זבחים צה ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צה - א

ומתרצינן: הדין של רב הונא שאם שייר בה כדי מעפורת הוא חבור, זה רק מדרבנן הוא, גזירה שמא לא יקרע את רובה. אבל מדאורייתא טהורה. ומותר להכניסו לעזרה לכיבוס, ואף על פי שטמא מדרבנן משום מצות כיבוס לא גזרו בו. נמצא שלענין טומאה איננו קרוי בגד אבל לגבי דם חטאת הוא קרוי בגד, שמכיון ששייר בו כדי שיעור סודר ראוי לחבר את הבגד ושמו עליו.

שנינו במשנה כלי חרס שיצא וכו'.

ופרכינן: וכי נוקבו ומבטלו משם כלי כדי לטהרו? והרי כלי אמר רחמנא, דכתיב "וכלי חרש אשר תבשל בו ישבר", הרי שצריך שיהיה עליו שם כלי בשעת שבירתו, ולא כלי הוא לאחר הניקוב.

ומתרצינן: שניקב נקב קטן כשיעור בשורש קטן, ובזה טהר מטומאתו, ועדיין שם כלי עליו לגבי חטאת לקיים בו מצות שבירה במקדש. אבל אם נקבו נקב גדול שיצא לגמרי מתורת כלי, שוב אינו נכנס ושוברו.

שנינו במשנה: כלי נחשת שנטמא פוחתו כדי לטהרו.

ופרכינן: והא לאו כלי הוא בשעת מריקה ושטיפה, הואיל ובטל שם כלי ממנו בנקיבתו, והרי התורה אמרה שצריך שיהא שם כלי בשעת מריקה ושטיפה, שנאמר: ואם "בכלי" נחשת בשלה, ומרק ושטף במים.

ומשנינן: דרציף ליה מרציף. אחר שפוחתו, מקיש עליו בקורנס ^[38] ומחברו, וחוזר שם כלי עליו כדי לקיים בו מצות מריקה ושטיפה.

אמר ריש לקיש: מעיל של בגדי כהונה שניתז עליו דם חטאת, ויצא חוץ לקלעים, ונטמא, מכניסו, את החלק של מקום הדם, לעזרה, בפחות משיעור שלש ^[39] על ^[40] שלש ^[41] אצבעות, ומכבסו. שאינו מכניס שיעור בגד טמא לעזרה, כיון שאי אפשר לקורעו, משום שנאמר בתורה על המעיל "לא יקרע ^[42]. ולכן אי אפשר לקורעו ולבטלו מתורת בגד כדי לטהרו, ולפיכך מכניס מקום הדם בפחות משלש על שלש שאין בו שיעור בגד לטומאה. ואין איסור להכניסו לעזרה.

ומקשינן: מתיב רב אדא בר אהבה והלא כתוב במשנה העבים בגדים עבים מאד והרכים בגדים דקים מאד שאינם ארוגים אין בהם שיעור קבלת טומאה משום שלש על שלש אצבעות כיון שאינם ראויים לא ללבישה ולא לתקן בהם חלוק אלא לישב עליהם, ולכן שיעורם בשלשה על שלשה טפחים. והרי המעיל הוא בגד עבה [שחוטיו כפולים שנים עשר] ושיעורו לקבל טומאה בשלשה על שלשה טפחים ולמה אסור להכניס שיעור שלש על שלש אצבעות.

ומתרצינן: אגב אבוהון חשיבי כשבגד קטן מחובר לבגד גדול אז השיעור של שלש על שלש אצבעות יש לו חשיבות. ולכן צריך להכניסו פחות משלש על שלש אף על פי שהוא בגד עבה, משום שהוא מחובר בבגד.

ופרכינן: והא בעי לכיבוס דם חטאת שבעה סממנים ^[43] השנויים לענין העברת כתמים של דם נדה? דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: דם חטאת ומראות נגעים שגם בהם הצריכה תורה כיבוס שנאמר "וכבסו את אשר בו הנגע", צריכין שבעת סממנים כדי להעבירם, ואחד מהם הוא מי רגלים.

וכיבוס דם חטאת הרי נעשה בעזרה, ואיך מכניסים מי רגלים לעזרה, והרי תניא: אלא שאין מכניסים מי רגלים למקדש!

הערות

^[38] כך הוא פירוש רש"י, והתוס' הקשו עליו, שאם כן גם בבגד שנטמא יכלה הגמרא לתרץ שאחרי שקורע אותו חוזר ומתקן אותו וקרוי בגד לענין כיבוס. אלא מוכח, כיון שהוא בגד חדש איננו חייב בכיבוס. ואם כן, הוא הדין בכלי, כיון שאחרי התיקון הוא כלי חדש איננו חייב במריקה ושטיפה. ולכן פירשו התוס' שכוונת הגמרא שהופך את הכלי שצד החוץ יהיה בפנים. והרמב"ם [פ"ח ממעה"ק הכ"א] כתב: נטמא כשיצא, פוחתו עד שיטהר ומכניסו וחוזר בפנים ומרדדו עד שיסתם הפחת ויחזור כתבנית הכלים. הרי שפירש כרש"י שמתקן את הכלי אחרי שנוקבו. וכתב המהר"י קורקוס שזה שסיים הרמב"ם ויחזור כתבנית הכלים, בא ליישב בזה את קושיית התוס' מדוע בבגד לא תירצה הגמרא ג"כ שמתקנו. ועל זה דייק הרמב"ם שכלי שמתקנו חוזר להיות כשאר כלי רגיל, אך בגד שמתקנים אותו אחרי קריעה איננו חוזר להיות בגד. ומה שדקדק הרמב"ם שמתקן את הכלי בפנים, ביאר במקדש דוד [לא ה] שזה מפני שכלי מתכת טמאים ששברם וחזר ותיקנם מדרבנן חוזרים לטומאתם הקודמת. ולכן איננו מתקן בחוץ. שאם כן נמצא שמכניס כלי טמא מדרבנן למקדש. ואף על פי שמבואר בגמרא שלצורך מצוות כיבוס מכניסים בגד ששייר בו כדי מעפורת שהוא טמא מדרבנן, מכל מקום, כשאפשר בלי להכניס טומאה מדרבנן עדיף. ובעיקר סברת התוס' שאם חוזר ומתקן את הכלי פטור ממריקה ושטיפה כיון שהוא כלי חדש. העיר המקדש דוד [לא ה] שהרי ההלכה שבליעה בלי בישול גם חייבת במריקה ושטיפה, ובכלי זה הרי נשארה הבליעה ממקודם ויתחייב כעת מחדש במריקה ושטיפה מכח הבליעה הזו. ותירץ שחיוב מרוק ושטיפה חל רק בשעת הבליעה בכלי ולא אחר כך. והחזו"א רצה ליישב באמת את הקושיא על רש"י בסגנון זה. שבכלי שמתקן אותו הבליעה שבכלי מחייבת מחדש במריקה ושטיפה, אך בבגד לא יכלה הגמרא לתרץ שמתקן אותו. שהרי הדם שנבלע בבגד נפסל מיד כיון שאידחי לכיבוס כמבואר בגמרא לעיל] צב ב, [ועכשיו כשמתקן הבגד מחדש הדם הפסול הזה אינו יכול לחייב כיבוס. אך החזו"א דחה זאת. שהרי כאן מדובר בכלי שנטמא ונטמאת גם הבליעה שבתוכו. וכיון שזוהי בליעה שנפסלה, איננה יכולה כעת לחייב מריקה ושטיפה. וכן אם כבר נעשתה הבליעה נותר ונפסלה איננה יכולה לחייב מריקה ושטיפה. וכל חיוב המריקה ושטיפה רק מחמת הבליעה הראשונה.

^[39] הקשה המקדש דוד [לח ב] לדעת הרמב"ם [פ"ב מביאת מקדש] שאין חיוב במכניס בגדים טמאים למקדש אלא רק כשהם אב הטומאה. ובזה מה עוזר שמכניס המעיל פחות מגע"ג הרי כשמשפשף את המעיל לכבסו נטמא האדם המכבס, ונהיה ראשון לטומאה, ואסור לו להשאר בעזרה. ואפילו אם מכניס רק את ידיו לעזרה לכבס עדיין יהיה קשה למאן דאמר ביאה במקצת שמה ביאה. וצריך לומר שנטמא המעיל ונהיה רק ראשון לטומאה [וממילא לא נטמא האדם המכבס כי ראשון לטומאה איננו מטמא אדם] ומכל מקום, גם בזה יש איסור מדרבנן להכניס למקדש ולכן צריך להכניס פחות מגע"ג. אך הקשה על זה, שהרי במשנה כתוב שבגד שנטמא קורעו ומכניסו. ובגמרא מבואר שמשייר בו כדי מעפורת ואף על פי שטמא עדיין מדרבנן מותר להכניסו לעזרה משום מצוות כיבוס, ויש לתמוה מדוע לא יכניס אותו בפחות מגע"ג ואל יעבור באיסור דרבנן. ומוכח מזה שמשום האיסור דרבנן לא חששו ולא הצריכו להכניס בפחות מגע"ג. וא"כ אם במעיל מדובר שאיסור הטומאה דרבנן מדוע בזה כן הצריכו להכניס בפחות מגע"ג. [ופשוט שלפי התוס' שם לא קשה כלום. שהרי פירשו שקורע את הבגד באמת פחות מגע"ג ומכל מקום, כיון שנשאר כדי מעפורת טמא מדרבנן. ואם כן, לא יועיל כלום להכניסו פחות מגע"ג שהרי גם בזה הוא עדיין טמא מדרבנן]. עוד הקשה המקדש דוד הרי כדי להכניס המעיל פחות מגע"ג לעזרה צריך להיות שאר המעיל בעזרת נשים שהיא לפני העזרה. והרי גם לעזרת נשים אסור להכניס דבר טמא ואיך מותר להכניס יותר מגע"ג מהמעיל לעזרת הנשים.

^[40] הקשה בחק נתן מדוע במשנה בבגד שנטמא קורעו, ולא עושים עצה זו להכניס הבגד לעזרה בפחות מגע"ג. ותירץ שחוששים שמא יטעה ויכניס יותר מגע"ג ורק במעיל שאין את העצה לקורעו התירו להכניס בפחות מגע"ג.

^[41] הקשו התוס' למאן דאמר ביאה במקצת שמה ביאה איך מותר להכניס פחות מגע"ג לעזרה הרי זה ביאה במקצת [ותירצו שבבגד שאפשר לחתוך כולם מודים שביאה במקצת אינה ביאה]. ותירץ שאדרבא מודדים לפי כל המעיל, ושיעור רוב צריך להיות רוב מכל המעיל ולכן למאן דאמר לאו שמה ביאה לא קשה כי בפחות מגע"ג אין שיעור רוב מעיל. עוד הקשו במרחשת [סימן ב' ג' א'] ובאבי עזרי [פ"ח ממעה"ק ה"כ] שרק באדם שיש לו איסור ביאה בטומאה למקדש יש מאן דאמר שגם ביאה במקצת אסורה. אך כאן הלא מדובר בבגד טמא שאין בו איסור ביאה בטומאה רק איסור משום מטמא מקדש. ובזה לכולי עלמא האיסור רק כשמכניס שיעור טומאה ובמקצת שיעור טומאה אין איסור ותמוהה קושיית התוס' שיהא אסור פחות מגע"ג משום ביאה במקצת. שהרי בבגד שאין איסורו משום ביאה אין איסור במקצת.

^[42] איסור הקריעה הוא בכל בגדי הכהונה כמבואר ברמב"ם [פ"ט מכלי המקדש ה"ג] וז"ל והקורע פי המעיל לוקה שנאמר לא יקרע והוא הדין לכל בגדי כהונה שהקורע אותם דרך השחתה לוקה. עכ"ל. והמשנה למלך שם וביתר ביאור בהל' מעה"ק [פ"ח ה"כ] הביא מספר קרבן חגיגה שזה שכתב הרמב"ם שאיסור הקריעה הוא רק בדרך השחתה זה דווקא בשאר בגדי כהונה אך במעיל האיסור גם שלא בדרך השחתה, והוכיח זאת מסוגיא זו שמעיל שנטמא מכניסו בפחות מגע"ג כי אסור לקורעו. ומדוע לא נאמר דין זה בכל בגדי כהונה שנטמאו שאי אפשר לקורעם. [ויכניסם בפחות מגע"ג] אלא הביאור שכאן כיון שקורע לצורך מצוות כיבוס זה לא דרך השחתה. ולכן בשאר הבגדים מותר לקרוע. ורק במעיל אסור לקרוע כיון שהוא אסור גם בקריעה שלא דרך השחתה. והמל"מ חולק על הקרבן חגיגה ולא פירש מדוע. והמנחת חינוך [מצוה קא] כתב שהקרבן חגיגה לא הועיל כלום בתירוצו, שהרי גם לדבריו החומרא המיוחדת במעיל היא בפה המעיל דווקא [וכלשונו של הרמב"ם]. ששם אסור גם קריעה שלא דרך השחתה. ואם כן, עדיין יש עצה גם במעיל לקרוע אותו בשאר הבגד ולא בפיו. ובשאר המעיל הרי הוא כמו שאר הבגדים שאסור רק דרך השחתה. אלא על כרחך שקריעה זו אף שהיא לצורך מצווה כיון שכוונתו לקלקול הבגד הרי זה דרך השחתה ולכן אסור לקרוע גם בשאר המעיל. ואם כן, גם בשאר הבגדי כהונה יהיה אסור לקרוע לצורך כיבוס. וצריך לומר, כי מה שהזכירה הגמרא רק מעיל, כיון שעליו נזכר הלאו בתורה. ובמרחשת [סימן ב' א'] ביאר, שדרך השחתה הכוונה היא שעל ידי הקריעה נפסל הבגד מלעבוד בו, ולכן במעיל לא הזכיר הרמב"ם דרך השחתה כיון שקריעת פי המעיל פוסלת אותו ואם כן, זה תמיד דרך השחתה. ועל הקושיא מה שאמר ריש לקיש כאן הדין במעיל שנטמא ולא בשאר בגדי כהונה, תירץ, שבשאר הבגדים שיש להם בית יד (שרוול) והוא מחובר על ידי תפירות, אפשר לפרום את התפירות והבגד נטהר מטומאתו כיון שכעת אינו ראוי למלאכתו הראשונה. ורק במעיל אין עצה זו כיון שהמעיל כתב הרמב"ם שאין לו בית יד, ולכן צריך להכניסו פחות מגע"ג. ואדרבא הראב"ד השיג על הרמב"ם שאינו יודע מנין לו שלמעיל לא היה בית יד. ואפשר לומר שמסוגיא זו גופא מקורו של הרמב"ם לזה, מזה שלא מצאו עצה לטהר את המעיל על ידי שיפרום את הבית יד [וכמו שעושים לשאר בגדי כהונה שנטמאו] מוכח שאין למעיל בית יד. [ויש לעיין לשיטה זו שבגד שאינו ראוי למלאכתו הראשונה נטהר, שאם כן נמצא שמעיל שיחלוק אותו לשני חלקים יטהר מטומאתו כיון ששוב אינו ראוי להיות מעיל. נמצא ששיעור טומאתו הוא מעיל שלם ואם כן, שיהיה מותר להכניס גם יותר מגע"ג כיון ששיעור הטומאה הוא במעיל שלם. וצ"ע].

^[43] הקשו השפת אמת והמקדש דוד [לא ה] מדוע צריך כאן שבעה סממנים, ובכתם שהוא ספק דם נדה מובן שצריך שבעה סממנים. כיון שאז אפילו אם נשאר עדיין צבע אחרי הכיבוס אומרים שזה צבע ולא דם כמבואר במשנה בנדה ] פ"ט מ"ו [, אך בכיבוס דם חטאת אם יורד הכל על ידי מים מדוע צריך שבעה סממנים. והשפת אמת רוצה לומר שאכן אם כיבס במים וירד הכל זה מספיק. והשבעה סממנים מועילים שאפילו אם נשאר רושם מהדם פטור מלכבס כיון שכבר כיבס בז' סממנים. ובזה רצה לבאר דברי הרמב"ם שכתב [פ"ח ממעה"ק ה"י] וז"ל כשמכבסין את מקום הדם מכבסין אותו במים יפה יפה עד שלא ישאר לו רושם וכל שבעה הסמנין שמעבירין על הכתם מעבירין על דם חטאת חוץ ממי רגלים שאין מכניסין מי רגלים למקדש. עכ"ל. ולכאורה הרמב"ם סותר את עצמו. שבתחילה כתב שמכבסין במים. ושוב חזר וכתב שצריך ז' סמנים. וביאר השפ"א שכוונתו שאם מכבס במים צריך כלשון הרמב"ם שלא ישאר שום רושם מהדם. ואילו היה אפשר בז' סמנים הרי היה מועיל אפילו שנשאר רושם. אך מכיון שאי אפשר בז' סמנים כיון שאין מכניסין מי רגלים למקדש, חוזר הדין שעושים כיבוס במים ושלא ישאר שום רושם. אך מהסוגיא מוכח לא כך אלא צריך דווקא ז' סמנים. והמקדש דוד רוצה לומר, כיון שנאמר בתורה מצוות כיבוס, וכיבוס מושלם הוא רק בז' סממנים, לכן אפילו אם ירד כל הדם בלי ז' סמנים חייב לגמור את הכיבוס בכל הז' סמנים ורק בזה קיים המצווה. ואז אפילו אם נשאר רושם מהדם פטור מלכבס. אך מדברי הרמב"ם מוכח שלא כדבריו. שהרי הוא פוסק שעושים את הכיבוס בלי כל הז' סמנים כי מי רגלים אסור להכניס. ומוכח שאין זה מעכב את המצווה. ובעיקר דברי הרמב"ם שפסק שאי אפשר לכבס במי רגלים כי אסור להכניסם למקדש. תמוה מאד שהרי זה נגד מסקנת הגמרא שמבליעם ברוק תפל. ותירץ המהר"י קורקוס שהרמב"ם לא פוסק כריש לקיש שז' סמנים צריכים רוק תפל. וממילא שוב אין אפשרות להבליע המי רגלים כי לא מכבסים ברוק תפל. והרדב"ז הוסיף שמפרש הרמב"ם שזה שצריך ז' סמנים בדם חטאת זה למצווה מן המובחר. ואם הכיבוס הוא ברוק תפל שייך להכניס מי רגלים. אך אם אין מכבסים ברוק תפל עושים את הכיבוס בלי מי רגלים וזה אינו מעכב.

ומשיבים: זה שאמר רב הונא שעדיין טמא הוא, הרי זה מדרבנן [מדברי חכמים] הוא, שגזרו חכמים עליו טומאה, שמא לא יקרע מספיק. ואולם מדין תורה נטהר הבגד, ולכן רשאים להכניסו לעזרה לשם כיבוס דם החטאת.

א עוד שנינו במשנה כי כלי חרס שבושל בו בשר חטאת ויצא חוץ לעזרה ונטמא שם, יש לנוקבו תחילה כדי להוציאו מטומאתו, ואחר כך מכניסו ושוברו במקדש. ושואלים על כך אותה שאלה: והרי בדין זה של שבירה, "כלי" אמר רחמנא [אמרה התורה], וזה לאחר שניקב לא כלי הוא! ומשיבים: מדובר שניקב רק כשיעור שורש קטן, שאמנם מיטהר בכך כלי החרס מטומאתו, לפי ששוב אינו ראוי לבישול, אבל עדיין הוא נחשב כלי לצרכים אחרים, כגון להניח בו פירות.

ועוד שנינו במשנה כי כלי נחשת שבושל בו בשר חטאת, ויצא אל מחוץ לעזרה ונטמא שם, יש לפוחתו תחילה, ואחר כך להכניסו לעזרה, ולמורקו ולשוטפו שם. ושואלים שוב: והא [והרי] לאחר שפוחתו, מעתה לאו [לא] כלי הוא! ומשיבים: דרציף מרציף [שמרקעו ומחברו] (הוא), והוא חוזר להיות כלי, ואז מורקו ושוטפו.

ב על מה ששנינו במשנה, שבגד שניתז עליו דם חטאת, ויצא ונטמא — קורעו ונכנס ומכבסו, אמר ריש לקיש: מעיל של כהן גדול שניתז עליו דם חטאת, ויצא וניטמא — אינו קורעו, אלא מכניסו לעזרה שלב שלב, כאשר בכל פעם מכניס בפחות משיעור בגד טמא, שהוא שלש אצבעות על שלש אצבעות, ומכבסו לאותו חלק. שכן לקרוע את המעיל אי אפשר, משום שנאמר במעיל: "לא יקרע" (שמות כח, לב).

מותיב [מקשה] על כך רב אדא בר אהבה ממה ששנינו במשנה: הבגדים העבין ביותר והרכים כגון מיני לבד, אין בהן קבלת טומאה משום שלש אצבעות על שלש אצבעות, שהוא שיעור טומאה של בגד שמשתמשים בו כטלאי וכיוצא בו, משום שאינם ראויים לכלום בשיעור זה, אלא רק בשיעור גדול יותר. וכיון שהמעיל של כהן גדול הוא בגד עבה, בו אין טומאה בשיעור של שלוש על שלוש, ולמה מכניסו לעזרה דווקא בפחות משיעור זה!

ומשיבים: חלקי המעיל הללו, אגב אביהן (המעיל) שהוא בגד חשוב, אף הם הריהם חשיבי [חשובים] ומקבלים טומאה בשיעור שלוש אצבעות, אף שהם עבים.

ג ובאים לדון בעצם דין הכיבוס של דם חטאת בעזרה: והא בעי [והרי צריך] לכבס את הדם על ידי שבעת סממנין (חומרי הכיבוס). שכן אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: דם חטאת שניתז על הבגד ומראות נגעים של בגדים, שנאמר בהם דין כיבוס (ויקרא יג, כד) — צריכין שבעת סממנין המנויים במשנה שהם מעבירים את דם הנדה (נדה סא,ב), ובין הסממנים הללו יש גם מי רגלים. ותניא [ושנויה ברייתא] לענין עשיית הקטורת, שמי רגלים יפים לה, אלא שאין מכניסין מי רגלים למקדש מפני כבוד המקדש. ואם כן כיצד אפשר לכבס דם חטאת במקדש?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara answers that Rav Huna’s statement means that it is ritually impure by rabbinic law, since the Sages decreed the small cloth impure lest one fail to tear a garment enough to render it truly pure. By Torah law, this small cloth is torn enough to be ritually pure, so that one may bring it back into the Temple courtyard to launder it.

§ The mishna teaches: With regard to an earthenware vessel in which a sin offering was cooked that went outside the curtains and became ritually impure outside the curtains, one punctures the vessel to render it ritually pure, brings the vessel back into the courtyard, and breaks it there. The Gemara asks: Why is there a need to break the earthenware vessel after puncturing it? The Merciful One states: “The earthenware vessel…shall be broken” (Leviticus 6:21), and, once it is punctured, it is not a vessel. The Gemara explains: When it is punctured with a hole only the size of a small root, the earthenware vessel is purified from the ritual impurity it contracted, but it remains a vessel for other purposes, such as holding fruit.

The mishna teaches: With regard to a copper vessel in which a sin offering was cooked that went outside the curtains and became ritually impure outside the curtains, one breaks the vessel by boring a large hole in it to render it ritually pure, brings the vessel back into the courtyard, and scours and rinses it there. The Gemara asks: Why should the copper vessel be scoured and rinsed? After all, once the hole is bored, this is not a vessel anymore. The Gemara explains: When he hammers it and refashions it into a vessel, he must scour and rinse it.

§ Earlier (94b–95a), the Gemara discusses a garment upon which the blood of a sin offering has sprayed; if it has contracted ritual impurity outside of the Temple courtyard, it must be torn before it is brought back into the courtyard to be laundered. Reish Lakish says: If the robe of the High Priest upon which the blood of a sin offering has sprayed has contracted ritual impurity outside of the Temple courtyard, one does not tear it; rather, he brings it in to the courtyard gradually, in portions less than the measure of a garment susceptible to impurity, which is three by three fingerbreadths, and he launders it section by section as the robe crosses the threshold. The ritually impure robe must be brought into the courtyard in this manner because it is stated with regard to the High Priest’s robe: “It shall not be torn” (Exodus 28:32).

Rav Adda bar Ahava raises an objection based upon a mishna (Kelim 28:8): The particularly thick garments and the soft garments are not subject to the standard measure of three by three fingerbreadths, with regard to determining their susceptibility to becoming ritually impure. Because of their particular qualities, such garments are useful only when they are larger and are not considered significant items when they measure three by three. Since the High Priest’s robe is a thick garment, why must one bring it into the courtyard only in portions of less than three by three?

The Gemara answers: With regard to the whole robe of the High Priest, which is a garment of particular significance, even the small portions of the robe are significant due to their source garment, and are susceptible to impurity in portions measuring three by three fingerbreadths.

§ The Gemara asks a fundamental question with regard to the procedure for laundering a garment upon which the blood of a sin offering has sprayed: But isn’t it so that laundering requires seven abrasive substances? As Rav Naḥman says that Rabba bar Avuh says: Blood of a sin offering that has sprayed on a garment, and shades of leprous marks on garments, which are subject to laundering (see Leviticus 13:54), require the seven abrasive substances used as laundering agents; and these substances include urine (Nidda 61b). And it is taught in a baraita: But urine is not brought into the Temple, because it is inappropriate for the Temple, although urine is theoretically suitable for use in the preparation of the incense spices. Accordingly, how is a garment laundered in the Temple?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

רש"י ד"ה והא בעי. ובורית ואהל. בשבת (צ) ובנדה (סב) מסיק דבורית ואהל חדא הם והז' חשיב שם במשנה מי גריסין ע"ש:

מדרבנן. גזירה דילמא לא אתיא למיקרע רובה אבל מדאורייתא טהורה ומותר להכניסה משום מצות כיבוס: נראה בעיני שחסר מן הספרים דגבי כלי חרס לא שייך לשנויי דמרצף ליה מרצף והאי שינויא גבי כלי נחשת הוא והכי פריך פוחתו כלי אמר רחמנא והאי לאו כלי הוא בשעת מריקה ושטיפה: ומשני דרצף ליה מרצף. אחר שפוחתו מכין עליו בקורנס ומחברו וחזר שם כלי עליו וגבי כלי חרס איכא למימר דניקבו דמתניתין במוציא משקה ליטהר ועדיין כלי הוא לקבל זיתים במס' שבת בפרק המצניע (דף צה:): מעיל. של בגדי כהונה שניתז עליו דם חטאת ויצא חוץ לקלעים ונטמא מכניס מקום הדם לפנים: בפחות משלש על שלש. שאינו מכניס שיעור בגד טמא לעזרה לפי שאי איפשר לקורעו ולהכניסו משום שנאמר לא יקרע: העבים. בגד עב: והרכין. פלטר''א שאינו ארוג: אין בהן משום שלש על שלש. דלאו ללבישה חזו ולאו לתקן בהן חלוק אלא לישב עליו וצריך שלשה על שלשה ומעיל עב הוא כדקי''ל בסדר יומא (דף עא:) חוטן כפול שנים עשר ואפי' שלש על שלש יכניס: אגב אבוהון. כשהוא מחובר בבגד חשוב ג' על ג' דידיה: והא בעי. דם חטאת שבעה סממנים השנויין במס' נדה (דף סא:) לענין כתמים רוק תפל ומי רגלים ונתר ובורית ואהל וקמוניא ואשלג והיכי מעיילינן מי רגלים לעזרה ואמתני' קפריך: ומראות נגעים. שהזקיק הכתוב נגעי בגדים לכיבוס דכתיב וכבסו את אשר בו הנגע: ותניא. בפיטום הקטרת [כריתות ו.] שאין מכניסין מי רגלים למקדש:

מ''מ י''ל דטלית ובגד דשמעתין שאני שהם כלי ושם כלי עליהן וכשנקרעו כיון דאזיל שם כלי מינייהו טהרו לגמרי אבל בבהמה המקשה (חולין דף עב:) מיירי בחתיכת בגד דעלמא ואין שם כלי עליו ולא טהר ממגע מדרס אע''פ שטהור מן המדרס ובפ' העור והרוטב (שם דף קכג:) פי' בקונטרס דההיא דאבל טמא מגע מדרס כשהיה בו ב' טומאות מדרס החמורה ומגע זב ואהני החלוקה לבטל המדרס דתו לא חזו ליה ופשא ליה טומאת מגע דחזיא לשלש אצבעות אבל בהעור והרוטב (שם) מיירי דליכא אלא חדא טומאה או מגע זב בלא הכבדה או מגע שרץ ונבלה וחד שמה הוי וכולה טומאה דשלשה על שלשה היא וקריעה מהניא לבטולי שמה מינה ותו לא פש עלה מידי ואין זו שום סברא לחלק בין טומאה אחת לשתי טומאות דכיון שנשאר בטלית שלש על שלש שזהו שיעור טומאת מגע היאך יהיה טהור ובתחילת הסוגיא פי' שם בקונטרס טלית שהתחיל בה לקורעה ולבטלה מתורת טלית מאחר שאין ראוי למלאכה ראשונה ואין שמה עליה מיטהרת אע''פ שיש בשירים שלש על שלש ועדיין ראויין לקבל טומאה טהרו מטומאתן ראשונה דומיא דכלי חרס דשבירתו מטהרתו ושבריו מקבלין טומאה כדאמר באלו טריפות (שם דף נד:) הן וקרקרותיהן ואין (זו) משם ראיה דהתם מיירי כשייחד השברים אח''כ אבל בלא ייחוד לא כדפרישית שם ונראה לפרש דקריעה דבגד וטלית מיירי תרוייהו כשקורע קרעים הרבה ואין בכל אחד רוחב שלשה ולהכי קאמר טהורה לגמרי אע''ג שעדיין כל הקריעות מחוברין בסופן לאו חיבור הוא כיון שכל קרע וקרע שקרע עד רובה של טלית (בפחות משלשה על שלשה) הוי כאילו גמר כל אחד ואחד עד סופן וכגון שלא שייר בטלית באותו מיעוט שלא נקרע כדי מעפורת דאם שייר הוי טמא מדרבנן כדמסקינן הכא וזהו תימה מ''ש דלענין טומאה לא מיקרי בגד מן התורה אע''ג דשייר בה כדי מעפורת ולגבי חטאת מקרי בגד וכמו כן קשה בסמוך גבי כלי חרס שניטמא [כו' נוקבו כו'] [דפריך] כלי אמר רחמנא והאי לאו כלי הוא ומשני דנקיב ליה בכדי שורש קטן והשתא א''כ לאו כלי הוא שהרי מיטהר מטומאתו ונראה לפרש כיון שמועיל לו ייחוד לאותו בגד ששייר בו כדי מעפורת שלא הבדיל הקרעים על פני כולו ולאותו כלי שניקב בשורש קטן שאם היה מיחדו לזיתים או לרימון היה מקבל טומאה מכאן ולהבא חשיב הוא כלי ובגד לענין דם חטאת כיון דאין מחוסר מעשה אלא ייחוד בעלמא והא דקאמר בסמוך גבי כלי נחשת פוחתו כלי אמר רחמנא והאי לאו כלי הוא ומשני דרציף ליה מרציף אין לפרש כמו רצפינהו מרציף דפ''ק דשבת (דף טז:) פי' שיתקן הפחיתה שמכה עליו בקורנוס ומחברו וחזר שם כלי עליו דא''כ בגד נמי לישני הכי שחזר ותפרו לאחר שקרעו אלא ע''כ הוא חשיב בגד חדש וכלי חדש וכאילו אינו ראשון ורציף ליה היינו שהופך צד פנים לצד חוץ וצד חוץ לצד פנים ונעשה תוכו גבו וגבו תוכו ומיטהר בכך מטומאתו וקצת תימה מה שייך באותו שיעור דשורש קטן לענין טהרת כלי שאותו שיעור הוא לענין הכשר זרעים בסוף המצניע (שבת דף צה:) ואם הכלי מיוחד לאוכלין שיעורו בזיתים אבל בשורש קטן לא ואם הוא מיוחד למשקין שיעורו ככונס משקין ובקונטרס פירש דשורש קטן איכא למ''ד שזהו שיעור נקיבתו ליטהר ואי אפשר לומר כן דהא פלוגתא דאמוראי הוא בסוף המצניע (שם דף צה:) דכדי שורש קטן וכדי מוציא רימון ופי' שם בקונטרס דפליגי לענין הכשר זרעים דלענין טומאה משנה היא במסכת כלים (פ''ג) דעשוי לאוכלין שיעורו כזיתים ומשקין ככונס משקה ומיהו גם לאותו פי' קשה דמתני' היא במס' עוקצין (פ''ב מ''י) דלהכשיר זרעים בשורש קטן ומפרש ר''ת דלענין צמיד פתיל פליגי ליחשב פתח בסתם כלים אבל לענין טומאה לא פליגי ויש לפרש בדוחק דהאי כלי חרס עשוי לאוכלין ולמשקין שהרי מבשלין בו חטאת ויש בו מרק ולכך שיעורו בשורש קטן ואין עליו לא תורת כלי העשוי למשקין ולא תורת כלי העשוי לאוכלין ולא דמי להא דגרסי' במס' כלים (פ''ג מ''א) העשוי לכך ולכך מטילין אותו לחומרא כזיתים היינו בשעה שמניחים בו משקין אין מניחין בו אוכלין וכשמניחין בו אוכלין אין מניחין בו משקין אלא שמניחין בו אוכלין בפני עצמן ומשקין בפני עצמן אבל הכא בקדירה שמבשלין בה בשר שעשוי להשתמש אוכלין ומשקין על ידי תערובת והא דאין שיעורה ככונס משקה משום דאכתי ראוי לבשל בה שיכול להניח בשר כנגד הנקב וגם המרק שהאור מעמיד המרק שלא יצא לכך שיעורה בשורש קטן והאי דלא קאמר בסוף המצניע (שבת דף צה:) שש מדות בכלי חרס משום דמדה זו של שורש קטן קחשיב (זה) לענין הכשר זרעים ומיהו קשה דבהדיא תנן במס' כלים (בפ''ג מ''ב) האילפס והקדירה שיעורן כזיתים ואי הוה אמינא דשיעור זיתים דבעינן מדרבנן הוה ניחא כדקאמר גבי בגד אבל מדאורייתא אם ניקב בשורש קטן טהור: מעיל שנטמא מכניסו בפחות משלש על שלש ומכבסו. בסוף כירה (שבת דף מז.) גבי בגד עניים לעניים משמע מתוך פירוש הקונטרס בשלש על שלש ביד עשיר דלא מקבל טומאה כלל והא דתנן (כלים פרק כז מ''ב) שלש על שלש לטמא מת היינו דוקא בעניים אבל בעשירים בעי שלשה על שלשה וקשה לר''ת מהך דמעיל דפריך עלה רב אדא מההיא דעבין והרכין והשתא למה לי לאקשויי מההיא והא בגדי כהונה בגדי עשירים הם דאין עניות במקום עשירות ושיעורן בשלשה על שלשה ועוד תניא בפ' במה מדליקין (שבת דף כו:) שלש על שלש מניין ת''ל והבגד והתם לא מפליג בין עניים לעשירים לא בקרא ולא בשמעתא ואומר ר''ת דלענין טומאת מת ושרץ אין חילוק בין עניים לעשירים אלא לענין מדרס איירי התם דבעי שלשה על שלשה לעשירים והיינו טעמא דמדרס בייחוד תליא מילתא ואין דרך עשיר לייחד למדרס פחות משלשה על שלשה ואפילו ייחד בטלה דעתו ועוד הביא ר''ת ראיה דבטומאת מדרס הוא דמפלגי בין עניים לעשירים דבמס' כלים (פרק כז מ''ב) תנן דבגד מטמא משום שלשה על שלשה למדרס משום שלש על שלש לטמא מת ובעל כרחין בעשירים איירי דאי בעניים הא תנן בפ' (כח מ''ח) בגדי עניים אע''פ שאין בהם שלשה על שלשה טמאין מדרס ויש משניות שכ' בהן אע''פ שאין בהן שלש על שלש ודומה שהוא טעות סופר: מכניסו פחות משלש. אפילו למאן דאמר בריש כל הפסולין (לעיל דף לב:) ביאה במקצת שמה ביאה שאני בגד הואיל ויכול לחותכו לא חשיב כאילו נכנס כולו: והא בעי שבעה סממנין. פי' בקונטרס דאמתניתין פריך וקשה דלעיל הוה ליה לאקשויי ונראה דלריש לקיש דוקא פריך דאיירי בבגדי כהונה בהדיא אבל מתני' איכא לאוקומה בבגדי הדיוט שיכול להעביר ולכבס ע''י צפון אבל מעיל דכהן גדול אינו יכול לכבסו ע''י צפון משום דאמרינן במסכת נדה (דף סב.) דאפילו צבעא נמי מעבר מיהו אמילתא דרבה בר אבוה גופא דקאמר דם חטאת ומראות נגעים צריכין ז' סממנין [נמי] הוה מצי לאקשויי הא אין מכניסין מי רגלים למקדש:

דף צה - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד