זבחים פו ע"א

יכול אתה לפרש שיחלוץ (יוציא) הכהן תחילה את הגידין ועצמות מן הקרבן, ורק אחר כך יעלה את הבשר בלבד לגבי (אצל) המזבח? תלמוד לומר: "והקטיר הכהן את הכל המזבחה" (ויקרא א, ט), ואף את הגידים והעצמות. הא [הרי] כיצד יעשה איפוא בגידים ובעצמות? אם היו מחוברין — יעלו, ואם פירשו, אפילו הן בראש המזבח — ירדו. ומעירים:

מאן תנא דשמעת ליה דאמר [מיהו התנא ששמעת אותו שהוא אומר]: פירשו ירדו? דעת רבי היא. דתניא [שכן שנויה ברייתא]: "והקטיר הכהן את הכל המזבחה" (ויקרא א, ט) — הרי לשון זו ("הכל") באה לרבות להקרבה אף את העצמות והגידין והקרנים והטלפים, ואפילו פירשו מגוף הקרבן.

ואלא מה אני מקיים "ועשית עלתיך הבשר והדם" (דברים יב, כז), שמשמעו דווקא בשר ודם ולא עצמות וגידים? כתוב זה בא לומר לך הלכה אחרת: עיכולי עולה חתיכות בשר שאחזה בהם האש, ופקעו משם, אתה מחזיר לאש, ואי אתה מחזיר עיכולי גידין ועצמות.

ואילו רבי אומר, כתוב אחד אומר: "והקטיר הכהן את הכל המזבחה" — הרי זה ריבה אף גידים ועצמות, וכתוב אחד אומר: "ועשית עלתיך הבשר והדם" — הרי זה מיעט כל דבר חוץ מבשר ודם, הא [הרי] כיצד יעשה איפוא בגידים ועצמות? אם היו מחוברין לזבח — יעלו, פירשו ממנו, אפילו הן בראש המזבח — ירדו.

א שנינו במשנה שדברים שאינם עומדים כלל להקרבה, כגון עצמות וגידים, בזמן שהם מחוברים לקרבן יעלו, ואם פירשו לא יעלו [וכו']. אמר ר' זירא: לא שנו אלא שפירשו מן הזבח כלפי מטה כלומר, חוץ למזבח, שנתרחקו בכך מן המערכה. אבל אם פירשו מן הזבח כלפי מעלה שנתקרבו אל המערכה — קרובי הוא דאקריבו [התקרבו] יותר לעיכול (להקרבה), ויעלו. ותמהים: ואפילו פירשו יקרבו?! והרי אמרנו כי רק כשהם מחוברים יעלו!

אמר רבה, הכי קאמר [כך הוא אומר], זו כוונת הדברים: לא שנו, כלומר, לא הוצרכנו לומר שעצמות וגידים שפירשו לא יעלו אלא במקרה שפירשו לאחר זריקה של הדם, כיון שבשעה שנזרק הדם והותר הקרבן בהקרבה היו מחוברים לבשר, וראויים ליקרב עמו. אבל אם פירשו מן הזבח קודם זריקה, אין צורך לומר שלא יעלו, אלא כיון שאינם ראויים באותה שעה להקרבה, אתאי [באה] הזריקה ושריתינהו [והתירה אותם] כפי שהתירה את עור העולה לכהנים, והריהם מותרים לכל שימוש שהוא, ואפילו למעבד מינייהו קתא דסכיני [לעשות מהן מן העצמות והקרנים קתות של סכינים].

ומסבירים: סבר לה כי הא [סבור הוא כמו שיטה זו] שאמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' ישמעאל: נאמר "לו יהיה" בעולה ("עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה", ויקרא ז, ח), ונאמר "הכהן אשר יכפר בו לו יהיה" (ויקרא ז, ז) באשם, ללמד בגזירה שווה: מה אשם — לאחר זריקת הדם עצמותיו מותרין לכהן לכל שימוש, שהרי רק אימוריו קרבים, וכל שאר הזבח ניתן לכהנים, אף עולה — עצמות (שאינן מחוברות) מותרין.

ומעירים: הביטוי "לו יהיה" שממנו נלמדה הגזירה השווה הינו מופני [מופנה] שאינו נצרך לעניינו, ונאמר איפוא רק לשם הדרשה. וכלל הוא שגזירה שווה שכזו אין מקשים עליה. דאי לא מופני [שכן אם אינו מופנה], איכא למיפרך [יש מקום לפרוך] ולהקשות על ההשוואה שבין אשם ועולה, ולומר: מה לאשם שכן בשרו מותר, ולכן גם עצמותיו מותרים. ואין ללמוד מכאן לעולה שבשרה כולו עולה למזבח! ומהו אותו כתוב מופנה — "לו יהיה" האמור לגבי עולה יתירא כתיב [יתר הוא כתוב], שדי היה במה שנאמר "עור העולה אשר הקריב לכהן", ואין צורך לחזור ולומר "לו יהיה", אלא מופנה הוא לגזירה שווה.

מתיב [מקשה] רב אדא בר אהבה ממה ששנינו בברייתא: עצמות של קדשים כלומר, קדשי קדשים העומדים לאכילה, כגון חטאת ואשם, לפני הזריקה של הדם — מועלין בהן כלומר, יש בהם דין מעילה, כדין בשר קדשי קדשים קודם זריקה,

לאחר זריקה — אין מועלין בהן, שהרי אינם עומדים להקרבה. ואילו עצמות של עולה — מועלין בהן לעולם, והרי זה שלא כרבה, שאמר שאם פירשו עצמות העולה קודם זריקה הריהם מותרים בהנאה!

ומשיבים: אימא [אמור] כך: ושל עולה, אם פירשו לפני זריקה ונזרק הדם — אין מועלין בהן, אם פירשו לאחר זריקה — מועלין בהן לעולם.

ואומרים: ופליגא [וחלוקה] שיטה זו של רבה, על שיטת ר' אלעזר, שאמר ר' אלעזר: פירשו עצמות העולה לפני זריקה — מועלין בהם, פירשו לאחר זריקה — לא נהנין מהם, שחכמים אסרום בהנאה, ואולם אם נהנו לא מועלין בהם, אין בהם דין מעילה, שכן מדין תורה הותרו בזריקת הדם.

ב משנה וכולן כל אלה הפסולים להקרבה ששנינו בהם (פד,א) שאם עלו על המזבח לא ירדו, במקרה שפקעו (ניתזו) מחום האש מעל גבי המזבח — לא יחזיר אותם הכהן למזבח. וכן גחלת שפקעה מעל גבי המזבח — לא יחזיר. איברים של עולה כשירה שפקעו מעל גבי המזבח, אם פקעו קודם חצות הלילה — יחזיר, ומועלין בהן (יש בהם דין מעילה) לאחר חצות — לא יחזיר, ואין מועלין בהם, שכן כבר נעשתה מצוותם, וכל שנעשתה מצוותו שוב אין בו מעילה.

ועוד בדין דברים הפסולים להקרבה שאם עלו לא ירדו: כשם שהמזבח מקדש את הראוי לו, והריהו קרב, כך הכבש מקדש, שכל דבר שעלה לכבש דינו כאילו עלה על המזבח. כשם שהמזבח והכבש מקדשין את הראוי להן, כך הכלים של קודש מקדשין את הדברים שמניחים בהם.

ג גמרא על דברי המשנה שאיברי עולה שפקעו מעל המזבח לפני חצות יחזירם, ולאחר חצות אין צורך להחזירם, שואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? אי דאית בהו [אם מדובר כשיש בהם] ממש באיברים, שלא נשרפו כליל, ויש בהם עדיין מקצת בשר — אפילו לאחר חצות נמי [גם כן] צריך להחזירם! אי דלית בהו [אם שאין בהם] ממש ונעשו אפר — אפילו קודם חצות נמי [גם כן] לא! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו אלא

then one might have thought that a priest must first remove the tendons and bones from an offering and then sacrifice the flesh upon the altar. Therefore, the verse states: “And the priest shall make the whole smoke on the altar,” including the tendons and bones. How can these texts be reconciled? If they were attached to the flesh, they shall ascend. If they separated from the flesh, then even if they are already at the top of the altar, they shall descend.

The Gemara notes: Who is the tanna that you heard that says if they separated they shall descend? It is Rabbi Yehuda HaNasi, as it is taught in a baraita: “And the priest shall make the whole smoke on the altar” (Leviticus 1:9); the term “the whole” serves to include the bones, and the tendons, and the horns, and the hooves, among those items that are offered on the altar, even if they separated from the flesh of the offering.

But if so, how do I realize the meaning of the verse: “And you shall offer your burnt offerings, the flesh and the blood” (Deuteronomy 12:27), which indicates that only the flesh and blood of an offering ascend upon the altar? This verse is necessary to tell you an additional halakha, that you return the consumed flesh of a burnt offering to the fire if it is dislodged from it, but you do not return the consumed tendons and bones if they are dislodged from the fire.

The baraita continues: Rabbi Yehuda HaNasi says that one verse states: “And the priest shall make the whole smoke on the altar,” which included tendons and bones, and one verse states: “And you shall offer your burnt offerings, the flesh and the blood,” which excluded any part other than the flesh and the blood. How can these texts be reconciled? If they were attached to the flesh, they shall ascend. If they separated from the flesh, then even if they are already on top of the altar, they shall descend.

§ The mishna teaches that items that are not meant for consumption on the altar, such as the bones and tendons, are sacrificed along with the flesh if they are attached to it. But if they separated they shall not ascend. Rabbi Zeira said: The Sages taught that if they separated from the flesh they shall not ascend only when they separated from the offering downward, i.e., away from the altar, whereby they became distanced from the pyre when they were separated. But if they separated from the offering upward, i.e., they became closer to the pyre when they were separated from the offering, they have become closer to consumption and shall ascend. The Gemara asks: And even if they separated, shall they be offered? Doesn’t the mishna state that they shall ascend only if they are still attached to the flesh?

Rabba said: This is what Rabbi Zeira is saying: It was necessary for the Sages to teach the halakha, that bones or tendons that separated from the flesh of an offering shall not ascend the altar, only where they separated after the sprinkling of its blood, since at the time that the flesh itself became permitted for the altar through the sprinkling, the bones and tendons were still attached to the flesh and therefore fit to be offered with it. But if they separated from an offering before the sprinkling of its blood they shall certainly not ascend, as they were already separated from the flesh when it became permitted for the altar. Instead, the sprinkling comes and permits them for any use, just as the hide of a burnt offering is permitted to the priests upon the sprinkling of its blood. In fact, one may even use such tendons or bones to fashion the handles of knives from them.

The Gemara elaborates: Rabba holds in accordance with that which Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Yishmael: It is stated: “He shall have the hide of the burnt offering that he has offered” (Leviticus 7:8), with regard to a burnt offering, and it is stated: “The priest that makes atonement, he shall have it” (Leviticus 7:7), with regard to a guilt offering. The following verbal analogy is derived from here: Just as after the blood of a guilt offering is presented its bones become permitted to the priest for any use, since only the portions intended for consumption on the altar are sacrificed whereas the rest of the animal is given to the priests, so too, with regard to a burnt offering, bones that are not attached to the flesh and therefore are not intended for the altar are permitted.

The Gemara notes: The phrase “He shall have” is free, i.e., superfluous in its context and therefore available for the purpose of establishing a verbal analogy, and there is a principle that such verbal analogies are not refuted. As, if these words were not considered free, the verbal analogy can be refuted by saying: What is notable about a guilt offering? It is notable in that its meat is permitted and its bones are therefore permitted as well, while the flesh of a burnt offering ascends upon the altar in its entirety. If so, halakhot may not be applied to one based on the other. Consequently, the phrase “He shall have” with regard to a burnt offering is considered as having been written superfluously, as it would have sufficed to state: The hide of the burnt offering that he has offered, to the priest.

Rav Adda bar Ahava raises an objection to the explanation of Rabba from a baraita: With regard to the bones of sacrificial animals, specifically sin offerings or guilt offerings, which are offerings of the most sacred order that are intended for consumption, before the sprinkling of their blood, one who benefits from them is liable for misuse of consecrated property, similar to the halakha with regard to the flesh of offerings of the most sacred order before their blood is sprinkled.

After the sprinkling of their blood, one who benefits from them is not liable for misuse of consecrated property, as they are not intended for sacrificing upon the altar. But concerning the bones of a burnt offering, one who benefits from them is always liable for misuse of consecrated property. This baraita contradicts the opinion of Rabba, who said that if the bones separated from a burnt offering before the sprinkling of its blood, it is permitted to derive benefit from them.

The Gemara answers: Say that the baraita meant the following: But concerning the bones of a burnt offering, if they separated before the sprinkling of its blood and its blood was then sprinkled, then one who benefits from them is not liable for misuse of consecrated property. If they separated after the sprinkling of its blood, one who benefits from them is always liable for misuse of consecrated property.

And Rabba disagrees with Rabbi Elazar, as Rabbi Elazar says: If the bones of a burnt offering separated from its flesh before sprinkling, one who benefits from them is liable for misuse of consecrated property. If they separated after sprinkling, the Sages decreed that one may not benefit from them ab initio, but if one benefitted from them after the fact, he is not liable for misuse, since by Torah law they were permitted through the sprinkling of the offering’s blood.

MISHNA: And all of those disqualified offerings with regard to which it was taught (84a) that if they ascended they do not descend, in a case where they were dislodged from upon the altar, the priest does not restore them to the altar. And likewise, with regard to an ember that was dislodged from upon the altar, the priest does not restore it to the altar. As for limbs of a fit burnt offering that were dislodged from upon the altar, if they were dislodged before midnight, the priest should restore them to the altar and one is liable for misusing them. But if they were dislodged after midnight, the priest does not restore them and one is not liable for misusing them, as one is not liable for misuse of consecrated property after it has fulfilled the purpose for which it was designated.

With regard to unfit items that if they ascended do not descend, just as the altar sanctifies items that are suited to it, so too, the ramp sanctifies items that are suited to it. Just as the altar and the ramp sanctify items that are suited to them, so too, the service vessels sanctify items that are placed in them.

GEMARA: The mishna teaches that limbs of a fit burnt offering that were dislodged from upon the altar before midnight are returned to the altar, but that if they were dislodged after midnight they are not returned. The Gemara asks: What are the circumstances? If the limbs have substance, i.e., they were not yet consumed in their entirety by the fire, then even if they were dislodged after midnight the priest must return them to the fire. If they do not have substance and have been reduced to ash, then even if they were dislodged before midnight the priest does not return them to the altar. The Gemara answers: No, it is necessary