דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עה - א

איתיביה אביי מהא דתניא בתוספתא: קרבן יחיד שנתערב בקרבן יחיד, כגון חטאת של זה בחטאת של אחר, או קרבן עולה של זה בקרבן עולה של אחר,

וקרבן ציבור אחד שנתערב בקרבן ציבור אחר,

וקרבן יחיד וקרבן ציבור שנתערבו זה בזה -

נותן ד' מתנות מדמי כל אחד ואחד. שהרי נתקבלו דמיהם בכוסות נפרדות. הילכך נותן מכל כוס מתן ד' מתנות, ויוצאים בכך הבעלים ידי חובתם.

הגירסא להלן היא לפי רש"י, [14] ולפיו הברייתא מדברת בין בעולה ובין בחטאת:

ואם נתן מתנה אחת מכל אחד מהכוסות של דם שהתערבו - יצא.

וכדאמרן בפרק בית שמאי, כל הקרבנות שדמן ניתן על מזבח החיצון שנתן מדמם מתנת דם אחת בלבד - כיפר.

ומה שאמרנו דלכתחילה צריך לתת ארבע מתנות דם מכל כוס וכוס, אין הכונה לארבע מתנות נפרדות, שהרי הברייתא איירי [לפי פירוש רש"י!] בין בחטאת ובין בעולה, ובעולה נותן שתי מתנות, בשתי זויות המזבח, שהן ארבע.

הגירסא השניה, היא גירסת התוס':

ואם נתן מארבעת הכוסות שהתערבו [שתי כוסות של שתי חטאות היחיד שהתערבו, ושתי כוסות של שתי חטאות הציבור שהתערבו] ארבע מתנות, שהן מתנה אחת מכולן, דהיינו, שמכל כוס נתן מתנה אחת בלבד, וביחד הן ארבע מתנות מארבעת הכוסות - יצא [עד כאן גירסת התוס'].

במה דברים אמורים שצריך לכתחילה ארבע מתנות מכל קרבן, שנתערבו הבהמות בהיותן חיין, ונתקבל דמן בארבע כוסות נפרדות. אבל אם נתערבו בהיותן שחוטין, והיינו, שנבלל דמן של כל הקרבנות בכוס האחת, נותן ארבע מתנות מכולן [מהכוס שמעורבין בה דמי כולן]. דקסבר תנא דמתניתין "יש בילה". ואם נתן מתנה אחת מכולן, שנתן מאותה הכוס מתנה אחת בלבד - יצא. שהרי מכל קרבן הגיע דם אל המזבח, לפי שנתינתו האחת היא בלולה מכל הדמים.

רבי אומר: לא בכל ענין יצא. אלא, רואין את המתנה, את כמות הדם שבה, אם יש בה באותה מתנה כמות דם כדי נתינת דם גם לזה, וכדי נתינת דם גם לזה, הרי היא כשרה. ואם לאו, אם אין בכמות הדם שנתן כדי נתינה לכל קרבן וקרבן מאלו שנבללו בכוס, הרי היא נתינה פסולה.

ומדייק אביי מלשון הברייתא:

קתני בברייתא קרבן יחיד דומיא דקרבן ציבור. מה קרבן ציבור בא מן גברי, אף יחיד איירי בקרבן שבא מן גברי. ואף על גב שצריך הקרבן סמיכה, ואין יכולין לסמוך, משום שהתערב קרבנן ואין ידוע מיהו הבעלים של כל קרבן. ובכל זאת הוא קרב, ובלא סמיכה!?

אמר רבא: ותסברא, וכי הא ברייתא מתרצתא היא עד שתיקשי לך ממנה!? והרי ברייתא זאת צריכה תיקון, דקתני בה חילוק בין הכוסות הנפרדים לבין כוס אחת: במה דברים אמורים שנותן ארבעה מתנות מכל קרבן לחוד, כשנתערבו הקרבנות כשהן חיין, והתקבל דמן בשעת שחיטה בארבע כוסות נפרדות. אבל נתערבו בהיותן שחוטין, ונבלל דמן בכוס אחת, לא צריך לתת מתן דם נפרד מכל קרבן אלא רק נתינה משותפת מהכוס האחת.

וחילוק זה תמוה הוא, כי לענין החילוק בין ארבע כוסות לכוס אחת, מה לי נתערבו הקרבנות בהיותן חיים, מה לי נתערבו בהיותן שחוטין? והרי גם כשהתערבו לאחר שחיטה יכול להיות שהיה דמן נתון בארבע כוסות נפרדות, ויהיו חייבין במתן ד' מתנות מכל קרבן וקרבן!?

אלא, תרץ לשון הברייתא, דהכי קאמר:

במה דברים אמורים שנותן ארבע מתנות מכל קרבן לחוד, שנתערבו דמן של שחוטין כעין עירוב דמן של חיים, שהתערבו הכוסות בכוסות. אבל אם מדובר בבולל הדמים לתוך כוס אחד - נותן ד' מתנות לכולן ביחד, ואם נתן מתנה אחת בלבד מהכוס, שהיא מתנה אחת מכולן יחד - יצא.

ועתה, שמדברת הברייתא במתן דם של שחוטין שהתערבו, שוב אין להקשות ממנה לרב יוסף שאמר אין מקריבין ללא סמיכה. שהרי כאן מדובר שנתערבו רק לאחר שחיטה, ובהיותם בחיים היו ניכרים, וסמכו עליהם הבעלים.

והמשך הברייתא הוא: רבי אומר: רואין את המתנה שניתנה מהכוס האחת שבלולים בה דמי הקרבנות, אם יש בה כדי שיעור נתינה לזה, וכדי שיעור נתינה לזה כשרה. ואם לאו - פסולה.

ודנה הגמרא: ומי אית ליה לרבי האי סברא שיש שיעור לנתינת הדם?

והא תניא: אמר רבי: לדברי רבי אליעזר, המכשיר להזות "מי חטאת" על טמא מת על אף שהתערבו בהם מים אחרים, הפסולים להזאה, הרי [15] -


הערות

[14] בגמרא שלפנינו יש שתי גירסאות שונות, אחת לפי רש"י והשניה לפי תוס', ואי אפשר לגרוס את שתיהן כאחת. קרן אורה

[15] רבי אליעזר אמר לגבי הזאת מי חטאת [הובאו דבריו לקמן פ א], שאם היתה צלוחית עם "מי חטאת" [אפר פרה אדומה המעורב במים חיים, ומזים את מי החטאת על טמאי מת, לטהרם מטומאתם], ונפלו לתוך מי החטאת מים פסולים, כל שהן, ונמצא שמעורבים מים פסולים בתוך מי החטאת הכשרים, יזה הכהן מהמים המעורבים שתי הזאות על הטמא, בזו אחר זו. ובטעמו של דבר שצריכים להזות פעמיים נחלקו לקמן פ א.

איתיביה [הקשה לו לרב יוסף] אביי ממה ששנינו בברייתא: קרבן של יחיד שנתערב בקרבן של יחיד, וכן קרבן ציבור שנתערב בקרבן ציבור, או קרבן יחיד וקרבן ציבור שנתערבו זה בזה, ואין ניכרים זה מזה — נותן הכהן ארבע מתנות דם, מכל אחד ואחד מהם, שבכך יוצא ידי חובת כולם. ואם נתן מתנה מכל אחד — יצא ידי חובה. ואם נתן ארבע מתנות מכולן יחד — יצא.

במה דברים אמורים שנותן לכתחילה מדמו של כל אחד ואחד? שנתערבו הקרבנות הללו בעודם חיין (לפני שהוקרבו), ויכול הכהן לתת ארבע מתנות מדמו של כל אחד ואחד בנפרד. אבל אם נתערבו שחוטין שנבלל דמם בכלי אחד — נותן הכהן ארבע מתנות מכולן יחד.

ומכל מקום אם נתן מתנה אחת מכולן — יצא, שכל הקרבנות הניתנים על המזבח החיצון, אם נתן מדמם נתינה אחת בלבד — יצא ידי חובתו. רבי אומר: רואין (מודדים) את המתנה שנתן מכולם, אם יש בה כדי שיעור נתינה לזה וכדי לזה — כשרה, ואם לאו [לא] — פסולה.

על כל פנים למדנו מכאן שקרבנות חיים שנתערבו — כל אחד קרב לשם בעליו, למרות שקרבנות של אנשים הם, וצריכים סמיכה, שהרי קתני [הוא שונה כאן] קרבן יחיד דומיא [בדומה] לקרבן ציבור, מה קרבן ציבור המדובר הוא בקרבנם של גברי [אנשים], שהרי אנשים מקריבים אותו, ולא נשים, אף קרבן של יחיד מדובר בשל גברי [אנשים] ולא נשים. וקשה איפוא לרב יוסף!

אמר רבא לאביי בדחיית קושייתו זו: ותסברא הא מתרצתא [וכי סבור אתה שברייתא זו מיושבת, נטולת קושיות] היא, שאתה יכול להוכיח ממנה? והרי דקתני [מה שהוא שונה] בה: במה דברים אמורים שצריך לתת מדמו של כל אחד ואחד? כשנתערבו חיין, אבל נתערבו שחוטין — לא, יש לשאול על כך: מה לי חיים מה לי שחוטין? וכי בזה תלוי ההבדל? הרי אף בשחוטים, אם היה דמו של כל אחד בכלי לעצמו, ואין אנו יודעים מהו דמו של כל קרבן — צריך הכהן לתת מכל אחד ואחד!

אלא הכי קאמר [כך אומר התנא שבברייתא]: במה דברים אמורים שנותן מתנה מכל אחד? שנתערבו שחוטין כעין חיים כלומר בכוסות שדמו של כל קרבן נמצא בכוס לעצמה, אבל בבולל שנתערבו הדמים זה בזה לתוך כוס אחת — נותן ארבע מתנות לכולן, ואם נתן מתנה אחת לכולן — יצא. ואין איפוא ראייה מן הברייתא שסמיכה אינה מעכבת בקרבנות שנתערבו, שהרי מדובר בה כשנתערבו לאחר סמיכה.

א שנינו בברייתא זו, רבי אומר: רואין את המתנה, אם יש בה כדי לזה וכדי לזה — כשרה, ואם לא — פסולה. ושואלים על כך: ומי אית ליה [והאם יש לו] לרבי האי סברא [סברה זו] שצריך שיהא בדם שיעור נתינה? והא תניא [והרי שנינו בברייתא] בענין מי חטאת (של פרה אדומה) שנפלו לתוכם מים שפסולים להזאה, אמר רבי: לדברי ר' אליעזר,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Abaye raised an objection to this from a baraita (Tosefta 8:22): With regard to the offering of an individual that was intermingled with another offering of an individual, and likewise a communal offering that was intermingled with another communal offering, or the offering of an individual and a communal offering that were intermingled with each other, the priest places four placements of blood from each and every one of them on the altar, and in this manner fulfills the obligation of the blood rites of all the offerings. But if he placed one placement from each one, he has fulfilled his obligation. And likewise, if he placed four placements from all of them together, he has fulfilled his obligation.

The baraita continues: In what case is this statement, that he places from the blood of each of the offerings ab initio, said? In a case where the offerings were intermingled when they were still alive, before they were sacrificed, and therefore the priest could perform four placements from the blood of each animal separately. But if slaughtered animals were then intermingled, i.e., their blood became mixed together in one container, the priest places four placements from all of them together, only one set of four.

And in any case, if he placed one placement from all of them, he has fulfilled his obligation, as the blood of all these offerings is placed on the outer altar, and with regard to all of them one fulfills the obligation after the fact with a single placement. Rabbi Yehuda HaNasi says: One assesses the blood of the placement given from each animal; if there is enough in that blood for a placement of blood for this offering and enough for that one, it is fit, but if not, the offering is disqualified.

The Gemara explains the difficulty: This baraita indicates that if live offerings became intermingled, each is sacrificed for its owner, despite the fact that these offerings are owned by men and therefore require placing of the hands. It is evident that the baraita is referring to offerings of men, as it teaches the case of the offering of an individual adjacent to, and therefore similar to, the case of a communal offering: Just as a communal offering is sacrificed by men, so too, the offering of an individual that is being discussed here also belongs to men. This presents a difficulty to the explanation of Rav Yosef.

Rava says: And can you understand the baraita in this manner? Is this baraita accurate as it stands? There is another difficulty with the baraita, as it teaches: In what case is this statement said? It is said in a case where these offerings were intermingled when they were still alive. But if slaughtered animals were intermingled it is not said. This is problematic, as what difference is it to me whether the animals are alive or whether they are slaughtered? This is not the decisive factor, as even if the animals were slaughtered, if the blood of each is in a separate vessel the priest should perform separate placements from the blood of each.

Rava continues: Rather, this is what the baraita is saying: In what case is this statement said? It is said in a case where these offerings were intermingled after they were slaughtered, but they were similar to living animals, i.e., the blood of each animal was in separate cups. But in a situation where the blood of these animals was mixed together in a single cup, the priest places four placements of blood from all of them. And if he placed one placement from all of them, he has fulfilled his obligation. If so, this baraita has no bearing on the issue of offerings that became intermingled while they were still alive, as it deals exclusively with the blood of animals that have been slaughtered.

§ The baraita cited teaches that Rabbi Yehuda HaNasi says: One assesses the blood of the placement given from each animal; if there is enough in that blood for a placement of blood for this offering and enough for that offering, it is fit, but if not, the offerings are disqualified. The Gemara asks: And does Rabbi Yehuda HaNasi hold in accordance with this line of reasoning, that there must be a minimum amount of blood placed from each offering? But isn’t it taught in a baraita (Tosefta, Para 9:5) with regard to the water of purification into which water that is invalid for sprinkling fell that Rabbi Yehuda HaNasi says: According to the statement of Rabbi Eliezer,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

גמרא ואם נתן ארבע מכולן יצא. נלע"ד לפרש דאם ערב ובלל אח"כ הדמים זה בזה. וה"ה אם לא נתן אלא מתנה אחת מכולן יצא אליבא דת"ק דבסמוך וממילא משמע. ופי' התוס' תמוה דהא כבר תנא ואם נתן מתנה מכ"א יצא. גם מה שהוכיחו דלא אתי כב"ש מסיפא תמוה דהלא גם מרישא שהזכרתי מוכח כן. ולבי אומר לי דלא היה בגירסתם ברישא בבא זו דואם נתן מתנה מכ"א יצא:

(עה א תוספות) ד"ה והא וכו' ערל שמתו אחיו מחמת מילה דא"א למול בשום ענין.—משמע שדעת התוס', שמי שמתו אחיו מחמת מילה אין מלין אותו לעולם משום סכנה, וכ"ה דעת נודע ביהודה מהד"ת יו"ד סי' קסה*אף כי דברי התוס' כאן נעלמו ממנו לפי שעה., אך בסוף העלה שיכולים למול אותו אחר שיגיע לג' שנים ויהיה בריא (ע"ש). ואולם מאחר שענין זה הוא מהלכות של רופאים, צריכים אנו לשמוע אל דבריהם. והם אמרו כי המשפחות אשר דמם רפוי, וקשה לעצור את דמם הזב אפי' דרך פצע קל כל שהוא, יורנו הנסיון, כי סגולה זאת היא אצלם עד אשר יגיעו לכ"ב שנים. ולכן כל זמן שלא הגיעו לזמן הזה יש במילתם משום סכנה, ורק לאחר הזמן הזה יכולים למולם בלי שום פקפוק, כי כבר אין בזה סכנה כל עיקר.

קרבן יחיד שנתערב כו'. בכולהו גרסינן קרבן: קרבן יחיד בקרבן ציבור. כגון שעיר נשיא בשעיר הרגלים או עולה בעולה: הכי גרסינן ואם נתן מתנה מכל אחד יצא. כדאמרן בפרק בית שמאי (לעיל דף לו:) כל הניתנין על המזבח החיצון שנתנן במתנה אחת כיפר: ארבע מתנות. שתים מתנות שהן ארבע קאמר: בד''א. דבעינן ארבע מתנות מכל אחד לכתחילה: אבל נתערבו שחוטין. שנבלל דמם בכוס אחד נותן ד' מתנות מכולם יחד שהרי יש כאן משניהם קסבר יש בילה: אף יחיד בגברי. ואע''ג דבעי סמיכה ומדציבור לא מצי לאותביה שאין סמיכה בציבור אלא בחטאות הפנימיו' והכא בפנימיות לא קמיירי מדקתני ארבע מתנות: ותסברא הא מתרצתא היא. והאי חיין דוקא הוא ואנתערבו קודם סמיכה קאי הא קתני אבל שחוטין לא בעי ד' מכל אחד לכתחילה ובשחוטין נמי משכחת לה דבעיא כגון שנתערבו כוסות בכוסות ואין ידוע איזהו של זה ואיזהו של זה ולא נבללו הדמים בכוס אחד: אלא. האי חיין לאו דוקא והכי קאמר בד''א דצריך ארבע מתנות מכל אחד לכתחילה: שנתערבו שחוטין. כוסות בכוסות דהיינו כעין חיין דכל חד לחודיה קאי: אבל בבולל. שני הדמים לתוך כוס אחד נותן ארבע מתנות לכולן והשתא ליכא לאותובי סמיכה דהא לאחר שחיטה וסמיכה נתערבו אבל קודם סמיכה לא ירצו לדברי הכל: רבי אליעזר. לגבי מי חטאת קאי ומייתינן לה לקמן בפירקין (דף פ.) צלוחית של מי חטאת המוקדשין שנפל לתוכן מים אחרים כל שהוא רבי אליעזר אומר יזה שתי הזאות ולקמן מפרש מילתיה וקאמר רבי לדברי רבי אליעזר הזאה אינה צריכה שיעור אגבא דגברא דאי צריכא שיעור נהי נמי דיש בילה וסמכינן עלה דודאי יש בכלל הזאה מן המים הכשרים ומצטרפין מה שבראשונה ומה שבשניה מי יימר דמליא שיעורא:
ויש לומר דהכא נמי כיון שיש לו תקנה ברעיה אין לעשות בלא סמיכה דכי האי גוונא מפלגינן נמי לקמן (דף עו.) גבי אשם משום דאית ליה תקנה ברעיה והשתא לא צריכא בההיא דגיטין לטעמא דפרישית דהתם נמי כיון דאפשר לקיים מצות סמיכה שיביאנו הוא עצמו אין לו לעשות בלא סמיכה ומיהו קשה מההיא דפסחים פרק האשה (דף פח:) חמשה שנתערבו [עורות] פסחיהן [ונמצא יבלת באחד מהן] דפטורין מלעשות פסח שני אע''פ שהיו יכולין להביא במותר הפסח ולא יעשו סמיכה אפילו הכי פטורין משום דפסח לא בעי סמיכה ומותר הפסח בעי סמיכה ומאי קפידא איכא אם לא יעשו סמיכה הא ערל וטמא משלחין קרבנותיהן וי''ל כיון שהוא ספק דשמא פטור הוא מלעשות פסח לא עשו לו חכמים תקנה כיון דאי אפשר לתקן אם לא יעבור מצות סמיכה מיהו תימה מ''ש מהא דתנן בכריתות בפ' דם שחיטה (דף כג.) ושניהם מביאין חטאת אחת אלמא מייתי קרבן בלא סמיכה כדי ליפטור את עצמו ובנזיר פ' שני נזירים (דף נז.) שמביאין קרבן בתנאי וי''ל דאע''פ שתיקנו חכמים שיביא קרבן מספק בלא סמיכה כדי לפטור מ''מ קרבן אחר שהוא מחוייב סמיכה ודאי כגון מותר הפסח לא התירו לו חכמים להביאו בלא סמיכה כדי לפטור את עצמו ואם תאמר והא דתנן במסכת שקלים ומייתי לה בפרק האיש מקדש (קדושין דף נה.) בהמה שנמצאת בין ירושלים למגדל עדר זכרים עולות נקבות זבחי שלמים והתם הא בעי סמיכה וכ''ת כשמצאום הבעלים ויכולין לסמוך דלא משמע הכי דתניא התם בראשונה היו ממשכנים מוצאיה להביא נסכיה כו' ויש לומר דשאני התם דאין להם תקנה אחרת לאותן קרבנות אלא שיקרבו בלא סמיכה וטוב להקריב בלא סמיכה ממה שנאמר ימותו וכן י''ל ביורש שמקריב קרבן אביו אע''פ שאינו סומך ולא אמרינן הא בעי סמיכה וא''ת הא דאמרינן לקמן (דף עו:) למחר מביא אשמו ולוגו עמו ואותו אשם טעון סמיכה וההיא סמיכה על כרחין היינו בהקפת יד ולא בסמיכה גמורה למ''ד סמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא והיכי עביד בלא סמיכה הא בעי סמיכה ובגברא איירי כדמוכח בתוספתא וי''ל דתקוני גברא שאני כדקאמר נמי התם עלה דההיא והא דאמר פ''ג דמועד קטן (דף טו:) דאבל אינו משלח קרבנותיו משום דכתיב שלמים כשהוא שלם ולא כשהוא חסר אבל אי לאו קרא היה משלח איכא לאוקמא בעוף או בקרבן נשים וכן הא דבעי התם מנודה מהו שישלח קרבנותיו והא דקאמר ת''ש כל אותן שנים שהיו ישראל במדבר מנודים היו ושלחו קרבנותיהם היינו תמידין שבכל יום ואם תאמר הא דתנן בפרק בתרא דמנחות (דף קז.) פירשתי. בן בקר ואיני יודע מה פירשתי מביא פר ועגל וקאמר בגמרא גבי ששה לנדבה דאחד מהם לפר [ואחד] לעגל והיכי עביד הכי הא בעי סמיכה וי''ל דהתם בקיץ למזבח איירי שהיא נדבת ציבור ולא בעי סמיכה ומיהו קשה מההיא דכל המנחות באות מצה (מנחות דף סב:) דאמר השולח קרבנותיו ממדינת הים כהן מניף על ידו והיכי עביד הכי והא בעי סמיכה ומדקתני מניף משמע דאיירי בשלמים ובקרבן נשים ליכא לאוקמה דהא תנא ליה רישא והאשה כהן מניף על ידה ודוחק להעמידה בקרבן ערל וטמא והנך קושיות שהקשיתי אינם לפי טעם ראשון שפירשתי לפי שלא חשו על הסמיכה אלא משום שיש עדיין נדנוד אחר דשמא אינו קיים וזה לא שייך אלא בחטאת דאם מתו בעליה למיתה אזלא אבל בשאר קרבנות לא אבל לפי טעם אחרון שפירשתי דכל היכא שיכול לתקן הדבר ולקיים מצות סמיכה אין לו לעשות בלא סמיכה קשה וי''ל דאיירי ביורש כרבי יהודה דאמר יורש אינו סומך והכא דלא משני ביורש משום דדומיא דחטאת קתני כדפרישית וכן בגיטין (דף כח.) השולח חטאתו קתני ויש לתמוה ערל וטמא מ''ש משלחין קרבנותיהם הא אפשר לערל עד שימול ולטמא עד אשר יטהר ויעשו סמיכה ונראה לומר דבאותם שאין להם תקנה איירי כגון ערל שמתו אחיו מחמת מילה דא''א למולו בשום ענין וטמא כגון זב ומצורע דאין רפואתן תלויה בעצמן אי נמי בקרבן הקבוע להם זמן כגון עולת ראיה וחגיגה (כגון) שהיה עובר עליהם בבל תאחר וא''ת נהי דסמיכה לא מעכבא מ''מ ערל וטמא שאין יכולין לסמוך נימא כל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו וכן בההיא דשקלים ודכריתות ודנזיר דכל הני נמי דאין יכולין לסמוך מטעם ספק חשיב שפיר אין ראוין לבילה כדאשכחן בפ' המוכר את הספינה (ב''ב פא:) גבי ביכורים וי''ל דנפקא לן מהא דאמרינן בפ''ג דמועד קטן (דף טז.) וביום בואו אל הקדש אל החצר הפנימית לשרת בקודש יקריב חטאתו זו עשירית האיפה שהכהן מביא בשעה שבא תחילה לעבוד ודריש התם רבי שמעון בבואו יקריב בזמן שראוי לביאה ראוי להקרבה בזמן שאינו ראוי לביאה אינו ראוי להקרבה כגון טמא מת ומצורע משמע דוקא עשירית האיפה אבל שאר קרבנות משלח מיהו אין כל כך ראיה מזה דדלמא הא דמשלח שאר קרבנות היינו בהני דלא בעו סמיכה דומיא דעשירית האיפה ויש לדקדק מהא דדרשינן בת''כ מזובו ולא מנגעו שמע מינה דטמא משלח קרבנותיו דבהבאת קרבן איירי ועוד יש לדקדק מדממעטינן בפ''ק דחגיגה (דף ד:) טמא מראיה מדכתיב והבאתם שמה כל שישנו בביאה ישנו בהבאה ש''מ דשאר קרבנות משלח ולא חיישינן לענין סמיכה בראוי לסמיכה ומיהו למ''ד בפ' כל הפסולין (לעיל דף לב.) דטמא בר סמיכה דאפשר דמעייל ידיה וסמיך לא מצי למידק מהני קראי היכא דלא אפשר לסמוך שלא תהא סמיכה מעכבת מטעם דאינו ראוי לבילה ושמא י''ל דלמאן דאית ליה ביאה במקצת לא שמה ביאה קא סבר כל הסומך ראשו ורובו הוא מכניס אי נמי אית ליה דמרחק צפון ומאן דס''ל דלא בעינן ראשו ורובו קא סבר ביאה במקצת שמה ביאה מיהו אכתי קשה אי תיכף לסמיכה שחיטה לאו דאורייתא א''כ יכולה לסמוך אבראי ויש לומר דבפרק כל הפסולין (שם לג.) מסקינן דתיכף לסמיכה שחיטה דאורייתא: ואם נתן ארבע מכולן יצא: פירש בקונטרס מזה שנים ומזה שנים ותימה דבאחת מזה ואחת מזה סגי ואין לומר דאתיא כבית שמאי (לעיל דף לו:) דאמרי ובחטאת שתי מתנות דהא קתני סיפא ואם נתן מתנה אחת מכולן יצא ויש לומר דקאי על כל ארבע חטאות שנים של יחיד ושנים של ציבור ואיכא השתא ארבע כוסות ולהכי קאמר נתן ד' מתנות יצא דהיינו מתנה אחת מכל אחת ואחת:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד