זבחים צה ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צה - ב

וכי תימא, דמבלע מערב להו למי הרגלים בהדי שבעה סממנים, ומעבר להו לכלהו כחד, ומעביר את כל הסממנים על הדם בבת אחת עם המי רגלים, והתנן, העבירן את הסממנים שלא כסדרן, שלא כסדר שהם שנויים במשנה זה אחר זה, שכך הוא סדר העברתן, או שהעביר שבעתן כאחד, את שבעת הסממנים כולם בבת אחת, לא עשה ולא כלום. אם כן, אי אפשר לפרש שהבליע מי רגלים בתוכן והעבירן על הדם ביחד.

וכי תימא, דמיבלע להו בהדי חד מסממנים, שהבליע מי הרגלים בתוך אחד הסממנים בלבד, והא צריך לכסכס שלש פעמים, צריך לשפשף את הכתם שלשה פעמים בכל אחד ואחד מהסממנים בפני עצמו, תנן.

ומתרצינן: אלא, דמבלע להו את המי רגלים ברוק תפל, שהוא הסממן הראשון, מי שלא טעם כלום כל הלילה הרוק היוצא מפיו בבקר קודם שיאכל וידבר הוא רוק תפל, דאמר ריש לקיש, רוק תפל צריך שיהא עם כל אחד ואחד מהסממנים.

נמצא, שאינו מכניס את המי רגלים בפני עצמם, אלא בלועים הם בתוך רוק תפל.

מתניתין:

המשנה הזאת מלמדת איזה דברים טעונים מריקה ושטיפה. אחד שבישל בו בין כלי שנתבשלו בו קדשים ואחד שעירה לתוכו רותח, בין כלי ששפך לתוכו תבשיל רותח של קדשים, אחד קדשי הקדשים, בין בשר קדשי קדשים כגון חטאת ואשם, ואחד קדשים קלים כגון שלמים, טעונים מריקה ושטיפה, אם היו כלי נחושת. רבי שמעון אומר: קדשים קלים אין טעונים מריקה ושטיפה. אך מודה רבי שמעון שצריך הגעלה ברותחין, שהרי הטעם הבלוע בכלי נעשה נותר, ואם לא יגעיל אותו יפלוט את טעם הנותר האסור לתוך ההיתר שיבשל בו. ולא ממעט רבי שמעון אלא מדין מריקה ושטיפה.

גמרא:

תנו רבנן: נאמר "וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר".

אין ליאלא שבישל בו, אז ישבר. אבל עירה ^[44] לתוכו רותח, מנין שגם באופן זה ישבר?

תלמוד לומר "אשר בו, ישבר". וממה שהסמיך הכתוב "ישבר" אצל "בו", ולא כתב "אם בכלי חרס תבושל ישבר", דורשים שאם נבלע "בו", מכל מקום, ישבר. שעיקר טעם המצווה משום בליעת קדשים, לכן אין הבדל בין בישול לעירוי, ששניהם מבליעים.

והוינן בה: תלאו לשפוד של חטאת לצלותו באויר תנור, ונתבשל בו אבל לא נבלע בו כלום, מהו? האם התנור טעון שבירה או לא?

האם נאמר, אבישול שיש בו בילוע הוא דקפיד רחמנא. אבל בישול בלא בליעה אינו מחייב שבירה. או דלמא אבישול ^[45] בלא בילוע, גם עליו הקפידה התורה ומחייב שבירה.

ומתרצינן: אמר רבא: תא שמע ממשנתנו: אחד שבישל בו ואחד שעירה לתוכו רותח.

הרי שבאחד מהם לבד הקפידה התורה, שהרי בעירה לתוכו יש בליעה, אבל אין בישול. ומכל מקום, חייב במריקה ושטיפה. והוא הדין לבישול בלי בליעה, שגם כן חייב.

ודחינן: בלוע בלא בישול, לא קמיבעיא לן. כי היות והבליעה נעשית נותר, והרי התורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא הבלוע מידי דופנו לעולם וחייב שבירה. כי קמיבעי לן, בישול בלא בילוע, מאי, האם טעון שבירה או לא?

תא שמע: דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה, תנור של מקדש, של מתכת היה. והיינו סבורים לומר שצולים בו רק שפודי חטאות, וכדי שלא יהיה טעון שבירה, עשו אותו מתכת, שאם היו צולים בתנור של חרס, היה טעון שבירה.

ואי סלקא דעתך בישול בלא בלוע מותר ניעבד תנור של מקדש של חרס וכיון שאינו בולע ע"י השפוד אין התנור של חרס מתחייב שבירה, ולמה לא עשו את התנור במקדש של חרס? אלא בהכרח שבישול בלא בלוע גם טעון שבירה.

ודחינן: כיון דאיכא שירי ^[46] מנחות ^[47] דאפייתן בתנור של מקדש, ואיכא בישול ובלוע משמן המנחה, לכן עבדינן של מתכת. אבל אין לדייק מכאן שבישול בלא בלוע טעון שבירה.

ואמרינן: ההוא תנורא דאטחו ביה טחייה, מין טיגון שעושים מלחם ומורחים את התנור באליה [שומן כבש] ואופים את הלחם אחרי שמרחו את התנור, ונותן השומן טעם בלחם, אסרה רבה בר אהיליי למיכלה לריפתא לעולם, ואפילו אם הסיקו את התנור אחר כך, אין זה מועיל להכשיר את התנור, ואפילו במילחא, ואסור לאכול את הפת אפילו במלח, דילמא אתי למיכלא בכותחא, מאכל חלבי.

ומקשינן: מיתיבי: אין לשין את העיסה בחלב. ואם לש, כל הפת כולה אסורה מפני הרגל עבירה, שחוששים אולי יאכל את הפת עם בשר.

כיוצא בו, אין טשין מורחים את התנור באליה, ואם טש, כל הפת כולה אסורה עד שיסיק ^[48] את התנור. אבל אם הסיק את התנור מותר לאפות בתנור.

ומוכח שמועיל הסק להכשיר תנור, וקשה על רבה שאמר שאסור לעולם לאפות לחם בתנור ולא מועיל הסק להכשיר.

ומסיקנן: תיובתא דרבא בר אהילאי תיובתא, ונסתרו דבריו.

ומקשינן: אמר ליה רבינא לרב אשי: וכי מאחר דאיתותב רבה בר אהיליי, שנסתרו דבריו, אמאי אמר רב: קדירות חרס של חמץ בפסח ישברו?! הרי יש להם תקנה להסיקם ויתלבנו, כיון שהיסק מועיל לכלי חרס.

ומתרצינן: אמר ליה: רב מוקי לה לההיא דקתני עד שיסיק התנור, שמדובר בשל מתכת. אבל של חרס, התורה העידה עליו שאינו יוצא מידי דופנו לעולם. ואפילו הסק לא מועיל.

ועוד תרצינן: ואי בעית אימא, רב מעמיד הברייתא בתנור של חרס. וזה, תנור שמועיל לו היסק, כיון שהסיקו מבפנים. אבל זה, שאמר רב שלא מועיל היסק, הרי מדובר בקדירות, שהסיקו מבחוץ. ולכן אין להן תקנה אלא שבירה.

ופרכינן: ונעביד להו הסקה מבפנים, ויועיל להכשיר את הקדירות?

ומתרצינן: חייס עלייהו דמתברי. הוא יפחד להסיקן יפה עד שיתלבנו כי יחשוש אולי ישברו שאין דרכן להסיק בפנים אלא בחוץ.

הלכך, האי כוביא, כלי שעשוי מרעפים חלולים, כמין שפיתת קדירה, ולפעמים מורחים אותו ואופים בו לחם, הסיקו מבחוץ הוא, ולכן אסיר להשתמש בו. והיסק לא מועיל לו, כיון שהסיקו בחוץ.

הערות

^[44] כתבו התוס' שרבינו תם הוכיח מכאן שעירוי מכלי ראשון [כלי שהתבשל על האש] דינו כמו כלי ראשון. והראיה מזה שרואים כאן שעירוי נחשב כמבושל. והתוס' הקשו עליו שאדרבא הרי מפורש בגמרא שעירוי זה בליעה בלי בישול. ותירצו התוס' שכוונת הגמרא שבעירוי אין הבישול מחמת הכלי שעירו לתוכו. וביאור דבריהם הוא, שכאשר החום נכנס לתבשיל כשהוא בתוך הכלי, זה נחשב שהבישול מחמת הכלי. אך בעירוי הרי החום נכנס לתבשיל לפני שעירו אותו לכלי ולכן אין זה בישול מחמת הכלי. ובקרן אורה הקשה שאם לענין בליעה הרי גם בזה רבינו שמואל שחולק על ר"ת מודה שעירוי מכלי ראשון בולע וכמפורש כאן בגמרא, ואם לענין שעירוי מבשל על זה אין הוכחה מהסוגיא ומנין הוכיח זאת ר"ת מכאן. וכתב שדעת ר"ת היא כמו הירושלמי שהביאו התוס' שמדמה בישול לבליעה. שאם דבר מבליע הוא גם מבשל. ומזה שעירוי מבליע הוכיח ר"ת שהוא גם מבשל. [והרשב"א בתורת הבית בתחילת דיני תערובות [עמ' צ] הביא את הרמב"ן שכתב שאין כוונת הירושלמי להשוות לגמרי בישול לבליעה שכל מקום שבולע גם מבשל. שוודאי שיש דברים שמבליעים ולא מבשלים. אלא ראיית הירושלמי מזה שחייבה תורה מריקה ושטיפה בעירוי. ומריקה ושטיפה היא רק בכלי ראשון. ומזה שעירוי חייב במריקה ושטיפה מוכח שעירוי הוא ככלי ראשון]. והגר"ח כתב שר"ת לא מפרש כרש"י שהמקור לחיוב מריקה ושטיפה בעירוי הוא מתיבת בו, אלא כגירסא לפנינו בגמרא מאשר תבושל בו, שנתרבה גם עירוי שהוא בכלל בישול. ומזה הוכיח שעירוי מבשל.

^[45] כתב הרמב"ם [פ"ח ממעה"ק הי"ד] וז"ל צלה הבשר באויר תנור של חרש יש בדבר ספק אם ישבר הואיל ונתבשלה בו או לא ישבר הואיל ולא נגעה בו. עכ"ל. והכסף משנה תמה, כיון שזהו ספק דאורייתא היה לרמב"ם לפסוק לחומרא וחייב, ומדוע כתב שהדבר ספק. ובחק נתן תירץ שהרי שבירת כלי חרס בעזרה. וכאשר יש חיוב שבירה נעשה נס ונבלעים שם כמבואר להלן בגמרא. אך כשאין חיוב שבירה אינם נבלעים ונעשית אשפה בעזרה וזהו זלזול גדול. ולכן כתב הרמב"ם שזהו ספק, שאם נפסוק לחומרא יש בזה קולא של אשפתות בעזרה. והפלתי [ק"ג ו'] כתב שנראה לו שכל ספק הגמרא לחייב בבישול בלי בליעה זה רק מדרבנן גזירה שמא יבלע. ומכיון שכל הדין רק דרבנן מספק לא פסק הרמב"ם להחמיר. ורצה להוכיח כך מהגמרא בתענית שמבואר שהתנורים שצלו בהם את הפסח היו מחרס. ותמוה מדוע עשו אותם משל חרס הרי צריך לשוברו כדין כלי חרס. אלא מכיון שהפסח איננו נוגע בתנור בשעת הצליה ואין בליעות, ואף על פי שכאן דנה הגמרא שגם בישול בלי בילוע חייב, זה רק מדרבנן גזירה שמא יגע ויבלע. ובפסח שאסור שיגע הקרבן בתנור לא גזרו ואין התנור צריך שבירה. עוד כתב ליישב את הגמרא בתענית. לפי דעת הרמב"ם שהדין שבירת כלי חרס הוא רק בחטאת ולא בשאר קדשים. ולכן יכלו לעשות את תנורי הפסח מחרס ואין צריך לשוברם. ואולי מכאן מקורו של הרמב"ם ששבירת כלי חרס היא רק בחטאת. עוד מבואר מדברי הרמב"ם, שכל הספק בבישול בלי בילוע הוא רק בכלי חרס אבל לא בכלי מתכת. ותמה הלחם משנה מדוע לא פירש גם בכלי מתכת. והשפת אמת רצה לבאר שסברת הרמב"ם שמריקה ושטיפה שזה כמו הגעלה לא שייך לעשות בדבר שאין בו בליעה ובעל כרחך שכל ספק הגמרא רק לדין שבירת כלי חרס. אך תמה, שהרי ראיית הגמרא לספק זה מהמשנה הוא מכלי מתכת שטעון מריקה ושטיפה בעירוי. [וכשם שבלוע לחוד חייב כך בישול לחוד חייב] משמע מזה שהספק היה גם בכלי מתכת, שאם לא כן, איך אפשר לפשוט את הספק משם.

^[46] מכאן תמה הברכת הזבח על הרמב"ם שכתב שדין שבירת כלי חרס הוא רק בחטאת, אך בשאר קדשים גם כלי חרס דינו במריקה ושטיפה. וכאן הרי מבואר שמחמת שירי מנחות אי אפשר לעשות תנור של חרס כיון שיהיה צריך שבירה. והיינו שגם מנחה מחייבת שבירת כלי חרס. ואפשר לתרץ שכוונת הגמרא לשיירי מנחת חוטא שדינה כחטאת ולכן טעון שבירה. אך הרי אסור לאפות את שיירי המנחה הזאת בשמן ואם כן, אין בליעה. ואולי סובר הרמב"ם שגם באפיית קמח בלי שמן יש בליעה. עוד כתב בברכת הזבח שיש לפרש כוונת הגמרא למנחת נסכים של חטאת מצורע שיש בה שמן. והגרי"ז תירץ שמוכח ברמב"ם שבדבר שתשמישו באור [בלי מים] גם בשאר הקדשים לא מועיל מריקה ושטיפה לכלי חרס. ואפיית שיירי מנחה בתנור זה תשמישו באור. ולבאר סברת הרמב"ם שמועיל בשאר קדשים מריקה ושטיפה בכלי חרס אף על פי שבכל האיסורים לא מועיל הגעלה לכלי חרס. כתב בחק נתן, כיון שקדשים כשנבלעים הם התר. הרי בזה שהתירא בלע דיני ההכשר של הכלי קלים יותר כמו שמבואר בגמרא בסוף עבודה זרה.

^[47] הקשה הפלתי [ק"ג ו'] מדוע לא תירצה הגמרא בפשטות מפני מנחת מאפה תנור שדינה להאפות בתנור לפני הקמיצה. ולפי הרמב"ם לא קשה. שהרי בשאר הקרבנות אין דין שבירת כלי חרס ומנחת מאפה תנור שנאפתה בתנור חרס אינו חייב שבירה. ולכן תירצה הגמרא בשיירי מנחה של חוטא או של מצורע שדינן כחטאת ובכלי חרס צריך שבירה. והפלתי כתב לתרץ על זה שמאפה תנור כיון שאופים ביום דווקא הרי בבוקר הוא כבר נותן טעם לפגם ואין צריך על זה שום הכשר לכלי. ובמקדש דוד [לא ג] כתב שהרי מנחה לפני קמיצה והקטרה היא כמו חטאת לפני זריקה שמכיון שאינה מותרת באכילה אין בה דין מריקה ושטיפה כמבואר בגמרא להלן [צו ב] ואם כן, מנחת מאפה תנור הנאפית בתנור לפני הקמיצה אין בה דין מריקה ושטיפה ושבירה. אך עדיין אין בזה יישוב. שאמנם אין בזה את הדין המיוחד של קדשים. אבל כיון שהיא אסורה באכילה הרי היא כשאר האיסורים שלכלי חרס לא מועיל הגעלה. ואם כן, יכלה הגמרא לתרץ שעשו את התנור מתכת משום מנחת מאפה תנור שלא יאסר התנור בבליעה. ובאמת הוא פלא גדול. שהרי כל פעם שאפו בתנור המתכת של מקדש מנחת מאפה תנור יש בתנור בליעה אסורה של מנחה לפני הקטרת הקומץ. ואפילו כשאחר כך יקמוץ ויקטיר את הקומץ, לבליעה הזאת לא יהיה התר, כיון שלא היתה בכלי שממנו קומצים איננה ניתרת בקמיצה. ובליעה זו אסורה לעולם. וכי נאמר שאחרי כל אפיית מנחת מאפה תנור עשו הגעלה לתנור מקדש. ואולי כמו שכתבו התוס' [צו. ד"ה ואם טש] שהרי מין במינו מדאורייתא בטל ברוב. ובכלי המקדש לא גזרו.

^[48] כתב המאירי [פסחים ל א] שאין צורך בהיסק גמור כדי להכשיר את התנור. ומספיק היסק קטן שיבליע את השומן בתוך דפנות התנור. ומאחר שהוא בלוע שוב גם אם יתן טעם בפת אין בזה חשש, שזה כבר נותן טעם בר נותן טעם של היתר [נ"ט בר נ"ט דהתירא] שאינו אוסר. והביא, שיש אומרים שמספיק גם קינוח שינקה את דפנות התנור שלא ישאר שומן בעין. אך המאירי חולק על זה, כיון שיש סדקים בתנור לא מועיל קינוח. וייסוד דבריו מבואר כאן בתוס' בשם ר"ת שכל האיסור רק משום השומן בעין. שהשומן הבלוע הוא נ"ט בר נ"ט. ומה שצריך היסק זה מכיון שאי אפשר לקנח את התנור. ועל זה הוסיף המאירי שאם כן לא צריך היסק גדול להוציא הבליעות. ומספיק היסק קטן להבליע השומן שבעין על דפנות התנור. אך צ"ע שאם כן, מה מקשה הגמרא מזה על רב שאמר קדירות בפסח ישברו. והרי בפסח צריך להכשיר את הקדירות שלא יהיה בלוע בתוכן. שזה נ"ט בר נ"ט דאיסורא. ונאמר שהיסק מועיל רק לשרוף את השומן שבעין על הדפנות, ולהכשיר את הפת זה מספיק משום נ"ט בר נ"ט דהיתר, אך בפסח שצריך להוציא את הבליעות היסק לא מועיל ולכן ישברו. וצ"ע.

וכי תימא דמבלע להו בהדי [ואם תאמר שמבליע אותם, את מי הרגלים, יחד עם] שאר שבעה סממנין, ומעבר להו לכולהו כחד [ומעביר אותם את כולם ביחד] על הבגד, באופן שאין מי הרגלים ניכרים לעצמם — והתנן [והרי שנינו במשנה] לענין בדיקת כתם, האם דם נדה הוא: אם העבירן את הסממנים הללו שלא כסדרן האמור במשנה, או שהעביר שבעתן כאחד — לא עשה ולא כלום!

וכי תימא דמיבלע להו בהדי חד [ואם תאמר שמבליע אותם, את מי הרגלים, בתוך אחד] משבעת הסממנין — והא [והרי] צריך לכסכס לשפשף את הכתם שלש פעמים בכל אחד ואחד מהסממנים הללו לעצמו, תנן [שנינו במשנה]! אלא צריך לומר דמבלע להו [שמבליע, מבטל אותם את מי הרגלים] ברוק תפל (שאין בו טעם), רוק של אדם שלא טעם כלום קודם לכן, שכן אמר ריש לקיש: רוק תפל צריך שיהא עם כל אחד ואחד מהסממנים.

א משנה אחד כלי שבישל בו בשר חטאת על גבי האש, ואחד כלי שעירה לתוכה תבשיל רותח, וכן אחד קדשי הקדשים ואחד קדשים קלים שנתבשלו בכלי נחושת טעונין (חייבים) מריקה ושטיפה. ר' שמעון אומר: כלים שבישלו בהם קדשים קלים אין טעונין מריקה ושטיפה.

ב גמרא בענין ששנינו במשנתנו, שגם כלי שעירו לתוכו רותח טעון שבירה, מביאים מה שתנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר בפרשת החטאת "וכלי חרס אשר תבשל בו ישבר" (ויקרא ו, כא) — אין לי שנוהג דין זה אלא בכלי שבישל בו, אם עירה לתוכו רותח מנין לנו? תלמוד לומר: "ואשר תבשל בו ישבר" (ויקרא ו, כא), מצירוף המלים "בו ישבר" אנו למדים שבכל אופן בו נמצא בו החטאת ("בו") הריהו חייב שבירה.

ג בעי [שאל] רמי בר חמא: אם תלאו את בשר החטאת באויר תנור (חרס) כדי לצלותו, מהו דין התנור? וצדדי השאלה: האם על בישול וגם בילוע של טעם החטאת בכלי הוא דקפיד רחמנא [שהקפידה התורה], כשהצריכה שבירה בכלי חרס, או דילמא [שמא] על בישול בכלי בלבד, ואפילו בלא בילוע מגוף החטאת הקפידה תורה, ולכן אף חטאת התלויה באויר התנור מחייבת לשוברו, שהרי נתבשל בשר החטאת בחללו?

אמר רבא, תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה ממה ששנינו במשנתנו: אחד שבישל בו ואחד שעירה לתוכו רותח טעון שבירה. הרי שהכלי נאסר גם אם לא בושלה בו החטאת, אלא רק נבלע בו טעמה על ידי עירוי. ואם כן, אין צורך בבישול ובילוע גם יחד.

ודוחים: באופן של בלוע בכלי בלא בישול לא קמיבעיא לן [נשאלה לנו], שהוא בוודאי טעון שבירה, שהרי אין כלי חרס פולט לעולם מה שבלע. כי קמיבעיא לן [כאשר נשאלה לנו השאלה] בתלוי באוירו של תנור, הרי זה באופן של בישול בלא בילוע, מאי [מה] יהא הדין?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע], ממה שאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: תנור של מקדש, של מתכת היה. ואי סלקא דעתך [ואם עולה בדעתך] שבישול בלא בלוע לא קפיד [הקפידה] התורה, ואין כלי חרס חייב שבירה באופן זה, ניעביד [נעשה] אותו של חרס! ומשיבים: כיון דאיכא [שיש] גם שירי מנחות הנאכלים לכהנים, שאפייתן בתנור ואיכא [ויש בהם] בישול ובילוע, שהרי מניחים את השיריים על התנור עצמו, ולא בחללו, ויש בהם שמן הנבלע בו, עבדינן [עושים אנו] של מתכת.

ד מסופר, ההוא תנורא דאטחו בה טיחייא [תנור אחר של חרס שטחו בו, בדפנותיו וקרקעיתו, שומן בשר], ואפו בו לחם, אסרה רבה בר אהיליי למיכלה לריפתא [לאכול את הפת] שאופים בתנור זה לעולם, ואפילו במילחא [במלח] בלבד, גזירה דילמא אתי למיכלה בכותחא [שמא יבוא לאכול אותה יחד עם כותח] שיש בו חלב. שלדעתו אין השומן נפלט מדפנותיו לעולם.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא: אין לשין את העיסה בחלב, ואם לש עיסה בחלב — כל הפת כולה אסורה, מפני הרגל עבירה, שמא יבואו לאכול אותה עם בשר.

כיוצא בו אין טשין (מורחים) את התנור באליה שהיא שומן מן החי, ואם טש — כל הפת שאפה בו כולה אסורה עד שיסיק את התנור, ועל ידי כך יישרף השומן שהיה בלוע בו. על כל פנים הרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על רבה בר אהיליי, שלדעתו אין תקנה לתנור כזה בכלל! ומשיבים: אכן, תיובתא [קושיה חמורה היא] ונדחו דבריו.

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: וכי מאחר דאיתותב [שהושב] ונדחו דברי רבה בר אהיליי, אמאי [מדוע] אמר רב: קדירות של חמץ בפסח ישברו? מדוע לא יבער את החמץ שבהן על ידי הסקה? אמר ליה [לו] רב אשי: רב מוקי לה [מעמיד אותה] את הברייתא ההיא, שיש תקנה לתנור על ידי הסקה, דווקא בתנור של מתכת, שעל ידי ההיסק הוא פולט את השומן.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור]: אפשר לומר שמדובר גם בתנור של חרס, ומכל מקום אין להכשיר קדרות בדרך זו, שכן זה, תנור — דרך הסיקו מבפנים, והאש שורפת את השומן שבדפנות. וזה, בקדירות — דרך הסיקו מבחוץ, כשהקדירות עומדות על האש, ואין החום מספיק כדי לבער את החמץ שבצד הפנימי.

ושואלים: ונעביד [ושיעשה] בקדירות גם כן הסקה מבפנים, ויתקן אותם על ידי זה! ומשיבים: אין מתירים להכשירם באופן זה, משום שאדם חייס עלייהו דמתברי [חס עליהם שמא יישברו], ויש לחשוש שלא יעשה היסק כראוי מבפנים. ומכאן מסקנה למעשה: הילכך, האי כוביא [רעף של חרס] שמשתמשים בו כתבנית לאפיה, על גבי האש, הסיקו מבחוץ הוא, ואסיר [ואסור].

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara rejects a solution: And if you would say that the urine is absorbed together with the rest of the seven abrasive substances used as laundering agents, and one applies all of them at once to the garment, such that the urine is not discernable separately, that is difficult: But didn’t we learn in a mishna that this method is invalid? The mishna states (Nidda 62a): If one applied them not according to their prescribed order, or if one applied all seven substances simultaneously, he has done nothing, and the laundering has not been effective.

The Gemara rejects another solution: And if you would say that the urine is absorbed together with only one of the cleansing substances, that is difficult: But didn’t we learn in that mishna: One must rub the garment three times with each and every one of those substances independently? The Gemara resolves: Rather, it must be explained that the urine is absorbed in tasteless saliva, which comes from one who has not eaten since waking; as Reish Lakish says: Tasteless saliva must accompany each and every one of the substances applied to the garment.

MISHNA: Whether with regard to a copper vessel in which one cooked the meat of an offering or whether with regard to one into which one poured the boiling meat of an offering, whether the meat is from offerings of the most sacred order or whether it is from offerings of lesser sanctity, such vessels require scouring and rinsing. Rabbi Shimon says: Vessels in which offerings of lesser sanctity were cooked or poured do not require scouring and rinsing.

GEMARA: Concerning the statement in the mishna that these halakhot also apply to a vessel into which a boiling cooked dish was poured, the Gemara notes that the Sages taught in a baraita: With regard to a sin offering, the verse states: “In which it is cooked” (Leviticus 6:21). I have derived only that this applies to a vessel in which one cooked the sin offering. From where do I derive that it applies also to a vessel into which one poured a boiling cooked dish? The verse states more fully: “But the earthenware vessel in which it is cooked shall be broken.” Since the verse employs the phrase: “In which it is…shall be broken,” that teaches that if the hot meat is in the vessel, whether cooked or poured into the vessel, these halakhot apply to it, and if it is an earthenware vessel it must be broken.

§ Rami bar Ḥama raises a dilemma: If one suspended the meat of a sin offering in the airspace of an earthenware oven in order to roast it, what is the halakha? When the verse requires the breaking of the earthenware vessel, is it only with regard to both cooking and the resultant absorption of the offering’s flavor into the vessel that the Merciful One is particular? If so, an oven would not need to be broken simply because an offering has been roasted within its airspace. Or perhaps, is the Merciful One particular even about cooking in the vessel without absorption of the flavor, and therefore, if meat is roasted while suspended in this oven, the vessel must still be broken?

Rava said: Come and hear a proof, deduced from the mishna: Whether with regard to a copper vessel in which one cooked the meat of an offering or whether with regard to one into which one poured the boiling meat of an offering, the earthenware vessel must be broken. Therefore, the vessel must be broken even if the meat was not cooked in it but only absorbed in its walls, indicating that even if cooking and absorption do not occur together, just one of the two should suffice to require the breaking of the vessel.

The Gemara rejects the proof: The halakha in a case of the absorption of flavor into an earthenware vessel without cooking the meat in that vessel, as in the case of pouring, was not raised as a dilemma to us. If the boiling offering has been poured into a vessel, the vessel certainly must be broken, since earthenware never fully emits all that it absorbed. When a scenario was raised as a dilemma to us, it was with regard to cooking meat in the vessel without absorption of the flavor by that vessel, as in the case of roasting suspended meat. In such a case, what is the halakha?

The Gemara suggests: Come and hear a proof, deduced from that which Rav Naḥman says that Rabba bar Avuh says: The oven of the Temple was fashioned of metal. And if it enters your mind that with regard to cooking in a vessel without absorption, the Merciful One is not particular and does not require the breaking of a vessel used in such a fashion, then the oven should be made of earthenware. The Gemara rejects this proof: Since there are the remainders of meal offerings, whose baking is performed in the oven, and there is both cooking and absorption into the oven, as the remains of the meal offerings would be baked directly on the walls of the oven, for this reason alone the oven would have to be broken if it were fashioned of earthenware. Consequently, we fashion it of metal.

§ The Gemara relates: There was a certain oven that was smeared with animal fat all over its walls and floor. Rabba bar Ahilai prohibited eating bread baked in that oven forever, and he prohibited even eating the bread with salt alone, lest one come to eat it with kutaḥ, a dish made from milk, water, salt, and bread crumbs. According to Rabba bar Ahilai, the oven will never fully eliminate the fat.

The Gemara raises an objection to this from a baraita: With regard to baking bread, one may not knead the dough with milk, and if one nevertheless kneaded the dough with milk, all of the bread made from that dough is forbidden, because one might become accustomed to sin. As one habitually eats bread with meat, he might also eat this bread with meat and unwittingly transgress the prohibition against eating meat with milk.

The baraita continues: Similarly, one may not smear [tashin] the inside of an oven with the fat of a sheep’s tail, because the fat of the tail has the halakha of meat. And if one nevertheless smeared the oven with the fat of the tail, all of the bread baked in it is forbidden, until one kindles the oven and burns off this fat. Evidently, the bread baked after the oven is kindled again is permitted, because the oven is considered cleansed of the meat fat. Therefore, the refutation of the opinion of Rava bar Ahilai, who says that the oven never fully eliminates the fat, is indeed a conclusive refutation.

Ravina said to Rav Ashi: Since the statement of Rava bar Ahilai was conclusively refuted, why does Rav say that pots that were used for leavened bread must be broken before Passover? Presumably, the leavened bread could be burned out of them through kindling instead. Rav Ashi said to him: Rav construes that ruling of the baraita, according to which the fat can be burned out of the oven, as referring to an oven fashioned of metal, which cleanses the fat when kindled. In the case of earthenware vessels, additional kindling is insufficient, because the flavor absorbed within it cannot be cleansed by fire.

Or if you wish, say instead that the baraita is also referring to an earthenware oven, and there is another distinction. This oven is kindled from the inside, and a fire kindled inside the oven suffices to cleanse absorbed flavor. But that pot is kindled from the outside while it rests on the stove, and the heat absorbed in that manner is insufficient to cleanse absorbed flavor.

The Gemara suggests: And let us also perform the kindling of the pot from the inside, in order to cleanse that which has been absorbed. The Gemara answers: This solution is not feasible; the owners of such pots might be concerned for them, as they are apt to break if the heat becomes too great. Consequently, the owners will not apply sufficient heat to ensure that the absorbed flavor will be completely cleansed. The Gemara concludes: Therefore, with regard to this earthenware tile [kuvya], which is used on the fire as a baking pan and its kindling is from the outside, it becomes prohibited for subsequent use by the flavors absorbed within, which cannot be cleansed.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

גמרא בעי רמב"ח תלאו באויר תנור מהו וכו'. ע' בהרמב"ם פ"ח מהל' מעה"ק שהעתיק איבעי' דהש"ס לענין שבירה בכ"ח, ורבים ומכללם הלח"מ תמהו אמאי לא העתיק בסתמא ומה לו להזכיר לישנא דכ"ח. והנה מה שרצו האחרונים ובכללם בעל מרכבת המשנה ליישב בסוגיין דמוכח מהסוגיא דבכ"נ אינו אסור בישול בלא בלוע. תמה אקרא דהרי רבא רוצה למיפשט ממתני' דא שבישל בו וכו' והיינו בכ"נ. א"כ תקשי לרבא הך הוכחה. והעולה על רוחי ליישב הוא בהקדם דברי הרמב"ם דדוקא בחטאת הטעון הכתוב שבירה בכ"ח. אבל לא בשאר ק"ק. ויצא לוכן ממתני' לעיל (דף צג ע"ב) דסיים זה חומר בחטאת מבק"ק וחשיב שבירה בכ"ח.
ובאמת קשה הרי כללא בידינו דכ"ח אינו יוצא מידי דפיו. ח"כ בפשיטות גם שאר קדשים טעון שבירה מצד בלוע נותר שבו דאינו יוצא ע"י הגעלה. וביארו המפרשים דס"ל להרמב"ם דבודאי הגעלה מהני לכ"ח להחליש טעמו הבלוע כמו בישול ירקות בכ"נ [וע' בב"י סי' צג] עד שאינו ראוי לחול עליו שם איסור כמו דשרי נ"ט בנ"ט דהיתירא מה"ט. וא"כ בשאר קדשים מהני הגעלה קודם שנעשה נותר. ואינו ראוי לחול אח"כ שם נותר. ובחטאת גזה"כ לחול גם נותר אף על טעם קלוש כהאי. וע' בכו"פ (סי' צג). ונ"ל דלכאורה דברי הרמב"ם מוכרחים עפמ"ש תוס' בשמעתין ד"ה אלא קדירות וכו' ובפסחים (דף ל' ע"ב) ד"ה התורה העידה וכו' והקשו אם נימא דבישול בלי בלוע אסור מנין לנו דכ"ח אינו יוצא מידי דפיו. ואי מדכתיב ישבר אימא גזה"כ הוא כמו שהקפידה תורה אבישול בלא בלוע. ותירצו כיון דחזינן דבכ"ח טעון שבירה ובכ"נ מהני מריקה ושטיפה ומה הפרש יש בין זה לזה. ובזה ל"ש לומר גזה"כ. אע"כ דהתורה הקפידה רק דבקדשים להוי בישול בלא בלוע כמו בעלמא. וממילא בכ"ח ישבר דאינו יוצא מידי דפיו ע"ש. וא"כ אם איתא דמצינו בשום פעם גם בהיתירא בלע הא דהתורה העידה. וכו' תקשי מנ"ל. ואי מדכתיב ישבר ולא מהני הגעלה בזמן היתר. אימא גזה"כ דבקדשים להוי האי טעם קלוש כמו טעם ברי וחזק בעלמא. ובכ"ח ישבר דאינו יוצא הכל ע"י הגעלה. ובכ"נ מהני מריקה ושטיפה כיון דיוצא הכל. אע"כ דבאמת כן דבהיתירא בלע מהני הגעלה. ומה דאמרי' בפסחים בחמץ התורה העידה. היינו בחמץ ששמו עליו. וא"צ לחול שם חדש ואסור כיון דאין יוצא הכל. וזהו מוכח שפיר דאם איתא דיוצא הכל א"כ מה הפרש יש בין כ"ח לכ"נ והיינו ממש כדברי הרמב"ם. אך כ"ז אם קיימי' בישול בלי בלוע אסור משא"כ אם בישול בלי בלוע מותר. א"כ מה"ת לנו להמציא זה. יותר יש לנו להוכיח מדכתיב ישבר ולא מהני הגעלה בזמן היתר הוא משום דנשאר בו טעם הרבה. ואף דהיתירא בלע לא מהני הגעלה. וע"כ הא דקתני במתניתין זה חומר בחטאת וכו' היינו דמסברא כן דהגעלה מהני להחליש טעמו עד שאין מהראוי לחול שם איסור. וא"כ י"ל דזהו איבעי' דרמב"ח. דלכאורה קשה מה לו להמציא מבלתי הכרחי לומר בישול בלי בלוע אסור שהוא כמלתא בלא טעמא. ולפמ"ש י"ל דמתני' דוחקתו דקתני זה חומר בחטאת וכו' ואם איתא דבישול בלא בלוע מותר מאין לנו להמציא גזה"כ וכנ"ל. אע"כ דבישול בלי בלוע אסור. א"ד דמותר וס"ל למתני' הכי מסברא. וזהו איבעי' דרמב"ח. וא"כ יפה עשה הרמב"ם שהעתיק בכ"ח. דבכ"נ תקשי מאין לרמב"ח להמציא דבישול בלי בלוע ליתסר. אע"כ דמתני' קשיתי' וכנ"ל. וזהו רק בכ"ח ואפשר לומר דפשוט טעמא דהרמב"ם דדחיק ליה לישנא דזה חומר בחטאת וכו' ולא מפרש דאכיבוס קאי והיינו דחזינן דרמב"ח דקדק הכי. ודוק. והוא לענ"ד כפתור ופרח:
ובזה ישבתי דברי רש"י בשמעתין ד"ה קדירות של מקדש וכו' למאי דאוקימנא דטעם משום בלוע וכו' והוא לכאורה תמוה דהיכן מצינו דנפשט איבעי' דרמב"ח. ולפמ"ש י"ל דגם רש"י מפרש לאיבעי' דרמב"ח כמ"ש והיינו שדקדק ופי' באיבעי' דרמב"ח לענין שבירה והיינו בכ"ח וכמ"ש. וא"כ לבתר דחזינן דרבה בר אהילאי אסרה למיכלה לריפתא לעולם אפי' בהיסק ע"כ ס"ל אף בהיתירא בלע לא מהני הגעלה לכ"ח. ואם איתא דבישול בלא בלוע מותר תקשי מנ"ל זה וכנ"ל. ואף אם נימא דמספקא ליה ואסרה מספיקא מ"מ הרי חזינן דעכ"פ לא דקדק לישנא דזה חומר בחטאת וכו' ומפרש דקאי אכיבוס. ובזה ל"ש לומר דמספקא. וממילא מה"ת לומר דבישול בלא בלוע אסור ואף דאיתותב רב"א היינו במה דס"ל אף היסק לא מהני אבל הגעלה בודאי לא מהני אף בהיתירא בלע. וגם במה דפרכי' וכי מאחר דאיתותב רב"א אמאי אמר רב קדירות בפסח ישברו. ולא משני בין בב"ח דהיתירא בלע ובין חמץ ששמו עליו. אלא ודאי דאין לחלק וממילא בישול בלא בלוע מותר וכנ"ל. ושפיר פרש"י וד"ק. ומהתימה לי על הרמב"ם מהא דרבה בר אהילאי וכו' והוא תמוה באמת אף בלא דברינו שכתבנו. וצע"ג:
וע' בסוגיא זו בכו"פ (סי' קג) שתמה אמ"ש הרא"ש בע"ז ליישב הא דהטעין הכתוב שבירה אף דנפגם בסוף לילה הוא גזה"כ. אבל מנ"ל לרבנן דמריקה ושטיפה בצונן. אימא מריקה בחמין ומגיעולי עכו"ם לא שמעי' הך גזה"כ וע"ש שנכנס לדחוקים:
ולענ"ד לק"מ והיינו כמ"ש הרא"ש שם ליישב הא דילפי' דכ"ח אינו יוצא מידי דפיו. ואף דבלא"ה גזה"כ. היינו מדחזינן דחילקה התורה בין כ"ח לכ"נ יע"ש. והבאתי דבריהם בדברינו הקודמים. וא"כ שפיר מוכח אם איתא דמריקה בחמין קשה לכתוב רק ושוטף דהוא בצונן כלישנא משטף במים וממילא מוכח דהוא בתר הגעלה. דאל"כ אלא כיון דפגם הוא אינו טעון רק שטיפה בצונן. א"כ מה הפרש יש בין כ"ח לכ"נ. אע"כ דהוא לבתר הגעלה ובכ"ח ישבר דא"א להגעיל מקודם דאינו יוצא מידי דפיו. ומדכתיב ומורק יתירה היינו ע"כ מריקה בצונן. וק"ל.
אמנם אי תמוה הא תמוה אימא דאצטריך ומורק בחמין דאם בישל במקצת טעון הגעלה בכולו דלא שמעי' מג"נ. וגם מכ"ח דישבר כולו לא שמעי' דשאני התם דבשבירה ל"ש כבולעו כך פולטו. משא"כ בהגעלה סד"א כבולעו ע"י חם מקצתו חם כולו כך פולטו. וע' בהרשב"א בתהה"א (דף קכח) ואצטריך ומורק דבעי הגעלה בכולו גם אצטריך דבעי הגעלה במים ולא ביין ולא במזוג. וצע"ג:
עוד יש לי לתמוה על דברי הרשב"א בתהה"א שם. שכ' שם במשמרת הבית דל"א לענין חם מקצתו חם כולו כבכ"פ. ומה דאמרי' אותה למעוטי תרומה דבישל במקצת כלי אין טעון מריקה ושטיפה בכל הכלי. היינו בתרומה דהוא היתרא. ומצינו דמקילין בה לענין הרכינה ומיצה יע"ש. ותמוה לי מאד דמ"מ היכי אמרי' בסוגיין וטעמא מה דא"ק ואם בכ"נ וכו' תיפוק ליה בקדשים דמגעילין בזמן שנעשה נותר [וע' בהרשב"א בתהה"א דמוכח דעתו דעיקר מריקה ושטיפה דקרא מיירי לאחר שנעשה נותר ע"ש] ובכה"ג בכל איסורים טעון הגעלה. ועוד יש לתמוה מדברי רש"י במתניתין וע'. וצע"ג. ושאלתי לכמה וכמה רבנים מופלגים ואין פותר לי:

הכי גרסי' וכי תימא דמיבלע להו בהדי שבעה סממנין ומעבר להו לכולהו כחד: שלא כסדרן. כסדר שהן שנויין במשנה זה אחר זה כסדר העברתן: צריך לכסכס. צריך לשפשף הכתם שלשה פעמים בכל אחד והכי אמרינן בנדה: מתני' ר''ש אומר קדשים קלים כו'. ובגמ' מפרש טעמא ואם תאמר הרי הבלוע נעשה נותר ופולטו בהיתר לאחר זמן מודי רבי שמעון דבעי הגעלה ברותחין ומתורת מריקה ושטיפה הוא דממעיט ליה כדמתרצינן בגמ' גבי תרומה לא נצרכה לכדאמר מר במים ולא ביין במים ולא במזוג הא אפי' ביין ואפי' במזוג: גמ' ה''ג בתורת כהנים עירה לתוכו רותח מניין ת''ל אשר בו ישבר. מדסמיך ישבר אצל בו ולא כתב אם בכלי חרס תבושל ישבר למידרש אם נבלע בו מ''מ ישבר: תלאו. לשפוד של חטאת לצלותו באויר תנור דנתבשל בו אבל לא נבלע בו כלום: מהו. מי הוי צריך תנור שבירה או לא: ואחד שעירה לתוכו. אלמא אחדא קפיד דהא עירה לתוכו בלוע איכא בישול ליכא: בלוע בלא בישול לא מיבעיא לן. דכיון דהוי נותר והתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם ובעי שבירה: של מתכת היה. קס''ד מפני שצולין בו שפודי חטאת שלא יטען שבירה: בישול ובלוע. שמן המנחה: טחו ביה טחייה. מין טיגון הוא שעושין מלחם וטשין התנור באליה ואופין את הלחם אחר שטחוהו ובמס' שבת (דף קיט.) נמי אמרינן תלתא סאוי טחיי: לעולם. ואפילו הסיקוהו ואפו בו דקסבר אינו יוצא מידי דופיו: מפני הרגל עבירה. שלא יאכל הפת עם הבשר: אמאי אמר רב כו'. הא אית להו תקנתא בהיסק: מוקים לההיא. דקתני עד שיוסק התנור בשל מתכת: כוביא. רעפים חלולין כמין שפיתת קדירה ופעמים שטחין אותו שמן ואופין בו לחם הקרוי טיחיא:

עירה לתוכו רותח מנין ת''ל אשר תבושל בו ישבר. מכאן מדקדק ר''ת דעירוי ככלי ראשון מדחשיב כמבושל ונראה דאדרבה קשה מכאן דהא קרי ליה בסמוך בלוע בלא בישול מיהו י''ל דחשיב ליה בלוע בלא בישול לפי שאינו מתבשל מחמת הכלי דבכלי אחר נתבשל ורבינו שמואל היה מדקדק דעירוי ככלי שני מהא דתנן בפרק כירה (שבת דף מב:) האילפס והקדירה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין דמשמע הא לערות מהם על התבלין שרי ועוד היה מדקדק מהא דקי''ל כשמואל דאמר תתאה גבר דתניא כוותיה בפ' כיצד צולין (פסחים דף עו.) והיה מתיר מתוך כך לערות רותחין מכלי ראשון על התרנגולת כדי למולגה ור''ת אומר דאדרבה דוק מסיפא אבל נותן לתוך הקערה הא לערות מאילפס על התבלין אסור ועוד לדבריו קשה ההיא משנה למ''ד עילאה גבר אלא איידי דתנא רישא המיחם שפינהו לא יתן לתוכו מים אבל נותן לתוך הכוס תנא סיפא נמי האילפס והקדירה לא יתן לתוכן (מים) [תבלין] אבל נותן לתוך הקערה ובירושלמי משמע דעירוי ככלי ראשון דאמרינן עלה בגמ' מהו ליתן תבלין מלמטה ולערות עליהן מלמעלה רבי יונה אומר עירוי ככלי ראשון חייליה דר' יונה מן הדא וכל כלי חרס אשר תבושל בו ישבר אין לי אלא שבישל בו עירה לתוכו רותח מניין ת''ל ואשר תבושל בו ישבר מ''מ (וכה אמר הכין) א''ר יוסי תמן כלי חרס בולע תבלין אינו מבשל פירוש כלי חרס בולע טפי משאר כלים איתיב רבי יוסי בר' בון והתני אף בכלי נחשת כן אית לך למימר כלי נחשת בולע פי' וכי בלע יותר משאר כלים בתמיה השתא מדמי התם כמו שבולע על ידי עירוי כמו כן מבשל ע''י עירוי ש''מ מיתניא כוותיה דרבי יונה אלמא הילכתא כוותיה ואע''ג דקי''ל כוותיה דשמואל דאמר תתאה גבר מודה שמואל דמבשל כדי קליפה דהא ברייתא דמסייע ליה קתני חם לתוך צונן מדיח ופריך הש''ס אדמיקר ליה בלע פירוש קודם שיצטנן חום שלמעלה נבלע ממנו מקצת בתחתון ומשני אימא חם לתוך צונן קולף ועוד מייתי ר''ת ראיה מהא דקאמר בפרק כל שעה (פסחים דף לז:) המעיסה ב''ש פוטרין וב''ה מחייבין החליטה ב''ש מחייבין ובית הלל פוטרין איזו היא המעיסה ואיזו היא החליטה המעיסה קמח על גבי מוגלשין פירוש מוגלשין מים רותחין ופריך מ''ש המעיסה ומאי שנא החליטה ומשני תברא מי ששנה זו לא שנה זו אלמא מאן דפטר מחלה בקמח על גבי מוגלשין משום דלאו לחם הוא כיון שנילוש ברותחין פטר נמי במוגלשין ששפכן על גבי קמח אע''פ שנשפכו לכלי שני אלמא עירוי ככלי ראשון מיהו קשה היכי פטר הא אינו מבשל אלא כדי קליפה לשמואל דאמר תתאה גבר דקי''ל כוותיה וי''ל דמיירי כגון דליכא אלא כדי חיוב חלה מצומצם או מעט יותר דבתר קליפה אין נשאר כשיעור חלה ועוד מביא ר''ת ראיה מהא דאמר בשילהי ע''ז (דף עד:) נעוה ארתחו אלמא עירוי ככלי ראשון דאין יכול להכשירו אלא בעירוי ועוד יש לדקדק דמיירי בעירוי מדתניא התם רבי יוסי אומר הרוצה לטהרן מיד מגעילן ברותחין או חולטן במי זיתים והחלטה אינו אלא עירוי כדמפרש בפסחים (דף לז:) מוגלשין ע''ג קמח מיהו אין ראיה משם לשאר דברים דבכמה דברים מיקל ביין נסך שאין מיקל בשאר איסורין דחולטן במי זיתים משמע אפילו צונן כמו חלטי לה בחלא דכל הבשר (חולין דף קיא.) גבי כבדא וכן עירוי שלשה ימים מעת לעת וניגוב והנחה מגת לגת שכל אלו העניינים לא מהני בשאר איסורים וטעמא משום דביין נסך אין איסור רותח כלל אלא שהחמירו בו להרתיחו ואף ר''ת התיר לשפוך רותחין לתוך החבית שהיה בה יין נסך ולהפכם מצד זה לצד זה בתוך החבית אע''פ שכבר היו בכלי שני מיד כששופכן בחבית ולא נפלו על כל צידי החבית אלא מכלי שני שהופכן מצד זה לצד זה ואפילו עירוי מכלי ראשון ליכא ומ''מ עירוי הוא ככלי ראשון לענין שאר איסורין כמה שהוכחתי ומה שכתב בסדר של פסח המתחיל אדיר דר מתוחים הכנת קערות ומיליהם בכלי שני שימושיהם כשופכין מסיר בהן כך שופכין רותחין עליהן אומר ר''ת דליתיה דכל כלים שבעולם מהניא שפיכת

דף צה - ב

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד