זבחים צד ע"א

וכן כל מיני בגדים העשויים מחומרים אחרים, שיהו אף הם חייבים בכיבוס? תלמוד לומר: "אשר יזה עליה תכבס" (ויקרא ו, כ) — שכל שהוא ראוי לכיבוס, הריהו חייב בכיבוס אם ניתז עליו דם חטאת. ומעתה יש לשאול, יכול שאני מרבה עור בהמה כבר משעה שהופשט ממנה? תלמוד לומר: "בגד" — מה בגד הריהו דבר המקבל טומאה כמות שהוא, אף כל דבר המקבל טומאה חייב בכיבוס, ואילו עור בהמה משהופשט אינו מקבל טומאה כמות שהוא, אלא רק ראוי לקבל טומאה משיחשוב להשתמש בו, ולכן אינו חייב בכיבוס. זו שיטת ר' אלעזר. וכאמור לעיל, לשיטת ר' יהודה אף בגד הראוי לקבל טומאה חייב בכיבוס, אף שעדיין אינו מקבל טומאה.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל למעשה ביניהם] בין ר' יהודה ור' אלעזר, כלומר, איזה דבר ראוי לקבל טומאה, אך אינו מקבל טומאה? אמר אביי: מטלית שהיא פחותה משלש אצבעות מרובעות איכא בינייהו [יש ביניהם], לדעת מאן דאמר [מי שאומר] שכל הראוי לקבלת טומאה חייב בכיבוס — הא נמי [זו גם כן] בכלל ראוי לקבל טומאה היא, דאי בעי חשיב עליה [שאם ירצה יחשוב עליה] לשימוש מסויים (כגון כטלאי לבגדו). ואילו לדעת מאן דאמר [מי שאומר] שרק דבר המקבל טומאה הריהו חייב בכיבוס — הא מיהא לאו בת קבולי [זו על כל פנים אינה בת קבלת] טומאה היא, ואינה חייבת איפוא בכיבוס.

רבא אמר הסבר אחר: בגד שכשעשאו מתחילה חישב עליה [עליו] לצורה, כלומר, לעשות עליו ציור או קישוט, איכא בינייהו [יש ביניהם], שהואיל ועשאו לשם כך, הרי כל עוד לא עשה כן — אין הבגד נחשב כלי הראוי לקבל טומאה. לדעת מאן דאמר [מי שאומר] שכל הראוי לקבל טומאה חייב בכיבוס — הא נמי [זה גם כן] ראוי לקבל טומאה, דאי בעי מבטיל ליה למחשבתיה [שהרי אם הוא רוצה הריהו מבטל את מחשבתו] ומחליט שהבגד ראוי לו כמות שהוא, ואז הוא מקבל טומאה. ואילו לדעת מאן דאמר [מי שאומר] שרק דבר המקבל טומאה חייב בכיבוס — השתא מיהא לאו בת קבולי [עכשיו על כל פנים אינה בת קבלת] טומאה היא, ואינה חייבת איפוא בכיבוס.

ולפי לשון אחרת, רבא אמר הסבר אחר: עוצבא (כעין שטיח) דחשיב עלה [שחשב עליה] לקצעה (לקוצצה בחיתוך מדוייק) איכא בינייהו [יש ביניהם], לדעת מאן דאמר [מי שאומר] שכל דבר הראוי לקבל טומאה חייב בכיבוס — הא נמי [זו גם כן] ראויה לקבל טומאה לכשיקצענה, וחייבת בכיבוס. ואילו לדעת מאן דאמר [מי שאומר] שרק דבר המקבל טומאה חייב כיבוס — הא לאו [זו הרי אינה] מקבלה טומאה עד דמקצע לה [שמקצע אותה]. והתניא [וכן שנויה ברייתא], ר' שמעון בן מנסיא אומר: עוצבא שחשב עליה לקצעה — טהורה עד שיקציענה.

א שנינו במשנה: אין טעון כיבוס אלא מקום הדם, ולא כל הבגד. ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? דתנו רבנן [ששנו חכמים] על מה שנאמר בענין כיבוס הבגד: "ואשר יזה מדמה על הבגד..." (ויקרא ו, כ), יכול נתז הדם על מקצת בגד יהא כל הבגד טעון כיבוס? תלמוד לומר מיד אחר כך: "אשר יזה עליה" (ויקרא ו, כ) — לא אמרתי לך לכבס אלא מקום שהוזה עליו הדם בלבד.

ועוד שנינו במשנה: כל דבר שהוא ראוי לקבל טומאה טעון כיבוס. ומעירים: סתמא [סתם דברי המשנה אלו] הריהם כשיטת ר' יהודה בתחילת המשנה, ולא כשיטת ר' אלעזר, הסבור שרק דבר המקבל טומאה בפועל חייב בכיבוס.

ועוד שנינו במשנה שכל דבר הראוי לכיבוס חייב בכיבוס. ומסבירים: לשון זו באה למעוטי [למעט] כלי מדין כיבוס, משום דבר [שבן] גרידה הוא, שמגרדים ממנו את הדם, ולא מכבסים אותו, כבגד שנספג בו הדם.

ב שנינו במשנה: אחד הבגד ואחד השק ואחד העור טעונין כיבוס. ושואלים: מתוך ששנינו תחילה כי רק דבר שהוא ראוי לכיבוס טעון כיבוס, יש למימרא [לומר] מכאן שעור בר [בן] כיבוס הוא. ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] על כך ממה ששנינו במשנה בהלכות שבת: היתה עליו על הכר לשלשת (צואת עופות) — מקנחה בסמרטוט יבש, אבל אינו שוטף אותה במים, משום איסור כיבוס בשבת. היתה הלשלשת על כר של עור — נותן עליה מים עד שתכלה. משמע שאין בעור משום כיבוס כלל!

אמר אביי: לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זו] כדעת רבנן [חכמים], הא [זו] כשיטת "אחרים". דתניא [שכן שנויה ברייתא] בדין כיבוס דם חטאת: הבגד והשק — מכבסו, הכלי והעור — מגררו. אחרים אומרים: הבגד והשק והעור — מכבסו, והכלי — מגררו. ומשמע שלדעת חכמים אין בעור כיבוס, ולדעת אחרים יש בו כיבוס.

ומעירים: כמאן אזלא הא [כשיטת מי הולכת זו] שאמר רב חייא בר אשי: זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה [פעמים הרבה הייתי עומד לפני] רב בשבת, ושכשיכי ליה מסאניה במיא [ושכשכתי לו מנעליו שנתלכלכו במים], ולא חשש לאיסור כיבוס, משום שהיו נעליו עשויות מעור? כמאן [כמי] — כרבנן [כחכמים] שבברייתא זו.

אמר רבא: ומי איכא למאן דאמר [והאם יש מי שאומר] שעור לאו בר [לא בן] כיבוס הוא? והכתיב [והרי נאמר] בדיני נגע צרעת: "והבגד או השתי או הערב או כל כלי העור אשר תכבס" (ויקרא יג, נח)! אלא אמר רבא: קרא ומתניתין [הכתוב בענין נגע הצרעת, והמשנה שלנו בענין כיבוס מדם חטאת] מדברים בעורות רכין, ובאלה ודאי שיש בהם כיבוס. ואולם כי פליגי [כאשר נחלקו] חכמים אם יש בעורות משום כיבוס הרי זה בעורות קשין.

ומקשים על הסבר זה: והאמר [והרי אמר] רב חייא בר אשי: זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה [פעמים הרבה הייתי עומד לפני] רב בשבת, ושכשיכי ליה מסאניה במיא [ושכשכתי לו מנעליו במים]. והרי נעליים עשויות לרוב מעור רך, ולדברי רב, הרי לדעת הכל יש בו משום כיבוס! ומשיבים: מדובר היה בנעלים העשויות מעורות קשין, ונהג רב כשיטת רבנן [חכמים], שאין בעורות קשים משום כיבוס.

הדר [חזר] ואמר רבא: לאו מילתא היא דאמרי [אין זה דבר נכון מה שאמרתי], להעמיד את המקרא בענין צרעת בעורות רכים; וכי אנו ניקו נימא ליה לקרא דכי כתיבן ברכין כתיבן [נעמוד ונאמר לו למקרא בענין נגע צרעת, שכאשר כתובים כלי עור, דווקא בעורות רכים כתובים] ולא בעורות קשים? מי לא עסקינן [האם אין אנו עוסקים] גם בכלי אכסלגיא (עור קשה) הבאים ממדינת הים, וקאמר רחמנא [ואמרה התורה]: ניבעי [שיצטרך] הם כיבוס?

אלא אמר רבא: אף שהכתוב בנגע צרעת עוסק גם בכלי עור קשים, מכל מקום אין קושי ממה שהם טעונים כיבוס, שכן הצרעת, כיון דמגופיה קא פרחה [שמגופו של הבגד היא פורחת] הריהי מחלחלא ליה ומשוי לה [מחלחלת, מרפה, אותו ועושה אותו] רך. אמר רבא: אי קשיא [אם קשה] לי, לשיטתי, שבעור רך יש כיבוס לדעת הכל, הא קשיא [דבר זה הוא שקשה] לי,

and all types of garments made of other materials in the requirement of laundering? The verse states: “You shall launder that on which it shall be sprinkled.” One might have thought that I include an animal’s hide after it was flayed. That verse states: “Garment,” to teach that just as a garment is an item that is susceptible to ritual impurity as is, so too any comparable item that is a ready utensil and therefore susceptible to impurity must be laundered. Accordingly, Rabbi Elazar holds that merely flaying a hide is insufficient to render it an item that must be laundered.

The Gemara asks: What is the practical difference between the opinions of Rabbi Yehuda and Rabbi Elazar? Is there an item that is fit to become ritually impure, but is not actually susceptible to impurity? Abaye said: A patch of cloth less than three by three fingerbreadths presents a practical difference between the two opinions. According to the one who says that any garment fit to become ritually impure must be laundered, this patch of cloth is also fit to become ritually impure, as if the owner wants, he can intend it for a specific use, as in patching his garment. According to the one who says that only an object already susceptible to impurity must be laundered, this patch, in any event, is not yet susceptible to impurity so it does not require laundering.

Rava said: A garment upon which an individual initially intended to place an image constitutes a practical difference between the two opinions. Since the garment was initially intended to have an adornment, the garment is considered incomplete and not yet susceptible to impurity until the image is added. According to the one who says that any garment fit to become ritually impure requires laundering, this garment is also fit to become ritually impure, as if the owner wants to, he can void his intention to add the image, and the garment will be automatically susceptible to impurity. According to the one who says that only an item already susceptible to impurity requires laundering, now, at least, this garment is not susceptible to impurity and does not require laundering.

According to a different version, Rava said: An unfinished hide [utzeva] that one intended to trim in a precise manner constitutes a practical difference between the two opinions. According to the one who says that any garment-like item fit to become ritually impure must be laundered, this hide must be laundered, since it is also fit to be susceptible to impurity if he voids his intention. According to the one who says that only an item already susceptible to impurity must be laundered, this hide does not require laundering since it is not susceptible to impurity until he trims it. This explanation may be corroborated, as it is taught in a baraita: Rabbi Shimon ben Menasya says: An unfinished hide that one intended to trim is ritually pure until he trims it.

§ The mishna teaches: A garment requires laundering only in the place that the blood was sprayed; but the entire garment does not require laundering. The Gemara asks: From where are these matters derived? They are derived from a verse, as the Sages taught: The verse states: “And when any of its blood shall be sprinkled on a garment.” One might have thought that even if the blood sprayed only on part of a garment, the entire garment should require laundering. To counter this, the same verse states: “That on which it shall be sprinkled.” This is to be understood: I told you that laundering is required only in the place that the blood was sprayed.

The mishna also teaches: A garment must be laundered only if it is an item that is fit to become ritually impure, and only if it is an item fit for laundering. The Gemara observes: Evidently, the unattributed portion of the mishna is taught in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. This statement is unlike the opinion of Rabbi Elazar, who holds that only an item that is presently susceptible to impurity requires laundering.

The mishna also teaches: Only an item fit for laundering must be laundered. The Gemara observes: This qualification serves to exclude a vessel from the requirement of laundering, as it is suitable for scraping blood off of it. Laundering is necessary only for material or fabric into which blood is absorbed.

§ The mishna teaches: With regard to the garment mentioned explicitly in the Torah, and the sackcloth, and the hide, all of these must be laundered. Apparently, that is to say that a hide, i.e., leather, is suitable for laundering. And the Gemara raises a contradiction between that assumption and a mishna that discusses laundering on Shabbat (Shabbat 142b): If there were bird droppings [lishleshet] on the cushion, one wipes it with a dry rag, but one may not rinse it with water because of the prohibition against laundering. If it was on a cushion of leather, he applies water to it until the filthy substance dissolves. Evidently, cleaning leather with water is not considered laundering.

Abaye said: This contradiction is not difficult. That mishna in tractate Shabbat is in accordance with the opinion of the Rabbis, and this mishna is in accordance with the opinion of others. As it is taught in a baraita about the blood of a sin offering: If blood sprays onto a garment or onto sackcloth, he launders it; but if it sprays onto a vessel or onto leather, he scrapes it off. Others say: If it sprays onto a garment, or onto sackcloth, or onto leather, he launders it; but if it sprays onto a vessel, he scrapes it off. According to this baraita, the Rabbis hold that laundering is not applicable to leather, and the opinion attributed to: Others say, holds that it is applicable.

The Gemara asks: In accordance with whose opinion is that which Rav Ḥiyya bar Ashi said: Many times I would stand before Rav on Shabbat and place water on his leather shoes, which he did not consider laundering on Shabbat? In accordance with whose opinion is it? It is in accordance with the opinion of the Rabbis in this baraita.

§ Rava said: And is there anyone who says that leather is not suitable for laundering? But isn’t it written with regard to leprosy: “And the garment, or the warp, or the woof, or any article of leather that you shall wash” (Leviticus 13:58)? Rather, Rava said: The verse that speaks of leprosy and the mishna that speaks of the sin offering are ruling with regard to soft leather, which is considered subject to laundering. In the baraita, when the Rabbis and the others disagree, it is with regard to an item that is made of hard leather; as the Rabbis hold that laundering does not apply to hard leather.

The Gemara challenges Rava’s explanation: But didn’t Rav Ḥiyya bar Ashi say: Many times I would stand before Rav on Shabbat and place water on his leather shoes, which he did not consider laundering on Shabbat? Since shoes are normally made of soft leather, according to Rava’s explanation, this should have constituted laundering on Shabbat. The Gemara resolves the difficulty: It was a case of hard leather shoes, and Rav acted in accordance with the opinion of the Rabbis, that laundering does not apply to hard leather.

Rava then said: That which I said, that the verse about leprosy relates to soft leather, is not correct. Shall we stand and say of the verse that when leather articles are written, it is only of soft leather articles that the Torah writes? A verse cannot be constrained in such a manner. Are we not also dealing with articles of hard leather [aksilgiyya] that come from overseas, and yet the Merciful One says in the verse that they require laundering?

Rather, Rava said: Although the verse also relates to hard leather, this does not mean that all opinions must agree that laundering is always applicable to hard leather. The hard leather in the verse is an exception, because in the case of leprosy, since leprosy sprouts from within the garment itself, it loosens it and renders it soft so that its halakhic status is that of soft leather. Rava said: Nevertheless, if something poses a difficulty for me, according to my opinion that everyone agrees that the halakha with regard to laundering applies to soft leather, this is what poses a difficulty for me: