דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פה - ב

ומקשינן: ואנן ניקו נעביד להו לכהנים מילתא דאתו בה לידי תקלה? שע"י שהם מודחים אנו מביאים את הכהן לידי תקלה להעלות על המזבח פסולים שירדו!? [10]

ומתרצינן: אפילו הכי עדיפא לעשות כן, כדי שלא יהו קדשי שמים מוטלים כנבילה בפרש שלהם. [11]

אמר רבי חייא בר אבא, בעי רבי יוחנן: אימורי קדשים קלים שהעלן לפני זריקת דמן, ירדו או לא ירדו? והיינו שהסתפק בדינו של עולא לעיל אם בהעלאתם קודם זריקה נעשו לחמו של מזבח או לא.

אמר ליה רבי אמי: מדוע מסתפק הנך רק לענין אם ירדו או לא ותיבעי לך גם לענין מעילה שמאחר והזריקה היא הקובעת דין מעילה באימורים שמשעת זריקת הדם מועלים בהם, הרי שבאופן שעלו קודם זריקת דמם יש לדון אם נעשו לחמו של מזבח ומועלים בהם או לא?

אמר ליה: מעילה לא קמיבעיא לי, ופשוט לי שקודם זריקה אין בהם מעילה, משום דזריקה הוא דקבעה להו במעילה, כי קמיבעיא לי היינו רק לענין ירידה לאחר שעלו, אם דינם לירד או לא.

ופשיט לספקו: אימורים שעלו קודם זריקת דמם לא ירדו משום שנעשו לחמו של מזבח, ואף על פי כן אין בהם מעילה כי כל שלא נזרק דמם עדיין לא הובררו לחלק גבוה. [12]

רב נחמן בר יצחק מתני הכי: אמר רב חייא בר אבא, בעי רבי יוחנן: אימורי קדשים קלים שהעלן לפני זריקת דמן, יש בהן מעילה או לא? ולפי שמחמת עלייתם למזבח נעשו לחמו של מזבח, משום כך תתכן בהם מעילה.

אמר ליה רבי אמי: ותיבעי לך גם לענין ירידה אם נעשו לחמו של מזבח ולא ירדו או לא?

אמר ליה: ירידה לא קא מיבעיא לי ופשוט שלא ירדו משום דנעשו לחמו של מזבח, כי קמיבעיא לי היינו רק לענין מעילה אם דין לחמו של מזבח מועיל לענין זה, או שאין בהם מעילה עד שיובררו לחלק גבוה ע"י זריקת הדם.

ופשיט לספקו הכי: אימורי קדשים קלים שהעלן קודם זריקת דמם לא ירדו כי נעשו לחמו של מזבח, ואף על פי כן אין בהם מעילה.

שנינו במשנה: ואלו לא היה פסולן בקדש וכו' ובעלי מומין, רבי עקיבא מכשיר בבעלי מומין.

אמר רבי יוחנן: לא הכשיר רבי עקיבא את בעלי מומים לענין שאם עלו לא ירדו אלא במום הנמצא בדוקין שבעין שהוא מום שאינו ניכר כל כך, [13] והטעם הואיל ומומים אלו כשרים הם בעופות שהרי נאמר "תמים זכר בבקר בכשבים" ולמדנו בזה, תמות וזכרות בבהמה, ואין דין תמות וזכרות בעופות. ואמנם, עוף שהוא מחוסר אבר פסול להקרבה משום הנאמר "הקריבהו נא לפחתך". [14] ומשום שבעופות הוכשרו מומים אלו, לכן בבהמה אם עלו לא ירדו.

ועוד אמר רבי יוחנן: והוא מה שאמר רבי עקיבא אם עלו לא ירדו היינו באופן שקדם הקדשן את מומן שנעשה בעל מום רק לאחר שכבר הוקדש, שמאחר וכבר חלה עליו קדושת מזבח לכן אם עלה לא ירד, אבל אם נעשה בעל מום קודם שהקדישו, הרי שלא היה קדשי מזבח מעולם ולכן אף אם עלה ירד.

ומודה רבי עקיבא, בעולת נקבה שעלתה למזבח, שאף על פי שהנקבה כשרה בעופות מכל מקום דינה לירד, והטעם, דכשקדם מומה להקדשה דמיא שהרי אין לך מום גדול מנקבה בעולה, והוא קיים בה מראשית בריאתה. [15]

ובדרך אגב, מביאה הגמרא שמדברי רבי עקיבא שנאמרו כאן, ניתן לפשוט את אשר הסתפק רבי ירמיה בענין אחר.

בעי רבי ירמיה: יש פסול הקרבה משום נרבע בעופות או אין פסול נרבע בעופות? וצדדי הספק: מי אמר הכתוב "מן הבהמה" [ויקרא א] שדרשנו בזה להוציא את הרובע והנרבע שפסולים הם להקרבה, ולכן יש לתלותם זה בזה ולומר כל היכא דאיתיה ברובע ששיך בו פסול רובע איתיה בנרבע, כל היכא דליתיה ברובע שלא שייך בו פסול זה ליתיה בנרבע, ואם כן בעופות שלא שייך פסול רובע שהרי אין עוף רובע אשה, אף פסול נרבע לא נאמר בהם, או דלמא הרי נעבדה בו עבירה בנרבע ומשום כך יש לפוסלו?

אמר רבה, תא שמע: שנינו במשנתנו, רבי עקיבא מכשיר בבעלי מומין שאם עלו לא ירדו, ואם איתא שעוף שנרבע כשר להקרבה, נכשיר רבי עקיבא נמי בבהמה הפסולה משום נרבע שאם עלתה לא תרד, כי הואיל וכשר הנרבע בעופות לכתחילה, אף בבהמה דינו שלא לירד, וכפי שאמר כן רבי עקיבא לענין בעלי מומים!?

אלא בהכרח, שמע מינה שיש פסול נרבע בעופות!

אמר רב נחמן בר יצחק: אף אנן נמי תנינא שעוף הנרבע פסול להקרבה, שהרי שנינו: עוף קדשים הנרבע והמוקצה והנעבד ואתנן ומחיר וטומטום ואנדרוגינוס כולן אם עשה בהם מליקה, מטמאין הם בגדים אבית הבליעה כטומאת נבלת עוף טהור, שמטמאה את בגדי האוכל אותה בביאתה לבית הבליעה, והטעם, כי מאחר ופסולים הם להקרבה, אין המליקה מכשרתם שהרי אין מליקה מתירה אלא בקרבנות כשרים.

ומה ששנינו כאן שהטומטום והאנדוריגינוס פסולים על אף שאין דין זכרות בעופות, היינו משום שסובר תנא זה, שזו בריה בפני עצמה ואינה ספק זכר ספק נקבה. ואמנם דעת רבי אליעזר בבכורות אינה כן, שהוא סובר, כל מקום שנאמר זכר ונקבה, יש להוציא את הטומטום והאנדרוגינוס מביניהם, ומה שאין כן בעוף שלא נאמר בו דין זכר ונקבה.

וממה שכללה הברייתא את הנרבע בכלל אלו שמע מינה שעוף הנרבע פסול להקרבה.

שנינו במשנה: רבי חנינא סגן הכהנים אומר, דוחה היה אבא את בעלי מומין מעל גבי המזבח.

ומקשינן: מאי קא משמע לן רבי חנינא בזה, הרי אף תנא קמא אמר שבעלי מומין שעלו, ירדו!?

ומתרצינן: איבעית אימא, מעשה קא משמע לן. כלומר, שנהגו כן למעשה.

ואיבעית אימא, מאי דוחה מעל המזבח, היינו שדחאם כלאחר יד [16] ולא הורידם בפרהסיא שזו דרך בזיון.

שנינו במשנה: כשם שאם עלו לא ירדו כך אם ירדו לא יעלו.

אמר עולא: לא שנו שאם ירדו לא יעלו, אלא באופן שלא משלה בהן עדיין האור שעל המזבח, אבל אם כבר משלה בהן [17] האור אפילו כל שהוא, יעלו, [18] משום שנעשו לחמו של מזבח. [19]

רב מרי מתני לדברי עולא אלו ארישא של המשנה דהיינו על דין הפסולים שעלו על המזבח וירדו, וכפי שנתבאר.

רב חנינא מסורא מתני את דברי עולא אלו אסיפא על הדין האמור במשנה הבאה שכך נאמר בה: העצמות והגידין והקרנים והטלפים שאינם ראויים להקטרה מכל מקום בזמן שמחוברין הם לבשר הזבח יעלו עמו על המזבח, פרשו וחלצו מן הבשר קודם העלאתו, לא יעלו על המזבח, ואף אם עלו, ירדו כפי המבואר לקמן [פו א] בדעת רבי, והגמרא שם העמידה את המשנה בשיטתו. [20] ועל כך אמר עולא: לא שנו שאם פרשו ירדו אלא שלא משלה בהן האור. אבל אם כבר משלה בהן האור, יעלו.

ומחלוקת יוצאת בין רב מרי, ששנה את דברי עולא על הרישא, לבין רב חנינא ששנאם על הסיפא: מאן דמתני אסיפא דהיינו רבי חנינא כל שכן שסובר כך גם ארישא שהרי אם דבר שאינו ראוי להקטרה כלל אף על פי כן משום משילת האור לא ירד, דבר שאלמלא פסולו בר הקטרה הוא, כל שכן שנתקדש בפסולו כמו שהוא מחמת משילת האור.

ומאן דמתני לדברי עולא ארישא דהיינו רב מרי, הרי שרק באלו שהם בני הקטרה הדין כן, אבל אסיפא שאותם גידים ועצמות לאו בני הקטרה נינהו משום שנאמר "ועשית עולותיך הבשר והדם" הרי שאף לאחר משילת האור אם ירדו לא יעלוכי לא נתקדשו על ידה. [21]

מתניתין:

ואלו קדשים, שאף אם עלו על גבי המזבח ירדו אפילו אם הם כשרים, ולפי שאינם ראויים למזבח מחמת שאין עומדים להקטרה אין המזבח מקדשם, ואלו הם:

בשר קדשי קדשים, ובשר קדשים קלים, ומותר העומר, ושתי הלחם, ולחם הפנים, ושירי מנחות, שכל אלו עומדים לאכילה אינם ראויים להקטרה.

והקטורת שדינה להיות מוקטרת על מזבח הפנימי, ועלתה על גבי מזבח החיצון שאינו מקום הקטרתה. [22]

אולם, הצמר שבראשי כבשים של עולה שראשה מוקטר עם העור ללא הפשט, [23] וכן שער שבזקן תישים של עולה, והעצמות [24] והגידים, והקרנים, והטלפים, שכל אלו אינם נחשבים בשר, בזמן שהם מחוברים לבשר יעלו עמו, [25] משום שנאמר "והקטיר הכהן את הכל המזבחה" [ויקרא א] ונתרבו אלו בכלל זה כל זמן שלא פרשו מהבשר, אבל אם פירשו מן הבשר לא יעלו בפני עצמם, משום שנאמר "ועשית עולותיך הבשר והדם" [דברים יב], ואלו אינם בכלל בשר או דם ולא נאמר בהם דין העלאה על המזבח.

גמרא:

תנו רבנן: נאמר בתורה "והקטיר הכהן את הכל המזבחה" הרי זה בא לרבות את העצמות והגידים והקרנים והטלפים שאף אלו נקטרים. יכול שנתרבו להקטרה אפילו אם פרשו מן הבשר, תלמוד לומר "ועשית עולותיך הבשר והדם" בלבד, למעט אלו שאינם בשר או דם.

שמא תאמר, אי בשר ודם בלבד נכללו בדין העלאה על המזבח,


הערות

[10] הקשה המצפה איתן, מדוע לא תירצה הגמרא, שמאחר וכהנים זריזין הם, הרי שהכהן המעלה את העולה ושוחטה בראש המזבח, יודיע על זאת לאחיו הכהנים שיזהרו בה, וכפי המבואר בגמרא בפסחים [נט ב] ובפירוש רש"י שם! ? ותירץ, שבגמרא שם מדובר על מניעה מאיסור עשה, ולכן יש לסמוך על הודעה זו, ומה שאין כן בנ"ד שהוא לאו ואין לסמוך על זה.

[11] ומה שאין לשורפם מיד, כתב החק נתן, שמאחר ואין פסולם בגופם [היינו שיש להעמיד את דברי הגמרא באופן שנפסלו בפסול אחר ולא בפסול שבגופם], הרי צריכים הם עיבור צורה [היינו להיפסל בלינה] ואין לשורפם קודם לכן. אולם בשפת אמת תמה, שהרי מאחר והעמידה הגמרא באופן שנפסלו לאחר הזריקה, בהכרח מדובר כאן בפסול שבגופם, שהרי פסול מחמת הדם או הבעלים כבר לא שייך לאחר זריקה, ואם כן אין הם טעונים עיבור צורה, ומדוע לא ישרפו מיד?

[12] לכאורה יש לתמוה, מאחר ומזבח מקדש האימורים לענין שלא ירדו, מדוע לא יקדשם אף לענין מעילה? וביאר בזה הג"ר מנחם זעמבא [שו"ת זרע אברהם כג כו], ע"פ דברי רש"י לקמן [קט א] שביאר דברי הגמרא שם שאין חיוב על הקרבת חוץ אלא בדבר הראוי ל"עשות" בפנים, דהיינו רק באופן שאחר שעלו על המזבח מחוייב הכהן להפך בהם בצינור. ומבואר בזה, שמחמת היתר הקרבה בלבד אין הדבר נחשב ראוי לגבוה אלא רק ע"י שיש בו חיוב הקרבה. ולפי זה יש לומר שהוא הדין לענין מעילה, שרק באופן שיש בקרבן חיוב הקרבה אזי יש עליו שם קרבן הראוי לגבוה לענין חיוב מעילה. ומעתה, מאחר ודעת רש"י במעילה [ז א] שדין אימורים שעלו לא ירדו היינו לאחר זריקת הדם, הרי מבואר בזה שאף אם כשרים הם לשהות על המזבח קודם זריקה, מכל מקום מצוות הקטרה אינה אלא לאחר זריקה [וכן מבואר בכסף משנה, פסולי המוקדשין ג ה, שאימורים שעלו קודם זריקה לא נפסלו בהעלאה זו ולכן אם נזרק הדם לא ירדו]. ואף אם לא נאמר כן, מכל מקום זה וודאי שאין על הכהן חיוב להפך בהם בצינור קודם זריקה, ואדרבה, מחוייב הוא להמתין עד אחרי זריקה, וכיון שכן, הרי שאף על פי שיש להם הכשר הקטרה, מכל מקום אינם חשובים קרבן הראוי לגבוה ולכך אין מועלים בהם.

[13] כן מבואר ברש"י בבכורות [טז ב], שמשום שאינו ניכר כל כך, דינו שאם עלה לא ירד. אבל התוס' [לעיל לה ב ד"ה אלא בדוקין] כתבו, שדין לא תרד אינו דווקא במום זה של דוקין שבעין, אלא הוא הדין לכל מום שאינו מחוסר אבר, כפי המבואר בקידושין [כד ב] שרק מחוסר אבר התמעט בעוף. ובאופן אחר כתבו, כי נקט דוקין שבעין, משום שיתר המומים פסולים מדרבנן אפילו באינו מחוסר אבר. והקשה השפת אמת, מה בכך שפסולים מדרבנן, מכל מקום כיון שמדאורייתא כשרים בעופות, הרי שבבהמה צריך להיות הדין אם עלתה לא תרד! ?

[14] כן כתב רש"י. ולעיל [לה ב] הקשו התוס', לשם מה נקט כן, הרי הגמרא בקידושין [כד ב] דרשה במפורש "מן העוף ולא כל העוף" ומיעטה בזה מחוסר אבר. ובכתבי הגרי"ז חקר בדין מחוסר אבר בעוף, אם פסולו הוא דין אחד עם פסול מחוסר אבר שבבהמה, והיינו שבבהמה ישנם שני דינים, דין בעל מום, ודין מחוסר אבר באופן שאינו נעשה בעל מום בכך, כגון מחוסר אבר פנימי שאין זה מום כי אינו בגלוי, ופסול משום מחוסר אבר, ופסול זה נאמר אף בעופות, או שמחוסר אבר בעוף אינו שייך לפסול זה בבהמה, אלא הוא פסול מיוחד הנאמר בעוף. וכתב, שרש"י סובר שהוא פסול חדש, ולכך הביא את הפסוק "הקריבהו נא לפחתך" כי אמנם עיקר פסול מחוסר אבר בעוף נלמד מהדרשה המובאת בקדושין, וכמו שכתבו התוס', אלא שפסוק זה מגלה על איזה מום אמרה תורה שיפסול בעוף, ואילו התוס' סברו שמחוסר אבר בעוף הוא דין אחד עם מחוסר אבר בבהמה, ולכן אין צריך גילוי שלכך נתכוונה תורה.

[15] הקשה הקרן אורה [לקמן פה ב], הרי עיקר טעמו של רבי עקיבא בדבר שקדם מומו להקדישו, הוא משום שאין קדושת הגוף חלה על בעל מום, ואם כן מה זה שייך לעולת נקבה שדינה מבואר במשנה בתמורה [יח ב], שאם הפריש נקבה לעולה תרעה עד שתסתאב, והיינו משום שחל בה קדושת הגוף? וכתב, שמכל מקום כיון שעולת נקבה מתחילתה אינה ראויה למזבח, אין היא קדשי מזבח, ולכך תרד. וכן כתב בזה בחידושי מרן רי"ז הלוי [מכתבים, עמוד עח], שעולת נקבה מלכתחילה אינה קדושה לענין להיקרב, אלא עומדת מעיקר קדושתה רק לדמיה, אבל היא עצמה אין בה תורת הקרבה. אולם באבי עזרי [קמא, פסולי המוקדשין ד טז], הקשה מדברי הגמרא בתמורה [יט ב], שהביאה מחלוקת תנא קמא ורבי שמעון לגבי מביא אשם בן שנה במקום שצריך להיות בן שתי שנים, או להיפך, שלרבי שמעון לא חלה קדושה כל עיקר, וזהו לשיטתו שסובר המפריש נקבה לעולה תימכר בלא מום כי לא חל עליה קדושת הגוף, ולתנא קמא הקרבתו כשרה אלא שלא עלה לבעלים לשם חובה, וזהו לשיטתו שסובר המפריש נקבה לעולה תרעה עד שתסתאב, כי מתוך שחל עליה קדושת דמים חלה אף קדושת הגוף, והוא הדין באשם זה חלה קדושת הגוף. הרי שלתנא קמא הסובר שחלה קדושת הגוף, מבואר שאף לענין הקרבה הוא קדוש, ולכך אם הקריבו כשר, ואמנם כתבו שם התוס' שמדובר באופן שהקריבו שלא לשמו, שמאחר ולא הקריבו לשם חובה, אין לו להיות דווקא בן שנה או שתים, [ומה שאין כן בהקריבו לשם חובה, דינו שתעובר צורתו כפי המבואר במנחות מח ב, ומשום שאין זו הקרבה ראויה שאי אפשר שיקרב בתורת אשם], אבל מכל מקום הרי גם הקרבה שלא לשם חובה אי אפשר שתהיה בדבר שלא קדוש להקרבה, ומוכרח מזה שחלה קדושת הקרבה אף בנקבה לעולה, וחזרה הקושיא מה ענין נקבה לעולה, לבעלי מום שקדם מומם את הקדישן, שהרי בהם לא חלה קדושת הגוף כלל! ?

[16] בזבח תודה מסתפק, אם את כל בעלי מומין היה דוחה כלאחר יד, או דווקא את בעלי מום בדוקין שבעין. ובשפת אמת נקט זאת בפשטות על כל בעלי מומין, ומצדד עוד, שאף את כלו אלו שלא היה פסולן בקודש שדינם לירד, היה דוחה כלאחר יד.

[17] לגבי אותם שלושה פסולים אשר לדעת רבי יהודה דינם שאם עלו ירדו, הסתפק המשנה למלך [פסולי המוקדשין, ג ו], האם מועילה משילת האור למנוע את ירידתם כשם שהיא מועילה להעלות את אלו שדינם שאם ירדו לא יעלו, או שאין לדמות את אלו לאלו! ? וברעק"א שם בגליון, כתב להוכיח זאת ממה שמבואר בהמשך הגמרא בדעת רב חנינא ששנה את דברי עולא גם לענין העצמות והגידין המבוארים במשנה לקמן שדינם שלא יעלו, וכתב רש"י שם, הוא הדין שאם עלו ירדו, הרי שאף בדבר שדינו לירד סובר עולא שאם משלה בו האור, לא ירד, ואם כן הוא הדין לאותם שפסל רבי יהודה לגמרי, שמכל מקום, אם משלה בהם האור לא ירדו. אולם הטהרת הקדש [לקמן קט א] הוכיח מדברי רש"י שם שביאר דברי הגמרא לענין חיוב הקרבת חוץ בקדשים פסולים, שלמדנו זאת ממה שנאמר בפסוק "לעשות" והיינו, כל זבח הראוי לעשות, וכיון שדין פסולים אלו שאם עלו לא ירדו, נמצא שראויים הם לעשות, כי מאחר ועלו נזקק הכהן להפך בהם בצינור. ומעתה, אם נאמר שאף אותם הפסולים שדינם לירד מכל מקום אם משלה בהם האור לא ירדו, נמצא שאף אלו ראויים הם "לעשות", ומדוע לא נתרבו אף הם בכלל חיוב הקרבת חוץ. ובהכרח שדין אלו לירד אף לאחר שמשלה בהן האור.

[18] התוס' לקמן [פו א ד"ה וכולן] דנים אם "צריך" להעלותם, או "רשאי" להעלותם אם ירצה, אבל אינו מחוייב לעשות כן.

[19] כן פירש רש"י. ובחדושי רבנו חיים הלוי [פסולי המוקדשין ג ח] הכריח שאין הטעם בזה מחמת שע"י משילת האור פקע פסולם מהם [וכפי שהיה נראה לכאורה פשטות הסוגיא לעיל מג א], שהרי מבואר לקמן לשיטה אחת שאף העצמות והגידין שאינם ראויים להקטרה כלל, ומשלה בהן האור, יעלו, ובאלו הרי לא חל שום פסול, ועוד, שהרי משנתנו עוסקת אף באימורים אשר אין פסולם בגופם אלא פסולם בא להם מחמת העדר זריקה כשרה, ובאלו הלא פשוט שלא תועיל משילת האור להחיל עליהם דין הכשר זריקה, אלא בהכרח היינו טעמו של עולא משום שנעשו לחמו של מזבח. אמנם, בכתבי הגרי"ז העלה בשיטת התוס' לעיל [מב ב ד"ה הקומץ], שמשילת האור לבדה אינה מועילה אלמלא שיש כאן גם קדוש מזבח, ורק אם היה בתחילה קדוש מזבח אזי משילת האור מקדשת. אלא שהקשה מדברי התוס' לעיל [יב א ד"ה יום] שכתבו שאף לדעה הסוברת יש פסול שחיטת לילה בבמה, מכל מקום מודה רבי יהודה בזה שהנשחטת בלילה בבמה, אם עלתה לא תרד. ולכאורה, הרי במה אינה מזבח ואינה כלי שרת, ואם כן כיצד היא מקדשת את הפסולים שלא ירדו? ובהכרח היינו משום שמשילת האור לבדה מקדשתם אף ללא קדוש מזבח.

[20] כן פירש רש"י. וביאר הקרן אורה, מה שהוכרח לפרש כן היינו משום שהרי במשנה לא נאמר אלא שלא יעלו, ואם כן למה כוונו דברי עולא בהתייחסו לאלו, ובהכרח היינו משום שדינם שאם עלו ירדו, ועל זה אמר עולא שאם משלה בהם האור לא ירדו. אמנם דעת התוס' לקמן שמשנה זו בדעת רבנן היא הסוברים שאם עלו לא ירדו.

[21] בביאור החילוק בין איברים פסולים לעצמות וגידין, כתב בכתבי הגר"ח, [אות נג, בענין אברי חול אין דוחין את השבת], כי באמת דין הקטרה משום לחמו של מזבח אינו מועיל לענין להחזיר למזבח אם ירדו, כיון שכל דין הקטרתם אינו משום חובת הקטרת הקרבן, אלא משום חיובי ודיני המזבח. אלא שבאיברים פסולים, מאחר ועלו ומשלה בהם האור ונעשו לחמו של מזבח, הרי שפקע פסולם מהם, ועתה חל עליהם הכשר הקטרה, וממילא חובת הקטרתם הנה גם מחמת הקטרת הקרבן. ומה שאין כן עצמות וגידין שאינם ברי הקטרה ולא שייך בהם כלל חיוב הקטרה של הקרבן, ולכן כל דין הקטרתם הנו רק בשעה שהם על המזבח משום שנעשו לחמו, ולא לאחר שירדו ממנו.

[22] הקשה השיטה מקובצת, במה שונה קטורת על מזבח החיצון, מנתינת דם המיועד לזריקה בפנים וזרקו על מזבח החיצון, שאף על פי שאינו ראוי לו דינו שלא ירד, כפי המבואר במשנה לעיל! ? ותירץ, כי מזבח החיצון ראוי הוא ל"שם" דם, שהרי מצינו זריקת דם על מזבח החיצון, ומה שאין כן לענין קטורת שאין הוא ראוי לשום קטורת.

[23] בחדושי מרן רי"ז הלוי [פסולי המוקדשין, יד ז] נקט, שעור הראש אינו בר הקטרה שהרי אין הוא בכלל בשר, ומה שמקטירים אותו עם הראש היינו רק משום שהתמעט מדין הפשט, וחזר דינו להיות כמו צמר שבראשי כבשים ועצמות וגידין המחוברים לבשר, שעולים עמו מדין "והקטיר הכהן את הכל", כפי המבואר בהמשך המשנה. ולדבריו קשה לכאורה, מדוע לא נקטה המשנה גם את עור הראש בכלל אלו שדינם להיות נקטרים כשהם מחוברים, הרי דין אחד לו עם הצמר שבראשי כבשים! ? ובאמת, המקדש דוד [טז ו] הוכיח מכאן, שעור הראש עצמו, אפילו אם פרש מהבשר לא ירד [היינו לפי המבואר בגמרא שהעצמות וכו' שפרשו, אם עלו ירדו, וזה אינו יורד], והטעם, משום שבכל מקום הולך העור אחר הבשר ומתבטל אליו חוץ מן העולה שנאמר בה דין הפשט, ומאחר ועור הראש אינו בכלל הפשט הרי הוא כבכל מקום שהולך אחר הבשר ודינו לענין הקרבה כבשר ממש [ומה שאין כן עצמות וגידין שכל דין הקטרתם הוא רק במחוברים, משום דין "והקטיר הכהן את הכל"].

[24] א. בחדושי מרן רי"ז הלוי [תחילת הלכות מעשה הקרבנות] מבואר, שכל החילוק בדין העצמות בין מחוברים לשאינם מחוברים היינו דווקא בקרבן עולה, שמאחר ודין זה שאין מקטירין עצמות שפרשו נלמד מן האמור לגבי עולה "ועשית עולותיך הבשר והדם" הרי שרק בה יש דין הקטרת בשר דווקא. ואף האמור "והקטיר הכהן את הכל" המלמדנו שבזמן שהם מחוברים יעלו, דין הוא בהקטרת עולה שבה נאמר פסוק זה. אבל עצמות האימורים של שאר זבחים אף אם פירשו מהאימורים מקטירים אותם, כי מאחר ודין הקטרתם אינו תלוי כלל ב"בשר", ואף לא נתרבו בדין "הקטרת הכל", הרי שענינם אינו תלוי כי אם בנדון אחד: האם עצמות בכלל אימורים הם אם לא, ומאחר והרמב"ם כלל גם את החוליות בכלל האימורים, משמע שאין חילוק בין הבשר לעצמות והכל בכלל אימורים הוא. ב. המקדש דוד [ה ג] העלה, כי אף אלו עצמות הראוייות לאכילה אינם בכלל בשר לענין הקטרה שדינה הוא רק בבשר ממש. ואף על פי שמבואר בגמרא לעיל [כח א] לגבי עור האליה, שמאחר וראוי הוא לאכילה יש להקטירו [ואפילו אם עור האליה אינו נדון כאליה עצמה], יש לחלק בין זה לעצמות הראויות לאכילה. ג. עצמות שיש בתוכן מוח, מצדד המקדש דוד [שם] שיש לשבור העצם ולהעלות המוח. אבל אין לומר שמאחר והמוח בתוך העצם, נמצא שלא פירש העצם מן הבשר, ומשום כך יוכל להעלות אותה מבלי לשוברה, זה אינו, כי הרי כל דין זה של חיבורי עולים כעולים, היינו דווקא באופן שבהעלאתם כמו שהם יהיה דין הקטרה על הבשר שאז נחשבת העצם כחבורי עולים, וכיון שכן הרי שבהעלאת עצם והמוח בתוכה, נמצאת העצם חוצצת בין הבשר לעצי המערכה, ובאופן זה לא מתקיימת הקטרה במוח, וממילא אף העצם אינה בכלל דין חיבורי עולים. אולם השפת אמת לקמן [פו א] כתב, שמפשטות הלשון שעצמות שפירשו אין מעלין משמע אפילו אם יש בהם מוח.

[25] כתב השפת אמת, נראה שמחוברים אסור לחלוץ אותם מהבשר, וצריך להקטיר הכל, והיינו שדין זה הנו מצווה ולא היתר.

ותמהים: ואנן ניקו נעביד להו [ואנו נקום נעשה להם] לכהנים מילתא דאתו בה [דבר שיבואו בו] לידי תקלה?! שהרי כשאין הקרביים רחוצים לא יבואו להעלותה למזבח! ומשיבים: אפילו הכי עדיפא [אפילו כך עדיף], שלא יהו קדשי שמים מוטלים כנבילה.

בעניין זה שעסקנו בו, אמר ר' חייא בר אבא, בעי [שאל הסתפק] ר' יוחנן: אימורי קדשים קלים שהעלן לפני זריקת דמן (שהיא המתירה אותה בהקרבה), האם ירדו או לא ירדו?

אמר ליה [לו] ר' אמי לר' יוחנן: עד שאתה דן בדינם של אלו לענין ירידה מהמזבח, ותיבעי [ותישאל, ותסתפק] לך האם העלאתם למזבח קידשתם לענין דין מעילה! אמר ליה [לו] בתשובה: לענין מעילה לא קמיבעיא [נשאלה] לי, כי ודאי הוא שזריקה הוא דקבעה להו [שקובעת אותם] בדין מעילה, ואין העלאתם למזבח מקדשתם לענין זה. ואולם כי קמיבעיא ליה [כאשר נשאלה לו] לר' יוחנן, היה זה רק האם יש בהם ירידה. ופשיט [ופשט ר' יוחנן ופתר את ספקו]: הלכה היא שאם עלו לא ירדו, ואולם אין בהן מעילה.

רב נחמן בר יצחק מתני הכי [היה שונה כך] את מהלך הדברים: אמר ר' חייא בר אבא, בעי [שאל, הסתפק] ר' יוחנן: אימורי קדשים קלים שהעלן לפני זריקת דמן, יש בהן מעילה או לא? אמר ליה [לו] ר' אמי: ותיבעי [ושתישאל] לך בענין ירידה! אמר ליה [לו]: ירידה לא קא מיבעיא [נשאלה] לי משום שלאחר שעלו נעשו לחמו של מזבח, כי קמיבעיא [כאשר נשאלה] לי היה זה בענין מעילה, ופשיט הכי [ופשט ר' יוחנן ופתר כך]: לא ירדו, ואין בהן מעילה.

א שנינו במשנה: ואלו לא היה פסולן בקודש: הרובע והנרבע... ובעלי מומין, שאם עלו — ירדו, ור' עקיבא מכשיר בבעלי מומין.

אמר ר' יוחנן: לא הכשיר ר' עקיבא כל בעלי מומים, שאם עלו לא ירדו, אלא דווקא באלה שהיה בהם מום קטן, כגון בדוקין (כעין קרומים) שבעין, הואיל וכשרים מומים כאלה לכתחילה בעופות. והוא שקדם הקדשן את מומן, שבשעת הקדשם היו ראויים למזבח, אלא שאחר כך נפל בהם מום. אבל אם קדם מומם להקדשם — גם אם עלו ירדו, שמתחילה לא היו ראויים להקרבה. ומודה ר' עקיבא בעולת נקבה, שאם הקדיש נקבה לעולה, שגם אם עלתה — תרד. שהואיל ואין עולה באה אלא מן הזכרים, הרי כמו שקדם מומה להקדשה דמיא [היא נחשבת]. ומביאים דיון שהוזכרו בו דברי ר' עקיבא כראיה.

בעי [שאל הסתפק] ר' ירמיה: האם יש פסול נרבע בעופות, או אין נרבע בעופות? ויסוד הספק: מי [האם] זה שאמר הכתוב: "אדם כי יקריב... מן הבהמה" (ויקרא א, ב), ובאה לשון "מן" שבכתוב להוציא (למעט) מכלל הכשרים להקרבה את הרובע אדם והנרבע על ידי אדם, האם יש ללמוד ממה שנלמדו רובע ונרבע כאחד, כי

כל היכא דאיתיה [כל מקום שישנו] באיסור רובע איתיה [ישנו] גם בנרבע, כל היכא דליתיה [כל מקום שאינו] בדין רובע ליתיה [אינו] בדין נרבע. ובעופות שאין בהם אפשרות שיהא רובע, אין בהם גם פסול נרבע. או דלמא [שמא] הנרבע פסול להקרבה, שהרי על כל פנים נעבדה בו עבירה?

אמר רבה: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו במשנתנו: ר' עקיבא מכשיר בבעלי מומין, הואיל וכשרים בעופות. ואם איתא [יש] מקום לסברה זו, שנרבע כשר בעופות — נכשיר נמי [שיכשיר גם כן] בנרבע, הואיל ונרבע כשר בעופות. שמע מינה [למד מכאן] שאין נרבע בעופות כשר להקרבה.

אמר רב נחמן בר יצחק: אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו בברייתא]: העוף הנרבע, והמוקצה והנעבד, ואתנן, ומחיר, וטומטום, ואנדרוגינוס — כולן אם נמלקו, הרי כזית מהם מטמאין בגדים בהיותם בבית הבליעה של האוכלם, כדין כל נבלת העוף. ומתוך שבכלל הפסולים נמנה גם עוף הנרבע, שמע מינה [למד מכאן] שיש פסול נרבע בעוף.

ב שנינו במשנה, ר' חנינא סגן הכהנים אומר: דוחה היה אבא את בעלי מומין מעל גבי המזבח. ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] כאן? הרי זו היא דעת תנא קמא, שאמר שאם עלו — ירדו! ומשיבים: איבעית אימא [אם תרצה אמור]: מעשה קא משמע לן [משמיע לנו], שאין זו רק הלכה בלבד, אלא כך נעשה מעשה בפועל. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: מאי [מה פירוש] "דוחה" שאמר שם — שהיה מוריד אותם מן המזבח כלאחר יד, ולא בפרהסיה כדרך בזיון.

ג שנינו במשנה לגבי הקרבנות הפסולים שאם עלו לא ירדו: כשם שאם עלה לא ירד, כך אם ירד — אין מעלים אותו. אמר עולא: לא שנו אלא שלא משלה (אחזה) בהן האור אש המזבח, אבל משלה בהן האור, גם אם ירדו — יעלו.

רב מרי מתני ארישא [היה שונה את דבריו אלה של עולא על ההתחלה, על משנתנו] כפי שהסברנו. רב חנינא מסורא מתני אסיפא [היה שונה זאת על הסוף, על המשנה הבאה] ששנינו בה: העצמות והגידין, והקרנים והטלפים של קרבן עולה, שקרב כליל על המזבח, בזמן שמחוברין לבהמה — יעלו, פרשו מבשרה — לא יעלו. אמר עולא: לא שנו שאם פרשו לא יעלו, אלא שלא משלה בהן האור, אבל משלה בהן האור, גם אם פרשו מבשרה — יעלו.

ומעירים: מאן דמתני אסיפא [מי שהיה שונה את דברי עולא על הסוף, לגבי עצמות וגידים שפרשו], שאם אחזה בהן האור יעלו, למרות שאינם בני הקטרה כשלעצמם, כל שכן שהוא שונה אותם ארישא [על ההתחלה, על משנתנו] שעוסקת בדברים שהם בני הקטרה אלא שנפסלו. ואולם מאן דמתני ארישא [מי ששונה את דברי עולא על ההתחלה], יש לומר כי דווקא פסולים שאחזה בהם האש, גם אם ירדו יעלו, אבל אסיפא [על הסוף] אינו מודה, כי עצמות וגידים לאו [לא] בני הקטרה (הקרבה) נינהו [הם] כלל.

ד משנה ואלו הם הדברים שאף אם עלו למזבח ירדו כיון שאינם ראויים כלל למזבח: בשר קדשי קדשים (אשם וחטאת) שנאכל לכהנים, ובשר קדשים קלים שנאכל לבעלים, ומותר מנחת העומר שמביאים מן השעורים למחרת הפסח, לאחר שהקטירו ממנה את הקומץ, ושתי הלחם הבאים בחג השבועות, ולחם הפנים, ושירי (שאריות) מנחות לאחר הקמיצה מהם, שכל אלו נאכלים לכהנים, והקטורת שעלתה על המזבח החיצון, ולא על מזבח הזהב שבהיכל, כהלכתה.

ועוד בדינם של חלקי קרבן עולה שאינם ראויים למזבח: הצמר שבראשי כבשים (הבאים לקרבן עולה), ושער שבזקן תישים שהוקרבו, והעצמות, והגידים, והקרנים, והטלפים (קצות הרגלים, הפרסות), כל אלה, בזמן שהם מחוברים לבשר הזבח — יעלו על המזבח ויוקרבו עם הזבח עצמו, שכן נאמר: "והקטיר הכהן את הכל המזבחה" (ויקרא א, ט). ואולם אם פירשו (נפרדו) מבשר הזבח עצמו — לא יעלו, שנאמר: "ועשית עלתיך הבשר והדם" (דברים יב, כז), ולא דברים אחרים.

ה גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: "והקטיר הכהן את הכל המזבחה" (ויקרא א, ט) — הרי לשון זו ("הכל") באה לרבות בכלל ההקרבה גם את העצמות והגידים, והקרנים והטלפים. יכול אפילו פרשו מן העולה יוקרבו? תלמוד לומר: "ועשית עלתיך הבשר והדם" (דברים יב, כז).

ומצד שני, אי [אם] אתה מדקדק במה שכתוב בשר ודם,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara asks: And shall we stand and do something for the priests through which they shall come to encounter a stumbling block? Were these innards to remain unwashed, no priest would mistakenly sacrifice them upon the altar. The Gemara answers: Even so, rinsing disqualified innards is preferable, so that the sanctified offerings of Heaven shall not be lying as a carcass.

With regard to the matter discussed by Ulla (85a), Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan raises a dilemma: In the case of sacrificial portions of offerings of lesser sanctity that one offered up before the sprinkling of their blood, which is the act which sanctifies such portions for the altar, shall they descend or shall they not descend?

Rabbi Ami said to Rabbi Yoḥanan: Instead of raising the dilemma of whether or not such portions shall descend, you should raise the dilemma of whether their ascension upon the altar sanctifies them with regard to the halakhot of misuse of consecrated property. Rabbi Yoḥanan said to him: With regard to the misuse of consecrated property I do not raise the dilemma, as certainly the rite of sprinkling and not their ascension to the altar determines their status with regard to the misuse of consecrated property. When Rabbi Yoḥanan raised the dilemma it was with regard to their descent from the altar. And Rabbi Yoḥanan resolved his dilemma and ruled: If they ascended they shall not descend, and they are not subject to the prohibition of misuse of consecrated property.

Rav Naḥman bar Yitzḥak teaches the discussion in this manner: Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan raises a dilemma: In the case of sacrificial portions of offerings of lesser sanctity that one offered up on the altar before the sprinkling of their blood, are they subject to the halakhot of misuse or not? Rabbi Ami said to him: And you should raise the dilemma with regard to their descent from upon the altar. Rabbi Yoḥanan said to him: With regard to their descent I do not raise the dilemma, because after these sacrificial portions ascend the altar they become the bread of the altar and shall not descend. When I raise the dilemma it is with regard to the misuse of consecrated property. And Rabbi Yoḥanan resolved his dilemma in this manner: They shall not descend, and they are not subject to the prohibition of misuse of consecrated property.

§ The mishna teaches: And these are the offerings whose disqualification did not occur in sanctity: An animal that copulated with a person, or an animal that was the object of bestiality…or blemished animals. Such offerings shall descend from the altar if they ascended. Rabbi Akiva deems blemished animals fit in the sense that if they ascended upon the altar they shall not descend.

Rabbi Yoḥanan says: Rabbi Akiva deemed fit only those animals with small blemishes, such as on the cornea of the eye, as such blemishes are fit with regard to bird offerings ab initio. And this is the halakha only when their consecration preceded their blemish, since such an animal was fit for the altar at the time of its consecration. But if their blemish preceded their consecration, they shall descend, as they were never fit for the altar. And Rabbi Akiva concedes with regard to a female burnt offering that it shall descend from the altar. Since only a male animal may be used for a burnt offering, it is like a case where the animal’s blemish preceded its consecration.

The Gemara presents a discussion in which the opinion of Rabbi Akiva is cited: Rabbi Yirmeya raises the dilemma: Is the disqualification of an animal that was the object of bestiality applicable with regard to birds, or is there no disqualification of an animal that was the object of bestiality with regard to birds? Did the verse say: “When any man of you brings an offering to the Lord, you shall bring your offering of the animals” (Leviticus 1:2), where the term “of” serves to exclude from being brought as offerings both an animal that copulated with a person and an animal that was the object of bestiality, in order to equate the two?

If so, then derive from it that anywhere that there is a disqualification of an animal that copulated with a person there is a disqualification of an animal that was the object of bestiality, and anywhere that there is no disqualification of an animal that copulated with a person there is no disqualification of an animal that was the object of bestiality. Consequently, since birds cannot be the active party in an act of bestiality, the disqualification of an animal that was the object of bestiality is also inapplicable to birds. Or perhaps the disqualification of an animal that was the object of bestiality does apply with regard to birds, as nevertheless a sin was committed with it?

Rabba said: Come and hear a proof from the mishna: Rabbi Akiva deems blemished animals fit when the blemish is on the cornea, since such blemishes are fit with regard to bird offerings ab initio. And if it is so that a bird that was the object of bestiality is fit as an offering, then let us also deem fit an animal that was the object of bestiality, since such an offering is fit with regard to birds. From the fact that such animals are not deemed fit, conclude from the mishna that the disqualification of an animal that was the object of bestiality applies to birds as well.

Rav Naḥman bar Yitzḥak said: We learn in the baraita as well: A bird that was the object of bestiality, or that was set aside for idol worship, or that was worshipped as a deity, or that was given as payment to a prostitute or as the price of a dog, or that was a tumtum or a hermaphrodite, in all of those cases, if its nape was pinched, it renders the garments of one who swallows an olive-bulk from the carcass ritually impure when it is in the throat, as is the halakha with regard to all unslaughtered carcasses of birds. Since the baraita lists a bird that was the object of bestiality among those disqualified offerings, conclude from the baraita that such a bird is in fact disqualified.

§ The mishna teaches: Rabbi Ḥanina, the deputy High Priest, says: My father would reject blemished animals from upon the altar. The Gemara asks: What is Rabbi Ḥanina teaching us? The first tanna already stated that blemished animals shall descend. The Gemara answers: If you wish, say that Rabbi Ḥanina teaches us an incident, to express that this halakha was not only stated theoretically but applied practically as well. And if you wish, say instead: What is the meaning of the term: Would reject? It means that he would remove blemished animals from the altar in a backhanded manner, i.e., privately rather than publicly, so as not to disgrace the honor of the altar.

§ The mishna teaches with regard to those disqualified offerings that shall not descend from the altar if they ascended it: Just as if it ascended it does not descend, so too, if it descended it does not then ascend. Ulla says: The Sages taught this halakha only in a case where the fire has not yet taken hold of these offerings. But if the fire has taken hold of these offerings, then even if they descended from the altar they shall ascend.

Rav Mari teaches that the statement of Ulla is referring to the first clause, i.e., to this mishna. Rav Ḥanina of Sura teaches that Ulla is referring to the latter clause, i.e., to the next mishna, which states: The bones, and the tendons, and the horns, and the hooves of a burnt offering; when they are attached to the flesh of the offering they shall ascend upon the altar and be sacrificed with the offering. If they separated from the flesh of the offering they shall not ascend. With regard to this Ulla says: The Sages taught that if they separated from the flesh they shall not ascend only in a case where the fire has not yet taken hold of them. But if the fire has taken hold of them, then even if they separated from the flesh of the offering they shall ascend.

The Gemara elaborates: According to the one who teaches Ulla’s statement, i.e., if the fire has taken hold of them they still ascend the altar, as referring to the latter clause, which discusses items that are not burned on the altar, all the more so will Ulla’s statement apply to the first clause, which discusses items that are burned on the altar but were disqualified. And according to the one who teaches Ulla’s statement as referring to the first clause, it applies only to those items that were to be burned on the altar but were disqualified. But with regard to the latter clause it does not apply, since the bones, tendons, and other items mentioned there are not subject to burning at all.

MISHNA: And these are the items that if they ascended upon the altar they descend, because they are completely unfit for the altar: The meat of offerings of the most sacred order, i.e., a guilt offering and a sin offering, the meat of which is eaten by priests; and the meat of offerings of lesser sanctity, which is eaten by the owners; and the surplus of the omer meal offering brought on the second day of Passover after the handful was removed and burned on the altar; and the two loaves meal offering brought on the festival of Shavuot; and the shewbread; and the remainder of the meal offerings after the handful was removed, which are all eaten by the priests; and the incense that ascended upon the external altar and not the golden altar where it should be burned.

With regard to the wool that is on the heads of the sheep brought as burnt offerings, and the hair that is in the beard of goats that were sacrificed, and the bones, and the tendons, and the horns, and the hooves: When they are attached to the flesh of the offering they shall ascend upon the altar and be sacrificed with the offering, as it is stated: “And the priest shall make the whole smoke on the altar” (Leviticus 1:9). If they separated from the flesh of the offering they shall not ascend, as it is stated: “And you shall offer your burnt offerings, the flesh and the blood” (Deuteronomy 12:27), and nothing else.

GEMARA: The Sages taught in a baraita: “And the priest shall make the whole smoke on the altar” (Leviticus 1:9). The term “the whole” serves to include the bones and the tendons and the horns and the hooves among those items that are sacrificed on the altar. One might have thought that even if they separated from the flesh of the burnt offering they are sacrificed upon the altar. Therefore, the verse states: “And you shall offer your burnt offerings, the flesh and the blood” (Deuteronomy 12:27), indicating that only those items and anything attached to them are sacrificed upon the altar.

If one derives the halakha with regard to bones and tendons from the phrase “the flesh and the blood,”

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

גמ' בעיא ר' ירמיה יש נרבע בעופות. נ"ב עמ"ש בס"ד בחולין כג ע"א:

תד"ה ומותר העומר וכו' שבא להתיר החדש כצ"ל ותיבת מן נמחק:

ואנן ניקו כו'. לשון קושיא הוא: לידי תקלה. להעלות פסולין שירדו: מוטלים כנבלה. הקרבים בפרש שלהן: ותיבעי לך מעילה. אי מהני להו לאיקבעינהו במעילה: לא ירדו. דנעשו לחמו של מזבח ומיהו מעילה לית בהו דלא הובררו לחלק ראוי לגבוה: הואיל וכשרין בעופות. דכתיב (ויקרא כב) תמים זכר בבקר בכשבים תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות ומיהו מחוסר אבר לא משום הקריבהו נא לפחתך (מלאכי א) וכן מום מגונה: דוקין. טיל''א לשון הנוטה כדוק שמים (ישעיה מ) והוא לשון דק או תבלול בעינו (ויקרא כא): והוא שקדם הקדשן את מומן. שחלה עליהן קדושת מזבח [קודם] אבל קדם מומן להקדשן לא היו קדשי מזבח מימיהן ואין המזבח מקדשן: ומודה רבי עקיבא בעולת נקבה. שעלתה למזבח תרד ואע''פ שכשרה בעופות דכמאן דקדם מומה להקדשה דמיא דאין לך מום גדול מזה: עוף. לא שייך ביה רובע דאין עוף רובע אשה: ואם איתא. דעוף שנרבע כשר ליכשר לרבי עקיבא נמי בבהמה נרבעת אם עלתה לא תרד הואיל וכשר בעופות לכתחילה: ה''ג אף אנן נמי תנינא הנרבע והמוקצה. ולא גרסינן הרובע דהא בעוף קאי ואין רובע בעוף וקתני דיש נרבע: וטומטום ואנדרוגינוס. ואע''פ שלא נאמר תמות וזכרות בעופות קסבר בריה בפני עצמה היא ואינו ספק זכר ספק נקבה ורבי אליעזר פליג עליה בבכורות (דף מב.) דקתני סיפא רבי אליעזר אומר כל מקום שנאמר זכר ונקבה אתה מוציא טומטום ואנדרוגינוס מביניהם ועוף הואיל ולא נאמר בו זכר ונקבה אי אתה יכול להוציא מביניהן טומטום ואנדרוגינוס: מאי קמ''ל. תנא קמא נמי ירדו קאמר: כלאחר יד. ואין מורידן דרך בזיון בפרהסיא: משלה בהן האור. כל דהו יעלו דנעשו לחמו של אש: ארישא. מתני לה להא דעולא ארישא כדאמרן אפסולין שעלו וירדו דקתני מתניתין לא יעלו: פירשו. שחלצו מן הבשר לפני העלאתן לא יעלו והוא הדין נמי דאם עלו ירדו כדאמר לקמן בברייתא (דף פו.) אליבא דרבי ומוקמינן מתניתין אליביה: כ''ש ארישא. דדם עולה או אימורים בני הקטרה נינהו אם לא נפסלו והני כיון דמשלה בהן האור קדשינהו כמה שהן פסולין: אבל עצמות וגידים לאו בני הקטרה נינהו. דאמרינן לקמן (שם) מועשית עולותיך הבשר והדם הלכך לא שייכא בהו משלה אור לקדשינהו: מתני' ואלו אם עלו ירדו. ואף על פי שכשרין דלא שייך בהו מזבח כלל: והקטורת. שעלתה על מזבח החיצון דהא לאו ראוי הוא: הצמר שבראשי הכבשים. רישא דבבא אחריתי היא ובהדי עצמות וגידין קתני לה וכמשפטן שבראשי כבשי של עולה שהראש אינו בכלל הפשט וקרב עם עורו כדאמר בשחיטת חולין בפ''ב (כז.) אין לי אלא נתחים שישנן בכלל הפשטה וישנן בכלל הקטרה מנין לרבות את הראש שכבר הותז בשחיטה שאע''פ שאינו בהפשטה ישנו בהקטרה ת''ל כו' ויש צמר בגובה ערפו אצל ראשו: וכן שער שבזקן תישים. עולה:

והוא שקדם הקדשן את מומן. שחלה עליהן קדושת מזבח אבל קדם מומן להקדשן לא היו קדשי מזבח מעולם ואפילו בדוקין שבעין אין המזבח מקדשן ותימה דבפ' ב' דבכורות (דף טז.) אמרינן והשוחטן בחוץ פטור רב הונא מתני חייב ומוקי לה בדוקין שבעין ואליבא דרבי עקיבא דאמר אם עלו לא ירדו ולכאורה לא קאי אמתניתין דהתם אלא אברייתא דתניא כוותיה דרב ששת שפירש כללו של דבר לאתויי לשוחט בחוץ דפטור ומיירי דקדם מומן להקדשן ועלה קאמר דרב הונא מתני חייב והשתא אמאי מתני חייב הא אמרינן הכא אפילו בדוקין שבעין ירדו כיון דקדם מומן להקדשן ובלאו הכי קשה דהא בכלל קתני הרי הן כחולין והיכי מתני חייב ובקונטרס הגיה שם בסיפא דברייתא דקדם הקדשן למומן והשוחט בחוץ פטור ועלה קאי רב הונא ומתני חייב וכן נראה דמייתי בתריה בין לפני פדיון בין לאחר פדיון עושין תמורה דהיינו סיפא דברייתא: יש נרבע בעופות או אין נרבע בעופות. הא דדרשינן בסוף פרק קמא דחולין (דף כג.) מן התורין למעוטי נרבע היינו כמסקנא דשמעתין אבל אם תמצא לומר דאין נרבע בעופות לא תוקמיה אלא למעוטי מוקצה: ומותר העומר. אינו בכלל שירי מנחות דחלוק הוא מהן שבא להתיר מן החדש ומן השעורין שתי הלחם באין חמץ ולחם הפנים אין נקטר בהם אלא שני בזיכי לבונה:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד