זבחים צג ע"א

ועוד בענין זה בעא מיניה [שאל ממנו] רמי בר חמא מרב חסדא: אם ניתז דם החטאת על בגד טמא ונטמא בכך, ונפסל להזאה, מהו דינו, האם חייב בכיבוס? אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: מדקמיבעיא ליה הכי [מכיון שנשאלה לו לרמי בר חמא כך], כשהדם נטמא כאשר ניתז על הבגד, ולא שאל על מקרה של דם שכבר היה טמא קודם שניתז על הבגד, שמע מינה [למד מכאן] שהוא סבור כי גם אם היתה לה לחטאת שעת הכושר ורק לאחר מכן נפסלה — אין דמה טעון כיבוס, והשאלה שלו היתה איפוא: האם

הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא כאשר היו הדברים בזה אחר זה, שתחילה נפסלה החטאת, ואחר כך ניתז דמה על הבגד, אבל אם התרחשו הדברים בבת אחת כגון במקרה זה, בו ניתז הדם על הבגד ונטמא בו זמנית — לא, וחל דין כיבוס על הדם. או דלמא [שמא] לא שנא [אינו שונה] אם היו הדברים בבת אחת או בזה אחר זה, אלא הואיל ונפסל הדם כשהוא נוגע בבגד — אינו ראוי לכיבוס? אמר ליה [לו] רב חסדא לרמי בר חמא בתשובה לשאלתו: פתרון השאלה תלוי בפלוגתא [מחלוקת] של ר' אלעזר ורבנן אליבא [לפי שיטת] רבה בהסבר מחלוקת זו, וכדקא מתריץ [וכפי שמתרץ, מיישב] אביי את הדברים.

דתניא [שכן שנויה ברייתא], ר' אלעזר אומר: מי חטאת הבאים לטהר אדם מטומאת מת, שנטמאו, בכל זאת הריהם מטהרין את האדם מטומאתו. וראיה לדבר, שהרי אשה נדה שנטמאה בטומאת המת, מזין עליה ממי החטאת אף שהיא טמאת נדה, ומי החטאת נטמאים כשהם נוגעים בה.

ואמר רבה: אף על פי שלכאורה אין הדברים דומים, שהרי בנדה לא נטמאו מי החטאת קודם שנגעו בגופה, ואין מכאן ראיה למי חטאת שנטמאו קודם לכן — ר' אלעזר סבור שמי החטאת נטמאו עוד קודם שטיהרו את הנדה, כשהיו מעל גופה, שכן בשיטת ר' עקיבא רבו אמרה, שכך אמר ר' עקיבא: העברת כלי של מי חטאת על גבי מקום טמא — כאילו מונח הכלי באותו מקום דמי [נחשב הוא], ומי החטאת נטמאים. ומנין שכך סבור ר' עקיבא?

דתנן [שכן שנינו במשנה]: היה אדם טהור עומד חוץ (מעבר) לתנור שהתנור מפריד בינו לבין קיר הבית, ושרץ מטמא מונח בתנור, והושיט האדם את ידו לחלון שבקיר הבית ונטל את הלגין (כלי ובו מי חטאת) והעבירו מעל פי התנור (המצוי בחלקו העליון של התנור) — ר' עקיבא מטמא את מי החטאת שבלגין, אף שלא הונח הלגין על התנור, אלא רק עבר מעליו, וחכמים מטהרין. ולשיטת רבה, בהא פליגי [בזה הם חלוקים], שר' עקיבא סבר [סבור] כי הכלי ובו מי החטאת הריהו כמונח עליו דמי [נחשב], ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: לאו [לא] כמונח דמי [נחשב]. ור' אלעזר בענין הזאה על נדה, סבור כר' עקיבא, ולכן הוא מוכיח את דבריו ממי החטאת שנטמאו כשעברו מעל הנדה.

ואיתיביה [והקשה לו] אביי לרבה על הסברו זה ממה ששנינו בברייתא: אף על פי שר' עקיבא מטמא את מי החטאת כשהם מונחים בלגין קודם הזאה, מודה ר' עקיבא בהזאה עצמה, שאם תוך כדי הזאה על טמא מת העבירה מעל כלי חרס טמא, או מעל גבי משכב ומושב טמא — שהיא טהורה, משום שאין לך דבר שמטמא את מה שנמצא בחלל שלמעלה ממנו כלמטה, אלא רק כזית מן המת, ושאר כל המאהילין המטמאים דבר המאהיל עליהם. ומעירים: לשון ("כל המאהילין") באה לאיתויי [לרבות] אבן המנוגעת בצרעת הבתים, שאף היא מטמאה באוהל!

אלא אמר אביי הסבר אחר במחלוקת ר' עקיבא וחכמים: דכולי עלמא [לדעת הכל] כלי ובו מי חטאת העובר על מקום טמא — לאו [לא] כמונח דמי [נחשב], והכא בהא קמיפלגי [וכאן בזה הם חלוקים] שר' עקיבא סבר: גזרינן [גוזרים אנו] טומאה על הכלי העובר שיהא טמא שמא ינוח הכלי על התנור, שאז הוא נטמא בוודאות. ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: לא גזרינן [אין אנו גוזרים] גזירה זו. ומודה ר' עקיבא במי הזאה שעברו מעל דבר טמא, שאין מקום לגזירה זו, שהרי כיון דנפק נפק [כיון שיצא מתחת ידו של הכהן, כבר יצא] ושוב אין הוא יכול להניחה היכן שירצה, ולכן אין חשש שיניחנה במקום הטמא.

ושואלים: לפי הסבר זה של אביי, נמצא כי לדעת הכל, מי חטאת שהוזו על הנדה, אינם נטמאים קודם שהם מטהרים אותה, ואם כן ר' אלעזר ורבנן [וחכמים], שנחלקו האם מי חטאת שנטמאו מטהרים, במאי קמיפלגי [במה הם חלוקים]? אמר אביי: בשאלה האם דנין (למדים) דינה של טומאה קדומה (קודמת) כגון מי חטאת שנטמאו מתחילה, מטומאה שחלה על מי החטאת באותה שעה שהם מטהרים (כפי שהוא בנדה שמזים עליה) קמיפלגי [הם חלוקים].

מר סבר [חכם זה, ר' אלעזר, סבור]: דנין, והם מטהרים כמותם, ומר סבר [וחכם זה, חכמים, סבור]: אין דנין. והוא מה שהשיב רב חסדא על שאלת רמי בר חמא לענין דם חטאת שניתז על בגד טמא, ששאלה זו תלויה במחלוקת זו של ר' אלעזר וחכמים: לר' אלעזר דינו של דם שנטמא בשעת מגע בבגד כדינו של דם שנטמא קודם לכן, ואינו טעון כיבוס. ולדעת חכמים אין למדים זה מזה, ולכן כשנטמא בשעת המגע בבגד הריהו טעון כיבוס.

רבא אמר: אין להוכיח מכאן לענייננו, שכן דכולי עלמא [לדעת הכל] אין דנין טומאה קדומה מטומאה שבאותה שעה, וגם לא לדעת ר' אלעזר.

והכא [וכאן], שנחלקו האם יש ללמוד מנדה שנטהרת בהזאה, שמי חטאת שנטמאו מטהרים, בהא קמיפלגי [בזה הם חולקים], ר' אלעזר סבר [סבור]: הזאה של מי חטאת צריכה שיעור, ומכל מקום מצטרפין (מצרפים) להזאות יחד, להשלים לשיעור הזאה כדי לטהר את הטמא. ולכן אם בהזאה הראשונה על הנדה לא היה שיעור הזאה, הרי כבר נטמאה אותה הזאה. והואיל ולדעת ר' אלעזר היא מצטרפת להזאה השניה לטהר את הנדה, נמצא שמי חטאת שנטמאו מטהרים את הנדה. ואילו רבנן סברי [חכמים סבורים] שהזאה אין צריכה שיעור, ובהזאה הראשונה כבר נטהרת הנדה, והרי זו טומאה שחלה על מי החטאת באותה שעה שהם מטהרים. ואין ללמוד ממנה למקרה בו היו טמאים מתחילה.

א שנינו במשנה: חטאת פסולה אין דמה טעון כיבוס, בין שהיתה לה שעת הכושר קודם שנפסלה, ובין שלא היתה לה שעת הכושר. ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: זה שנאמר בדין כיבוס דם החטאת: "ואשר יזה מדמה על הבגד" (ויקרא ו, כ) בא למעט: דווקא כשהוזה מדם חטאת כשירה, ולא מדם חטאת פסולה. ר' עקיבא אומר: יש להבחין: אם היתה לה שעת הכושר שהיתה כשרה בשלב כלשהו, ונפסלה — דמה טעון כיבוס, לא היתה לה כלל שעת הכושר, ונפסלה — אין דמה טעון כיבוס.

ור' שמעון אומר: אחד זה ואחד זה, גם זו שהיתה לה שעת הכושר, מאחר שנפסלה — אין דמה טעון כיבוס. ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' שמעון? ומשיבים: כתיב [נאמר] בפרשת החטאת, שנזכר בה דין כיבוס הדם: "כל זכר בכהנים יאכל אותה" (ויקרא ו, כב), וכתיב [ונאמר] עוד באותה פרשה "מדמה" (ויקרא ו, כ), הרי אלו שני מיעוטים: חד [מקרא אחד] בא למעט להיכא [למקום] שהיתה לו לדם החטאת שעת הכושר, ואחד למקרה שלא היתה שעת הכושר.

ור' עקיבא, מה הוא משיב לכך? לדעתו יש רק מיעוט אחד לחטאת פסולה, הנלמד מהכתוב "מדמה" והוא מלמד על זו שלא היתה לה כלל שעת הכושר. ואילו המיעוט הנלמד מ"אתה" בא ללמד בענין מריקה ושטיפה של כלי נחושת שבושלה בו החטאת — פרט לתרומה, שאם נתבשלה — אין בכלי שנתבשלה בו דין מריקה ושטיפה. ור' שמעון שאינו דורש כך, הרי זה לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר: קדשים קלים שנתבשלו אין טעונין דין מריקה ושטיפה כפי שיבואר להלן (זבחים צו,ב), וכל שכן תרומה. ולפיכך אין צורך בכתוב מיוחד למעט תרומה מדין זה, ולכן הוא ממעט מ"אותה" חטאת פסולה.

ב משנה ניתז דם החטאת מן הצואר של הבהמה על הבגד — אינו טעון כיבוס. נתקבל הדם בכלי וניתן על המזבח, וניתז מן הקרן ומן היסוד על הבגד — אינו טעון כיבוס, שהרי כבר הוזה הדם ונתקיימה מצוותו. אם נשפך הדם מצוואר הבהמה על הרצפה קודם שנתקבל בכלי, ואספו הכהן וניתז הדם על הבגד — אין הדם טעון כיבוס. אין דם הנבלע בבגד טעון כיבוס אלא דם שנתקבל בכלי שרת, וראוי (ועומד) להזאה.

ג גמרא ומביאים מקור לדינים שהובאו במשנתנו. תנו רבנן [שנו חכמים]: יכול ניתז דם מן הצואר על הבגד יהא טעון כיבוס? תלמוד לומר בענין זה: "אשר יזה" (ויקרא ו, כ), לא אמרתי לך דין זה של כיבוס אלא בדם הראוי להזאה בלבד, שנתקבל בכלי. ועוד תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: יכול ניתז מן הקרן ומן היסוד יהא טעון כיבוס? תלמוד לומר: "אשר יזה" (ויקרא ו, כ) — פרט לזה שכבר הוזה.

ד שנינו במשנה: נשפך הדם על הרצפה ואספו הכהן, וניתז על הבגד — אינו טעון כיבוס. ועוד שנינו: אין טעון כיבוס אלא דם שנתקבל בכלי וראוי להזאה.

§ In a related matter, Rami bar Ḥama asked of Rav Ḥisda: If the blood of a sin offering sprayed onto a ritually impure garment, so that the blood became impure and unfit for presentation, what is the halakha? Does the garment require laundering? Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said: From the fact that Rami bar Ḥama asked the question in this manner, with regard to ritually pure blood that sprayed onto an impure garment, and not with regard to blood that was already impure that sprayed onto a garment, conclude from it that he holds that even if the sin offering had a period of fitness and then was disqualified, a garment onto which its blood sprayed does not require laundering.

His question, therefore, is: Does this statement apply only when one event, the spraying of the blood, occurs after the other event, i.e., the disqualification of the blood? But if the spraying and the disqualification occur simultaneously, as in this case, perhaps the principle does not apply, and the garment must be laundered. Or, perhaps there is no difference whether the events occur this way or that way, and even if the offering becomes unfit only as the blood touches the garment, it still does not require laundering? Rav Ḥisda said to Rami bar Ḥama: The matter is subject to the dispute between Rabbi Elazar and the Rabbis, in accordance with the explanation of Rabba, and as Abaye resolves it.

The Gemara elaborates: As it is taught in a baraita: Rabbi Elazar says: With regard to water of purification, which has been sanctified by the ashes of the red heifer, even if the water is rendered impure it nevertheless performs its function and purifies a person from the ritual impurity imparted by a corpse. This is evident because those performing the rite would sprinkle water of purification even on a menstruating woman who has been rendered impure by a corpse. Although her menstruation impurity renders the water of purification impure when it touches her, it is effective in removing the ritual impurity imparted by a corpse. Rabbi Elazar’s opinion is in opposition to that of the Rabbis.

And concerning this dispute, Rabba says: Although it would seem that the water of purification applied to a menstruating woman does not become impure until it touches her, the case may still provide precedent for all water of purification that has become impure, as follows: Rabbi Elazar stated his opinion in accordance with the opinion of his teacher Rabbi Akiva, who says that passing a vessel containing water of purification over the place where a ritually impure item is renders the vessel considered as if resting there, so that the water becomes impure. Consequently, just as the water of purification is effective for the menstruating woman although it has become impure when hovering above her, water of purification always remains effective after having contracted ritual impurity.

That is Rabbi Akiva’s opinion, as we learned in a mishna (Para 10:5): There is a dispute with regard to the case of a ritually pure person who was standing beyond an oven, which stood between him and the wall, and a carcass of a creeping animal, which imparts impurity, was in the oven; and the person stretched out his hand to the window and took the jug [halagin] containing water of purification and passed it over the opening of the oven. Rabbi Akiva deems the water of purification impure, although the jug has merely passed over the oven’s opening and has not come to rest on it, and the Rabbis deem the water pure. And according to Rabba, in this manner do they disagree: That Rabbi Akiva holds that the jug is considered as if resting on the opening of the oven, and the Rabbis hold that the jug is not considered as if resting there.

And Abaye raised an objection to Rabba’s interpretation from a baraita (Tosefta, Para 10:6): Although he deems the water of purification impure in the previous case, Rabbi Akiva concedes that in the act of sprinkling, in which the person passed the water of purification over an impure earthenware vessel or over an impure item designated for lying or sitting, the water remains pure. This is so because there is nothing that renders impure all that is in the airspace directly above it, like anything below that touches it, other than an olive-bulk from a corpse and all other items which impart ritual impurity to those items which overlie them, including a stone marked with leprosy. Such a stone also imparts overlying impurity, rendering impure anything under the same roof or, if there is no roof, in the airspace directly above it up to the sky.

Rather, Abaye said: Everyone agrees that a vessel containing water of purification passing over an item that is ritually impure is not considered as if it is resting on it. And here, with regard to the jug being taken over the oven, they disagree about this: Rabbi Akiva holds that we decree that the vessel contracts impurity by rabbinic law, since perhaps a vessel carried above an impure item will come to rest directly on that impure item. And the Rabbis hold: We do not decree that the vessel contracts impurity in such a case. And Rabbi Akiva concedes that in the act of sprinkling, while the water passes over an impure item, once it has set forth into the air, it has set forth. Since the water has left the person’s hand, the person cannot leave it to rest upon an impure item.

The Gemara asks: If so, Rabbi Akiva and the Rabbis would agree that the water of purification does not become impure before touching a menstruating woman. And, if so, then Rabbi Elazar and the Rabbis, who disagree as to whether impure water of purification renders one pure, with regard to what case do they disagree? Abaye said: They disagree with regard to whether one may derive the halakha of impurity rendered earlier, before sprinkling the water of purification, from the halakha of impurity rendered at that very moment that the purification occurs, as in the case of the menstruating woman.

One Sage, Rabbi Elazar, holds: One derives the halakha in this manner, and, therefore, the water effects purification even if the water has become impure first. And one Sage, the Rabbis, holds that one does not derive this halakha. Therefore, Rav Ḥisda’s answer to Rami bar Hama is that, according to the opinion of Rabbi Elazar, if the impurity occurs in the moment that the sin offering’s blood touches the impure garment, the halakha is the same as it is when the blood has become impure before reaching the garment. In both cases, the garment is exempt from laundering. According to the opinion of the Rabbis, the halakha is not the same in both cases: If the blood becomes impure at the very moment it reaches the garment, laundering is required.

Rava said: The case of sprinkling water of purification upon a menstruating woman has no bearing upon the case of the sprayed garment, as everyone holds that one does not derive the halakha of impurity incurred earlier from the halakha of impurity incurred at that very moment.

Rava continues: But here, with regard to the precedent of the menstruating woman, they disagree about this: Rabbi Elazar holds that sprinkling the water of purification requires a specific measure of the water, but sprinklings of small quantities combine to constitute sprinklings of the required measure. Therefore, if the initial sprinkling on the woman does not contain a sufficient measure of water, the small quantity of water of purification first becomes impure, but it later combines with the subsequent sprinkling to purify her. Consequently, water of purification that has already become impure may effect purification. But the Rabbis hold that sprinkling of the water does not require a measure. Accordingly, the woman is purified by the initial sprinkling, although the purification water becomes impure at the very moment that it reaches her; and this does not have any bearing on a case in which the purification water is impure before it touches the person upon whom it is sprinkled.

§ The mishna teaches: With regard to a disqualified sin offering, a garment on which its blood is sprayed does not require laundering, whether the offering had a moment of qualification when its blood was fit for sprinkling or whether it did not have a moment of qualification. The Sages taught in a baraita: With regard to a garment on which the blood of a sin offering sprayed, the verse states: “And when any of its blood shall be sprinkled on a garment” (Leviticus 6:20), teaching that laundering is required when some of the blood of a fit sin offering is sprayed on the garment, but this is not so in the case of the blood of a disqualified sin offering. Rabbi Akiva says: If the sin offering had a period of fitness and then was disqualified, a garment onto which its blood sprayed still requires laundering. If it did not have a period of fitness at all and was then disqualified, a garment onto which its blood sprayed does not require laundering.

And Rabbi Shimon says: With regard to both this sin offering that had a period of fitness and that sin offering that did not, a garment onto which its blood sprayed does not require laundering. What is the reasoning of Rabbi Shimon? The Gemara answers: It is written in the Torah with regard to laundering the blood of a sin offering: “Every male among the priests may eat it” (Leviticus 6:22), and only it. And it is written earlier in that same section: “Of its blood” (Leviticus 6:20), but not all its blood. Therefore, there are two exclusionary terms; one excludes laundering for the situation where the unfit offering had a period of fitness, and the other excludes a situation in which the offering did not have a period of fitness.

The Gemara asks: And how does Rabbi Akiva interpret these verses? From the term “of its blood” he derives that the offering that has no period of fitness is excluded. The exclusion indicated by the word “it” teaches that the requirement for scouring and rinsing a copper vessel in which sacred food was cooked excludes teruma, i.e., scouring and rinsing is not required for a vessel in which teruma was cooked. And rejecting Rabbi Akiva’s understanding, Rabbi Shimon conforms to his line of reasoning, as he says: Offerings of lesser sanctity do not require scouring and rinsing as explained on 96b, and all the more so does teruma not require this. Consequently, Rabbi Shimon does not need a verse to exclude teruma, and he interprets the verse to exclude both a sin offering that had a period of fitness and a sin offering that did not have a period of fitness.

MISHNA: If the blood of a sin offering sprayed from the neck of the animal onto a garment, the garment does not require laundering. If the blood was collected in a vessel and sprinkled on the altar and sprayed from the corner or from the base of the altar onto the garment, the garment does not require laundering, as the blood was already sprinkled and its mitzva was fulfilled. If the blood spilled from the neck onto the floor before it was collected in a vessel, and the priest collected the blood and it sprayed on a garment, the garment does not require laundering. It is only with regard to blood that was received in a sacred vessel and is fit for sprinkling that the garment requires laundering.

GEMARA: The Gemara cites sources for the halakhot mentioned in the mishna. The Sages taught in a baraita: One might have thought that if blood sprayed from the neck of the animal onto a garment, the garment should require laundering. Therefore, the verse states: “On which it shall be sprinkled” (Leviticus 6:20), which teaches: I told you that a garment requires laundering only with regard to blood which is fit for sprinkling, which must be collected in a vessel directly from the neck of the animal. It is taught in another baraita: One might have thought that if blood sprayed from the corner or from the base of the altar, the garment should require laundering. Therefore, the verse states: “On which it shall be sprinkled,” excluding that blood that was already sprinkled.

§ The mishna teaches: If the blood spilled from the neck onto the floor before it was collected in a vessel, and the priest collected the blood and it sprayed on a garment, the garment does not require laundering. It is only with regard to blood that was received in a sacred vessel and is fit for sprinkling that the garment requires laundering.