דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עו - ב

ואם לאו, שלא הייתי מצורע, וקרבן זה שאני מביא איננו קרבן מצורע, הרי "אשם" זה שאני מביא מספק, קרבן של שלמי נדבה יהא.

ואותו "אשם", שהוא ספק אשם מצורע ספק שלמי נדבה, טעון שחיטה בצפון, ומתן דמים על בהונות הספק - מצורע, כדין קרבן אשם מצורע, וסמיכה, ונסכים, ותנופת חזה ושוק כדין קרבן שלמים. ונאכל ליום ולילה בלבד, כדין אשם.

ומוכח מכך שהתיר רבי שמעון להביא את הקרבן ולאכלו ליום ולילה בלבד, על אף שיש צד שהוא קרבן שלמים הנאכל לשני ימים ולילה, שגם לכתחילה מתיר רבי שמעון להביא קדשים לבית הפסול, ותיקשי לרבה.

ומתרצינן: תקוני גברא שאני, שלא החמירו מחמת החשש שיבוא הקרבן לבית הפסול למנוע מהמצורע את טהרתו, שהרי מספק הוא מחוסר כיפורים, ואינו טהור להכנס למקדש ולאכול קדשים.

ועתה, לאחר שתרצנו את דברי רבה, באה הגמרא לדון במילתא דרבי שמעון לגבי מצורע:

התינח שהתירו לו להביא קרבן אשם, ולהתנות עליו שאם אינו מצורע יהא שלמים. אבל הבאת לוג שמן של מצורע, מאי איכא למימר? הרי על הצד שהוא אינו מצורע, הוא מביא חולין לעזרה, ועושה בשמן חולין את עבודת ההזאה של השמן כנגד פתח המקדש, ונתינתו על הבהונות, וכיצד מתיר זאת רבי שמעון?

ומשנינן: יש לו תקנה, להביא את לוג השמן בהתנייה, וכגון דאמר "לוג זה יהא נדבה אם אינני מצורע". שהרי שנינו לקמן שיכול אדם להתנדב קרבן של שמן ולהביאו בפני עצמו.

אלא שעדיין הוינן בה: ודילמא לאו מצורע הוא, וכיון שהתנה שאם איננו מצורע יהא לוג השמן קרבן נדבה, ובעי מקמץ, לעשות קמיצה בשמן כשם שקומצים את המנחה [ולהקטיר לאחר מכן את קומץ השמן על המזבח]?

ומשנינן: אכן בעינן דמקמיץ [23] לשמן, ומקטיר את קומץ השמן על המזבח.

ומקשינן: כיצד הוא מקמץ את השמן ומקטירו? ודילמא אכן מצורע הוא, ובעי מתן שבע הזאות מלוג השמן כנגד פתח אוהל מועד.

ומתרצת הגמרא: אכן מדובר באופן דיהיב, שנתן [היזה] את שבע ההזאות מן השמן [24].

אך עדיין קשה: והא, הרי בקמיצתו שקמץ מהשמן, חסר ליה האי שיעורא דקמיצה מלוג השמן, ונמצא שאינו מזה את שבע ההזאות מלוג שמן מלא, ואיפסיל בהכי!?

ומשנינן: הכא במאי עסקינן דמייתי, שהוא מביא לאחר שקמץ מהשמן, פורתא, מעט שמן אחר, ומלי ליה, וממלא את השיעור של לוג השמן.

ומוכיחה הגמרא שניתן לעשות כן, דתנן: אם היה חסר שמן מן הלוג, הרי עד שלא יצק ממנו הכהן על כפו השמאלית, ימלאנו ללוג בשמן אחר. ואם כן, גם כאן יכול הוא לקמוץ תחילה את הלוג, ולצאת ידי חובת ספק נדבה, ולאחר מכן למלאות אותו בשמן אחר, עוד לפני שיצוק ממנו הכהן לכפו.

ואכתי הוינן בה: והא בעי אותו קומץ שמן הקטרה על המזבח, כי דלמא נדבה הוא?

ומשנינן: אין הכי נמי, דאקטר ליה. ולאחר הקטרתו של קומץ השמן נאכלים השיריים ממה נפשך. שהרי בין אם הם שיירי לוג שמן של מצורע, שנשתיירו לאחר ההזאות ומתן בהונות, ובין אם הם שיירי קרבן שמן שנשתיירו מהקמיצה - הרי הן נאכלין.

ותו הוינן בה: דאקטר ליה להאי קומץ שקמץ מלוג השמן, אימת?

אי אקטר ליה בתר שנתן מן הלוג מתנות שבע [שבע ההזאות שהיו מזין מהשמן שבלוג כנגד פתח אוהל מועד], תיקשי, כיצד מותר לו להקטיר את קומץ השמן? והרי דילמא שמן זה קרבן נדבה הוא כמו מנחה, וכיון שכבר נתן ממנו מתן שבע לפני שהקטיר את קומץ השמן, הוו להו, שיירי השמן שנשארו לאחר מתן שבע, שיריים של קרבן מנחה שחסרו בין קמיצה להקטרה. ואין מקטירין את הקומץ עליהן. משום דבעינן שיהיו השיריים שנשתיירו מהקמיצה קיימין בשלמות עד שעת הקטרת הקומץ, ואם חסרו בינתיים, אין מקטירין את הקומץ!?

ואי הקטיר את הקומץ קודם מתן שבע, גם תיקשי, שמא לוג השמן קרבן נדבה הוא, והקטרת הקומץ חשיבה הקטרה, ואיך מותר להזות את שבע ההזאות, והרי ההזאה נחשבת כהקטרה [שהרי בלוג שמן של מצורע אין הקטרה מלבד שבע ההזאות, הבאות במקום הקטרת הקומץ במנחה], ויש לנו כלל, "כל שממנו לאישים, הרי הוא בבל תקטיר ו".

דהיינו, כל הקדשים [ובכללם גם שירי מנחה, ולחם הפנים], אם כבר קרב מהם דבר מה הראוי להקטיר לאישים [כמו אימורים מהקרבנות, או קומץ מהמנחה, או בזיכין של לחם הפנים], הרי הוא בבל תקטירו מהשיירים. והיינו, שאסור להקטיר ממנו דבר נוסף אחרי שכבר קרב ממנו פעם אחת. ואם כן תיקשי, כיצד מותר להזות שבע הזאות לאחר הקטרת הקומץ של השמן!?

אמר רב יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי: דמסיק להו להזאות השמן "לשם עצים". שעומד הכהן המזה את שבע ההזאות, ומתנה: אם אדם זה שאני עומד להזות עליו הוא מצורע, ונמצא שלוג השמן אינו קרבן נדבה, וקומץ השמן שהוקטר ממנו איננו נחשב בכלל "כל שממנו לאישים", שהרי אין הוא עומד להקמץ ולהיות מוקטר על האש, הרי אני מזה את ההזאות על המצורע כדינן, שההזאות הן במקום ההקטרה. ואם אדם זה איננו מצורע, ונמצא שלוג השמן הוא קרבן נדבה, והקומץ שהוקטר ממנו על האש שעל המזבח הוא בכלל "כל שממנו לאישים", הרי אני מזה את שבע ההזאות לא בתור הזאות המצורע שהן במקום הקטרה, אלא כאילו הן הזאות של מים בעלמא. כי כשם שמותר להעלות את שיירי המנחה על המזבח מבלי להקטירם לשם קרבן, אלא לשורפם בתור עצי המזבח, כך מותר להזות את השמן לשם הזאת מים בעלמא, ולא בתורת הקטרה.

ומוסיפה הגמרא: זה שהעמדנו שמתנה הכהן ואומר, שאם אדם זה אינו מצורע תהיה הזאת השמן כהזאת מים בעלמא, שמותר לעשותה ואין בה משום "כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו", כשם שמותר להעלות שיירי מנחה לשם עצים ולא לשם הקטרה, אתיא כרבי אליעזר.

דתניא: רבי אליעזר אומר: אחר שנאמר "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'" ללמדנו ש"כל שממנו לאישים, הרי הוא בבל תקטירו", כתיב "ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח", ומפסוק זה יש לדרוש: רק לשם ריח ניחוח [קרבן] אי אתה מעלה את השיירים של קרבן אשר כבר קרב ממנו לאישים.


הערות

[23] כיצד קומצים שמן? המקדש דוד [יא ב] דן בשאלה האם צריך להקריש את השמן לפני שקומצים ממנו. והעיר הגרא"ז מלצר בהערות על המקדש דוד מדברי התוספות יום טוב במסכת מנחות, האומר שאי אפשר לקמוץ את השמן בפיסת ידו, ובהכרח שהוא מפריש את הקומץ בכלי המכיל את מידת הקומץ, שהוא שיעור הקומץ. ומוכיח המקדש דוד שאפשר לקמוץ שמן גם כשאינו מקרישו, וגם כשאינו נוטלו בכלי, מדברי התוס' במסכת מנחות [עד ב] שחילקו בין שמן שאפשר לקומצו ובין יין שאי אפשר לקומצו מפני שהוא צלול. והרי גם יין אפשר להקריש [סוכה יב א]. ומוכח שהקמיצה האמורה בשמן היא בלי הקרשה.

[24] רש"י בכמה מקומות מבאר שהאת השמן היא בהיכל. והקשה המקדש דוד [יב ה] אם כן, איך אמרה הגמרא שבספק מצורע מזים מספק, והרי מספק אסור להכנס בביאה ריקנית להיכל?

ואם לאו [לא שאין הוא מצורע — איל אשם זה יהא של שלמי נדבה, שכן דרך הקרבתם שווה. וכיצד נוהגים באותו אשם של ספק? הריהו טעון (צריך) שחיטה בצפון העזרה, כדין האשם, ומתן מדמו על בהונות המיטהר ועל אוזנו (ראה ויקרא יד, יד), וסמיכה, ונסכים, ותנופת (הנפת) חזה ושוק כדין שלמים,

ונאכל ליום ולילה כדין אשם (ולא לשני ימים, כשלמים). הרי שבמקרה של ספק מתיר ר' שמעון לכתחילה להביא קדשים לבית הפסול, ולא רק במקרה שנתערבו בהמות העומדות להקרבה! ומשיבים: תקוני גברא שאני [תיקון האדם שונה], שכיון שאין לו דרך להיטהר לגמרי מצרעתו, אלא אם יביא קרבנו — אין חוששים למיעוט אכילת הקדשים.

ולגופה של שיטת ר' שמעון שואלים: פתרון זה של ר' שמעון על ידי תנאי התינח [זה נוח] לגבי האשם, ואולם ביחס ללוג שמן שצריך המצורע להביא מאי איכא למימר [מה יש לומר]? שהרי אין לוג שמן בא עם השלמים! ומשיבים: דאמר [שהוא מתנה ואומר] שאם אינו מצורע לוג זה יהא נדבה, שכן ניתן להקדיש שמן כנדבה. ושואלים: ודילמא [ושמא] באמת לאו [לא] מצורע הוא, ואם כן, בעי מקמץ [צריך להיות נקמץ], כפי שנוטלים קומץ מסולת המנחה, ולהקטיר אותו על המזבח כדי להתירו לכהנים באכילה! ומשיבים: מדובר דמקמיץ [שלוג זה אכן נקמץ] תחילה.

ושואלים: ודילמא [ושמא] באמת מצורע הוא, ובעי [וצריך] מתן שבע הזיות מלוג השמן לפני ה' (ראה ויקרא יד, טו— טז)! ומשיבים: דיהיב [שהכהן אכן נותן] את המתנות הללו.

ומקשים: וכיצד הוא יכול להזות? והא חסר ליה [והרי כבר נחסר לו] לוג השמן על ידי הקמיצה, ואין מזים אלא מלוג שלם! ומשיבים: דמייתי פורתא ומלי ליה [שלאחר הקמיצה מביא מעט שמן נוסף, וממלא, משלים, אותו לכדי שיעור לוג]. דתנן [שכן שנינו]: חסר הלוג עד שלא יצק הכהן מן השמן על כפו השמאלית, על מנת להזות ממנה על המצורע באצבעו הימנית — ימלאנו.

וחוזרים ושואלים: ואם אין הוא מצורע, ואותו לוג שמן הריהו נדבה, הא בעי [הרי הקומץ שקמץ ממנו צריך] הקטרה על המזבח, כדי להתיר את השיריים באכילה לכהנים! ומשיבים: דאקטר ליה [שבאמת הכהן מקטיר אותו].

ושואלים: אימת [מתי] מקטיר הכהן את הקומץ? אי בתר [אם אחר] מתנות שבע שלפני ה', לטהרת המצורע — אינו יכול לעשות זאת, שהרי בהזאות אלו נחסר לוג השמן, ומה שנותר הוו להו [נהיו בכך] כשיריים של מנחה שחסרו בין קמיצה להקטרה, ואין מקטירין עוד את הקומץ עליהן כדי להתירם באכילה.

אי [אם] הכוונה היא שמקטיר הכהן את הקומץ קודם מתנות שבע שלפני ה', הרי מאחר והקטיר את הקומץ מלוג השמן — שוב אינו יכול להזות ממנו לפני ה', שהרי כלל הוא: כל שממנו לאישים — הרי הוא ב"בל תקטירו, כלומר, כל דבר שחלק ממנו קרב על המזבח ("לאישים"), החלק האחר שבו אסור בהקרבה. והזיה זו מעין הקטרה היא!

אמר רב יהודה בריה [בנו] של ר' שמעון בן פזי: כשהוא מזה שבע הזיות הריהו מתנה שאם אינו מצורע — אינו מתכוון להקרבה אלא לשפיכה סתם, כמו דברים האסורים בהקטרה דמסיק להו [שמעלה אותם] לשם עצים (להסקה) בלבד. דתניא [שכן שנויה ברייתא], ר' אליעזר אומר: אותם דברים שאסורים בהקטרה על המזבח — לריח ניחוח אי (אין) אתה מעלה אותם למזבח, אבל אתה מעלה

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And if he is not a leper, this animal that is brought for a guilt offering shall be a voluntary peace offering, because their sacrificial rites are equivalent. And that uncertain guilt offering requires slaughter in the north of the Temple courtyard as a guilt offering, and placement of the blood on the right thumb and big toe and right ear of the leper, as described in Leviticus 14:14, and it requires placing hands on the head of the animal, and the accompanying wine libations and waving of the breast and thigh like a peace offering.

And lastly, it is eaten by males of the priesthood on the day it is sacrificed and the following night, in the Temple courtyard, like a guilt offering, not for two days and one night in the manner of a peace offering. This indicates that Rabbi Shimon permits one to bring sacrificial animals to the status of unfitness even ab initio, not only when the animals became intermingled. The Gemara answers that the remedy of a man is different from the case discussed by Rabba. Since this person has no way of purifying himself from his leprosy other than by bringing the offering, the concern of reducing the time available for its consumption is disregarded.

The Gemara asks a question with regard to the resolution suggested by Rabbi Shimon of bringing the offerings and stating a stipulation. This works out well with regard to the guilt offering, but with regard to the log of oil what can be said? A log of oil does not accompany a peace offering. The Gemara explains that the individual bringing the offering says: If I am not a leper, then this log shall be a gift to the Temple, as one can dedicate oil to the Temple. The Gemara questions this resolution: But perhaps he is not in fact a leper, and if so, it is required that a priest remove a handful of the donated oil and sacrifice a handful of it on the altar before the rest of the oil may be consumed by the priests, as is the halakha with regard to oil brought as an offering. The Gemara explains that this is referring to a case where the priest already removed a handful.

The Gemara further questions: But perhaps he is in fact a leper, and he requires the placement of seven sprinklings of oil before the Lord (see Leviticus 14:15–16). The Gemara answers that the priest does place these sprinklings.

The Gemara raises a difficulty: How can the priest sprinkle the oil? But it is lacking, as a handful has been removed from the oil, and one sprinkles only from a whole log. The Gemara explains that after the handful is removed the priest brings a little more oil to the container and fills it up to a log. This is as we learned in a mishna (Nega’im 14:10): In a case where the log lacked a full measure, then if it became lacking before the priest poured from it into his palm in order to place it on the right thumb and big toe of the leper, he shall fill it.

The Gemara poses yet another question: But if he is not a leper, and that log of oil is a gift, that handful removed from the oil requires burning on the altar for the remainder of the oil to be permitted to the priests. The Gemara explains that the priest does in fact burn the handful.

The Gemara asks: When does the priest burn the handful? If he does so after the placement of seven sprinklings for the leper’s purification, in such a case the log will be lacking due to the sprinklings. That which remains is akin to the remainder of a meal offering that was lacking between the removal of the handful and the burning, and one may not burn the handful for that remainder. Similar to a gift of oil, in a meal offering a handful is removed from the offering and then sacrificed on the altar. If after the handful is removed but before it is sacrificed some of the remainder of the meal offering is separated, the handful may not be sacrificed. The same should apply if some of the oil was sprinkled after the handful was removed.

If, alternatively, the priest burns the handful before the placement of seven sprinklings, once he has burned the handful he may no longer perform the sprinklings, in accordance with the principle: Whatever is partly burned in the fire on the altar is subject to the prohibition of: You may not make as an offering (see Leviticus 2:11). This principle states that if part of an item, such as the blood of an animal offering or the handful of a meal offering, has been sacrificed, one who sacrifices any other part of it that is not designated for sacrifice has violated a prohibition. The sprinkling of the oil is equivalent to sacrifice in this regard.

Rav Yehuda, son of Rabbi Shimon ben Pazi, says that the priest does not sprinkle the oil as a definite rite but stipulates that if the man is not a leper he is sprinkling it in a manner analogous to other items that one burns for the sake of wood, i.e., as fuel for the altar and not as a sacrificial rite. As it is taught in a baraita that Rabbi Eliezer says: The verse states: “No meal offering that you shall bring to the Lord shall be made with leaven; for you shall make no leaven, nor any honey, smoke from it as an offering made by fire to the Lord. As an offering of first fruits you may bring them to the Lord; but they shall not come up for a pleasing aroma on the altar” (Leviticus 2:11–12). This verse indicates that you may not offer up leaven and honey as a pleasing aroma, an offering. But you may offer up leaven and honey and other substances

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ברש"י (בסה"ע). הנקודות מיותרות כי נמשך הדבור עם הא שבדף הסמוך:

תד"ה אשם זה. וד"ה וסמיכה. עיין מה שכתבתי ע"ד בפסחים (צח) בס"ד:

והא הכא דלמא לאו מצורע הוא והוי שלמים וקתני ונאכל ליום ולילה אלמא לכתחלה נמי שרי ר''ש: הא תינח אשם כו'. מלתיה דר''ש קא מפרש ואזיל ולאו לרבא קא מותיב: לוג זה יהא נדבה. אם אינו מצורע דאמרי' לקמן בפ' כל התדיר (דף צא.) מתנדבין שמן בפני עצמו: ובעי מיקמץ. המתנדב שמן קומצו ומקטיר הקומץ ושיריו נאכלין כדיליף ליה מקרבן מנחה (קרבן) מלמד שמתנדבין שמן כמנחה כו': מתן שבע. כדכתיב קרא בלוג של מצורע והזה מן השמן באצבעו [וגו'] (ויקרא יד): והא חסר ליה. ע''י קמיצה ולוג חסר פסול כדכתיב (שם) ולוג שמן: עד שלא יצק. מן הלוג על כפו השמאלית כדכתיב ומן השמן יצק הכהן על כף הכהן השמאלית והזה הכהן באצבעו הימנית מן השמן אשר על כפו השמאלית (שם): והא בעי קומץ הקטרה. דדלמא נדבה הוא: דמקטיר ליה. ושיריים נאכלין ממ''נ אי דמצורע הוא הרי הוא נאכל כדאמרי' בפ' בית שמאי (לעיל דף מד:) לכל קרבנם לרבות לוג שמן של מצורע ואי נדבה הוא הרי הוא כשירי מנחה: אי בתר מתנות שבע. דלמא נדבה הוא וכי יהיב מתן שבע בתר קמיצה הוו להו שיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה וקי''ל במנחות בפ''ק (דף ט:) אין מקטירין הקומץ עליהן דכתיב מן המנחה פרט לשחסרה היא כו': ואי קודם מתן שבע. היכי מצי למיתב תו מיניה מתן שבע דלמא נדבה היא והקטרת הקומץ הקטרה והנך הוו להו שיריים וכי הדר מעייל מידי מינייהו קא עבר משום בל תקטירו כדכתיב (ויקרא ב) כי כל שאור וכל דבש וגו' והאי ממנו יתירא הוא ודרשינן ביה נמי לא תקטירו כל שממנו אשה לה' יש בכלל הזה קדשים ושירי מנחה ולחם הפנים שקרב מהן כבר לאישים האימורים וכן הקומץ וכן הבזיכין קיימי שירים בבל תקטירו והנך הזאות במקום הקטרה קיימי: לשם עצים. דאמר הכי אם מצורע הוא דאין הקטרת הקומץ הקטרה דהא לאו נדבה הואי הרי מזה מאלו שאינן שיריים ואם אינו מצורע והקטרת הקומץ הקטרה ויש ממנו לאישים ואלו שיריים הם ובבל תקטירו הרי הזאות האלו כאילו הם מים שהרי רשאי להעלות שירי מנחה על המזבח:
נדבה וזו חובה וחטאת העוף מחובתי ואם טהור אני העולה ראשונה חובה וזו נדבה וחטאת העוף ספיקו וה''ה נמי דמתנה אם כלתה נזירות מתגלחת שניה שתיהן העולות נדבה וחטאת העוף ספק אך לא חש לפרש כל כך ושותה יין ומיטמא למתים ותימה למה לא הזכיר בקרבנות תגלחת רביעית זו חטאת שהרי ודאי נזיר היה ועדיין לא הביא חטאת בהמה בשום פעם ואם באנו לפרש רישא דברייתא ספק נזיר טמא וספק אינו נזיר כלל עכשיו אבל נזיר ודאי היה ולכך לא יביא חטאת בהמה שהרי אינה באה על ספק לא משתמעא הכי דא''כ הו''ל לפרושי בהדיא ועוד א''כ בשלמים הו''ל למיתני תנאי או למיהוי שלמי נדבה או שלמי נזיר לענין מורם מהם דבהאי חזה ושוק ובהאי זרוע בשלה. בד''א בזמן שנדר שלשים יום אבל נדר י''ב חדש אוכל בקדשים לאחר שתי שנים ושותה יין ומיטמא למתים לאחר ד' שנים באותו ענין ובאותה שאמרנו מגלח לסוף שנה באותה של סוף שלשים באותה תנאי ולבסוף שתי שנים בשניה ולסוף ג' שנים בשלישית ולסוף ארבע ברביעית טמא בספק ומוחלט בודאי אוכל בקדשים לאחר שמונה ימים דתגלחת מצורע ודאי דוחה איסור גילוח דנזיר ומיד כשיבא לפנינו מגלח ראשונה ובשביעית תגלחת שניה ובשמיני מכניס ידיו לבהונות ושותה ביין ומיטמא למתים לאחר שלשים ושבע כך כתוב בתוספתא ונראה דגרס ששים ושבע לפי שיטה שפירשנו. טמא בודאי ומוחלט בספק אוכל בקדשים לאחר שבעה ושלשים יום שותה ביין ומיטמא למתים לאחר שבעים וארבעה יום (טמא בודאי ומוחלט בודאי אוכל בקדשים לאחר שלשים ושבעה יום שותה ביין ומיטמא למתים לאחר ארבעה ושבעים יום) טמא בודאי ומוחלט בודאי אוכל בקדשים לאחר שמנה ימים שותה ביין ומיטמא למתים לאחר ארבעים וארבעה יום: אשם זו יהא שלמי נדבה. וא''ת והא אמרן לעיל בפ' איזהו מקומן (דף מז:) דאשם מצורע שני כהנים מקבלין את דמו אחד ביד ואחד בכלי ושלמים אמרי' לעיל (דף כה.) דצריך שיקבל בכלי את כל דמו (של פר) וי''ל דתקוני גברא שאני: וסמיכה. למ''ד (לעיל דף לג.) סמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא הוא בהקפת יד ואע''ג דשלמים בעו סמיכה גמר משום תקוני גברא התירו כדפרישית לעיל ולמאן דאמר דאורייתא הזכיר בחנם סמיכה וכן נסכים דבין אשם בין שלמים טעונין סמיכה ונסכים: ונאכל ליום ולילה. ובתודה דאין נאכלת אלא ליום ולילה אין יכול להתנות משום דבעינן לחם ובלחם אי אפשר לעשות תקנה כדמוכח בפ' התודה (מנחות דף פ:): לוג מאי איכא למימר. פי' דשמא אינו מצורע והוי חולין בעזרה כיון דעביד מינה עבודה שמזה שבע כנגד פתח אהל מועד ונותן על הבהונות ועל ראש המצורע ותימה ליזיל ליקדיש ליה קדושת דמים על תנאי אם אינו מצורע דהשתא נמי מייתי פורתא להשלים הלוג וליקדוש ליה קדושת דמים וכי בעי למיכל השיריים פריק להו כדאיתא בסמוך ויש לומר דהכי עדיף טפי לעשות קדושת הגוף בכל מה שיכול ותימה לי היאך נותן מתן שבע ועל הבהונות מההוא פורתא שקדוש קדושת דמים דשמא אינו מצורע וזורקו לאיבוד שמן הקדש. ברו''ך: חסר הלוג עד שלא יצק ימלאנו. משנה זו במס' נגעים פ' בתרא (מ''י): אימת אי בתר מתנות שבע הוה להו שיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה כו'. וא''ת והא ר' יוחנן הוא דאמר בפ''ק דמנחות (דף ט.) דמקטירין קומץ עליהם ואפי' ר''ל דאמר אין מקטירין אליבא דר''א מודה דמקטירין כדאיתא התם וכר' אליעזר משני הכא לבסוף דמסיק לשם עצים ויש לומר אע''ג דמקטירין מ''מ לענין אכילה לא משכחת תקנה דהא אסירי שיריים באכילה כדנפקא ליה התם מוהנותרת ולא הנותרת מן הנותרת: ואי קודם מתן שבע. דלמא נדבה היא והקטרתו הקטרה והני הוו להו שיריים וכי הדר מעייל מינייהו לפנים להזות קא עבר משום כל שממנו לאישים קיימו שיריים בבל תקטירו והנך הזאות נמי בשמן כהקטרה במזבח בדבר הראוי להקטיר דמי כך פי' בקונטרס והא דמשני דמסיק להו לשם עצים הוה ליה למינקט דמדי לשם מיא בעלמא ודוחק בקונטרס לפרש [כך] משום לישנא דקרא דאותביה מכל שממנו לאישים ועוד אי שייך כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו אפי' בהזאות א''כ קשה הא דאמרי' לקמן (דף פ.) הניתנים במתנה אחת שנתערבו במתן ארבע ר' אליעזר אומר ינתנו במתן ארבע הא כיון דניתן במתנה אחת אידך הוו להו שיריים וקא עבר משום בל תקטירו מיהו יש לומר דר' אליעזר לטעמיה דאית ליה (שם עט:) רואין כאילו הוא מים ועוד כיון דשירי הדם למזבח ליסוד מש''ה כי יהיב ליה למעלה לא עבר בבל תקטירו כיון דבלאו הכי טעונין מזבח ועוד קשה לימא דיהיב מתן שבע ברישא והדר ממלא ליה וקמיץ ואע''ג דאמר ר''ל בפ''ק דמנחות (ג''ז שם) מנחה שחסרה קודם קמיצה לא יביא מתוך ביתו וימלאנה הא איתותב התם ונראה לפרש דמהקטרה ממש פריך דמקטיר מלוג שמן של מצורע חייב כר' עקיבא דאמר בפ' כל המנחות באות מצה (שם דף נח.) כל ששמו קרבן ור' אליעזר פליג עליה ואע''ג דהך סוגיא כר' אליעזר כדמשני דמסיק לשם עצים באידך לא מסתברא כר' אליעזר דשמותי הוא אלא כר' עקיבא ואף על גב דקודם מתן שבע איירי שמו קרבן מיקרי כיון דעתיד להיות קרבן כמה דמקטיר בשר חטאת קודם זריקת דם דמסתמא חייב ומעיקרא פריך אי לאחר מתן שבע כו' הוי מצי למיפרך נמי מכל שממנו לאישים ובלאו הכי שפיר פריך ליה תימה והא קדוש קדושת הגוף
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד