשב מליקה המתרת איסור, ואינו מוציא מידי נבלה?

שמא תאמר, מליקה ביד שמאל נחשבת מליקה משום שמצינו דאית ליה הכשירה ביום הכיפורים, שהכהן הגדול נוטל את המחתה בימינו ואת הכף בשמאלו, ואם כן יש עבודה הכשרה אפילו בשמאל. וכן לילה, אית ליה הכשירה באיברים ופדרים, שהלילה כשירה לכתחילה להקטרת איברים ופדרים שדין הקטרתם בלילה, ועל כן תאמר שדוקא פסולים אלו מועילים להוציא מידי נבלה.

הרי יש לפרוך, זר נמי אית ליה הכשירה בשחיטה, שהרי שחיטתו של זר כשירה [דלא בעינן כהן אלא מקבלה ואילך]. ואם כן, מאי שנא זר דלא מהני מליקתו להוציא מידי נבלה?

ומתרצינן: שחיטה - לאו עבודה היא! אין שחיטת הזבח נחשבת עבודה שהרי היא נוהגת גם בחולין. ^[10] ומקשינן: ולא וכי שחיטה אינה עבודה? והאמר רב זירא: שחיטת פרה אדומה בזר פסולה. ומחוי רב עלה בביאור פסול זר בשחיטת פרה אדומה, מאי טעמא פסלה שחיטתו של הזר, כי "אלעזר" [בפרשת פרה נאמר "ושחט אלעזר"] שהוא כהן, ו"חוקה" כתיב בה, וכל היכא דכתיבה "חוקה" הוי לעיכובא, שחייבת להעשות דווקא לפי האמור בפרשה, והיינו בכהן ולא בזר.

ואם אמרת ששחיטה לא מיקרי עבודה ולכן אפילו זר כשר בשחיטה, כיצד יתכן שהשחיטה של פרה אדומה תהיה פסולה בזר [דקא סלקא דעתך דשחיטת פרה הוא מדין קדשים, וכיון שבקדשים לא מיקרי עבודה, גם בפרה לא מיקרי עבודה, ואם כן מאי טעמא פסיל בה זר]?

ומשנינן: שאני פרה אדומה, שאינה כשאר קדשים, דקדשי בדק הבית היא, ואין בה קדושת מזבח, ומה שצריך כהן לשחיטתה אין זה משום דמיקרי עבודה, אלא גזירת הכתוב היא ששחיטתה פסולה בזר אף על פי שאינה מכלל עבודת הקדשים, ואין ללמוד ממנה לשחיטת קרבן.

ופרכינן: ולא כל דכן הוא דשחיטה מיקרי עבודה?

ומה פרה אדומה, שהיא קדשי בדק הבית, בעו כהונה ופסולים בזר אף על פי שאין עבודת פרה נחשבת עבודה. קדשי מזבח, שהם חמורים ממנה, מיבעיא!? כל שכן הוא ששחיטתן עבודה וליבעי כהן!?

ומשנינן: אמר רב שישא בריה דרב אידי, מצינו לומר ששחיטת פרה שהיא קדשי בדק הבית הצריך בה הכתוב שתעשה בכהן על אף שאינה עבודה, מידי דהוה אמראות נגעים, ראיית נגע, דלאו עבודה היא, ואפילו הכי ובעיא כהונה, ורק הכהן יכול לטמאות או לטהר את הנגע. והוא הדין לשחיטת פרה אדומה, שהכשיר בה הכתוב כהן בלבד, אף על פי שאינה מכלל עבודת הקדשים. אך אי אפשר ללמוד ממנה ששחיטת הזבחים היא עבודה.

ומקשינן: ונילף שמליקת זר תועיל שאם עלה לא ירד, מבמה, שהרי זר כשר למלוק עופות בבמה לכתחילה, כי אין דין כהונה בבמה. וכיון שמצינו בעלמא בעבודות הבמה שכשר לכתחילה, אם כן יטהר הזר במליקה מידי נבלה?

ומתרצינן: מבמה לא יליף. אין למדים מבמה כיון שהיא נחשבת כחול לגבי מקדש.

ומקשינן: ולא? וכי לא לומדים עבודת מקדש מעבודת במה? והתניא, מנין ליוצא, שאם עלה לא ירד? דהיינו, מנין שאם יצאו אימורי חטאת ועולה חוץ לקלעים, ונפסלו ב"יוצא", שאם עלו על המזבח שוב לא ירדו? שהרי יוצא כשר בבמה! משום שבמת יחיד היא אפילו בשדות על הסלעים, במקום שאין קלעים.

ומתרצינן: תנא, א"זאת תורת העולה" סמיך ליה. הדין שנאמר ביוצא שאם עלה לא ירד אינו נלמד מבמה, אלא התנא סמך על הפסוק "זאת תורת העולה", דדרשינן ממנו, תורה אחת צהא לכל העולים, שאם עלו לא ירדו. ומרבינן מ"תורת העולה" כל שהיה פסולו בקודש, שאם עלו לא ירדו, וממעטינן מהמיעוט "זאת" כל שלא היה פסולו בקודש, שאם עלו, ירדו. לפיכך, פסול "יוצא" שפסולו הוא בקודש, שהרי פסול זה הטא רק משבא לקודש, אחר שכבר נעבדה בו עבודה, ועל כן אם עלו לא ירדו. וכן הדין בשמאל ולילה, כיון שמצינו שכשירים בעבודות אחרות, חשיבי נמי כפסולו בקודש. אבל מליקת זר, שלא מצאנו להכשירה בעבודת פנים, לאו פסולו בקודש הוא, ועל כן מטמא בבית הבליעה ואם עלה ירד.

ורבי יוחנן חולק על דברי רב, ואמר: זר אין מטמא אבית הבליעה. זר שמלק אינו מטמא, דילפינן מבמה שכשירה בזר ולכן מועילה מליקתו להוציא מידי טומאת נבילה. אבל מליקת סכין, כיון דלאו מליקה ולאו שחיטה היא, לא מצאנו כמותה להכשיר בענין אחר, ועל כן מטמא אבית הבליעה. ^[11]

כעת דנה הגמרא במחלוקת רב ורבי יוחנן במליקת זר על פי משנתנו:

תנן במשנתנו: כל הפסולים שמלקו, מליקתן פסולה.

והוינן בה: בשלמא לרבי יוחנן, "כל" לאתויי זר, הלשון "כל הפסולים" במשנה ניחא לרבי יוחנן, שהוא בא לרבות זר, שמליקתו מטהרת מנבילה. אלא לרב, דסבירא ליה מליקת זר מטמאה, "כל", לאתויי מאי? מה יש לרבות מהלשון "כל"?

ומפרשינן: מאי לאו, לאתויי שמאל ולילה, לרבות מליקה ביד שמאל או בלילה שמועילים לטהר מטומאת נבילה.

ודחינן: שמאל ולילה בהדיא קטני, הרי מליקה בשמאל ובלילה כבר כתובים במפורש במשנה, ומשמעות "כל" לכאורה בא לרבות מה שלא מוזכר עדיין במשנה!?

ומתרצינן: תני, והדר מפרש, בתחילה המשנה נקטה כלל, ואחר כך המשנה חוזרת ומפרשת הענין.

ועוד יש לדון על פי משנתנו: תא שמע מהא דתנן, זה הכלל כל שהיה פסולו בקודש אינו מטמא בגדים דהיינו טומאת נבלה אבית הבליעה.

והוינן בה: בשלמא לרבי יוחנן כל לאתויי זר שבא לרבות מליקת זר דאינו מטמא, אלא לרב לאתויי מאי כיון דסבירא ליה דמליקת זר מטמאה מה בא הכלל לרבות?

הערות

^[4] תורין ובני יונה הם ב' מיני עוף שונים [יעוין מלבי"ם ריש ויקרא], ומקור הדין דבעינן שיהיו תורים גדולים ובני יונה קטנים הוא בחולין כב ב ושם איתא דשניהם פסולים "בתחילת הציהוב", ופי' רש"י כשמתחילין לצהב כנפים שסביב צווארם דאינם כבר קטנים ועדיין אינם גדולים, והראוי להקרבה בתורים הוא "משיזהיבו", ופי' רש"י שיהיו כנפיהם גדולים ואדומין ומזהיבין כזהב, ובני יונה פסולין "משיצהיבו", וכשרים להקרבה רק משיעלעו, דהיינו שיהא דם מצוי בבשרם עד כדי שאם יתלש ממנו כנף יצא ממנו דם, אבל ביום הוולדם של בני יונה הם מאוסים ופסולין.

^[5] קיי"ל בעוף דפסול להקרבה כשהוא מחוסר אבר, ובמנ"ח מצוה רפ"ו ד' חידש דפסול בהמה במחוסר אבר הוא מטעם שאינה "תמים" מה שאין כן בעוף פסולו נתמעט מדכתיב מן העוף, ולפי"ז אם נולד העוף במומו כגון בגף אחת או בלי רגל אינו מום בעוף, וכמו כן מום שאינו גלוי אלא בפנים אף דהוי מום בבהמה כי אינו "תמים" בעוף כשר. והביא ראיה לדבריו ממתני' דנקטינן יבשה גפה וכו' ונקטעה וכו' ומשמע דנעשה המום לאחר שנברא העוף על ידי אדם או על ידי חולי. וכמו כן משמע דהוי חסרון אבר שנראה בגלוי, אבל אם היה חסרון אבר פנימי לא.

^[6] כתב רש"י דהוי מחוסר אבר וס"ל דאם רק נתעוור העוף אין זה פסול להקרבה דבעינן מחוסר אבר דווקא, וכן כתב התוס' בד"ה משנסמית דהיינו שנחטטה העין, אולם הרמב"ם בהל' איסו"מ פ"ג ה"א כתב כפשטות הלשון, דגם אם נסמית העין נחשב למחוסר אבר, ובכתבי הגרי"ז כתב שנחלקו בגירסת הספרא.

^[7] רש"י פירש טעם הפסול משום דכתיב "הקריבהו נא לפחתך", והתוס' בד"ה ושנסמית כתבו דממעטינן ממקרא דמן העוף ולא כל העוף. וכן נחלקו כך לעיל בדף לה ב. ובטהרת הקודש הביא מדברי הרשב"א דיבשה גפה אע"פ שלא נתלשה מגופה חשיב מחוסר אבר. ובראב"ד ביאר דהיינו דווקא בכנף כי זהו כל כוחו של העוף, וע"כ אף אם עדיין מחובר פסול.

^[8] שיטת רש"י דהיינו שכבר באה לעזרה בהכשר ואח"כ נפסלה, והתוס' כתבו דהיינו פסול שנעשה לאחר השחיטה כשכבר נתקדש בכלי שרת, [וראה בזה עוד להלן סט א] בהערה. ובמקדש דוד סימן ד' א' חקר לשיטת התוס' דתליא בשחיטה אם הכוונה דווקא לפסול ששייך רק לאחר השחיטה או לפסול ששייך אפילו קודם שחיטה רק שאירע במציאות לאחר השחיטה, ונפק"מ בנעשה בע"מ אחר השחיטה מיד, דפסול זה היה שייך גם קודם השחיטה.

^[9] המקדש דוד סימן ד' חקר אם אלו שלא היה פסולן בקודש שאם עלו ירדו זה מטעם שהמזבח אינו קולט אותם בפסול כזה, או שאפילו אם המזבח קולטם, דינם לרדת מהמזבח. ונפקא מינה כשעלו כשרים, וכבר קלטם המזבח, ונפסלו בעודם על המזבח בסוג פסול שדינו שאם עלה ירד. והוכיח בשיטת הראב"ד שבאופן הזה אם עלו לא ירדו, אף שפסולין בקודש.

^[10] ע"פ רש"י כת"י לפנינו. ובטעם הדבר ששחיטה לאו עבודה היא נחלקו הראשונים. שיטת רש"י לעיל יד ב דלאו עבודה היא כיון שכשירה אף על ידי פסולין. והתוס' שם בד"ה הג"ה הביא פירוש הר"י דאורלינש דלאו עבודה היא כיון דאף חולין בעו שחיטה ולאו דווקא קדשים, ואם כן הציווי לשחוט אינו מטעם עבודה. והתוס' עצמם פירשו דלאו עבודה היא מדשרי לעמוד בחוץ ולהושיט ידו ולשחוט בפנים אע"פ דבשירות כתיב לפני ה', וכן אם נתלה ושחט, קיימא לן ששחיטתו כשירה. מה שאין כן בשאר עבודות, דפסולה היות ואין דרך שירות בכך. וכתב הבית הלוי [ב סימן כג] דאף לר"י דאורלינש וודאי שיש מצוה בשחיטת קדשים מהתורה, אלא רק שאינה עבודת קרבן כזריקה וקבלה.

^[11] ע"פ פי' רש"י דילפינן לר"י זר מהא דכשר בבמה. ובשטמ"ק [אות ה'] פירש דיליף זר מהא דכשר בשחיטה. וכן פירשו התוס' סט א בד"ה ולטעמיך. ומדבריהם שם עולה נפק"מ בפירושם בבעל מום, דפסול בבמה וכשר בשחיטה. [נתיבות הקודש].

תורין צעירים שעדיין לא הגיע זמנן להיות ראויים להקרבה, או גוזלים בני יונה שכבר בגרו ועבר זמנן, או מלק גוזל שיבשה גפה (כנפה) או שנסמית (שנתעוורה) עינה, וכן גוזל שנקטעה רגלה — כל אלו, אף שנמלקו, כזית מנבלתם מטמא בבית הבליעה.

זה הכלל בענין זה: כל עוף שהיה כשר מתחילה, והיה פסולו בקודש בתוך כדי עבודה — אינו מטמא בבית הבליעה. וכל עוף שלא היה פסולו בקודש שנפסל קודם עבודת ההקרבה — מטמא בבית הבליעה.

א גמרא ומביאים מחלוקת בענין מליקת זר, שלא שנינו במפורש במשנתנו. אמר רב: מליקת שמאל ולילה — אין מטמאין בבית הבליעה כדין נבלת העוף. אבל מליקה שנעשתה על ידי זר (מי שאינו כהן) וכן מליקה שנעשתה לא בצפורן האגודל, אלא בסכין — מטמאין בבית הבליעה.

ושואלים על שיטה זו: מאי שנא [במה שונה, מיוחד] דינה של מליקה ביד שמאל, שאין העוף מטמא למרות שמליקה פסולה היא — משום דאית ליה הכשירה [שיש לו לנעשה ביד שמאל מקרה אחר של הכשר], והוא בסדר העבודה שביום הכפורים (בהכנסת כף הקטורת לקודש הקדשים, שהיא נעשית בשמאל). וגם טעמה של מליקה בלילה שאינה מטמאה, הריהו משום שאית ליה הכשירה [שיש לו מקרה אחר של הכשר], והוא בהקטרת איברים ופדרים על המזבח בלילה. אם כן, זר נמי אית ליה הכשירה [גם כן יש לו מקרה אחר של הכשר], והוא בעבודת השחיטה שהיא כשירה בזר, ומדוע סבור רב שמליקתו מטמאה בבית הבליעה! ומשיבים: שחיטה לאו [לא] עבודה היא, ומשום כך אין בהכשר שחיטה הנעשה בזר ללמד על מליקת זר שלא תטמא, שהרי מליקה עבודה היא.

ושואלים על כך: ולא, והאם אין שחיטה נחשבת עבודה? והא [והרי] אמר ר' זירא: שחיטת פרה אדומה שנעשתה בזר — פסולה, ומחוי [והראה, נתן סימן] רב עלה [עליה, על מקורה של הלכה זו] ממה שהוזכר במעשה שחיטתה אלעזר הכהן (במדבר יט, ג), ונאמר בפרשה זו לשון "חוקה" ("זאת חוקת התורה", במדבר יט, ב) — ללמד שהרי זה לעכב!

ומשיבים: שאני [שונה, מיוחד] הוא דינה של פרה אדומה שכן קדשי בדק הבית היא, ולא קדשי מזבח, ואין מעשיה נחשבים כחלק מעבודת הקרבנות.

ותמהים: ולא כל שכן הוא? אם קדשי בדק הבית הקלים בדינם בעו [צריכים] כהונה, קדשי מזבח החמורים בדינם מיבעיא [צריך לומר] שהם טעונים שחיטה על ידי כהן? ואם כן עבודה היא!

אמר רב שישא בריה [בנו] של רב אידי: אין הדברים תלויים זה בזה, מידי דהוה [כמו שהוא] דין מראות נגעים ראיית נגע הצרעת, כדי לטמאו או לטהרו, דלאו [שלא] עבודה היא, ובכל זאת בעיא [צריכה] כהונה (ראה ויקרא יג,ב ועוד).

ושואלים עוד על רב: ונילף [ונלמד] מבמה (במת יחיד, שהיו מקריבים בה קרבנות קודם שהוקם המקדש) שזר כשר למלוק שם עופות, ואם כן יש צד של הכשר במליקת זר, ותהא משום כך מליקת זר בעזרה מוציאתו מטומאת נבילה!

ומתרצים: מדינים הנוהגים בבמה לא יליף [אין למדים] לדינים הנוהגים במקדש, שכן הבמה נחשבת כחול ביחס למקדש.

ושואלים על כך: והאם אכן לא למדים מבמה? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: מנין לקרבן שיוצא מהעזרה ונפסל בכך, שאם בכל זאת עלה על המזבח דינו שלא ירד מן המזבח, ויוקרב — שהרי הקרבן היוצא כשר בבמה שאין בה תחום מסויים להקרבה!

ומתרצים: התנא על הכתוב "זאת תורת העולה" (ויקרא ו, ב) סמיך ליה [סמך לו למד], עיקר לימודו היה ממקרא זה, המלמד שכל שעלה למזבח לא ירד, ובכלל זה יוצא. ולא הוזכרה הבמה אלא כאסמכתא בלבד, שכן אין למדים מבמה. עד כאן דנו בשיטת רב שמליקת זר, כמו מליקת סכין, עושה את העוף נבילה.

ואילו ר' יוחנן אמר: במליקת זר — אין העוף מטמא בבית הבליעה, במליקת סכין — מטמא העוף בבית הבליעה.

ומביאים ראייה, תנן [שנינו במשנה]: כל הפסולין שמלקו — מליקתן פסולה ואינן מטמאות בבית הבליעה. בשלמא [נניח] לר' יוחנן — המלה "כל" באה לאיתויי [להביא, לרבות] זר, שאף מליקתו פסולה ואינה מטמאה בבית הבליעה. אלא לרב שאינו סבור כן, "כל" לאיתויי מאי [להביא, לרבות מה],

(לאו) לאיתויי [להביא] מליקה בשמאל ומליקה בלילה? והרי מליקת שמאל ולילה בהדיא קתני [במפורש שנינו במשנה את דינן], ואין צורך להשמיע את דינם בדרך ריבוי מהמלה "כל"! ומתרצים: לדעת רב, תני [שונה התנא] במשנה בלשון כוללת, והדר [וחוזר] ומפרש את הדין.

ומביאים עוד ראייה, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בהמשך המשנה: זה הכלל, כל עוף שהיה פסולו בקודש — אינו מטמא את האוכלו, לטמא בגדים שעליו בעת שכזית מן העוף נתון בבית הבליעה שלו. בשלמא [נניח] לשיטת ר' יוחנן — הלשון "כל" באה לאיתויי [להביא, לרבות] מליקת זר, לומר שאינה מטמאת בבית הבליעה. אלא לשיטת רב, שמליקת זר מטמא בבית הבליעה — הלשון "כל" לאיתויי מאי [לרבות את מה היא באה]?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

or if he pinched doves whose time of fitness for sacrifice has not yet arrived, as they are too young to be sacrificed; or if he pinched pigeons whose time of fitness has passed, as they are too old; or if he pinched the nape of a fledgling whose wing was withered, or whose eye was blinded, or whose leg was severed; in all these cases, although the bird’s nape was pinched, it renders one who swallows it ritually impure when it is in the throat.

This is the principle: The meat of any bird that was initially fit for sacrifice and whose disqualification occurred in the course of the service in the sacred Temple courtyard does not render one who swallows it ritually impure when it is in the throat. The meat of any bird whose disqualification did not occur in the sacred area, but rather was disqualified before the service began, renders one ritually impure when it is in the throat.

GEMARA: Rav says: Pinching with the thumbnail of the left hand and pinching at night do not cause the offering’s meat to render one who swallows it ritually impure when it is in the throat as would the carcass of an unslaughtered bird; but pinching by a non-priest and pinching, i.e., cutting from the nape of the neck, with a knife rather than the fingernail do cause the meat to render one ritually impure when it is in the throat.

The Gemara challenges: What is different about the first two cases that prevents the bird from assuming the status of a carcass? Temple service with the left hand has an instance of validity during the service on Yom Kippur, when the High Priest enters the Holy of Holies holding the spoon of incense in his left hand. And Temple service at night has an instance of validity in the burning of limbs and fats of offerings on the altar, which may be burned throughout the night. But a non-priest also has an instance of validity in the slaughter of animal offerings. Why then does Rav rule that pinching by a non-priest renders the bird a carcass? The Gemara answers: Slaughter is not considered a full-fledged sacrificial rite, and therefore it cannot be compared to pinching.

The Gemara asks: And is it not a full-fledged rite? But doesn’t Rabbi Zeira say that the slaughter of a red heifer by a non-priest is not valid, which indicates that it is a full-fledged rite? And Rav showed a source in the Torah for this halakha: The verses concerning the red heifer mention both Elazar the priest as performing the slaughter and the word “statute,” which is mentioned in the verse: “This is the statute of the law” (Numbers 19:2), teaching that Elazar’s involvement was halakhically required.

The Gemara answers: The red heifer is different, as it has the halakhic status of an item consecrated for Temple maintenance rather than for sacrifice on the altar. Therefore, its slaughter cannot teach the halakha concerning an actual offering.

The Gemara asks: But can it not be inferred a fortiori that slaughter is a sacrificial rite? If animals that have the status of items consecrated for Temple maintenance, which are of lesser sanctity, require slaughter by the priesthood, is it necessary to say that the slaughter of animals consecrated for sacrifice on the altar, which are of greater sanctity, is a sacrificial rite that should require a priest? Apparently, the fact that non-priests may slaughter offerings proves that certain sacrificial rites apply to them.

Rav Sheisha, son of Rav Idi, said: The slaughter of a red heifer does not constitute Temple service at all, and therefore it cannot be compared to the slaughter of an offering. The halakha is just as it is with regard to the examination of the shades of leprous marks, which does not constitute Temple service but requires a declaration of purity or impurity by the priesthood.

The Gemara asks: But let us derive from the halakha of a private altar, which was a valid medium for sacrificing offerings before the Temple was built, where non-priests were permitted to pinch the napes of bird offerings, that there is a circumstance in which pinching by non-priests is valid. Why then does the bird assume the status of a carcass when the pinching is performed by a non-priest?

The Gemara answers: One cannot derive the halakhot of the Temple service from the halakhot of a private altar, which was considered non-sacred by comparison.

The Gemara asks: And can one not derive the halakhot of the Temple service from the halakhot of a private altar? But isn’t it taught in a baraita: From where is it derived with regard to an item, e.g., the limbs of an offering, which emerged from the Temple courtyard and was thereby rendered unfit for sacrifice upon the altar, that if it nevertheless ascended upon the altar it shall not descend? It is derived from the fact that an item that emerged is valid for sacrifice on a private altar. This indicates that one can learn from the halakhot of a private altar with regard to the Temple service.

The Gemara answers: The tanna of that baraita relies on the verse: “This is the law of the burnt offering [ha’ola]” (Leviticus 6:2), from which it is derived that any item that ascends [ola] upon the altar shall not descend from it, even if it was disqualified. In other words, the verse is the actual source for the halakha of the baraita, whereas the case of a private altar is cited merely in support of this ruling.

Until this point the Gemara has discussed the opinion of Rav, who holds that the pinching of a non-priest renders the bird a carcass with regard to ritual impurity. But Rabbi Yoḥanan says: If a non-priest pinched the nape of a bird offering, the meat does not render one who swallows it ritually impure when it is in the throat; but if a priest pinched it, i.e., cut it from the nape of the neck, with a knife, the meat renders one ritually impure when it is in the throat.

The Gemara brings proof for the opinion of Rabbi Yoḥanan from that which we learned in the mishna: If any of those disqualified for Temple service pinched the nape of a bird offering, their pinching is not valid, but the meat does not render one who swallows it ritually impure when it is in the throat. Granted, according to Rabbi Yoḥanan, the word: Any, is written to add that even the pinching of a non-priest does not render the bird a carcass. But according to Rav, who holds that it does render the bird a carcass, what is added by the word: Any?

The Gemara answers: It is written to add pinching with the left hand or pinching at night. The Gemara challenges: The word: Any, is unnecessary with regard to teaching the cases of pinching with the left hand and pinching at night, as they are taught in the mishna explicitly. The Gemara answers: According to Rav, the word: Any, is not meant to add a specific case. Rather the mishna teaches the principle and then explains using specific examples.

The Gemara suggests: Come and hear proof from the continuation of the mishna: This is the principle: The meat of any bird whose disqualification occurred during the course of the service in the sacred Temple courtyard does not render the garments of one who swallows it ritually impure when the meat is in the throat. Granted, according to Rabbi Yoḥanan, the word: Any, is written to add that even the pinching of a non-priest does not render the bird a carcass. But according to Rav, who holds that it does render the bird a carcass, what is added by the word: Any?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

גמ' זר אין מטמא בבית וכו' כצ"ל וכן בסמוך:

תוס' ד"ה ושניסמית כו' ולא לבני נח. עיין חולין דף כג ע"א תד"ה תמות:

תורין שלא הגיע זמנן ובני יונה שעבר זמנן. אינן ראויין לקרבן והוו להו כמליקת חולין דתניא בהכל שוחטין (חולין דף כב.) תורין גדולים ולא קטנים בני יונה קטנים ולא גדולים דלא אישתמיט קרא וכתב מן היונה ומן בני התורים ואימתי תורין כשירין משיזהיבו ואימתי בני יונה פסולין משיצהיבו נוצה מוזהבת שסביב הצואר: שנסמית עינה. דה''ל מחוסר אבר והקריבהו נא לפחתך וכי אמרינן אין תמות וזכרות בעופות לענין דוקין שבעין הוא דקאמרינן: שפסולה בקדש. שבאה לעזרה בהכשרה ונפסלה: גמ' שמאל ולילה. מלק בשמאל או בלילה: זר. והוא הדין לאונן וערל וכל הפסולין: ביום הכפורים. נטל את המחתה בימינו ואת הכף בשמאלו ולילה נמי מאי שנא דאשכחן ליה הכשירה לכתחילה באיברים ופדרים: אלעזר כתיב. בשחיטתה וכתיב חוקה לעכב: דקדשי בדק הבית היא. ועל כרחך אין עבודות שלה חשובות עבודה: ונילף מבמה. שהזר כשר בה למלוק עופות לכתחילה דאין כיהון בבמה כדתנן בפ' בתרא (לקמן דף קיג.) וכיון דאשכחן ליה הכשירה לכתחילה בעלמא יטהר כאן מידי נבילה: מבמה לא ילפינן במקדש. דבמה כחול היא לגבי מקדש: ורבי יוחנן אמר מלק זר אינו מטמא בבית הבליעה. דילפינן מבמה: סכין מטמא. דלא מליקה ולא שחיטה היא ודכוותה לא אשכחן הכשירה: לאיתויי שחיטת קדשים בפנים. דלא מטמיא דבמתני' לא תנן לה: כללא דסיפא לאיתויי מליקת חולין בחוץ. דמטמיא

ושניסמית עינה. היינו שנחטטה דמחוסר אבר וממעטינן לה בפ''ק דקידושין (דף כד:) מדכתיב מן העוף ולא כל העוף פרט לשיבש גפה ולא כמו שפירש בקונטרס משום הקריבהו נא לפחתך וא''ת ל''ל קרא למחוסר אבר הא אפילו לבני נח אסור כדדרשינן לקמן פ' בתרא (דף קטז.) ופ''ק דע''ז (דף ה:) הבא בהמה שחיין ראשי איברים שלה וי''ל דאי לאו דכתיב קרא בישראל הוה מוקמינן קרא דבני נח לישראל ולא לבני נח כדאמר בפ' ד' מיתות (סנהדרין דף נט.) כל מצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבני נח א''נ הוה אמינא דכיון דאישתרי בעל מום בעופות לישראל טפי מבהמה אישתרי אפי' מחוסר אבר א''נ הוה מוקמינן מכל החי דכתיב בבני נח דדוקא בהמה שמצינו שנאסר בה מום לישראל: אמר רב שמאל ולילה כו'. כולה הך סוגיא כר''ש כדפרישית במתני' ושמאל ולילה דאין מטמאין דאם עלו לא ירדו וזר וסכין דמטמאין (ירדו) לר''ש דכיון דאירע פסול [קודם שחיטה] כמו דחנקינון דמי וירדו דאין פסולן בקודש שלא נתקדש בכלי וכל שפסולו בקודש דלא ירד היינו שאירע פסול משנשחט ונתקדש בקדושת כלי ולא כמו שפי' בקונטרס לקמן בפ' המזבח מקדש (דף פד.) אין פסולו בקודש שאירע פסול קודם ביאתו לעזרה כגון רובע ונרבע דנרבע בעזרה מאי איכא למימר ועוד דשחיטת דרום ר''ל במעילה דתרד לר''ש ולאו דוקא ר''ש רובע ונרבע דה''ה זר במליקה ובקמיצה תרד דעל כרחיך למאי דבעי למימר רבה דשחיטת דרום תרד לר''ש ושמאל ולילה דאין מטמאין בבית הבליעה ואם עלו לא ירדו טעמא בכל מקום כדמפרש הכא שמאל דאית ליה הכשר' ביום הכפורים ולילה לאיברים ופדרים ורבי יהודה ממעט לילה אע''ג דאית ליה הכשר' ושמאל נמי ה''ל הכשר' וממעט דאין לומר דלא ממעט אלא ג' דברים משום דתלתא מיעוטי כתיבי דהא מלקה זר ובעל מום תרד לר' יהודה וכן שחיטת דרום וא''ת ומה בין שחיטת דרום לרבי יהודה לפסח וחטאת שלא לשמו דרום נמי כשר בשאר קדשים וי''ל דדרום דמי לנשחט בחוץ דתרוייהו פסולי מקום ומהאי טעמא היה רוצה לומר רבה לר''ש דתרד וא''ת דהכא משמע דלרב לא הוי פסול זר כפסול שמאל ובפ''ק דמנחות (דף ו:) משווה להו לענין אם קמץ יחזיר וי''ל דהתם אין תלוי בהכשר דהא מכשר ר' יהודה בן בתירא בכל הפסולין כולן. הגה''ה נ''ל פירוש דכל שפסולו בקודש היינו כל שפסולו כשר בעלמא בקודש דהא לשון זה תנן לקמן בפ' המזבח מקדש (דף פד.) גבי אם עלו לא ירדו והתם נמי מפרש לכל אותם שלא ירדו היכן כשרים בעלמא ולעיל פ''ה (דף נא.) מפרש להו לן בדם כשר שהרי לן כשר באימורים וכן כולהו ובשמעתא נמי מפרש מ''ש שמאל דאינו מטמא דאית ליה הכשיר' ביוה''כ ולילה באיברים ופדרים וזר וסכין מטמאין דלית להו הכשיר' בעלמא ור' יוחנן דאמר מליקת זר אין מטמאה משום דאית ליה הכשירא או בשחיטה או בבמה וכן בהמה בעלת מום דלא תרד לר''ע בדוקין שבעין הואיל וכשר בעופות ולרבנן נמי אי משכחת ליה בבהמה הכשירא לא תרד ולרבי שמעון נמי בעי הכשירא בעלמא דהיינו פסולו בקודש ולהכי תנן גבי אתנן וכלאים ירדו דלית להו הכשירא בעלמא והא דר' יהודה בעצמו אומר מפני מה לן בדם כשר שכשר באימורין [ולן] באימורין [שכשר] בבשר לאורויי דשאר עבודות ילפינן מלכתחילה או מבמה אבל עבודות דם לא ולהכי קאמר ירדו בג' דמכשירן ר''ש דאינו חושש כיון דמשכח הכשירא בשום מקום אבל עבודות דם שפיר יליף ר' יהודה מעבודות דם אפי' מהכשירן ולהכי שלמעלה שלמטה שבפנים שבחוץ לא ירד וטריפה ירד אפי' לר''ש אפי' לר''ע דיליף בהמה מעוף אע''ג דאשכחן הכשירא בעוף טריפה במליקה אם תתרץ התם מצוותו בכך הא ילפינן שמאל לא ירד מהכשר דיוה''כ י''ל דתרתי לא ילפי בהמה מעוף וגם שלא בהכשרו ממצוותו בכך אי נמי לא ילפינן פסול של קודם שחיטה כגון טריפה ממליקה שאינו דוגמתו לא אירע קודם שחיטה וכמדומה לי שכן פירש לנו רבינו הקדוש נ''ע ולא כמו שבפנים וא''כ אין מטמאין בגדים אבית הבליעה וגם אם עלו לא ירדו הא בהא תליא דהא לישנא דכל שפסולו בקודש גבי תרווייהו תנן לה ובריש מעילה (דף ב:) נמי מדמה להו לתרווייהו ושחיטת עוף קדשים בפנים דאמרינן בסמוך אין מטמאין אע''ג דתרד כדמוכח בפרק השוחט והמעלה (לקמן דף קיא.) דפטר ליה אם העלהו אחרי כן בחוץ ואם לא ירדו בפנים היה חייב בחוץ כדאיתא בפ''ב התם איכא קרא בסמוך למימר אין מטמאין והא דאמרינן בשחיטת דרום דירדו לרבי יהודה פ''ק דמעילה (דף ב:) אע''ג דאית ליה הכשירא דקדשים קלים ודמים שלמטה למעלה לא ירד אף לר' יהודה מ''מ כיון דשחיטתן חוץ למקומן חשיבי כשוחט חוץ והוו כמאן דחנקינהו דמי ומליקת פסול דקאמר בסמוך אין מטמאה אין צ''ל כפירש''י שפירש בעל מום דלא אשכחן כהן בעל מום שכשר לעבודה ואפילו בבמה כדאשכחן (דמוכח) לעיל ריש פ''ב (דף טז.) דפריך מה להצד השוה שבהן שכן לא הותרו בבמה אבל מליקת פסול היינו או אונן או טמא או פסול אחר דאישתרי בעלמא ונשפך דמה מן הצואר דלא ירדו משום דכבר נעשית כל השחיטה כהוגן. ברו''ך: דאית ליה הכשירה ביוה''כ. הוה מצי למימר בהולכת אברים אלא כיון דמשכח יוה''כ בעבודה דמעכב כפרה נקטיה: שחיטה לאו עבודה היא. פירשתי לעיל בסוף פ''ק (דף יד:): ונילף מבמה. פי' כיון דמכשרת לילה אע''ג דאין פסולו בקודש משום דאית ליה הכשירא א''כ זר נמי כיון דאית ליה הכשירא והוה מצי לשנויי דאתיא כמ''ד (לקמן דף סט.) דאין מנחה ועופות בבמה וברייתא דתניא לקמיה כרבי יוחנן לא קשיא לדידיה דאתיא כמ''ד דיש מנחה ושמא משמע ליה דאי ילפא מבמה ילפינן אפי' מנחה ועופות כיון דאיכא הכשירא מיהא לזר: וכי תימא מבמה לא יליף והתניא מנין ליוצא כו'. אע''ג דהך ברייתא כר' יהודה בפ' המזבח מקדש (לקמן דף פד:) מ''מ כיון דר' יהודה דמחמיר יליף מבמה כל שכן ר''ש ומשני אזאת תורת העולה סמיך דמרבינן כל דבר שיש לו הכשר אע''ג דלית ליה הכשר אלא בבמה מיהו עבודת הדם לא יליף ר' יהודה דהא ממעט נשחטה בלילה ויצא דמה וכן שחיטת דרום: אלא לרב לאתויי מאי. וליכא למימר לאתויי חוץ לזמנו וחוץ למקומו ושלא לשמו דלא תני במתניתין דהא מקל וחומר אתו דמליקת לילה דלרבי יהודה תרד אינה מטמאה כל שכן הנך דלא תרד לר' יהודה דלא מטמו:

דף סח - ב

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד