זבחים צו ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צו - א

ומקשינן: אלא, קדירות של מקדש, אמאי ישברו? והרי יש להם תקנה בליבון, שהרי אמרנו שטעם האיסור הוא משום הבלוע ^[49] שבו ולא מחמת הבישול לבד [בלא בליעה]. ובמשכן מובן שישבר, כי לא היו קבועים במקום אחד ולא היה להם כבשונות ללבן כלי חרס. אבל בבית המקדש, נהדרינהו לכבשונות, ^[50] שהיוצר צורפן בהם, ויתלבנו.

ומתרצינן: אמר רבי זירא: לפי שאין עושין כבשונות בירושלים, מפני העשן שמשחיר את חומת המקדש, וגנאי הוא.

ופרכינן: אמר ליה אביי: וכי עושין אשפתות בעזרה משברי כלי חרס!? הרי שנינו שאין עושין בה אשפתות מפני השרצים שדרכן ליגדל באשפה ומרבים טומאה כיון שהשרצים מתים שם ומטמאים את הקדשים.

ומתרצינן: אישתמיטתיה אביי שכח, הא דתני רב שמעיה בקלנבו שם מקום: שברי כלי חרס נבלעין במקומן, שהוא אחד הניסים שנעשו בבית המקדש. וממילא לא נעשה מהם אשפתות.

ופרכינן: אלא, הא דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: תנור של מקדש של מתכת היה, קשה, למה לא נעביד תנור דחרס במקדש, כיון דהסיקו בפנים הוא, ויש לה תקנה בליבון?

ומתרצינן: דכיון דאיכא שתי הלחם בחג השבועות, ולחם הפנים שעורכים בכל שבת על השלחן, דאפייתן בתנור, וקדושתן בתנור, שאינם נעשים בכלי שרת כיון שאינם טעונים שמן, כדתנן, לישתן ועריכתן בחוץ, ואפייתן בפנים, לכן התנור הוא המקדש אותם, והוה ליה התנור כלי שרת, וכלי שרת דחרס לא עבדינן אלא ממתכת בלבד.

הערות

^[49] כך פירש רש"י. כי הוקשה לו, שאם בישול בלי בילוע גם צריך שבירה. נמצא שזהו גזירת הכתוב ומה קושיית הגמרא שיעשה ליבון הרי אין הטעם משום הבליעות. ולכן פירש שהחיוב רק בבליעה ולזה מועיל ליבון להוציא את הבליעה. והתוס' התקשו, שהרי זהו ספק בגמרא לעיל דין זה בישול בלי בליעה אם מחייב בשבירה. וכתב השפת אמת שרש"י התכוון ליישב קושיא זו. וכוונת הגמרא שנוכיח מזה שלא מועיל ליבון לכלי חרס שבישול בכלי בלוע גם חייב בשבירה. והשפת אמת כתב לבאר את דברי הגמרא שהקושיא היא מכלי שעירו לתוכו רותח שמבואר בגמרא לעיל שזה רק בילוע בלי בישול. ובזה וודאי שיועיל ליבון כיון שכל החיוב שבירה משום בליעה והיא יוצאת על ידי ליבון.

^[50] א. הגמרא בעבודה זרה [עו א] מקשה על הדין המבואר במשנה [צז א] ששפוד ואסכלא מגעילן בחמין. והרי אלה כלים שתשמישם באור [בלי מים] ודינם בליבון. ומתרצת הגמרא באחד התירוצים שאין הכי נמי. וצריך ליבון ככל שאר איסורים. וחוץ מזה צריך מריקה ושטיפה כשאר כלי שנתבשל בו קודש. והוכיח מזה הגר"ח שחיוב מריקה ושטיפה לא נפקע על ידי הכשר אחר שעושים לכלי, ואפילו ליבון שעדיף ממריקה ושטיפה אינו פוטר ממריקה ושטיפה. ואם כן, צריך עיון קושיית הגמרא כאן שליבון כלי חרס יועיל לפוטרם משבירה. והרי כיון שחלה חובת שבירה שוב לא יועיל ליבון להפקיע וכמו בשפוד שאין הליבון מפקיע חובת מריקה ושטיפה. ותירץ הגר"ח שיש לומר שקושיית הגמרא כאן שיעשו ליבון לפני שנעשה נותר ועוד לא חלה חובת מריקה ושטיפה. ולפני שחלה המצווה מועיל ליבון שלא תחול וכמו שמוכח להלן [צז א] שלרבי טרפון הבישול של מחר מועיל לפטור חיוב מריקה ושטיפה על בישול של אתמול כי מפליט את כל הבליעות. והטעם, כיון שעוד לא חל חיוב מריקה ושטיפה מועיל להכשיר את הכלי ולא חל דין מריקה ושטיפה. ואילו בגמרא בע"ז מדובר אחרי שנהיה נותר וחל חיוב מריקה ושטיפה ואז לא מועיל ליבון לפטור מהחיוב שחל. עוד תירץ הגר"ח שיש לפרש שקושיית הגמרא כאן היא על כלי שיש בו בליעה בלי בישול, דהיינו, שעירו לתוכו רותח. וכיון שכל המחייב הוא הבליעה הרי אם עושה היסק שמוציא את כל הבליעות שוב אין מה שיחייב בשבירה. ובגמרא בע"ז שמבואר שליבון לא מועיל לפטור ממריקה ושטיפה. שם מדובר בבישול. וליבון איננו מפקיע ומבטל את הבישול. והגרי"ז כתב שמדברי הרמב"ם משמע שחיוב שבירה אין לו זמן קצוב. ויכול לעשות השבירה גם אחרי זמן רב מהבישול. ואם כן, נמצא שקדירות של מקדש של חרס יכול לעשות השבירה אחרי זמן רב. רק שאיננו יכול להשתמש בהם כיון שהבליעה נעשית נותר ותאסור מה שיבשל בקדירה. ועל זה מקשה הגמרא שלדיני איסור והיתר הרי יועיל ההסק שלא יהיה בליעות בקדירה. ואם משום חיוב שבירה זה הרי יכול לקיים אחרי זמן רב ומדוע שוברים אחרי כל בישול. ומדברי רש"י ותוס' בסוגיא נראה שפירשו שההיסק בכלי חרס יהיה קיום דינו של הכלי [ולא פטור מדינו] וכשם שכלי מתכת קיום דינם הוא במריקה ושטיפה. כלי חרס שאין מועיל בו הגעלה מתקיים דינו בהיסק שהוא מועיל בו כמו הגעלה בכלי מתכת. ובקרן אורה נקט באמת שההיסק בכלי חרס צריך להיות בעזרה כדין שבירה ומריקה ושטיפה שהם במקום קדוש בעזרה. והיינו שההיסק הוא קיום המצווה וצריך את כל פרטי המצווה כמקום קדוש. ולפי זה צריך לומר, שליבון בשפוד אינו יכול להחשב קיום דינו ולפוטרו ממריקה ושטיפה. כיון ששפוד הוא כלי מתכת ובזה עשתה התורה כלל שדינם במריקה ושטיפה. אך בכלי חרס שאינם בני מריקה ושטיפה שוב קיום דינם הוא בהיסק שכנגדו יש מריקה ושטיפה בכלי מתכת. ב. ורבינו תם המובא בתוס' פירש פירוש חדש בסוגיא, שכלי חרס שעושים לו היסק הוא כמו כלי חדש וזוהי קושיית הגמרא להדרינהו לכבשונות ונעשה ככלי חדש ושוב אין צורך לשברו. אך צריך ביאור, שהרי הגמרא תלתה את הקושיא מאחר דאיתותב רבה בר אהיליי ומבואר בברייתא שהיסק מועיל להכשיר כלי חרס אם כן קדירות של מקדש אמאי ישברו. ולרבינו תם הרי אין הקושיא תלויה בזה שההיסק מכשיר את הכלי אלא משום שהוא נעשה כלי חדש. ובקרן אורה ביאר שאם נאמר שנשאר בליעות בכלי אחרי ההיסק. באמת איננו נחשב לכלי חדש. וכל קושיית הגמרא שהוא כלי חדש רק שייך אחרי שאמרנו שלא נשאר בליעות. והגר"ח רצה לפרש שאם אין ההיסק מועיל להוציא כל הבליעות. אם כן אפילו שנעשה ככלי חדש מכל מקום, הבליעות שיש בו יחייבו אותו מחדש בשבירה. [יעויין בדבריו שפקפק בזה, ועוד יש להוסיף שהרי עכשיו בליעה זו היא נותר. וקדשים פסולים אין בהם דין שבירה]. ואפשר עוד לפרש דברי ר"ת, שאם לא מועיל היסק להכשיר כלי חרס לא היתה מקשה הגמרא. שאמנם נפטר הכלי מדין שבירה אבל אי אפשר יהיה להשתמש בו כיון שבלוע בו נותר. ולכן מקיימים בו מצוות שבירה בלי היסק. ורק מכיון שמועיל היסק להכשיר שוב קשה שיעשה לו היסק. ונפטר מדין שבירה משום שנעשה כלי חדש. וגם הבליעות שיש בו לא יאסרו את התבשיל כיון שכבר הוכשרו בהיסק. ובמקדש דוד [לא ה] הקשה על דברי רבינו תם, איך מותר לעשות היסק ויהיה ככלי חדש, אם כן נמצא שביטל מצוות שבירה מהכלי הראשון, וכתב לדון, כיון שההיסק מבטל את הכלי הראשון ונהיה כלי חדש, אם כן יש כאן קיום שבירה לכלי הראשון. אך תמה שאם כן יצטרכו לעשות את ההיסק במקום קדוש. ולעיל הבאנו שהקרן אורה כתב שבאמת צריך היסק במקום קדוש.

ושואלים: אלא לשיטה זו שיש תקנה בהיסק לכלי חרס, קדירות של מקדש שמבשלים בהם בשר חטאת ושאר קדשים אמאי אמר רחמנא [מדוע אמרה תורה] ישברו? נהדרינהו [נחזיר אותן] לכבשונות שעושים בהם כלי חרס, ובחום הגדול של הכבשונות יישרף כל מה שנבלע בתוכם! אמר ר' זירא: אי אפשר לעשות זאת, לפי שאין עושין כבשונות בירושלים, בגלל העשן הרב העולה מהם.

אמר אביי: אם מטעם זה, כיצד שוברים את כלי החרס? וכי עושין אשפתות בעזרה? ומעירים: אישתמיטתיה הא דתני [נשמט נשכח ממנו מאביי מה ששנה] שמעיה בקלנבו ששברי כלי חרס שבמקדש היה בהם נס שהיו נבלעין במקומן.

וחוזרים ומקשים: אלא אם היסק מבפנים מועיל לתנור להכשירו, אם כן, הא [זו] שאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: תנור של מקדש של מתכת הוה [היה], מדוע לא נעביד [נעשה אותו] של חרס? שהרי הסיקו של תנור מבפנים הוא!

ומשיבים: שכיון דאיכא [שיש] שתי הלחם ולחם הפנים שלא רק אפייתן בתנור אלא גם קדושתן הקדשתם להקרבה נעשית בתנור, לפי שאין לישתם נעשית בכלי שרת — הוה ליה [הריהו] התנור כלי שרת, וכלי שרת מחרס לא עבדינן [אין אנו עושים].

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara challenges: But according to the opinion that earthenware vessels can be cleansed of their absorbed substances by the process of kindling, with regard to pots used in the Temple, why does the Merciful One state in the Torah that they should be broken? Let us simply return them to the kilns in which pots are made to be sure that the pots will be cleansed by the extreme heat of the kilns. Rabbi Zeira said: The pots cannot be returned to kilns because, as taught in a baraita (see Bava Kamma 82b), kilns are not built in Jerusalem because of the great quantity of smoke they produce.

The Gemara presents an objection to Rabbi Zeira’s answer. Abaye said: But if, as the baraita teaches, there are no kilns in Jerusalem, are scrap heaps of earthenware assembled in the Temple courtyard? The same baraita also teaches that there are no scrap heaps in Jerusalem. What, then, is done with the shards of earthenware vessels that must be broken in the courtyard? The Gemara dismisses the question: Abaye raised that objection only because that which Shemaya taught in Kalnevo escaped him; Shemaya taught there: In the Temple, shards of earthenware vessels were miraculously absorbed in their place.

The Gemara returns to the topic of kindling earthenware vessels and asks: But if kindling from within cleanses everything absorbed in an earthenware oven, what is the reason for that which Rav Naḥman says that Rabba bar Avuh says: The oven in the Temple was fashioned of metal? Let us fashion it of earthenware, as an oven’s kindling is from the inside, and, accordingly, it would be possible to cleanse it?

The Gemara answers: The reason the oven must be fashioned of metal is because there are the two loaves, i.e., the public offering on Shavuot of two loaves from the new wheat, and the shewbread, i.e., the bread baked each week in a special form and displayed for the duration of one whole week on the table in the Sanctuary, whose baking is done in the oven, and also whose sanctification occurs in the oven. Because these offerings are not kneaded in a service vessel, they are sanctified only by being placed in the oven, and therefore the oven is a service vessel; and we do not make a service vessel of earthenware.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

רש"י ד"ה בקלנבו. שנקרא ע"ש ע"ז. כ"ה בסנהדרין (סג ב) ע"ש:

אלא קדירות של מקדש אמאי ישברו. הואיל ואית להו תקנתא בליבון הא אוקימנא דטעמא משום בלוע היא ולא אבישול קפיד קרא דנימא גזירת הכתוב היא ונהי דבמשכן כתיב ישבר לפי שלא היו (לו) קבועין להיות להם כבשונות לצרף כלי חרס אבל במקדש נהדרינהו לכבשונות שהיוצר צורפן בהם ויתלבנו: אין עושים כבשונות בירושלים. משום קוטרא כדאמרינן בבבא קמא (דף פב:): אשפתות. משברי כלי חרס: בקלנבו. שם מקום שנקרא על שם עבודת כוכבים כדכתיב (ישעיה מו) קרס נבו: וקדושתן בתנור. שאין נעשין בכלי שרת לפי שאין טעונין שמן כדאמרינן בפרק שתי הלחם (מנחות צה:) לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים דתנור מקדש להו:

רותחין דעירוי ככלי ראשון וקשה לרבינו שמואל נהי דמהני עירוי רותחין מכלי ראשון לתוך קערות ושאר כלים שדרך לערות בהן היאך יועיל לאותן קערות וכלים שהוכנסו כולן לתוך כלי ראשון ומלואן איסורין מכל צד בכל עובי הכלי לענין שיוכל לחזור ולהכניסן בתוך אילפס וקדירה מרותחין של היתר כיון דקיימא לן כשמואל דאמר תתאה גבר ואינו מבשל אלא כדי קליפה ואם היינו מפרשים דעירוי ככלי ראשון לגמרי ומבשל יותר מכדי קליפה ומאי דאמר שמואל דאינו מבשל אלא בכדי קליפה זה דוקא בשני דברים יבשים שנוגעין זה בזה ואפילו בדבר לח כגון נטף מרוטבו על הסולת שאותו רוטב אינו כמו עירוי שהרי נפסקה אבל עירוי שאין כח הכלי ראשון נפסק מבשל לגמרי לפי זה יתיישב מה שאומר ר''ת דשופכין רותחין עליהן הוא הכשר גמור אפילו לקערות שנותנן בתוך הסיר והאילפס ולא תקשי נמי מה שפירשתי לעיל דמוגלשין על גבי קמח היכי פטור מחלה והלא אינו מבשל אלא כדי קליפה דאיכא למימר דמבשל לגמרי כדפירשתי מיהו ר''ת לא היה סובר כן מדאיצטריך ליה למימר דעירוי אינו מבשל אלא כדי קליפה משום קושיא דתתאה גבר וא''ת הא דתנן בפ' חבית (שבת דף קמה:) כל שבא בחמין מלפני השבת שורין אותו בחמין בשבת וכל שלא בא בחמין מלפני השבת מדיחין אותו בחמין [בשבת] חוץ ממליח הישן וקולייס האיספנין ואי עירוי ככלי ראשון אמאי מדיחין וי''ל התם בכלי שני מיירי ואפי' הכי מדיחין אין שורין לא משום דמיחזי כמבשל ולא דמי לתבלין דשרי בפרק כירה (שם מב:) ליתן לתוך הקערה או לתוך התמחוי דעשויין למתק את הקדירה ולא מיחזי כמבשל אי נמי לרבותא נקט מדיחין דאפי' הדחה אסור במליח ישן וקולייס האיספנין: ואם טש כל הפת כולה אסורה. וא''ת מאי שנא מהא דאמרינן בפ' כל הבשר (חולין קיא:) דגים שעלו בקערה מותר לאוכלם בכותח דנותן טעם בר נותן טעם מותר ובשם רש''י פירש ה''ר יהודה חתנו דדוקא עלו שרו הא נתבשלו אסור ובא מעשה לפניו בביצים שנתבשלו בקדירה שבשלו בה חלב ואסר לעשות מולייתא על גבי בשר ואין להביא ראיה לדבריו מקדירה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בנותן טעם (לקמן ע''ב) דהתם לאו נותן טעם בר נותן טעם הוא שהטעם שני באיסור אבל כאן הטעם שני בהיתר וקודם שיבא לידי איסור נתבטל הטעם בדגים לפי שהוא שני אבל יש לדקדק מצנון שחתכו בסכין של בשר דאסור לאוכלו בכותח (חולין דף קיא:) דאגב חורפיה בלע טפי וחשיב כחד טעמא ולא גרע נתבשל מצנון מיהו לפי לשון אחר שפירש שם בקונטרס היינו טעמא שיש חילוק בין קערה לסכין דסתם קערה מקנחין אותה משומן הקרוש עליה משום מיאוס אבל סכין טעמא שהשומן קרוש עליו ואינו ניכר כשחותך הוי כצונן טעם הבא מן הממש ולפי זה אין ראיה מצנון שחתכו בסכין והך דתנור שטשו באליה נמי מפרש ר''ת דאי אפשר לו לתנור להתקנח יפה ונדבק בו השמנונית והוי בעין עד שיוסק ומיהו יש לדקדק דאפי' נתבשלו שרי מהא דאמר לקמן (דף צז.) דכל יום ויום נעשה גיעול לחבירו ומותר לבשל האידנא שלמים בקדירה שבישל בה שלמים אתמול ולא אמרינן דקממעט באכילת שלמים דהאידנא דטעם שני הוא ונתבטל קודם שיבוא לידי איסור ואפי' למ''ד דשאני התם שהוא טעם שלישי שיש מים בקדירה שמבשלים בה שלמים מטעם זה נמי יהו מותרין הביצים שנתבשלו בקדירה החולבת לעשות מהם מולייתא בבשר שבתוך המים נתבשלו ועוד דגבי שפוד ואסכלא מייתי בסוף ע''ז (דף עו.) ההיא דכל יום ויום נעשה גיעול לחבירו ומיהו על כרחין אין זו ראיה דלענין חטאת אין שייך לומר כן דבסוף ע''ז (שם) קשרי לבשל חטאת והדר שלמים והרי ממעט באכילתן דמיתסרי לזרים לנשים ולעבדים ואין נאכלין אלא ליום ולילה גם מיפסלי ביוצא כחטאת ואין שייך כאן להתיר מכח נותן טעם בר נותן טעם כי אם היכא שיש שני נותני טעם של היתר אבל האחד של איסור לא דהוי כמו קדירה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב תרומה לא יבשל בה חולין ועל כרחין יש לומר שם משום דמין במינו דאורייתא ברובא בטל ובכלי המקדש ברגל אוקמיה אדאורייתא ואע''ג דאסרי לקמן (דף צז.) רקיק שנגע ברקיק וחתיכה בחתיכה גבי כלים אקילו רבנן טפי ותימה אי נתבשלו נמי מותר אמאי אמרו רבנן מזמן אכילה של ראשון טעון מריקה ושטיפה לגבי שלמים דאתמול ושלמים דהאידנא דשניהם היתר דאין סברא לומר גזירת הכתוב היא בדבר שמותר גמור בחולין אפי' מדרבנן. ברו''ך: אלא קדירות של מקדש אמאי ישברו. תימה מאי קשיא ליה הא טעמא דשבירה לאו משום בליעה הויא אלא גזירת הכתוב אי סבירא ליה דתלאו באויר תנור טעון שבירה אע''ג דליכא אלא בישול בלא בלוע ור''ת היה אומר דכשהוסקו נעשו ככלים חדשים תדע דאמרינן בכולה הש''ס (פסחים ל: ע''ז לג:) התורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם ואמאי הרי יוצא מידי דופיו ע''י החזרת כבשן אלא ודאי כשהוסקו נעשו ככלים חדשים וחשיבי כלים אחרים דפנים חדשות באו לכאן ואע''ג [דלגבי] טומאה כלי חרס טעון שבירה ואמרינן (כלים פ''ה מ''ז) תנור חולקו לשלשה כדכתיב תנור וכירים יותץ ולא אמרינן אמאי יותץ והלא כשמסיקו לאפות בו זו היא טהרתו דחשיב ככלי אחר וכן תנור שהסיקו בקליפי ערלה דאמרינן (פסחים דף כו:) חדש יותץ אמאי לא דמי כלי חרס לתנור דכיון דתנור תשמישו ע''י היסק לא חשיב פנים חדשות ושמא אף בתנור אם היה מסיקו בפנים ובחוץ כעין תחילת עשייתו כשהיוצר עושהו נותנו בכבשן אפשר שזה היה מועיל מיהו קשה מהא דאמרי' בסוטה פרק היה מביא (דף טו:) גבי פיילי של חרס חדשה (וגבי כלי חרס של מצורע) אמר רבא לא שנו אלא שלא נתאכמו אבל נתאכמו פסולין מ''ט דומיא דמים מה מים שלא נשתנו אף כלי שלא נשתנה בעי רבא נתאכמו והחזירן לכבשן ונתלבנו מהו מי אמרינן כיון דאידחו אידחו או דלמא כיון דהדור הדור ולא פשיט מינה מידי ומאי תיבעי ליה הא אמרינן פנים חדשות באו לכאן וככלי חרס [חדש] דמי ושפיר הוי האי כלי דומיא דמים שלא נשתנו ועוד קשה הא אפי' בחולין קי''ל פסחים (דף ל:) התורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם מנא לן דמחטאת ליכא למילף דהתם גזירת הכתוב כדפירש אם תמצא לומר דבישול בלא בלוע טעון שבירה ונראה לפרש דמאחר שהתיר הכתוב כלי נחשת במריקה ושטיפה ובכלי חרס לא התיר ש''מ דטעם משום בליעה הוא דזה יוצא מידי דופיו וזה אינו יוצא מידי דופיו ובישול בלא בלוע טעון שבירה בזה סברא לומר לפי שהחמיר בו הכתוב לחושבו כבלוע ודוקא בהגעלה אינו יוצא מידי דופיו אבל בהחזרת כבשונות יוצא וא''ת למה הצריך הכתוב שבירה דלא שייך למימר על הכתוב דלמא חייס ולא שאין עושין כבשונות בירושלים ויש לומר חידוש הוא שהתירו הכתוב בשבירה דהוה אמינא דלא מהניא שבירה כיון דעדיין טעם חטאת בחרס דצריך שיהא הטעם בטל מן העולם כמו בכלי נחשת שעשו בו מריקה ושטיפה אבל הא פשיטא דכ''ש החזרת כבשונות דמהניא טפי ולא כספרים דגרסי הכא קדירות של מקדש אמאי אמר רחמנא ישברו ליהדרו לכבשונות דמשמע דפריך אקרא מדקאמר אמאי אמר רחמנא: הכי גרסינן כיון דאיכא שתי הלחם ולחם הפנים דאפייתן בתנור וקדושתן בתנור. תימה דשבק מנחת מאפה דכתיב בה תנור בהדיא (ויקרא ב) וכי תימא משום דר''ש לא בעי הקדש בתנור כדדריש בסוף כל המנחות באות מצה (מנחות סג.) מדכתיב תנור תנור ב' פעמים אלא שיהא הקדישן לשם תנור א''כ שתי הלחם ולחם הפנים נמי ר''ש לא מפליג כדמוכח התם ודייק לה מדתנן בפרק שתי הלחם (שם צה:) ר''ש אומר לעולם הוי רגיל לומר שתי הלחם ולחם הפנים כשרות בעזרה וכשרות אבי פאגי ויש לומר דלא נקט מנחת מאפה משום דהיא גופה לא ידעינן לרבנן דר''ש אלא משתי הלחם ולחם הפנימית שהן גמרא כדאמר בריש שתי הלחם (שם צו.) דרבי יהודה ור''ש בגמרא פליגי:

דף צו - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד