זבחים עא ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עא - ב

ו. או שנפסל אותו השור להקרבה בפסול כלאים, שנולד מזיווגם של שני בעלי חיים ממינים שונים, ובטריפה [והגמרא מעמידה, לפי מאן דאמר אחד, שהכוונה לוולד של טריפה].

ז. או משום שהיה "יוצא דופן" [שלא נולד כדרך הנולדים אלא נולד באמצעות חתך שנעשה בדופן הבטן של אמו, ובבהמת קדשים כתיב "כי יולד" - פרט ליוצא דופן].

כולם, הזבחים והפסולין המעורבים יחד, ירעו עד שיסתאבו כולם, ואז יחללו את קדושתם על מעות, כפי שיבואר מיד, וימכרו כולן להדיוט, ויהיו מותרים לו באכילה [חוץ מטריפה] כדין קדשים בעלי מום שנפדו.

ולפני שימכרו להדיוט, יביא בעל הקרבן לצורך הפדיון, מעות בשיווי דמי הבהמה היפה שבהן כדי לחלל עליהם את קדושת הקרבן, שהרי יתכן שהזבח הכשר שבתוך התערובת הוא הבהמה היפה שבהן, ואותו צריך לפדות בשיווי דמיו. ובדמי הפדיון יקנה קרבן חדש מאותו המין של הקרבן הכשר, אם היה הקרבן שהתערב קרבן עולה, יביא בדמים הללו עולה, ואם היה קרבן שלמים, יביא בדמים שלמים.

ג. ואם נתערבו זבחים כשרים בבהמות חולין תמימים, בין שהיתה התערובת ביחס של זבח אחד כשר בבהמת חולין אחת, ובין ביחס של זבח אחד כשר בבהמות חולין רבות, הרי יימכרו בהמות החולין שבתערובת לצורכי אותו המין של הזבח שהתערב. והיינו, מוכרים את בהמות החולין שבתוך התערובת לאנשים המעונינים להביא קרבן מאותו המין של הזבח, אם עולה אם שלמים. אלא, שלא יכירו הקונים את קרבנם כיון שהוא בתוך התערובת. ויקריבו את כל הבהמות שבתערובת, ובשעת ההקרבה יקריב הכהן כל זבח "לשם מי שהוא בעליו", וייצאו בזה כולם ידי חובתם, שהרי קרב הזבח עבורם, גם אם אין הם מכירים את זבחם המצוי בין כל הזבחים המעורבין.

ד. ואם נתערבו בהמות קדשים בבהמות קדשים, והיתה התערובת מין במינו, שהיו כולם קרבן עולה, או היו כולם קרבן שלמים, או אפילו היו כולם חטאת או אשם, יקרבו כולם, ויחשוב הכהן בשעת ההקרבה של כל קרבן: זה הקרבן יקרב לשם מי שהוא בעליו, וזה הקרבן יקרב לשם מי שהוא בעליו. על אף שאין ידוע איזה קרבן שייך לאיזה אדם.

ה. ואם נתערבו בהמות קדשים בבהמות קדשים, ^[4] מין בשאינו מינו, כגון שלמים בעולות, שאין מתן דמן והקטרת אימוריהן שוה, ואי אפשר להקריבן משום שאין אפשרות לעבוד שתי עבודות סותרות - ירעו כולן עד שיסתאבו. ומשיפול בהן מום, יטול בעליהן מעות ויחלל את קדושת הבהמות על אותן המעות, בצורה דלהלן:

ויביא הבעלים מעות בשיווי דמי היפה שבהן לצורך חילול הקדושה ממין זה, עבור אחד המינים שהתערבו. ושוב יביא מעות בשיווי דמי היפה שבהן לצורך חילול הקדושה ממין זה, דהיינו, עבור המין השני. כי היות ולא ידוע אם הקרבן היפה הוא עולה או שלמים, הרי הוא חייב לחלל כל אחד מהם על דמים בשיווי היפה שבין שניהם. ויפסיד המותר מביתו, שצריך להביא עתה שני קרבנות יפים, שיהיה כל אחד שווה כמו הקרבן היפה שביניהם.

ו. ואם נתערבו עולה או שלמים בבכור ובקרבן מעשר, שלא נאמר בהם גאולה ופדיון, אלא היות ונופל בהם מום הם נאכלים במומם ללא פדיון, הרי כל זמן שהם תמימים אי אפשר להקריבם [אם נתערבו בשלמים - משום שהבכור והמעשר טעונים מתנת דם אחת ואינם טעונים סמיכה, ולא נסכים. ואילו שלמים טעונים שתי מתנות דם שהן ארבע, וטעונים סמיכה ונסכים. ואם נתערבו בעולה - נתווסף חילוק נוסף, שעולה מוקטרת כליל, ואילו בכור ומעשר רק אימוריהן מוקטרים], ולפיכך ירעו כולן עד שיסתאבו, ואז לא ייפדו כולן, כי בכור ומעשר אינן נפדין. אלא, יביא מעות בדמי אותו הזבח שאינו בכור ומעשר, ויחלל את קדושת הזבח על דמים אלו [ואותן הדמים יהיו בשיווי היפה שבהן], ויאכלו כולן כבכור וכמעשר שנפל בהן מום, שנוהגים בהם כבוד בכך שאינן נשחטין ואינן נמכרים באיטליז, ואינם נשקלין בליטרא, משום שנאמר בהן "לא ימכר". [ואילו בשאר הקרבנות, שלא נאמר בהם "לא ימכר", אין מקפידים כל כך בכבודם, כדי שיהיה רווח להקדש במכירתם].

ז. הכל יכולין להתערב, כל שני מיני זבחים יכולים להתערב מבלי שנוכל להבחין בכל אחד מהן איזה קדושה יש בו, חוץ מן החטאת והאשם. לפי שהם, גם כשנתערבו ניכר בהן מיהו קרבן החטאת ומיהו קרבן האשם, כי האשם בא רק מן הזכרים, והחטאת באה רק מן הנקיבות [חוץ משעיר נשיא, וכפי שיבואר בגמרא].

גמרא:

שנינו במשנה: כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות, ואפילו נתערב אחד בריבוא ימותו כולן.

והניחה הגמרא שמלשון זה משמע, לכאורה, שזבח אחד כשר התערב בריבוא חטאות מתות.

ולכן דנה הגמרא: מאי "אפילו" נתערב זבח אחד בריבוא חטאות מתות? והרי כל שכן הוא, כיון שהתערב זבח אחד כשר בריבוא חטאות מתות, דינו כמותן?

ומבארת הגמרא שכונת המשנה לומר ההיפך:

הכי קאמר תנא דמתניתין: כל הזבחים שנתערבו בהן מחטאות המתות, או התערב בהן שור הנסקל, אפילו התערב קרבן פסול אחד בריבוא זבחים כשרים - ימותו כולן.

אך תמהה הגמרא: הרי כבר תנינא, שנינו דין זה חדא זמנא, פעם אחרת. דתנן במסכת תמורה [כח א]: כל האסורין לגבי מזבח, אוסרין את התערובת שהתערבו בה בכל שהן, כגון, הרובע והנרבע שהתערבו בהרבה זבחים כשרים, נאסרו כולן!? אמר רב אשי: אמריתה להא שמעתיה, לסוגיה זו, שיש לתמוה מדוע הוצרכה המשנה לומר פעמיים דין זה, קמיה דרב שימי. ואמר לי: צריכן, יש צורך לתנא להשמיענו את שתי המשניות.

דאי מהתם, אם היינו שונים רק את המשנה במסכת תמורה, הוה אמינא, זה שנאסרות כולן, הני מילי להקרבה לגבוה. אבל להדיוט, אימא לא ייאסרו, ויהיו מותרים באכילה לאחר שיפול בהן מום, וייפדו, שהרי רובע ונרבע אינם אסורים בהנאה, וכל פסולם הוא רק לגבי הקרבה לגבוה, הילכך הוה אמינא שרק ביחס להקרבה מחמירים בהן כל כך שאפילו תערובת של ריבוא זבחים כשרים ברובע אחד או בנרבע אחד נפסלת כולה להקרבה. אבל ביחס לאכילת הדיוט, אימא לא מחמירים כל כך לאסור תערובת של אחד בריבוא באכילה, והוה אמינא שהפסולין השנויים במשנתנו, שהם איסורי הנאה להדיוט, אינם אוסרים את כל התערובת, ולכן, לאחר שיסתאבו וייפדו מהקדש, הם יהיו מותרים להדיוט באכילה, לכן קא משמע לן התנא במשנתנו שאפילו לאכילת הדיוט נאסרה כל התערובת.

ואי מהכא, אם היינו שונים את דין התערובת רק במשנתנו, הוה אמינא, הני הוא, בהם דוקא יש להחמיר לאסור אפילו תערובת של אחד בריבוא, משום חומרתן, דאיסורי הנאה נינהו. אבל הני, האמורים במסכת תמורה, כגון רובע ונרבע, דלאו איסורי הנאה נינהו, אימא לא נאסרו, כי הייתי אומר, היות ואיסורם הוא קל, שהוא רק לגבוה ולא להדיוט, לכן יתבטלו ברוב ויהיו ראויים אפילו לגבוה, קא משמע לן שהם אסורים.

הילכך, צריכי, הוצרך התנא לשנות את שתי המשניות.

אך תמהה הגמרא על התירוץ של רב שימי: איך יתכן לומר שאילולי שנה התנא את המשנה במסכת תמורה, והיה שונה רק את המשנה כאן, הוה אמינא שרובע ונרבע כיון ד"לאו איסורי הנאה נינהו", לא ייאסרו את תערובתן בריבוא, ולכן שנה התנא את המשנה במסכת תמורה!?

והרי הא תנא ליה, שנה התנא של משנתנו במפורש שהרובע והנרבע אוסרין תערובתן!?

ומתרצת הגמרא: מי קתני במשנתנו כאן, גבי רובע ונרבע, באיזה יחס של תערובת הם אוסרים את כל התערובת? [הרי רק ברישא דמתניתין, לגבי דין חטאות המתות שהתערבו, נאמר שאוסרין אפילו ביחס של אחד לריבוא את כל התערובת, אך לא אמר כך התנא לגבי רובע ונרבע]?

ולכן, זה שאוסרין הרובע והנרבע את התערובת אפילו כל שהן - התם, במסכת תמורה, קתני לה, וכדי להשמיענו זאת, שנה התנא את המשנה שם.

אך עדיין תמהה הגמרא: וניתני הא דתמורה, מדוע לא שונה התנא רק את המשנה במסכת תמורה, האומרת שרובע ונרבע אוסרין בכל שהן, ולא בעי הא, ושוב אין צורך לשנות את המשנה כאן!?

ומבארת הגמרא: המשנה במסכת תמורה מבארת רק את האיסור שבכל התערובת, ואילו משנתנו, תקנתא איצטריכא ליה. היא באה להשמיע לנו את האפשרות של תקנה לכל התערובת, שירעו כולם עד שיסתאבו, וייפדו, כי את זה לא השמיעה המשנה בתמורה.

אך עדיין תמהה הגמרא: מדוע הוצרך התנא במשנתנו לשנות את דין הזבחים הכשרים שהתערבו בחטאות המתות, שאסורה כל התערובת אפילו להדיוט כי אין להם תקנה בפדיון? והרי דינא דהדיוט, שאיסורי הנאה אינם בטלים ברוב אלא אוסרין את כל התערובת, נמי תנא ליה, שנה אותם התנא במסכת עבודה זרה [עד א].

דתנן במשנה שם: ואלו אסורין, ואוסרין תערובתן בכל שהן - יין נסך, ועבודת כוכבים!?

הערות

^[4] המקדש דוד [יח ה] דן האם מדובר בתערובת של אחד באחד, או אפילו בתערובת של אחד בשניים, ואף על פי שאמרו התוס' [עז ב] שהדין שאין עולים מבטלים זה את זה נאמר רק בתערובת של דבר לח בלח ולא בתערובת של יבש ביבש, ואם כן כן מתבטל הקודש האחד בשני קדשים אחרים, ודינו כמותם, יש לומר, שאפשרות הפדיון של שלשתם נחשב כ"הוכר האיסור", שאחד בא עבור הקודש האחד, והשנים עבור הקודש השני.

וכן אם נתערב זבח בבהמה של כלאים (כגון הנולד מאיל ועז), ובבהמה שהיא טריפה, וביוצא דופן (שיצא מבטן אמו לא בהמלטה רגילה אלא בחיתוך דופן הרחם), שכל אלה אמנם פסולים להקרבה, אך אין הם אסורים להדיוט לכשייפדו. ולכן הבהמות שבתערובת ירעו עד שיסתאבו (שיפול בהן מום, וייפסלו להקרבה) ולאחר מכן ימכרו, ומן הכסף המתקבל יביא הבעלים קרבן אחר, בשווי דמי הבהמה היותר יפה (משובחת) שבהן שהיתה בתערובת, מאותו המין של הקרבן אותו הוא צריך להקריב.

נתערבו זבחים בבהמות חולין תמימים (שאין בהם מום, וראויים להקרבה) — ימכרו החולין לצורכי קרבנות מאותו המין של הקרבן שנתערב בהם.

נתערבו בהמות קדשים של אדם זה בקדשים של אדם אחר, והיתה זו תערובת של מין במינו (אותו סוג קרבן), ואין הבעלים יודעים עתה מהם קרבנותיהם, מה יעשו? [זה יקרב לשם מי שהוא בעליו, וזה] יקרב לשם מי שהוא בעליו, ויצאו שניהם ידי חובתם.

ואולם אם היו אלה קדשים בקדשים מין בשאינו מינו כגון אדם שהביא שני אילים, אחד לעולה ואחד לשלמים, ונתערבו שניהם, שאין מעשה הקרבתם שווה — ירעו עד שיסתאבו וימכרו, ומן הכסף המתקבל יביא הבעלים, בשווי דמי האיל היותר יפה שבהן, קרבן ממין זה (עולה), וכן יביא בדמי היפה שבהן קרבן ממין זה (שלמים), ויפסיד בכך את המותר, ההפרש שבין מחירם של שני הקרבנות, מביתו (משלו).

נתערבו קרבנות בבכור בהמה וכן במעשר בהמה, ששני אלה אינם נמכרים גם כשנופל בהם מום, מה יעשו? ירעו אלו ואלו עד שיסתאבו, ויפדה את הקדשים האחרים, כך שיהו מותרים. ומאחר שאינו יודע איזו מן הבהמות בכור או מעשר יאכלו כולם ככל דיני אכילת בכור וכמעשר שנפל בהם מום, שאין נוהגים בהם מנהג חולין.

ובענין ששנינו על קדשים שנתערבו זה בזה, מעירים: הכל כל מיני הקרבנות כולם יכולין (אפשר להם) להתערב בלא שנדע מהו כל קרבן, חוץ מן החטאת והאשם שאינם באים לעולם מאותה בהמה, שהאשם אינו אלא איל או כבש, והחטאת לעולם אינה באה מאחד מהם.

א גמרא שנינו במשנה: "כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות או בשור הנסקל" וכו', ומלשון זו משמע שבהמה אחת מן הזבחים הכשרים התערבה ברוב של בהמות אסורות. ושואלים על כך: אם כן הוא, מאי [מהו] הלשון "אפילו אחת בריבוא ימותו כולן", שמשמעה שבאה לחדש שאף במקרה זה ימותו כולם? והרי כל שכן שבמקרה כזה, שהקרבן הכשר התערב בעשרת אלפים קרבנות פסולים, שימותו כולם!

ומשיבים: הכי קאמר [כך הוא אומר, זו כוונת דברי התנא שבמשנה] : כל הזבחים הכשרים שנתערבו בהן חטאות המתות או שור הנסקל, אפילו היה הפסול אחד שהתערב בריבוא קרבנות כשרים — ימותו כולן. ומבררים עוד: למה לנו לשנות הלכה זו שבמשנתנו?

והלוא תנינא חדא זימנא [שנינו כבר אותה פעם אחת] במסכת תמורה: כל בעלי החיים האסורין להקרבה על גבי המזבח שהתערבו בקרבנות כשרים — אוסרין אותם להקרבה אפילו בכל שהן, והמשנה מפרטת את הפסולים להקרבה: שור הרובע ושור הנרבע!

אמר רב אשי: אמריתה לשמעתיה קמיה [אמרתי את השמועה, הדיון הזה לפני] רב שימי, ואצריכן [והצריך לנו] את שני המשניות הללו, שבכל אחת יש חידוש דין שאין באחרת: דאי מהתם [שאם משם, מהמשנה האחרת] בלבד, הוה אמינא [הייתי אומר]: הני מילי [דברים אלה, שהבהמות האסורות אוסרות את תערובתן בכל שהוא] אמורים דווקא לאוסרן לגבוה (להקרבה על המזבח), אבל לאוסרן אף לשימושו של ההדיוט, וכגון שנתערב בהן שור הנסקל, ולומר שימותו כולן, בלא אפשרות לפדותן — אימא [אומר] שלא כך ההלכה, אלא ייבטלו ברוב, כדין כל איסורים שבתורה.

ואי מהכא [ואם מכאן, ממשנתנו] הוה אמינא [הייתי אומר]: דווקא הני [אלה] הנזכרים במשנתנו, חטאות המתות ושור הנסקל, הוא שאוסרים את התערובת בכלשהו, משום שחמור דינם, שהרי איסורי הנאה נינהו [הם], אבל הני [אלה] הנזכרים במשנה האחרת, רובע ונרבע ושאר פסולי הקרבה, שאינם איסורי הנאה, ומותרים לשימוש ההדיוט (לכשייפדו), אימא [אמור] שלא שאין הם אוסרים את כל התערובת להקרבה, ובטלים ברוב. לכן צריכי [נצרכות] שתי המשניות.

ושואלים: ואת דינם של אלו דלאו [שאינם] איסורי הנאה נינהו [הם], כגון הרובע והנרבע, מדוע הוצרך לשנותו במסכת תמורה? הא תנא ליה [הרי כבר שנה אותו במשנתנו] שלא ניתן להקריב את תערובתם! ומשיבים: אמנם כן, ואולם מי קתני [האם גם שנה] במשנתנו בכמה באיזה יחס מספרי הם אוסרים את תערובתם? והרי השיעור "כל שהן" התם קתני [שם שנה אותו], ולא במשנתנו, ולכך הוצרכה אותה משנה.

ושואלים: וניתני הא [ושישנה את זו] שבמסכת תמורה, ולא בעי הא [יצטרך את זו, משנתנו] כלומר, את דינם של אלו שאינם אסורים בהנאה! ומשיבים: תקנתא איצטריכא ליה [התקנה, דרך התיקון, של תערובת כזו, נצרכה לו, לתנא] להשמיעה במשנתנו, שירעו עד שיסתאבו, וימכרו, ויביא בדמי היפה שבהן מאותו המין.

וחוזרים ושואלים: דין משנתנו, שאיסורי הנאה אוסרים את תערובתם בכל שהוא אף על ההדיוט, וכפי ששנינו בחטאות המתות ושור הנסקל, הרי נמי תנא ליה [גם כן כבר שנה אותו] במשנה במסכת עבודה זרה: ואלו אסורין בהנאה ואוסרין את תערובתם בכל שהן: יין נסך כשנתערב ביין כשר, ועבודה זרה שנתערבה בדברי היתר, ושור הנסקל שנתערב בשוורים מותרים!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Additional examples include an offering that was intermingled with an animal born of a mixture of diverse kinds, e.g., the offspring of a ram and a goat, or with an animal with a wound that will cause it to die within twelve months [tereifa], or with an animal born by caesarean section. In all these cases the animals that are intermingled shall graze until they become unfit for sacrifice and then they shall be sold. And from the money received in the sale, the owner shall bring another offering of the monetary value of the highest-quality animal among them, of the same type of offering that the intermingled offering was.

The mishna continues: If sacrificial animals were intermingled with unblemished, non-sacred animals, which, if consecrated, are fit for sacrifice, the non-sacred animals shall be sold for the purpose of purchasing offerings of the same type as the offering with which they were intermingled.

In a case where sacrificial animals were intermingled with other sacrificial animals, if it was an animal of one type of offering with animals of the same type of offering, one shall sacrifice this animal for the sake of whoever is its owner and one shall sacrifice that animal for the sake of whoever is its owner, and both fulfill their obligation.

In a case where sacrificial animals were intermingled with other sacrificial animals, where an animal of one type of offering was intermingled with animals not of the same type of offering, e.g., two rams, where one is designated as a burnt offering and one as a peace offering, they shall graze until they become unfit for sacrifice and then they shall be sold. And from the money received in the sale, the owner shall bring another offering of the monetary value of the highest-quality animal among them as this type of offering, and another offering of the monetary value of the highest-quality animal among them as that type of offering, and he will lose the additional expense of purchasing two highest-quality animals, when he had sold only one highest-quality animal, from his own assets.

In a case where sacrificial animals were intermingled with a firstborn offering or with an animal tithe offering, they shall graze until they become unfit for sacrifice and they shall both be eaten as a firstborn offering or as an animal tithe offering.

All offerings can become indistinguishably intermingled with each other, except for a sin offering and a guilt offering, as the Gemara will explain.

GEMARA: The mishna teaches the halakha of all the offerings that were intermingled with animals from which deriving benefit is forbidden. This indicates that one offering became intermingled with a majority of prohibited animals, as it is usual to describe the smaller unit as being intermingled with the larger unit. The Gemara asks: If so, what is the meaning of the term: Even, in the clause: Even if the ratio is one in ten thousand, deriving benefit from them all is prohibited and they all must die. If the permitted animal is rendered prohibited by a simple majority, of course it is prohibited if the ratio is one in ten thousand.

The Gemara explains: This is what the mishna is saying: All the offerings in which were intermingled sin offerings left to die, or in which an ox that was sentenced to be stoned was intermingled, even if the ratio is one forbidden animal intermingled with ten thousand offerings, they all must die.

The Gemara raises a difficulty: Why is this mishna necessary? We already learn this halakha on another occasion, in a mishna (Temura 28a): With regard to all animals whose sacrifice on the altar is prohibited, if they are intermingled with animals whose sacrifice is permitted they render the entire mixture prohibited in any amount, regardless of the ratio of permitted to prohibited animals. The mishna adds that these are the animals whose sacrifice is prohibited: An animal that actively copulated with a person, and an animal that was the object of bestiality. That mishna proceeds to add other categories of animals to this list, including ones mentioned in the mishna here. In any event, the basic halakha of the mishna is also taught in tractate Temura.

Rav Ashi says: I said this halakha in the presence of Rav Shimi, and he explained to me that both mishnayot are necessary, as each teaches a novelty not included in the other. Rav Ashi clarifies: As, if this halakha was learned only from there, the mishna in Temura, I would say that this statement, that prohibited animals render a mixture prohibited in any ratio, applies only to prohibiting the animals from being sacrificed to the Most High; but with regard to prohibiting the animals even to an ordinary person [hedyot], e.g., that if they became intermingled with an ox that is to be stoned they all must die without the possibility of redemption, one might say that they are not all rendered prohibited in benefit, as the prohibited animal is nullified in a majority. Therefore, the mishna here teaches that even with regard to deriving benefit, all the animals in the mixture are prohibited.

Rav Ashi continues: And if this halakha was learned only from here, I would say that it is only these categories that are mentioned in this mishna, i.e., sin offerings that were condemned to die or an ox that was sentenced to be stoned, that render a mixture prohibited in any ratio. The halakha is stringent with regard to them, as they are items from which deriving benefit is prohibited. But with regard to these categories mentioned in the mishna in Temura, e.g., an animal that copulated with a person, which are not items from which deriving benefit is prohibited, one might say that they are not disqualified from being sacrificed, and they are nullified in a majority. Therefore, both mishnayot are necessary.

The Gemara questions this explanation: This justifies the mishna here, but concerning the halakha stated in Temura, why did that mishna teach the halakha with regard to those animals that are not items from which deriving benefit is prohibited, such as an animal that copulated with a person; the tanna already taught this halakha in the mishna here. The Gemara answers: Does the mishna here teach by what ratio they render the mixture prohibited? The important measure: In any amount, is taught there, in Temura, not in the mishna here, and that is the novelty of the mishna in Temura.

The Gemara challenges: But if so, let the tanna teach that mishna in Temura, and then he would not require this mishna here. Why teach the second clause of the mishna here? The Gemara explains: It was necessary for the tanna to mention the remedy, i.e., that the animals that are intermingled shall graze until they become unfit for sacrifice and then they shall be sold; and from the money received in the sale, the owner shall bring another offering of the monetary value of the highest-quality animal among them as the same type of offering that the sacrificial animal was. This halakha is not stated in the mishna in Temura.

The Gemara raises another difficulty. The halakha of the mishna that items from which deriving benefit is prohibited render a mixture prohibited in any amount even to an ordinary person, as stated with regard to the sin offerings that were condemned to die and an ox that was sentenced to be stoned, is also taught in a mishna (Avoda Zara 74a): And these following items are themselves forbidden, and any amount of them renders other items with which they become mixed forbidden: Wine used for a libation that became mixed with kosher wine, and objects of idol worship that were intermingled with permitted items.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

במשנה זה יקרב לשם מי שהוא כו'. עי' בתוס'. ועמש"כ בזה בריש מכלתין:

רש"י ד"ה מין בשא"מ. עולה בשלמים שאין מתן דמן כו' שוה. תמוה דהרי שתיהן ב' מתנות שהן ארבע כמבואר בפ' איזהו:

תד"ה ובטרפה. הרי המתה שלו כדתנן דיאותו הכהנים בעורו. תמוה דהתם טעמא דשרייה השחיטה וההפשט. אבל אם מת עורו נמי אסור וכ"כ רש"י להדיא שם (קד) ד"ה דאפי' בגבולין וז"ל אם מת עורו אסור וטעון קבורה כו' שרייה שחיטתו והפשט עורו כו' ע"ש וצע"ג. ומהא דאיתא בשבועות (יא ב) גבי פרה אם מתה תפדה ומסקינן משום עורה הוה קשה שפיר על הא דב"ק. אבל גם משם ל"ק למש"כ התוס' שם ד"ה משום:

כלאים וטריפה ויוצא דופן. שור או כשב פרט לכלאים כי יולד פרט ליוצא דופן טריפה התם אמרינן כשהוא אומר מן הבקר למטה שאין ת''ל להוציא את הטריפה ולהדיוט מותרת בהנאה להשליכה לכלבים: ירעו עד שיסתאבו. דמחמת הזבח המעורב בהן נאסרו כולן להדיוט ולחללו על המעות בעודו תם אי איפשר הילכך ירעו עד שיסתאבו ויביא בדמי היפה שבהן מאותו המין ממין הקרבן אם עולה הוא יביא מעות כנגד דמי היפה שבכולן דשמא הזבח הוא היפה ויאמר כל מקום שהוא הזבח יהא מחולל על מעות הללו ויביא מן המעות עולה ואם שלמים שלמים: נתערבו בחולין תמימין. או אחד באחד או זבח אחד בחולין הרבה ימכרו כל החולין לצרכי מין אותו הקרבן ונמצאת הרי כולן קדשים של מין אחד אלא שאין ידוע כל אחד של מי הוא ויקרבו כולן כל אחד ואחד לשם מי שהוא כדקתני מתני': קדשים בקדשים מין במינו. אלא שבעליהן מוחלקות יקרב כל אחד לשם מי שהוא: מין בשאינו מינו. עולה בשלמים שאין מתן דמן ואימוריהן שוה: וימכרו. נמצאו דמי עולה עולה דמי שלמים שלמים ואינו יודע איזו עולה ואיזו שלמים הילכך יטול מעות [מביתו] כנגד דמי היפה ויאמר כל מקום שהן ממעות עולה יתחללו על אלו (ואלו מעות כיוצא בהן) לפי שאינו יודע איזו מין היה יפה [ויביא מעות כיוצא בהן] ויאמר כל מקום שהן מעות שלמים יהו מחוללין על אלו ונמצא מפסיד אותו עודף מביתו ול''נ דלא גרסינן וימכרו אלא ירעו עד שיסתאבו ויביא בדמי היפה כו' ובתחילת חילולן יאמר כל מקום שהיא עולה תהא מחוללת על אלו וכל מקום שהן שלמים יהיו מחוללין על אלו ויביא מאלו עולה ומאלו שלמים ותדע דלא גרסינן ליה דהא נתערבו בבכור ומעשר דקתני נמי וימכרו אי איפשר דהא תנן במעשר נאמר לא יגאל ואינו נמכר לא חי ולא שחוט לא תם ולא בעל מום וילפינן לה בבכורות (דף לב:) דהאי לא יגאל לא ימכר הוא אלא הכי גרסינן ירעו עד שיסתאבו ויאכלו כמעשר וכבכור: נתערבו. זבחים כגון עולה בבכור או במעשר בהמה שאין תופסין דמיהן בקדושה ולהקריבן אי איפשר שזה כליל וזה נאכל או אפילו הוא שלמים זה טעון מתן ארבע וזה מתן אחת וכן סמיכה ונסכים: ירעו עד שיסתאבו. ויביא מעות בדמי היפה ויאמר כל מקום שהוא הזבח התופס את דמיו יהא מחולל על מעות הללו נמצא חולין מעורב בבכור ומעשר בעלי מומין ויאכלו מעורבים כולן בתורת בכור ומעשר בעלי מומין שלא ישחטו באיטליז ולא ימכרו באיטליז ולא ישקלו בליטרא כדתנן (מנחות דף עא) כל פסולי מוקדשים הנאתן להקדש לפיכך נשחטין באיטליז לאחר שנפדו ונמכרים באיטליז ונשקלים בליטרא דכמה דמשכיר במכירתן טפי ופריק להו מעיקרא חוץ מן הבכור והמעשר שהנאתן לבעלים שאין מביאין בדמיהן קרבן וא''ת השתא איכא בהאי זבח המעורב פסידא דהקדש דכיון דאין נשקל בליטרא לא טפי ופריק ליה אין ה''נ אי משום פסידא דידיה לא מזלזלינן בבכור ומעשר נהי דאי לא הוה מערב דליכא זילותא אלא בדידיה מזלזלינן ביה משום דרווחא נמי דידיה הוא אבל באחריני משום איהו לא מזלזלינן: הכל יכולין להתערב. בכל שני מיני קדשים אפשר להו שיהו מעורבין: חוץ מן החטאת ואשם. שאין מתערבין זה בזה לפי שניכרין זה מזה כדמפרש בגמרא: גמ' מאי אפילו. כל שכן כיון דרובא למיתה ימותו: שנתערבו בהן חטאות המתות. חד דאיסורא ורובא דהתירא: כל האסורין כו'. משנה היא במסכת תמורה: אוסרין בכל שהן. כל המתערבין בהן ואפי' אחד בריבוא: הני מילי לגבוה. כולן המעורבין אסורין לגבוה ומותרין להדיוט ברעייה ובפדייה דלא איירי התם בנתערבו באיסורי הנאה: אבל הני. דלהדיוט נמי לא חזו לפדייה דהא באיסורי הנאה נתערבו: אימא. ניבטלי איסורי הנאה ברובא שלא ימותו אלא ירעו וימכרו דלא חמיר דין הדיוט כולי האי קמ''ל ימותו: אי מהכא. אשמעינן דאפילו קדשים נמי מפסדינן ולא תנא ההיא בתמורה ה''א הני הוא דמפסדינן משום דאיערוב באיסורי הנאה אבל הנך דתמורה דלא איערוב בהו איסורי הנאה אימא לא לאסרינהו לכולהו אלא ניבטיל ברובא ויקרבו צריכא: אבל הנך דלאו איסורי הנאה נינהו. אימא קיל איסורייהו וניבטלו ברובא ואפילו לגבוה: הא תנא ליה. הנך במתני' דלא בטלי לגבוה דקתני במתניתין נתערבו בשור שנעבדה כו' ולמה לי למהדר ולמיתנייה התם: ומשני מי קתני. במתני' גבי רובע ונרבע בכמה הן אוסרין: כל שהן התם קתני. במסכת תמורה הוא דקתני אוסרין בכל שהן דאי ממתני' דילמא בטלי במאה או במאתים ואחד ברבוא דקתני מתני' לאו עלייהו קאי: וניתני הא דתמורה. ולא ניתני הא דזבחים: תקנתא איצטריכא ליה. דהתם אוסרין בכל שהוא תני ולא תקנתא והכא תנא תקנתא ירעו עד שיסתאבו כו': דהדיוט. נמי תנא במסכת עבודה זרה דאיסורי הנאה לא בטלי ברובא ומיתסרו להדיוט ולמה לי למיתני הכא בחטאות המתות ושור הנסקל:

ובטריפה. בגמ'. דייק האי טריפה היכי דמי אי ידע לה ליזיל ולישקלה ומפרש רבי ירמיה כגון שנתערבה בוולד טריפה ורבי אליעזר היא ורבי ינאי מפרש כגון דאיתערבה נקובת הקוץ בדרוסת הזאב וריש לקיש מפרש כגון דאיערב בנפולה והקשה ה''ר אפרים כיון דלא ידיעה מה מועלת כאן רעייה דלמיכלה א''א משום ספק טריפה ולעובדי כוכבים ולכלבים אי איפשר דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ומחיים נמי לא איפשר ליהנות דפסולי המוקדשים אסורים בגיזה ועבודה מיהו למ''ד דאיערב בדרוסה יש לה בדיקה לאחר שחיטה אם האדימה בשר כנגד בני מעיים או כנגד הסימנים דאפי' ודאי דרוסה יש לה בדיקה ולמ''ד דאיערב בנפולה נפולה יש לה בדיקה אבל למ''ד בוולד טריפה קשה ושמא קסבר פודין את הקדשים להאכילן לכלבים כאיכא דאמרי בפרק שני דבכורות (דף טו:) אי נמי כדאמרינן (פסחים דף.) אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים הני מילי היכא דלא חזו אלא לכלבים כגון קדשים שמתו או נטרפו אבל הני אסורים מחמת טריפות חולין שנתערבו בהן אבל קדשים גופייהו אם היה מכירן דחזו לדידיה שרי להאכילן לעובדי כוכבים ולכלבים ומיתרצא בהכי פירכא אחריתי שהיה מקשה ה''ר אפרים בבכורות פ' כל פסולי המוקדשין (דף לב:) בכור מתיר ר''ע אפי' לעובד כוכבים ולקמן בפ' טבול יום (דף קג:) אמר ר''ע מדבריהם למדנו שהמפשיט את הבכור ונמצא טריפה שיאותו הכהנים בעורו משמע דווקא בעורו אבל בבשרו לא דאסור להאכילו לכלבים ולעובדי כוכבים ולפי מה שפירשתי ניחא דמידי דלא חזי לישראל אסור להאכילו לכלב ולעובדי כוכבים אבל מידי דחזי לישראל כיון שנפדו שרי ליתן לכלב והיינו טעמא דדרשינן ואכלת ולא לכלביך כלומר דבר שאין עומד אלא לכלביך אבל היכא דחזי לדידיה אישתרו לגמרי דאיתקש לצבי ואיל וא''ת בפרק הפרה (ב''ק דף נג:) דפטרינן שור פסולי המוקדשים שנפל לבור משום דכתיב והמת יהיה לו מי שהמת שלו הרי המת שלו כדתנן (לקמן דף קג:) דיאותו הכהנים בעורו ומשום עור לחודיה איצטריך שור ולא אדם דהוה מחייבנא באדם דחשיב המת שלו משום עור דשרי בהנאה מדאורייתא ולא אסור אלא משום גזירה שמא יעשה עורות אביו ואמו שטיחין (חולין דף קכב.) וי''ל דסוגיא דב''ק (דף נג:) אתיא כמסקנא דפרק טבול יום (לקמן ד' קד.) דפסקי' כרבנן בשר בקבורה ועור בשריפה: ויביא בדמי היפה שבהן. פירש''י ויקח מעות כשיעור דמי היפה שבכולן ויאמר כל מקום שהוא הזבח יהא מחולל על מעות הללו משמע לפירושו שהזבח מעורב בריבוא של רובע ונרבע והלשון משמע כן ואי איפשר לומר כן דדומיא דרישא קתני שהנסקל נתערב ברוב זבחים וכן מוכח בגמרא ובדמי היפה שבהן היינו דמי היפה של כל אחד ואחד ומניח הגרוע שבהן שלא יחלל: לשם מי שהוא. פירש בקונטרס (כדי) כשיקריבנו יאמר הרי הוא לשם בעלים שלו וקשה דהא אמר בריש מכילתין (דף ב:) אתנו בית דין דלא לימא לשמן דילמא אתי למימר שלא לשמן אלא לשם מי שהוא היינו סתמא דסתמא נמי כלשמו דמי: מי קתני בכמה. בפרק כל האסורין (תמורה דף כח.) משני בענין אחר ולא פריך התם וליתני הא ולא בעי הא כדפריך הכא: דהדיוט נמי תנא ליה ואלו אסורין כו'. מכמה משניות הוה מצי לאתויי ממתני' דאפה בו את הפת במסכת עבודה זרה (דף מט:) וממתני' דערלה (פ''ג מ''ה ו) בערלה וכלאי הכרם:

דף עא - ב

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד