דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פה - א

והטעם, כי מסתבר שלא תהא זו פחותה משוחט בחוץ ומעלה בחוץ שחייב על שחיטתה ועל העלאתה אף על פי שאין היא ראויה לעלות בפנים שהרי נשחטה בחוץ [והיינו, שיש לחלק בין מקום שהוכשר להעלאה בפנים ונפסל, שבזה אין חייב על העלאתו בחוץ, לבין מקום שמעולם לא הוכשר להעלאה בפנים שבזה חייב, והוא הדין לנשחט בלילה שמאחר ומעולם לא הוכשר להעלאה בפנים, חייב על העלאתו בחוץ].

מתיב רב חייא בר אבין על דברי רבי יוחנן: שנינו במשנה, השוחט עוף קדשים בפנים ומעלה אותו אחרי כן בחוץ פטור על העלאתו משום שהעלה דבר שאין מתקבל בפנים שהרי אין מקריבין עוף שחוט אלא מלוק בלבד. אבל אם שחט את העוף בחוץ ומעלה אותו בחוץ חייב בין על שחיטתו משום שריבתה תורה לחייב את כל הנשחט בחוץ, ובין על העלאתו משום שריבתה תורה לחייב על העלאת כל הנשחטים כשם שחייב על שחיטתם.

ולדברי רבי יוחנן, אמאי פטור על העלאת עוף ששחטו בפנים נימא לא תהא העלאה זו פחותה משוחט ומעלה בחוץ!? שהרי אף העוף הנשחט בפנים לא הוכשר מעולם להעלאת פנים כיון שלא נמלק!

אומרת הגמרא, אכן, תיובתא היא על רבי יוחנן.

איבעית אימא: אפשר ליישב את דברי רבי יוחנן, שחיטת העוף בפנים גרועה היא, שאין זו נחשבת "שחיטה" אלא מיקטל קטליה לפי שלא שייכת שחיטת עוף בפנים כלל לא בחולין ולא בקדשים, [1] ומה שאין כן שחיטת לילה שבחולין נחשבת שחיטה ומשום כך לענין קדשים קרויה היא "שחיטה" [2] פסולה.

אמר עולא: אימורי קדשים קלים שהעלן על המזבח לפני זריקת דמן כיון שעלו לא ירדו, [3] ואף על פי שאין להעלותם עד לאחר זריקת הדם מכל מקום אחר שעלו נעשו לחמו של מזבח ולכך לא ירדו.

אמר רב זירא: אף אנן נמי תנינא כן במשנתנו, ואלו שאם עלו לא ירדו וכו', שנשפך דמה ושיצא דמה חוץ לקלעים, [4] ומעתה ומה התם כשנשפך הדם דאם בא לזרוק את הדם לאחר שהעלה את האימורים אין לו דם לזרוק אף על פי כן אמרת שאם עלו לא ירדו, הכא כשהעלה את האימורים קודם הזריקה דאם בא לזרוק את הדם זורק שהרי הדם קיים לא כל שכן שלא ירדו.

דוחה הגמרא: תרגמא ותפרש את המשנה אקדשי קדשים שקדושת הגוף [להקרבתם] קיימת עליהם עוד קודם זריקה, ומשום כך אם עלו לא ירדו, אבל לעולם אימורי קדשים קלים שלא נתקדשו בקדושת הגוף [לענין הקרבתם] אלא לאחר זריקת הדם, אם עלו, ירדו. [5] ומקשינן: הרי פסח דקדשים קלים הוא ואף הוא נשנה בברייתא בין אלו שאם עלו לא ירדו, שהרי נאמר בברייתא, הפסח והחטאת ששחטם שלא לשמן אם עלו לא ירדו [וסברה הגמרא שהוא נכלל אף לענין יתר הפסולים שמנתה הברייתא בתחילה] ואם כן מבואר שאף אימורי קדשים קלים שעלו כשנשפך הדם לא ירדו!?

ומתרצינן: תרגמא בשלא לשמן, לא שנתה הברייתא את דין הפסח שעלה לא ירד, אלא בפסח שנפסל מחמת ששחטו שלא לשמו, ולא באופן שנשפך דמו, כי מאחר והוא קדשים קלים דינו בזה שאם עלה, ירד.

ומביאה הגמרא ראיה נוספת לדינו של עולא, תנן במשנתנו: וכולן הכשרים שעלו כשהם חיין לגבי מזבח, ירדו. ומשמע בזה, דווקא אם עלו חיים. הא אם עלו כשהם שחוטין, לא ירדו.

מאי לאו, עוסקת המשנה בכל הקדשים, לא שנא קדשי קדשים לא שנא קדשים קלים, שהרי "וכולן" נאמר. ואין לפרש דהיינו כל הפסולים שהוזכרו לעיל, שהרי פסולים אלו לא יתכנו להיות אלא לאחר שחיטה ולא מחיים, ומעתה, מה חידשה לנו המשנה בזה שאם שחוטים הם לא ירדו? הרי פשוט הוא שקרבן כשר שנזרק דמו ועלה על המזבח לא ירד. אלא בהכרח, עוסקת המשנה באופן שעלו אלו הכשרים קודם זריקת דמם, והיינו כדברי עולא, שאף על פי שלא נזרק דמם, אם עלו לא ירדו!

דוחה הגמרא: לא תדייק מכאן שבשחוטים לא ירדו כולם ואף הקדשים קלים בכלל זה, אלא כך יש לך לדייק הא שחוטין שעלו - מהן ירדו דהיינו קדשים קלים מהן לא ירדו דהיינו קדשי קדשים.

ומקשינן: והא "כולן" קתני במשנה והאם לא נאמר זה אף לענין הדיוק שדייקנו "הא שחוטין לא ירדו" להורות שכולן בכלל דין זה?

ומתרצינן: מה שנאמר במשנה "כולם" היינו אחיין בלבד שכל החיים שעלו ירדו, ורק לענין זה כללה המשנה את כולם, אבל דין השחוטים אותו דייקת אינו אמור בכולם אלא בקדשי קדשים בלבד.

ומקשינן: הרי דין החיים שעלו ירדו פשיטא הוא שמאחר וחוזרים ועולים לאחר שחיטה וכשרים הם יש להם לירד, ולא היה לה למשנה להשמיע כלל דין זה, [6] ובהכרח עיקר החידוש כאן הוא לענין מה שדייקנו בדין השחוטים, ואם כן אף הדגשת "וכולן" לענין זה אמורה!?

ומתרצינן: לעולם מה שנקטה המשנה "וכולן" היינו אחיין ומדובר כאן בקדשים שעלה בהם מום בדוקין שבעין, ונקטה המשנה דין זה שאם עלו ירדו אליבא דרבי עקיבא דאמר בעלי מומים אם עלו לא ירדו והיינו במום זה שהוא בדוקין שבעין, לחדש שפסולים הם מחיים ואם עלו ירדו, ואף על פי שהדין בכל הפסולים הוא שכשם שאם עלו לא ירדו כך אם ירדו לא יעלו, מכל מקום אם עלו מחיים ירדו, כי אין המזבח מקדש פסולים. [7]

ומקשינן: במאי אוקימתא לדברי המשנה אלו בפסולין שעלו מחיים, אימא סיפא: וכן עולה שעלתה חיה לראש המזבח תרד, אבל אם שחטה כבר בראש המזבח יפשיט וינתח אותה במקומה, ואי מדובר בעולה פסולה, וכי בת הפשט וניתוח היא? הרי "ונתת אותה" [ויקרא א] אמר רחמנא ולמדנו בזה, אותה - כשרה ולא אותה פסולה! שאם נפסלה קודם שהפשיטה שורפה בעזרה, ואם כן אף זו שעלתה כבר על המזבח, אמנם קידשה מזבח ודינה שלא תרד, אבל מכל מקום אינה צריכה הפשט וניתוח!? ומתרצינן: סיפא זו אתאן לעולה כשרה וכך אמרה המשנה: וכן עולה חיה כשרה שעלתה לראש המזבח, תרד וכו'. ומאי קא משמע לן בזה הרי מאחר והיא כשרה פשוט הוא שתרד שהרי חוזרת ועולה לאחר שחיטה!? אלא החידוש בזה הוא דיש הפשט ונתוח בראש המזבח אף בעולה כשרה, וכששחטה שם אין צריך להורידה ולהפשיטה למטה [אף על פי שמחזירה אח"כ], אלא מפשיטה בראש המזבח.

ומקשינן: ולמאן דאמר אין הפשט ונתוח בראש המזבח [בעולה כשרה], שסובר כי מאחר ויכול להחזירה לראש המזבח לאחר שיפשיטה למטה, אין לו להפשיטה למעלה שאין זו דרך ארץ לעשות כן, [8] מאי איכא למימר? וכיצד נעמיד את דברי המשנה, שהרי לדבריו אין להעמיד המשנה לא בעולה כשרה שדין הפשטתה למטה, ולא בפסולה שאינה צריכה הפשט כלל!?

ומתרצינן: הכא במאי עסקינן, כגון שהיתה לו לקרבן זה שעת הכושר להפשט שעלתה חיה לראש המזבח כשהיא כשרה, ונפסלה לאחר ששחטה שם וזרק דמה, ואף על פי שעולה פסולה אינה בת הפשט ונתוח, מכל מקום באופן זה שנפסלה לאחר זריקה יפשיטנה, שמשנתנו כדברי רבי אלעזר ברבי שמעון היא, הסובר שבאופן זה אף עולה פסולה בת הפשט וניתוח היא, דאמר: כיון שנזרק הדם והורצה בשר שעה אחת יפשיטנה ועורה ניתן לכהנים ואינו נשרף עמה, וכיון שאף אם היתה למטה הרי היא בת הפשט ונתוח הוא הדין כששחטה בראש המזבח ונזרק דמה ונפסלה, דין עורה להפשט ואינו נשרף עמה [9] [ובזה מודים כולם שהפשט עולה פסולה נעשה בראש המזבח ולא למטה].

ומקשינן: ואלא מה דקתני בברייתא לגבי עולה שעלתה חיה למזבח ושחטה יפשיט וינתח במקומה, כיצד הוא עושה, מוריד את הקרבים למטה ומדיחן כדי שיהיו נקטרים כשהם נקיים, ואם עוסקת הברייתא בעולה פסולה [למה לי כל זאת] הרי מאחר ומורידה שוב אינו מעלה אותה!?

ומתרצינן: היכי נעביד? נקריבנהו בפרתייהו עם הפרש שלהן? הרי כבר אמר הפסוק על קרבן מאוס [מלאכי א] "הקריבהו נא לפחתך"?! לשר ולשולט עליך. כלומר הקרב נא אליו את אותה מנחה מאוסה. "הירצך או הישא פניך"?! בנתינת מנחה זו. ואם כן, פשוט שאין להקטירם ללא הדחה, כי מאוסים הם.

ומבאר המקשה את קושייתו: אנן הכי קאמרינן: מאחר ואינם חוזרים להקטרה, אם כן מדיחן למה לי?

ומתרצינן: צריך להדיחם, מאחר דאי מתרמי כהן אחרינא ולא ידע שנפסלה עולה זו, נסקינהו, ולכן יש להדיחם בכדי שאותו כהן יקטירם כשהם נקיים.


הערות

[1] כן פירש רש"י, ומבואר בקרן אורה לעיל [סט א] שהיינו משום שלא מצינו דין שחיטת עוף בפנים כלל. ובמנחת אברהם ביאר בזה עוד, והוכיח שהכשר שחיטה לא נאמר בשחיטת עוף בפנים כלל, וכן הוא לשון התוספתא [חולין פרק ראשון]: "מליקת עוף בחוץ פסולה, ושחיטה כשרה, נמצאת אומר מקום כשר בשחיטה פסול במליקה, מקום כשר במליקה פסול בשחיטה". והיינו שאף המקום הוא הלכה בהכשר העוף שלא הוכשר בשחיטה בפנים. ובמה שחלוקה שחיטת פנים בעוף משחיטת לילה, ביאר טהרת הקדש, מה ששחיטת לילה פסולה אין זה חסרון בשחיטה שנאמר משום כך שהיא כמו הריגה, אלא שהתורה פסלה קרבן שחוט שעבר עליו שעה מן הלילה, או ששחיטה זו אינה חשובה לקדש את הדם, ככל שחיטות קדשים.

[2] כן פירש רש"י. ובשיטה מקובצת גרס בדברי התוס' לפרש, שבשחיטת לילה אין פסול בעצם השחיטה אלא פסולה מחמת דבר אחר, שהרי ראויה בהמה זו להישחט מחר, ומה שאין כן שחיטת עוף בפנים שיש חסרון בעצם השחיטה, וכתב בפנים מאירות, שהוקשה לתוס' על פירוש רש"י שפירש ששחיטת לילה שחיטה היא בחולין, ומה בכך הרי מכל מקום בפנים לא מצינו שחיטה בחולין כלל? ומשום כך פירשו שבעוף לא מצינו שחיטת פנים כלל [והיינו שהחסרון הוא בעצם השחיטה], ומה שאין כן לענין שחיטת לילה שלכל הפחות מצינו שחיטה בפנים בקדשים ביום [ובהכרח פסולה מחמת דבר אחר הוא].

[3] בדין זה של עולא כתב רש"י במעילה [ז: ד"ה האמר עולא]: "דכיון וכו' כי הדר וזריק הדם לאחר העלאת אימורין הויא זריקה ולא ירדו". ולכאורה משמע בדבריו שדינו של עולא הוא רק באופן שלבסוף זרק את הדם, וכן הוא לשון הכסף משנה [פסולי המוקדשין ג יב]. והיינו לדעת רבי יהודה הסובר שבנשפך הדם אם עלו ירדו, אבל לרבי שמעון שחולק ומכשיר בזה, פשוט לכאורה שהוא הדין אם לא נזרק הדם לבסוף. אולם בזבח תודה תמה על דבריו וכתב, אם כן מה החידוש בדברי עולא, הרי מאחר והכשרו של הקרבן הנו לאחר זריקה, ואז הוא קרבן כשר לגמרי, מה איכפת לנו שהעלה האימורים קודם לכן! ? ועוד, שמלשונו של רבי זירא בהמשך הגמרא משמע שכיון שאם בא לזרוק זורק, הרי שאף אם לא זרק לא ירדו. ולכן היה נראה לומר שאפילו אם לאחר העלאת האימורים נשפך הדם, מכל מקום כיון שבעת שהעלן היה הדם קיים ויכול לזורקו על גבי המזבח, משום כך קלט המזבח את האימורים ושוב לא ירדו, ואפילו רבי יהודה הסובר שאם העלם בעת שלא היה דם ירדו, מודה הוא באופן זה. וכן העלה באחיעזר [כו ב] שעיקר טעמו של עולא הוא בזה שבעת העלאת האימורים יש דם לזריקה, ומשום כך נעשו האמורים לחמו של מזבח.

[4] בתוס' לעיל [פג ב] מבואר, שדינו של עולא הנו אף לדעת רבי יהודה הסובר שבנשפך הדם אם עלו ירדו, ומה שהביאה הגמרא ראיה מדברי רבי שמעון היינו משום שבדבריו מוכח כן. וכן מבואר בשיטה מקובצת כאן, וכתב, שמדברי רבי שמעון ביקשה הגמרא לשמוע שאף לדעת רבי הודה כן הוא. ובטעם הדבר כתבו התוס', שאין זה דומה לנשפך הדם כיון שיש כאן זריקת דם. וחקר בזה מנחת אברהם אם כוונתם היא שאמנם סובר רבי יהודה שלדין אם עלו לא ירדו, צריך שתהיה זריקת דם, ורק שבמקום שיש דם העומד לזריקה די בזה לכך שאם עלו לא ירדו, או שדעת רבי יהודה היא שכל שאין דם הרי הוא פסול בקרבן ובפסול זה סובר הוא שאם עלו ירדו, ולכן, במקום שיש דם אף לרבי יהודה אם עלו לא ירדו. ובאמת, לשון השיטה מקובצת בטעמו של רבי יהודה לגבי העלאה קודם זריקה שלא ירד הוא: "דעד כאן לא קאמר רבי יהודה אלא בנשפך דמה, אבל היכא דיש בידו לזרוק לא".

[5] כתב בכתבי הגרי"ז, לכאורה החילוק בזה הוא שבקדשי קדשים אין הזריקה מוסיפה עליהם קדושה אלא רק מתירה את האימורים להקטרה, וכיון שהם בקדושתם אף קודם זריקה ראויים הם להקטרה, ומה שאין כן קדשים קלים שכל זמן שלא זרק את הדם חסרה בהם קדושת הקטרה, ולדין הקטרה צריך שתחול בהם קדושת קדשי קדשים. ואילו עולא שלא חילק בזה סובר, שאף אם לא נעשו קדשי קדשים ניתן להקטירם ע"י מה שנעשו לחמו של מזבח. אולם הקשה מדברי הגמרא בסמוך שמבואר שאף לדעת המקשה, חלוק קדשים קלים שלא נזרק דמם מקדשים קלים הפסולים מחמת שלא לשמה שאף על פי שבהעדר זריקת הדם ירדו, מכל מקום אלו הפסולים מחמת שלא לשמה לא ירדו. ומעתה, מאחר וזריקת הדם של הפסולים מחמת שלא לשמה אינה נותנת קדושת קדשי קדשים באימורים [וכפי המבואר בדברי הרמב"ם שכלל את זריקת פיגול עם קרבן שיצא דמו לענין זה שאין הזבח בא לידי מעילה], אם כן במה שונים אלו ממקום שלא נזרק הדם כלל? ועוד, אף קדשי קדשים, מאחר ועדיין חסרה להם קדושה בגופם לענין הקטרה הרי הם כמו שלא קדשו בכלי! ? ולכך ביאר, שאמנם אף המקשה לא סבר שצריך שתחול על האימורים קדושת קדשי קדשים בכדי להקטירם, אלא החילוק הוא, שבקדשי קדשים אין הזריקה מתירה אלא את האימורים, ומה שאין כן בקדשים קלים שמלבד מה שמתירה היא את הבשר הרי היא מבררת את חלקו של גבוה וכל שלא הוברר חל זה סבר המקשה שאם עלו ירדו. ואמנם אמת הוא שאף קדושת קדשי קדשים חלה ע"י הזריקה, אבל מכל מקום לענין קיום דין הקטרה אין צריך לזה ואף זריקה פסולה שאינה קובעת קדושה זו מכל מקום מבררת היא את חלקו של גבוה ובזה ראויים האימורים להקטרה.

[6] הקשה המצפה איתן, שמא חידוש המשנה הוא בזה, שמדרבנן אסור לשחוט בראש המזבח, מחמת החשש שמא תרביץ גללים, וכפי המבואר בתוס' [נח א ד"ה קדשי קדשים] ? ותירץ, שדבר זה כבר השמיע המשנה בתחילת פרק קדשי קדשים, במה שנקטה לגבי שחיטה בראש המזבח לשון דיעבד "קדשי קדשים ששחטן בראש המזבח".

[7] הקשה בכתבי הגרי"ז, עדיין מה חידוש בזה, וכיצד היה מקום לומר שלא ירדו, הרי מאחר והם בעלי מום אין לשוחטם כלל, ואמנם לענין הקטרה יש לומר שאין איסור הקטרת בעל מום בזה כי מאחר ועלו לא ירדו ונעשו לחמו של מזבח, אבל מכל מקום דין לחמו של מזבח וודאי לא יתיר את השחיטה בבעל מום! ?

[8] כך ביאר רש"י. השיטה מקובצת גרס כאן: "דאיתמר רב פפא ורב שימא בר אשי, חד אמר יש הפשט ונתוח בראש המזבח, וחד אמר אין הפשט ונתוח בראש המזבח, במאי קא מיפלגי? מר סבר לשלחן דמי, ומר סבר לבית המטבחים דמי". ובכתבי הגרי"ז ביאר מחלוקתם ע"פ דברי הגר"ח [לגבי לינה בראש המזבח], השיטה הסוברת לדמות לשלחן היינו שכשם שלאחר הסידור על השלחן אין פסול לינה, הוא הדין לאחר העלאה על המזבח כבר נחשב שיש כאן תחילת הקטרה, ולכן לא שייך הפשט שדינו להיות קודם תחילת הקטרה, והשיטה הסוברת לדמות לבית המטבחים היינו שעדיין ניתן לעשות הפשט גם לאחר שהעלהו לראש המזבח, כיון שעדיין לא החלה ההקטרה, והרי הוא כנמצא בבית המטבחים.

[9] הקשה בחדושי רבי אריה לייב [סימן כט], הנה, לקמן [קג ב] מבוארת דעת רבי אלעזר ברבי שמעון שהתר העור לכהנים נעשה ע"י זריקה בלבד, ואף אם עדיין לא הופשט העור ניתר הוא ע"י הזריקה, ודעת רבי שם שאין העור ניתר לכהנים אלא לאחר הפשט וזריקה. והנה, מצוות הפשט ונתוח בעולה הנה דין בהקטרה, אשר נתחדש שהבשר נקטר בלא העור אף על פי שדין כל המחוברים לבשר להיות נקטרים עמו. ומעתה, מאחר ולמדנו כאן שעולה פסולה נתמעטה מדין הפשט, הרי שאם רק יהיה בה דין הקטרה חזר דינו של העור להיות נקטר עם הבשר כדין הקטרת מחוברים, ואם כן, כאשר חל על בשר זה דין הקטרה של אם עלה לא ירד, אף העור בכלל דין הקטרה זו שאינה צריכה הפשט ונתוח, וכיון שכן, אף אם היתה לה שעת הכושר מכל מקום עתה שחל בה דין הקטרה פסולה יש להקטירה עם העור כדין הקטרת פסולים, ומה זה נוגע לדברי רבי אלעזר העוסק בעולה פסולה שלא עלתה לראש המזבח ואין בה דין הקטרה כלל! ? וכתב לייסד, שכללו של העור להיות נגרר אחרי הבשר וכאשר נאמר דין הפשט העור בעולה היינו שההפשט מנתקו להעור מהבשר ונותן לו דין בפני עצמו. ובזה נחלקו רבי ורבי אלעזר, דעת רבי שההפשט עצמו הוא המנתק את העור מהבשר, ואילו רבי אלעזר סובר, שחלות הדין הפשט היא המנתקתו מן הבשר אף אם עדיין לא הפשיטו. ומעתה נראה לומר, כי המיעוט מדין הפשט הנאמר בעולה פסולה, אינו מיעוט במצוות הקטרת עולה פסולה, אלא שנתמעטה היא מדין הפשט המנתק את העור מן הבשר וממילא דין עורה להיות נגרר אחרי הבשר לכל דיניו. ואם כן, מאחר וסובר רבי אלעזר שכאשר היתה שעת הכושר לעולה פסולה זו הופקע דין העור מלהיות כבשר, והיינו מחמת שחל עליו דין הפשט, הרי שאף בהקטרה פסולה כך הוא, שיש מצוות הפשט אף על זו שעלתה, שהרי לא נתמעט דין הקטרתה מדין הפשט, וכיון שיש בה מצוות הפשט ממילא יש להקטירה בלא העור.

לא תהא שחיטה בלילה פחותה משוחט בחוץ ומעלה בחוץ, שחייב על ההעלאה, כמבואר במשנה להלן (זבחים קו,א), למרות שאינה מתקבלת בפנים, וגם אם עלתה תרד.

מתיב [מקשה] על כך רב חייא בר אבין ממה ששנינו: השוחט עוף בפנים, ומעלה בחוץ — פטור על ההעלאה, שהרי עוף של קרבן נמלק ולא נשחט. אבל אם שחט את העוף בחוץ, ומעלה בחוץ — חייב. ולפי דברי ר' יוחנן, גם כאן נימא [נאמר]: לא תהא שחיטה בפנים פחותה משוחט ומעלה בחוץ, ומדוע הוא פטור!

ואומרים: אכן, תיובתא [קושיה חמורה היא] ונדחו דברי ר' יוחנן. איבעית אימא [אם תרצה אמור] תירוץ לקושיה זו: אין מקום ללמוד משחיטת עוף בחוץ לשחיטת עוף בפנים, שכן שחיטת העוף בפנים הרי זה כאילו מיקטל קטליה [הרג אותו]. מה שאין כן בשחיטת בהמה בלילה בפנים, אף שהיא פסולה, הרי זו שחיטה, ויש ללומדה משחיטת חוץ.

א ועוד בדינם של דברים שעלו על המזבח שלא כהלכתם, אמר עולא: אימורי (חלקי הקרבן הנשרפים במזבח) קדשים קלים שהעלן למזבח לפני זריקת דמן, שהיא המקדשתם למזבח — לא ירדו, כיון שנעשו לחמו של מזבח.

אמר ר' זירא: אף אנן נמי תנינא [אף אנו גם כן שנינו] במשנתנו: שנשפך דמה, ושיצא דמה חוץ לקלעים בכל אלו, אם עלו האימורים לא ירדו. ומעתה יש ללמוד: ומה התם [שם] שאם בא לזרוק את הדם אין לו אפשרות לזרוק ולהכשירם להקרבה, שהרי נשפך הדם, בכל זאת אמרת [אומר אתה]: אם עלו לא ירדו, הכא [כאן] שהדם קיים, ואם בא לזרוק זורק ומכשירם להקרבה, לא כל שכן שאם עלו לא ירדו?

ודוחים: תרגמא [תרגם, הסבר אותה] הלכה זו שבמשנה דווקא בקדשי קדשים שכן אימוריהם מקודשים למזבח אף לפני זריקת הדם, ולכן אם עלו לא ירדו. אבל אימורי קדשים קלים אינם ראויים כלל למזבח קודם זריקת הדם.

ומקשים: הרי קרבן פסח, שנזכר באותה רשימה של דברים שאם עלו לא ירדו, שקדשים קלים הוא! ודוחים: תרגמא [תרגם, הסבר] שהוזכר שם פסח רק בענין אם נשחט שלא לשמן, ולא לענין נשפך ויצא הדם.

תנן [שנינו במשנתנו]: וכולן שעלו חיין לגבי מזבח — ירדו, ונדייק מכאן: הא [אבל] שחוטין — לא ירדו גם אם לא נזרק דמם. מאי לאו [האם אין] דיוק זה חל על כל הקדשים, לא שנא [אינו שונה] בקדשי קדשים, לא שנא [אינו שונה] בקדשים קלים?

ודוחים: לא, אפשר לומר: הא [אבל] שחוטין — מהן ירדו, מהן לא ירדו. ומקשים: והא [והרי] "כולן" קתני [שנה], ועל כולם יש לדייק שאם היו שחוטים לא ירדו! ומשיבים: מה ששנינו "כולם" מתייחס רק לחיין, להשמיענו שכל הקרבנות הכשרים שעלו למזבח — ירדו, ואין צורך לשוחטם על המזבח, ואינה מלמדת לגבי שחוטים.

ושואלים: ומדוע הוצרכה המשנה לאמר זאת? פשיטא [פשוט] שירדו! ומשיבים: לעולם מדובר על החיין, אבל לא בבעלי חיים כשרים, אלא בבעלי מום בדוקין (קרום) שבעין, ואליבא [ולפי שיטתו] של ר' עקיבא, שאמר קודם לכן במשנה שאם עלו לא ירדו, ובאה המשנה להשמיענו כי בחיים מודה הוא שירדו.

ומקשים: במאי אוקימתא [במה העמדת] את ההלכה הזו במשנה — בפסולין, אימא סיפא [אמור את סופה]: וכן עולה שעלתה חיה לראש המזבח — תרד, שחטה בראש המזבח — יפשיט וינתח במקומה. ואי [ואם] פסולה היא, כדבריך, יש לתמוה: וכי בת הפשט ונתוח היא? הלוא "והפשיט את העולה ונתח אתה" (ויקרא א, ו) אמר רחמנא [אמרה התורה], "אתה" — הרי זה מיעוט: כשרה ולא פסולה!

ומשיבים: סיפא אתאן [בסוף, בהלכה זו לגבי עולה, באנו] לכשרה. ושואלים: ומאי קמשמע לן [מה משמיע לנו]? ומשיבים: שיש הפשט ונתוח גם בראש המזבח, ואין בכך גנאי.

ושואלים: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר]: אין הפשט ונתוח בראש המזבח, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? ומשיבים: לשיטתו, הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? כגון שהיתה לו שעת הכושר ונפסלה, שעלתה חיה, ושחטה בראש המזבח וזרק דמה, ואחר כך אירע בה פסול. ומשנה זו לדעת ר' אלעזר בר' שמעון היא, שאמר: כיון שנזרק הדם ובכך הורצה בשר להקרבה שעה אחת, הרי אף שנפסלה לאחר מכן — יפשיטנה ועורה לכהנים, ובשרה מוקטר.

ושואלים: ואלא, אם בפסולה מדובר, דקתני [מה שהוא שונה] בתוספתא על משנתנו: כיצד עושה? מוריד את הקרבים למטה ומדיחן, למה לי? כלומר, מדוע? הרי לאחר שמורידם שוב לא יעלו!

ומשיבים: אלא היכי נעביד [כיצד נעשה]? נקרבינהו בפרתייהו [נקריב אותם עם הפרש שבתוכם]? הלוא על כיוצא בזה כבר נאמר: "הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך" (מלאכי א, ח), שדבר המאוס לפני בשר ודם אין ראוי להקריבו לגבוה!

ומסבירים: אנן הכי קאמרינן [אנו כך אומרים, תמהים]: הואיל ומורידים את הקרביים, מדיחן למה לי? והרי כיון שפסולים הם, שוב אין מעלים אותם! ומשיבים: משום חשש דאי מיתרמי [שאם מזדמן] כהן אחרינא [אחר] ולא ידע שהם פסולים — נסקינהו [יעלה אותם] כשהפרש בתוכם.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

nevertheless, the halakha with regard to one who slaughters an animal at night should not be less stringent than that of one who slaughters an animal outside the Temple and offers it up outside. With regard to that case, the mishna (106a) states that such a person is liable, even though an animal slaughtered outside the Temple is not fit to be offered on the altar inside the Temple and shall descend from the altar even if it has ascended.

Rav Ḥiyya bar Avin raises an objection to the statement of Rabbi Yoḥanan from a mishna (111a): One who slaughters a bird inside the Temple courtyard and then offers it up on an altar outside the Temple is exempt, as a bird offering is supposed to be pinched at the nape of the neck and not slaughtered with a knife. But if he slaughtered the bird outside the Temple courtyard and offered it up outside the Temple courtyard, he is liable to receive karet. According to Rabbi Yoḥanan, let us say that the halakha with regard to one who slaughters an animal inside the Temple should not be less stringent than that of one who slaughters an animal and offers it up outside the Temple. Why, then, is such a person exempt?

The Gemara responds: This is indeed a conclusive refutation, and the statement of Rabbi Yoḥanan is rejected. The Gemara adds a possible explanation: If you wish, say that one cannot derive the halakha of a bird slaughtered inside the Temple from that of a bird slaughtered outside of it, because in the case of the slaughter of a bird inside the Temple, it is considered as if he killed it. By contrast, in the case of an animal slaughtered at night within the Temple, although it is disqualified, it is still considered a slaughtered animal, and its status may therefore be derived from that of an animal that is slaughtered outside the Temple.

§ Concerning items that were inappropriately placed on the altar, Ulla says: Sacrificial portions of offerings of lesser sanctity that one offered up upon the altar before the sprinkling of their blood, which is the act that sanctifies such portions for the altar, shall not descend, as they have become the bread of the altar.

Rabbi Zeira said in support of Ulla: We learn in the mishna as well: The sacrificial portions of an offering whose blood was spilled, or whose blood emerged outside the curtains, shall not descend if they ascended. From this one can infer: And if there, where the blood was spilled, if he comes to sprinkle it he cannot sprinkle it, as there is no blood with which to do so, and you said that if they ascended the altar they shall not descend, then here, where the blood is intact such that if he comes to sprinkle it he sprinkles it, which renders the sacrificial portions permitted for sacrifice upon the altar, is it not all the more so that if they ascended they shall not descend?

The Gemara rejects the inference of Rabbi Zeira: Interpret the mishna as referring specifically to offerings of the most sacred order, whose sacrificial portions are sanctified for the sake of the altar before their blood is presented. Therefore, such sacrificial portions are considered fit for the altar and shall not descend if they ascended. It may be that the sacrificial portions of offerings of lesser sanctity are entirely unfit for the altar before the presentation of their blood.

The Gemara challenges: But there is a Paschal offering, which is an offering of lesser sanctity, and it is mentioned in the same list of items that shall not descend if they ascended. The Gemara explains: Interpret the case of a Paschal offering as referring to where it was slaughtered not for its sake, but not to where its blood was spilled or emerged outside the curtains.

We learned in the mishna: And all of them that if they ascend they do not descend, if they ascended to the top of the altar alive, they descend. But it may be inferred from here that slaughtered animals shall not descend, even if their blood was not presented. What, is it not that this inference applies to all offerings, and the halakha is not different with regard to offerings of the most sacred order, and it is not different with regard to offerings of lesser sanctity?

The Gemara responds: No, it is possible to infer as follows: But with regard to slaughtered animals, some of them shall descend and some of them shall not descend. The Gemara challenges: But the mishna teaches that all of them shall descend if they ascended alive, in which case it must be inferred with regard to all of them that if they were slaughtered they shall not descend. The Gemara explains: When the mishna states: All of them shall descend, it is referring only to animals that ascended upon the altar while still alive, in order to emphasize that all fit animals that ascended while still alive shall descend and are not slaughtered atop the altar. The mishna did not intend to teach the halakha with regard to all slaughtered animals.

The Gemara asks: Isn’t it obvious that live animals that ascended upon the altar shall descend? The Gemara answers: Actually, the mishna intends to teach the halakha with regard to living animals but is referring specifically to animals blemished on the cornea of the eye, and it is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who says that in the case of such a small blemish, if they ascended the altar they shall not descend. The phrase: All of them shall descend, teaches that even Rabbi Akiva agrees that such animals that ascended while still alive shall descend.

The Gemara asks: To what case did you interpret this halakha in the mishna to be referring? You interpreted it as referring to disqualified offerings. Say the latter clause: And likewise, a burnt offering that ascended to the top of the altar alive shall descend. But if one slaughtered the animal at the top of the altar, he should flay it and cut it into pieces in its place, and it is not removed from the altar. And if the mishna is referring to a disqualified offering one must ask: Is a disqualified offering fit for flaying and cutting? The Merciful One states: “And he shall flay the burnt offering, and cut it into its pieces” (Leviticus 1:6), and the word “it” indicates an exclusion: Only fit offerings are flayed and cut, and not those that are disqualified.

The Gemara answers: In the latter clause we come to refer to a fit offering. The Gemara asks: And what does this teach us? The Gemara answers: It teaches that there is flaying and cutting at the top of the altar, and it is not considered degrading to the altar.

The Gemara asks: But according to the one who says that there is no flaying and cutting at the top of the altar, what can be said? The Gemara answers: According to that opinion, what are we dealing with here? We are dealing with a case where the animal that ascended while still alive had a time of fitness, during which it was slaughtered atop the altar and its blood was presented, and thereafter it became disqualified. And the last clause of the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, who says: Since the blood was sprinkled, thereby effecting acceptance of the flesh of the offering for a moment, even if the offering then became disqualified, he shall flay it and its hide is given to the priests, and its flesh is burned.

The Gemara asks: But if the mishna is referring to an offering that became disqualified, then with regard to that which is taught in a baraita concerning the mishna: What shall he do with such an offering? He takes the innards down from the altar, placing them below it, and thereafter rinses them, why do I need to do so? Since the innards of a disqualified offering may not be returned to the altar once they have been removed from it, why should they be removed from the altar?

The Gemara responds: Rather, what should we do? Should we offer them with their dung? Doesn’t the verse state: “Present it now to your governor; will he be pleased with you? Or will he accept your person?” (Malachi 1:8), and isn’t it derived from this verse that items considered repulsive to people are not fit for use as an offering for the Most High?

The Gemara clarifies: This is what we are saying: Since one removes the innards of a disqualified offering from atop the altar and they may not be returned, why do I need to rinse them? The Gemara answers: The concern is that if another priest chances upon these innards and does not know that they are disqualified for the altar, he will sacrifice them upon the altar with their dung.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

גמרא אר"ז אף אנ"ת שנשפך דמה כו'. נראה דכוונתו על הברייתא דלעיל (פד) שמפורשים בה בהדיא בדברי ר"ש שלא ירדו (ומשא"כ במתניתין דתני סתם רש"א לא תרד) ולכן אתיא לנכון הגי' ברש"י ד"ה והרי דקתני סיפא:

לא תהא פחותה משוחט בחוץ ומעלה אותה בחוץ. דקי''ל בהשוחט (לקמן דף קו.) דחייב על שחיטתה ועל עלייתה: השוחט עוף קדשים בפנים והעלהו בחוץ פטור. על העלייתה דאינו מתקבל בפנים אלא מלוק: שחטו בחוץ והעלהו בחוץ חייב. על שתיהן דהשוחט עוף קדשים בחוץ חייב דאיתרבי מאו אשר ישחט בפ' השוחט (שם דף קז.) וכי העלהו בחוץ חייב דמרבינן בהשוחט (שם) לענין העלאת כל הנשחטין דכי היכי דחייב על שחיטתן חייב על העלאתן דכתיב ואליהם תאמר לערב פרשיות: ואמאי השוחטו בפנים והעלהו בחוץ פטור נימא לא תהא פחותה כו': מיקטל קטליה. לא שייכא שחיטה בפנים כלל לא בחולין ולא בקדשים אבל שחיטת לילה שחיטה היא בחולין הלכך בקדשים שחיטה פסולה היא קרויה: שנשפך דמה. לא תרד הבשר אם עלה וקא ס''ד דבאימורי קדשים קלים נמי קאי: ומה. נשפך דמה דהוי עליית בשר לפני זריקה דהא אין כאן זריקה וגריעא משאר עולין לפני זריקה דהתם אם בא לזרוק יש לו מה לזרוק והכא אם בא לזרוק אין לו מה לזרוק ואפ''ה לא תרד וכ''ש היכא דלא נשפך: תרגמא אקדשי קדשים. פירוש המשנה הזאת בקדשי קדשים שקדושת הגוף עליהן לפני זריקה: והרי פסח. שנינו בה דקתני סיפא והפסח והחטאת כו' וקא ס''ד דאפסולי דקתני ברישא נמי קאי כגון אם נשפך דמו או יצא: תרגמא אשלא לשמו. פסח לא תנא ליה אלא אפסולא דשלא לשמו כדקתני בה ששחטן שלא לשמן: הכי גרסינן תנן וכולן שעלו חיין לגבי מזבח ירדו הא שחוטין לא ירדו מאי לאו לא שנא קדשי קדשים ל''ש קדשים קלים לא הא שחוטין מהן ירדו ומהן לא ירדו והא כולן קתני כולן אחיין פשיטא לעולם ובדוקין שבעין כו': תנן וכולן שעלו חיין. קא סלקא דעתך הא כולן אכל קדשים קאמר ואכשרין קאי ולא אפסולין דתני ברישא קאי דלא שייך בהו חיין דבכל הפסולין הנזכרים באם עלו לא ירדו אין בהן פסול מחיים הלכך אכשרין קאי והאי כולן ע''כ כל הקדשים קאמר לא שנא קדשי קדשים ולא שנא קדשים קלים וקאמר הא שחוטין לא ירדו ובלאחר זריקת דמים לא איצטריך לאשמועינן דאמאי ירדו: ומשני לא תימא הא שחוטין כולן לא ירדו אלא אימא הא שחוטין יש מהן ירדו ויש מהן לא ירדו קדשי קדשים לא ירדו קדשים קלים ירדו: והא כולן קתני. מאי לאו אדוקיא דהא שחוטין לא ירדו נמי קאי: כולן משום חיין. נקט לה למימר דירדו דאין מזבח מקדש חיין: פשיטא. דירדו דהא חוזרין ועולין לאחר שחיטה הואיל ובכשרין קיימי: לעולם אחיין. נקט כולן ולאשמועינן דירדו ובדוקין שבעין איצטריך לאשמועינן שפסולין מחיים וכי מחתינן להו תו לא מסקי דקי''ל (לעיל דף פד.) בפסולין כשם שאם עלו לא ירדו כך אם ירדו לא יעלו ואפי' הכי ירדו דאין מזבח מקדש חיים: ואליבא דר''ע. נקט לה דאמר במתניתין בעלי מומין אם עלו לא ירדו ומוקמינן לה לקמן בדוקין שבעין ואשמעינן מתניתין עלו חיים ירדו הא שחוטין לא ירדו: ונתח אותה. אמרינן בתורת כהנים כשרה ולא פסולה שאם נפסלה קודם הפשט שורפה בעזרה והא נמי בראש המזבח נהי דלא תרד דקדשה מזבח מיהו לא בעי הפשט ונתוח: סיפא דמתני' אתאן לכשרים. והכי קאמר וכן עולה חיה כשרה שעלתה כו' ומאי קא משמע לן פשיטא דתרד דהא הדרא סלקא: ומשני. הא קמ''ל דהיכא דשחטה בראש המזבח לא צריך לאחותה ואסוקה ואע''ג דהדר סלקא אלא מפשיטה בראש המזבח: דיש הפשט. בכשרות: אין הפשט. הואיל והדר מצי לאסוקה לאו אורח ארעא להפשיט שם: הכא במאי עסקינן. לעולם כשעלתה כשרה חיה ומששחטה בראש המזבח וזרק דמה נפסלה הלכך יפשיט וינתח במקומה דאי מחית לה תו לא סלקא ודקשיא לך פסולה לאו בת הפשט היא: כגון דהיתה לו שעת הכושר. להפשט קודם פסולה בת הפשט ונתוח היא ואפילו היא למטה והבשר פסול ונשרף וכרבי אלעזר בר''ש דאמר לקמן בפרק טבול יום (דף קד.) כיון שנזרק הדם והורצה בשר שעה אחת להקטיר ונפסלה יפשיטנה ועורה לכהנים ואין עורה נשרף עמה הילכך השתא נמי כי איתא בראש המזבח ונקטרת בעיא הפשט ונתוח: עורה לכהנים גרסינן. כדכתיב (ויקרא ז) עור העולה אשר הקריב לכהן: אלא הא דקתני כיצד הוא עושה כו'. בברייתא דזבחים גרסינן ליה גבי עולה שעלתה חיה למזבח ושחטה וקאמר יפשוט וינתח במקומה וקתני סיפא מוריד את הקרביים למטה ומדיחן ואי בפסולה מכי מחית לה תו לא סלקא: ומשני אלא היכי ליעבד ניקרבינהו לקרביים בפרתייהו. בפרש שלהן בתמיה: אנן הכי קאמרינן מדיחן למה לי. הואיל ולא הדרי סלקי: ומשני דאי מתרמי כהן אחרינא דלא ידע. שנפסלה ניסקינהו:
לא תהא פחותה משוחט בחוץ ומעלה בחוץ. תימה אמאי איתותב הכא לימא אנא דאמרי כרבי שמעון דפ' השוחט והמעלה (לקמן קיא.) דאמר זעירי שחיטת לילה איכא בינייהו דלרבי שמעון חייב וי''ל דהכא קאמר אפי' לרבי יהודה דאי לרבי שמעון דוקא למה לי טעמא דלא תהא פחותה תיפוק לי משום דראוי להתקבל בפנים וא''ת הא דתניא לקמן בפ' השוחט והמעלה (דף קט.) מנין לרבות פסולין כגון הלן והיוצא כו' ת''ל לא יביאנו לעשות כל המתקבל בפתח אהל מועד חייבין עליו בחוץ ל''ל קרא תיפוק לי דלא תהוי פחותה משוחט בחוץ ומעלה בחוץ וכ''ת דההיא כרבי שמעון דלית ליה האי טעמא א''כ ליתני שחיטת לילה ונשפך דמה ויצא דמה חוץ לקלעים וי''ל דבלן ויוצא וטמא לא שייך לא תהא פחותה משוחט בחוץ: מקטל קטליה. משום דלא מצינו שחיטה בעוף בפנים הלכך ה''ל כהתיז ראשו ולא דמי לשחיטת לילה: ומאי קמ''ל דיש הפשט ונתוח בראש המזבח הניחא למ''ד כו'. תימה דהך קושיא יכול להקשות בלאו הכי דהיכי דמי אי בפסולים ונתח אותו אמר רחמנא ואי בכשרין הניחא כו' ומפרש ה''ר חיים דאם עלתה בראש המזבח לכ''ע יש הפשט ונתוח וכשהיא למטה פליגי מהו להעלותה ולהפשיטה והכי פירושא בשלמא אי מיירי רישא בכשרין ותיהוי סייעתא לעולא ותנא סיפא לגלויי רישא דבכשרים אף על גב דסיפא לא אשמועינן מידי דלכ''ע יש הפשט ונתוח בראש המזבח ולא תניא אלא לגלויי ארישא אלא אי אמרת רישא בפסולין סיפא במאי אי בפסולין ונתח אותה אמר רחמנא ואי בכשרין מאי קא משמע לן אי קא משמע לן דיש הפשט ונתוח בראש המזבח כלומר אפילו הורידה יעלנה להפשיטה הניחא למאן דאמר כו':
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד