זבחים צח ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צח - ב

אמר רבא: פשיטא לי שאם ניתז דם חטאת תחילה למטה על הבגד, וחזר וניתז דם עולה למעלה, על אותו כתם, שאותו מקום טעון כיבוס, שהרי דם החטאת נוגע בבגד, ובלוע בו.

והוינן בה: בעי רבא: אם נפל דם עולה למטה על הבגד, וחזר וניתז דם חטאת למעלה, על אותו כתם, מהו? האם אותו כתם טעון כיבוס? האם הטעם שטעון כיבוס משום נוגע שדם החטאת נוגע בבגד והא נוגע, כשנפל דם חטאת עליו הוא נוגע בבגד?

או דלמא חיוב כיבוס הוא משום בלוע, שדם החטאת בלוע בבגד, והא לא בלע, כיון שהבגד כבר מלא מבליעת דם העולה?

ומשנינן: הדר פשטה רבא, דאין טעונין כיבוס, ^[81] כיון שלא בלע דם חטאת, וטעם מצות כיבוס הוא משום בלוע.

ואגב שהגמרא דנה בהכשרת בגד מכתם שניתז עליו דם חטאת, היא משמיעה עוד דין שאמר רבא לענין טהרת בגד שיש עליו כתמים.

אמר רבא: פשיטא לי כתם של דם הנמצא על בגדו שנטמא, חוצץ בפני הטבילה. ואם טבח הוא שאינו מקפיד על דם בבגדו, אינו חוצץ כיון שחציצה תלויה בקפידא.

וכן כתם של רבב, כל דבר הניתך, כגון שומן חלב ושעוה, שנמצא על בגדו שנטמא, חוצץ בפני הטבילה. ואם מוכר רבב [דברים ניתכים] הוא, שאינו מקפיד על רבב בבגדו, אינו חוצץ, שחציצה תלויה בקפידא, והרי הוא אינו מקפיד.

בעי רבא: שני כתמים של דם ורבב הנמצאים על בגדו, מהו? האם חוצצים בפני הטבילה?

ופרכינן: אם טבח הוא, תיפוק לי משום רבב, שהוא מקפיד עליו כיון שאינו רגיל בו וחוצץ, ואי מוכר רבב הוא, תיפוק לי משום דם, שהוא מקפיד עליו והוא חציצה? ומפרשינן: לא צריכא, דעביד הא והא. שהוא טבח שגם מוכר רבב.

ומסתפק רבא: האם נאמר, אחדא כתם אחד לא קפיד, אבל אתרתי קפיד, כי אף על פי שהוא רגיל בשניהם, גנאי הוא לו שיראו שניהם על בגדו.

או דלמא, אתרתי נמי לא קפיד, הואיל והוא רגיל בשניהם, שהרי מלאכתו היא, ואינו מקפיד?

ומסקינן: תיקו!

הדרן עלך פרק דם חטאת

הערות

^[81] וכתב בקרן אורה שמכל מקום, גרירה צריך שאין זה גרוע מניתז על כלי שאינו ראוי לכיבוס שחייב לגרור את הדם. והוא הדין בניתז על דם אף על פי שאינו על הבגד הרי הוא צריך גרירה.

פרק שנים עשרה - טבול יום

. "טבול יום", שהוא מי שטבל מטומאתו, וטהרתו היא בהערב שמש, וכן "מחוסר כיפורים" שצריך להביא כפרה של קרבן למחרת טבילתו, הרי הם אסורים לאכול בקדשים.

ב. אונן, שמת אחד משבעת קרוביו, ^[1] ונקבר בו ביום ["יום המיתה"] ^[2] הוא אונן מן התורה באותו יום, ואסור לו לאכול ביום זה בקדשים. ^[3] ואם נקבר המת ביום אחר ["יום הקבורה"], הרי הוא אסור מדרבנן לאכול בו בקדשים, בכל יום הקבורה, אף לאחר שנקבר המת.

ג. בלילה שלאחר יום המיתה, אסור האונן בקדשים, ונחלקו תנאים לקמן [צט ב וק ב] אם אנינות לילה היא מדאורייתא או מדרבנן. בלילה שלאחר יום הקבורה, נחלקו תנאים [לקמן ק ב] אם אסורה היא מדרבנן, או שאין בה איסור.

ד. בשר קדשי קדשים, שיירי המנחות וחזה ושוק של שלמים, מתחלקים לכל הכהנים אנשי "בית אב" העובדים באותו יום.

מתניתין:

טבול יום שטהרתו תלויה בהערב שמש, ומחוסר כיפורים שחייב להביא קרבן לטהרתו, כגון זב וזבה, הואיל ואינם ראויים לאכול בקדשים, ^[4] אינן חולקין בקדשים המתחלקים לכל אנשי בית אב העובדים באותו יום, כדי לאכול לערב, לכשהיו מותרים לאכול בקדשים. ^[5] אונן, ביום שמת אחד מקרוביו, ואסור באכילת קדשים, הרי הוא רשאי להיות נוגע בקדשים [שלא כטבול יום ומחוסר כפורים, שאסורים אף בנגיעה בקדשים], ואולם אינו מקריב, ^[6] ואף אינו חולק בקדשים כדי לאכול לערב, לכשתסתיים אנינותו. ^[7]

בעלי מומין, בין בעלי מומין קבועין, בין בעלי מומין עוברין:

חולקין בקדשים ואוכלין, אבל לא מקריבין.

כל שאינו ראוי לעבודה, אינו חולק בבשר הקדשים. וכל שאין לו חלק בבשר, גם אין לו חלק בעורות המתחלקים לכהנים. ^[8]

אפילו אם היה טמא רק בשעת זריקת דמים של הקרבן המתחלק, והיה טהור בשעת הקטר חלבים של הקרבן, וכגון שהעריב שמשו קודם שהקטירו את החלבים בערב, ^[9] אינו חולק בבשר. שנאמר [ויקרא ז יד] גבי תרומת לחמי תודה, "לכהן הזורק את דם השלמים [של התודה], לו יהיה [התרומה] ", ^[10] הרי שקבעה התורה את הזכות בחלוקה רק לכהנים הראויים לזרוק את הדם. ^[11]

הערות

^[1] אב ואם, בן ובת, אח ואחות, ואשתו.

^[2] דין המת שלא נקבר בו ביום ועד שנקבר, יתבאר בסוגייתנו.

^[3] ראה ב"חידושי רבי ארי' לייב" [מאלין] חלק ב סימן לא, שחקר בדין איסור אכילת אונן בקדשים, אם הוא מדיני האנינות או שהוא מדין הקדשים, וראה שם שתלה בזה מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן. והנה בגמרא לקמן קא א, ילפינן לה מוידוי מעשר שני שהוא אומר "לא אכלתי באני ממנו", וכבר הוכיחו ממה שהוא מזכיר כן בתוך וידויו, שדין זה הוא מדיני המעשר שני, ואם כן משמע שגם איסור אכילת קדשים הוא מדין הקדשים; אחרונים.

^[4] נתבאר על פי לשון רש"י, וראה לשון הרע"ב; וראה מה שיתבאר בהערות על הגמרא לקמן צט א.

^[5] א. ביארו התוספות בד"ה טבול: לא שנינו "לערב" אלא משום טבול יום, שהוא אכן אינו ראוי לאכול בקדשים עד הערב, אבל מחוסר כפורים, משהביא כפרתו הרי הוא ראוי לאכול בקדשים, ואינו צריך הערב שמש, אבל טבילה צריך הוא מדרבנן, ראה דבריהם שהאריכו בענין זה; וכן מבואר ברש"י לקמן צט ב ד"ה ורמינהו, [שלא כפשטות משמעות לשון רש"י כאן, כמו שהעירו אחרונים]. ב. ראה "ברכת הזבח" "פנים מאירות" ו"טהרת הקודש", בענין מי שהיה לאחר כפרה וקודם טבילה בשעת זריקת הדם, אם חולק הוא בקדשים כיון שטבילתו אינה אלא מדרבנן; ומיהו ביום קבורה שהוא מדרבנן מבואר בסוגיא שאינו חולק בקדשים, וראה מה שדיברו בזה האחרונים הנזכרים; [וראה עוד ב"שפת אמת" לקמן צט ב ד"ה בגמ' יום קבורה]. ג. אף שאלו ודומיהם אינם חולקים בקדשים, מכל מקום מותרים הם לאכול לכשיטהרו; וכתב ה"מנחת חינוך" במצוה קב [שהיא מצות אכילת הכהנים ממאמר הכתוב "ואכלו אותם אשר כופר בהם"]: נראה, שהמצוה היא דוקא לכהנים העובדים, שהתורה ציותה לחלוק לכל בני אהרן, והתורה ציותה להם לאכול; אבל נשים וקטנים, ואפילו כהנים כל שלא היו ראויים לעבודה בשעת הקרבן כגון שהיו טמאים [שכל אלו אינם חולקים ורשאים לאכול], כיון דהתורה לא זיכתה להם בחלוקה, אם כן אין מגיע להם, ואין מצוה עליהם כלל, רק אותן שהם בכלל חלוקה התורה זיכתה להם, ומשולחן גבוה זכו, ומוטל עליהם לאכול, ואם לא אכלו ביטלו מצות עשה.

^[6] מלבד כהן גדול שהוא מותר להקריב אפילו באנינות.

^[7] בגמרא יתבאר, באיזה אופן אנו עוסקים, שאנו מתירים לו לאכול במוצאי יום אנינותו.

^[8] כמבואר במשנה לקמן קג א.

^[9] הוגה על פי "שיטה מקובצת"; אבל ברש"י לקמן קב ב נראה שהוא גורס כפי שהוא בדפוס "המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן לו תהיה שוק הימין למנה" [ויקרא ז].

^[10] א. כן פירש רש"י; ולמבואר בהערה לעיל, שמחוסר כפורים מותר לאכול בקדשים בו ביום שהביא כפרתו, משכחת לה למשנתנו, במחוסר כפורים שהביא כפרתו בין זריקת דם להקטר החלבים. ב. כתב ב"זבח תודה": מחוסר כפורים שהביא קרבנותיו בין קבלת הדם לזריקה, אם בעינן שיהא טהור גם בשעת הקבלה, עיין בתוספות צט א ד"ה חולק שמסתפקין בזה; ראה שם טעם הספק, ומה שהביא וכתב עוד בזה.

^[11] נכתב על פי הגירסא שב"שיטה מקובצת", וראה בתוספות צט א ד"ה אינו.

דם חטאת למטה ודם עולה למעלה, כלומר, ניתז על הבגד דם חטאת מתחילה ונספג בו, ואחר כך ניתז עליו דם עולה — בגד זה טעון כיבוס.

ואולם בעי [שאל] רבא: דם עולה למטה שניתז עליו תחילה ונספג בו, ודם חטאת למעלה, מהו הדין? האם החובה לכבס את הבגד מדם החטאת שניתז עליו משום נוגע הוא, והא [והרי] דם החטאת נוגע בבגד. או דלמא [שמא] חובת הכיבוס משום בלוע של דם החטאת הוא, והא [והרי] לא בלע הבגד מדם החטאת, שהרי כבר נבלע שם דם העולה, ושוב אינו סופג דם אחר? הדר פשטה [חזר ופתרה] רבא את השאלה שלו: אין טעונין כיבוס.

ובנושא דומה, לענין טבילה של בגד שנטמא, אמר רבא: פשיטא [פשוט] לי, שכתם דם על בגדו הריהו חוצץ ולא עלתה לבגד הטבילה. ואם טבח (שוחט) הוא — אינו חוצץ, משום שדרכו שבגדיו מלוכלכים בדם, וכל דבר שאין אדם מקפיד עליו אינו חוצץ. וכן רבב (שומן) על בגדו — הרי זה חוצץ לענין טבילה, ואם מוכר רבב הוא — אינו חוצץ. ועל בסיס הלכות אלה בעי [שאל] רבא: מי שהיו כתמי דם ורבב על בגדו, מהו? ותוהים: מה מקום לשאלה זו?

שהרי אם טבח הוא, תיפוק ליה [תצא לו] שיש כאן חציצה משום רבב, שהרי אין הטבח רגיל בכך! ואי [ואם] מוכר רבב הוא, תיפוק ליה [תצא לו] שיש כאן חציצה משום דם, שאין מוכר רבב רגיל בו! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] שאלה זו אלא באדם דעביד הא והא [שעושה זה וזה], שהוא גם טבח וגם מוכר רבב, והשאלה היא: האם דווקא אחדא לא קפיד [על חציצה אחת אין אדם מקפיד], אך אתרתי קפיד [על שתים מקפיד], והרי זו חציצה. או דלמא [שמא] כמו שאין מקפיד על חציצה אחת, אתרתי נמי לא קפיד [על שתים גם כן אין אדם מקפיד]? שאלה זו לא נפתרה ונשארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

א משנה טבול יום כהן שהיה טמא וטבל מטומאתו, ועדיין לא העריבה השמש, ולפיכך אינו טהור לגמרי ואסור לאכול מן הקדשים, ומחוסר כיפורים מי שהיה חייב להביא קרבן כפרה (כגון מי שנתרפא מזובו או מצרעתו) שאף שכבר טבל ביום השביעי לטהרתו, והעריב שמשו, הריהו אסור לאכול מן הקדשים עד שיקרב קרבנו ביום השמיני — אינן חולקין באותה שעה בקדשים אינם מקבלים חלק לעצמם כשאר אנשי בית אב של אותו יום, על מנת לאכול אותם לערב, אף שבערב הריהם כבר טהורים לגמרי, ומותרים באכילת קדשים.

כהן שהוא אונן שמת באותו יום אחד מן הקרובים שהוא חייב להתאבל עליהם, ואסור לאכול בקדשים — נוגע אמנם בבשר קדשים, שהרי אינו טמא, ואולם אינו מקריב אותם, וכן אינו חולק עם שאר הכהנים על מנת לאכול לערב.

כהנים בעלי מומין, בין שהם בעלי מומין עוברין (שעשויים להתרפא) בין בעלי מומין קבועין — חולקין עם אחיהם הכהנים בקרבנות ואוכלין מהם, אבל לא מקריבין.

וכלל הוא: כל כהן שאינו ראוי לעבודה באותו יום — אינו חולק בבשר, וכל שאין לו חלק בבשר הקרבנות — אין לו גם חלק בעורות הקרבנות, הניתנים גם הם לכהנים.

אפילו היה הכהן טמא בשעת זריקת דמים של הקרבן, ואחרי כן נטהר, והוא טהור בשעת הקטר חלבים של קרבן זה — בכל זאת אינו חולק בבשר, שכן נאמר: "המקריב את דם השלמים [ואת החלב מבני אהרן] לו (יהיה) [תהיה שוק הימין למנה]"(ויקרא ז, לג), משמע שמי שלא מקריב (זורק) את הדם אינו חולק בבשר.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

when the blood of a sin offering is below and the blood of a burnt offering is above, in a case in which the blood of a burnt offering is sprayed as a second layer on top of the blood of a sin offering that has already been sprayed and absorbed into a garment, the garment requires laundering.

Rava asks: When the blood of a burnt offering is below and the blood of a sin offering is above, what is the halakha? Is one required to launder a garment to remove the blood of a sin offering because the blood touches his garment, and in this case, this blood is touching the garment? Or perhaps is one required to launder it because of the absorption of the blood into the garment, and, in this case, since the garment has already absorbed the other blood, this garment did not absorb the blood? Rava then resolves his dilemma, ruling that such garments do not require laundering.

§ In a similar manner, with regard to the immersion of a garment that has become impure, Rava said: It is obvious to me that if there is blood on one’s garment, it interposes between the water of immersion and the garment, such that the immersion is ineffective. But if he is a butcher, used to having blood on his garments, a bloodstain does not interpose, and the immersion is effective, since a substance is not considered an interposition if the one immersing is not particular about it. Similarly, if there is a stain of fat [revav] on one’s garment, it interposes. But if he is a fat seller, such a stain does not interpose. Rava asks: If there is both blood and fat on one’s garment when he immerses it, what is the halakha?

The Gemara challenges the question: If he is a butcher, let me derive that the stain interposes due to the fat that he is not used to having on his garments; and conversely, if he is a fat seller, let me derive that the stain interposes due to the stain of blood that he is not used to having on his garments. The Gemara explains: No, this question is not superfluous; it is necessary with regard to a person who works both as this, a butcher, and as that, a fat seller. In such a case, the question is: Is it that he is not particular with regard to one stain, but he is particular with regard to two stains, so that the immersion is ineffective? Or, perhaps, is it that he is not particular even with regard to two stains, as neither is unusual for him? The Gemara provides no answer, and the question shall stand unresolved.

MISHNA: A priest who was ritually impure who immersed that day and is waiting for nightfall for the purification process to be completed, and a priest who has not yet brought an atonement offering to complete the purification process, e.g., a zav and a leper who did not bring their requisite atonement offerings, who are not yet permitted to partake of sacrificial meat, do not receive a share of sacrificial meat along with the other members of the patrilineal priestly family serving in the Temple that day, in order to partake of it in the evening after the offerings were sacrificed, even though after nightfall he would be permitted to partake of the offerings.

A priest who is an acute mourner, i.e., if one of his relatives for whom he is obligated to mourn died that day, is permitted to touch sacrificial meat, as he is not ritually impure. But he may not sacrifice offerings, and he does not receive a share of sacrificial meat in order to partake of it in the evening.

Blemished priests, whether they are temporarily blemished or whether they are permanently blemished, receive a share and partake of the offerings with their priestly brethren, but do not sacrifice the offerings.

The principle is: Any priest who is unfit for the service that specific day does not receive a share of the sacrificial meat, and anyone who has no share of the meat has no share in the hides of the animals, to which the priests are entitled as well.

Even if the priest was ritually impure only at the time of the sprinkling of the blood of the offering and he was pure at the time of the burning of the fats of that offering, he still does not receive a share of the meat, as it is stated: “He that sacrifices the blood of the peace offerings and the fat, from among the sons of Aaron, shall have the right thigh for a portion” (Leviticus 7:33). One who cannot sprinkle the blood does not receive a share in the meat.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

במשנה לאכול בערב. וכ' התוי"ט משום טבו"י נקט לה. והוא מדברי תוס' דהכא ודרפ"ג דחגיגה. וגם תירוץ התו"ח איתא בדבריהם כאן. ושם ונראה שלא ראם. גם נשתבש בדברי התוי"ט שהבין בו שהטבילה לחוד מעכבתו מחלוקה. די"ל דכוונתו שלא הביא עדיין כפרתו. אבל לדינא נוכל לומר דאפי' הביא כפרתו אלא שלא טבל ג"כ אינו חולק וכ"כ הצ"ק בשם בה"ז וקלסי'. ומאי דפשיטא ליה להתו"ח כיון דמה"ת ראוי הוא. אין איסור דמד"ס מעכבתו מחלוקה. אונן ביום קבורה יוכיח לאוקימתא דרב אסי לקמן (צט ב) דג"כ אינו אלא מדרבנן ואינו חולק:

שם וכל שאין לו בבשר כו'. מש"כ התוי"ט בשם כך מצאתי. היא גמרא ערוכה בפרקין (קג ב) ע"ש ופלא הוא:

דם חטאת למטה ודם עולה למעלה. נפל דם חטאת תחילה על הבגד וחזר וניתז דם עולה על אותו כתם: טעון כיבוס. דהא דם חטאת נוגע בבגד ובלוע בו: והא נוגע. שדם עולה נבלע בבגד וכשנפל דם חטאת עליו נוגע הוא בבגד אבל אינו נבלע דהא שבע ליה בבלוע דם עולה: חוצץ. לענין טבילה בבגד שנטמא: ואם טבח הוא. שאינו מקפיד בדם שעל בגדו: אינו חוצץ. דחציצה בקפידא תליא: רבב. כל דבר הנתוך כגון שומן וחלב ושעוה: ותיפוק ליה משום רבב. שאינו רגיל בו ומקפיד עליו והוי חציצה: אתרתי קפיד. [ואף על גב] דרגיל בתרוייהו גנאי הוא לו שיראו שניהם על בגדו: או דלמא לא קפיד. הואיל ובשניהם רגיל: מתני' טבול יום ומחוסר כיפורים. הואיל ואין ראוין לאכילה: אין חולקין לאכול לערב. לכשיטהרו ובגמרא מפרש טעמא: אונן אינו מקריב. כדאמר בפרק שני (לעיל דף טז.): בעלי מומין חולקין. טעמא מפרש בגמרא: כל שאינו ראוי לעבודה כו'. בגמרא פריך והרי בעל מום: וטהור בשעת הקטר חלבים. שהוא כל הלילה כגון שטבל וטהר בהערב שמש: גמ' מחטא. זורק את הדם: וכללא הוא. ריש לקיש גופיה יליף ואזיל למילתיה ופריך לקרא עד דממילא מיתוקמא בחלוקה:

ושליא דלעיל ומאן דדריש עצמות מותרין מלו יהיה פרק המזבח מקדש (לעיל דף פו.) אית ליה היקישא דאשם לגבי שפיר ושליא ולפרש''י דאמר דבכל הקדשים מן הדין אסורין העצמות דלא התיר הכתוב אלא בשר הראוי לאכילה וגילה לנו באשם לו יהיה דמשמע שריותא נילף כמו כן היתר בכל הקדשים ע''פ זה: הגהה. קשה דבההוא קרא כתיבי חטאת ואשם בפרשת צו את אהרן כחטאת כאשם תורה אחת להם הכהן אשר יכפר בו לו יהיה ולמה נקט אשם וי''ל דעיקר פרשה באשם ועוד דלו יהיה נכתב ל' יחיד שמא לא קאי רק על האשם דסליק מיניה ולא תקשי (הכי גרסינן) הא דדרשינן לעיל בפרק המזבח מקדש (שם) נאמר לו יהיה בעולה עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה ונאמר לו יהיה באשם מה אשם עצמותיו מותרין אף עולה עצמותיה מותרין וקאמר התם מופני והשתא למה לי בעולה לו יהיה תיפוק לי מהיקישא דאשם דשמעתין וי''ל דלא גמרינן מהיקישא אלא קרבנות הנאכלין ומ''מ קשה אי ממשמעותא דלו יהיה דאשם דרשינן עצמותיו מותרין וילפינן מיניה שאר קרבנות שלמים חטאת ותודה הלא בעולה נמי כתיב לו יהיה ול''ל גזירה שוה פרק המזבח מקדש (שם) למיגמר מאשם וי''ל דלו יהיה דעולה קאי על העור ולא להתיר עצמות דהכי כתיב קרא עור העולה לו יהיה: הגהה. לו יהיה לא דריש אלא מייתורא ושם פירש בקונטרס דפשיט ליה באשם יותר מעולה משום דאף בשרו מותר ואי משום נותר דבשריפה לא שייך נותר אלא במידי דבר אכילה כדכתיב והנותר מבשר הזבח וא''כ לא צריכנא למגמר אלא עולה דכליל וזהו כמו שפירש בשמעתין בשם רבותיו: הגה''ה. ובפרק כיצד צולין (פסחים דף פג.) מוכח בהדיא כדבריו דאין נותר בעצמות ובמנחות בסוף התודה (דף פג.) פירש בקונטרס דהא דפשיטא ליה באשם יותר משאר קרבנות הנאכלין משום דכתיב באשם הוא לאחר הקטרת אימורין דמשמע הוא אשם ואין עצמותיו אשם וצריך לדקדק ל''ל תרי קראי לעצמות היקישא דהכא דאתי מהוא וגזירה שוה דלו יהיה בפרק המזבח מקדש (לעיל דף פו.) ותו קשה לי דהוא דאשם דרשינן פ''ק (לעיל דף ה:) לאשם שניתק לרעייה מיהו תרי הוא כתיבי באשם בפרשת ויקרא. ברו''ך: מתני' טבול יום ומחוסר כיפורים אינם חולקים בקדשים לאכול לערב. משמע הכא דמחוסרי כיפורים שהביאו כפרתן בעו עדיין טבילה והערב שמש וכן משמע פרק בכל מערבין (עירובין דף לב.) דמייתי הא מתניתא האשה שיש עליה לידה או זיבה מביאה מעות ונותנת בשופר וטובלת ואוכלת בקדשים לערב ובריש תמיד נשחט (פסחים דף נט.) נמי אמרינן אף מחוסר כפרה בשאר ימות השנה שטובל ואוכל לערב ותימה דתנא פרק חומר בקודש (חגיגה דף כא.) ובשמעתין מייתי לה האונן והמחוסר כיפורים צריכין טבילה לקדש ובשמעתין נמי בגמ' משמע דטבילה דוקא בעי דמייתי ההיא דמחוסר כפרה דחגיגה ופריך בתר הכי טמא שרץ טמא מעליא הוא והערב שמש בעי משמע דעד השתא לא איירי כלל בהערב שמש ועוד אמרינן בפסחים בפ' האשה (דף צ:) שוחטין וזורקין על טבול יום ועל מחוסר כיפורים ואין שוחטין וזורקין על טמא שרץ ופריך מאי שנא טבול יום דחזי לאורתא טמא שרץ נמי חזי לאורתא ומשני מחוסר טבילה וחיישינן דלמא פשע אבל במחוסר כיפורים לא חיישינן כשמסר קינו לב''ד וכדרב שמעיה דאין ב''ד של כהנים מתעצלין והשתא מחוסר כיפורים הא בעי טבילה ניחוש דלמא פשע אלא ודאי בטמא שרץ דבעי הערב שמש איכא למיחש דלמא פשע ולא טבל עד לאורתא אבל הא דלא בעי הערב שמש למאי ניחוש ליה אפילו בלילה יכול לטבול ויאכל ועוד אמרינן בפרק שני דביצה (דף יח.) כלי שנטמא באב הטומאה אין מטבילין אותו ביום טוב בולד הטומאה מטבילין אותו בי''ט ואי בטבילה דרבנן בעי הערב שמש אם כן לא יוכל להשתמש בו ביום עד הלילה ולצורך חול הוא מטביל ליה ועוד תנן במס' פרה (פי''א מ''ה) כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים מטמא את הקדש ופוסל את התרומה ומותר בחולין ובמעשר לאחר ביאתו הותר בכולן ובהדיא אמרינן בירושלמי במס' תרומות פ' שני נפל דלי לתוך הבור נפלו כליו לתוך הבור מערים עליהן ומטבילן תרין אמוראין חד אמר באב הטומאה וחד אמר בולד הטומאה מתיב מ''ד בולד הטומאה למ''ד באב הטומאה אף בחול והא צריך הערב שמש ומשני ברוצה להשתמש בהן חולין בטהרה משמע בהדיא דלמ''ד בולד הטומאה ניחא דלא בעי הערב שמש ובירושלמי פ' שני דביצה איכא איפכא מתיב מ''ד באב הטומאה למ''ד בולד הטומאה ואותה גירסא משובשת וההיא דמס' תרומות עיקר ונראה לפרש דהא דקתני הכא במתניתין לערב לאו משום מחוסר כיפורים אלא משום טבול יום ובפ' בכל מערבין (עירובין דף לב.) דנקט לערב לאו משום הערב שמש דאי ידעה שהוקרב קינה ודאי טובלת ואוכלת לאלתר אלא התם הוא מטעם חזקה שאין ב''ד של כהנים מתעצלין עד שיכלו כל מעות שבשופר ומטעם זה לא תוכל לאכול כל היום וכי תימא משעה שמתחילין להקריב את התמיד של בין הערבים תהא טובלת ואוכלת הא אפשר להקריב את הקינים לאחר תמיד כיון שאין למזבח אלא דמה כדאמר בריש תמיד נשחט (פסחים דף נט.) ובהמה נמי אמרינן התם מעלה ומלינה וההיא דתמיד נשחט (שם) דמחוסר כיפורים בשאר ימות השנה שטובל ואוכל בקדשים לערב איידי דנקט התם גבי פסח שטובל ואוכל פסחו לערב דפסח אינו נאכל אלא בלילה נקט נמי בההיא לערב והא דאמרינן

דף צח - ב

הדרן עלך פרק דם חטאת

הערות

פרק שנים עשרה - טבול יום

מתניתין:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד