זבחים עט ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עט - ב

תנו רבנן: עביט של מי רגלים העשוי מחרס, ובלע החרס ממי הרגלים, והיו אותן מי רגלים של זב וזבה, שמטמאין במשא אפילו בהיותם בלועים בחרס, הרי אם נשבר העביט, ונפלו חרסיו לתוך אויר התנור [של חרס], טמא התנור כדין כלי חרס שנופל לתוכו אב הטומאה, על אף שמי הרגליים של הזב בלועים בתוך החרסים ואינם בעין. כי היות ועתידים לצאת מי הרגלים הטמאין מן החרסים על ידי החום של היסק התנור, נטמא מהם התנור עוד לפני שיצאו מהחרסים.

הילכך, חרסן של זב וזבה, דהיינו חרס הבלוע ממי רגליהם של זב וזבה, הנתון בתוך תנור, ולפני כן "כבסו" את החרס על ידי שהדיחו אותו במים, פעם ראשון, ופעם שני, התנור טמא. משום שבשתי הדחות בלבד של החרס במים לא יוצאים מי הרגלים הטמאין הבלועין בחרס, אלא הם ממשיכים להיות בלועים בו, ומשנכנסו לתנור הם יוצאים מחמת היסק התנור, ולכן הם מטמאים את התנור עוד לפני שיצאו מהחרסים. ורק אם הדיחו אותם פעם שלישי, שבהדחה השלישית יצאו כבר כל מי הרגליים מהחרסים, התנור טהור.

במה דברים אמורים שלאחר ההדחה בפעם השלישית נקי החרס ממי רגליים של הזב, והתנור טהור, באופן שנתן לתוכו של החרס מים שלש פעמים, שרק בכך "התכבס" החרס ושוב אין בו מי רגלים טמאים. אבל אם לא נתן לתוכו של החרס מים, אלא נתן לתוכו מי רגלים של אדם טהור, אפילו בפעם עשירי הרי הוא טמא, כי מין במינו אינו בטל, ונשארו מי הרגלים של הזב בחרס.

רבי אליעזר בן יעקב אומר: בפעם שלישי שהדיח את החרס, הרי אף על פי שלא נתן לתוכו מים, אלא מי רגליים של אדם טהור, הרי החרס נקי ממי רגליים של הזב, והתנור טהור.

ומדייקת הגמרא: מאן שמעת ליה דאמר מין במינו אינו בטל, שהוא התנא קמא החולק כאן על רבי אליעזר בן יעקב, רבי יהודה היא, וכמו שאמרנו לעיל אליבא דרבא, דרבי יהודה אית ליה כרבן גמליאל רביה, דמין במינו אינו בטל. ולפי זה, רבי יהודה הוא שאמר משקין שנבלעו בחרס הרי הם יוצאים ממנו על ידי נתינת מים שלש פעמים.

ורמינהו סתירה לכך, לכאורה, ממה ששנינו בתוספתא למסכת טהרות [פרק ד]: פשתן שטוואתו נדה, אין לחשוש שמא יש עליו רוק טמא שירקה עליו הנדה והוא מטמא את המסיט אותו, לפי שכבר יבש הרוק ושוב אינו מטמא. והילכך, מי שהיה מסיטו לאותו פשתן, הרי הוא טהור.

ואם היה עליו רוק לח של נידה, הרי מסיטו טמא כדין טומאת משא, משום משקה פיה של נידה, שמטמא בטומאת משא בהיסט.

רבי יהודה אומר: אף הרוטבו, המלחלחו לרוק שיבש, במים, הרי הוא טמא בהיסט, כיון שחזר הרוק להיות לח, הרי הוא מטמא משום משקה פיה.

ומדייקת הגמרא: מדלא קתני שיעור למספר הפעמים שמלחלח לרוק היבש, משמע ואפילו מכבסו טובא הרי הוא טמא.

ומדוע? הרי הוכחנו מחרס של זב, שבנתינת מים שלש פעמים יוצאים ממנו מי הרגליים הבלועים בו?

ומתרצינן: שאני רוק, שאינו יוצא מהפשתן בכיבוס משום דקריר, שנכנס בפשתן בחזקה, ואינו דומה למי רגלים הנבלעים בחרס שיוצאים בקלות.

שנינו במשנה: נתערב דם קדשים כשרים בדם הפסולין, ישפך לאמה. נתערב דם הנפש בדם התמצית - ישפך לאמה. רבי אליעזר מכשיר.

והוינן בה: במאי קמיפלגי תנא קמא ורבי אליעזר? אמר רב זביד: הכא במאי עסקינן בשהיה רוב דם כשר ומיעוט דם פסול, ומדאורייתא כשר הדם לזריקה, אלא שיש מקום לגזור מדרבנן שלא לזורקו שמא יטעו ויבואו להכשיר לזריקה גם כשהתערב מיעוט דם כשר ברוב דם פסול [עד שלא יהיה בתערובת אפילו מיעוט דם כשר שיכול לתת מראה דם במים בשיעור שכזה], והכא, בגוזרין גזירה במקדש, קא מיפלגי. שנחלקו תנא קמא ורבי אליעזר אי גזרינן לשפוך את הדם לאמה, או שלא גזרו חכמים במקום שיש בגזירתם הפסד קדשים.

דמר תנא קמא סבר גוזרין, ומר רבי אליעזר סבר לא גוזרין.

רב פפא אמר: דכולי עלמא סבירי להו גוזרין גזירה במקדש. והכא, בדם התמצית בלבד איפלגו. שבשאר דמים פסולין השכיחים במקדש מודה רבי אליעזר שיש לחוש ולגזור על אף הפסד הקדשים. אבל בדם התמצית [הפסול לזריקה] סבר רבי אליעזר שאין לגזור, משום שאינו שכיח לפסול את דם הנפש כשאר הדמים הפסולין, ונמצא כי בדם התמצית, אי הוי מצוי לרבות על דם הנפש עד שיבטלנו קא מיפלגי.

מר, תנא קמא, סבר שכיח שדם התמצית ירבה על דם הנפש, הילכך גזרינן. ומר, רבי אליעזר, סבר לא שכיח, הילכך לא גזרינן עליה כדגזרינן על תערובת שאר הדמים הפסולין.

והוינן בה: בשלמא לרב פפא, שהעמיד את מחלוקת תנא קמא ורבי אליעזר בדם התמצית בלבד, היינו דקתני במתניתין תרי מימרות נפרדות: האחת, נתערב בדם הפסולין - ישפך לאמה. ובהא לא פליג רבי אליעזר. והשנית, נתערב בדם התמצית - ישפך לאמה. ובהא פליג רבי אליעזר, ומכשיר.

אלא, לרב זביד, שהעמיד את מחלוקתם בין בדם פסול ובין בדם התמצית, שהרי נחלקו בעיקרא דמילתא אי גזרינן במקום הפסד קדשים, אמאי תני להו בתרי? ליערבנהו, וליתנינהו: ישפכו לאמה, ורבי אליעזר פליג, ומכשר בתרוייהו!?

ומסקינן: קשיא.

מתניתין:

א. דם קרבנות תמימים שנתערב בדם של בעלי מומין, שהוא דם שכיח, חששו חכמים שמא יבואו להכשיר אותו לזריקה אפילו במקום שירבה דמם של בעלי המומין על דם התמימים, הילכך, גזרו עליו שהוא ישפך לאמה.

ב. אך אם נתערב כוס של דם בעלי מומין בכוסות שיש בהם דם של תמימים, הרי לכתחילה אין זורקין את הדם שבכולן, אלא ישפכו כולם לאמה, לדברי הכל, אך נחלקו רבי אליעזר וחכמים אם עבר ושפך מן הכוסות.

רבי אליעזר אומר: אם, בדיעבד, כבר קרב כוס אחד מהכוסות, יקרבו עתה כל הכוסות. כי היות והאיסור לזורקם הוא רק מחמת גזירה מדרבנן, הקילו חכמים בחומרת הגזירה אם אפשר "לתלות" ולומר, שאותה הכוס אשר כבר קרבה, היא הכוס שהיה בה דם בעלי מומין, ושאר הכוסות שנשארו יש בהן דם התמימים, אף על פי שאין סברא לתליה זאת.

וחכמים אומרים: לא הקלו חכמים גם במקום שאפשר "לתלות". ולכן, אפילו קרבו כבר כולן, כל הכוסות שהיו מעורבין, חוץ מאחד מהן, לא תלינן לומר שהכוס של דם בעלי מומין כבר הוקרבה בתוך הרוב של הכוסות שנזרק דמן, אלא אפילו הכוס האחרונה אסורה מחמת אותה גזירה, והילכך - ישפך דם הכוס לאמה.

ג. דמים הניתנין על קיר המזבח למטה מחוט הסיקרא, כגון דם עולה ושלמים, שנתערבו בדמים הניתנין למעלה, על קרנות המזבח שהן למעלה מחוט הסיקרא, שהן מתנות הדם של חטאת -

רבי אליעזר אומר: יתן מדם התערובת תחילה למעלה, ויקיים בכך את מצות נתינת דם החטאת למעלה, ואינו עובר על נתינת דם העולה והשלמים שלא במקומו, כי רואה אני את דם התחתונים המצוי בתערובת וניתן עתה מלמעלן, כאילו הם מים בעלמא. כי היות ואינו נותנם לצורך קיום מצותן אלא רק משום שהם מעורבים בדם החטאת מבלי יכולת להפרידם, נחשב הדבר כאילו נתן מים על המזבח, ויחזור ויתן מדם התערובת למטה, ותעלה לו נתינה זו לקיום מצות נתינת דם עולה ושלמים למטה, ואילו נתינת דם החטאת שבתערובת תעלה לו לשפיכת השיריים של דם החטאת, שגם היא מצוה, והיא נעשית בחלקו התחתון של המזבח. [ומה שמקדים את מתן דם החטאת למעלה, הוא משום הדין שיש להקדים חטאות לעולות].

וחכמים אומרים: לא אמרינן "רואין" את דם התחתונים כאילו הם מים, ואסור לשנות את מקום נתינתן וליתן אותם למעלה לצורך קיום מצות נתינת דם חטאת למעלה, הילכך, ישפך כל הדם לאמה.

ד. ואם לא נמלך הכהן הנותן את הדם, שלא שאל אם מותר ליתנו, ונתן את הדם למעלה ואחר כך למטה, הרי הוא כשר. ויצא ידי חובתו בין בחטאת ובין בעולה.

א ועוד בענין תערובת של מין במינו, שלדעת ר' יהודה במשנתנו אינו בטל. תנו רבנן [שנו חכמים]: חרסן (שבר כלי חרס) של זב וזבה שבלועים בו מי רגליהם, שהם אב הטומאה והוא מטמא את נושאו, ונתן לתוכו מים כדי לנקותו, פעם ראשון ושני שהדיחו — הרי הוא עדיין טמא, פעם שלישי — טהור, שרבו מי ההדחה על מי הרגלים הבלועים בו, ונפלטו ממנו מי הרגלים הטמאים.

במה דברים אמורים? שנתן לתוכו מים, אבל לא נתן לתוכו מים, אלא מי רגלים של אדם טהור — אפילו פעם עשירי טמא, שאין מי הרגלים הטמאים בטלים בהם, לפי שמין במינו לא בטל. ר' אליעזר בן יעקב אומר: פעם שלישי אף על פי שלא נתן לתוכו מים, אלא מי רגלים — טהור. ושואלים: מאן [מי] החכם דשמעת ליה דאמר [ששומע אתה אותו שאומר]: מין במינו לא בטיל [בטל]? ר' יהודה, והוא איפוא התנא קמא של ברייתא זו.

ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו בברייתא אחרת: פשתן שטוואתו נדה למרות שנספג בו רוק הנדה, שהוא מטמא במשא — המסיטו (מזיז אותו) טהור, מאחר שנתייבש הרוק וכך אינו מטמא. ואם היה עדיין הפשתן לח — מסיטו טמא, משום משקה פיה (רוקה). ר' יהודה אומר: אף הרוטבו (המרטיב אותו) את הפשתן במים — הרי הוא שוב טמא משום משקה פיה. ודין זה נאמר אפילו אם היה מרטיב טובא [הרבה] את הפשתן, לפי שאין המים מבטלים את הרוק ומפליטים אותו, ובניגוד למה שאמר ר' יהודה בענין כלי חרס שנבלעו בו מי רגלים!

אמר רב פפא: שאני [שונה] רוק דקריר [שהוא נספג ונדבק] בפשתן, ואין ההדחה במים יכולה לבטלו.

ב שנינו במשנה: אם נתערב דם קרבן כשר בדם הפסולין להקרבה, וכן אם נתערב דם קרבנות בדם התמצית שהוא פסול לזריקה — ישפך הכל לאמה, אפילו היה שם רוב של דם כשר. ואילו ר' אליעזר מכשיר לזריקה. ומבררים: במאי קמיפלגי [במה הם חלוקים]?

אמר רב זביד: בשאלה אם גוזרין גזירה כעין זו במקדש קא מיפלגי [חלוקים הם], דמר סבר [שחכם זה, חכמים, סבור]: גוזרין, ולכן אין זורקים את תערובת הדמים הללו, שמא יבואו מתוך כך גם לזריקת תערובת שיש בה רוב מדם הפסולים או מדם התמצית. ומר סבר [וחכם זה, ר' אליעזר, סבור]: לא גוזרין גזירה כעין זו במקדש, ולכן תערובת דמים זו כשרה לזריקה.

רב פפא אמר הסבר אחר במחלוקתם: דכולי עלמא [לדעת הכל] גוזרין גזירה במקדש, ולכן במקרה שנתערב הדם הכשר בדם פסולים גם ר' אליעזר סבור שיישפך לאמה, ואינו מכשיר אלא כשנתערב בדם התמצית.

והכא [וכאן] בשאלה האם דם התמצית מצוי לרבות (להיות יותר) על דם הנפש קא מיפלגי [חלוקים הם], מר סבר [חכם זה, חכמים, סבור]: שכיח [מצוי] הדבר, ולכן יש לגזור על כל תערובת דם התמצית בדם הנפש, ומר סבר [וחכם זה, ר' אליעזר, סבור]: לא שכיח [מצוי] הדבר, ואין מקום לגזור גזירה זו.

ואומרים: בשלמא [נניח] להסברו של רב פפא, שר' אליעזר אינו מכשיר אלא בדם התמצית, אבל בדם הפסולים סבור הוא כדעת חכמים, שיישפך לאמה — היינו דקתני [זהו ששנינו] במשנתנו: נתערב בדם הפסולין — ישפך לאמה, בדם התמצית — ישפך לאמה, מפני שיש פה שתי שאלות נפרדות, ורק בשניה ר' אליעזר מכשיר.

אלא להסברו של רב זביד, שנחלקו בשני המקרים — ליערבינהו [שיערב אותם] התנא של משנתנו את שני המקרים הללו, וליתנינהו [וישנה אותם] ביחד: נתערב בדם הפסולים או בדם התמצית יישפך לאמה, ור' אליעזר מכשיר! ומסכמים: אכן, להסברו של רב זביד קשיא [קשה] הדבר.

ג משנה נתערב דם של קרבנות תמימים בדם של בעלי מומין שאינם ראויים להקרבה, ישפך הכל לאמה (תעלת הניקוז שבמקדש). ודין זה אמור כשנבלל דם כשר בדם פסול בכלי אחד. אבל אם נתערב כוס של דם בעל מום בכוסות של דמים כשרים, ואין יודעים איזה דם מצוי בכל כוס, ר' אליעזר אומר: אף שאסור להקריב את כולם מחמת הספק, אם קרה וקרב כבר כוס אחד מהם — יקרבו כל שאר הכוסות, משום שאנו אומרים שזה שקרב היה הכוס הפסול, וכל השאר כשרים הם. וחכמים אומרים: אפילו קרבו כל הכוסות כולן חוץ מאחד מהן — ישפך הכל לאמה, מפני הספק אולי הוא הכוס הפסול.

דמי קרבנות הניתנין למטה מחוט הסיקרא שבאמצע המזבח (כגון עולה ואשם ושלמים) שנתערבו בדמים של חטאת הניתנין למעלה מחוט הסיקרא, מה יעשה? ר' אליעזר אומר: יתן תחילה מדמי התערובת למעלה לשם חטאת, ורואה אני את הדמים התחתונים הניתנים מלמעלן, כאילו הם אינם אלא מים בלבד, ויחזור ויתן מדמי התערובת למטה. וחכמים אומרים: אין לתת דמים שלא במקומם, וישפך הכל לאמה. ומכל מקום, גם לדעת חכמים, אם הכהן לא נמלך (שאל מה לעשות), ונתן את דם התערובת על המזבח למעלה — הרי זה כשר, ויחזור ויתן למטה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

§ The Gemara continues its discussion of cases involving a mixture of one substance in contact with the same type of substance, in which according to the opinion of Rabbi Yehuda in the mishna the prohibited substance is not nullified. The Sages taught a baraita (Tosefta, Teharot 5:3): In a case where a broken earthenware flask had absorbed the urine of a zav or a zava, whose urine is a primary source of ritual impurity, which imparts impurity to one who carries it, in such a case, if one poured water into this flask to clean it, after the first time and the second time one washed it, it remains ritually impure, but after the third time it is ritually pure, as the impure urine has been expelled from the flask.

The baraita continues: In what case is this statement said? It is said when one placed water into the flask. But if he did not place water into it, but instead placed the urine of a ritually pure person into it, even after the tenth time he places this urine into the flask it remains ritually impure, as one substance in contact with the same type of substance is not nullified. Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: After the third time, even though he did not place water into it, but rather urine, it is ritually pure. The Gemara comments: Whom did you hear who says that a substance in contact with the same type of substance is not nullified? Rabbi Yehuda, and therefore he is the first tanna of this baraita.

And the Gemara raises a contradiction from another baraita (Tosefta, Teharot 4:11): With regard to flax that was woven by a menstruating woman, although it has absorbed the spittle of a menstruating woman, which imparts impurity by being carried, one who moves it remains ritually pure, as the spittle has dried. But if the flax was still moist, one who moves it is rendered impure due to the liquid of her mouth, i.e., the spittle of the menstruating woman. Rabbi Yehuda says: Even one who wets the flax with water is rendered impure due to the liquid of her mouth, and this halakha applies even if he wet the flax a great deal, several times, as the water does not nullify and expel the spittle. This apparently contradicts Rabbi Yehuda’s claim with regard to the broken flask that was washed with water three times.

Rav Pappa says: Spittle is different, as it is thoroughly absorbed and adheres to the flax, and therefore washing the flax with water does not nullify the spittle.

§ The mishna teaches: If blood fit for presentation was mixed with the blood of unfit offerings, the entire mixture shall be poured into the Temple courtyard drain, and similarly, if blood fit for presentation became mixed with blood of exudate, it shall be poured into the drain, whereas Rabbi Eliezer deems the mixture fit for presentation. The Gemara asks: With regard to what principle do the first tanna and Rabbi Eliezer disagree?

Rav Zevid says: They disagree with regard to the question of whether the Sages issue a rabbinic decree of this kind with regard to the Temple. As one Sage, the first tanna, holds that the Sages issue a rabbinic decree with regard to the Temple, and therefore one may not present this mixture of blood, lest one present a mixture that contains a majority of blood of unfit offerings or blood of exudate. And one Sage, Rabbi Eliezer, holds that the Sages do not issue a rabbinic decree with regard to the Temple, and consequently this mixture of blood is fit for presentation.

Rav Pappa says that there is a different explanation of the dispute: Everyone agrees that the Sages issue a rabbinic decree with regard to the Temple, and therefore in a case where blood fit for presentation was mixed with the blood of unfit offerings Rabbi Eliezer agrees that it should be poured into the Temple courtyard drain, and he deems the blood permitted only if it was mixed with blood of exudate.

Rav Pappa continues: And here they disagree with regard to the question of whether it is common for blood of exudate to be greater in quantity than blood of the soul, i.e., the blood that emerges immediately following the slaughter of the animal. One Sage, the first tanna, holds that this is a common occurrence, and therefore the Sages issued a decree concerning all mixtures of blood of exudate and blood of the soul. And one Sage, Rabbi Eliezer, holds that this is not a common occurrence, and therefore the Sages did not issue a decree concerning a mixture of this kind.

The Gemara comments: Granted, according to the opinion of Rav Pappa that Rabbi Eliezer’s lenient ruling applies only to a mixture with blood of exudate, but that he concedes to the first tanna that if blood fit for presentation was mixed with the blood of unfit offerings it is poured down the Temple courtyard drain, this explanation is consistent with that which the mishna teaches: If blood fit for presentation was mixed with the blood of unfit offerings, it shall be poured into the Temple courtyard drain; if blood fit for presentation was mixed with blood of exudate, it shall be poured into the drain. In other words, the fact that the mishna separates these two cases into different clauses makes sense, as Rabbi Eliezer’s ruling applies only to one case.

But according to the interpretation of Rav Zevid that Rabbi Eliezer disagrees with regard to both cases, let the mishna combine them and teach them together, as follows: If blood fit for presentation was mixed with the blood of unfit offerings or with blood of exudate, the entire mixture shall be poured into the drain running through the Temple courtyard, and Rabbi Eliezer deems the mixtures fit for presentation. The Gemara concludes: Indeed, the wording of the mishna poses a difficulty to the explanation of Rav Zevid.

MISHNA: If the blood of unblemished offerings was mixed with the blood of blemished animals unfit for sacrifice, the entire mixture shall be poured into the Temple courtyard drain. This is the halakha when the fit and unfit blood were mixed in one vessel. By contrast, if a cup of the blood of a blemished offering was intermingled with cups of blood fit for offering and it is unclear which blood is in the cup, Rabbi Eliezer says: Although it is prohibited to present all the blood due to the uncertainty, if it happened that a priest already sacrificed, i.e., presented, one cup, the blood in all the other cups shall be sacrificed, as the blood that was presented is assumed to have come from the unfit cup in the mixture. And the Rabbis say: Even if the blood in all the cups was sacrificed except for one of them, the remaining blood shall be poured into the Temple courtyard drain.

With regard to blood that is to be placed below the red line circumscribing the altar, e.g., blood of a burnt offering, a guilt offering, or a peace offering, that was mixed with blood that is to be placed above the red line, e.g., blood of a sin offering, Rabbi Eliezer says: The priest shall initially place the blood of the mixture above the red line for the sake of the sin offering, and I view the blood that was to be placed below that was in fact placed above as though it is water, and the priest shall again place blood from the mixture below. And the Rabbis say: It shall all be poured into the Temple courtyard drain. Even according to the Rabbis, if the priest did not consult the authorities and placed the blood above the red line, the offering is fit, and he should then place the remaining blood below the red line.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

תד"ה אף (בסופו). דקאמרי רבנן אף זה כו' ורבו עליו טהור. לפ"ז משמע לכאורה דפלוגתייהו תלי בפלוגתתם בעלמא במב"מ אי בטיל אי לא. וא"כ מאי ורמינהו הא גבי חרסן אמר נמי דבמי רגלים דהוה מינו אפי' עשירי טמא:

תד"ה ה"ג. ומיהו לר"פ כו' א"א לומר כן כו'. ולע"ד י"ל דזה ודאי אין סברא לגזור היכא דהפסול הוי מיעוט אטו בעיניה כיון דבעלמא מיעוטא כמאן דליתיה דמי. תדע דהא קי"ל בכל האיסורין דחד בתרי בטיל ביבש מב"מ (עי' יו"ד ר"ס ק"ט) ול"ג מידי. אלא הכא גזרינן אטו היכא דהפסול מרובה ואם היה מים היה דם הכשר ניכר בו דמדינא גם זה מותר לזרוק כמו בנתערב בדם בהמה וחיה. ושם ודאי יש לגזור אטו בעיניה הואיל דהכשר הוה מיעוטא וכולה חדא גזירה היא. ולכן ס"ל לר"א בדם התמצית שאינו מצוי לרבות על דהנ"פ לא שייך למיגזר מחמתו. וגם אם אירע שנתערב רוב דם התמצית ואם היו מים היה דם הכשר ניכר בו ג"כ כשר. ול"ג ביה (אטו בעיניה) כיון דלא שכיחא. ובזה יעלו ג"כ דברי הרע"ב כהוגן ומוצל ממה שגמגם עליו התוי"ט ע"ש ונכון בעז"ה:

ד"ה דם תמימים. גזירה כו'. לפ"ז ה"ל להגמרא לאקשויי לרב זביד לעיל ליפלוג נמי ר"א בהא. אבל לעד"נ הטעם משום דמאיסי כמו דל"פ באברי בע"מ לעיל (עז ב) והגמרא אמרה סברא זו שם לעיל מינה:

רש"י ד"ה התחתונים למעלה. ומפני שמצוה כו'. לכאורה לא היה צריך לזה דבלא"ה הכי שפיר טפי. דעתה כשיחזור ויתן למטה לא נצטרך לומר שמה כאילו הן מים אלא דתעלה לו לשפיכת שיריים וכמו דמסיק. משא"כ אם יקדים למטה נצטרך לומר גם שמה רואין כו'. אבל הא דתעלה לו לשפיכת שיריים שכ' איננו אליבא דהלכתא וכמו שפסק הרמב"ם בפ"ב מהל' פהמ"ק הל' י"א כרב יוסף לקמן (פא) דשפיכת שיריים צריכה איצטבא ע"ש. ולהכי לקמיה כוון יפה במה שפי' באם לא נמלך ונתן כשר. העליון. והשמיט סיומא דברייתא (שם בע"ב) דיחזור ויתן למטה שהביא התוי"ט. דלר"י לרבנן ישפך לאמה. והברייתא מיירי דאיערב חטאת בשיריים כמבואר שם בגמרא. ודברי הרמב"ם בזה צ"ע וע"ש בלח"מ והתוי"ט לא חלה ולא הרגיש בזה. וכן שפיר דק רש"י לפרש לקמן בדברי ר"א שאמר ינתנו במתן ארבע. ורואה כו' כאילו הן מים. ולא פי' דעולה לשפיכת שיריים. אבל ק"ל לאביי ולרשב"ל דס"ל מקום עולה מקום שיריים. וע"כ צ"ל כמש"כ התוס' שם ד"ה אבל. וא"כ אמאי פליג ר' יהושע שם:

בתוי"ט ד"ה ואם לא נמלך (בסופו). אבל לר"א ל"ק כו' דס"ל דא"ב. תמוה דהא אוקמינן ליה בכוס בכוסות וכמ"ש בעצמו לקמן בדבור הסמוך. וא"כ ודאי נתן גם מן הניתנין למטה למעלה וכבר נתכפר. הכי הל"ל דלדידיה ל"ק מטעם דנתנן לשם מים וכדאיתא בתוס' שם:

גמ' הניתנין למטה שנתערבו. נ"ב עיין לעיל דף כו ע"ב תד"ה ואי:

רש"י ד"ה ת"ק סבר וכו' וכן תמצית שכיח דרבה על דם הנפש כצ"ל:

מתני' ויחזור ויתן למטה. עיין לעיל דף עו ע"ב תוד"ה ואי:

(עט רע"ב) חרסן של זב וזבה פעם ראשונה ושנייה טמא וכו'.—נראה ביאור זה, שאף אם רחץ את העביט במים שתי פעמים ואח"כ הטבילו - אין הטבילה עולה לו, מפני שעדיין בלועים בו מי רגלים טמאים, וסופו לפולטן; אבל אם רחץ אותו ג' פעמים במים ואח"כ הטבילו ה"ז טהור, שמי הרגלים הטמאים כבר יצאו ממנו ברחיצה שרחצו ג' פעמים. והרמב"ם (הל' מטמאי מו"מ פ"ב ה"ח) פירש דטמא וטהור מוסב אמים. ולפ"ז ביאורו כאן דפעם ראשונה ושנייה המים טמאים כמי רגלים עצמן של זב וזבה, שהם אב הטומאה, ומטמאים אדם וכלים מן התורה, ואפי' הטביל את העביט קודם שהשתמש בו במים, מפני שפלט בהם מי רגלים טמאים שהם בלועים בו פעם שלישית טהורים, שכבר פלט את הבלוע בו ברחיצה שרחצו בשתי הפעמים הראשונות. לפיכך אם טבל את העביט קודם שהשתמש בו פעם שלישית המים טהורים מכלום, ואם לאו המים טהורים מטומאת אב הטומאה, אבל טמאים הם טומאת ראשון לטומאה, שהרי נטמאו בעביט זה שהוא אב הטומאה. ואיני יודע טעמו של רש"י (וכן הר"ש בטהרות פ"ד מ"ו) שהוציא לשון הברייתא מפשוטה ופירש, שהעביט נשבר - דבר שחסר מן הספר.

חרסן של זב וזבה. עביט של מי רגלים ונשבר וחרסיו בלעו ממי רגלים הזבים והן מטמאין במשא שאע''פ שנבלעו טמאים כדתנן במסכת כלים (פ''ט מ''ה) ומייתי לה בגמרא דנדה חרסן שבלעו משקין טמאין ונפלו לאויר תנור התנור טמא שסוף משקה לצאת בהיסק התנור: פעם ראשון ושני. כבסו ב' פעמים טמא שעדיין לא פלטו ממי רגלים שבו והן אחד ממעייני הזב: ג' טהור. משנתן לתוכו מים שלשה פעמים טהור שפלטו מי הרגלים הנבלעין בו: אבל לא נתן לתוכו מים. אלא מי רגלים של אדם טהור להוציא את של זב הנבלעים בו טמא דמין במינו לא בטל: ופרכינן מאן שמעת ליה דאמר מין במינו לא בטל רבי יהודה. ושמע מינה מאן ת''ק דרבי אליעזר בן יעקב ר' יהודה היא וקאמר דמשקין הנבלעין בחרס בתלתא זימני פלטי: ורמינהו פשתן שטוואתו נדה מסיטו טהור. שהרי יבש הרוק ומשיבש אינו מטמא כדאמר במסכת נדה מוכי ירוק כעין רקיקה: ואם היה לח (היה) מסיטו טמא. שהרוק הלח מטמא במשא: ה''ג ר' יהודה אומר אף הרוטבו במים טמא משום משקה פיה. בתוספתא דמסכת טהרות אף המלחלחו במים לאחר שיבש חזר הרוק להיות לח מחמת המים וטמא משום משקה פיה: ואפי' טובא. אפי' כבסו פעמים הרבה קאמר טמא: שאני רוק דקריר. טרישטריט''ש בלע''ז נכנס בפשתן בחזקה וקשה לצאת אבל מי הרגלים לא בליעי בחרס כולי האי: בגוזרין גזירה במקדש פליגי. אם עושין סייג בקדשים להרחיק מן העבירה ולא חיישינן להפסד קדשים שלא יפסיד את אלו בשביל סייג דאחרים קמיפלגי: ת''ק סבר גוזרין. הילכך נתערב דם כשר בדם פסול או בדם התמצית ואף על פי שאין בפסול ולא בתמצית כדי לבטל את הכשר ישפך לאמה גזירה דילמא אתי לאכשורי נמי היכא דיש בדם הפסול או בדם התמצית כדי לבטל את הכשר והאי דלא גזרינן הכא בנתערב בדם הבהמה או בדם החיה משום דחולין בעזרה לא שכיחי אבל פסולין שכיחי וכן תמצית שכיח דרבה על הנפש ורבי אליעזר סבר אין גוזרין חשו חכמים שלא להפסיד קדשים מחמת גזירה הילכך עד שיהא מן הפסול כדי שאילו היו מים לא היה ניכר דם הכשר בו מכשרינן ליה לזריקה: ה''ג רב פפא אמר דכ''ע גוזרין והכא בדם התמצית מצוי כו': דכ''ע גוזרין. דלא חשו להפסד קדשים ובנתערב בדם הפסולין דמילתא דשכיחא הוא לא פליג רבי אליעזר אלא בנתערב דם התמצית לחוד פליג ומשום דקא סבר דם התמצית של בהמה אינו מצוי להיות רבה על דם הנפש הילכך אמאי נגזור הוה ליה כנתערב בדם חולין דלא גזרינן ביה מידי משום דלא שכיח ות''ק סבר פעמים שהוא רבה על דם הנפש הילכך גזרינן ביה היכא דלא רבה אטו היכא דרבה ומיהו אם לא נמלך ונתן כשר דגזירה בעלמא הוא: בשלמא לרב פפא. דאמר לא פליג רבי אליעזר ברישא משום הכי לא עריב ותני להו ישפך דבסיפא פליגי ורישא דברי הכל: אלא לרב זביד ליערבינהו וליתנינהו. נתערב בדם הפסולים או בדם התמצית ישפך לאמה קשיא: מתני' דם תמימים בדם בעלי מומין. מילתא דשכיחא היא וישפוך לאמה גזירה שמא ירבה עליו ויכשירוהו: נתערב. כוס של דם בעלי מומין בכוסות של כשרין ואינו ניכר: דמים הניתנין למטה. מן החוט שנתערבו בדם חטאת שניתן למעלה: רבי אליעזר אומר יתן למעלה. מתנות חטאת ואף על פי שהתחתונים מעורבין בו הואיל ואינו מתכוין: התחתונים למעלה. רואה אני אותן כאילו הן מים ומפני שמצוה להקדים עליונים לתחתונים כדאמר בפרק כל התדיר (לקמן דף פט.) שיהו כל החטאות קודמות לעולות: יתן למעלה. תחילה ואח''כ למטה ונתינת מטה תעלה לו לשפיכת שירים של חטאת ולהתחיל מתנות עולה: ישפך לאמה. דלית להו רואין ואין משנין בתחתונים בשביל להכשיר העליונים: ואם לא נמלך ונתן כשר. העליון דהא ניתן ממנו למעלה:

שלישי טהור. מכאן מייתי רבינו תם ראיה בפרק שני דמס' ע''ז (דף לג:) גבי כסי פעם ראשון ושני אסור שלישי מותר דמיירי בהדחה לאחר ששתה בו העובד כוכבים דומיא דהך דהכא ולא כמו שפירש רש''י דמיירי בשתה בו העובד כוכבים מתחלתו פעם ראשון ושני קודם ששתה בו ישראל כלל ודוקא כלי חרס הוא דבעי הדחה שלשה פעמים אבל כוסות של עץ או של כסף אפילו בחד זימנא סגי: רבי אליעזר בן יעקב אומר כו'. מכאן ראייה לר''ת דמין במינו בטיל דקיי''ל משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי: אף הרוטבו במים טמא. פירוש מלחלחו במים וא''ת כי לא רוטבו נמי הא תנן בפרק דם נדה (נדה דף נד:) ואם יכולין להשרות ולחזור לכמות שהיו מטמאין לחים ומטמאין יבשים ועוד מאי טעמייהו דרבנן וי''ל האי דקתני התם וכמה שרייתו בפושרין מעת לעת והכא בדלא הדר מעת לעת הילכך יבש טהור ומיהו נראה דרבי יהודה לאו איבש דרבנן קאי אלא אלח ולאשמועינן דאינו יוצא מטומאה ע''י שרייה אפי' במים טובא וכן משמע בתוספתא דקאמרי רבנן אף זה משנתנו לתוך מים ורבו עליו טהור: במאי קמיפלגי אמר רב זביד בגוזרין גזירה במקדש קמיפלגי. ואם תאמר מאי קשיא ליה במאי קמיפלגי לימא דפליגי ברואה אני דר' אליעזר מכשיר לזרוק משום דאמרינן רואה אני דם הפסולים ודם התמצית כאילו הם מים ורבנן אסרי דלית להו רואה אני ואסור לזרוק דם פסולין למזבח וכי האי גוונא פליגי בסיפא גבי ניתנין למעלה שנתערבו בניתנין למטה והיינו טעמא נמי דמתן אחת במתן ארבע ויש לומר דלא משמע ליה דפליגי בהא מדלא פירש רבי אליעזר דמכשר משום דרואה אני כדמפרש בסיפא אלא ודאי הני רבנן דהכא אית להו רואה אני וטעמייהו משום גוזרין תדע מדאיצטריך למיתני הך בבא כלל וההיא דדם בעלי מומין דהשתא בניתנין למעלה ולמטה ששניהם כשירים לא אמרינן רואה אני בדם פסולין מיבעיא ואי משום רבי אליעזר דאפילו בדם פסול אית ליה רואה אני הוה ליה לרבי אליעזר לפרושי בהדיא ועוד נראה כמו שפירש לעיל (דף עז: ד''ה בדם) גבי בדם הבהמה או בדם חיה דבחולין ובפסולין ובתמצית מודו כולי עלמא דשרי לשם מים ולא אסרי אלא במידי דהקרבה כגון ניתנין למעלה בניתנין למטה ומתן אחת במתן ארבע דכיון דשניהם דמים כשירין אין לנו להתיר לשנות בדם כשר לזורקו על המזבח אפילו לשם מים כדי להכשיר את העליונים אבל בחולין ופסולין לא חייש אי שרי לזורקן לשם מים עם הכשר כיון דיש בילה אם כן על כרחין טעמייהו משום גוזרין אבל בחולין ובדם חיה דלא שכיחי בעזרה לא גזרי: הכי גרסינן דמר סבר גוזרין. אם נפרש דגזרינן היכא דאין בדם הפסולין כדי לבטל הכשר אטו היכא דיש בו כדי לבטל קשה דאם כן ניפלוג רבי יהודה בהא דאמר אין דם מבטל דם וכי האי גוונא פריך לקמן (דף פא:) גבי הניתנין בפנים שנתערבו בניתנין בחוץ וניפלוג נמי רבי אליעזר בהא אלא הכא גזרינן דילמא אתי לאכשורי דם הפסולין לזריקה בעינייהו וכן דם התמצית והך גזירה שייכא אפילו לרבי יהודה וכן פירש בקונטרס לעיל על משנה זו והא דלא גזרינן בדם הבהמה ובדם החיה משום דבההוא לא אתי למיטעי לאכשורי בעיניה ומיהו לרב פפא דאמר בדם התמצית מצוי לרבות על דם הנפש קמיפלגי אי אפשר לומר כן דעל כרחין גזר היכא דלא רבה אטו היכא דרבה והך גזירה ודאי לא שייכא לר' יהודה משום דמינו הוא: רב פפא אמר דכולי עלמא גוזרין. כן כתוב בספרים ור''ת מצא בספר ישן דכולי עלמא אין גוזרין ומפרש אין גוזרין דילמא אתי למיזרקיה בעיניה דבהא לא אתי למיטעי והא דאסרינן בפסולין גזרינן מיעוט אטו רוב ומודה בהא ר''א משום דשכיחי ופי' זה משונה וסוגיא זו משונה וגירסת הספרים עיקר: אמר לו ר''א הרי הוא עובר על בל תגרע. לא ס''ד דר' אליעזר שיקשה לו ר' יהושע מבל תוסיף משום דרואה אני כאילו הוא מים ור' אליעזר שהשיבו לפי דבריו של רבי יהושע השיבו דלית ליה טעמא רואה אני לשם מים: תנן התם במסכת פרה צלוחית שנפל לתוכו מים כל שהוא כו'. חומרא דמי חטאת הוא דמדאורייתא בטל ברובא:

דף עט - ב

מתניתין:

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד