זבחים עז ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עז - ב

ומשנינן: אמר רב הונא: הכא במאי עסקינן, בבעלת מום בדוקין שבעין, שיש לה פגם בעין שאינו ניכר כל כך, ומום כזה פוסל רק בבהמות ולא בעופות, לפי שאין פוסל בעוף אלא חסרון אבר, וכאן אין זה חסרון אבר אלא רק פגם בעין, ואליבא דרבי עקיבא, דאמר אם עלו בהמות בעלי מומין כמו המום של "דוקין שבעין" על גבי המזבח ^[28], שוב לא ירדו ממנו. כיון שמום שכזה אינו פוסל בעופות, הרי בבהמות, אם עבר והעלאן, הכשירן המזבח להקרב עליו.

ותמהינן: אימר דאמר רבי עקיבא שהכשירן המזבח להקרב היכא דאי עבד, שעבר והעלאן. אבל לכתחילה, מי אמר רבי עקיבא שרשאי להעלות בעלי מומין בדוקין שבעין על גבי המזבח!?

אמר רב פפא: הכא במאי עסקינן, כגון שעלו תחילה על גבי כבש, ומי שעשה כן, עשה זאת בעבירה. אך עתה, אחר שהועלו, בדיעבד, על גבי הכבש, מותר לכתחילה להעלותם מהכבש אל המזבח. ובהכי איירי תנא דברייתא, ומשום דקיימא לן כשם שהמזבח מקדש את הפסולין [ולקמן יבואר איזה פסולין] ומכשירם להקרב על גבי המזבח, כך גם הכבש מקדש ומכשיר [את אותם הפסולין שמקדש המזבח]. ומשהוכשרו להקרב על גבי הכבש, שוב מותר לכתחילה להעלותם מהכבש אל המזבח.

ומקשינן: אי הכי, דאיירי שהועלו בדיעבד על גבי הכבש, ולהכי מותר לכתחילה להעלותם מהכבש אל המזבח משום שהוכשרו להקרבה בהעלאתם לכבש, אמאי מותר להעלותם רק כשהתערבו באיברי עולה כשירה? והרי אפילו הועלו איברי בעלת המום בדוקין שבעין כשהם בעינייהו [ולא בתערובת] על הכבש, נמי מותר לכתחילה להעלותם מהכבש אל המזבח!? ^[29]

אלא, טעמיה דרבי אליעזר שהתיר להעלות אברי בעלת מום שהתערבו באברי עולה כשירה, הוא משום שמיעט רחמנא שאין איסור בהעלאת אברי בעלי מום אלא כשהם לעצמם, ולא בהיותם בתערובת עם איברים כשרים. שנאמר "מום בם". ודרשינן, רק כאשר מום בם, כלשעצמם, הוא דלא ירצו. הא על ידי תערובת באברי בהמות תמימות, ירצו.

ורבנן דרשי להאי קרא הכי: כאשר מום בם הוא דלא ירצו, הא עבר מומם - ירצו! ולא אמרינן שנדחו להקרבה לעולם מחמת שהיו בעלי מום.

ורבי אליעזר, מנין לו שמותר להעלות בהמה שהיתה בעבר בעלת מום, ולא אמרינן שנדחתה לעולם?

דריש ליה מדכתיב "כי משחתם בהם, מום בם, לא ירצו", "בם" ו"בהם" תרי מיעוטי הוו. מחד מיעוטא למד לאיברי בעלת מום שנתערבו שמותר להעלותם, ומאידך מיעוטא למד שבעלת מום שעבר מומה אינה נדחית מהקרבה.

ורבנן, "בם בהם" לא דרשי כשני מיעוטים.

ופרכינן: מעתה, שהעמדת את טעמו של רבי אליעזר, שהתיר להעלות איברי בעלת מום שנתערבו באיברי עולה תמימה, משום שלמד ממיעוטא דקרא שמותר להעלותם כאשר הם נמצאים בתערובת עם כשרים, אמאי קא אמר רבי אליעזר "רואה אני אותם למעלה כאילו הן עצים"? הא רחמנא אכשריה להעלותם בתור איברים משום שהן בתערובת עם כשרים, ומדוע נזדקקת לומר "רואין" אותן כאילו הם עצים?

ומתרצינן: רבי אליעזר לדבריהם דרבנן קאמר להו, והכי קאמר: לדידי - רחמנא אכשריה אפילו כשמתכון להקטירם. ואילו לדידכו, דלא דרשיתו להאי קרא כמוני, אודו לי מיהא כי בשר בהמה בעלת מום כעצים דמי, מידי דהוי אבשר חטאת, שאתם מודים לי שאם התערב בבשר עולה הוא קרב לשם עצים [דהכי סבר תנא דברייתא דפליג אתנא דמתניתין].

ומבארינן: ורבנן, מהי תשובתם לטענתו של רבי אליעזר?

הכא, אברי בעלת מום, מאיסי להעלאה על גבי המזבח, ואפילו לשם עצים. אבל התם, אברי חטאת שהתערבו באברי עולה, לא מאיסי. אין אברי החטאת מאוסים להקריבם לשם עצים.

מתניתין:

אברים של עולות כשרות רבות שנתערבו באברין של עולה אחת בעלת מום, דמדאורייתא חד בתרי בטל, ומותר מהתורה להקריב את כולן, אלא שגזרו חכמים והחמירו לאסור את כל התערובת -

רבי אליעזר אומר: אם, בדיעבד, קרב ראש של אחד מהם - יקרבו מעתה כל הראשים שבתערובת לכתחילה. לפי שהקלו חכמים בחומרה שהחמירו לאסור את כל התערובת, ואמרו שאם יש אפשרות לתלות ולומר שהאיסור כבר פרש מהתערובת, אפילו תהיה זאת תליה בדבר רחוק, יש להתיר את כל התערובת. ולפיכך, הכא תלינן, ביחס לראשים שבתערובת, שהראש אשר קרב בדיעבד הוא הראש של הבהמה בעלת המום, ושאר הראשים הם ראשים של הבהמות הכשרות.

וכן אם בדיעבד קרבו כרעים של אחד מהן - יקרבו מעתה כל הכרעים לכתחילה, כי יש לתלות ולומר שהכרעים אשר הוקרבו בראשונה הן הכרעים של בעלת המום.

וחכמים אומרים: אפילו קרבו כולם, כל הראשים או כל הכרעים, חוץ מאחד מהן, אפילו הכי לא תלינן לומר שבאותן הראשים והכרעים היה בתוכן הראש והכרעים של בעלת המום, אלא חיישינן שהאיבר האחרון שייך לבהמה בעלת המום. לפי שלא התירו חכמים את התערובת שהחמירו לאוסרה על ידי תליה, אלא אפילו אותו אחד שהשתייר מכל התערובת, יצא לבית השריפה כדין כל איברי התערובת.

גמרא:

אמר רבי אלעזר: לא הכשיר רבי אליעזר כשהקריבו בדיעבד את אחד הראשים, אלא לקחת שנים שנים ראשים [או כרעים] ולהקטירם ביחד, כדי שיהיה צד היתר נוסף, מלבד התליה שהראש הראשון שקרב בדיעבד הוא הראש של בעלת המום, והוא היתר של "מיגו", שאנו אומרים על כל ראש וראש שבתוך זוג הראשים, "מיגו" שחבירו מותר, אף הוא מותר. ^[30]

"מיגו" זה בנוי על כך שאם נאמר שראש מהזוג אסור, הרי בהכרח שחבירו מותר. וכיון שהתרנו את חבירו, אנו מתירים גם אותו, כי איך נאסור אותו יותר מאשר את חבירו.

ו"מיגו" זה אינו מצד הסברא, אלא הוא צורה מסוימת של היתר, שאפשר להקל בחומרה שהחמירו חכמים לאסור את כל התערובת מצד טענת מיגו שכזו. וצורה שכזו מצטרפת ל"תליה", ש"תלינן" שהאיסור היה במה שפירש כבר תחילה מהתערובת.

אבל, להקריב את הראשים או הכרעים אחד אחד, לא התיר רבי אליעזר. שהרי אם מקריב כל ראש בפני עצמו אין את הצד של "מיגו", האומר כיון שהאחר מותר גם זה מותר.

מתיב רבי יעקב לרבי ירמיה ממה ששנינו במשנה: וחכמים אומרים, אפילו קרבו כולן חוץ מאחד מהן, יצא לבית השריפה. ומכאן אתה למד, שרבי אליעזר, החולק עליהם, סובר שאותו אחד כן קרב, והרי אין לו את ה"מיגו" של זוג!?

אמר לו רבי ירמיה לרבי יעקב: בר תחליפא [שם אמורא] אסברה לך: מאי אחד שהשתייר דפליגי ביה רבי אליעזר ורבנן? - זוג אחד של שני ראשים או שני כרעים, שרק בהכי פליג רבי אליעזר ומתיר להקטירם ביחד.

מתניתין:

א. דם של קדשים העומד להזרק על המזבח שנתערב במים - אם יש בו בדם המעורב במים מראית דם, הרי הוא כשר לזריקה. ואם נשתנה מראהו כתוצאה מהמים המעורבים בו ולא ניכר מראה הדם, הרי הוא פסול.

ב. ואם נתערב הדם ביין, שצבעו אדום כמו צבע הדם, ואין ניכר בו מראה הדם - רואין אותו, את היין, כאילו הוא מים, ומשערים באומד אם היה דם מתערב עם שיעור מים שכזה, האם היה ניכר מראית הדם בתערובת של הדם והמים או לא.

ג. נתערב דם הקרבן בדם בהמה חולין, או בדם החיה, שאינה קריבה על המזבח - רואין אותו, את דם הבהמה או החיה, כאילו הוא מים, ומשערים אם היה ניכר מראית הדם בשיעור מים שכזה. ^[31]

הערות

^[28] לפי רבי יוחנן לקמן פה ב.

^[29] ומוכיחים מכאן האחרונים, שאף על פי שלכבש יש דין כמזבח לגבי הדין שאם עלו עליו הכשירם הכבש להעלותם למזבח, אבל להקטיר על הכבש עצמו אי אפשר, שלגבי הקטרה אין דינו כמזבח. שפת אמת, הגרי"ז

^[30] רש"י בכתב יד אינו משתמש בלשון מיגו, אלא מבאר שהקרבה של השניים הותרה כיון שיש בין שני הראשים ראש אחד של היתר בודאי, ולכן "ניתנה הקרבה זו ליקרב משום ההוא דהיתר. ואם משום ההוא דספק איסור, איכא למיתלייה בההוא שקב תחילה, קודם שנמלך".

^[31] הקשו התוס', כיון שדם חיה ובהמה חולין גמורים הם, כיצד אפשר להעלותם בעזרה על המזבח, והרי אפילו למאן דאמר שאיסור חולין בעזרה אינו מן התורה, אבל העלאת חולין, לכולי עלמא אסור מן התורה! ? ותירצו, כיון שדם כשר מעורב בתערובת, ועיקר הזריקה היא בשביל הדם הכשר, אין הזריקה מתייחסת לדם הפסול, ולכן אין בה איסור. ובסוף תירצו, שחולין גמורים מותר לדברי הכל להעלות לשם עצים ולשם מים, ורק בדבר שיש בו קדושה, כגון איברי חטאת שהתערבו באיברי עולה, חולקים חכמים וסוברים שאי אפשר ליתנם לשם עצים ולשם מים, כי יש להם את דין עצמי של קדושה.

אמר רב הונא: מדובר כאן באיברי בהמה שיש בה מום שאינו ניכר כל כך, כגון שנפסל אותו הקרבן בדוקין (כעין קרום) שבעין, ואליבא [ועל פי שיטת] ר' עקיבא, שאמר כי בעלי מומים כאלה אם עלו למזבח — לא ירדו. ומקשים: אימר [אמור] שאמר ר' עקיבא את שיטתו זו במקרה דאי עבד [שאם כבר עשה] הכהן מעשה והעלה את איברי בעלי מומים כאלו, שלא ירדו למזבח. ואולם לעשות כן לכתחלה ולהעלות תערובת שיש בה איברים כאלו מי [האם] אמר?

אמר רב פפא: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? כגון שקרה ועלו כל אותם האיברים שבתערובת על גבי כבש המזבח, וכיון שכבר עלו לשם ונתקדשו כקרבן, ניתן להעלותם למזבח עצמו. ושואלים: אי הכי [אם כך], שכבר עלו על הכבש, אפילו בעינייהו [בעינם, כמות שהם] בלא תערובת, יעלה את איברי בעלי המום למזבח, וכשיטת ר' עקיבא!

אלא זהו טעמיה [טעמו] של ר' אליעזר: באיסור הקרבת בעל מום למזבח מיעט רחמנא [הכתוב], ואמר: "מום בם לא ירצו לכם" (ויקרא כב, כה), והרי זה בא לומר: דווקא כשהמום מצוי בם הוא שלא ירצו, הא [אבל] אם היה זה על ידי תערובת — ירצו. אבל לא נאמר מיעוט כזה אלא בבעלי מום, ולא ברובע ונרבע, ולכן אף אם נתערבו בכשרים אין מעלים אותם.

ושואלים: ורבנן [וחכמים] כיצד הם דורשים את לשון הפסוק? ומשיבים: מיעוט אחר יש בפסוק זה, "מום בם" הוא שלא ירצו, כלומר, כל עוד יש בם מום, הא [אבל] עבר המום שבהם — ירצו. ואילו ר' אליעזר לומד הלכה זו ממה שנאמר באותו פסוק: "כי משחתם בהם מום בם", שיכול היה לאמר "כי משחתם בם" ואמר: "בהם", ובייתור זה משמיענו הכתוב שאם עבר מומו — כשר. ומן הצד האחר, ורבנן [וחכמים] אינם לומדים הלכה זו מכאן, משום שאת שינוי הלשון "בם" במקום "בהם" לא דרשי [אינם דורשים].

ושואלים: אי הכי [אם כך], שלדעת ר' אליעזר בעלי מום כשרים להקרבה בתערובת, מדוע צריך ר' אליעזר לומר "רואה אני את איברי בעל המום כאילו הן עצים", ומשום כך מותר להעלותם? הא רחמנא אכשריה [הרי התורה הכשירה אותם] לקרבן! ומשיבים: לדבריהם של חכמים קאמר להו [הוא אומר להם] כן: לדידי [לי עצמי, לשיטתי] רחמנא אכשריה [התורה הכשירה אותו], ואולם אף לדידכו [לשיטתכם] שאינם כשרים כקרבן, אודו לי מיהא [הודו לי על כל פנים] שבשר בעלת מום שנתערב עם בשר הכשירה כעצים דמי [נחשב], מידי דהוה [כמו שהוא] בדין בשר חטאת שנתערב בבשר עולה. שהרי לשיטת ברייתא זו, אף חכמים מודים שיקרבו יחד.

ורבנן [וחכמים] מה הם משיבים לו? לדבריהם יש לחלק: הכא [כאן] בתערובת איברי בעלי מום — מאיסי [מאוסים] הם בעלי מום, ולכן אין מעלים אותם על המזבח, אפילו כעצים. התם [שם], בתערובת איברי חטאת באיברי עולה, איברי החטאת לא מאיסי [אינם מאוסים], אין בהם שום צד של פסול וגנות בעצמם, ולכן מותר להעלותם לשם עצים.

א משנה אברין של עולות כשרות שנתערבו באברין של עולות בעלי מומין, ר' אליעזר אומר: אף שנפסלו כל האיברים שבתערובת להקרבה, אם בדיעבד קרב ראש אחד מהן — יקרבו כל הראשין האחרים שבתערובת, שאנו אומרים שהראש שקרב בתחילה הוא הראש הפסול שבתערובת. וכן אם קרבו כבר כרעים של אחד מהן — יקרבו כל שאר הכרעים שבתערובת. וחכמים אומרים: אפילו קרבו כל האיברים כלם חוץ מאחד מהן — יש לחשוש שהוא האיבר הפסול, ולא יוקרב על המזבח, אלא יצא לבית השריפה.

ב גמרא אמר ר' אלעזר: לא הכשיר ר' אליעזר כשקרב איבר אחד מן התערובת, אלא רק כשמקריב את שאר האיברים שנים שנים, שבאופן זה אחד מן השנים הוא בוודאי כשר. אבל אחד אחד — לא. מתיב [מקשה] על כך ר' ירמיה ממה ששנינו במשנתנו: וחכמים החולקים על ר' אליעזר אומרים: אפילו קרבו כולן חוץ מאחד מהן — יצא לבית השריפה, ומשמע שגם באופן זה, שנותר רק אחד מהם, קיימת המחלוקת ביניהם, ומשמע שר' אליעזר סבור שמותר להקריבו!

אמר לו ר' אלעזר לר' ירמיה בר תחליפא בתשובה: אסברה [אסביר] לך את האמור במשנה, מאי [מה פירוש] "אחד"? זוג אחד, שהם שני איברים.

ג משנה דם של קרבן כשר שנתערב במים, מה עושים? אם יש בו בתערובת עדיין מראית דם — כשר הדם לזריקה על המזבח, למרות שהמים מרובים מן הדם. נתערב הדם ביין שהוא אדום, ואי אפשר להבחין לפי המראה — רואין אותו את היין שנתערב כאילו הוא מים, ואם בכמות שכזו של מים היה בתערובת מראה דם — הריהו כשר לזריקה. וכן אם נתערב דם הקרבן בדם בהמה של חולין, או בדם החיה, והרי אי אפשר להבחין בין הדמים — גם כן רואין אותו דם הבהמה או החיה כאילו הוא מים, ומשערים לפי החשבון.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rav Huna says: When Rabbi Eliezer makes reference to a blemished animal, he is speaking of an unobtrusive blemish, e.g., one that is on the cornea of the eye. And his ruling is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who says that in the case of an offering with such a blemish, if its sacrificial parts ascended the altar, they shall not descend from it, because it is not a disgrace to the altar for the sacrificial parts of such an offering to be burned on it. The Gemara raises a difficulty: Say that Rabbi Akiva says this is the halakha after the fact, meaning that if the priest already brought up the limbs of these blemished animals, they do not descend from the altar. Does Rabbi Akiva say that one may burn a mixture of these limbs ab initio?

Rav Pappa says: What are we dealing with here? We are dealing with a case where all the limbs in the mixture were brought up upon the ramp. Since they have been brought on the ramp and sanctified as offerings, it is considered after the fact. The Gemara raises a difficulty: If so, i.e., if we are dealing with a case in which the limbs were already carried to the ramp, then even if they were as is, and not intermingled, the limbs of the blemished animal should be burned, as claimed by Rabbi Akiva.

Rather, the reason of Rabbi Eliezer is that with regard to the prohibition against sacrificing a blemished animal upon the altar, the Merciful One excludes certain cases. After listing the various disqualifying blemishes, the verse states: “Neither from the hand of a foreigner shall you offer the bread of your God of any of these, because their corruption is in them, there is a blemish in them; they shall not be accepted for you” (Leviticus 22:25). This teaches that it is only if there is a blemish clearly in them that they shall not be accepted; but if they were sacrificed by means of a mixture they shall be accepted. This exclusion is stated only with regard to blemished animals, not with regard to animals that copulated with people, and consequently the limbs of these animals are not brought up to the altar even if they became intermingled with the limbs of fit offerings.

The Gemara asks: And the Rabbis, how do they expound this verse? The Gemara explains that they expound it as follows: It is only if the blemish is still in them that they shall not be accepted; but if their blemish has passed, they shall be accepted. And Rabbi Eliezer derives this halakha from the previous clause in that same verse: “Because their corruption is in them [bahem].” Since the verse could have stated the shorter form of bam, and instead stated “bahem,” one derives from here that if the animal no longer is blemished it is accepted as an offering. And as for the Rabbis, they do not interpret anything from the variation between bam and “bahem”; they do not see this as a significant deviation from the standard language of the verse.

The Gemara asks: If that is so, and Rabbi Eliezer permits the limbs of blemished animals to be sacrificed if they are in a mixture, why is it necessary for him to say: I view the flesh of the limbs of the blemished animals as though they are pieces of wood? After all, the Merciful One permits them as an offering. The Gemara explains that Rabbi Eliezer is speaking to the Rabbis in accordance with their statement, as follows: According to my opinion, the Merciful One permits these limbs to be sacrificed upon the altar. But even according to your opinion, at least agree with me that the flesh of a blemished animal that was intermingled with the flesh of a qualified offering is considered like wood, just as is the halakha of the flesh of a sin offering that became intermingled with the flesh of a burnt offering, as according to this baraita the Rabbis concede that the flesh of these two offerings should be sacrificed together.

The Gemara asks: And the Rabbis, how do they respond to this claim of Rabbi Eliezer? The Gemara explains: According to the Rabbis there is a difference between the cases: Here, with regard to a mixture that includes limbs of blemished animals, these limbs are repulsive, and therefore they may not be brought upon the altar, even as wood. Conversely, there, in the case of a mixture of limbs of a sin offering and limbs of a burnt offering, the limbs of the sin offering are not repulsive in and of themselves, and consequently they may be sacrificed upon the altar as wood.

MISHNA: In a case where limbs of burnt offerings fit for sacrifice were intermingled with limbs of blemished burnt offerings, Rabbi Eliezer says: Although all the limbs are unfit for sacrifice, if the head of one of them was sacrificed all the heads shall be sacrificed, as the head that was sacrificed is assumed to have been that of the unfit animal in the mixture. Likewise, if one sacrificed the legs of one of them all the legs shall be sacrificed. And the Rabbis say: Even if all the limbs were sacrificed except for one of them, there is a concern that the remaining limb is the unfit limb, which may not be sacrificed. Rather, all of the limbs must go out to the place of burning in the Temple courtyard.

GEMARA: Rabbi Elazar says: Rabbi Eliezer permitted the sacrificing of all the heads only if they were sacrificed two by two, as at least one of each pair is certainly permitted; but he did not permit them to be sacrificed one by one, in case the priest may be sacrificing the prohibited head by itself. Rabbi Yirmeya raises an objection from the mishna, which states: And the Rabbis say: Even if all the limbs were sacrificed except for one of them, all the limbs must go out to the place of burning in the Temple courtyard. This indicates that even in this situation, where only one of the limbs remains, the dispute between Rabbi Eliezer and the Rabbis still applies, which means that Rabbi Eliezer permits it to be sacrificed despite the fact that it is only one limb.

Rabbi Yirmeya bar Taḥlifa said to Rabbi Yirmeya in response: I will explain the meaning of this statement to you: What does the mishna mean when it states: Except for one of them? It means except for one pair, i.e., two limbs, as even Rabbi Eliezer did not permit one to sacrifice the limbs individually.

MISHNA: In the case of blood of an offering fit for sacrifice that was mixed with water, if the mixture has the appearance of blood it is fit for sprinkling on the altar, even though the majority of the mixture is water. If the blood was mixed with red wine, one views the wine as though it is water. If that amount of water would leave the mixture with the appearance of blood it is fit for presentation. And likewise if the blood was mixed with the blood of a non-sacred domesticated animal or the blood of a non-sacred undomesticated animal, one considers the non-sacred blood as though it is water.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

תוס' ד"ה הא וכו' כמו מין במינו לר"י. ע' לעיל דף עג ע"א תוס' ד"ה ר"י:

(עז ב) מתיב ר' ירמיה וכו' א"ל ירמיה בר תחליפא אסברא לך וכו'.—העיקר שצ"ל [כנוסח כל כתבי יד]: א"ל ר' יעקב לר' ירמיה בר תחליפא אסברא לך. [וכצ"ל לפ"ד גם בשמ"ק, אלא שהאות ו' צריכה להיות לפני ירמיה בפ"ב], ועי' מ"ש להלן בדברינו על סה"ד ע' ר' ירמיה סתם.

לר' אליעזר לא קרב אלא אם כן קרב אחד מהן קודם שנמלך דלאו כי האי תנא: כגון שעלו על הכבש. וכיון דלר''ע לא ירדו מן המזבח הני מעלן לכתחלה מכבש למזבח דקי''ל לקמן (דף פו.) כשם שהמזבח מקדש כך הכבש מקדש: אפי' בעינייהו. שלא נתערבו בתמימים אם עלו בעלי מומין לכבש לר''ע יקרבו: בם. משמע כשהן בפני עצמן: מידי דהוי אבשר חטאת. דמודיתו לי דאם נתערב באיברי עולה יקרב לשם עצים כדאמרן: מתני' איברים. של עולות הרבה באיברי עולת בעלת מום אם קרב [א' מהם] תלינן איסורא ביה: יצא לבית השרפה. דלא תלינן איסורא בקריבין כבר: גמ' (לא נחלקו כו'): אלא שנים שנים. זוג זוג יקריבם דאיכא למימר מיגו דהאי לאו דאיסורא הוא דהאי נמי לאו איסורא הוא ואיסורא אזיל ליה בההוא דקרב קודם שנמלך אבל אחד אחד דליכא מיגו לא: חוץ מאחד מהן כו'. מכלל דלרבי אליעזר קרב: זוג אחד. שני ראשים: מתני' שנתערב ביין. שהוא אדום ואין מראה ניכר בו: רואין אותו יין כאילו הוא מים. ואומדין אם היה דם שנתערב כאן ניכר במים הללו כשר לזריקה: בדם הבהמה. של חולין: רואין אותו. של חולין כאילו הוא מים ואומדין אותו אם היה דם הזבח ניכר כשר ואע''פ שהחולין רבין עליו: אין דם מבטל דם. דמין במינו לא בטיל ואפי' טיפה לתוך כלי גדול כשר לזריקה: נתערב

הכא בדוקין שבעין ואליבא דר''ע דאמר אם עלו לא ירדו. ' מילתיה דר''ע בפ' המזבח מקדש (לקמן דף פד.) דתנן ר''מ מכשיר בבעלי מומין ואמר ר' יוחנן בגמ' לא הכשיר ר''ע אלא בדוקין שבעין הואיל וכשרין בעופות דלא פסל בעופות אלא מחוסר ' אבר כדדרשינן בת''כ ובפ''ק דקדושין (דף כד:) יכול נקטעה רגלה ונשברה גפה וא''ת אמאי לא חשיב נמי ניב שפתים דאמר פ' הניזקין (גיטין דף נו.) דשדא מומא בניב שפתים אתרא דלדידן הוי מומא ולדידהו לא הוי מומא דלא פסול לבני נח אלא מחוסר אבר ושמא בעוף לא שייך ניב שפתים מיהו אכתי קשה דאיכא כמה מומין דלא פסלי ואמאי נקיט דוקין שבעין וכן בגיטין הוה מצי למישדי מומא במקום אחר: אי הכי אפי' בעינייהו נמי. תימה דלישני דלדבריהם קאמר להו כדמשני לבסוף: הא עבר מום ירצו. אע''ג דדרשינן בבכורות (דף לז.) בכלל ופרט דמום עובר מרצה מום עובר דמוקדשין איצטריך דה''א כיון דנדחה שוב אינו נראה: ורבנן בם בהם לא דרשי. משמע דלא דרשינן מיניה תרתי אפי' ר''א לא דריש אלא מדכתיב בהם ולא כתיב בם ותימה דבפ' שני שעירי (יומא דף סד.) דריש רבי יוחנן מבהם ג' דרשות הני הוא דכי עבר מומם ירצו הא שאר דחויין הואיל ונדחו ידחו ועוד דריש בם הוא דלא ירצו הא עבר מומן ירצו ועוד בם הוא דלא ירצו הא ע''י תערובת ירצו ושמא משום דכתיב נמי בם דמייתר ובם ובהם שניהם מיותרין ודרשינן לרבי יוחנן חדא דרש מבם ותרתי מבהם ולרב דרשינן תרתי חדא מבם וחדא מבהם אבל בם בהם לא דריש וכולה סוגיא התם בין לרב בין לר' יוחנן אליבא דר''א ואין לחוש בכך דהכי נמי לעיל (דף עו:) ובפ' בתרא דמנחות (דף קו:) כר''א אי נמי אפי' כרבנן דבין ר''א ובין רבנן דמתני' אית להו דע''י תערובת ירצו והכי פירוש התם בעינייהו הוא דלא ירצו הא ע''י תערובת ירצו דתנן איברים שנתערבו כו' ומשמע מתוך המשנה דמודו רבנן דהנהו דקרבו ועלו למערכה יקרבנו דלא ירדו שמעינן מינה דאית להו הך דרשא אלא לכתחלה אסרי מדרבנן דאי לית להו הוה להו למיסר אפי' אותם שעלו ירדו כיון דלא בטלי אי לאו משום דשריא תערובת דאורייתא דכיון דאחמור רבנן דלא ליבטלו משום דדרכו למנות (אית לן למישרי) ע''י ביטולו ברוב בדיעבד משום דעלו והא דקאמר הכא ורבנן בם בהם לא דרשי ולא בעי למימר דרבנן נמי אית להו הך דרשה אלא דלכתחלה אסרי להקריב מדרבנן כי תנאי דמתני' משום דמשמע ליה דלא יקרבו לרבנן מדאורייתא כמו דלא יקרבו דרובע ונרבע דרישא דברייתא דאפי' בדיעבד ירדו השתא א''ש דרב ור' יוחנן לא שבקו רבנן ואמרי כר''א ותדע מדמייתי התם מלתא דרבנן דאי אליבא דר' אליעזר קאמרי לא הוה ליה לאיתויי מלתייהו דרבנן ואע''ג דרבנן דברייתא לא דרשי הכי מתני' עיקר והא דדריש התם מבם בהם טעמא דר' יוחנן ומתרי בם דריש עבר מומם וע''י תערובת והכא דריש מבם תערובת ועבר מומם מבם בהם ואייתר להם בם דבתרא לכדר' יוחנן כדפרישית לא קשה מידי דלא איכפת ליה להש''ס רק שיוכל לעשות ג' דרשות ולא חש להזכיר דרשא דר' יוחנן אלא הפשוטה יותר וזה אין לפרש דאיברי בעלי מומין בתמימים לא בטלי מן התורה דמאיזה טעם לא בטלו אי משום דאין עולין מבטלין זה את זה הא בעלי מומין לא עולין נינהו ועוד דאפי' עולין נראה דלרבנן מדאורייתא מבטלין זה את זה בדבר שאינו מתערב כמו מין במינו לר' יהודה שאינו מתערב דלא הוי כדם וסולת בטל מדאורייתא: אודו לי מיהת בשר בעל מום כעצים דמי. אע''ג דר''א גופיה לא חייש להאי טעמא מדמצריך קרא מ''מ תיקשי להו לרבנן והכי אורחיה דהש''ס כדפירשתי בריש פירקין: בדם בהמה או בדם חיה רואין אותו כאילו הוא מים. וא''ת דם בהמה וחיה היכי זריק להו למזבח נהי דאמר רואין כאילו הוא מים ולא מבטל דם אחר מ''מ מים גמורין לא הוי ולא בטל ממנו שם חולין ואפי' למ''ד (נזיר דף כט.) חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא היינו שחיטתן אבל להעלותן לגבי המזבח נראה דאסור וי''ל כיון דדם כשר מעורב בו ואין עיקר זריקתן לשם הפסול אלא לשם הכשר שרי אע''ג דבאיברים לא אמר רואין לשם עצים ומיהו בלאו הכי אתי שפיר דבנזיר פ' ואני (שם) משמע דלמ''ד לאו דאורייתא אפי' העלאה נמי שרי גבי מדיר בנו בנזיר למ''ד לחנכו במצות דמביא חטאת העוף דקא סבר חולין בעזרה לאו דאורייתא ושמא סבר לה כר''א דשרי לשם עצים ולשם מים ואפשר דאפי' רבנן מודו דלא אסרי לשם עצים ולשם מים אלא במידי דהקרבה כגון איברי חטאת ואיברי עולה וכן ניתנין למעלה שנתערבו בניתנין למטה ומתן אחת במתן ארבע אבל חולין גמורין שרו לכ''ע לשם עצים ולשם מים וכן נתערב בדם פסול ובדם התמצית וכן מוכיח לקמן (דף עט:) מדדחיק עלה בגמ' במאי פליגי בגוזרין גזירה במקדש ולא קאמר דפליגי ברואה אני כדפליגי בסיפא ולקמן מפרש (ד''ה במאי): רואין אותו כאילו הוא מים. הקשה ה''ר שמואל מוורדום הא דאמרי' בהקומץ רבה (מנחות דף כב.) ולקח מדם הפר ומדם השעיר הדבר ידוע שדם הפר מרובה מדם השעיר סברי רבנן מכאן לעולין שאין מבטלין זה את זה היכי דריש ליה מיניה הא דלא בטיל היינו משום דאפי' הוי מים היה בו מראית דם וי''ל דפעמים שהוא כל כך רבה דאי הוי דם הפר מים משתנה מראית דם השעיר עד שנעשה דיהה ופסול דאם יש בו מראית דם דקתני היינו מראית דם גמור ולא חזותא בעלמא ועוד י''ל אי לאו משום דאין עולין (אין) מבטלין זה את זה לרבנן או מין במינו לר' יהודה כשמערה טיפה ראשונה הוי ליה בטל ונדתו ומיהו קשה דאיפכא ה''ל למידק דהא אמרי' ביומא (דף נג:) שעירה דם הפר בדם השעיר ובדם שנתערב במים אמר בגמ' לא שנו אלא שנפל מים לתוך דם אבל דם לתוך מים ראשון ראשון בטל הלכך האי דם פר היה לו להתבטל ראשון ראשון בדם השעיר ואפי' מאן דלית ליה ראשון ראשון בטל בפ' בתרא דע''ז (דף עג.) הכא מודה משום דה''ל נראה ונדחה וי''ל דלא אמר ראשון ראשון בטל כשמערה בשפע הרבה יחד כמו שמחלק בע''ז (גז''ש) בין חבית דנפיש עמודיה לצרצור קטן דלא נפיש עמודיה אפי' למאן דאית ליה ראשון ראשון בטל בחבית ביותר מפי חבית היה מודה דלא בטיל ועוד מי לא עסקינן שמערה דם הפר שבכלי זה ודם השעיר שבכלי זה משניהם יחד תוך כלי שלישי:

דף עז - ב

מתניתין:

גמרא:

מתניתין:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד