דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עו - א

איתיביה אביי: הרי שנינו לקמן במשנה [צ א]:  וכולן, כל הקדשים הנאכלין, רשאין הכהנים לשנות באכילתן [דהיינו, לאכלן כפי רצונם, בכל אופני האכילה [20]], לאכלן צלויין, שלוקין ומבושלין, ולתת לתוכן של הקדשים בין תבלי חולין ובין תבלי תרומה, דברי רבי שמעון.

ומכך שמותר לתת תבלין של תרומה לתוך מאכל של קדשים, מוכח שמתיר רבי שמעון אפילו לכתחילה להביא את התרומה לבית הפסול. שהרי משניתנה התרומה בתוך בשר הקדשים מצטמצם זמן אכילתה לזמן של אכילת הקדשים בלבד!?

אמר ליה רבה לאביי: הנח לתרומת תבלין, שאינה אלא דרבנן, לפי שמן התורה נוהגים תרומות ומעשרות רק בדגן תירוש ויצהר, הילכך לא חייש לה רבי שמעון.

ועוד איתיביה אביי, הרי שנינו במסכת מעשר שני [ג ב]: אין לוקחין תרומה בכסף מעשר שני, מפני שממעט באכילתה של התרומה. והיינו, שממעט במקום אכילתה. כי מעת שהיא נהיית מעשר שני אי אפשר לאוכלה אלא בירושלים, כדין מעשר שני. ורבי שמעון מתיר.

ומוכח, שאפילו בתרומה דאורייתא לא חייש רבי שמעון!?

אישתיק ליה רבה לאביי, ולא תירץ לו על מה שהקשה לו.

כי אתא אביי לקמיה דרב יוסף, וסיפר לו את מה דאותיב לרבה, אמר ליה רב יוסף לאביי: אמאי לא תותביה נמי לרבה מהא מתניתין דשביעית [ח ז]? -

דתנן: אין מבשלין ירק של שביעית בשמן של תרומה, כדי שלא יביאו את שמן התרומה או את ירק השביעית לבית הפסול. כי כאשר מתערב שמן של תרומה בירק של שביעית, אי אפשר לאוכלו אלא עד זמן הביעור של הירק. ומאידך, אם נטמא השמן, אי אפשר לאכול גם את הירק. [21]

ורבי שמעון מתיר לבשל את ירק השביעית בשמן תרומה לכתחילה. ומוכח שלא חייש רבי שמעון להבאת התרומה או השביעית לבית הפסול.

ואם כן, תיקשי לרבה, שאמר כי רק בדיעבד התיר רבי שמעון, ולא לכתחילה? אמר ליה אביי לרב יוסף: שפיר לא הקשיתי לרבה מהאי מתניתין. ולאו מי אותביתיה, האם לא הקשיתי לרבה מהא דתבלין, מהמשנה האומרת שרשאין הכהנים ליתן תבלין של תרומה בתוך תבשיל הקדשים, ואמר לי רבה: הנח לתרומת תבלין שאינה קדושה אלא מדרבנן, ולפיכך לא חייש רבי שמעון לפסולה. ואם כן, הכי נמי היה מתרץ לי רבה: הנח לתרומת ירק, שאין קדושתה אלא מדרבנן, כי מדאורייתא נוהגת תרומה רק בדגן תירוש ויצהר. [22]

ופריך רב יוסף לאביי: אי הכי, אם כדבריך, שהיות ותרומת ירק אינה אלא מדרבנן לא חייש לה רבי שמעון, הרי איפכא מיבעי ליה למיתני: אין מבשלין ירק של תרומה בשמן של שביעית, ורבי שמעון מתיר משום שלא חייש לפסול של תרומת ירק, לפי שהיא רק מדרבנן.

אבל כיון שאמרה המשנה "אין מבשלין ירק של שביעית בשמן של תרומה", תיקשי, הרי שמן של תרומה קדושתו היא מהתורה, וכיצד מתיר רבי שמעון להביאו לבית הפסול על ידי בישולו עם ירק של שביעית!?

אמר ליה אביי לרב יוסף: ולאו מי אותביתיה להא דתני תנא קמיה דרב שאין לוקחין בדמי שביעית תרומה מפני שממעט באכילתה, ממשנתנו, שמתיר בה רבי שמעון לשחוט את האשם והשלמים שהתערבו זה בזה ולאכלם כחמור שבהן, על אף שמביא אותן לבית הפסול, ואמר לי רבה, לעולם קסבר רבי שמעון אין מביאין לכתחילה קדשים לבית הפסול, ושאני מתניתין דאיערב בדיעבד, אשם בשלמים, הילכך מתיר רבי שמעון בדיעבד. אם כן, הכא נמי במשנה של המבשל ירק של שביעית בשמן של תרומה, היה יכול רבה לומר שהתיר רבי שמעון רק במקום דאיערב ירק השביעית בשמן התרומה, שלכן התיר רבי שמעון לבשלם יחד משום שאי אפשר לסחוט את שמן התרומה מירק השביעית.

אך פריך ליה רב יוסף לאביי: אי דאיערב הירק בשמן, מאי טעמייהו דרבנן דאסרי לבשלם יחד? והא כבר הם מעורבין, והבישול לא יביא תוספת אפשרות לפסול, ומדוע לא התירו רבנן לבשלם?

שמא תאמר, זה שאסרו רבנן לבשלם הוא מידי דהוה אאשם ושלמים שנתערבו, שגזרו חכמים שלא לשוחטם ולאוכלם כחמור שבהם על אף שכבר נתערבו בדיעבד ואין עתה אפשרות להקריבם כדינם, הרי אי אפשר לומר כן, כי מי דמי אשם שנתערב בשלמים לירק שנתערב בשמן?! והרי התם, באשם שנתערב בשלמים, אית ליה תקנתא - ברעייה. כי לאחר שירעו ויפול בהם מום, וימכרו, יביאו בדמיהם אשם לחוד ושלמים לחוד וייאכלו כל אחד כדינו. אבל הא, ירק שנתערב בשמן, לית ליה תקנתא ברעייה.

אלא הא דינא דירק שהתערב בשמן לא דמי אלא לחתיכה של בשר קדשים הנאכלים שהתערבה בחתיכות בשר קדשים הנאכלין ממין אחר, דכיון דלית לה תקנתא אחרינא, מודו גם רבנן דאוכל כחמור שבהן. ואם כן תיקשי, כיצד מצית לאוקמי למתניתין דירק של שביעית שהתערב בשמן של תרומה שמתיר רבי שמעון לבשלם משום שכבר התערבו, והרי בהתערבו לא הוו פליגי רבנן עליה, וגם הם היו מתירים לבשלם יחד!?

מתקיף ליה רבינא להא דפריך רב יוסף לאביי: מי דמי דינא דאשם שאיתערב בשלמים לירק שהתערב בשמן!? והרי חתיכה של בשר קדשים שהתערבה בחתיכות בשר קדשים ממין אחר לית לה תקנתא כלל אלא שייאכלו כולן כחמור שבהן. אבל האי ירק שהתערב בשמן אית ליה תקנתא - בסחיטה. הילכך, דמי האי ירק שהתערב בשמן לאשם שהתערב בשלמים, ושפיר תריץ רבה שסבר רבי שמעון שלכתחילה אין מביאין קדשים לבית הפסול. אבל בדיעבד, בדאיערב, אין חוששין להבאתם לבית הפסול על אף שיש להם תקנה אחרת, ובהכי פליגי עליו רבנן וסברי שעדיף למעבד תקנתא מאשר להביאם לבית הפסול!?

ומשנינן: ורב יוסף סבר, היכי נסחוט להאי שמן מתוך הירק? אי נסחוט טובא - קא מפסיד לירק שקדוש בקדושת שביעית, ורחמנא אמר בשביעית "לכם לאכלה", לאכלה ולא להפסד!? ואי נסחוט פורתא בצורה שלא יתקלקל הירק של שביעית הרי לא ייסחט כל השמן, ואם כן סוף סוף איערובי מיערב שמן התרומה בירק השביעית.

איתיביה לרבה, שאמר רק בדיעבד מתיר רבי שמעון להביא קדשים לבית הפסול, מהא דתניא בתוספתא מסכת ניר [ו א]: מי שהיה ספק מצורע מוחלט, ונטהר. הרי הוא סופר שבעה ימים לטהרתו [אחרי שהביא שתי צפרים ומתגלח], וביום השביעי הרי הוא מגלח את כל שער גופו, וטובל. ומעתה הוא חסר רק את הבאת קרבנות המצורע, ואת מתן הדמים והשמן על בהונות ידיו ורגליו. וכיון שהוא ספק מצורע, אין הוא יכול להביא את קרבנות המצורע ולהטהר לגמרי, כי שמא הוא איננו מצורע. ואין הוא יכול להביא קרבן ולהתנות עליו שאם הוא מצורע יהא זה קרבן אשם מצורע, ואם הוא איננו מצורע יהא זה קרבן שלמים, וישחטנו, ויאכלנו מספק כחמור שבהן, משום שאין מביאין קדשים לבית הפסול.

רבי שמעון אומר: למחרת, ביום השמיני, לאחר שספר שבעה ימים לטהרתו, מביא אשמו ולוגו [לוג השמן של מצורע] עמו, ומתנה ואומר: אם הייתי מצורע, וקרבן זה שאני מביא קרבן של מצורע הוא, הרי זה אשמו, וזה לוגו.


הערות

[20] רש"י בכתב יד מציין את הטעם לכך, שנאמר באכילת הכהנים בקדשים "לך נתתים למשחה", לגדולה כדרך שהמלכים אוכלים. ויש לדון אם דין "למשחה" נאמר רק לגבי אכילת הכהנים או גם לגבי אכילת ישראל בחלק שלהם. התוס' כאן כתבו שהוא נאמר רק בחלק הכהנים, אבל לעיל כח א משמע שגם בחלק שאוכלים ישראל נאמר דין זה, לפי שאמר שם רב חסדא שבאליה של גדי יש "למשחה". והרי האליה של גדי היא חלק של ישראל בקרבן השלמים. ולגבי קרבן פסח מצינו דין מיוחד שהוא אינו נאכל אלא "על השובע", וביאר רש"י בפסחים פו א שהוא מדין "למשחה", ומשמע שנוהג דין זה אפילו באכילת הישראל. אך הגרי"ז טוען שדין אכילה על השובע בקרבן פסח הוא הלכה מיוחדת בצורה של אכילת פסח דוקא, ולכן אין להביא מכאן ראיה שבכל הקרבנות שישראל אוכלים יש בהם דין "למשחה".

[21] הרמב"ם בפירוש המשנה כתב שהטעם הוא משום שאסור להביא את ירק השביעית לבית הפסול, שהרי אם יטמא השמן, ייאסר גם הירק, ונמצא שמפסיד פירות שביעית.

[22] השיטה מקובצת מבאר את כוונת הגמרא, שמדובר במשנה בשמן שומשומים שאינו חייב בתרומה מן התורה. ועיין בחזון איש.

ממה ששנינו במשנה לגבי דרך אכילת הקרבנות: ובכולן רשאין כהנים לשנות באכילתן לאוכלם בכל דרך שירצו: לאכלן צלויין באש, או שלוקין (מבושלים בישול יתר) ומבושלין (בישול רגיל), ורשאים הכהנים לתת לתוכן תבלי חולין וכן תבלי תרומה, אלו דברי ר' ישמעאל. משמע שמותר לכתחילה להוסיף תבלים של תרומה לקרבנות, אף שבכך מתמעט זמן אכילת התרומה כזמן אכילת הקרבנות! אמר ליה [לו] רבה לאביי: הנח לתרומת תבלין, אין להביא ראיה ממנה לענייננו, שהרי כל עצמה של תרומה זו אינו אלא מדרבנן [מדברי סופרים].

חזר אביי ואיתיביה [הקשה לו לרבה] ממה ששנינו במשנה: אין הכהנים לוקחין (קונים) תרומה בכסף מעשר שני, מפני שבכך הוא ממעט באכילתה של התרומה. שכן התרומה נאכלת בכל מקום ומותרת אף לאונן, בעוד שמעשר שני (ומה שקונים בדמיו) מותר באכילה רק בירושלים ואסור לאונן. ור' שמעון מתיר לקנותה בכסף מעשר שני. הרי שר' שמעון מתיר אף לכתחילה להביא תרומה לבית הפסול! אישתיק ליה [שתק לו רבה] ולא השיב לאביי.

כי אתא לקמיה [כאשר בא אביי לפני] רב יוסף ומסר לו את דברי רבה ואת קושייתו עליו, אמר ליה [לו] רב יוסף: אמאי [מדוע] לא תותביה מהא [תקשה לו מזו] ששנינו: אין מבשלין ירק של שביעית בשמן של תרומה, שלא יביאו על ידי כך קדשים (תרומה) לבית הפסול, שיצטרך לבער את שמן התרומה כשיגיע זמן ביעור פירות שביעית, ור' שמעון מתיר. הרי שלשיטת ר' שמעון מותר אף לכתחילה להביא קדשים לבית הפסול!

אמר ליה [לו] אביי: ולאו מי אותביתיה מהא [והאם לא הקשיתי לו לרבה מזו] של תבלין תרומה, ואמר לי: הנח לתרומת תבלין שאינה אלא מדרבנן [מדברי סופרים]? הכא נמי [כאן גם כן, בענין ירק שביעית] יכול הוא להשיב על קושייתי זו ולומר שתרומה זו שמדובר עליה תרומת ירק היא, שאינה אלא מדרבנן [מדברי סופרים]. אמר לו רב יוסף לאביי: אי הכי [אם כך] שמדובר במשנה זו בתרומת ירק, איפכא מיבעיא ליה למיתני [ההיפך היה צריך לו לתנא לשנות] במשנה זו, וכך לומר: "אין מבשלים ירק של תרומה בשמן של שביעית"! אלא וודאי בשמן תרומה מדובר, שתרומתו מן התורה. ואם כן, יכול אתה להקשות ממשנה זו על רבה!

חזר ואמר אביי לרב יוסף: ולאו מי אותביתיה ממתניתין [והאם לא הקשיתי לו לרבה ממשנתנו] ששנינו בה שמתיר ר' שמעון להביא קדשים לבית הפסול, ואמר לי שאין להביא ראיה ממנה, כיון שמדובר במקרה דאיערב [שכבר נתערבו האשם והשלמים] וכבר נעשה הדבר? הכא נמי דאיערב [כאן גם כן מדובר שכבר התערב שמן התרומה בירק השביעית], ולכן הוא מתיר לבשלם יחד, אבל אין ראיה שהוא מתיר לעשות כן לכתחילה.

ושואלים: אי דאיערב [אם מדובר במקרה שכבר התערב], מאי טעמייהו דרבנן [מה טעמם של חכמים] האוסרים לבשלם? ומשיבים: מידי דהוה [כמו שהוא הדין] לשיטתם במשנתנו, במקרה של אשם ושלמים שנתערבו, שאינם מתירים לבשלם, ולהביא את בשר השלמים לידי פסול.

ומקשים: מי דמי [האם דומים הדברים]? התם [שם], בתערובת אשם ושלמים, אית ליה תקנתא [יש לו תקנה] ברעייה, שירעו כולם עד שיפול בהם מום, ויימכרו, ויביאו בדמי היפה שבהם קרבן אשם וכן קרבן שלמים. ואילו הא [זה], בתערובת שמן תרומה בירק שביעית, לית ליה תקנתא [אין לו תקנה] בדרך הדומה לרעייה!

ואם יש להשוות מקרה זה, של שמן תרומה שכבר נתערב בירק שביעית, לתערובת קדשים, הא לא דמי [זה אינו דומה] אלא להלכה השניה שבמשנתנו, הדנה בחתיכה של קדשי קדשים שנתערבה בחתיכות קדשים קלים. ובמקרה זה גם חכמים מודים שכיון דלית תקנתא [שאין תקנה] לחתיכות המעורבות, שאוכל את כולן כדין החמור שבהן!

מתקיף לה [מקשה על כך] רבינא: מי דמי [האם דומים הדברים]? והרי חתיכה שנתערבה בחתיכות לית לה תקנתא [אין לה תקנה] כלל, ולכן התירו חכמים לאכלם כחמור שבהם. ואילו האי אית ליה תקנתא [זה, שמן של תרומה, יש לו תקנה] בסחיטה, שיסחוט את השמן מן הירק! ואם כן, מקרה זה אכן דומה למקרה שנתערבו קרבנות אשם ושלמים שיש להם תקנה, ומשום כך אסרו חכמים לבשלם.

ורב יוסף, מה הוא משיב על כך? לדעתו אף בסחיטה אין לו תקנה, שכן היכי [כיצד] נסחוט? אם נסחוט את הירק טובא [הרבה] — קא [הריהו] בכך מפסיד בירק של שביעית, ואין לעשות כן. ואם נסחוט את הירק פורתא [מעט] — סוף סוף עדיין איערובי מיערב [מעורב] שמן התרומה בירק השביעית, ולא הועילה הסחיטה. וחוזרת איפוא טענתו של רב יוסף, שבמקרה זה לא היו חכמים אוסרים לבשל את ירק השביעית בשמן התרומה. ואם הם אוסרים משמע שמדובר במקרה שעדיין לא נתערבו, ויש להם תקנה. וממשנה זו יש להוכיח, שר' שמעון, המתיר לבשלם, מתיר להביא קדשים לבית הפסול לכתחילה, ולא רק במקרה שנתערבו, כפי שסבור רבה. ועוד

איתיביה [הקשה לו] רב יוסף על שיטת רבה, ממה ששנינו בברייתא: מי שהוא ספק מצורע מוחלט, החייב להביא ביום השמיני לטהרתו אשם ולוג שמן, מה יעשה? ר' שמעון אומר: למחרת שבעת ימי טהרתו, ביום השמיני, מביא אשמו ולוגו עמו, ואומר: אם קרבן זה של מצורע הוא — הרי זה אשמו וזה לוגו, כדינו,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And with regard to all of the offerings that are eaten, the priests are permitted to alter the manner of their consumption and eat them as they choose. Therefore, the priests are permitted to eat them roasted, boiled, or cooked, and they are likewise permitted to place non-sacred spices or teruma spices in the cooking pot. This is the statement of Rabbi Yishmael. This indicates that it is permitted to spice offerings with teruma spices ab initio, despite the fact that this reduces the time available to eat the teruma. Rabba said to Abaye: Set aside the halakha of teruma of spices, as this teruma applies by rabbinic law, not by Torah law.

Abaye raised an objection to Rabba from a mishna (Ma’aser Sheni 3:2): One may not purchase teruma with second tithe money, because he thereby limits the circumstances for the eating of the teruma. Teruma may be eaten in any place and even by an acute mourner, i.e., one whose relative died that same day and has not yet been buried, whereas second tithe and food purchased with second tithe money must be eaten in Jerusalem and is prohibited to an acute mourner. And Rabbi Shimon permits one to purchase teruma with second tithe money. This indicates that Rabbi Shimon allows one to bring teruma to the status of unfitness. Rabba was silent in response to his statement, and did not answer Abaye.

When Abaye came before Rav Yosef and told him of his discussion with Rabba, Rav Yosef said to him: Why didn’t you raise an objection to Rabba from this mishna (Shevi’it 8:7): One may not cook vegetables of the Sabbatical Year in teruma oil, so that one does not bring consecrated food, teruma, to the status of unfitness, as the teruma oil would have to be eaten before the time of the removal of the Sabbatical Year produce; and Rabbi Shimon permits one to cook in this manner. Evidently, Rabbi Shimon allows one to bring teruma to the status of unfitness ab initio.

Abaye said to Rav Yosef: And didn’t I raise an objection to Rabba from that mishna discussing the halakha of teruma spices, and he said to me: Disregard the halakha of teruma of spices, as this teruma applies by rabbinic law. Here too, with regard to vegetables of the Sabbatical Year, he could likewise say that this teruma oil is not olive oil, but oil that is teruma of vegetables, which applies by rabbinic law. Rav Yosef replied: If so, that this mishna is referring to vegetable oil of teruma, it should teach the opposite case, that one may not cook vegetables of teruma in oil of the Sabbatical Year. Since the tanna specifies teruma oil, he must certainly be speaking of teruma by Torah law, i.e., olive oil.

Abaye then said to Rav Yosef: And didn’t I raise an objection to Rabba from the mishna, in which Rabbi Shimon permits one to bring sacrificial animals to the status of unfitness, and Rabba said to me that Rabbi Shimon’s ruling applies only after the fact, when the guilt offering and peace offering have become intermingled? Here too, he would say that this ruling is after the fact, that when the teruma oil and the vegetables of the Sabbatical Year have become intermingled one may then cook them together, but he does not permit one to cook them together ab initio.

The Gemara asks: If this halakha is referring to a case where the foods have already become intermingled, what is the reason of the Rabbis for prohibiting one to cook them together? The Gemara answers: This is just as it is in the case of the mishna with regard to a guilt offering and a peace offering that became intermingled, that even after the offerings are intermingled, one may not bring the flesh of the peace offering to the status of unfitness.

The Gemara raises a difficulty: Are these two cases comparable? There, with regard to the offerings, the situation has a remedy by having the offerings graze until they develop a blemish, at which point the owner brings each offering of each type with the monetary value of the higher-quality animal. By contrast, in this case of teruma oil mixed with vegetables of the Sabbatical Year, the situation has no remedy similar to that of having the offerings graze, and therefore if the Rabbis prohibited the mixture the teruma would go to waste.

If one wishes to compare this case of oil and vegetables to an intermingling of sacrificial animals, this is comparable only to the other halakha of the mishna, which addresses a piece of the flesh of an offering of the most sacred order that was intermingled with pieces of the flesh of offerings of lesser sanctity. Here the Rabbis concede that since there is no remedy for the intermingled pieces, the halakha is that they both must be eaten in accordance with the halakha of the more stringent among them, but they are not prohibited.

Ravina objects to this comparison: Are these cases comparable? In the case of the piece of sacrificial flesh that is intermingled with the other pieces, it has no remedy at all, whereas this case of teruma oil has a remedy through squeezing the oil from the vegetables. If so, this case of vegetables is in fact comparable to that of an intermingling of a guilt offering and peace offering, which also have a means of remedy, and for this reason the Rabbis prohibited the mixture.

The Gemara asks: And how would Rav Yosef respond to the claim that the Rabbis prohibit this mixture after the fact because there is a remedy available through squeezing it? The Gemara explains that Rav Yosef would respond that squeezing is not in fact a remedy, as how can one squeeze it? If one squeezes the vegetables a lot, he thereby causes a loss of Sabbatical Year produce; if one squeezes the vegetables a little, ultimately the teruma oil and vegetables of the Sabbatical Year will still be intermingled, as this squeezing will be ineffective. If so, Rav Yosef’s contention that in this case the Rabbis would not have prohibited cooking vegetables of the Sabbatical Year in teruma oil remains valid. Consequently, this must be referring to a case where the vegetables and oil have not yet become mixed, which means that this case does prove that Rabbi Shimon permits one to bring sacrificial animals to the status of unfitness ab initio, not only after the fact, as claimed by Rabba.

Rav Yosef raised an objection to the opinion of Rabba from a baraita (Tosefta, Nazir 6:1): How should one whose status as a confirmed leper has not been determined bring his guilt offering and log of oil on the eighth day of his purification? Rabbi Shimon says: On the following day, after his seven days of purification, he brings his guilt offering and his log of oil with it, and says the following stipulation: If this offering is one of a leper, i.e., if I am a confirmed leper, this is his, i.e., my, guilt offering and that is his log of oil.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

תד"ה אין. וגרסי' בסה"מ באכילתו. עי' בירושלמי שם שמקשה וכשם שהוא ממעט באכילתו כך הוא ממעט באכילתה כו' אשכח תני מפני שהוא ממעט באכילתו ובאכילתה ולפלא על התוס' שלא הביאוהו:

וכולן הכהנים רשאין כו'. משנה היא בפ' כל התדיר (לקמן דף צ:) וגבי קדשים קאי: לשנות באכילתן כגון לאכלן צלויין כו'. אמר קרא לך נתתים למשחה (במדבר יח) לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין: ותבלי תרומה. ואע''ג דקא ממעט בזמן אכילת תרומה: אין לוקחין תרומה. הכהנים בכסף מעשר שני בירושלים: מפני שממעט באכילתה. במקום אכילתה דמעכשיו לא יאכלנה אלא בירושלים: כי אתא. אביי קמיה דרב יוסף: א''ל אמאי לא תותביה. נמי מהא: לבית הפסול. כשצריך לאכול השמן בזמן השביעית: ה''נ. דרבנן תרומת ירק: אי הכי. דמשום דרבנן הוא: איפכא מיבעיא ליה למיתני. אין. מבשלין ירק של תרומה בשמן שביעית ורבי שמעון מתיר אבל השתא שמן תרומה דאורייתא היא דכתיב (שם) כל חלב יצהר וקא שרי ר''ש: דאיערב. שמן בירק ועל כרחו יבשלם יחד כדמפרש לקמיה דאי אפשר לסוחטו כולו ממנו: הא לא דמי כו'. סיומא דקושיא הוא: חתיכה בחתיכות. מתני' היא וקתני תאכל כחמור שבהן ואפילו לרבנן והכא נמי אי בדאיערב עסקינן לא הוו פליגי רבנן עליה: וקמפסיד בשביעית. ורחמנא אמר לאכלה ולא להפסד: למחרת. בספק מצורע מוחלט וספק אינו מוחלט קאי למחרת ביום השמיני: שחיטה בצפון ובהונות. כחומר אשם: וסמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק. כחומר שלמים
אין לוקחין תרומה בכסף מעשר שני מפני שממעט באכילתה. פי' בקונט' דמתחלה שריא לאונן כדאמר בפ' הערל (יבמות דף עא.) זרות אמרתי לך ולא אנינות והשתא אסירא דמעשר אסור לאונן וגם בעי חומה ותרומה לא בעי חומה ומתוך המשנה משמע שאין הקפידא משום תרומה אלא משום מעשר דמעיקרא שרי לזרים והשתא אסור וגרסי' בסדר המשנה באכילתן כו' והכי איתא במס' מעשר שני (פ''ג מ''ב) אין לוקחין תרומה בכסף מעשר מפני שהוא ממעט באכילתו ור''ש מתיר אמר להם ר''ש אם הקילו בזבחי שלמים שהוא מביאן לידי פיגול ונותר לא נקל בתרומה מה לי היקל בזבחי שלמים שכן מותרין לזרים נקל בתרומה שהיא אסורה לזרים פירוש אמר ר''ש אם הקלנו ליקח שלמים מכסף מעשר אע''פ שמביא המעשר לידי פסול פיגול ונותר כ''ש שלוקחין תרומה הקלה מכסף מעשר אמרו לו אם לוקחין שלמים שמותרין לזרים כמו מעשר אבל אין לוקחין תרומה שגורם למעשר להיות אסור לזרים: הגה''ה: למחרת מביא אשמו ולוגו עמו. פי' בקונט' למחרת יום שמיני ובמנחות (דף קה.) פי' למחרת יום ששים והכל אחד דאספק נזיר טמא וספק מצורע טמא קאי כדמוכח בתוספתא דנזיר פרק בתרא והכי איתא התם ספק נזיר טמא וספק נזיר טהור אבל נזיר ודאי היה ספק מצורע טמא פירוש מוחלט ספק מצורע טהור פי' שטהר כבר אבל מצורע ודאי היה פירוש בחד גברא איירי שיש בו כל ספיקות הללו אוכל בקדשים לאחר ששים ושותה יין ומטמא למתים לאחר מאה ועשרים יום כיצד אמרו לו נזיר טמא אתה צא ומנה שבעה הזה ושנה גלח והביא קרבן מנה שבעה ומבקש לגלח אמרו לו נזיר טהור אתה ואין טהור מגלח פחות משלשים יום צא ומנה עשרים ושלשה יום להשלים שלשים מנה שלשים ומבקש לגלח אמרו לו נזיר טהור אתה ואין נזיר מגלח אלא על הדמים פירוש שלש בהמות חייב להביא חטאת עולה ושלמים ועל אחת מהן יכול לגלח וחטאת בהמה אינה באה על הספק ושלמי נזיר נמי טעונין תנופה וזה אין יכול להניף מפני שהוא ספק מצורע טמא אבל עולה יכול להביא על תנאי והיינו דקתני כיצד הוא עושה מביא עולת בהמה ומתנה עליה ואומר אם טהור אני הרי זו חובה ואם לאו הרי זו נדבה כיצד הוא עושה להחמיר עליו מביא פיילי של חרס חדשה ונותנין לתוכה רביעית מים חיים ומביא [שתי] צפורי דרור כדין כל המצורעין ביום תגלחתן וחטאת העוף פירוש כדין נזיר טמא דשמא נזיר טמא הוא ותגלחת זו של טומאה ואינו מתחיל נזירות טהרה עד שיביא חטאתו של טומאה (יש) שחטאתו מעכבתו מלמנות נזירות אבל אשמו אינו מעכבו ומשיגלח תגלחת טומאה הוא אסור לגלח עד שימנה נזירות טהרה ולהכי צריך להביא חטאת נזירות טומאה למנות נזירות טהרה ולגלח בסופה לטהרת צרעתו והאשם ישהה עד תגלחת הטומאה שיעשה אחרי טהרתו בודאי מן הצרעת שאותה תעלה לו ודאי לטומאת נזרו כמו שמפורש בסוף הברייתא דימי צרעתו אין עולין לימי נזרו ותגלחת צרעתו אינה עולה לתגלחת נזרו כדאמרי' בפ' מי שאמר הריני נזיר מגלח (נזיר דף יז:) ובפ' ב' נזירים (שם דף ס:) ומה שמביא חטאתו ביום תגלחתו היינו כר' עקיבא דאמר במס' נזיר (דף מז.) אם גילח בשמיני מביא קרבנותיו בו ביום והכא נמי הוי כגילח בשמיני שהרי שוהה תגלחתו ומתנה על חטאתו ואומר אם טמא אני חטאת מחובתי ועולה נדבה פירוש עולה שאמרנו למעלה ואם טהור אני עולה מחובתי וחטאת העוף ספק ומגלח ראשו וזקנו וגבות עיניו כדרך שהמצורעים מגלחים ומביא עולת בהמה ומתנה עליה כו' ונראה שחסר מן התוספתא וסופר שלשים יום וגרסי' וסופר שלשים יום ומביא עולת בהמה כו' שהרי ספק נזירות טהרה הוא מונה ואינו יכול לגלח תגלחת שניה לצרעתו עד שיזרוק עליו אחד מן הדמים ויביא עולה וחטאת ושלמים וישהה עד סוף נזירות טהרה שאחר טהרת צרעתו שעולה בודאי ואומר אם טמא אני פירוש אם טמא הייתי בתגלחת ראשונה העולה ראשונה נדבה היתה וזו תהא חובה וחטאת העוף שהבאתי בתגלחת ראשונה מחובתי ואם טהור אני עולה ראשונה חובה וזו נדבה שתגלחת זו של עכשיו אינה כלום וחטאת העוף ספיקו מגלח ראשו וזקנו וגבות עיניו כדרך מצורעין ותגלחת זו היתה ראויה ליעשות בסוף שבעת ימי ספרו מתגלחת ראשונה אבל לא היה יכול משום דגילוח ספק מצורע אינו דוחה איסור גילוח הנזיר רבי שמעון אומר מחר יביא אשמו ולוג בידו כדין מצורע בשמיני שלו והוא יום ששים ואחד ומתנה עליו לפי שהוא ספק מצורע וחטאת מצורע שמעכבת טהרתו אינו יכול להביא מבהמה שאין חטאת בהמה באה על הספק לפיכך יביא חטאת העוף ואם הוא עשיר יכתוב נכסיו לאחרים ויהא עני ויביא קרבן עני דהיינו עוף ור' שמעון לטעמיה דאמר במס' ערכין (דף יז:) אפי' היה עשיר בשעה שהביא ציפורים או בשעת הבאת אשם והעני הכל הולך אחר חטאת ואפי' לתנאי דפליגי עליה איכא לאוקמא להא דהכא ולפרושי יכתוב נכסיו לאחר מעיקרו ומתנה על חטאת העוף ואומר אם טמא הוא פירוש אם מצורע הוא הרי זו חובתו ואם לאו הרי זו ספיקו ואוכל בקדשים מיד אבל לשתות יין וליטמא למתים אינו יכול שאין ימי נזרו עולין לו מתוך ימי צרעתו כיצד יעשה לדברי בן זומא שאינו מצריך לבקש אחד מן השוק לידור כנגדו בנזיר כמו שמצריך ר' יהושע בפרק שני נזירים (נזיר דף נט:) סופר שלשים יום ומביא עולת בהמה ומגלח פירוש ספק תגלחת טומאה וספק תגלחת טהרה דשמא מצורע היה ונזיר טמא ולא עלו לו אחת מתגלחותיו לנזירותו רק לצרעתו שאין ימי נזרו עולין מתוך ימי צרעתו ולסוף שבעה אחר טהרת ימי צרעתו אינו יכול לגלח דשמא נזיר טהור הוא אבל הזאה לא בעי שכבר הזה ושנה ואפי' לסוף שלשים אינו יכול עד שיזרוק עליו אחד מן הדמים ומביא חטאת העוף משום ספק תגלחת טומאה שאינו יכול להתחיל מנין נזירות טהרה עד שיביא חטאת וכדפרישית ומתנה עליה כתנאי שלמעלה בתגלחת ראשונה וה''ה שיש להתנות שאם אינו נזיר עכשיו כלל שכלתה נזירתו מתגלחת שלמעלה העולה נדבה וחטאת העוף ספיקו אך התנא לא חש לפרש כל זה סופר שלשים יום ומביא קרבנותיו שלמים ודאי עולת בהמה ספיקו ומתנה עליה ואומר אם טמא הייתי בתגלחת שלישית העולה ראשונה
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד