זבחים עה ע"ב

הזאה כל שהיא ממי חטאת על האדם הטמא הריהי מטהרת אותו מטומאתו, שכן הזאה אינה צריכה שיעור כדי לטהר. וכן הזאה שמחצה שבה כשר להזאה ומחצה פסול להזאה, גם היא מטהרת!

ומשיבים: לדבריו של ר' אליעזר קאמר [אומר] רבי שהזאה אינה צריכה שיעור, אבל הוא עצמו אינו סבור כן. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] תירוץ אחר: יש להבדיל ולומר, הזאה של מי חטאת לחוד, ונתינה של דם לחוד, להזאה אין צריך שיעור ולנתינה יש שיעור מסויים.

א שנינו במשנה: נתערבו שאר קרבנות בבכור ומעשר, שאינם נפדים ואינם נמכרים גם אם נפל בהם מום, מה יעשו? ירעו כולם עד שיפול בהם מום, ויאכלו כבכור וכמעשר שנפל בהם מום, שאין מוכרים ואין שוחטים אותם בשוק, ואין שוקלים את בשרם במשקל, שיש בכך זלזול בקדשים. ומביאים דיון בענייני בכור, שהוזכרה בו משנתנו. אמר רמי בר חמא: בכור בעל מום, לשיטת בית שמאי במסכת בכורות, שגם לאחר שנפל בו מום אסור הכהן לאוכלו בטומאה, ולכן אין מאכילין אותו לנשים נדות, תמורתו (שאמר בעל הבכור על בהמת חולין שיש לו: "הרי זו תחת זו") מהו דינה? האם היא מותרת באכילה לנשים נדות כשנופל בה מום?

ועוד שאל רמי בר חמא: הבכור עצמו אינו נפדה גם כשנפל בו מום, ואולם תמורתו מהו שתיפדה? ועוד שאל: הבכור עצמו, גם כשנופל בו מום אינו נשקל בליטרא (במשקל, כדרך בשר הנמכר בשוק), כדין שאר קדשים שנפל בהם מום ונפדו, תמורתו מהו דינה לענין זה? אמר רבא בפתרון לבעיות אלה, תניא [שנויה ברייתא]: בכור ומעשר — גם משהוממו (משעה שנפל בהם מום) עושין תמורה, ותמורתן כיוצא בהן.

ועוד בעי [שאל] רמי בר חמא התפיס הכהן בכור בעל מום כהקדש לבדק הבית, שההקדש ייהנה מדמיו, מהו שישקול את בשרו בליטרא? וצדדי השאלה: האם במקרה זה, השיקול של רווחא [רווח] של ההקדש עדיף, וראוי איפוא שישקלו את בשר הבכור בליטרא, שכן בדרך זו ניתן להשיג מחיר גבוה יותר עבורו. או דלמא [שמא] השיקול של זילותא [הזלזול] בבכור עדיף, ולא ישקלוהו בליטרא, אף שממעט בכך מרווח ההקדש?

אמר ר' יוסי בר זבידא, תא שמע [בוא ושמע] ראייה ממה ששנינו במשנתנו: נתערבו שאר הקרבנות בבכור ובמעשר — ירעו כולם עד שיסתאבו (שיפול בהם מום), ויאכלו כבכור וכמעשר, שאינם נשקלים בליטרא. והרי בדרך זו נגרם הפסד להקדש, שאין שאר הקרבנות נמכרים במחיר הגבוה. לאו למימרא [האם לא נסיק נאמר מכאן] שבכור בעל מום שהוקדש לבדק הבית אינו נשקל בליטרא, אף שנגרם בכך מיעוט רווח להקדש?

רב הונא ור' חזקיה תלמידי ר' ירמיה אמרי [אומרים] שניהם בדחיית ראייה זו: מי דמי [האם דומה הדבר]? התם [שם, במשנתנו] מדובר במצב בו יש שתי קדושות נפרדות (קדושת הבכור וקדושת שאר קרבנות) ושני גופין נפרדים (בהמת הבכור ובהמת קדשים אחרת), ובמקרה שכזה אין מזלזלים בקדושת הבכור בגלל הבהמה האחרת שנתערבה בה. ואילו הכא [כאן, במתפיס בכור לבדק הבית] מדובר במצב בו יש שתי קדושות (קדושת בכור וקדושת בדק הבית) ושתיהן נמצאות בגוף אחד (בהמת הבכור). ואולי במקרה זה, שקדושת בדק הבית עצמה מצויה בבכור זה, נתיר לשוקלו בליטרא, משום רווח ההקדש!

מתקיף לה [מקשה על כך] ר' יוסי בר אבין: כיצד ניתן להעלות על הדעת שיכול אדם באמצעות התפסה לבדק הבית להתיר איסורים הנוגעים לבכור? מה אילו אמר "הפדו לי" כלומר שרצונו לפדות בכור שהתפיסו קודם לכן לבדק הבית, כדי שירויח בכך ההקדש, כלום שומעין לו? ודאי שלא, משום שמן התורה אין פדיון לבכור. ותוהים על עצם השוואה זו: וכי יכול אתה להקשות ממי שאומר "הפדו לי"? והרי רחמנא אמר [התורה אמרה] בדין הבכור: "אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה קודש הם" (במדבר יח, יז). ואילו שקילה בליטרא — אין בה איסור תורה!

אלא יש לפתור את שאלת רמי בר חמא במה שאמר ר' אמי: כלום הקנה זה אלא מה שקנו לו? וכשם שהכהן שהתפיס את הבכור לבדק הבית אינו יכול לשוקלו בליטרא ולהרויח, אף ההקדש שקיבל מהכהן אינו יכול לעשות כן.

ב שנינו במשנה: הכל, כל מיני הקדשים, יכולין להתערב זה בזה, שיש בהם בהמות שוות במינן ובגודלן, חוץ מחטאת ואשם. ושואלים: מאי שנא [במה שונים] חטאת ואשם? דהאי [שזה, האשם] הוא תמיד זכר והאי [וזו, החטאת] היא תמיד נקבה, אם כן

חטאת ועולה נמי [גם כן] אינם מתערבים, שהרי העולה היא תמיד זכר, והחטאת היא תמיד נקבה! ומשיבים: איכא [יש] שעיר נשיא שהוא חטאת זכר, וכן מקריבים שעיר לעולה. ומוסיפים: ומכל מקום באשם אין שעיר הנשיא יכול להתערב, למרות ששניהם זכרים, שכן האי [זה השעיר] יש לו שיער ישר, ואילו האי [זה האשם] אינו בא אלא מן הכבשים או האילים, שיש להם צמר, שהוא מקורזל.

ושואלים על המשנה: והרי פסח ואשם נמי לא מיערב [גם כן אינם יכולים להתערב], שכן האי [זה הפסח] הוא בן שנה, ואילו האי [וזה האשם] הוא בן שתי שנים! ומשיבים: איכא [יש] אשם נזיר ואשם מצורע שהם בני שנה. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: ההבדל שבין בן שנה ובן שנתיים אינו כה ברור, שכן איכא [יש] בן שנה דמיחזי [שנראה] כבן שתי שנים, ואיכא [ויש] בן שתים דמיחזי [שנראה] כבן שנה.

ג משנה קרבן אשם שנתערב בקרבן שלמים, ואין יודעים מיהו כל קרבן. ומעתה כיון שדיני האשם והשלמים שונים זה מזה, בשחיטה ובאכילה, מה יעשו? ר' שמעון אומר: שניהם ישחטו בצפון העזרה, שכן האשם שחיטתו בצפון בלבד, ואילו השלמים שחיטתם בכל מקום בעזרה. ויאכלו שניהם כדינו של החמור שבהן שהוא האשם: בעזרה שבמקדש בלבד (ולא בכל ירושלים, כדין השלמים), לזכרי כהונה בלבד (ולא לכל אדם, כדין השלמים), ובמשך יום ולילה בלבד (ולא בשני ימים ולילה, כדין השלמים).

אמרו לו חכמים לר' שמעון: אין עושים כן, שהרי אין מביאין קדשים לבית הפסול, כלומר, אין גורמים להם להיפסל. ולשיטתך, נמצאים השלמים נאסרים מלהיאכל לאחר יום אחד, ונפסלים כנותר. אלא, ירעו שניהם עד שיפול בהם מום, ויימכרו, ויביא אשם ושלמים, כל אחד בדמי היפה שבשניהם.

ומוסיפה המשנה: גם לדעת חכמים, אם נתערבו חתיכות בשר מקרבן זה בחתיכות בשר מקרבן אחר, קדשי קדשים בקדשים קלים, וכן אם נתערבו חתיכות מקרבנות הנאכלין ליום אחד בחתיכות מקרבנות הנאכלין לשני ימים ולילה, הואיל ואין להם תקנה כמו בהמות שנתערבו — יאכלו כולם כחמור שבהן.

ד גמרא שנינו במשנתנו שחכמים חולקים על ר' שמעון מחמת הכלל שאין מביאים קדשים לבית הפסול. ובענין זה מסופר, תני [שנה] התנא (שונה המשניות והברייתות שבבית המדרש) קמיה [לפני] רב ברייתא זו: תבואה של שביעית אין לוקחין בדמיה פירות של תרומה של שנה אחרת, מפני שבכך גורמים שממעטין באכילתה של התרומה, שהרי פירות שביעית ודמיהם, מותרים באכילה רק עד זמן הביעור, כאשר לא נותר מאותו המין בשדה, ואילו תרומה מותרת לעולם.

אמרוה לברייתא זו רבנן קמיה [חכמים לפני] רבא [רבה] והסבירו אותה: הא [ברייתא זו] היא שלא כשיטת ר' שמעון שבמשנתנו, דאי [שאם] היא כר' שמעון, האמר [הרי אמר עולה מדבריו במשנתנו] שמביאין קדשים לבית הפסול!

אמר להו [להם] רבה: אפילו תימרו [תאמרו] שהיא כשיטת ר' שמעון במשנתנו, יש לומר כי הני מילי [דברים אלה, שמותר להביא קדשים לבית הפסול] נאמרו רק במקרה דאיעבד [שכבר נעשה דבר], כגון במשנתנו שהתערבו הקדשים זה בזה, ואולם לגרום לכתחילה להבאה לבית הפסול, כגון בקניית פירות תרומה בדמי שביעית, לא מתיר גם ר' שמעון. ושואלים: והאם לכתחילה לא התיר ר' שמעון? איתיביה [הקשה לו] אביי לרבה

a sprinkling of any amount of the water of purification on someone rendered impure by impurity imparted by a corpse purifies him from his ritual impurity, as sprinkling does not require a minimum measure to purify him. Likewise, a sprinkling of water that is half fit and half unfit for sprinkling serves to purify the individual. Evidently, Rabbi Yehuda HaNasi maintains that no minimum amount is required for the sprinkling of the water of purification, and the same should apply to the sprinkling of blood on the altar.

The Gemara answers that Rabbi Yehuda HaNasi stated his opinion in accordance with the statement of Rabbi Eliezer, but he himself does not agree with this opinion. And if you wish, say instead that sprinkling of water of purification is discrete and placement of blood on the altar is discrete, i.e., these are two separate halakhot that have no bearing on each other.

§ The mishna teaches: In a case where sacrificial animals were intermingled with a firstborn offering or with an animal tithe offering, they shall graze until they become unfit for sacrifice and they shall both be eaten as a firstborn offering or as an animal tithe offering. This means that one may not sell them in the marketplace nor sell their meat by weight, so as not to degrade consecrated animals. Rami bar Ḥama says: With regard to a firstborn offering, according to the opinion of Beit Shammai, who hold (Bekhorot 33a) that even after a firstborn offering develops a blemish the priest may not eat it in a state of ritual impurity, and therefore one may not feed it to menstruating women, what is the halakha with regard to its substitute? That is, if the owner of a firstborn animal stated with regard to a non-sacred animal in his possession: This animal is a substitute for the firstborn offering, is a menstruating woman permitted to eat that substitute after it develops a blemish?

Rami bar Ḥama further asks: A firstborn offering itself may not be redeemed, even after it develops a blemish, but what is the halakha with regard to redeeming its substitute? He likewise inquired: A firstborn offering itself, even after it develops a blemish, may not be weighed and sold by the litra, in the manner that non-sacred meat is sold. What is the halakha of its substitute in this regard? Rava says that an answer to these questions is taught in a baraita: With regard to a firstborn offering or an animal tithe offering, from when they develop a blemish they can be used to render another animal a substitute, and their substitute has the same status as them. Their substitutes have the same halakhot as they do.

Rami bar Ḥama raises a dilemma: If the priest who received a firstborn offering dedicated the firstborn offering to the Temple maintenance, i.e., he vowed to give the value of the firstborn offering to the Temple, what is the halakha with regard to the matter that he may weigh its meat by the litra? The Gemara explains the dilemma: In this case, is consideration of the profit of the Temple treasury preferable, or perhaps avoidance of the demeaning of the firstborn offering is preferable. If the profit of the Temple treasury is preferable, the firstborn offering should be weighed in the normal manner so as to increase its price; a buyer will pay more for meat he is able to resell it afterward by exact weight. If avoidance of demeaning the firstborn offering is preferable, it should not be weighed by the litra, even though a loss to the Temple would result.

Rabbi Yosei bar Zevida says: Come and hear a proof from the ruling of the mishna: In a case where sacrificial animals were intermingled with a firstborn offering or with an animal tithe offering, they shall graze until they become unfit for sacrifice and they shall both be eaten as a firstborn offering or as an animal tithe offering. Is this not meaning to say that the sacrificial animal that became intermingled with a firstborn offering is also not weighed by the litra, despite the fact that this causes a slight loss to the Temple?

Rav Huna and Rabbi Ḥizkiyya, the students of Rabbi Yirmeya, say: Are these cases comparable? There, the mishna is referring to two separate sanctities, the sanctity of a firstborn offering and that of another offering, and two separate bodies, i.e., two different animals, and in such a case one may not degrade the sanctity of the firstborn due to the other animal with which it is intermingled. Conversely, here, with regard to one who vows to give the value of a firstborn to the Temple, there are two sanctities, a firstborn offering and the Temple maintenance, but they are both found in one body. In this case, as the sanctity of the Temple maintenance itself is in the firstborn offering, it may be weighed by the litra, because of the profit the Temple will gain.

Rav Yosei bar Avin objects to this: What would be the halakha if one says: Redeem for me, i.e., I wish to redeem, a firstborn offering that he had previously dedicated as the object of his vow to the Temple maintenance? Does the court listen to him? His request is certainly not granted, as by Torah law a firstborn offering may not be redeemed. Similarly, the fact that he dedicated the value of the firstborn offering to the Temple should not negate the prohibition of weighing it by the litra. The Gemara questions this comparison: One cannot raise a difficulty from a case where someone says: Redeem the firstborn offering for me, as the Merciful One states with regard to a firstborn offering: “But the firstborn of a bull, or the firstborn of a sheep, or the firstborn of a goat, you shall not redeem; they are sacred” (Numbers 18:17). But the weighing of the offering by the litra is not prohibited by Torah law.

Rather, the Gemara suggests a different resolution of Rami bar Ḥama’s dilemma: Rabbi Ami says: Can this priest transfer to the Temple maintenance anything other than that which was transferred to him? In other words, just as the priest who took the vow may not weigh the firstborn by the litra and gain a profit, the same applies to the Temple treasury, the recipient of his vow.

§ The mishna teaches: All offerings can become indistinguishably intermingled with each other, except for a sin offering and a guilt offering. The Gemara asks: What is different about a sin offering and a guilt offering, that they cannot become intermingled? Is the reason that this, a guilt offering, is always a male, and that, a sin offering, is always a female?

The Gemara questions this explanation: A sin offering and a burnt offering are also like this, as a sin offering is always female while a burnt offering is always male. The Gemara answers that although the standard sin offering is always female, there is the goat of the Nasi, which is a male sin offering, and therefore it can become intermingled with a male goat burnt offering. And as to the statement of the mishna that a sin offering cannot become intermingled with a guilt offering despite the male sin offering of the Nasi, that is because this goat has straight hair and that guilt offering comes only from sheep or rams, which have wool, and the wool is curly.

The Gemara raises a difficulty: A Paschal offering and a guilt offering also cannot become intermingled, as this Paschal offering is in its first year, and that guilt offering is in its second year. The Gemara answers that there is the guilt offering of a nazirite and the guilt offering of a leper, which must be in their first year. And if you wish, say instead that an animal in its first year can become intermingled with an animal in its second year, as there is an animal in its first year that looks like an animal in its second year, and likewise there is an animal in its second year that looks like an animal in its first year.

MISHNA: In the case of a guilt offering that was intermingled with a peace offering, Rabbi Shimon says: Both of them should be slaughtered in the north of the Temple courtyard, as a guilt offering must be slaughtered in the north while a peace offering may be slaughtered anywhere in the courtyard. And they both must be eaten in accordance with the halakha of the more stringent of them, i.e., the guilt offering, with the following halakhot: They may be eaten only in the courtyard rather than throughout Jerusalem; by male priests and not by any ritually pure Jew; and on the day they were sacrificed and the following night, and not on the day they were sacrificed, the following day, and the intervening night.

The Rabbis said to Rabbi Shimon: One may not limit the time of the consumption of an offering, as one may not bring sacrificial animals to the status of unfitness. According to Rabbi Shimon’s opinion, the peace offering becomes leftover, notar, the morning after it is sacrificed, and not at the end of that day, as is the halakha concerning peace offerings. Rather, the Rabbis hold, the owner shall wait until these animals become blemished, redeem them, and bring an offering of each type that is worth the monetary value of the higher-quality animal among them.

The mishna adds: Even according to the opinion of the Rabbis, if pieces of the meat of one offering were intermingled with pieces of the meat of another offering, e.g., meat from offerings of the most sacred order with meat from offerings of lesser sanctity; or if pieces of meat from offerings eaten for one day and the following night were intermingled with pieces of meat from offerings eaten for two days and one night, since in that case the remedy with regard to offerings that were intermingled cannot be implemented, they both must be eaten in accordance with the halakha of the more stringent of them.

GEMARA: In connection to the principle cited by the Rabbis in the mishna that one may not bring consecrated animals to the status of unfitness, a tanna taught a baraita (Tosefta, Shevi’it 6:29) before Rav: With regard to produce of the Sabbatical Year, one may not purchase produce of teruma from a previous year with its money, i.e., money received in its sale, because one thereby reduces the time of eating the teruma. The produce of the Sabbatical Year may be eaten only until the time of the removal of that type of produce from the field, whereas teruma may be consumed at any time.

The Sages said this baraita before Rabba, and they explained that this baraita is not in accordance with the opinion of Rabbi Shimon in the mishna. Their reasoning was that if you would say it is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, doesn’t he say, as can be inferred from the mishna, that one may bring sacrificial animals to the status of unfitness? Similarly, one can limit the time allowed for the consumption of the Sabbatical Year produce.

Rabba said to them: You may even say that the baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon. That statement, that one may bring sacrificial animals to the status of unfitness, applies only in a case that is after the fact, as in the mishna, where offerings became intermingled. Rabbi Shimon did not permit one to bring sacrificial animals to the status of unfitness ab initio. The Gemara asks: And does Rabbi Shimon not permit one to bring sacrificial animals to the status of unfitness ab initio? Abaye raised an objection to Rabba from a mishna that discusses the manner of eating the meat of offerings (Zevachim 90b):