דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צז - ב

ודרשינן, עד שיבלע בבשרה. [70] כגון שהמיס שומן חטאת וסך בו צלי של שלמים, ונבלע בו.

יכול נגע בשר חטאת במקצת חתיכה אחרת יהא כל החתיכה כולו פסול, ויקדש כמותה?

תלמוד לומר "יגע". שהיה יכול לכתוב "הנוגע" וכתב "אשר יגע", הרי זה משמע שמקום הנגיעה בלבד מתקדש! ודורשים: הנוגע פסול! שרק מקום הנגיעה יקדש.

כיצד יתקיימו שני הדברים, שעל ידי הבליעה מתקדש, ומאידך אינו נפסל אלא מקום הנגיעה ולא יותר?

חותך את מקום שבלע, שכל מקום שיש בו בליעה קרוי נוגע והוא מתקדש, ושאר החתיכה שלא נתפשטה הבליעה לשם, לא נתקדש.

וממשיכה הברייתא לדרוש את דברי הכתוב:

"בבשרה" - ולא בגידין, ולא בעצמות, ולא בקרנים, ולא בטלפים. שלענין לקדש בבלוע, צריך בשר דווקא, ואלו אינם בשר.

"יקדש" - להיות כמוה, שתהיה החתיכה הבולעת ממנה, כמו הבליעה שנבלעה בה.

הא כיצד נהיית כמוה?

אם פסולה היא הבליעה, כגון פיגול או נותר או פסול אחר, יפסל הבולע ממנה.

ואם כשרה היא, גורמת היא לחתיכה שבולעת ממנה שלא יהא רשאי לאוכלה כמו דינה שבתחילה, אלא תאכל כחמור שבה. כגון אם נגע בשר שלמים בבשר חטאת, ובלע ממנה שמנונית, יאכל בשר השלמים כחומר דין בשר חטאת שנבלע בה.

ופרכינן: אמאי תיפסל החתיכה הכשרה משום שנבלע בה קצת מן הפסולה? וניתי עשה "ואכלו אותם" שכתוב לגבי כשירה, ולידחי את לא תעשה [71] "לא תאכל" שכתוב לגבי פסולה.

ומשנינן: אמר רבא: אין עשה דוחה את לא תעשה שבמקדש.

דתניא, נאמר לגבי קרבן פסח "ועצם לא תשברו בו".

רבי שמעון בן מנסיא אומר: אחד עצם שיש בו מוח, ואחד עצם שאין בו מוח, בשניהם אסורה שבירת עצם בפסח!

ומדייק רבא: אמאי אסור לשבור עצם שיש בו מוח? ניתי עשה [72] [73] של אכילת בשר הפסח שכתוב "ואכלו את הבשר בלילה הזה", ולידחי את לא תעשה של שבירה?

אלא, שמע מינה, אין עשה דוחה לא תעשה שבמקדש, לפי שאיסור לא תעשה שבמקדש חמור כמו עשה, ואין עשה אחר דוחה אותה.

ועוד משנינן: רב אשי אמר, "יקדש" [74] [75] האמור לגבי חטאת, עשה הוא. והוה ליה חטאת עשה ולא תעשה, ואין עשה של אכילת קרבן כשר דוחה לא תעשה של חטאת פסולה ועשה של "יקדש".

והוינן בה: אשכחן חטאת דמתקדשת בבלוע, שאר קדשים שמתקדשים בבלוע, מנלן?

ומפרשינן: אמר שמואל משום רבי אלעזר: נאמר "זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים". כל הפסוק הזה מיותר, שהרי בכל אחד מהקרבנות בפני עצמו כתוב "זאת תורת העולה", "זאת תורת החטאת", וכו' אלא פסוק זה בא להקיש כולם זה לזה, וללמוד מזה על זה, ודורשים שלכך הוקשו כולם לעולה - כי עולה, מה עולה טעונה כלי אף כל הקרבנות טעונה כלי.

והוינן בה: מאי כלי, על איזה כלי מלמדת עולה?

אילימא שצריך מזרק לקבלת דם? הרי בשלמי צבור נמי כתיב בהו בהר סיני "ויקח משה חצי הדם וישם באגנות", וכתוב שם "ויזבחו זבחים שלמים", וכיון שחוזר ומקיש כל הקרבנות גם לשלמים, אם כן, גם דין זה שצריך קבלת הדם במזרק נלמד משלמים.

ומפרשינן: אלא, מלמד על סכין לשחיטה, ולהוציא צור וציפורן וקנה שצריך כלי שרת [76].

ועולה גופה, מנלן שצריך סכין לשחיטה?

דכתיב "וישלח אברהם את ידו, ויקח את המאכלת", ולא כתוב "את המחתך", משמע שצריך דווקא כלי. והתם בעקידת יצחק, עולה הוא, דכתיב, [77] "ויעלהו לעולה תחת בנו". ולמדים מעולה לכל הקרבנות שטעונים שחיטה בסכין.

והוקשו כל הקרבנות למנחה - מה מנחה אינה נאכלת אלא לזכרי כהונה, שנאמר "כל זכר בכהנים יאכלנה", אף כל הקרבנות אינם נאכלים אלא לזכרי כהונה.

והוינן בה: מאי היא, איזה מן קרבנות למדים ממנחה שאינם נאכלים אלא לזכרי כהונה?

אי חטאת ואשם נלמדים ממנחה, הרי בהדיא כתיב בהו "כל זכר בכהנים יאכלנו", ואינם צריכים ללמוד ממנחה.

ואי זבחי שלמי צבור נלמדים ממנחה, שכבשי עצרת נאכלים לזכרי כהונה, הרי מריבוייא דקרא אתי שכתוב "בקדש הקדשים תאכלנו, כל זכר יאכל אותו".

ואף על גב שזבחי שלמי צבור לא כתוב שם, אך מהייתור הזה לימד על שלמי צבור שאינם נאכלים אלא לזכרי כהונה.

ומשנינן: תנאי היא, יש מחלוקת תנאים מנין למדים על זבחי שלמי צבור שנאכלים לזכרי כהונה.


הערות

[70] וטעם האיסור פירש רש"י משום התר מצטרף לאיסור בקדשים ולא משום טעם כעיקר. ועמד בזה בצאן קדשים שבסוגיא בנזיר מבואר שטעם האיסור משום טעם כעיקר. אכן בסוגיא בפסחים משמע משום התר מצטרף לאיסור.

[71] הקשה העמודי אור [נא] הרי בפסולים יש גם עשה לשורפם. ואין עשה דוחה עשה ומה קושיית הגמרא. והחזו"א תירץ שבפסול בלוע אין מצוות שריפה. עוד כתב לדון שיתכן שהאוכל קודש פסול אינו עובר על עשה של שריפה. רק שגורם שלא יוכל לקיימו ואין זה נקרא עשה שימנע עשה אחר. ובקרן אורה הקשה הרי לפי מה שפרש"י שהבליעה אוסרת משום שההתר מצטרף לאיסור, אם כן כשאכל כזית שחציו איסור וחציו התר כבר עבר בלאו כיון שגם ההתר מצטרף לאיסור והוא כמו שאכל כזית איסור. ואילו העשה אינו מתקיים רק כשאכל כזית מההתר. ותירץ שזה נקרא בבת אחת כיון שכבר באכילת החצי כזית התר מתחיל את המצווה וכשגומר הכזית נשלמת המצווה. ובאמת בכל עשה דוחה לא תעשה באכילה זה כך, שמשעה שאכל חצי שיעור יש כבר איסור דאורייתא למאן דאמר חצי שיעור אסור מן התורה. ואילו העשה רק כשמשלים הכזית. והתירוץ הוא כדברי הקרן אורה שגם באכילת החצי כזית היא תחילת המצווה ונגמרת כשמשלים הכזית. עוד הקשה בקרן אורה שלגבי מצה מבואר שבמצה אסורה אין כלל מצווה ולא יוצא בה ידי חובתו. ואם כן, הוא הדין כאן שזהו קודש פסול לכאורה אין בכלל העשה של אכילת קדשים, ותירץ שכאן האיסור רק משום תערובת איסור, אך ההתר מותר לגמרי ויש עליו עשה של אכילת קדשים.

[72] רש"י פירש שהעשה הוא ואכלו את הבשר בלילה הזה והיינו עשה אכילת פסח. ובמצוות אכילת קדשים הנלמדת מהפסוק ואכלו אותם אשר כפר בהם נחלקו רש"י והרמב"ם. דעת הרמב"ם [ספר המצוות מ"ע פ"ט] שזהו רק לאכילת כהנים בחלקם. אך דעת רש"י [פסחים נט] שזהו מצווה גם לאכילת הבעלים. ואם כן, לכאורה גם באכילת פסח מתקיימת מצווה זו, ומקשים, מדוע פרש"י שהעשה הוא רק משום אכילת פסח. ולא משום אכילת קדשים וכמו קושיית הגמרא הקודמת שהיא משום מצוות אכילת קדשים הנלמדת מ"ואכלו אותם אשר כופר בהם" וכמו שפרש"י שם. ובאמת יש לעיין לפרש"י שהקושיא בפסח משום מצוות אכילת פסח. והרי למצווה זו מספיק לאכול כזית ובזה קיים את המצווה. וכי קושיית הגמרא כאן שיבוא עשה דפסח היא במי שלא אכל עדיין כזית מהפסח ואין לו כלום מבשר הפסח חוץ מעצמות שבהם יוכל לקיים המצווה במוח. שאם יש לו גם בשר הרי יכול לקיים שניהם ובזה אין עשה דוחה לא תעשה. מה שאין כן אם הקושיא משום אכילת קדשים, מובן היטב כיון שהמצווה היא לאכול את כל הקרבן.

[73] התוס' הקשו, איך שייך עשה דוחה לא תעשה בשבירת עצם. הרי אין עשה בזמן עבירת הלאו. שהלאו הוא מיד כששובר ואילו העשה מתקיים רק אח"כ כשאוכל. ובפסקי תוספות תירץ על זה שכאשר אין אפשרות לקיים את העשה רק על ידי עבירת הלאו, בזה עשה דוחה לא תעשה אפילו כשהעשה מתקיים אחרי הלאו. וביאר הגרע"א שהסברא היא שדבר שאי אפשר לעשה להתקיים מבלעדיו הוא כבר תחילת קיום העשה. וכיון שאי אפשר לעולם לאכול המוח בלי שבירה, הרי השבירה היא כבר תחילת קיום העשה של אכילת פסח.

[74] ולכאורה תמוה לומר שבליעה תהיה חמורה יותר מהפסול עצמו. שקודש פסול רק בלאו ואם נבלע יש גם עשה. והיקדש לכאורה רק בא לומר שהבליעה דינה כמו העיקר. והשפת אמת רוצה לפרש כוונת הגמרא שמיקדש לומדים שגם בבליעה יש עשה של שריפת פסולים כמו בפסול עצמו. ושוב אין שייך עשה דוחה לא תעשה כי יש גם העשה כנגדו. (ויעויין לעיל מהחזו"א מש"כ בזה).

[75] בספר שבעים פנים לתורה למהר"י ענגיל הביא בזה קושיית האחרונים. שבסוגיא בפסחים אמר רב אשי שמשרת ויקדש הם שני כתובים הבאים כאחד שבליעות אסורות אוסרות. ומבואר שם שמיקדש אי אפשר ללמוד לנזיר כי חולין מקדשים לא ילפינן. אך היקדש מיותר כי אפשר ללמוד איסור בליעות ממשרת הכתוב לגבי נזיר. ותמהו, הלא רב אשי עצמו אמר כאן שזה שאין עשה דוחה לא תעשה לאכול קודש כשר שנבלע בו פסול זה משום שיקדש עשה, ואם כן, בלי היקדש כשנבלע קודש פסול בקודש כשר הרי היה הכשר נאכל עם הבליעה משום עשה דוחה לא תעשה. ולכן צריך את היקדש לומר שזה עשה ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה. ומהר"י ענגיל כתב על זה שבעים תירוצים.

[76] כך פירש רש"י כאן. והתוס' לעיל תחילת פרק איזהו מקומן האריכו בזה אם נאמר בזה שיהיה הסכין כלי שרת או שמספיק כלי ואפילו כלי חול.

[77] מקשים, הלא ביצחק עצמו נאמר והעלהו שם לעולה. ולמה צריכה הגמרא להביא ראיה מהאיל שקרב תחתיו.

עד שיבלע ממה שבבשרה.

ומן הצד האחר, יכול נגע במקצת חתיכה ובלע, יהא כולו פסול? תלמוד לומר: "כל אשר יגע יקדש" — הנוגע פסול, ולא החלק שלא נגע. הא כיצד? והרי בלע מבשרה! חותך את מקום שבלע. ועוד דורשים: מה שנאמר "בבשרה" (ויקרא ו, כ) הרי זה בא למעט: בבשרה דווקא, ולא בגידין ולא בעצמות ולא בקרנים ולא בטלפים.

א וממשיכה הברייתא: מה שנאמר "כל אשר יגע בבשרה יקדש" משמעו שיהיו דיניו כמוה, הא כיצד? אם פסולה היא, כגון שנשחטה חוץ לעזרה — תפסל אף החתיכה שבלעה מן החטאת, ואסורה באכילה כמותה, ואם כשרה היא החטאת — תאכל החתיכה שנגעה בה כדין חמור שבה, וכגון שהיתה זו חתיכת שלמים הנאכלת לשני ימים ולכל אדם, שהיא צריכה להיאכל כדין החטאת הבלועה בה — ליום ולילה ולזכרי כהונה בלבד.

ושואלים: אמאי [מדוע] כך הוא הדין לגבי בשר קדשים שנגע בחטאת פסולה? וניתי [ושתבוא] מצות עשה של אכילה של החתיכה שנגעה בחטאת הפסולה, ולידחי [ותדחה] את לא תעשה שיש באכילת חטאת שנבלעה בה! אמר רבא: אין עשה דוחה את לא תעשה שבמקדש.

שכך שנינו בברייתא על מה שנאמר בקרבן הפסח: "ועצם לא תשברו בו" (שמות יב, מו), ר' שמעון בן מנסיא אומר: אחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח במשמע, שאסור בשבירה. ולכאורה אמאי [מדוע]? הוא כך, ניתי [שיבוא] עשה של אכילת קדשים, ובכלל זה מוח העצם, ולידחי [וידחה] את לא תעשה של "עצם לא תשברו"! אלא צריך לומר שאין עשה דוחה את לא תעשה שבמקדש.

רב אשי אמר הסבר אחר: מה שאמר הכתוב "כל הנוגע בבשרה יקדש" להיות כמותה — הוא עצמו מצוות עשה הוא, ולפי הכללים של מדרש ההלכה אין עשה דוחה את לא תעשה ועשה.

ב ובהמשך למה שנאמר בחטאת "כל אשר יגע בבשרה יקדש" (ויקרא ו, כ), שואלים: אשכחן [מצאנו] חטאת שמתקדש בבלוע, שאר קדשים מנלן [מנין לנו] שדבר הנוגע בהם יקדש להיות כמותם? אמר שמואל משום (בשם) ר' אליעזר: נאמר "זאת התורה לעלה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים" (ויקרא ז, לז), ובפסוק זה הישוותה התורה את הקרבנות אלו לאלו, כך שמן הדין המיוחד שבכל אחד מהם אנו למדים לשאר הקרבנות.

ומפרטים: "לעלה" — כי [כמו] עולה, מה עולה טעונה כלי בעשייתה, אף כל בהמת זבחים טעונה כלי. ושואלים: מאי [מהו] כלי זה שלמדנו מעולה? אילימא [אם תאמר] מזרק לקבלת הדם, וכפי שלמדנו מן העולות שהוקרבו במעמד הר סיני — הלוא בשלמי ציבור שהקריב משה באותו מעמד נמי כתיב בהו [גם כן כתוב בהם] דין זה: "ויעלו עולות ויזבחו זבחים... ויקח משה חצי הדם וישם באגנת" (שמות כד, ה–ו). ואין זה דין מיוחד לעולה!

אלא הכוונה היא לסכין שאין הזבח נשחט אלא בסכין, ולא באבן חדה או בקנה חד. ושואלים: ועולה גופה [עצמה] מנלן [מנין לנו] שצריכה סכין? דכתיב [שנאמר]: "וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו" (בראשית כב, י), והתם [ושם] עולה הוא, דכתיב [שנאמר]: "ויעלהו לעלה תחת בנו" (בראשית כב, יג). וממשיכים בדרשת הפסוק "זאת התורה" וכו'.

מה שנאמר שם: "מנחה" בא ללמד: מה מנחה אינה נאכלת אלא לזכרי כהונה (כאמור בויקרא ו, ט), אף כל הקרבנות האמורים בפסוק זה אינם נאכלין אלא לזכרי כהונה. ושואלים: מאי היא [מהו המדובר]? אי [אם] בא הכתוב ללמדנו לגבי חטאת ואשם — בהדיא כתיב בהו [במפורש כתוב בהם] דין זה, לגבי חטאת — "כל זכר בכהנים יאכל אותה" (ויקרא ו, כג), ולגבי אשם — "כל זכר בכהנים יאכלנו" (ויקרא ז, ז)!

ואי [ואם] ללמוד מכאן לגבי שלמי ציבור, הבאים בעצרת עם שתי הלחם (ראה ויקרא כג, ט) שלא נאמר בהם דין זה — הלכה זו מריבוייא דקרא אתי [מריבוי המקרא באה], שנאמר: "בקדש הקדשים תאכלנו כל זכר יאכל אתו" (במדבר יח, י), ועל כך שנינו בברייתא: לימד כתוב זה על שלמי ציבור שאינן נאכלין אלא לזכרי כהונה!

ומשיבים: תנאי [מחלוקת תנאים] היא מנין למדים דין זה,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

This teaches that this halakha does not apply unless the other food absorbs something of the sin offering into its meat.

One might have thought that if the sin offering touched part of a piece of something that absorbed flavor from the sin offering, the entire piece should become disqualified. To counter this, the verse states: “Whatever shall touch its flesh shall be sacred” (Leviticus 6:20), to teach that only the section that touches the sin offering is disqualified. How so? What can be done with an item when a section of it is disqualified? One slices off the section of the piece that absorbed the disqualified matter. Additionally, the verse states: “Whatever shall touch its flesh,” but an item is not disqualified if it touches the sin offering’s sinews, nor its bones, nor its horns, nor its hooves.

§ The baraita continues to interpret the same verse. “Whatever shall touch its flesh shall be sacred,” teaches: Whatever touches it becomes like it, with regard to its status. How so? If the sin offering is disqualified, due to any disqualification, whatever touches it becomes disqualified. And if it is fit, whatever touches it must be eaten in accordance with the stringent regulations that apply to the sin offering. Therefore, a piece of meat that touches the meat of a sin offering may be eaten only in accordance with the terms of the consumption of a sin offering, e.g., it may be eaten only by male priests, and only for one day and one night.

The Gemara asks: If sacrificial meat touched the meat of a disqualified sin offering, why should the sacrificial meat become forbidden? Should not the positive mitzva of eating the sacrificial meat come and override the prohibition against eating the disqualified substance that was absorbed in it? Rava said: A positive mitzva does not override a prohibition that relates to the Temple.

Rav’s opinion relates to that which is taught in a baraita: As it is stated in a verse concerning the Paschal offering: “Nor shall you break a bone of it” (Exodus 12:46). Rabbi Shimon ben Menasya says: Both a bone that contains marrow and a bone that does not contain marrow are included in the prohibition. This statement is analyzed: If one means to break a bone in order to eat its marrow, why would that be prohibited? Should not the positive mitzva of eating the edible parts of the offering, including the marrow, come and override the prohibition of not breaking a bone of the Paschal offering? Rather, it must be that a positive mitzva does not override a prohibition that relates to the Temple.

Rav Ashi said: If sacrificial meat touches a disqualified sin offering, this is not simply a case of a positive mitzva in conflict with a prohibition. Because the verse states: “Whatever shall touch its flesh shall be sacred” (Leviticus 6:20), treating the item as consecrated is itself a positive mitzva. Consequently, both a positive mitzva and a prohibition stand in opposition to eating that sacrificial meat, and a positive mitzva does not override both a prohibition and a positive mitzva.

§ With regard to a sin offering, the verse states: “Whatever shall touch its flesh shall be sacred.” The Gemara asks: We found a source teaching that with regard to a sin offering, whatever it touches becomes sanctified through that which is absorbed from the sin offering. From where do we derive that this is also the halakha concerning the rest of the sacred offerings? Shmuel says in the name of Rabbi Eliezer: It is stated: “This is the law of the burnt offering, of the meal offering, and of the sin offering, and of the guilt offering, and of the inauguration offering, and of the sacrifice of peace offerings” (Leviticus 7:37). This verse connects all of the specified offerings, such that individual aspects of each offering are applicable to all of the offerings.

The Gemara details these aspects. The verse states “of the burnt offering” to teach that all of the offerings are like a burnt offering in that just as a burnt offering requires a utensil in its preparation, so too do all animal offerings require a utensil. What is the utensil? If we say it is a bowl, a utensil used for collecting the blood, as were used in the burnt offerings that were sacrificed at Mount Sinai, that cannot be correct, since the source for a vessel for collecting blood does not need to be derived from the use of one in a burnt offering. With regard to communal peace offerings it is also written of them: “And they offered burnt offerings, and they sacrificed peace offerings…And Moses took half of the blood, and put it in basins” (Exodus 24:5–6).

Rather, the term: Utensil, must be stated of a knife, as the slaughtering may be performed only with a knife and not with a sharp stone or reed. The Gemara asks: And with regard to a burnt offering itself, from where do we derive that it must be slaughtered with a knife? This is learned from that which is written: “And Abraham stretched forth his hand, and took the knife to slaughter his son” (Genesis 22:10); and there, Abraham was offering a burnt offering, as it is written: “And offered it up for a burnt offering instead of his son” (Genesis 22:13).

The Gemara continues to expound the aforementioned verse (Leviticus 7:37). When the verse mentions a meal offering, it teaches that just as a meal offering is eaten only by males of the priesthood (see Leviticus 6:9–11), so too are all of the offerings mentioned in this verse eaten only by males of the priesthood. The Gemara asks: With regard to what offering is it that this halakha must be derived? If one suggests it is with regard to the sin offering and the guilt offering, this halakha is explicitly written of them. With regard to the sin offering, it is stated: “Every male among the priests may eat it” (Leviticus 6:22); and with regard to the guilt offering, it is stated: “Every male among the priests may eat of it” (Leviticus 7:6).

And if one suggests that the halakha must be derived with regard to communal peace offerings, i.e., the two lambs that were sacrificed as communal offerings on Shavuot together with the offering of the two loaves (see Leviticus 23:19), this halakha is derived from the amplification of the verse that is stated with regard to meal offerings, sin offerings, and guilt offerings. The verse states: “In a most sacred place shall you eat of it; every male may eat it” (Numbers 18:10), and it is taught in a baraita: The verse teaches with regard to communal peace offerings that they are eaten only by males of priestly families.

The Gemara explains: It is a dispute between tanna’im.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

רש"י ד"ה עד שיבלע. כגון המהתך שומן כו'. כצ"ל:

גמ' אי חטאת ואשם בהדיא כתיב בהו כל זכר בכהנים יאכל אותה כל זכר בכהנים יאכלנו ואי כצ"ל:

יקדש להיות כמוה וכו' אמר רבא אין עשה דוחה לא תעשה שבמקדש וכו' רב אשי אמר וכו'. ודברי התוס' ופסקי תוס' עמ"ש אנכי עפר דל בספרי הקטן דברים אחדים דף קל"ג ע"ב ושם הבאתי דברי הרב מופת הדור מהר"י בכר דוד בספרו הבהיר דברי אמת בקונטריסים דף נ"ו ודקדקתי בדבריו ע"ש באורך בס"ד:

עד שיבלע. כגון המהתך שומן חטאת וסך ממנו צלי של שלמים ונבלע בו ומכאן אנו למידים (פסחים מה.) היתר מצטרף לאיסור בקדשים ואין ללמוד מכאן טעם כעיקר שאין זה טעם אלא ממש: תאכל כחמור שבה. שהרי יש בה עכשיו שני מינין וכחומר שבשניהם תיאכל: אמאי. תיפסל משום האי פורתא: ניתי עשה. דואכלו אותם דכשירה: ולידחי לא תעשה. דלא תאכל דפסולה ואע''ג דאיכא לא תעשה באכילת פסולין כדאמרינן בפסחים בכל שעה (דף כד.) כל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו: ניתי עשה ולידחי. ניתי עשה דאכילת מוח דכתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה: זאת התורה. הוקשו כולן זה לזה ללמוד זה על זה לכך הוקשו כולן לעולה דמה עולה טעונה כו': אי נימא מזרק. לקבלת דם ויליף מעולת סיני דכתיב וישלח את נערי בני ישראל וכתיב עולה התם: וישם באגנות. וכיון דהדור איתקוש כולהו לשלמים דכתיב ביה בהאי קרא וילפינן מינה לקמן בשמעתין (דף צח.)
ניתי עשה ולידחי את לא תעשה. לאו אתאכל כחמור שבה פריך שתיאכל בלילה ולמחר כשלמים דהאידנא דה''ל נותר ואין עשה דוחה את ל''ת שיש בו כרת (יבמות ח.) אלא אאם פסולה היא תיפסל קאי דניתי עשה דאכילת קדשים ולידחי לאו דכל שבקדשים פסול בא הכתוב ליתן ל''ת על אכילתו [דקאי] (אי) נמי אשאר פסולין דליכא כרת כגון דנשחטה בלילה ולן דמה וחוץ למקומו (וחוץ לזמנו) וא''ת ומאי קושיא דלמא גזירת הכתוב הוא דאמר קרא יקדש להיות כמוה ויש לומר דקרא איכא לאוקומי בכשרה שתיאכל כחומר שבה עד הלילה ומיהו קשה דכי הוי לילה ניתי עשה ונדחה ונראה דקרא איכא לאוקומי בבישול קדשים וחולין כי מתני' ועוד דאם איתא דהכא לא דחי מאי חזית דילפת מכלאים בציצית דעשה דוחה את לא תעשה אדרבה נילף מהכא דלא דחי: ואחד עצם שאין בו מוח ואמאי ניתי עשה כו': בסוף כיצד צולין (פסחים פה.) דריש מדכתיב ועצם לא ישברו בו בפסח שני שאין ת''ל שהרי כבר נאמר ככל חוקת הפסח יעשו אותו אבל אי לאו קרא דפסח שני ה''א ואכלו את הבשר בלילה הזה בבשר שבתוך העצם ומה אני מקיים ועצם לא תשברו בו בעצם שאין בו מוח אבל עצם שיש בו מוח שובר ואוכל דיבא עשה וידחה לא תעשה והא דפריך הכא ואמאי ניתי עשה כו' הכי פריך כלומר מהכא נגמר דאין עשה דוחה לא תעשה בעלמא כי הכא אלא ודאי במקדש שאני ונ''ל דהכי פריך ניתי עשה כו' כמו בחולין ונוקי קרא דיקדש אם כשרה תיאכל כחומר שבה דשייך בה כרת אם היא נותר וקמ''ל דהיתר מצטרף לאיסור כדאיתא פרק אלו עוברין (שם מה.) ובפרק ג' מינין (נזיר לז:) ולא נוקים קרא לאם פסולה תיפסל דליכא אלא לאו ומשני גלי קרא גבי קדשים בעצם שיש בו מוח דלא דחי ולכך נילף קדשים מקדשים ולא נילף קדשים מחולין ברו''ך. וא''ת שאני הכא משום דאפשר לקיים שניהם דמנח גומרתא עילוייה ושקיל ליה מוח וי''ל. דרבא הכא לטעמיה דמפרש בסוף כיצד צולין (פסחים פד:) גבי אין נימנין על מוח שבקולית דלא אפשר בגומרתא משום פסידא דקדשים א''כ לא מקיים עשה דואכלו את הבשר בלילה הזה דא''א שלא ישרוף הגומרתא מעט מן המוח שבפנים ואפי' אביי שמפרש התם משום פקע לאו משום דס''ל דגומרתא אפשר בלא שריפת מוח אלא קסבר דמשום הפסד קדשים מועט כזה לא חיישינן מיהא אכתי קשה היכי אתי האי עשה ודחי לא תעשה הא בעידנא דמתעקר לאו דשבירת עצם לא מיקיים עשה דאכילה: והתם עולה הוא כדכתיב ויעלהו לעולה תחת בנו. תימה דהאי קרא דרשי' ליה לענין חולין בפ''ק דחולין (דף טז.) דאמרינן מנין לשחיטה שהיא בתלוש שנאמר ויקח את המאכלת ואומר ר''ת דגמרי ' נמי חולין מדכתיב לשחוט את בנו ולא כתיב לשחוט את העולה אבל כלי לא שייך למילף בחולין אלא בקדשים כשאר עבודות דבעו כלי שרת ומדכתיב ויקח דמשמע דבר תלוש ולא כתיב סכין דרשינן תלוש בחולין וכלי בקדשים מדהזכיר מאכלת דהוה מצי למכתב ויקח המחתך ואע''ג דהתם בחולין (ג''ז שם) דחי רבי חייא זריזותיה דאברהם קמ''ל הכא לא שייך לדחויי הכי דלענין מה שהביא דבר תלוש ולא סמך על מה שימצא צור וקנה מחובר שייך למימר דכתב קרא לאשמועינן זריזותיה אבל לענין מאכלת שהזכיר למה לי למכתב אי לאו לאשמועינן דעולה טעונה כלי: מה מנחה אינה נאכלת אלא לזכרי כהונה. ופריך בחטאת ואשם נמי כתיב כל זכר אלא לשלמי ציבור פירש בקונטרס הא דלא ילפינן זכרי כהונה מחטאת ואשם כדילפינן ממנחה משום דכתיב בתרוייהו גבי אכילת זכרים הוא קדש קדשים הוא דמשמע מיעוט הוא ולא אחר וקשה דבפרק איזהו מקומן (לעיל דף נה.) איכא תנא דיליף מהיקישא דחטאת מקרא דכתיב ועשיתם שעיר עזים [אחד] לחטאת ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים מה חטאת לזכרי כהונה אף שלמי ציבור לזכרי כהונה הא לא קשיא מידי דההיא היקישא לא איצטריך למילתא אחריתי ועוד נראה לפרש דהיינו טעמא הכא דהיקישא דחטאת ואשם איכא לאוקומי למילתא אחריתי כדמפרש הכא לא מוקמינן לה לאכילת זכרים דכיון דאינו שוה בכל הנהו דכתיבי בקרא אבל מנחה על כרחין להכי אתיא דלא משכחת למלתא אחריתי: אף שלמי ציבור אין נאכלין אלא לזכרי כהונה. ושלמים דהאי קרא בכבשי עצרת קאי דקדש קדשים נינהו כל הכתובין במקרא זה ונראה דעל כרחין איירי נמי בשלמי נדבה דהא בפ''ק (לעיל דף ה:) נפקא לן מהאי קרא שלא לשמו ועוד בכולהו קרבנות דטעונין כלי מהכא נפקא לן: בקדש הקדשים תאכלנו כל זכר יאכל אותו וגו' לימד על זבחי שלמי ציבור כו'. האי קרא בפרשת קרח כתיב ואף על גב דזבחי שלמי ציבור לא כתיב התם כיון דכתיב בהאי קרא קדש יהיה לך וגבי כבשי עצרת כתיב בפרשת אמור אל הכהנים קודש יהיו לה' לכהן מסתברא דבדידהו מיירי וכן פירש בקונטרס ועוד ילפינן משום דאיקרו קדש קדשים כדילפינן לעיל בפרק איזהו מקומן (דף נה.) ובפרק שני דערכין (דף יא:) מדכתיב על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם מה עולה קדשי קדשים אף זבחי שלמי ציבור קדשי קדשים:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד