דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פו - ב

ומתרצינן: לא צריכא לדין המשנה אלא  בשרירי שהוא בשר קשה שנתקשה מחמת האש ששלטה בכולו, ורק שלא נעשה פחם אלא הוא כעצים שיבשים מתוכם. ורק באלו חלוק דינם בין פקעו קודם חצות שצריך להחזיר לבין פקעו אחר חצות שאין צריך להחזיר.

ומפרשת הגמרא: מנא הני מילי לחלק בין פקעו קודם חצות לבין פקעו לאחר חצות.

אמר רב: כתוב אחד אומר "היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר" [ויקרא ו] לגבי דין והקטיר שבו עוסק הפסוק, וענינו שתתקיים הקטרה כל הלילה, וכתוב אחד דהיינו אותו פסוק עצמו אומר "כל הלילה" גם לענין "והרים את הדשן" - שמצוות תרומת הדשן תהיה אף היא בלילה, והיינו משום שהפסוק של "והרים את הדשן" בהכרח מוסב על האמור בסמוך לו למעלה "כל הלילה" שהרי לא נאמר "ולבש הכהן בבקר מדו בד והרים". ואם כן יש כאן סתירה, מצד אחד, מצוות ההקטרה צריכה להימשך כל הלילה, ומאידך גיסא, תרומת הדשן של אפר ההקטרה צריכה אף היא להיעשות במשך הלילה, וכיצד תתקיימנה שתיהן? אלא יש לפרש הפסוק ולומר: חלקיהו את הלילה חציו עומד להקטרה שאין נחשב עיכול עד שיעשה דשן, וחציו להרמה שאפילו אלו הקשים ראויים להרמה [16] משעה זו וכבר קרויים דשן.

אולם פשוט, שמאחר ותרומת הדשן צריכה להיעשות בדשן ולא בבשר, הרי שכל שלא נעשה דשן אפילו לאחר חצות אם פקע יש להחזירו. [ולכן כאשר למדנו כאן שיש דבר שהוא עומד גם להקטרה וגם לתרומת הדשן, בהכרח מדובר בשרירי שנתקשו ועדיין לא נעשו פחם, ועל כך אמר הכתוב שקודם חצות יש עליהם עוד מצוות הקטרה, ולאחר חצות עומדים הם להרמה. וממילא, אם פקעו מהמזבח קודם חצות, יש להחזירם שעדיין עומדים הם להקטרה, אבל אם פקעו לאחר חצות שכבר ראויים להרמה, אין מחזירים אותם משום שאין עליהם עוד מצוות הקטרה].

מתיב רב כהנא על דברי רב שחילק את הלילה חציו להקטרה וחציו לתרומה, ואשר משמע מדבריו שקודם חצות הלילה אינו זמן הרמת הדשן, אפילו באלו שכבר נעשו אפר: [17] שנינו, בכל יום היה תורם את המזבח ומרים ממנו מלא המחתה דשן משעת קרות הגבר או סמוך לו מלפניו או מאחריו. ביום הכפורים היה תורם בחצות הלילה, ברגלים שהיו קרבנות רבים ורב הדשן, וצריך להעלותו אל התפוח שבאמצע המזבח בכדי לסדר את המערכה ולהכינה לקרבן תמיד של שחר, היה תורם כבר באשמורת הראשונה של הלילה שהיא קודם חצות הלילה.

ומעתה, אי סלקא דעתך שמצוות תרומת הדשן מחצות הנה דאורייתא ואין להקדימה, אם כן היכי מקדמינן ברגלים לתרום כבר באשמורת ראשונה? ומתרצינן: אמר רבי יוחנן, הן אמת ששרירי קודם חצות אינם ראויים להרמה וכפי שדרש רבה מהפסוק המלמד שעיכול שרירי נקבע על פי חצות הלילה, ומה שמצינו כאן הרמה קודם חצות היינו באופן שנתעכל לגמרי, ולמדנו זאת מדרשה נוספת. [18] והיא, ממשמע שנאמר "כל הלילה" איני יודע שמצוות הקטרה היא עד הבקר? ואם היה הפסוק מתפרש כמשמעו בלבד שבא ללמדנו דין זה של העלאת איברים והקטרתם עד הבקר, לא היה לו לכתוב כי אם "כל הלילה" וממילא ידענו שהוא עד הבקר, ואם כן, מה תלמוד לומר "עד הבקר"? אלא, לא בא זה אלא לענין מצוות הרמה, וכך אמר הפסוק "עד הבקר - והרים" שמשמעו, והרים לפני הבקר, לומר לך: תן בקר לבקרו של לילה דהיינו שעל הבקר הקיים שהוא עלות השחר, הוסף זמן נוסף לפניו שאף הוא יחשב לבקר לענין תרומת הדשן, ומאחר ולא ניתן שיעור זמן לזה, הרי שהכל נעשה לפי צורך השעה.

הלכך אמרו חכמים, כל יומא מקרות הגבר סגי לעשות הרמה. ואילו ביום הכפורים, משום חולשא דכהן גדול שכל העבודה מוטלת על כתפיו, [19] יש להקדים את ההרמה ונעשית מחצות הלילה. וברגלים דנפישי קרבנות ומשום דקדמי אתו ישראל לבית המקדש להביא קרבנותיהם לכן נעשית ההרמה כבר מאשמורת הראשונה. כדקתני סיפא של ברייתא זו, לא הייתה קריית הגבר מגעת עד שהיתה עזרה מלאה מישראל.

איתמר לענין מה שנינו במשנה לגבי איברים שנתקשו ע"י האש ועדיין לא נעשו פחם, שזמן הקטרתם הוא עד חצות הלילה, וזמן הרמתם נקבע מחצות והלאה:

פירשו אותם איברים קודם חצות שעדיין מצוות הקטרה עליהם וצריך להחזירם, והוא החזירן אחר חצות. ומאחר ולא היו על המזבח בשעת חצות שהוא הזמן הקובע ועושה אותם ראויים להרמה ומפקיע מהם דין הקטרה, הרי שלא נקבע דינם להרמה, וממילא עדיין דין הקטרה עליהם. ומעתה נחלקו האמוראים מתי יקבע דין הרמה עליהם:


הערות

[16] כן פירש רש"י. אולם התוס' [ד"ה וחציו] פירשו, שאין שרירי הקשים ראויים להרמה, שהרי אינם דשן, אלא כוונת הגמרא באומרה "חציו להרמה" היינו כעין הרמה, שכבר אינם ראויים להקטרה.

[17] כן כתב רש"י. ולכאורה יש לידע, מנין לו שלדעת רב אפילו אם נעשו אפר אין להרימם קודם חצות, שמא לא חילק רב אלא בשרירי הקשים שלא נעשו אפר, שבהם זמן ההקטרה הוא עד חצות וזמן הרמתם מחצות והלאה! ? ועוד הקשה בטהרת הקדש, מאחר ואף שכבר נעשה אפר אין להרימו קודם חצות, אם כן מנין לרב לחדש בשרירי הקשים שניתן להרימם מחצות והלאה, שמא אין להרימם עד שיעשו דשן גמור, ולא בא הכתוב לחדש אלא דין זה שאין להרים קודם חצות אפילו את מה שכבר נעשה אפר! ? ותירץ, כי משמע מדברי רב שהפסוק "כל הלילה והרים" מוסב על אותו הדבר שעליו אמר הכתוב "כל הלילה והקטיר" שעל אותו ענין עצמו שאמרה תורה עליו להקטירו כל הלילה, באה דרשת "והרים" למעט את חצי הלילה מדרשה ראשונה. ומעתה, דרשה ראשונה של הקטרה כל הלילה וודאי עוסקת באברים שעדיין לא נעשו אפר, שהרי על אפר לא שייך לשון "הקטרה", וכיון שכן הרי אף הדרשה בענין הרמת הדשן עוסקת באברים שעדיין לא נעשו אפר, שאע"פ כן ניתן להרימם משחצות והלאה. ולפי זה יש לומר גם להיפך, שהרי אם לא היתה לנו דרשה על הקטרה כל הלילה, והיינו דורשים את כל הלילה רק לענין הרמת הדשן, וודאי שכוונת הפסוק היתה לענין דשן גמור וכפי האמור בו "והרים את הדשן", וממילא יש לומר שכאשר באה דרשה ראשונה למעט את חצי הלילה מהרמה, מוסבת היא על אותו ענין עצמו שעליו דיברה תורה בענין הרמת הדשן דהיינו דשן גמור, ואם כן למדנו שאף דשן גמור אין להרימו קודם חצות הלילה.

[18] כך פירש רש"י, וכתב, שאין לגרוס תיבת "אלא" בהקדם לדברי רבי יוחנן, שהרי אינו חולק על רב, אלא בא לפרש ולהעמיד הפסוקים כדבריו. אולם התוס' [ד"ה אלא] כתבו כגירסת הספרים שגרסו "אלא אמר רבי יוחנן", והיינו שבא לחלוק. ופירושו, שדעת רב היא שאפילו אפר גמור אין להרימו קודם חצות, ואילו רבי יוחנן סובר שדרשת "כל הלילה" שנאמרה בין לענין הקטרה ובין לענין הרמה, באה לומר שכל הלילה כשר להקטרת אלו שלא נתעכלו עדיין, וכל הלילה כשר להרמת אלו שכבר נעשו דשן, ואילו לגבי שרירי הקשים למדנו עוד דרשה שאמר הכתוב תן בקר לבוקרו של לילה לומר, שחצות קובע בהם עיכול, וכך נדרש הפסוק: תן השכמה אחת לבוקרו של לילה, ובוקרו של לילה הוא עמוד השחר שנתן לו הכתוב בקר אחר לומר שאין צריך להקטיר מאותו בוקר, ומאחר ולא נתן הכתוב זמן לאותו בוקר, בהכרח היינו חצות הלילה, וכן פירש רש"י ביומא [כ ב].

[19] התוס' [ד"ה משום] הוכיחו מכאן שביום הכפורים אף עבודות הלילה כגון תרומת הדשן וסידור המערכה היו מוטלות על כתפי כהן גדול, ומשום כך אמרה הגמרא שהקדימו את תרומת הדשן בכדי שתהיה לו שהות לנוח אחריה כדי לעשות בנחת את שחיטת התמיד של שחר. ואמנם, דעת ריב"א היא שתרומת הדשן ביום הכפורים אינה צריכה להיעשות דווקא ע"י כהן גדול, ולדבריו, פירוש הגמרא הוא, שהיו מקדימים כל עבודות הלילה ע"י שאר כהנים, בכדי שיתאפשר לכהן להתחיל את עבודות היום מיד בעלות השחר, קודם שיהיה רעב וחלש.

בשרירי [באיברים קשים] שהאש אכלה בהם עד שנתייבשו, אך לא נעשו אפר, ועד חצות יש מצוה להקטירם. ומבררים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו] שזמן חצות הלילה קובע בענין זה?

אמר רב, כתוב אחד אומר: "כל הלילה והקטיר", שמצוה להקטיר כל הלילה את איברי העולה, כאמור: "היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר" (ויקרא ו, ב), ואילו כתוב אחד אומר: "כל הלילה... והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה... ושמו אצל המזבח" (ויקרא ו, ב—ג), משמע שכבר מתחילת הלילה ניתן להרים את הדשן, ובכלל זה איברי העולה שכבר אכלה האש.

וכדי ליישב סתירה זו יש לומר: חלקיהו את הלילה לשני חלקים, חציו למצות הקטרה ומה שפקע — יחזיר, וחציו להרמה שמחצות הלילה נגמרה מצות ההקטרה, וניתן להרים את הדשן.

על דברי רב, שרק בחצות מתחילה מצות תרומת הדשן, מתיב [מקשה] רב כהנא מן המשנה: בכל יום תורם את המזבח מרים ממנו מעט דשן ומניחו בצד המזבח, מזמן קרות הגבר (קריאת הכרוז בבית המקדש, או קריאת התרנגול) או בזמן הסמוך לו, בין מלפניו [או] מאחריו, ביום הכיפורים — תורם בחצות, ואילו ברגלים — תורם באשמורת הראשונה, בסוף השליש הראשון של הלילה. ומעתה יש לשאול: ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שזמן תרומת הדשן מחצות דאורייתא [מן התורה] היא, כפי שדרש רב מן הכתובים, היכי מקדמינן והיכי מאחרינן [כיצד מקדימים אנו ברגלים וכיצד מאחרים אנו בכל ימות השנה]?

אלא אמר ר' יוחנן: לא מכאן למדים את זמנה של תרומת הדשן, אלא באופן זה: ממשמע שנאמר לענין הקטרת האיברים "כל הלילה" (ויקרא ו, ב), איני יודע שהיא עד הבקר? אם כן מה תלמוד לומר מיד אחר כך "עד בקר" (ויקרא ו, ב)? ללמדנו לענין תרומת הדשן הנזכרת מיד אחר כך: תן בקר לבקרו של לילה כלומר, יכול אתה להקדים ולעשותה כבר מתחילת הלילה,

הלכך [על כן] בכל יומא [יום] מימות השנה מקרות הגבר סגי [מספיק]. ביום הכיפורים, משום חולשא [חולשה] של כהן גדול שהרי עליו מוטלת כל עבודת היום — מקדימים ותורמים מחצות. ברגלים, דנפישי [שמרובים] קרבנות שמביאים העולים לרגל, דקדמי אתו [שמשום כך מקדימים ובאים] ישראל לבית המקדש עם קרבנותיהם — תורמים את הדשן כבר מאשמורת הראשונה, כדקתני סיפא [כמו ששנו בסופה] של משנה זו, כי ברגלים לא היתה קריית (קריאת) הגבר מגעת עד שהיתה עזרה מלאה מישראל.

א ובענין ששנינו במשנתנו, שאיברים שאכלה האש ונתקשו ("שרירי"), חצות הלילה מחשיבם כמעוכלים, ונגמרה מצוותם, ואם פקעו מן המזבח אין צורך להחזירם. איתמר [נאמר] כי נחלקו אמוראים בבעיה הבאה: פירשו האברים מעל המזבח קודם חצות, והחזירן אחר חצות, כך שבחצות לא נשלם עיכולם — מתי ייחשבו כמעוכלים, ואם יפקעו שוב לא יהא צורך להחזירם? רבה אמר:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

with regard to hardened limbs that were dried by the fire but have not yet been reduced to ash. The mishna teaches that before midnight, such limbs should be returned to the altar. The Gemara asks: From where is this matter derived that midnight determines whether or not they shall be returned?

Rav says: One verse states: All night and he shall burn the burnt offering, which indicates that there is a mitzva to burn the limbs of a burnt offering all night, as the verse states: “It is the burnt offering on the pyre upon the altar all night until the morning” (Leviticus 6:2). And one verse states: “All night until the morning…and he shall remove the ashes that the fire has consumed of the burnt offering on the altar, and he shall put them beside the altar” (Leviticus 6:2–3), which indicates that one may remove the ashes at any time during the night, including the limbs of a burnt offering that were already hardened by the fire. How can these texts be reconciled?

Rav explains: Divide the night into two parts: Half of the night, i.e., until midnight, is designated for the mitzva of burning, and during this time, that which is dislodged from the altar shall be returned; and half of the night, i.e., after midnight, is designated for removing.

With regard to Rav’s assertion that one may begin to remove the ashes only after midnight, Rav Kahana raises an objection from a mishna (Yoma 20a): Every day the priests would remove the ashes from the altar and place them on the east side of the ramp at the rooster’s crow or close to the time of its crowing, whether before it or after it, as there was no insistence on a precise time. On Yom Kippur they would remove the ashes at midnight. On the Festivals the ashes were removed even earlier, at the end of the first watch. Rav Kahana concludes his objection: And if it enters your mind that the proper time for removing the ashes by Torah law is from midnight, how do we advance the removal of the ashes on the Festivals, and how do we delay their removal the rest of the year?

Rather, Rabbi Yoḥanan says: The proper time of the removal of the ashes is based on the following: From the fact that it is stated with regard to the burning of the limbs: “All night” (Leviticus 6:2), don’t I know that he may burn a burnt offering until the morning? If so, what is the meaning when the verse states: “Until the morning”? It means: Add another morning to the morning of the night. Arise before dawn, as that is the time for the removal of the ashes. Nevertheless, there is no specific hour fixed for performing this removal, and one may remove the ashes from the beginning of the night.

Therefore, every day, performing the removal at the rooster’s crow is sufficient. On Yom Kippur, due to the weakness of the High Priest, who must perform the entire Temple service on that day, they would hasten to remove the ashes from midnight. On the Festivals, during which there are many offerings on account of the masses of Jewish people in Jerusalem on those days, who, in order to offer their sacrifices, would arrive early at the Temple, they would remove the ashes beginning from the end of the first watch, as the mishna teaches in the latter clause (Yoma 20a): The call of the rooster would not arrive on Festivals until the Temple courtyard was filled with Jews.

§ The Gemara previously explained the mishna as saying that limbs that were hardened by the fire but not entirely consumed are not returned to the altar if they were dislodged from it after midnight, since the mitzva of burning has been performed and the limbs are considered to have been entirely consumed. It was stated that amora’im engage in a dispute concerning the following matter: In the case of limbs that separated from upon the altar before midnight and were returned after midnight, whereby the mitzva of burning was not completed by midnight, Rabba says:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

רש"י ד"ה היו תורמין. מלא המחתה. עמש"כ בפסחים (כו) בדבריו:

בשרירי. קשין שנתקשו מחמת האש ששלטה בכולן ונשרפו אלא שלא נעשו פחם אלא כעצים יבישים הם מתוכם: מנהני מילי. דבחצות תליא מילתא: כתוב אחד אומר כל הלילה והקטיר. על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר דהיינו הקטרה: וכתוב אחד אומר כל הלילה. וסמיך ליה והרים את הדשן וע''כ אכל הלילה קאי דהא לא כתיב ולבש הכהן בבקר מדו בד אלא כל הלילה עד הבקר ולבש והרים כן שמעתי בסדר יומא: חציו להקטרה. דלא הוי עיכול אי לאו דשן ממש הוא: וחציו להרמה. אפי' קשין שבהן ראויין להרמה וקרויין דשן ומיהו בשר ממש ליכא למימר דמיקרי דשן: מתיב רב כהנא. אדרב דאמר חציו להרמה דמשמע דקודם חצות לאו שעת הרמה היא אפילו מן הנעשין דשן: היו תורמין. תרומת הדשן מלא מחתה ונותנה במזרחו של כבש: וברגלים מאשמורת הראשונה. ומשום דנפישי קרבנות ונפיש דשן וצריך להעלותן לתפוח שבאמצע המזבח ולסדר את המערכה בלילה שיוכלו לשחוט ולהעלות התמיד בעלות השחר: ה''ג ואי חצות דאורייתא היכי מקדמינן ל''ג והיכי מאחרינן: א''ר יוחנן גרס ולא גרסינן אלא: ממשמע שנאמר כו'. כלומר קראי כדרב מיתרצי ולאשמועינן דחצות עושה עיכול בשרירי דקודם חצות הן בכלל הקטר ומחצות ואילך ראויין להרמה כדשן מעליא והרמה במעוכלין לגמרי קודם חצות נפקא לן מהאי קרא: ממשמע שנאמר כל הלילה כו'. אם ללמד בא כמשמע כל המקרא שיהא מעלה אברים ומקטירן עד הבקר מכל הלילה נפקא: מת''ל עד בקר. לא נאמר אלא לענין הרמה לומר שתורמין כל הלילה והכי קאמר עד הבקר והרים לפני הבקר והרים ולא נתן שיעור לדבר: תן בקר לבקרו של לילה. בוקרו של לילה עלות השחר בקר אחר תן לו היינו השכמה וכיון דאין זמן לדבר אלא של השכמה הכל לפי צורך השעה יש בידך לעשות הלכך כל יומא בקרות הגבר או סמוך לו לפניו או לאחריו סגי: ביום הכיפורים. שכל העבודה מוטלת על כהן גדול ואיכא חולשא וצריך להקדים יותר: וברגלים מאשמורת הראשונה. כדקתני סיפא דההיא ולא היתה קרות הגבר מגעת ברגלים עד שהיתה עזרה מליאה ישראל:
וחציו להרמה. פירש בקונטרס ושרירי נמי ראויין להרמה מיהו נראה דלאו ראויין להרמה דלאו דשן נינהו אלא חציו להרמה דקאמר לא הרמה ממש אלא כעין הרמה שאין ראויין להקטרה וכן משמע פ' שני דמעילה (דף ט:) דדייקא התם וכן גחלת שפקעה מעל גבי המזבח לא יחזיר הא על גבי המזבח יחזיר ומקשי מינה לרב ומשני שאני גחלת דאית ביה ממשא הלכך יחזיר דלא נעשית מצותו משמע דאין ראוי לתרום מהם דאי ראוי לתרום מהם כשתרמו אמאי יחזיר הרי נעשית מצוותן ומיהו היא גופה לא ידענא מנא ליה דאיירי לאחר תרומת הדשן דמהאי טעמא מקשה לרב דאמר לאחר תרומת הדשן איירי וכי היכי דמתרצינן ליה לאחר תרומת הדשן לר' יוחנן יתרצה קודם תרומת הדשן לרב דמודה רב דמועלין ונראה בעיני דדומיא דפסולין שפקעו דאיירי בכל ענין דקתני וכן גחלת שפקעה ומינה נמי דייקא דבגחלת אין חילוק בין קודם חצות לאחר חצות דבכל ענין עיכול דדומיא דפסולין שברישא קתני דאפילו קודם חצות לא יחזיר ועוד דבסיפא גבי אברים הוא דמפליג אבל בגחלת לא מפליג דעיכול חשיבא ולא שייך לא לשון הקטרה ולא לשון מוקדה דהא (בכך מיתוקמא) ומ''מ יחזיר דלאו ראויה להרמה הויא דלאו דשן היא ולא נעשית מצוותה על גבי המזבח יחזיר דאכתי לא נגמרה מצוותה וכי פקע לא יחזיר דעל מוקדה על המזבח משמע דדבר שצריך יקידה יהא על המזבח אפילו פקע אבל דבר שאין צריך יקידה לא וא''ת כשמאספין את האפר להעלותו לתפוח אין יכולים להזהר שלא יהו הרבה גחלים על האפר והכא משמע שאסור להוציא הגחלת מן המערכה כדדייק במעילה (ג''ז שם) דיחזיר וכל שכן שאסור להוציא ובמסכת תמיד (דף לג.) נמי משמע שהיה נוטל מן המאוכלות הפנימיות אלמא גחלים היה נוטל וצריך לומר דמאי מן המאוכלות היה נוטל הנהו דלית בהו מששא וחשיבי אפר אבל גחלת דהכא דמינה דייק במעילה דיחזיר מיירי בגחלת חיה דאית ביה מששא והא דקאמר במעילה ה''ה דאפילו אפר לאו דליהוי כגחלת ממש אפי' לענין חזרה דגחלת מחזירין לעולם אפילו לאחר תרומת הדשן דאין מעלין אותה לתפוח אבל אפר מעלין לתפוח אלא לענין מעילה הוא דקאמר דהויא כגחלת ואע''פ שלכאורה יש חילוק בין גחלת חיה לשאינה חיה שאינה חיה בכלל דשן היא כדתנן נטל מן המאוכלות הפנימיות ומ''מ יש ליישב כפירוש הקונטרס דחציו להרמה היינו אפילו בשרירי ולענין זה שהרמת הדשן מתירן לאוספם לתפוח ולא לענין זה שיעשה מהם תרומה דהא דשן [כתיב והיינו] דאמר רחמנא והרים את הדשן מחצות כדי להתיר אפי' שרירי דמחצות ואילך חשיבי עיכול להקטרה ואם ירצה יאספם לתפוח כדי להוציאם מחוץ למחנה אבל אם רוצה להניחם במקום המערכה כדי למרק מצותם שיהו הם ראויין עצמם לתרומת הדשן עדיין מצוותם עליהם הלכך יחזיר דמסתבר למימר דעדיין חסר מהם מירוק מצוה כיון שעדיין אין ראויין לתרומת הדשן והשתא ניחא לישנא דחציו להרמה וניחא נמי שבשעה שמאספין את האפר לא היו צריכין להזהר מן הגחלים ואפי' היו לוחשות וקצת היה נראה כן במסכת תמיד פרק ראוהו (דף כח:) דתנן נטלו את המגריפות ואת הצינורות ועלו לראש המזבח האברים והפדרים שלא נתאכלו מבערב סולקין לצדדי המזבח ובתר הכי קתני החלו מסלק באפר על גבי התפוח וזהו כפי' רש''י שלא היו מסלקין. אותם שלא נתעכלו אבל גחלים עיכול חשיבי ואפילו חיים כדפי' לעיל דאפילו קודם חצות חשיבי עיכול אם כן לאו בכלל שלא נתעכלו נינהו הלכך נ''ל פירוש הקונטרס עיקר: אלא אמר ר' יוחנן. בקונטרס מחק אלא בפירושים הראשונים ופי' דרבי יוחנן מתרץ קראי כרב חציו להקטרה וחציו להרמה ומיהו היינו דוקא בשרירי והאי דקאמר (דקמדמי) קודם לחצות היינו במעוכלין ומקראי אחרינא נפקא ליה דכתיב עד בקר תן בקר לבוקרו של לילה ומוקמינן ליה בהרמה ומסר המקום הדבר לחכמים להיות מדמין כל מה שירצו לפי הצורך להם ומיהו קשה לפירוש זה דקרא דעד בקר דכתיב בהקטרה [היכי] מוקמינן ליה בהרמה ועוד דאלא גרסינן בכל הספרים ונראה כגיר' פירושים אחרונים דגרסי אלא ופליג רבי יוחנן אדרב דאמר חציו להרמה דאפילו בדשן המעוכל יפה לא מקדמינן וקאמר רבי יוחנן דכל הלילה קאי אהקטרה וקאי אהרמה דכל הלילה כשר להקטיר כשאין מעוכלין וכל הלילה כשר להרמה אם יש דשן מעוכל וגבי הקטרה כתיב בקר מיותר ליתן בקר לבוקרו של לילה והיינו בשרירי דחצות עושה עיכול והכי מידריש קרא תן השכמה אחת לבוקרו של לילה ובוקרו של לילה הוא עמוד השחר ונתן לו הכתוב בקר אחר לומר שאין צריך להקטיר מן השחר ואילך וכיון שלא נתן זמן באותו בקר על כרחך הוא חצות לילה שמעינן דבשרירי תלוי בחצות ובדשן מעוכל דלית ביה מששא כל הלילה והרים אבל אית בהון מששא כל הלילה והקטיר וכך פי' בקונטרס בפ''ק דיומא (דף כ) וצ''ע במגילה (דף כ:) דקאמר כל הלילה כשר להקטרה אמאי לא קאמר נמי להרמה: משום חולשא דכהן גדול מחצות. כאן משמע שעבודת לילה כמו תרומת הדשן וסידור המערכה היו מוטלות עליו והשתא אתי שפיר משום חולשא דכהן גדול שיוכל לנוח אחר תרומת הדשן ולהפסיק כדי לעשות בנחת שחיטת התמיד ועבודת היום אבל אי עבודת לילה בשאר כהנים מאי חולשא איכא וריב''א פירש ביומא (דף כ:) דלא גרס הכא כהן גדול דתרומת הדשן לא הויא בכהן גדול מדלא חשיב טבילת תרומת הדשן בהדי ה' טבילות וי' קידושין שהיה עושה ביום הכפורים ועוד דפייס דתרומת הדשן חשיב בסדר יום הכפורים ואילו היה בכהן גדול למה ליה להזכיר בסדר יום הכפורים וכן יסד הפייט הוקמו מחצות אפרה לבערה בפייס דשן הבערה ומיהו רבינו היה מפרש דאין צריך למוחקו דה''פ משום חולשא דכהן גדול מקדימין תרומת הדשן וסידור המערכה ושריפת אברים שלא נתעכלו מבערב בשאר כהנים כדי שעל ידי כן יהא מזומן כה''ג להתחיל מהבקר כשיעלה עמוד השחר עבודת היום קודם שיהא רעב וחלש:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד